Monthly Archives: מאי 2013

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 336 – אימוץ קין עי הגל

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 336 – אימוץ קין ע"י הגל
הכותרת היא תמוהה, וברצוני לאורך הבלוג להרחיב על הנושא. מעטים הדנים במשנת הגל יודעים שבספרו Phanomenologie des Geistes פילוסוף זה אימץ את עיקרון ה'ניכור' של התנ"ך בשם .Entfremdung, Entausserungהגל בהבדל מהוגי דעות גרמניים אחרים הבין את הפילוסופיה הלשונית של התנ"ך, הבין שהיא מבוססת על עיקרון ה'ניכור'.
ובכן, למרות שהגל הבין שעיקרון הפילוסופיה הלשונית התנ"כית הוא ה'ניכור' או 'הבדלה', במשל 'עץ הדעת', הוא לא נעשה חסיד ההשקפה הקיומית של התנ"ך, הוא נשאר לותרני אדוק, ונראה בהמשך איך הוא שינה או נתן הסבר לותרני לעיקרון ה'ניכור'.
אבל עוד קודם שנרחיב על כך איך הגל שינה את משמעות העיקרון הפילוסופי הלשוני התנ"כי, כדאי לנו להתעכב על הבדל הסגנון בין הסגנון התנ"כי, לבין הסגנון המסורבל הלותרני או גרמני. התנ"ך סיכם במשל אחד קצר, משל על שלושת חלקיו, פילוסופיה לשונית, בעוד שספרו של הגל על אותו נושא כביכול, הוא ספר רב מדות, דברת גרמנית שאין לה מדות.
למרות שציינתי שהגל הבין את עיקרון הפילוסופיה הלשונית התנ"כית, הוא לא ירד לעומקה העילאי, כפי שהיא מבוטאת במשל 'עץ הדעת' על שלושת חלקיו, הוא לא ירד לעומקה כיוון שבסופו של דבר הוא היה מושרש במחשבה הלותרנית המנוגדת לה, או סתם לא רצה לאמץ את משמעות המסר של משל זה.
אם היה הגל מאמץ את מסר משל 'עץ הדעת', הוא היה צריך להתכחש לכל המסורת הלותרנית שהיא למעשה היתה מבוססת על שלילת משל זה, ביודעין או בלא יודעין. הרי לותר כל הזמן הכריז על עצמו שהוא ממשיכו של השליח פאול, ואם כך, מאחר ששליח זה שלל את משל 'עץ הדעת', אף הוא שלל אותו גם אם הוא לא הזכיר את זה, רק הסיק מסקנות מכך. הרי שלילת קיום 'רצון חופשי', פירושו ניטרול פעילות השפה היוצרת, בלי 'רצון חופשי', השפה לא יכולה לפעול, היא לא יכולה להבדיל, היא לא יכולה לנכר דבר מדבר. ולותר בספרו החשוב ביותר בשם 'העדר רצון חופשי' שאותו כתב כתשובה לספרון של ארסמוס, שאימץ רצון חופשי, באמת טען שהרצון החופשי לא קיים, כיוון שאלהים קבע את מהלך הדברים מקדמת דנא בצורה דטרמיניסטית. אבל לותר שלל מעשים טובים כבר בתחילת הרפורמציה שלו, שלילת מעשים טובים פירושה שלילת הבדלה בין 'טוב לרע', בסיס המוסר הקיומי התנ"כי.
ובכן, הגל שהבין שמחשבה לא תיתכן ללא 'ניכור', ללא 'הבדלה', נכנס לתסבוכת מחשבתית. למען להתישר עם ירושת אבותיו הלותרניים, נזקק לכתיבת ספר עב כרס, לנטרל את הבנתו האינטואיטיבית, ואי רצונו לאמץ את המסר של הבנתו זו.

למען להבין את התפתלויותיו של הגל בספרו 'הפינומנולוגיה של הרוח', עלינו לחזור על ההבנות העילאיות של בעל משל 'עץ הדעת' את מצבו של האדם. אני אחזור בקצור על דברים שכבר דיברתי עליהם אין ספור פעמים. למרות שמה שאמור במשל זה הוא נהיר ביותר למי שרוצה להבין את מצבו הלשוני של האדם, רוב ההוגים או שלא מבינים מה נאמר במשל זה, או לא רוצים להבין.
בחלק הראשון של המשל, החלק על'גן-עדן', בעל המשל רוצה להזים את כל המשאלות של בני אדם שהיה קיים איזה מצב 'אידאלי' בראשית קיום האדם, מצב אידיאלי בגן-עדן. הוא רוצה גם להזים שבגן-עדן זה האדם היה בכל כישוריו. הוא פשוט אומר בשני חצאי משפט, בתחילה בפרק ב' פסוק 25 : '…ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו ולא יתבששו', ולאחר שאכלו מפרי 'דעת' בפרק ג' פסוק 7: 'ותפקנה עיני שניהם וידעו כי עירמם הם'. אדם וחוה לפני אוכלם מפרי 'דעת', כמו יתר החיות בגן-עדן אינם מתבוששים על עירומם, כיוון שהם בעצמם בדרגה של החיות. רק אחרי שהם אוכלים מפרי העץ, הם נעשים מודעים, ומתבישים בעירומם. המודעות שהם רכשו באמצעות פרי 'דעת' הופך אותם מחיה לישות אנושית מודעת.
בעל המשל אומר לנו שחוה ואדם באוכלם מפרי העץ, את 'דעת', נעשים 'מודעים', מודעות שהיא בסיס המחשבה האנושית. בהמשך בעל המשל גם מסביר מהי המשמעות הנוספת של 'דעת'. הוא אומר שאדם 'ידע' את חוה אשתו ותהר ותלד. אם ככה, אלו המפרשים את 'דעת' או 'לדעת' כמשגל, לא מבינים ש'דעת' פרושו ליצור חיים, בהמשך 'דעת' שהנה כלי יצירה, מאפשרת לאדם וחוה ליצור את עולמם הלשוני.
החלק השלישי של המשל 'עץ הדעת', חשוב להסבירו, בהקשר לכותרת התמוהה של הבלוג 'אימוץ קין ע"י הגל'. בחלק שלישי זה של המשל, בעל המשל מצביע על כך מה משמעות להבדיל בין טוב לרע מבחינה מוסרית, הוא מצביע על כך שקין בשם מושג לשוני 'בחירה מועדפת', של אחיו הבל, הורג אתו. ובכן, לפי בעל המשל הזה, מושגים מופשטים מנותקים מהחיים, מהקיום, מ'דחף לקיום' מולד, גורם לבחירת הרע, כיוון שלפי 'דחף הקיום' המולד, על האדם לאמץ את עיקרון 'קדושת חיים'.
ועכשיו אנו יכולים לחזור לדבריו של הגל בספרו 'פנומנולוגיה של הרוח', בו הוא אומר שלמען שהאדם יהפך למודע עליו לרצח את הזולת'. לא מצאתי בין כל אלו המתיחסים למשנת הגל שיצביעו על העובדה שפילוסוף זה אומר את ההפך ממה שנאמר במשל 'עץ הדעת", לפיו, מספיק אם האדם טועם מפרי 'עץ הדעת', למען יהפך ל'מודע', בלי רציחת הזולת. לפי בעל משל 'עץ הדעת', מודעות מושגת כאשר האדם מנכס לעצמו את 'דעת', את השפה. או בצורה יותר פשוטה ש'דעת' או השפה מעצם מהותה מבדילה, מנכרת, וכך יוצרת באדם את המודעות.

ובכן, הגל הלותרני לא יכול היה לקבל את ההסבר הפשוט של בעל 'עץ הדעת', הוא פירש בצורה הפוכה את הנאמר במשל, הוא פירש שקין למען 'מודעתו' הורג את אחיו הבל. ברור שהוא לא קיבל את דעתו של בעל המשל, שקין הפר את הצו המוסרי שביכולת להבדיל בין טוב לרע, בחר ברע, ונענש על כך.
מפרשנות זו הכותרת ' אימוץ קין על-ידי הגל', מסתברת, שהגל אימץ את קין ההורג כמבצע פעולה למען להשיג מודעות, כיון שלפי הוגה זה מודעות היא גם ריבונות. ואם מודעות כוללת בתוכה גם ריבונות, למען להשיג אותה יש לרצח את המתחרה על הריבונות. ואם כך, הבל שהוענקה לו 'בכורה', ע"י אלהים, סיכן את ריבונותו של קין. אף אחד מפרשני הגל, לא הבין מדוע יש צורך לרצח את הזולת למען 'מודעות', לא הבינו שהגל הפך את מסר משל 'עץ הדעת', מהשקפה קיומית מוסרית, להשקפה לותרנית אגרסיבית, כיון שלגביו מודעות כוללת ריבונות, ולמען להשיג ריבונות יש להרוג את האויב.
ואם חשבנו שהגל שהבין שמחשבה אנושית תיתכן רק באמצעות 'ניכור', אפילו בצורה האגרסיבית הזו, היה מוכן להשלים עם 'ניכור', טעינו. בהמשך הספר הגל טוען שעל האדם שנעשה מודע לוותר עליה, למען להתמזג עם הכוליות, כוליות שהיא המדינה, שהנה 'הפנומנולוגיה של הרוח'.
ברור שהגל לא התכוון, שכל אדם צריך להרוג את הזולת למען להיהפך למודע, לריבון, הרי בצורה כזו לא היו נשארים בני אדם. הגל על-ידי עיקרון זה רצה לתת לגיטימציה למדינה, מדינה שהיא 'פנומנולוגיה של הרוח', להתמודד עם השניה על חיים ומוות, למען להיהפך לריבונית. פרשנות זו מסבירה את העובדה שלגבי הגל פרידריך הגדול האגרסיבי, אשר תקף את כל המדינות השכנות ללא סיבה, נעשה סמל 'המלך הפילוסוף'.
הגל בפרשנות זו שלו ל'מודעות', 'מודעות' הכוללת 'ריבונות', מודעות המושגת על-ידי הריגת הזולת, במציאות נתן לגיטימציה לאגרסיה הגרמנית, בהמשך, אגרסיה שהיתה צריכה לממש את המדינה, מדינה שהנה 'הפנומנולוגיה של שהרוח' .
מרכס שביסס את משנתו על בסיס הפילוסופיה ההגלינית, הבין ממסקנות רבו שיש לוותר בהמשך על הניכור ולהתמזג בכוליות. שלמעשה, למרות מראית העין שהגל אימץ את הניכור, 'ניכור הוא שלילי', לכן מרכס במסתו בשם 'השאלה היהודית', יצא נגד ה'ניכור' היהודי.
על מרכס אפשר להגיד שהוא אימץ רק את החלק השני ממשנת הגל, וויתור על 'ניכור' למען להתמזג בכוליות. לכן במסתו זו הוא יצא נגד ה'ניכור' היהודי, כיוון שניכור זה, ירושתו היהודית, ניכר אותו מהחברה הגרמנית שהוא רצה להשתייך אליה. למעשה גם מרכס רצה להכליל את האנושות כולה ב'כוליות', ב'כוליות אורגנית', למען לבטל לגבי עצמו, את כתם היותו יהודי מנוכר.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 335 – עולם הקסמים של השפה

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 335 – עולם הקסמים של השפה
קדמונים ייחסו לשפה יכולת מאגית, כך חשבו המצרים הקדמונים, הם חשבו שהם יכולים לנצח את אויביהם בכתיבת שמותיהם על חרסים ושבירתם. הדבר לא צריך להפליא אותנו, האדם מתחילת היותו בעל שפה עמד בתמיהה מול יכולת היצירה שלה ופירש אותה כדבר מאגי, כיוון שלא הבין את מהותה. עד היום הזה בני אדם מאמינים במידה מסוימת בשפה מאגית, הרי הם מאמינים במאגיות הקללה.
אם אנו עומדים על מהות השפה ככלי יצירה, אנו לא צריכים ליחס לה פן מאגי, כיוון שהשפה לא יכולה לשנות חוקי קיום, לא יכולה לשנות סדרי עולם, את זה ציינו בקשר להבטחות של השליח פאול שהבטיח שמעשה סמלי, הקרבת או קורבנו של ישוע, ישנה סדרי עולם. גם כל סוגי האמונות בטכסים מאגיים, בדומה לטכסים של שמאמנים, לא משנים מציאות. את אותו דבר אפשר להגיד שכל ההבטחות של גורואים שלהם מידע מאגי על התרחשויות הן כוזבות.
כאשר האדם לעתים נוכח לדעת שציפיותיו ששפתו תוכל לחוקי הקיום מאכזבות, הוא נוטה לזלזל במתת כלי זה, רוצה להיות אורגני, חלק מחוקי הקיום. במציאות השפה היוצרת אינה כלי מאגי היכול באמת לשנות סדרי עולם, אבל השפה היא כלי היוצרת קסמים. עולמו הלשוני של האדם הוא כולו קסמים, עולם קסמים זה שהשפה יוצרת מוסיף לאדם הביאולוגי ממדים אין-סופיים. עולם הקסמים שהשפה יוצרת הוא תוספת לעולם האורגני שהגוף האנושי הוא חלק ממנו, הוא אינו בא להחליף עולם אורגני זה.
אולי כדאי כאן להזכיר את התיאוריה הפרדוכסלית של פרויד, עם ההופעה המחודשת של ספרו 'טוטם וטאבו' בעברית. בתיאוריה שלו 'טוטם וטאבו', המוסר האנושי מקורו במעשה קמאי של רצח אב וחרטה על כך, מעש שנחוג בטכסים בהמשך. בקשר לתיאוריה זו פרויד גם פירש את היווצרות המוסר היהודי כתוצאה מהרצח של אב קמאי, כמו משה, שלפיו היה נסיך מצרי, והיווצרות המוסר התנ"כי. בזמנו כבר הצבעתי על היות התיאוריה הזו של פרויד על היות משה נסיך מצרי שגויה, כמבוססת על אי-בקיאותו בהיסטוריה אנושית, היום הייתי מוסיפה שכל התיאוריה הזו של פרויד על היות המוסר פרי רצח קמאי של אב, נעוץ בחוסר הבנתו את מהות השפה היוצרת. מכאן גם חוסר הבנתו את דמותו של משה, שהיה פרי השקפה פילוסופית לשונית שכבר היתה נחלת אבותיו, השקפה שאבות העברים חוללו בנדודיהם עד הגעתם למצרים, השקפה שהם כבר קבעו בכתבים בכתב פיניקי כנעני, שלתוך ירושה זו נולד משה.
אבל לא כאן המקום להכנס לכל התיאוריות השגויות של פרויד שהן חלק מהבנות שגויות של כל התיאוריות המערביות, שהן תוצאה של אי הבנת רוב ההוגים המערביים את מהות השפה היוצרת.

הרי האדם בגופו הוא ישות ביאולוגית מתוכנתת על-ידי ה-DNA, כמו יתר הברויים על כדור הארץ. האדם שונה מהברויים האחרים על כדור הארץ בגין התווספות אונות קדמיות למוחו, אונות קדמיות או קליפת המח, המכילות קולטנים קשורים לאינפורמציה היקומית, שהמח בתהליך אבולוציוני הפך לשפה אנושית, עם אוטונומיה מוגבלת. האוטונומיה המוגבלת של השפה הופכת אותה לכלי יצירה, יצירה אפי-גנטית, יצירה שהיא תוספת לגוף, על כדור הארץ.
התוספת הזו שהתווספה למח האנושי ובתהליך אבולוציוני נהפך על-ידי המח לכלי יצירה מאפיין את האדם ועושה אותו שונה מברויים אחרים על כדור הארץ. התוספת הזו, היצירה האפי-גנטית היא כולה חיצונית לגוף הביאולוגי. לכן כל הטענות של הוגים מערביים, וגם של הוגים עתיקים יווניים שכביכול המידע האנושי הוא מולד בטעות יסודו.
לכן כל עולמו הלשוני של האדם, החוקים שהוא יוצר, העקרונות המוסריים, המוסדות שהוא יוצר, האומנות, כולם הנם פרי השפה האפי-גנטית, כולם חיצוניים לגוף הביאולוגי. אמנם המח האנושי מאכסן את כל היצירות האפי-גנטיות האלו בתוכו, כיוון שהן ישויות נעלמות, לא מוחשיות. אבל המח מאכסן אותן אחרי שהם נוצרו בצורה חיצונית בשתוף פעולה של יחדי הקהילה.
נשאלת השאלה מה חשיבותן של היצירות האפי-גנטיות האלו, הרי הברויים האחרים על כדור הארץ מתקיימים בלעדיהן. חשיבותן שהן מעניקות לאדם ממדים נוספים, מעניקים לו מודעות, התבוננות על העולם מחוצה לו, מעניקות לו כנפיים שהוא בסיוע שלהם יכול לתור את החלל, מעניקות לו הרגשת ראואיות, אם הוא מקיים את הערכים שהוא יצר.
אנחנו יכולים לחזור לקביעות השגויות של פרויד ב'טוטם וטאבו', שרצח אב קדמוני, חרטה על כך, טכסים על בסיס זה, הוא גרם להיווצרות המוסר האנושי. במציאות, מוסר אנושי הוא פרי השפה היוצרת, השפה המבדילה בין טוב לרע, מבדילה בין טוב לרע, כאשר דחף הקיום הוא הבסיס, דחף המתפרש על-ידי השפה כטוב, דחף השומר על קיום, ושלילת הקיום מתפרש על-ידי השפה היוצרת כרע. מספיק לנו משל קין והבל, הרג האח מוגדר במשל כ'רע', הרג שנענש.
קין והבל כבני אדם וחוה נולדו כבר לאחר שהוריהם רכשו 'דעת' מעץ הדעת, שהקנה להם יכולת של הבדלה בין טוב לרע. הפרמטר של טוב בהקשר ליכולת ההבדלה, ש'דעת' מאפשר לחוה ואדם, הוא הגוף הביאולוגי עם 'דחף לקיום'. קין על-ידי מעשה ההרג התעמת עם הנתון הקיומי, 'דחף לקיום'. אחד מעקרונות המוסר שהשפה המבדילה יוצרת, הוא שמירה על הנתון הקיומי, 'דחף לקיום'.

למעשה כל היצירות האפי-גנטיות שהשפה יוצרת מטרתן לרומם את הגוף הביאולוגי שדחף לקיום מולד בו, לרומם אותו ולהוסיף לו ממדים אין-סופיים.
הקסם העילאי שהשפה מעניקה לאדם היא ה'מודעות'. אלו שלא מבינים את מהות השפה, וזה אמור על חלק הארי של הוגים, מגנים את ה'ניכור', המאפשר את המודעות. השורש 'נכר' הוא בסיס פילוסופית השפה התנ"כית. משורש זה 'נכר', נגזרת הפעולה 'להכיר', נגזר השם 'הכרה', נגזר השם 'נכרי', אבל שורש זה עד היום נתפש כשלילי. למושג alienation , יש קונוטציה שלילית ברוב הלשונות המערביות.
אבל לשורש זה 'נכר' או 'הבדלה' התנכלו שני יהודים, שכבר הזכרנו אותם פעמים רבות, שיצרו את התרבות המערבית, השליח פאול ובתקופה חדשה מרכס. הסיבה הפסיכולוגית להתנכלות יהודים אלו לשורש זה המאפשר את ה'מודעות', היא שהם רצו להיות חלק מהתרבות הקוטבית לירושת אבותיהם, הם לא רצו להיות 'מנוכרים', במקרה של פאול מהתרבות ההלניסטית, במקרה של מרכס מהתרבות הלותרנית, פאוסטית.
האם יפלא שרוב הטעויות המחשבתיות המערביות של הוגים הן תוצאה להתנכלות זו למושג 'ניכור', 'הבדלה'? הוגים אלו המבססים את מחשבתם על בסיס השלילה הקמאית הזו של 'ניכור', 'הבדלה', שוללים את מודעותם. לגלריה זו של יהודים שהתנכלו לירושת אבותיהם אפשר למנות גם את שפינוזה, שרצה להיות חלק מעולם פנתאיסטי, לא רצה להיות ישות מנוכרת מהכוליות, לא רצה להיות מנוכר מהסביבה הנוצרית שבתוכה חי. גם פרויד שראה את המוסר מבוסס על 'רצח אב קמאי', גם אותו אפשר לשייך לגלריה זו, רצה שהמוסר התנ"כי הלשוני יהיה דומה למוסר הכללי..
בצורה פרדוכסלית, אפשר לדאבונינו, לשייך גם את איינשטין, למתנכלים לירושת אבותיו, כיוון שראה את עצמו חסיד שפינוזה, ובדומה לו טען שסיפורי התנ"ך הן מעשיות ילדותיות, גם הוא העדיף להיות חלק מהכוליות ולא להיות מנוכר ממנה. האם איינשטין נתן דעתו על כך שבלי היותו 'מנוכר' מהכוליות היה יכול להתבונן על היקום?
השפה עם מתתי הקסמים שלה מטילה על האדם חובות, חובות לתחזוק עולמו הלשוני. האדם עושה שימוש במתת זו, השפה, אבל לא מוכן לשאת באחריות לעולם שהיא יוצרת, תוספת לעולם הביאולוגי. ביחוד האדם לא רוצה את ה'מודעות' המצביע על כך שמשך חייו קצוב. האדם אינו מבין שדווקא קיצב חייו הוא חלק מחוקי הבריאה, ה'מודעות' רק מאפשרת לו להיות ער לכך. גם הברויים האחרים על כדור הארץ שלנו משך קיומן קצוב, למרות שהן לא מודעות לכך.
על מתתי הקסמים של השפה הנוספים בהמשך.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 334 – מרד הסרק של האדם

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 334 – מרד הסרק של האדם
ראינו שהתנועות הגנוסטיות התבטאו במרד נגד אלוהי התנ"ך שברא עולם טוב לרווחת האדם, כפרו בהיות עולם נגלה זה טוב, הורידו את אלוהי התנ"ך לדרגת demiurge, אלוהות נחותה. אבל המרד הגנוסטי אינו המרד האנושי היחיד, האדם הלשוני מתחילתו אינו משלים עם הקיצוב שחוקי הקיום קוצבים לו, ומדוע? הברויים על כדור הארץ שלנו ניחנו בדחף לקיום, הוכחה לכך שכל הברויים נמצאים בבריחה מסכנות לקיומם. דחף לקיום מזים את עקרונו של שופנהאואר על דחף לכח של הברויים.
האדם בדומה לברויים האחרים על כדור הארץ ניחן אף הוא עם דחף לקיום, אבל בהבדל מהאחרים הוא ניחן גם עם יכולת לשפה, שפה שהפכה ל'מפעיל', הפכה לאלגוריתם, עם יומרות לריבונות. יומרות אלו הן אנומליה קיומית, הן בעימות עם נתונים קיומיים, חוקי בריאה קוצבים. מכאן המרד הוא חלק או נתון קיומי של עולמו הלשוני של האדם.
אבות העברים חוללו מהפכת נגד הנטיה המרדנית האנושית, הלכו נגד הזרם, נגד המרד הארכיטיפי, השלימו עם חוקי הקיום הקוצבים, בעוד יהודים בגולה במפגש עם תרבויות שונות מזו של אבותיהם, בהשפעת תרבויות אלו חזרו למרד הטבעי של האדם נגד חוקי הקיום הקוצבים.
כבר העברים אחרי חורבן בית ראשון לא היו שלמים עם המסורת הנבואית, עם ההשלמה עם עולם נגלה בלבד, השלמה עם חוקי הבריאה הקוצבים, השתיקו אותה, חזרו לאמונה בעולם חלופי שיפצה אותם על החסרים בעולם הנגלה. יש לשער שיצירת הדרמה 'איוב', היתה נסיון להחזיר את האמונות הנבואיות הקיומיות. הדורות לא הבינו את המסר הפילוסופי העילאי של יצירה זו, ראו בסיום היצירה, סיום הכולל את תשובת אלהים לאיוב תוספת מלאכותית, בעוד שחלק זה, סיום זה עם תשובת אלהים, הוא עיקר המסר של יצירה מופלאה זו.
המסר של יצירה זו הוא מסר קיומי, ברוח הנבואה, ברוח המשלים הלשוניים של התנ"ך. ליצירה כמה מטרות. עלינו לדעת, שמחברות או מחברי היצירה המופלאה הזו, לא רצו להתעמת עם ממסר הכהונה שידה היתה על העליונה בבית שני, לכן הוציאו את היצירה לארץ עוץ.
איוב, לפי המחברות או המחברים מסמל את קורות העברים, חורבן בית ראשון. האסונות שפקדו את איוב מסמלים את האסונות שפקדו את ארץ יהודה. אם דברנו שהאדם בעל הלשון מורד בחוקי הקיום המקפחים אותו, מרד זה, נגד חוקי הקיום הקוצבים, נגד השרירותיות שלהם, עלה על השטח מחדש, עלה בין הנותרים מהחורבן. עובדה שהם השתיקו את הנבואה. אבל תושבי ארץ יהודה בזמן בית שני לא העיזו לערער את האמונה שאלוהות מיטיבה בראה עולם מושלם, אבל הם לא השלימו רק עם עולם נגלה, רצו בעולם חלופי ששם יפוצו על האסונות. לכן הם חזרו למנהג הקרבת קורבנות, הכוהנים המקריבים תפשו את מקומם של הנביאים.

מכאן עלינו להבין שמחברות או מחברי משל זה, יצאו נגד הקרבת קורבנות, שוחד לאלוהות, למען לבטל את חוקי הקיום השרירותיים, גורמי האסונות. אנו רואים ממהלך קורות הגיבור שהוא מקריב קורבנות במטרה למנע אסונות שרירותיים, ללא הועיל.
הדורות פרשו את היצירה כסמל לקיום שרירותי של האדם, הנענש ללא עוול מצדו. אם זו היתה המטרה של היצירה, הרי היא לא היתה שונה מהטראגדיות היווניות. גם היוונים בטראגדיות שלהם יצאו נגד שרירותיות הקיום, שלאדם אין מנוס ממנה. היוונים, כפי שאנו יודעים האמינו שישות שלילית, המוירה מכשילה את האדם. אם אנו רוצים להבין את מי מייצגת המוירה היוונית, עלינו להבין שהיא מיצגת את חוקי הקיום השרירותיים.
אבל כפי שכבר ראינו, אבות העברים שיצאו מאור, מרכז שומרי, שאנשיה אף הם האמינו שהאדם נמצא בשליטת גורל שרירותי, מרדו בהשקפה זו, חוללו השקפה קיומית שהשלימה עם חוקי הקיום. אבות אלו הבינו שקיים עולם לשוני בתוך העולם הדטרמיניסטי, ובעולם לשוני זה שאלוהות מיטיבה בראה, האדם בורא את עולמו והוא אחראי לו. בעולם לשוני זה שאבות העברים השלימו אתו, גם אם פוקדים את האדם אסונות, הוא יכול להתחיל מחדש וליצור לעצמו קיום משופר.
אם העברים שירדו למצריים שועבדו שם, הם הצליחו לברח משם וליצור לעצמם קיום חופשי. אנחנו לא מוצאים פתרונות כאלו, כמו יציאת מצריים לא אצל השומרים שהאמינו שגורל שליט בעולמו של האדם שאין לשנותו, לא אצל היוונים היותר מאוחרים שיצרו את הטראגדיות. לגיבורי הטראגדיות היווניות לא היתה תקומה.
ובכן במה שונה הדרמה של איוב מהטראגדיות היווניות, או במה שונה דרמה זו מקורות השומרים שאליהם גזרו שאור תשמד? כאן בדרמה זו של איוב לפנינו אלוהים המשיב למרד איוב על האסונות שפקדו אותו, מציג לפניו עולם קיומי, שבו כל הברויים זוכים למענקים המאפשרים את קיומם. כך גם האדם, הוענקו לו אפשרויות קיומיות, אבל אם פוקד את האדם אסון, שרירותי, בעולם הקיומי הזה הוא יכול להתחיל מחדש ולשפר את מצבו.
מסר הדרמה מזים את טענות ידידי הגיבור כאילו הוא חטא ולכן פקדו אותו אסונות. אולי חטאו היחידי של איוב הוא בכך, שהוא האמין שהוא יכול לשחד את האלוהות על-ידי הקרבת קורבנות. עובדה זו מסתברת לפי ההשקפה הנבואית, שהאלוהות אינה רוצה בקורבנות של שיחוד. אמנם פקדו את איוב אסונות, אמנם פקדו את העברים אסון החורבן, אבל האדם בעל השפה ניחן ביתרון על ברויים אחרים בעולם לשוני זה, הוא מסוגל להתחיל את חייו מחדש.
ולפי הדרמה איוב באמת שעה לעצת האלוהות, התחיל את חייו מחדש, האריך ימים ומת שבע ימים.
היצירה היא חדשנית גם באפשרויות קיומיות אחרות, בסוף היצירה מוזכרות בנות איוב,

שהן שוות בזכויותיהן לאלו של הבנים, הן זכאיות לזכות בירושת אביהן, דבר שאנו לא מוצאים במקומות אחרים ביצירות התנ"ך, מחוץ למקרה הבודד של בנות צלפחד. עובדה זו יכולה להתפרש שיצירה זו נוצרה על-ידי נשים, שלפיהן השקפה קיומית כוללת גם שויון לנשים. מסיבה זו המחברות הוציאו את מקום היווצרות הדרמה לארץ עוץ, למען לא להתעמת עם הממסד עם הדרישות שלהו לשינוי המצב החברתי של נשים.
אם המחברות רצו לעשות את קורות איוב סמל לקורות ארץ יהודה, להצביע על היכולת לשבי ציון שביכולתם ליצור ממלכה מחודשת, ואם קורות איוב הם סמל להתרחשויות שרירותיות, ניתנת לאדם מתת ההתחלה מחדש , אזי אנו יכולים לראות בהם גם סמל לשואה ולתקומת ישראל.
אבל היצירה צריכה גם ללמד אותנו שמרד אנושי בחוקי הקיום הוא מרד סרק. הנצרות שהבטיחה שינוי סדרי עולם כתמורה לקורבן ישוע, הכזיבה. חוקי הקיום לא השתנו. מסר היצירה הוא שלאדם אוטונומיה מוגבלת תרומת השפה, אוטונומיה המאפשרת לאדם להתחיל מחדש. מסר היצירה הוא גם שהאדם בעל השפה יוצר את עולמו הוא. היצירה רק חוזרת על העקרונות שבמשלים הלשוניים שבתנ"ך, חוזרת על המסרים של הנביאים.
אם שבי יהודה האשימו את הנבואה שהיא בהטפותיה גרמה לחורבן, הם פרשו לא נכונה אותה. הרי חזרת גולי בבל ליהודה התאפשרה הודות לנבואות הנחמה של הנביאים, שתמיד הטיפו שלמרות אסונות תמיד אפשרית תקומה. אנו לא מוצאים בכתבים היווניים נבואות נחמה בדומה לנבואה של יחזקאל על העצמות היבשות הקורמות עור.
תשובת אלהים לאיוב היא תשובה קיומית לכל הדורות, דורות המורדים המנסים לשנות סדרי עולם. תשובת אלהים לאיוב היא גם תשובה למרד הסרק של השליח פאול, שהבטיח שינוי סדרי עולם.
תשובת אלהים לאיוב היא גם תשובה לגנוסטיקאי המודרני יונג שבספרו 'תשובה לאיוב',
מדבר על כך שאלוהי התנ"ך לפי יצירה זו נכשל מבחינה מוסרית ולכן היה כורח בהופעת ישוע. נשאלת רק השאלה האם ישוע באמת גשם את הבטחת השליח פאול ושינה סדרי עולם?
ולא רק שקורות איוב מזימים הבטחות סרק. יונג שכתב ספר זה כהצדקה לרייך השלישי, לא למד שמפיסטו, שהומלך על-ידי לותר, שהומלך על-ידי גיתה, לא צלח להביא לעם האדונים שלטון על היקום.
הגרמנים שרצו תמיד להדמות ליוונים, ברוב גאוותם, אפילו לא אימצו את מושג ה'הובריס' היווני. עם זה, היוונים, לפחות הבין שאינו ריבון על הקיום, הטיף לצניעות.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 333 – גנוסטיקה

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 333 – גנוסטיקה
נשאלתי על-ידי אחד הקוראים של הבלוגים שלי, מה מקור הגנוסטיקה? הוא הביא קטע ארוך של הוגה קאתולי על מקור הגנוסטיקה, שנראה בעיני לגמרי הזוי.
ה'אגרת אל הרומיים', נעשה לי ברור לגמרי שהוא אחד מראשוני הגנוסטיקאים. ומדוע? גנוסטיקה מבוססת על הפועל היווני 'gnosis', שפרושה 'ידיעה'. אבל השם עצמו אינו חשוב, חשובה ההשקפה מאחורי השם.
ההשקפה התנ"כית היא קיומית, היא הנה אחת ההשקפות האופטימיות ביותר. היא טוענת בפרק הבריאה שהאלוהות בראה עולם, שהוא הכריז על כל שלב בריאה כטוב, בראה עולם לרווחת האדם. ולא רק זה, נאמר בפרק זה, נאמר בו שאדם זה נברא בצלמו. אם אנו רוצים לדעת מה פירוש שהאלוהות בראה את האדם בצלמו, עלינו לקרא את הדבר הרביעי מתוך עשרת הדברות, ששם נאמר שעל האדם לברא את עולמו בדומה לאלוהות, שבראה את העולם בששה ימים, לפי ציווי זה העולם האנושי הלשוני הוא יצירתו של האדם והוא אחראי לו.
השליח פאול שבא לארץ יהודה מהעולם ההלניסטי, יהודה שהיתה במשבר פוליטי וגם רוחני, הביא עמו מתרזוס עיר הולדתו, רעיונות יווניים. בקטע הקאתולי שהשואל הביא, נאמר שההשקפה היוונית היתה השקפה אופטימית, אין טעות גדולה מכך. מספיק להזכיר את סוקראטס בדיאלוג פיידו, ובדיאלוגים אחרים, בו הוא אומר לתלמידיו שהוא הולך לעולם אחר ששם קיימים אלים טובים יותר. מספיק להזכיר את הטראגדיה פרומתיאוס של איסכילוס, על שרירותיות זאוס המעניש את חצי אל זה על כך שהביא לבני אדם את יכולת האש, להטבת מצבם. מספיק להזכיר את הטראגדיה של סופוקלס 'נשי טראקיס', בו הוא אומר שהאלים אדישים לסבל האדם. או ראוי להזכיר את הפילוסוף אנכסימנדר, שטען שההבדלות של האדם מהכוליות חטא בצדה, והכוליות אוספת בחזרה את האדם לחיקה כעונש. ברר שלפי פרגמנט זה של פילוסוף זה, קיום האדם בחטא. קשה לראות מכל הדוגמאות האלו שהיוונים היו אופטימיים, ביחוד בהאמינם שיצירה אנושית היא הסגת גבול האלים, בהאמינם שישות עוינת, כמו המוירה מכשילה מעשי בני אדם.
ובכן, השליח פאול הביא עמו לארץ יהודה את ההשקפה היוונית הפסימית הזו, הוא נתקל בירושת אבותיו, הירושה התנ"כית המבוססת על אמונה אופטימית. פאול הבין שההשקפה התנ"כית האופטימית מקורה במשלים שלה, ביחוד במשל 'עץ הדעת', מקור הפילוסופיה הלשונית התנ"כית שעל בסיסה נוצר משל הבריאה האופטימי, שעל בסיסה נוצרה ההשקפה שהאדם הוא 'מפעיל' לגיטימי היוצר את עולמו הלשוני.

מאחר שאנו כאן במרחב מקוצר של בלוג, נקצר. פאול ניטרל את משל 'עץ הדעת', טען שהאלוהות נמלכה בדעתה תמורת קורבן ישוע, תשנה את סדרי העולם, תייתר את השפה היוצרת
אם הגנוסטיקה המאוחרת האשימה את אלוהי התנ"ך שבראה עולם פגום, הרי פרשנותו של השליח פאול שימש אותם באמונה זו, הרי הוא טען שיש צורך בשינוי סדרי עולם, זאת אומרת שהעולם הקיים הוא פגום.
אפשר להגדיר את הגנוסטיקה כמרד נגד האלוהות האופטימית, שבראה עולם מושלם, בטענה הפוכה שהעולם הוא פגום. הגנוסטיקה המאוחרת כנתה האלוהות התנ"כית הזו בשם 'demiurge', שוב מלה יוונית, אל נחות. הם חפשו ב-gnosis את האלוהות הנסתרת הטובה. הם האמינו להגיע אל אלוהות נסתרת זו על-ידי ה-gnosis, הבנה, או אולי התבוננות אפלטונית, כפי שפילוסוף זה יעד לשומרים הפילוסופים ביצירתו הרפובליקה.
עלינו לציין, שאמנם הנצרות היותר מאוחרת הסתייגה מגנוסטיקה מאוחרת קיצונית, אבל השקפתו של השליח פאול נשארה הבסיס שלה, כיוון שהוא סבר שהעולם אינו מושלם, שיש צורך בישוע שישנה סדרי עולם. כאן עלינו להוסיף גם את דברי השליח יוחנן, שבפרק א' של בשורתו, אומר את הדבר התמוה, שאת האלהים אף אחד לא ראה, לכן נוצר הצורך באל בשר ודם, שהוא ישוע, אשר הנו התגלמות ה'דבר', השפה, ובתוקף גלומו זה, ישנה סדרי עולם.
עלינו לציין בעצב, שיהודים בגולה ההלניסטית, הפנימו את הדעות היווניות הפסימיות, מנוגדות לדעות התנ"כיות האופטימיות, דבר שגרם להם לשנאה עצמית, כפי שלדאבונינו התרחש בתקופה החדשה, כאשר אלו שחיו באירופה במרכז תרבותי הלותרני, הפנימו את השנאה מסביב, שנאה שגרמה להם לשנאה עצמית. כתוצאה משנאה עצמית זו, הם לא הבינו את ההבדל המהותי בין ירושת אבותיהם, לבין האידיאולוגיה הגרמנית שההיתה כולה מבוססת על התיאולוגיה הלותרנית העוינת, שעשתה דה-לגליזציה לתנ"ך.
את השנאה העצמית של יהודים הלניסטיים אנו מוצאים בבשורות, כאשר הם מאשימים את אחיהם בצליבת ישוע, שבמציאות נצלח על-ידי הרומאים, שהוא מרד בשלטונם.
יהודים ביהודה למרות התסיסה הרוחנית, לא העיזו למרוד באלוהי התנ"ך, אנו רואים שאפילו ישוע עצמו בן יהודה, בבשורת מתי פרק 5, אומר שהוא לא בא לבטל את החוקים אלא רק להוסיף עליהם.
אנחנו מעוניינים בהתפתחות המאוחרת של הגנוסטיקה בנצרות, שהיא אחת הגנוסטיקות הקיצוניות. אמנם כפי שהזכרנו, הכנסיה הקאתולית במשך הדורות הסתיגה מגנוסטיקה קיצונית, אבל לותר שמרד בה, יצר גנוסטיקה קיצונית. לותר הכריז כל הזמן שהוא ממשיכו של השליח פאולוס, בחלקו הוא צדק. אבל אם השליח פאול טען שהאלוהות

נמלכה בדעתה וברצונה לשנות סדרי עולם, לותר אלף חמש מאות שנה אחריו, כבר לא האמין בשינוי סדרי עולם, גם לא האמין בהבטחת שליח זה, בהמשך, כאשר ראה שהעולם לא השתנה, טען שישוע יופיע שנית ואזי ישנה סדרי עולם.
ובכן, אם השליח פאול רק האמין שהעולם אינו מושלם ולכן האלוהות עצמה נמלכה בדעתה להעזר בשינוי עולם זה על-ידי בנה ישוע שהוקרב כקורבן, לותר האמין שגם ישוע נכשל, הרי ההבטחה בשמו של שינוי סדרי עולם לא התגשם, מכאן הוא הסיק שיריבו של ישוע, השטן הוא נסיך העולם הנגלה. את אמונתו זו לותר הביע בספרו 'העדר רצון חופשי', בו הוא התווכח עם ארסמוס, שמטעם הכנסיה הקאתולית טען שקיים רצון חופשי. מבחינת שלילת רצון חופשי לותר באמת אימץ את דעתו של השליח פאול, אבל פאול לא המליך את השטן על העולם הנגלה.
על-ידי המלכת השטן על העולם הנגלה לותר יצר גנוסטיקה קיצונית ביותר. יהודים טובים במשך הדורות סינגרו על לותר, כיוון שהוא תרגם את התנ"ך לגרמנית, לא טרחו לקרא את ספרי השטנה שלו נגד יהודים ויהדות. אם יהודים היו קוראים את ספריו של לותר, היו מבינים שהוא רוקן את תורתו מכל עקרונות התנ"ך. מספיק אפילו להתעכב על 95 התיזות שלו, כדי להבין שלמעשה הוא שלל את כל עקרונות התנ"ך, בתיזות אלו לותר שלל מעשים טובים המובילים לגאולה. שלילת מעשים טובים הוא שלילת עקרונות התנ"ך.
יהודים טובים עד היום משתמשים בפרשנות של תיאולוגים לותרניים לתנ"ך, מבלי, להבינם שהם עשו דה-לגיטימציה למהות התנ"ך, בעקבות התיאולוגיה של לותר.
עד כמה הגנוסטיקה הקיצונית הלותרנית שורה עדיין בעולם הנוצרי, ביחוד אלו שהושפעו מהתיאולוגיה הלותרנית, כדאי לנו להזכיר את ספרו של יונג הפסיכולוג, שהזדהה עם האידיאולוגיה הלותרנית שהובילה לרייך השלישי. יונג כתב ספר בשם 'תשובה לאיוב', בספר זה הוא טוען שהאלוהי התנ"ך נכשל, לכן היה צורך להחליפו באלוהות חדשה, ישוע. הוא מבסס טענה זו על ספר איוב, שלפיו הגיבור טוען שהצדק נפגע, כיוון שהוא נענש על לא עוול מצדו. כמובן שיונג לא קרא את סוף הדרמה הזו, איוב, ששם האלוהות מופיע ומסבירה לאיוב שהבנתו של הצדק היקומי מוטעית, שהאלוהות יצרה עולם לכל הישויות ולכולם העניקה יכולת קיום, לאדם ניתנה תוספת, שהוא יכול להתחיל מחדש, אם קרה לו אסון, ובאמת איוב מקבל את תשובת אלהים ומתחיל את חייו מחדש, וזוכה בכל מה שאבד לו.
תשובת אלהים לאיוב היא תשובה לגנוסטיקה. לפי תשובה זו האדם ה'מפעיל', הוא בעל רצון חופשי, יכול לתקן עוולות אם קורות לו כאלו, הוא יכול תמיד להתחיל מחדש, כפי שאיוב התחיל מחדש.

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 30 שכבר עוקבים אחריו