אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 504 -מוטציות, אפוס העברים II

עלי להודיע לקוראי, שהופיע ספר שלי, בשם: 'מרד שולית הקוסם'.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 504 – מוטציות, אפוס העברים – II
התחלנו עם המוטציה שיוצאי אור חוו, מוטציה שהנה פרי שבר תרבותי. יציאת אברהם ובני הלוויה אתו, מאור, במצוות אלוהות, הווה שבר כזה. מוטציה מעוררת תובנות רדומות, תובנה כזו הפכה את העברים למודעים.
רוב העמים אינם מודעים לראשיתם, עוד פחות מכך, לראשית בתרבות מפותחת, כמו התרבות השומרית, ושבר ברצף בתרבות זו, שבר המראה על התחלה חדשה.
בשעור הקודם התחלנו על עיקרון ראשון העולה ממשל 'עץ הדעת'. עתה לפנינו עיקרון שני במשל 'עץ הדעת', עיקרון שמנעד ה'מודעות' מתוחמת בין שני העצים, 'עץ הדעת', ו'עץ החיים'.
אנחנו יודעים שמחשבת התנ"ך לא עסקה במדע, בחקר היקום, בדומה ליוונים, היא עסקה ב'עולם הנגלה', במתחם בין שני העצים, 'עץ הדעת' ועץ החיים'. מחשבת התנ"ך עסקה רק במתתים שהוענקו לאדם לטובת שיפור קיומו ב'עולם הנגלה' בלבד.
תחום ה'מודעות' במנעד בין שני העצים, 'עץ הדעת', ו'עץ החיים', נועד למען שהאדם לא יחקור במופלא, במיסתורין, שהבנתו בכך, ממנו והלאה.
כמובן, שמחשבת התנ"ך מתחילה במתת החשובה ביותר ב'דעת', השפה, המאפשרת את המודעות, מתת המיועדת לשיפור הקיום ב'עולם הנגלה'.
לא הזכרנו עיקרון חשוב ביותר, עיקרון הכלול בתחום ה'מודעות', קצוב משך קיום האדם, הרי נאסר על חוה ואדם לאכל מפרי 'עץ החיים'.
קצוב החיים, הנה נקודת התורפה, שאלו שהושפעו ממחשבת התנ"ך, מרדו בה.
'דעת' ההופכת ל'מודעות', מודעות בסיס פילוסופית השפה, פילוסופיה המכירה בחוקי הקיום, מכירה בחוקי הקיום הקוצבים במשך קיום האדם.
מאחר ש'דעת' מובילה להכרה, להשלמה עם קיצוב הקיום, אלו שלא השלימו עם קיצוב הקיום מרדו ב'דעת', בשפה.
אם כך, שאול הטרסי, ממיסדי הנצרות, שהיה דו-תרבותי, יווני ועברי, העדיף את העיקרון היווני על נצחיות האדם, מרד במשל 'עץ הדעת', ב'דעת' המובילה להשלמה עם קיצוב משך קיום האדם.
היוונים שאמונתם בנצחיות האדם התנגשה בחוקי הקיום הקוצבים משך קיום האדם, לא מצאו מוצא. שאול הטרסי סיפק להם מוצא, ברתמו את אלוהי התנ"ך, שתמורת קורבנו של ישוע, ישנה סדרי עולם. בשורה, שינוי סדרי עולם, ניחם את המיואשים.
שאול הטרסי התעלם מזעקתו של ישוע על הצלב 'אלי, אלי, למה שבקתני', על אי שיתוף פעולה של אלוהי התנ"ך עם משאלותיו. אלוהי התנ"ך גם לא שיתף פעולה עם משאלותיו של שאול הטרסי.
אם שאול הטרסי עוור על-ידי משאלותיו מלראות ש'דעת', היא מתת אנומלית, בלעדית, של האלוהות לאדם. ומרד השוליה, מעוררת תמהון בבוראו, ששם לאל מעשיו.
השוליות, שבהבדל מיוצאי אור לא חוו מוטציות, לא התגלו אצלם תובנות על חוקי הקיום. ברוב עוורונם, שוליות אלו, מנסים להתחכם לחוקי הקיום, הם מאשימים את השליח, את 'דעת', את ה'שפה' שלא ממלאת את משאלותיהם.
כפי שציינו, על מוצא השומרים אין ידיעה, קיימת השערה שהם באו למקום מושבם ממקום אחר. אבל, מאחר שאין ידיעות על מה התבססה תרבותם, שוב, אפשר לשער שכל מה שהם יצרו היה פרי מוטציה. הרי השומרים יצרו יותר מאשר היוונים היותר מאוחרים, מחוץ ליצירת מערכות חוקתיות, הם יצרו מעין היסטוריה, ספרות, קינות ואפוס, נוסף לכך כתב, שהיוונים היותר מאוחרים אימצו אותו רק במאה השמינית לפני הספירה, רכשו את הכתב הנקרא פיניקי.
השומרים לא מרדו במתתים, הם נכנעו לגזרות גורל. בכך השומרים נבדלו מהיוונים היותר מאוחרים, שהיו בסכסוכים עם אליהם, שלא מלאו את משאלותיהם, גם מרדו בנחיצות הכתב, בדיאלוג פיידרוס. סוקראטס גם בדיאלוג קרטילוס, מצפין את ערכיו בנשמתו, מבלי להיות מודע שאלו הם פרי אותה שפה שהוא מתכחש לה.
סוקראטס הסביר את התכחשותו לשפה, שהיא מציינת דברים חולפים, והוא רצה בערכים נצחיים.
היוונים, כפי שכבר הזכרנו לא היו מודעים למוצאם, לכן גם אי אפשר ליחס להם שתרבותם היתה פרי מוטציה. ומאחר שהתרבות היוונית לא היתה פרי מוטציה, גם לא התגלו להם תובנות רדומות. ומאחר שליוונים לא התגלו תובנות רדומות תרבותם היתה מלאה עם סתירות. הרי האמונה היוונית על היות האדם נצחי, היות העולם נצחי וסטטי, התנגש עם חוקי הקיום הנמצאים בזרימה, בהשתנות.
כמובן הסתירות האלו במחשבה היוונית הובילה אותם לסכסוכים עם אליהם, להתכחשות למתת השפה, שלא מלאה את משאלותיהם.
חזרנו למנהרת הזמן, ליוונים שהתכחשו למתת השפה, כדי להצביע על העובדה ששאול הטרסי לא היה הראשון שמרד ב'דעת', בשפה, ולא היה האחרון.
אם הזכרנו את סוקראטס שהצפין את ערכיו לפנים נפשו, קאנט חזר על הצפנה כזו. בספרו 'הדת בגבולות התבונה', הוא עושה דה-לגיטימציה לחוקי התנ"ך החיצוניים, מעדיף את חוקיו הפנימיים.
אנחנו רואים שהאדם שלא משלים עם עולם שבו קיצוב חיי אדם, גם לא משלים עם חוקים שהם פרי הסכמים קהילתיים. חיצוניים, הוא רוצה בסטטיות, רוצה בנפש סטטית שבה הוא מצפין ערכים פרי שפה חיצונית לתוך נפשו, שהוא מדמה אותה כנצחית.
המרידות בכלי השפה, כלי המבדיל את האדם משאר ברויי עולמינו, הוא חלק ממחשבת המערב, אלא אם נוציא את הנומינליסטים ממצעד זה, ואת קלווין. למרות שאחרונים אלו לא מרדו בכלי השפה, אי אפשר להכריז עליהם שהם הבינו את משמעותה, כפי שאנו מוצאים במשל 'עץ הדעת'.
ואם אנו טוענים שגם אלו שלא מרדו בשפה לא הבינו את משמעותה, עלינו לציין שתובנות פרי מוטציות נקלטות באיטיות, במשך תקופות ארוכות.
ואם אנו חוזרים לעובדה, שהזכרנו, שמחשבת התנ"ך עוצבה על-ידי המשלים הלשוניים, עלינו להצביע על השערה, שרעיונות ראשוניים, תובנות ראשוניות, חודרים לתרבותם, של אלו שלהם הם התגלו, דרך צינור השפה. כפי שאנו לא מבינים לגמרי איך שבר ברצף תרבותי, יוצר מוטציות, ובמוטציות מתעוררות תובנות רדומות, כך אנו לא יודעים איך הרעיונות הראשוניים חודרים דרך צינור השפה ומעצבים תרבות, כפי שעוצבה תרבות התנ"ך, שעוצבה על-ידי הרעיונות הראשוניים, של התובנות הראשונות.
אני מציינת את המיסתורין של תהליכים אלו, כיוון שצאצאי העברים, לא הבינו את משמעות הרעיונות שבמשלים הלשוניים, למרות שאלו עצבו את מחשבת התנ"ך.
עובדה מצערת היא שכאשר צאצאי העברים הועמתו עם המחשבה היוונית, הם לא הצביעו על מקורות מחשבתם כעדיפה עליה, כיוון שהיא עסקה בשפה, שפה המבדילה את האדם משאר הברויים, לכן רק עסוק בה היא פילוסופיה. הם גם כרעו ברך לפני המחשבה הלותרנית, מחשבה שעשתה דה-לגיטימציה למחשבה התנ"כית.
צאצאי העברים, גם אלו שנשארו נאמנים לדת אבותיהם, נשארו נאמנים רק לדתם כפולחן, ולא כפילוסופיה שלה.
עלינו לציין, שלמרות שהעקרונות הפילוסופיים של התנ"ך לאט לאט חדרו לעולם המערבי, איפשרו את התפתחות המדע החדש. הרי המדע היווני נעצר, כיוון שהיוונים האמינו בנצחיות, בסטטיות, התנגדו לפילוסופיה של הרקליטוס על תנועה, זרימה.
רק עקרונות התנ"ך על עולם דינמי, עולם דינמי פרי שפה דינמית, פרי אינפורמציה דינמית, החיה את המדע היווני שנעצר. למרות חדירת עקרונות התנ"ך לעולם המערבי, בעיקר לחלק שהושפע מהמחשבה הנומינליסטית ומהתיאולוגיה של קלווין, אלו שהושפעו מהם, לא ירדו להבנת פילוסופית השפה התנ"כית.

מודעות פרסומת

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 503 – מוטציות, אפוס העברים

אוניברסיטה ווירטואלית שעור 503 – מוטציות, אפוס העברים
מוטציה קורית כאשר יש שבר ברצף. תולדות העברים מתחיל בצווי האלוהי לאברהם 'לך לך מארצך…', שבר ברצף תרבותי, שאיפשר את המוטציה שהנה הפילוסופיה הלשונית של התנ"ך.
אנחנו צריכים להתיחס לשפה כפרי מוטציות אין ספור. השפה לא היתה נתון עם הופעת ההומו ארקטוס. משערים שהיא התפתחה לפני חמישים אלף שנה, עם התפתחות האונות הקדמיות אצל האדם, אונות קדמיות שהן מפותחות יותר אצל האדם מאשר אצל חיות מפותחות.
אם אנו מאמצים את ההשערה שתחילת יכולת השפה היא חמישים אלף שנה, ומגיעים אל השומרים שהמציאו את הכתב למעלה משלושת אלפים שנה לפני הספירה, אנו נוכחים לדעת שלקח למין האנושי למעלה מארבעים אלף שנה להמציא את הכתב, כתב שאיפשר לקבע זכרון קורות.
בלי ספק שפלא התרבות השומרית היא פרי מוטציה, שאין לנו עדות על כך.
אם כך, העדות הממשית על היות בני אדם בעלי שפה, והאופן בו עשו שימוש בכלי זה, הוא פרי תהליך ארוך.
ברור שהשערות אלו מתאפשרות אם מאמינים בתהליך אבולוציוני. אנשים אחרים יכולים להאמין שהאדם נוצר על-ידי אלוהות עם יכולת לשפה, כפי שמסופר בפרק א' של ספר בראשית, שאלהים ברא את האדם בדמותו. ומאחר שהאלוהות בראה את העולם ב'הגדים', בשפה, האדם שנברא בדמותו אף הוא בעל שפה.
כל אחד ואמונתו, אבל כאן אנו מתבססים על מדע האבולוציה, וההשערות על-פיה.
ההיסטוריה לא יודעת על מוצא השומרים, מחוץ להשערה שהם באו לאזור שהיום דרום עיראק ממקום אחר.
התנ"ך מיחס את מוצא העברים לאור, אור שהיתה אחת הממלכות השומריות, שבזמן שהיא מוזכרת בתנ"ך, כבר נכבשה על-ידי הכשדים.
מענינת העובדה שהעברים ראו את עצמם ילידי מרכז תרבותי שומרי, בעוד שעל מוצא השומרים עצמם אין ידע. גם היוונים היותר מאוחרים לא ידעו על מוצאם.
לא רק שהעברים מודים בכך שיצאו ממקום תרבותי, על כן ירשו ירושה תרבותית, אלא מציינים שנאמר לאברהם 'לך לך מארצך וממולדתך…'., כפי שנאמר לעיל, זה היה שבר תרבותי.
ובכן, על כל המוטציות ששכללו את השפה אין לנו עדות מחוץ להשערות, עד אשר אנו מגיעים לאברהם והצווי שהאלוהות צוותה עליו להנתק ממקום מושבו, ניתוק המאפשר התחלה חדשה.
בצווי לאברהם, צווי לנתק, לפנינו עדות תרבותית, איך שבר ברצף תרבותי על-ידי הינתקות ממנה, יכול להסביר מוטציה, שלב חדש ברצף תרבותי.
ואיך אנו יכולים לדעת שהעברים שיצאו מאור חוללו 'מוטציה' תרבותית, הרי השומרים השאירו בכתובים את השגיהם התרבותיים, וגם העברים השאירו בכתובים את השגיהם, אנו יכולים להשוות בין הירושות השונות.
העברים מודים בכך שירשו ירושות תרבותיות מהשומרים ותרבויות של עמים אחרים בתקופתם. אנו מוצאים שאריות של אמונות כאלו במשל 'עץ הדעת', אבל אנו רוצים לדעת איזו מוטציה הם חוללו במה שהם ירשו.
אם נקח בתור דוגמה את המיתוס של גן-עדם, שהיה רווח בתקופת האבות אצל העמים שדרכם העברים הנוודים עברו, ואת היחס שלהם למיתוס זה, נוכל לעמד על היחס השונה של עמים למיתוס זה, מהיחס של אבות העברים אליו.
מאחר שמשל 'עץ הדעת' מכיל שרידים של מיתוסים של עמים, והמיתוסים שזורים זה בזה, הדורות המאוחרים של העברים לא שמו לב לשינויים, מוטציות שאבותיהם חוללו לגבי מיתוס גן-עדן.
מיתוס המצאותו של האדם בראשיתו, בגן אידיאלי, הוא מיתוס רווח אצל העמים. לפי מיתוס חיצוני זה, בספר בראשית, בפרק ב', בפסוק י"ז, נאסר על האדם לאכל מפרי 'עץ הדעת' טוב ורע, ' כי ביום אכלך ממנו מות תמות'. המיתוס בהמשך מספר איך נוצרה חוה מצלעו של האדם. ובפסוק כ"ה נאמר: 'ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו ולא יתבוששו'.
אחרי תאור זה של האדם ואשתו, מתחיל מיתוס אחר, מיתוס על 'ה'נחש' הערם, המפתה את האשה לאכל מפרי העץ, שנאסר לאכל ממנו באיום של מוות על העובר על האיסור. ולאחר הפיתוי של הנחש, למעשה לפנינו המפנה, המוטציה של מחברי המשל.
ובכן, מחברי משל 'עץ הדעת', מזימים את האמונה הרווחת המתבטאת באיסור לאכל מפרי 'עץ הדעת', מזימים את הקללה שבו, קללה לפיה העובר על האיסור ימות. קורה דבר הפוך, האוכלים מהפרי : 'ותיפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירמים הם…'
אנחנו יכולים רק לעמוד על המהפכה המחשבתית, על המוטציה המחשבתית, אם אנו משווים את הפסוק בפרק ב' 25, בו נאמר שאדם ואשתו היו עירמים ולא התבוששו. לפסוק בפרק ג' 7 שלמרות האכילה מהפרי האסור, אדם ואשתו לא מתים אלא עיניהם נפקחים והם מודעים לעירומם.
שני פסוקים תמימים כביכול, באחד אדם ואשתו עירומים ולא מתבוששים, בפסוק השני, למרות האכילה מהפרי האסור נפקחו עיניהם של אדם ואשתו והם נוכחו שהם עירומים.
מאחר שהמיתוסים שזורים זה בזה, הדורות לא הבחינו על המהפכה המחשבתית שנמסרה בשני פסוקים תמימים, מרד באיסור לאכל מפרי 'עץ הדעת', מרד בקללה העובר על האיסור. ההיפך קורה, קורית מוטציה מחשבתית, האשה ואישה נעשים 'מודעים', מסוגלים להתבונן על עצמם מבחוץ שהם עירומים, דבר שלא יכלו לעשות בהיותם בגן, כיוון ששם הם היו דומים לשאר הברויים, ברויים שאינם מסוגלים לראות את עצמם בראי של הזולת.
פסוק תמים :'ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירמים הם..' כולל את המוטציה של 'מודעות', מודעות שלא ברורה למין האנושי עד היום הזה.
היום יש כבר תוצאות של בחינות עם קופים, האם הם מכירים את דמותם בראי, רובם לא מכירים בכך, הם נבדלים מחוה ואדם שהכירו את דמותם בראי של אחד בשני.
ובכן מחברי משל 'עץ הדעת' בצמצום המרבי, הזימו את האמונה הרווחת בזמנם על ראשית מבורכת 'בגן עדן', הוכיחו שבגן זה האדם היה בסך הכל חיה בין החיות, הוא נעשה אדם מודע רק אחרי אוכלו מפרי 'עץ הדעת'.
המשל מחולל עוד מהפכה מחשבתית, מחולל מוטציה, בתוחמו את מנעד ה'מודעות' שחוה ואדם רכשו, עד לגבול 'עץ החיים'. נאסר על האדם לאכל מפרי עץ זה. אולי באיסור זה לפנינו האיסור לחקור את סוד הקיום, או אי יכולת ה'מודעות' להבין סוד זה.
נשאלת השאלה מדוע מחברי משל זה לא הרחיבו על ה'התגלות' המחשבתית שלהם. יש לשער שלא היה לפניהם אוצר מינוחים שנוצרו בהמשך.
הרעיונות הראשוניים האלו, פרי המוטציות, גרמו להבדלות האדם מברויים אחרים, הם גם היו טריגרים להתפתחות לשונית מאוחרת.
במשל זה לפנינו עוד סוד שמחברי המשל באינטואיציה הבינו. מאחר שרכישת פרי 'דעת' היא חיצונית', לא מולדת כמו 'דחף הקיום' המשותף לכל הברויים על כדור הארץ שלנו, למען יצירה, מימוש יכולת זו, על האדם להיות קודם 'מודע', לכן המשל מקדים את היהפוכתם של חוה ואדם ל'מודעים', למען יוכלו לממש יכולת זו שרכשו ממקור חיצוני, על כך בשעור הבא.

אוניברסיטה ווירטואלית שעור 503 – מוטציות, אפוס העברים
מוטציה קורית כאשר יש שבר ברצף. תולדות העברים מתחיל בצווי האלוהי לאברהם 'לך לך מארצך…', שבר ברצף תרבותי, שאיפשר את המוטציה שהנה הפילוסופיה הלשונית של התנ"ך.
אנחנו צריכים להתיחס לשפה כפרי מוטציות אין ספור. השפה לא היתה נתון עם הופעת ההומו ארקטוס. משערים שהיא התפתחה לפני חמישים אלף שנה, עם התפתחות האונות הקדמיות אצל האדם, אונות קדמיות שהן מפותחות יותר אצל האדם מאשר אצל חיות מפותחות.
אם אנו מאמצים את ההשערה שתחילת יכולת השפה היא חמישים אלף שנה, ומגיעים אל השומרים שהמציאו את הכתב למעלה משלושת אלפים שנה לפני הספירה, אנו נוכחים לדעת שלקח למין האנושי למעלה מארבעים אלף שנה להמציא את הכתב, כתב שאיפשר לקבע זכרון קורות.
בלי ספק שפלא התרבות השומרית היא פרי מוטציה, שאין לנו עדות על כך.
אם כך, העדות הממשית על היות בני אדם בעלי שפה, והאופן בו עשו שימוש בכלי זה, הוא פרי תהליך ארוך.
ברור שהשערות אלו מתאפשרות אם מאמינים בתהליך אבולוציוני. אנשים אחרים יכולים להאמין שהאדם נוצר על-ידי אלוהות עם יכולת לשפה, כפי שמסופר בפרק א' של ספר בראשית, שאלהים ברא את האדם בדמותו. ומאחר שהאלוהות בראה את העולם ב'הגדים', בשפה, האדם שנברא בדמותו אף הוא בעל שפה.
כל אחד ואמונתו, אבל כאן אנו מתבססים על מדע האבולוציה, וההשערות על-פיה.
ההיסטוריה לא יודעת על מוצא השומרים, מחוץ להשערה שהם באו לאזור שהיום דרום עיראק ממקום אחר.
התנ"ך מיחס את מוצא העברים לאור, אור שהיתה אחת הממלכות השומריות, שבזמן שהיא מוזכרת בתנ"ך, כבר נכבשה על-ידי הכשדים.
מענינת העובדה שהעברים ראו את עצמם ילידי מרכז תרבותי שומרי, בעוד שעל מוצא השומרים עצמם אין ידע. גם היוונים היותר מאוחרים לא ידעו על מוצאם.
לא רק שהעברים מודים בכך שיצאו ממקום תרבותי, על כן ירשו ירושה תרבותית, אלא מציינים שנאמר לאברהם 'לך לך מארצך וממולדתך…'., כפי שנאמר לעיל, זה היה שבר תרבותי.
ובכן, על כל המוטציות ששכללו את השפה אין לנו עדות מחוץ להשערות, עד אשר אנו מגיעים לאברהם והצווי שהאלוהות צוותה עליו להנתק ממקום מושבו, ניתוק המאפשר התחלה חדשה.
בצווי לאברהם, צווי לנתק, לפנינו עדות תרבותית, איך שבר ברצף תרבותי על-ידי הינתקות ממנה, יכול להסביר מוטציה, שלב חדש ברצף תרבותי.
ואיך אנו יכולים לדעת שהעברים שיצאו מאור חוללו 'מוטציה' תרבותית, הרי השומרים השאירו בכתובים את השגיהם התרבותיים, וגם העברים השאירו בכתובים את השגיהם, אנו יכולים להשוות בין הירושות השונות.
העברים מודים בכך שירשו ירושות תרבותיות מהשומרים ותרבויות של עמים אחרים בתקופתם. אנו מוצאים שאריות של אמונות כאלו במשל 'עץ הדעת', אבל אנו רוצים לדעת איזו מוטציה הם חוללו במה שהם ירשו.
אם נקח בתור דוגמה את המיתוס של גן-עדם, שהיה רווח בתקופת האבות אצל העמים שדרכם העברים הנוודים עברו, ואת היחס שלהם למיתוס זה, נוכל לעמד על היחס השונה של עמים למיתוס זה, מהיחס של אבות העברים אליו.
מאחר שמשל 'עץ הדעת' מכיל שרידים של מיתוסים של עמים, והמיתוסים שזורים זה בזה, הדורות המאוחרים של העברים לא שמו לב לשינויים, מוטציות שאבותיהם חוללו לגבי מיתוס גן-עדן.
מיתוס המצאותו של האדם בראשיתו, בגן אידיאלי, הוא מיתוס רווח אצל העמים. לפי מיתוס חיצוני זה, בספר בראשית, בפרק ב', בפסוק י"ז, נאסר על האדם לאכל מפרי 'עץ הדעת' טוב ורע, ' כי ביום אכלך ממנו מות תמות'. המיתוס בהמשך מספר איך נוצרה חוה מצלעו של האדם. ובפסוק כ"ה נאמר: 'ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו ולא יתבוששו'.
אחרי תאור זה של האדם ואשתו, מתחיל מיתוס אחר, מיתוס על 'ה'נחש' הערם, המפתה את האשה לאכל מפרי העץ, שנאסר לאכל ממנו באיום של מוות על העובר על האיסור. ולאחר הפיתוי של הנחש, למעשה לפנינו המפנה, המוטציה של מחברי המשל.
ובכן, מחברי משל 'עץ הדעת', מזימים את האמונה הרווחת המתבטאת באיסור לאכל מפרי 'עץ הדעת', מזימים את הקללה שבו, קללה לפיה העובר על האיסור ימות. קורה דבר הפוך, האוכלים מהפרי : 'ותיפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירמים הם…'
אנחנו יכולים רק לעמוד על המהפכה המחשבתית, על המוטציה המחשבתית, אם אנו משווים את הפסוק בפרק ב' 25, בו נאמר שאדם ואשתו היו עירמים ולא התבוששו. לפסוק בפרק ג' 7 שלמרות האכילה מהפרי האסור, אדם ואשתו לא מתים אלא עיניהם נפקחים והם מודעים לעירומם.
שני פסוקים תמימים כביכול, באחד אדם ואשתו עירומים ולא מתבוששים, בפסוק השני, למרות האכילה מהפרי האסור נפקחו עיניהם של אדם ואשתו והם נוכחו שהם עירומים.
מאחר שהמיתוסים שזורים זה בזה, הדורות לא הבחינו על המהפכה המחשבתית שנמסרה בשני פסוקים תמימים, מרד באיסור לאכל מפרי 'עץ הדעת', מרד בקללה העובר על האיסור. ההיפך קורה, קורית מוטציה מחשבתית, האשה ואישה נעשים 'מודעים', מסוגלים להתבונן על עצמם מבחוץ שהם עירומים, דבר שלא יכלו לעשות בהיותם בגן, כיוון ששם הם היו דומים לשאר הברויים, ברויים שאינם מסוגלים לראות את עצמם בראי של הזולת.
פסוק תמים :'ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירמים הם..' כולל את המוטציה של 'מודעות', מודעות שלא ברורה למין האנושי עד היום הזה.
היום יש כבר תוצאות של בחינות עם קופים, האם הם מכירים את דמותם בראי, רובם לא מכירים בכך, הם נבדלים מחוה ואדם שהכירו את דמותם בראי של אחד בשני.
ובכן מחברי משל 'עץ הדעת' בצמצום המרבי, הזימו את האמונה הרווחת בזמנם על ראשית מבורכת 'בגן עדן', הוכיחו שבגן זה האדם היה בסך הכל חיה בין החיות, הוא נעשה אדם מודע רק אחרי אוכלו מפרי 'עץ הדעת'.
המשל מחולל עוד מהפכה מחשבתית, מחולל מוטציה, בתוחמו את מנעד ה'מודעות' שחוה ואדם רכשו, עד לגבול 'עץ החיים'. נאסר על האדם לאכל מפרי עץ זה. אולי באיסור זה לפנינו האיסור לחקור את סוד הקיום, או אי יכולת ה'מודעות' להבין סוד זה.
נשאלת השאלה מדוע מחברי משל זה לא הרחיבו על ה'התגלות' המחשבתית שלהם. יש לשער שלא היה לפניהם אוצר מינוחים שנוצרו בהמשך.
הרעיונות הראשוניים האלו, פרי המוטציות, גרמו להבדלות האדם מברויים אחרים, הם גם היו טריגרים להתפתחות לשונית מאוחרת.
במשל זה לפנינו עוד סוד שמחברי המשל באינטואיציה הבינו. מאחר שרכישת פרי 'דעת' היא חיצונית', לא מולדת כמו 'דחף הקיום' המשותף לכל הברויים על כדור הארץ שלנו, למען יצירה, מימוש יכולת זו, על האדם להיות קודם 'מודע', לכן המשל מקדים את היהפוכתם של חוה ואדם ל'מודעים', למען יוכלו לממש יכולת זו שרכשו ממקור חיצוני, על כך בשעור הבא.

אוניברסיטה ווירטואלית שעור 503 – מוטציות, אפוס העברים
מוטציה קורית כאשר יש שבר ברצף. תולדות העברים מתחיל בצווי האלוהי לאברהם 'לך לך מארצך…', שבר ברצף תרבותי, שאיפשר את המוטציה שהנה הפילוסופיה הלשונית של התנ"ך.
אנחנו צריכים להתיחס לשפה כפרי מוטציות אין ספור. השפה לא היתה נתון עם הופעת ההומו ארקטוס. משערים שהיא התפתחה לפני חמישים אלף שנה, עם התפתחות האונות הקדמיות אצל האדם, אונות קדמיות שהן מפותחות יותר אצל האדם מאשר אצל חיות מפותחות.
אם אנו מאמצים את ההשערה שתחילת יכולת השפה היא חמישים אלף שנה, ומגיעים אל השומרים שהמציאו את הכתב למעלה משלושת אלפים שנה לפני הספירה, אנו נוכחים לדעת שלקח למין האנושי למעלה מארבעים אלף שנה להמציא את הכתב, כתב שאיפשר לקבע זכרון קורות.
בלי ספק שפלא התרבות השומרית היא פרי מוטציה, שאין לנו עדות על כך.
אם כך, העדות הממשית על היות בני אדם בעלי שפה, והאופן בו עשו שימוש בכלי זה, הוא פרי תהליך ארוך.
ברור שהשערות אלו מתאפשרות אם מאמינים בתהליך אבולוציוני. אנשים אחרים יכולים להאמין שהאדם נוצר על-ידי אלוהות עם יכולת לשפה, כפי שמסופר בפרק א' של ספר בראשית, שאלהים ברא את האדם בדמותו. ומאחר שהאלוהות בראה את העולם ב'הגדים', בשפה, האדם שנברא בדמותו אף הוא בעל שפה.
כל אחד ואמונתו, אבל כאן אנו מתבססים על מדע האבולוציה, וההשערות על-פיה.
ההיסטוריה לא יודעת על מוצא השומרים, מחוץ להשערה שהם באו לאזור שהיום דרום עיראק ממקום אחר.
התנ"ך מיחס את מוצא העברים לאור, אור שהיתה אחת הממלכות השומריות, שבזמן שהיא מוזכרת בתנ"ך, כבר נכבשה על-ידי הכשדים.
מענינת העובדה שהעברים ראו את עצמם ילידי מרכז תרבותי שומרי, בעוד שעל מוצא השומרים עצמם אין ידע. גם היוונים היותר מאוחרים לא ידעו על מוצאם.
לא רק שהעברים מודים בכך שיצאו ממקום תרבותי, על כן ירשו ירושה תרבותית, אלא מציינים שנאמר לאברהם 'לך לך מארצך וממולדתך…'., כפי שנאמר לעיל, זה היה שבר תרבותי.
ובכן, על כל המוטציות ששכללו את השפה אין לנו עדות מחוץ להשערות, עד אשר אנו מגיעים לאברהם והצווי שהאלוהות צוותה עליו להנתק ממקום מושבו, ניתוק המאפשר התחלה חדשה.
בצווי לאברהם, צווי לנתק, לפנינו עדות תרבותית, איך שבר ברצף תרבותי על-ידי הינתקות ממנה, יכול להסביר מוטציה, שלב חדש ברצף תרבותי.
ואיך אנו יכולים לדעת שהעברים שיצאו מאור חוללו 'מוטציה' תרבותית, הרי השומרים השאירו בכתובים את השגיהם התרבותיים, וגם העברים השאירו בכתובים את השגיהם, אנו יכולים להשוות בין הירושות השונות.
העברים מודים בכך שירשו ירושות תרבותיות מהשומרים ותרבויות של עמים אחרים בתקופתם. אנו מוצאים שאריות של אמונות כאלו במשל 'עץ הדעת', אבל אנו רוצים לדעת איזו מוטציה הם חוללו במה שהם ירשו.
אם נקח בתור דוגמה את המיתוס של גן-עדם, שהיה רווח בתקופת האבות אצל העמים שדרכם העברים הנוודים עברו, ואת היחס שלהם למיתוס זה, נוכל לעמד על היחס השונה של עמים למיתוס זה, מהיחס של אבות העברים אליו.
מאחר שמשל 'עץ הדעת' מכיל שרידים של מיתוסים של עמים, והמיתוסים שזורים זה בזה, הדורות המאוחרים של העברים לא שמו לב לשינויים, מוטציות שאבותיהם חוללו לגבי מיתוס גן-עדן.
מיתוס המצאותו של האדם בראשיתו, בגן אידיאלי, הוא מיתוס רווח אצל העמים. לפי מיתוס חיצוני זה, בספר בראשית, בפרק ב', בפסוק י"ז, נאסר על האדם לאכל מפרי 'עץ הדעת' טוב ורע, ' כי ביום אכלך ממנו מות תמות'. המיתוס בהמשך מספר איך נוצרה חוה מצלעו של האדם. ובפסוק כ"ה נאמר: 'ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו ולא יתבוששו'.
אחרי תאור זה של האדם ואשתו, מתחיל מיתוס אחר, מיתוס על 'ה'נחש' הערם, המפתה את האשה לאכל מפרי העץ, שנאסר לאכל ממנו באיום של מוות על העובר על האיסור. ולאחר הפיתוי של הנחש, למעשה לפנינו המפנה, המוטציה של מחברי המשל.
ובכן, מחברי משל 'עץ הדעת', מזימים את האמונה הרווחת המתבטאת באיסור לאכל מפרי 'עץ הדעת', מזימים את הקללה שבו, קללה לפיה העובר על האיסור ימות. קורה דבר הפוך, האוכלים מהפרי : 'ותיפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירמים הם…'
אנחנו יכולים רק לעמוד על המהפכה המחשבתית, על המוטציה המחשבתית, אם אנו משווים את הפסוק בפרק ב' 25, בו נאמר שאדם ואשתו היו עירמים ולא התבוששו. לפסוק בפרק ג' 7 שלמרות האכילה מהפרי האסור, אדם ואשתו לא מתים אלא עיניהם נפקחים והם מודעים לעירומם.
שני פסוקים תמימים כביכול, באחד אדם ואשתו עירומים ולא מתבוששים, בפסוק השני, למרות האכילה מהפרי האסור נפקחו עיניהם של אדם ואשתו והם נוכחו שהם עירומים.
מאחר שהמיתוסים שזורים זה בזה, הדורות לא הבחינו על המהפכה המחשבתית שנמסרה בשני פסוקים תמימים, מרד באיסור לאכל מפרי 'עץ הדעת', מרד בקללה העובר על האיסור. ההיפך קורה, קורית מוטציה מחשבתית, האשה ואישה נעשים 'מודעים', מסוגלים להתבונן על עצמם מבחוץ שהם עירומים, דבר שלא יכלו לעשות בהיותם בגן, כיוון ששם הם היו דומים לשאר הברויים, ברויים שאינם מסוגלים לראות את עצמם בראי של הזולת.
פסוק תמים :'ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירמים הם..' כולל את המוטציה של 'מודעות', מודעות שלא ברורה למין האנושי עד היום הזה.
היום יש כבר תוצאות של בחינות עם קופים, האם הם מכירים את דמותם בראי, רובם לא מכירים בכך, הם נבדלים מחוה ואדם שהכירו את דמותם בראי של אחד בשני.
ובכן מחברי משל 'עץ הדעת' בצמצום המרבי, הזימו את האמונה הרווחת בזמנם על ראשית מבורכת 'בגן עדן', הוכיחו שבגן זה האדם היה בסך הכל חיה בין החיות, הוא נעשה אדם מודע רק אחרי אוכלו מפרי 'עץ הדעת'.
המשל מחולל עוד מהפכה מחשבתית, מחולל מוטציה, בתוחמו את מנעד ה'מודעות' שחוה ואדם רכשו, עד לגבול 'עץ החיים'. נאסר על האדם לאכל מפרי עץ זה. אולי באיסור זה לפנינו האיסור לחקור את סוד הקיום, או אי יכולת ה'מודעות' להבין סוד זה.
נשאלת השאלה מדוע מחברי משל זה לא הרחיבו על ה'התגלות' המחשבתית שלהם. יש לשער שלא היה לפניהם אוצר מינוחים שנוצרו בהמשך.
הרעיונות הראשוניים האלו, פרי המוטציות, גרמו להבדלות האדם מברויים אחרים, הם גם היו טריגרים להתפתחות לשונית מאוחרת.
במשל זה לפנינו עוד סוד שמחברי המשל באינטואיציה הבינו. מאחר שרכישת פרי 'דעת' היא חיצונית', לא מולדת כמו 'דחף הקיום' המשותף לכל הברויים על כדור הארץ שלנו, למען יצירה, מימוש יכולת זו, על האדם להיות קודם 'מודע', לכן המשל מקדים את היהפוכתם של חוה ואדם ל'מודעים', למען יוכלו לממש יכולת זו שרכשו ממקור חיצוני, על כך בשעור הבא.

אוניברסיטה ווירטואלית שעור 503 – מוטציות, אפוס העברים
מוטציה קורית כאשר יש שבר ברצף. תולדות העברים מתחיל בצווי האלוהי לאברהם 'לך לך מארצך…', שבר ברצף תרבותי, שאיפשר את המוטציה שהנה הפילוסופיה הלשונית של התנ"ך.
אנחנו צריכים להתיחס לשפה כפרי מוטציות אין ספור. השפה לא היתה נתון עם הופעת ההומו ארקטוס. משערים שהיא התפתחה לפני חמישים אלף שנה, עם התפתחות האונות הקדמיות אצל האדם, אונות קדמיות שהן מפותחות יותר אצל האדם מאשר אצל חיות מפותחות.
אם אנו מאמצים את ההשערה שתחילת יכולת השפה היא חמישים אלף שנה, ומגיעים אל השומרים שהמציאו את הכתב למעלה משלושת אלפים שנה לפני הספירה, אנו נוכחים לדעת שלקח למין האנושי למעלה מארבעים אלף שנה להמציא את הכתב, כתב שאיפשר לקבע זכרון קורות.
בלי ספק שפלא התרבות השומרית היא פרי מוטציה, שאין לנו עדות על כך.
אם כך, העדות הממשית על היות בני אדם בעלי שפה, והאופן בו עשו שימוש בכלי זה, הוא פרי תהליך ארוך.
ברור שהשערות אלו מתאפשרות אם מאמינים בתהליך אבולוציוני. אנשים אחרים יכולים להאמין שהאדם נוצר על-ידי אלוהות עם יכולת לשפה, כפי שמסופר בפרק א' של ספר בראשית, שאלהים ברא את האדם בדמותו. ומאחר שהאלוהות בראה את העולם ב'הגדים', בשפה, האדם שנברא בדמותו אף הוא בעל שפה.
כל אחד ואמונתו, אבל כאן אנו מתבססים על מדע האבולוציה, וההשערות על-פיה.
ההיסטוריה לא יודעת על מוצא השומרים, מחוץ להשערה שהם באו לאזור שהיום דרום עיראק ממקום אחר.
התנ"ך מיחס את מוצא העברים לאור, אור שהיתה אחת הממלכות השומריות, שבזמן שהיא מוזכרת בתנ"ך, כבר נכבשה על-ידי הכשדים.
מענינת העובדה שהעברים ראו את עצמם ילידי מרכז תרבותי שומרי, בעוד שעל מוצא השומרים עצמם אין ידע. גם היוונים היותר מאוחרים לא ידעו על מוצאם.
לא רק שהעברים מודים בכך שיצאו ממקום תרבותי, על כן ירשו ירושה תרבותית, אלא מציינים שנאמר לאברהם 'לך לך מארצך וממולדתך…'., כפי שנאמר לעיל, זה היה שבר תרבותי.
ובכן, על כל המוטציות ששכללו את השפה אין לנו עדות מחוץ להשערות, עד אשר אנו מגיעים לאברהם והצווי שהאלוהות צוותה עליו להנתק ממקום מושבו, ניתוק המאפשר התחלה חדשה.
בצווי לאברהם, צווי לנתק, לפנינו עדות תרבותית, איך שבר ברצף תרבותי על-ידי הינתקות ממנה, יכול להסביר מוטציה, שלב חדש ברצף תרבותי.
ואיך אנו יכולים לדעת שהעברים שיצאו מאור חוללו 'מוטציה' תרבותית, הרי השומרים השאירו בכתובים את השגיהם התרבותיים, וגם העברים השאירו בכתובים את השגיהם, אנו יכולים להשוות בין הירושות השונות.
העברים מודים בכך שירשו ירושות תרבותיות מהשומרים ותרבויות של עמים אחרים בתקופתם. אנו מוצאים שאריות של אמונות כאלו במשל 'עץ הדעת', אבל אנו רוצים לדעת איזו מוטציה הם חוללו במה שהם ירשו.
אם נקח בתור דוגמה את המיתוס של גן-עדם, שהיה רווח בתקופת האבות אצל העמים שדרכם העברים הנוודים עברו, ואת היחס שלהם למיתוס זה, נוכל לעמד על היחס השונה של עמים למיתוס זה, מהיחס של אבות העברים אליו.
מאחר שמשל 'עץ הדעת' מכיל שרידים של מיתוסים של עמים, והמיתוסים שזורים זה בזה, הדורות המאוחרים של העברים לא שמו לב לשינויים, מוטציות שאבותיהם חוללו לגבי מיתוס גן-עדן.
מיתוס המצאותו של האדם בראשיתו, בגן אידיאלי, הוא מיתוס רווח אצל העמים. לפי מיתוס חיצוני זה, בספר בראשית, בפרק ב', בפסוק י"ז, נאסר על האדם לאכל מפרי 'עץ הדעת' טוב ורע, ' כי ביום אכלך ממנו מות תמות'. המיתוס בהמשך מספר איך נוצרה חוה מצלעו של האדם. ובפסוק כ"ה נאמר: 'ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו ולא יתבוששו'.
אחרי תאור זה של האדם ואשתו, מתחיל מיתוס אחר, מיתוס על 'ה'נחש' הערם, המפתה את האשה לאכל מפרי העץ, שנאסר לאכל ממנו באיום של מוות על העובר על האיסור. ולאחר הפיתוי של הנחש, למעשה לפנינו המפנה, המוטציה של מחברי המשל.
ובכן, מחברי משל 'עץ הדעת', מזימים את האמונה הרווחת המתבטאת באיסור לאכל מפרי 'עץ הדעת', מזימים את הקללה שבו, קללה לפיה העובר על האיסור ימות. קורה דבר הפוך, האוכלים מהפרי : 'ותיפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירמים הם…'
אנחנו יכולים רק לעמוד על המהפכה המחשבתית, על המוטציה המחשבתית, אם אנו משווים את הפסוק בפרק ב' 25, בו נאמר שאדם ואשתו היו עירמים ולא התבוששו. לפסוק בפרק ג' 7 שלמרות האכילה מהפרי האסור, אדם ואשתו לא מתים אלא עיניהם נפקחים והם מודעים לעירומם.
שני פסוקים תמימים כביכול, באחד אדם ואשתו עירומים ולא מתבוששים, בפסוק השני, למרות האכילה מהפרי האסור נפקחו עיניהם של אדם ואשתו והם נוכחו שהם עירומים.
מאחר שהמיתוסים שזורים זה בזה, הדורות לא הבחינו על המהפכה המחשבתית שנמסרה בשני פסוקים תמימים, מרד באיסור לאכל מפרי 'עץ הדעת', מרד בקללה העובר על האיסור. ההיפך קורה, קורית מוטציה מחשבתית, האשה ואישה נעשים 'מודעים', מסוגלים להתבונן על עצמם מבחוץ שהם עירומים, דבר שלא יכלו לעשות בהיותם בגן, כיוון ששם הם היו דומים לשאר הברויים, ברויים שאינם מסוגלים לראות את עצמם בראי של הזולת.
פסוק תמים :'ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירמים הם..' כולל את המוטציה של 'מודעות', מודעות שלא ברורה למין האנושי עד היום הזה.
היום יש כבר תוצאות של בחינות עם קופים, האם הם מכירים את דמותם בראי, רובם לא מכירים בכך, הם נבדלים מחוה ואדם שהכירו את דמותם בראי של אחד בשני.
ובכן מחברי משל 'עץ הדעת' בצמצום המרבי, הזימו את האמונה הרווחת בזמנם על ראשית מבורכת 'בגן עדן', הוכיחו שבגן זה האדם היה בסך הכל חיה בין החיות, הוא נעשה אדם מודע רק אחרי אוכלו מפרי 'עץ הדעת'.
המשל מחולל עוד מהפכה מחשבתית, מחולל מוטציה, בתוחמו את מנעד ה'מודעות' שחוה ואדם רכשו, עד לגבול 'עץ החיים'. נאסר על האדם לאכל מפרי עץ זה. אולי באיסור זה לפנינו האיסור לחקור את סוד הקיום, או אי יכולת ה'מודעות' להבין סוד זה.
נשאלת השאלה מדוע מחברי משל זה לא הרחיבו על ה'התגלות' המחשבתית שלהם. יש לשער שלא היה לפניהם אוצר מינוחים שנוצרו בהמשך.
הרעיונות הראשוניים האלו, פרי המוטציות, גרמו להבדלות האדם מברויים אחרים, הם גם היו טריגרים להתפתחות לשונית מאוחרת.
במשל זה לפנינו עוד סוד שמחברי המשל באינטואיציה הבינו. מאחר שרכישת פרי 'דעת' היא חיצונית', לא מולדת כמו 'דחף הקיום' המשותף לכל הברויים על כדור הארץ שלנו, למען יצירה, מימוש יכולת זו, על האדם להיות קודם 'מודע', לכן המשל מקדים את היהפוכתם של חוה ואדם ל'מודעים', למען יוכלו לממש יכולת זו שרכשו ממקור חיצוני, על כך בשעור הבא.

אוניברסיטה ווירטואלית שעור 503 – מוטציות, אפוס העברים
מוטציה קורית כאשר יש שבר ברצף. תולדות העברים מתחיל בצווי האלוהי לאברהם 'לך לך מארצך…', שבר ברצף תרבותי, שאיפשר את המוטציה שהנה הפילוסופיה הלשונית של התנ"ך.
אנחנו צריכים להתיחס לשפה כפרי מוטציות אין ספור. השפה לא היתה נתון עם הופעת ההומו ארקטוס. משערים שהיא התפתחה לפני חמישים אלף שנה, עם התפתחות האונות הקדמיות אצל האדם, אונות קדמיות שהן מפותחות יותר אצל האדם מאשר אצל חיות מפותחות.
אם אנו מאמצים את ההשערה שתחילת יכולת השפה היא חמישים אלף שנה, ומגיעים אל השומרים שהמציאו את הכתב למעלה משלושת אלפים שנה לפני הספירה, אנו נוכחים לדעת שלקח למין האנושי למעלה מארבעים אלף שנה להמציא את הכתב, כתב שאיפשר לקבע זכרון קורות.
בלי ספק שפלא התרבות השומרית היא פרי מוטציה, שאין לנו עדות על כך.
אם כך, העדות הממשית על היות בני אדם בעלי שפה, והאופן בו עשו שימוש בכלי זה, הוא פרי תהליך ארוך.
ברור שהשערות אלו מתאפשרות אם מאמינים בתהליך אבולוציוני. אנשים אחרים יכולים להאמין שהאדם נוצר על-ידי אלוהות עם יכולת לשפה, כפי שמסופר בפרק א' של ספר בראשית, שאלהים ברא את האדם בדמותו. ומאחר שהאלוהות בראה את העולם ב'הגדים', בשפה, האדם שנברא בדמותו אף הוא בעל שפה.
כל אחד ואמונתו, אבל כאן אנו מתבססים על מדע האבולוציה, וההשערות על-פיה.
ההיסטוריה לא יודעת על מוצא השומרים, מחוץ להשערה שהם באו לאזור שהיום דרום עיראק ממקום אחר.
התנ"ך מיחס את מוצא העברים לאור, אור שהיתה אחת הממלכות השומריות, שבזמן שהיא מוזכרת בתנ"ך, כבר נכבשה על-ידי הכשדים.
מענינת העובדה שהעברים ראו את עצמם ילידי מרכז תרבותי שומרי, בעוד שעל מוצא השומרים עצמם אין ידע. גם היוונים היותר מאוחרים לא ידעו על מוצאם.
לא רק שהעברים מודים בכך שיצאו ממקום תרבותי, על כן ירשו ירושה תרבותית, אלא מציינים שנאמר לאברהם 'לך לך מארצך וממולדתך…'., כפי שנאמר לעיל, זה היה שבר תרבותי.
ובכן, על כל המוטציות ששכללו את השפה אין לנו עדות מחוץ להשערות, עד אשר אנו מגיעים לאברהם והצווי שהאלוהות צוותה עליו להנתק ממקום מושבו, ניתוק המאפשר התחלה חדשה.
בצווי לאברהם, צווי לנתק, לפנינו עדות תרבותית, איך שבר ברצף תרבותי על-ידי הינתקות ממנה, יכול להסביר מוטציה, שלב חדש ברצף תרבותי.
ואיך אנו יכולים לדעת שהעברים שיצאו מאור חוללו 'מוטציה' תרבותית, הרי השומרים השאירו בכתובים את השגיהם התרבותיים, וגם העברים השאירו בכתובים את השגיהם, אנו יכולים להשוות בין הירושות השונות.
העברים מודים בכך שירשו ירושות תרבותיות מהשומרים ותרבויות של עמים אחרים בתקופתם. אנו מוצאים שאריות של אמונות כאלו במשל 'עץ הדעת', אבל אנו רוצים לדעת איזו מוטציה הם חוללו במה שהם ירשו.
אם נקח בתור דוגמה את המיתוס של גן-עדם, שהיה רווח בתקופת האבות אצל העמים שדרכם העברים הנוודים עברו, ואת היחס שלהם למיתוס זה, נוכל לעמד על היחס השונה של עמים למיתוס זה, מהיחס של אבות העברים אליו.
מאחר שמשל 'עץ הדעת' מכיל שרידים של מיתוסים של עמים, והמיתוסים שזורים זה בזה, הדורות המאוחרים של העברים לא שמו לב לשינויים, מוטציות שאבותיהם חוללו לגבי מיתוס גן-עדן.
מיתוס המצאותו של האדם בראשיתו, בגן אידיאלי, הוא מיתוס רווח אצל העמים. לפי מיתוס חיצוני זה, בספר בראשית, בפרק ב', בפסוק י"ז, נאסר על האדם לאכל מפרי 'עץ הדעת' טוב ורע, ' כי ביום אכלך ממנו מות תמות'. המיתוס בהמשך מספר איך נוצרה חוה מצלעו של האדם. ובפסוק כ"ה נאמר: 'ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו ולא יתבוששו'.
אחרי תאור זה של האדם ואשתו, מתחיל מיתוס אחר, מיתוס על 'ה'נחש' הערם, המפתה את האשה לאכל מפרי העץ, שנאסר לאכל ממנו באיום של מוות על העובר על האיסור. ולאחר הפיתוי של הנחש, למעשה לפנינו המפנה, המוטציה של מחברי המשל.
ובכן, מחברי משל 'עץ הדעת', מזימים את האמונה הרווחת המתבטאת באיסור לאכל מפרי 'עץ הדעת', מזימים את הקללה שבו, קללה לפיה העובר על האיסור ימות. קורה דבר הפוך, האוכלים מהפרי : 'ותיפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירמים הם…'
אנחנו יכולים רק לעמוד על המהפכה המחשבתית, על המוטציה המחשבתית, אם אנו משווים את הפסוק בפרק ב' 25, בו נאמר שאדם ואשתו היו עירמים ולא התבוששו. לפסוק בפרק ג' 7 שלמרות האכילה מהפרי האסור, אדם ואשתו לא מתים אלא עיניהם נפקחים והם מודעים לעירומם.
שני פסוקים תמימים כביכול, באחד אדם ואשתו עירומים ולא מתבוששים, בפסוק השני, למרות האכילה מהפרי האסור נפקחו עיניהם של אדם ואשתו והם נוכחו שהם עירומים.
מאחר שהמיתוסים שזורים זה בזה, הדורות לא הבחינו על המהפכה המחשבתית שנמסרה בשני פסוקים תמימים, מרד באיסור לאכל מפרי 'עץ הדעת', מרד בקללה העובר על האיסור. ההיפך קורה, קורית מוטציה מחשבתית, האשה ואישה נעשים 'מודעים', מסוגלים להתבונן על עצמם מבחוץ שהם עירומים, דבר שלא יכלו לעשות בהיותם בגן, כיוון ששם הם היו דומים לשאר הברויים, ברויים שאינם מסוגלים לראות את עצמם בראי של הזולת.
פסוק תמים :'ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירמים הם..' כולל את המוטציה של 'מודעות', מודעות שלא ברורה למין האנושי עד היום הזה.
היום יש כבר תוצאות של בחינות עם קופים, האם הם מכירים את דמותם בראי, רובם לא מכירים בכך, הם נבדלים מחוה ואדם שהכירו את דמותם בראי של אחד בשני.
ובכן מחברי משל 'עץ הדעת' בצמצום המרבי, הזימו את האמונה הרווחת בזמנם על ראשית מבורכת 'בגן עדן', הוכיחו שבגן זה האדם היה בסך הכל חיה בין החיות, הוא נעשה אדם מודע רק אחרי אוכלו מפרי 'עץ הדעת'.
המשל מחולל עוד מהפכה מחשבתית, מחולל מוטציה, בתוחמו את מנעד ה'מודעות' שחוה ואדם רכשו, עד לגבול 'עץ החיים'. נאסר על האדם לאכל מפרי עץ זה. אולי באיסור זה לפנינו האיסור לחקור את סוד הקיום, או אי יכולת ה'מודעות' להבין סוד זה.
נשאלת השאלה מדוע מחברי משל זה לא הרחיבו על ה'התגלות' המחשבתית שלהם. יש לשער שלא היה לפניהם אוצר מינוחים שנוצרו בהמשך.
הרעיונות הראשוניים האלו, פרי המוטציות, גרמו להבדלות האדם מברויים אחרים, הם גם היו טריגרים להתפתחות לשונית מאוחרת.
במשל זה לפנינו עוד סוד שמחברי המשל באינטואיציה הבינו. מאחר שרכישת פרי 'דעת' היא חיצונית', לא מולדת כמו 'דחף הקיום' המשותף לכל הברויים על כדור הארץ שלנו, למען יצירה, מימוש יכולת זו, על האדם להיות קודם 'מודע', לכן המשל מקדים את היהפוכתם של חוה ואדם ל'מודעים', למען יוכלו לממש יכולת זו שרכשו ממקור חיצוני, על כך בשעור הבא.

אוניברסיטה ווירטואלית שעור 503 – מוטציות, אפוס העברים
מוטציה קורית כאשר יש שבר ברצף. תולדות העברים מתחיל בצווי האלוהי לאברהם 'לך לך מארצך…', שבר ברצף תרבותי, שאיפשר את המוטציה שהנה הפילוסופיה הלשונית של התנ"ך.
אנחנו צריכים להתיחס לשפה כפרי מוטציות אין ספור. השפה לא היתה נתון עם הופעת ההומו ארקטוס. משערים שהיא התפתחה לפני חמישים אלף שנה, עם התפתחות האונות הקדמיות אצל האדם, אונות קדמיות שהן מפותחות יותר אצל האדם מאשר אצל חיות מפותחות.
אם אנו מאמצים את ההשערה שתחילת יכולת השפה היא חמישים אלף שנה, ומגיעים אל השומרים שהמציאו את הכתב למעלה משלושת אלפים שנה לפני הספירה, אנו נוכחים לדעת שלקח למין האנושי למעלה מארבעים אלף שנה להמציא את הכתב, כתב שאיפשר לקבע זכרון קורות.
בלי ספק שפלא התרבות השומרית היא פרי מוטציה, שאין לנו עדות על כך.
אם כך, העדות הממשית על היות בני אדם בעלי שפה, והאופן בו עשו שימוש בכלי זה, הוא פרי תהליך ארוך.
ברור שהשערות אלו מתאפשרות אם מאמינים בתהליך אבולוציוני. אנשים אחרים יכולים להאמין שהאדם נוצר על-ידי אלוהות עם יכולת לשפה, כפי שמסופר בפרק א' של ספר בראשית, שאלהים ברא את האדם בדמותו. ומאחר שהאלוהות בראה את העולם ב'הגדים', בשפה, האדם שנברא בדמותו אף הוא בעל שפה.
כל אחד ואמונתו, אבל כאן אנו מתבססים על מדע האבולוציה, וההשערות על-פיה.
ההיסטוריה לא יודעת על מוצא השומרים, מחוץ להשערה שהם באו לאזור שהיום דרום עיראק ממקום אחר.
התנ"ך מיחס את מוצא העברים לאור, אור שהיתה אחת הממלכות השומריות, שבזמן שהיא מוזכרת בתנ"ך, כבר נכבשה על-ידי הכשדים.
מענינת העובדה שהעברים ראו את עצמם ילידי מרכז תרבותי שומרי, בעוד שעל מוצא השומרים עצמם אין ידע. גם היוונים היותר מאוחרים לא ידעו על מוצאם.
לא רק שהעברים מודים בכך שיצאו ממקום תרבותי, על כן ירשו ירושה תרבותית, אלא מציינים שנאמר לאברהם 'לך לך מארצך וממולדתך…'., כפי שנאמר לעיל, זה היה שבר תרבותי.
ובכן, על כל המוטציות ששכללו את השפה אין לנו עדות מחוץ להשערות, עד אשר אנו מגיעים לאברהם והצווי שהאלוהות צוותה עליו להנתק ממקום מושבו, ניתוק המאפשר התחלה חדשה.
בצווי לאברהם, צווי לנתק, לפנינו עדות תרבותית, איך שבר ברצף תרבותי על-ידי הינתקות ממנה, יכול להסביר מוטציה, שלב חדש ברצף תרבותי.
ואיך אנו יכולים לדעת שהעברים שיצאו מאור חוללו 'מוטציה' תרבותית, הרי השומרים השאירו בכתובים את השגיהם התרבותיים, וגם העברים השאירו בכתובים את השגיהם, אנו יכולים להשוות בין הירושות השונות.
העברים מודים בכך שירשו ירושות תרבותיות מהשומרים ותרבויות של עמים אחרים בתקופתם. אנו מוצאים שאריות של אמונות כאלו במשל 'עץ הדעת', אבל אנו רוצים לדעת איזו מוטציה הם חוללו במה שהם ירשו.
אם נקח בתור דוגמה את המיתוס של גן-עדם, שהיה רווח בתקופת האבות אצל העמים שדרכם העברים הנוודים עברו, ואת היחס שלהם למיתוס זה, נוכל לעמד על היחס השונה של עמים למיתוס זה, מהיחס של אבות העברים אליו.
מאחר שמשל 'עץ הדעת' מכיל שרידים של מיתוסים של עמים, והמיתוסים שזורים זה בזה, הדורות המאוחרים של העברים לא שמו לב לשינויים, מוטציות שאבותיהם חוללו לגבי מיתוס גן-עדן.
מיתוס המצאותו של האדם בראשיתו, בגן אידיאלי, הוא מיתוס רווח אצל העמים. לפי מיתוס חיצוני זה, בספר בראשית, בפרק ב', בפסוק י"ז, נאסר על האדם לאכל מפרי 'עץ הדעת' טוב ורע, ' כי ביום אכלך ממנו מות תמות'. המיתוס בהמשך מספר איך נוצרה חוה מצלעו של האדם. ובפסוק כ"ה נאמר: 'ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו ולא יתבוששו'.
אחרי תאור זה של האדם ואשתו, מתחיל מיתוס אחר, מיתוס על 'ה'נחש' הערם, המפתה את האשה לאכל מפרי העץ, שנאסר לאכל ממנו באיום של מוות על העובר על האיסור. ולאחר הפיתוי של הנחש, למעשה לפנינו המפנה, המוטציה של מחברי המשל.
ובכן, מחברי משל 'עץ הדעת', מזימים את האמונה הרווחת המתבטאת באיסור לאכל מפרי 'עץ הדעת', מזימים את הקללה שבו, קללה לפיה העובר על האיסור ימות. קורה דבר הפוך, האוכלים מהפרי : 'ותיפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירמים הם…'
אנחנו יכולים רק לעמוד על המהפכה המחשבתית, על המוטציה המחשבתית, אם אנו משווים את הפסוק בפרק ב' 25, בו נאמר שאדם ואשתו היו עירמים ולא התבוששו. לפסוק בפרק ג' 7 שלמרות האכילה מהפרי האסור, אדם ואשתו לא מתים אלא עיניהם נפקחים והם מודעים לעירומם.
שני פסוקים תמימים כביכול, באחד אדם ואשתו עירומים ולא מתבוששים, בפסוק השני, למרות האכילה מהפרי האסור נפקחו עיניהם של אדם ואשתו והם נוכחו שהם עירומים.
מאחר שהמיתוסים שזורים זה בזה, הדורות לא הבחינו על המהפכה המחשבתית שנמסרה בשני פסוקים תמימים, מרד באיסור לאכל מפרי 'עץ הדעת', מרד בקללה העובר על האיסור. ההיפך קורה, קורית מוטציה מחשבתית, האשה ואישה נעשים 'מודעים', מסוגלים להתבונן על עצמם מבחוץ שהם עירומים, דבר שלא יכלו לעשות בהיותם בגן, כיוון ששם הם היו דומים לשאר הברויים, ברויים שאינם מסוגלים לראות את עצמם בראי של הזולת.
פסוק תמים :'ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירמים הם..' כולל את המוטציה של 'מודעות', מודעות שלא ברורה למין האנושי עד היום הזה.
היום יש כבר תוצאות של בחינות עם קופים, האם הם מכירים את דמותם בראי, רובם לא מכירים בכך, הם נבדלים מחוה ואדם שהכירו את דמותם בראי של אחד בשני.
ובכן מחברי משל 'עץ הדעת' בצמצום המרבי, הזימו את האמונה הרווחת בזמנם על ראשית מבורכת 'בגן עדן', הוכיחו שבגן זה האדם היה בסך הכל חיה בין החיות, הוא נעשה אדם מודע רק אחרי אוכלו מפרי 'עץ הדעת'.
המשל מחולל עוד מהפכה מחשבתית, מחולל מוטציה, בתוחמו את מנעד ה'מודעות' שחוה ואדם רכשו, עד לגבול 'עץ החיים'. נאסר על האדם לאכל מפרי עץ זה. אולי באיסור זה לפנינו האיסור לחקור את סוד הקיום, או אי יכולת ה'מודעות' להבין סוד זה.
נשאלת השאלה מדוע מחברי משל זה לא הרחיבו על ה'התגלות' המחשבתית שלהם. יש לשער שלא היה לפניהם אוצר מינוחים שנוצרו בהמשך.
הרעיונות הראשוניים האלו, פרי המוטציות, גרמו להבדלות האדם מברויים אחרים, הם גם היו טריגרים להתפתחות לשונית מאוחרת.
במשל זה לפנינו עוד סוד שמחברי המשל באינטואיציה הבינו. מאחר שרכישת פרי 'דעת' היא חיצונית', לא מולדת כמו 'דחף הקיום' המשותף לכל הברויים על כדור הארץ שלנו, למען יצירה, מימוש יכולת זו, על האדם להיות קודם 'מודע', לכן המשל מקדים את היהפוכתם של חוה ואדם ל'מודעים', למען יוכלו לממש יכולת זו שרכשו ממקור חיצוני, על כך בשעור הבא.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 502 – מודעות משתקפת במראה של הזולת

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 502 מודעות משתקפת במראה של הזולת
אמנם היחיד רוכש שפה בשתוף פעולה עם הזולת, כורת אתו ברית למען לזכור את המילים שיצר אתו. אבל השלב השני, אחרי שהיחיד כרת ברית עם הזולת לזכור את השמות שהוא יצר אתו, ה'מודעות', נרכשת כאשר היחיד קיבל משוב מהזולת, מהמראה של הזולת, שהכיר בו, שהוא הנו ישות בזכות עצמו.
האדם נבדל מהחיה שלא מכירה את דמותה במראה. ההשתקפות ההדדית מתאפשרת, כיוון ש'דעת', ה'שפה', מבדילה אחד ממשנהו, היא גם מאפשרת ליחיד לראות עצמו מובדל ממשנהו. אבל למען 'המודעות' על היות היחיד יחידה מובדלת, עצמאית, האדם זקוק למשוב משנה מהזולת.
האדם המגיע למקום חדש, שבו הוא לא כרת בריתות שם עם הזולתים, רואה את עצמו מחוסר זהות, מחוסר מעמד.
אנחנו אמנם מרגישים את היותינו יחידות עצמאיות, אבל אנו כל יום יוצאים לאגורה לקבל מהזולת, הזולת המראה, שאכן אנו כך.
כל המאבקים של היחיד בציבור, הוא לקבל משובים מהזולתים שאכן הוא ישות מודעת, ישות עם זהות.
האדם לא מודע למאבקים היומיים לקבל משובים מהזולתים, על היותו ישות מודעת, על היותו זהות מוכרת.
אמנם האדם כמו החיה יכול לתור לחפש מזון בלבד, אבל האדם שמציאות המזון משני לגביו, תר בחברת הקהילה לקבל את המשובים, על מעמדו כישות מודעת, על מעמד זהותו.
אם הפרט נמצא במאבק מתמיד בקהילה על מעמדו כישות מודעת, כישות עם זהות, קהילות אף הן נלחמות זו עם זו על הגמוניה, זהות קהילתית, לאומית.
אנחנו לא צריכים להתרחק למרחק היסטורי, מספיק לנו להתבונן על מלחמות שהתקימו במאה הקודמת, מלחמות על הגמוניה, מלחמות על זהות לאומית.
אמנם גם אצל החיות המפותחות יותר יש מאבק מי יעמוד גבוה יותר בסולם ההיררכי, אבל אצל האדם מאבק זה חריף יותר, כיוון שמאבק זה, מקבל הגדרות לשוניות.
ברור שלאדם יש סמלים אחרים מאשר מאבקי מלחמות. אצל האדם יש תחליפים, כמו כסף כחליפין לחשיבות. סופר שכותב יצירה גדולה, מצפה לקבל למענה משוב בצורת כסף. אם הוא לא מקבל משוב בצורת כסף הוא מאוכזב, הוא לא מוכר בקהילה כזכאי בסולם חשיבות.
הכסף שהוא אמצעי תשלום בעד צרכים חסרים, הכסף הוא גם אמצעי להערכה.
אנו משלמים כסף לא רק לחסרים, דברים נדרשים, אנו משלמים כסף גם כהבעת הערכה למעשה הזולת.
האדם צובר נכסים לא לצרכים קיומיים בלבד, האדם צובר נכסים להגדלת האני בעיני הזולת.
מודעות היא לא QUALIA, כפי שפילוסופים חושבים על מודעות, שלפיהם היא משהו פנימי. בעוד שמודעות היא לגמרי חיצונית. חיצונית כיוון שהשפה מבדילה את היחיד מהזולת בצורה חיצונית, כיוון שהשפה מאפשרת ליחיד לראות את עצמו מבחוץ, לראות את דמותו במראה של הזולת. נוסף לכך מודעות היא קיבוצית, כפי שהשפה היא קיבוצית, תלויה במשוב מהזולתים.
אם באמת 'מודעות' 'קווליה', היתה פנימית, אזי היא לא היתה מסוגלת ליצור קהילות אנושית המשתפות פעולה על כל צעד ושעל עם הזולתים. במקרה שקווליה, מודעות היתה פנימית, האדם היה נשאר ישות מבודדת.
כבר אריסטו אמר שהאדם הוא ישות חברתית, אמירה זו של אריסטו, היא נכונה, למרות שברוב הדברים החברתיים הוא טעה. אריסטו טעה בכל יתר הדברים, עלי להזכיר את עובדה העיקרית שבה טעה, אריסטו כמו קודמיו, סוקראטס ואפלטון לא ראה בשפה כלי יצירת העולם האנושי. אריסטו העניק לאדם רק את יכולת החקוי. נשאלת השאלה, האם אריסטו חקה את הפילוסופיה שלו מהטבע?
האדם קשור בקשר גורדי לזולתים. זוהי הסיבה שהאדם יוצר מוסדות ששם הוא רוצה לקבל מהזולתים משובים, ששם הזולתים הם מראות נחוצות לקבלת זהות.
בתנ"ך מסופר תמיד שזקני הדור היו מתאספים בשער העיר. הם התאספו שם למען לקבל משובים מהזולתים. את הנשים הדירו לבתים, הזהות שלהן נקבע בהולדת צאצאים.
אבל מחוץ לשער העיר, גם מקדשים שמשו תמיד את בני אדם כמקומות של השתקפות במראות של הזולתים.
ביוון הקלאסית ה'אגורה', שמשה את האזרחים לראות ולהראות. כמובן הנשים נעדרו ממקומות מפגש אלו, גם בעלי המלאכה הועדרו, לא לדבר על העבדים מחוסרי כל זכויות.
בתקופת הנצרות הכנסיות שמשו כמקומות מפגש, יותר מאוחר התיאטרונים שמשו מקום לראות ולהראות.
בתקופתינו הערים הולכות וגדלות, ברחובותיהן האדם יכול לראות ולהראות.
עם התקדמותינו במהלך ההיסטוריה, הצורך הזה לראות ולהראות כולל יותר שכבות אנושיות. בעבר הצורך הזה היה בעיקר נחלת הנבחרים מבחינת זכויות.
נשאלת השאלה מאין הצורך הזה לראות ולהראות, מאין הצורך הזה לקבל משוב מאחרים, מאין הצורך הזה לאשור זהותינו על-ידי הזולתים?
כאן אנו חוזרים למהות השפה, ש'מודעות', זהות, הן יציריה. החיה משיגה את מקומה בסולם ההיררכי על-ידי הפעלת כח. גם האדם יכול להשיג מעמד בסולם היררכי על-ידי הפעלת כח, כך חשבו וחושבים הכובשים. אבל אף הם כיצורים לשוניים צריכים לתרגם את מעמדם בשפה.
אצל מדינות זהות לאומית בדרך כלל מושגת במלחמות, על-ידי הפעלת כח. ביוון הקלאסית התנהלה המלחמה הפלפונזית בין ספרטה ואתונה על 'הגמוניה'. אבל ספרטה הכוחנית לא הצליחה לגבור על ההגמוניה של אתונה כיוון שזו היתה לשונית.
שוב, במאה הקודמת, גרמניה הנאצית הכוחנית, ניסתה לקחת את ההגמוניות של מדינות מערביות אחרות, אף היא לא הצליחה בכך.
בסופו של דבר, האדם הלשוני שערכיו הם לשוניים, תלוי בהם. וערכים לשוניים אלו הם ישויות נעלמות, לא מוחשיות, והאדם נאלץ לרדוף אחרי ישויות רפאיות אלו.
העובדה שהאדם תלוי בישויות רפאיות אלו מכניס אותו למצב לא שקט, לאי בטחון מתמיד.
השפה שנוצרה, הוענקה לאדם, למען 'חליפין' של צרכים קיומיים, שנתה את פניה, אולי לא שנתה, הרי הפן הנחשי, הפן הינוסי הוא חלק ממנה. כך נוצר מצב שפן מרדני זה, פן שלא מסתפק רק בצרכים קיומיים גבר על האדם והוא נאלץ לרדוף אחרי הצללים האלו, הערכים הלשוניים הרפאיים.
התחרות הולכת וגוברת ברדיפה ללכוד את הערכים הרפאיים הלשוניים.
האדם לא מודע שהוא עבד להבטחות הנחש, נחש של משל 'עץ הדעת', נחש עם פיתויים מתמידים. הוא לא מודע שקיומו מוגבל למנעד מ'עץ הדעת', ל'עץ החיים', שהבטחות הנחש לא צולחות לעבור מנעד זה.
הנחש הנצחי מצליח כל הזמן להמריד את האדם נגד סדרי עולם, האם הוא הצליח?
רק מחשבת הת"ך הצליחה להתעלם מפתויי הנחש, הסתפקה בעולם נגלה בלב.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 501 – הברית בסיס עולמו של האדםאוניברסיטה ווירטואלית, שעור 501 – הברית בסיס עולמו של האדם מגדירי תרומת מחשבת התנ"ך לא נתנו את דעתם על הקשר הגורדי במחשבת התנ"ך, בין 'עץ הדעת', מודעות, וברית. יש העדר הבנה ש'ברית', היא המבדילה את המיתולוגיה התנ"כית, ממיתולוגיות של תרבויות אחרות. ההבנה האינטואיטיבית של יוצאי אור נבעה מהבנתם שהשפה נוצרת על בסיס ברית בין יוצריה, ברית לזכור את השמות שהעניקו לעצמים, לפעולות. ההבנה הזו שהשפה היא תולדה של בריתות, הוביל את יוצאי אור להבנת היות ה'ברית', בסיס עולמו של האדם. לפני שנפרט את המקומות שברית נזכרת, עלינו להקדים לתופעה המגדירה את מחשבת התנ"ך. הלך מחשבה אינטואיטיבית זו הוליכה את יוצרי יסודות מחשבת התנ"ך למסקנה שאלהים הוא צד ב'ברית' עולם זו. היות אלהים צד בברית, הוביל לתכונה הבסיסית של אלוהות זו, היותה 'השגחה'. מגדירי אלוהי התנ"ך לא נתנו דעתם שהיות אלוהות זו חלק מ'ברית', ברית בסיס עולמו הלשוני של האדם, הבדיל את המיתולוגיה התנ"כית מכל המיתולוגיות של תרבויות אחרות. העובדה שמגדירי אלוהי התנ"ך, לא שמו לב לעובדת היות האלוהות חלק מ'ברית', נבעה מכך שהם לא השוו אותה עם מיתולוגיות אחרות שהיו בסיס תרבויות אחרות. אם נקח את התרבות המצרית הקדומה, לפי כתבים פירמידיים, הפרעונים טענו נגד אליהם, שמאחר שהם יודעים את שמם, הם יכולים לנצח אותם. למען להבין טענה זו עלינו להוסיף, שהמצרים העתיקים ראו בשם אמצעי מאגי, לכן היו מסתירים אותו מהזולתים, למען לא ישתמשו בשמם נגדם. ובכן, המצרים העתיקים היו במאבק עם אליהם. אם נקח את השומרים, לפי מה שאנו מבינים מקינת האלה נינגל, אלי שומר היו גוזרים גזרות חורבן על ערי שומר, בצורה שרירותית, טענו שאם גזרה נגזרה אין לשנותה. יותר מהשומרים, היוונים היו בסכסוך עם אליהם, אלי אולימפוס שקנאו באדם. מספיק אם נזכיר שוב את טראגדית פרומתיאוס, של איסכילוס, בו אל זה נענש על-ידי זאוס, על כך שהעניק לבני אדם את השימוש באש. אבל גם אם נזכיר את 'אנומה אליש', הכולל את בריאת העולם המזופוטמי, מרדוך האל הצעיר המנצח את תיאמת, האלה הראשיתית הסבילה, מגופה הוא בורא את העולם. לאדם מרדוך מיעד רק שרות לאלים. ממיתולוגיות אלו, אם אנו מגיעים לאלוהי התנ"ך, כבר במשל 'עץ הדעת', בחלק השלישי על הבל וקין, האלוהות מענישה את קין על רציחת הבל. ויותר מכך, בשיח אברהם עם האלוהות על גורל סדום, אלהים מוכן לסלח לתושבי העיר, אם ימצאו בה קומץ צדיקים. לפנינו אלוהות כצד בשמירת עולם תקין. פן זה של האלוהות נובעת מכך שהוא נרתם בברית עם האדם, ברית המחייבת את שני הצדדים למלא אחרי תנאי הברית. התנ"ך לא מרחיב את הדיבור על משמעות הברית, כאילו זה מובן מאליו. צמצום זה מנע מהדורות להבין משמעות הברית כתולדה של מהות השפה המבוססת על בריתות, זה גם מנע מהדורות להבין שהברית היא חלק מפילוסופית השפה. היות הברית חלק מפילוסופית השפה, הפך אותה ליסוד עולם השפה, עולם מבוסס על בריתות. אנו מועמדים בפעם הראשונה מול מושג הברית, שקודם לא הוזכר, וגם לא הורחב עליו, לא הורחב על תפקידו כבסיס עולם הלשון, בפרשת המבול, בפרק ט', כאשר אלהים כורת ברית עם נח, מתחיב לא להשמיד את העולם. אבל יותר מכך, בפרק י"ז בבראשית, אלהים כורת ברית עם אברהם. מכל הדוגמאות שהביאנו לעל, שבהם האדם נמצא במאבק עם אליו, רק בתנ"ך אנו עדים על אלוהות הנמצאת בברית עם האדם, אלוהות כהשגחה, כשומרת על שלום עולמו של האדם. למען להבין את המיתולוגיה תנ"כית, עלינו לחזור ל'משל עץ הדעת', להבנת יוצאי אור, את משמעות השפה, הבנה אינטואיטיבית, שכלי זה מתגשם על-ידי ברית בין יחידים, איך לכנות עצמים ופעולות, והצורך לזכור את השמות. הבנה ראשיתית זו של השפה הולידה את מושג ה'ברית', ברית בסיס עולמו של האדם. תמיד נשאלת השאלה איך רעיונות ראשוניים מעצבים תרבות, למרות שרעיונות אלו, כמו במקרה התנ"ך, נמסרו בתמציתיות, בלי הסברים הדרושים. עלינו להגיע למסקנה שרעיונות ראשוניים חודרים לתרבות דרך השפה, הם מעין קטליסטים, יוצרי מושגי השפה בהתאם למשמעות הרעיון הראשוני. אנחנו יכולים לקחת כדוגמה את השורש 'נכר', שלקוח מאוגריתית, שם 'נוכרי', הוא זר. משם זה העברית יצרה פועל 'להכיר', יצרה שם 'הכרה', יצרה שם כמו 'נכר'. מחשבת התנ"ך הרחיבה שם משפה אחרת, להרחבת מושג ראשוני שלה, מושג שלא הורחב עליו, אבל מסתבר ממנו, שחוה ואדם, אחרי אוכלם מפרי 'עץ הדעת', נעשו מודעים לעירומם. מודעות זו שלא הורחב עליה, מבוטאת על-ידי 'הכרה', הם 'הכירו' שהם עירומים. בפרק ג' של ספר בראשית נאמר, שאחרי שחוה ואדם אכלו מפרי 'עץ הדעת', נפקחו עיניהם, 'וידעו כי עירמם הם'. התנ"ך מסתפק בכך שהוא משתמש בפעל ',ידע', לא מרחיב ולא אומר שהם נעשו 'מודעים', או שהם נעשו בעלי הכרה. השפה בהמשך בלי להצביע על רעיון הראשיתי, מסבירה אותו על-ידי המצאת מלים מתאימות. הסבר זה המתפתח בשפה, מעצב בהמשך את התרבות. למרות שהשפה נשאה את הרעיונות הראשיתיים על-ידי המצאת מושגים ומלים מתאימות, הדורות לא הבינו את עומק הרעיונות הראשוניים, לא הבינו שרק עסוק בשפה, המבדילה את האדם מברויים אחרים, היא, היא הפילוסופיה היחידה. אבל משל 'עץ הדעת' קבע גם, על-ידי כך שהצר את מנעד עולמו של האדם מ'עץ הדעת', עץ שהעניק לאדם את השפה המבדילה אותו הברואים אחרים, עד ל'עץ החיים', שנאסר לאדם לאכל מפריו. העובדה שמשל 'עץ הדעת' הגביל את מנעד האדם עד גבול עץ החיים', משמעותה היתה שעליו להשלים עם חיים קצובים. מניעת האכילה מ'עץ החיים', שוב עיצב את מחשבת התנ"ך בכך שהיא השלימה עם 'עולם נגלה' בלבד. השלמה עם עולם נגלה בלבד, שוב הבדיל את מחשבת התנ"ך מתרבויות אחרות שלא השלימו עם קיצוב חיי אדם. גם במקרה איסור לאכל מ'עץ החיים', התנ"ך לא הצביע על כך שחייו של האדם קצובים. התנ"ך גם לא הרחיב על הפיכתם של חוה ואדם למודעים. הרי העובדה שהם נוכחו לדעת שהם עירומים אינו הסבר דיו, אבל התנ"ך בקביעתו שחוה ואדן נוכחו שהם עירומים, הצביע בצורה אינטואיטיבית שהם יכלו לראות את עצמם מבחוץ. הרי הקוף לא מכיר את דמותו במראה. במקרה חוה ואדם, כל אחד מהשנים שימש מראה לזולת, והם בהבדל מהקוף, הכירו במראה זו את דמותם. בדוגמאות מעטות ניסינו כאן להצביע שרק מחשבת התנ"ך היא פילוסופיה, כיוון שהיא עוסקת בשפה, המתת המבדילה את האדם מברואים אחרים. כן ניסינו להצביע על מושגי היסוד, שלא הורחבו, בכל זאת עצבו את מחשבת התנ"ך, כיוון שהרעיונות הראשוניים היו קטליסטים, שגרמו לשפה להרחיב עליהם בהמצאת מושגים מסבירים את מהות הרעיונות הראשוניים. התנ"ך גם לא מרחיב בקשר למוש 'ברית', לא מסביר שברית מחייבת את שני הצדדים למלא את תנאי הברית. אבל ראה זה פלא, השפה המציאה את השורש 'שלם', שממנו נוצר המושג שלום. ובכן ברור שברית מבוססת על תנאי הברית, תנאים שכל צד צריך לשלם על מה שהתחיב, ורק עם כל צד משלם על מה שהתחיב, נוצר 'שלום'. שוב השפה הרחיבה את מושג ה'ברית', בהמציאה מלים מתאימות להגשמתה.

אוניברסיטה ווירטואלית, שעור 501 – הברית בסיס עולמו של האדם
מגדירי תרומת מחשבת התנ"ך לא נתנו את דעתם על הקשר הגורדי במחשבת התנ"ך, בין 'עץ הדעת', מודעות, וברית.
יש העדר הבנה ש'ברית', היא המבדילה את המיתולוגיה התנ"כית, ממיתולוגיות של תרבויות אחרות. ההבנה האינטואיטיבית של יוצאי אור נבעה מהבנתם שהשפה נוצרת על בסיס ברית בין יוצריה, ברית לזכור את השמות שהעניקו לעצמים, לפעולות.
ההבנה הזו שהשפה היא תולדה של בריתות, הוביל את יוצאי אור להבנת היות ה'ברית', בסיס עולמו של האדם. לפני שנפרט את המקומות שברית נזכרת, עלינו להקדים לתופעה המגדירה את מחשבת התנ"ך. הלך מחשבה אינטואיטיבית זו הוליכה את יוצרי יסודות מחשבת התנ"ך למסקנה שאלהים הוא צד ב'ברית' עולם זו.
היות אלהים צד בברית, הוביל לתכונה הבסיסית של אלוהות זו, היותה 'השגחה'.
מגדירי אלוהי התנ"ך לא נתנו דעתם שהיות אלוהות זו חלק מ'ברית', ברית בסיס עולמו הלשוני של האדם, הבדיל את המיתולוגיה התנ"כית מכל המיתולוגיות של תרבויות אחרות. העובדה שמגדירי אלוהי התנ"ך, לא שמו לב לעובדת היות האלוהות חלק מ'ברית', נבעה מכך שהם לא השוו אותה עם מיתולוגיות אחרות שהיו בסיס תרבויות אחרות.
אם נקח את התרבות המצרית הקדומה, לפי כתבים פירמידיים, הפרעונים טענו נגד אליהם, שמאחר שהם יודעים את שמם, הם יכולים לנצח אותם.
למען להבין טענה זו עלינו להוסיף, שהמצרים העתיקים ראו בשם אמצעי מאגי, לכן היו מסתירים אותו מהזולתים, למען לא ישתמשו בשמם נגדם.
ובכן, המצרים העתיקים היו במאבק עם אליהם.
אם נקח את השומרים, לפי מה שאנו מבינים מקינת האלה נינגל, אלי שומר היו גוזרים גזרות חורבן על ערי שומר, בצורה שרירותית, טענו שאם גזרה נגזרה אין לשנותה.
יותר מהשומרים, היוונים היו בסכסוך עם אליהם, אלי אולימפוס שקנאו באדם. מספיק אם נזכיר שוב את טראגדית פרומתיאוס, של איסכילוס, בו אל זה נענש על-ידי זאוס, על כך שהעניק לבני אדם את השימוש באש.
אבל גם אם נזכיר את 'אנומה אליש', הכולל את בריאת העולם המזופוטמי, מרדוך האל הצעיר המנצח את תיאמת, האלה הראשיתית הסבילה, מגופה הוא בורא את העולם. לאדם מרדוך מיעד רק שרות לאלים.
ממיתולוגיות אלו, אם אנו מגיעים לאלוהי התנ"ך, כבר במשל 'עץ הדעת', בחלק השלישי על הבל וקין, האלוהות מענישה את קין על רציחת הבל. ויותר מכך, בשיח אברהם עם האלוהות על גורל סדום, אלהים מוכן לסלח לתושבי העיר, אם ימצאו בה קומץ צדיקים. לפנינו אלוהות כצד בשמירת עולם תקין. פן זה של האלוהות נובעת מכך שהוא נרתם בברית עם האדם, ברית המחייבת את שני הצדדים למלא אחרי תנאי הברית.
התנ"ך לא מרחיב את הדיבור על משמעות הברית, כאילו זה מובן מאליו. צמצום זה מנע מהדורות להבין משמעות הברית כתולדה של מהות השפה המבוססת על בריתות, זה גם מנע מהדורות להבין שהברית היא חלק מפילוסופית השפה.
היות הברית חלק מפילוסופית השפה, הפך אותה ליסוד עולם השפה, עולם מבוסס על בריתות.
אנו מועמדים בפעם הראשונה מול מושג הברית, שקודם לא הוזכר, וגם לא הורחב עליו, לא הורחב על תפקידו כבסיס עולם הלשון, בפרשת המבול, בפרק ט', כאשר אלהים כורת ברית עם נח, מתחיב לא להשמיד את העולם.
אבל יותר מכך, בפרק י"ז בבראשית, אלהים כורת ברית עם אברהם.
מכל הדוגמאות שהביאנו לעל, שבהם האדם נמצא במאבק עם אליו, רק בתנ"ך אנו עדים על אלוהות הנמצאת בברית עם האדם, אלוהות כהשגחה, כשומרת על שלום עולמו של האדם.
למען להבין את המיתולוגיה תנ"כית, עלינו לחזור ל'משל עץ הדעת', להבנת יוצאי אור, את משמעות השפה, הבנה אינטואיטיבית, שכלי זה מתגשם על-ידי ברית בין יחידים, איך לכנות עצמים ופעולות, והצורך לזכור את השמות. הבנה ראשיתית זו של השפה הולידה את מושג ה'ברית', ברית בסיס עולמו של האדם.
תמיד נשאלת השאלה איך רעיונות ראשוניים מעצבים תרבות, למרות שרעיונות אלו, כמו במקרה התנ"ך, נמסרו בתמציתיות, בלי הסברים הדרושים. עלינו להגיע למסקנה שרעיונות ראשוניים חודרים לתרבות דרך השפה, הם מעין קטליסטים, יוצרי מושגי השפה בהתאם למשמעות הרעיון הראשוני.
אנחנו יכולים לקחת כדוגמה את השורש 'נכר', שלקוח מאוגריתית, שם 'נוכרי', הוא זר. משם זה העברית יצרה פועל 'להכיר', יצרה שם 'הכרה', יצרה שם כמו 'נכר'. מחשבת התנ"ך הרחיבה שם משפה אחרת, להרחבת מושג ראשוני שלה, מושג שלא הורחב עליו, אבל מסתבר ממנו, שחוה ואדם, אחרי אוכלם מפרי 'עץ הדעת', נעשו מודעים לעירומם. מודעות זו שלא הורחב עליה, מבוטאת על-ידי 'הכרה', הם 'הכירו' שהם עירומים. בפרק ג' של ספר בראשית נאמר, שאחרי שחוה ואדם אכלו מפרי 'עץ הדעת', נפקחו עיניהם, 'וידעו כי עירמם הם'. התנ"ך מסתפק בכך שהוא משתמש בפעל ',ידע', לא מרחיב ולא אומר שהם נעשו 'מודעים', או שהם נעשו בעלי הכרה.
השפה בהמשך בלי להצביע על רעיון הראשיתי, מסבירה אותו על-ידי המצאת מלים מתאימות. הסבר זה המתפתח בשפה, מעצב בהמשך את התרבות.
למרות שהשפה נשאה את הרעיונות הראשיתיים על-ידי המצאת מושגים ומלים מתאימות, הדורות לא הבינו את עומק הרעיונות הראשוניים, לא הבינו שרק עסוק בשפה, המבדילה את האדם מברויים אחרים, היא, היא הפילוסופיה היחידה.
אבל משל 'עץ הדעת' קבע גם, על-ידי כך שהצר את מנעד עולמו של האדם מ'עץ הדעת', עץ שהעניק לאדם את השפה המבדילה אותו הברואים אחרים, עד ל'עץ החיים', שנאסר לאדם לאכל מפריו.
העובדה שמשל 'עץ הדעת' הגביל את מנעד האדם עד גבול עץ החיים', משמעותה היתה שעליו להשלים עם חיים קצובים. מניעת האכילה מ'עץ החיים', שוב עיצב את מחשבת התנ"ך בכך שהיא השלימה עם 'עולם נגלה' בלבד. השלמה עם עולם נגלה בלבד, שוב הבדיל את מחשבת התנ"ך מתרבויות אחרות שלא השלימו עם קיצוב חיי אדם.
גם במקרה איסור לאכל מ'עץ החיים', התנ"ך לא הצביע על כך שחייו של האדם קצובים. התנ"ך גם לא הרחיב על הפיכתם של חוה ואדם למודעים. הרי העובדה שהם נוכחו לדעת שהם עירומים אינו הסבר דיו, אבל התנ"ך בקביעתו שחוה ואדן נוכחו שהם עירומים, הצביע בצורה אינטואיטיבית שהם יכלו לראות את עצמם מבחוץ. הרי הקוף לא מכיר את דמותו במראה. במקרה חוה ואדם, כל אחד מהשנים שימש מראה לזולת, והם בהבדל מהקוף, הכירו במראה זו את דמותם.
בדוגמאות מעטות ניסינו כאן להצביע שרק מחשבת התנ"ך היא פילוסופיה, כיוון שהיא עוסקת בשפה, המתת המבדילה את האדם מברואים אחרים. כן ניסינו להצביע על מושגי היסוד, שלא הורחבו, בכל זאת עצבו את מחשבת התנ"ך, כיוון שהרעיונות הראשוניים היו קטליסטים, שגרמו לשפה להרחיב עליהם בהמצאת מושגים מסבירים את מהות הרעיונות הראשוניים.
התנ"ך גם לא מרחיב בקשר למוש 'ברית', לא מסביר שברית מחייבת את שני הצדדים למלא את תנאי הברית. אבל ראה זה פלא, השפה המציאה את השורש 'שלם', שממנו נוצר המושג שלום. ובכן ברור שברית מבוססת על תנאי הברית, תנאים שכל צד צריך לשלם על מה שהתחיב, ורק עם כל צד משלם על מה שהתחיב, נוצר 'שלום'.
שוב השפה הרחיבה את מושג ה'ברית', בהמציאה מלים מתאימות להגשמתה.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 500 – הזמן המודדה אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 500 – הזמן המודד נוהגים עד היום לצטט את אוגוסטינוס, שבווידויים שלו אומר שהוא יודע מה משמעות הזמן, אבל כאשר הוא נשאל להסבירו אין בידו. העובדה שעד היום מתיחסים לנאמר על-ידי אוגוסטינוס מצביע על כך שמהות הזמן לא מובן עד היום הזה. מהות הזמן לא מובן, למרות שהמדע החדש התאפשר, כאשר למדידות היווניות של רצף בלבד, המדע החדש הוסיף מדידת משך זמן פעולה. אנחנו רוצים כאן להתיחס לנאמר על-ידי הפילוסוף היהודי ברגסון, בספרו 'האבולוציה היצרנית', על מהות הזמן. ברגסון לכל אורך הספר עוסק בזמן, אנחנו נביא משפט שלו בעמ'-364 בספר זה. וכך הוא אומר: 'זרם הזמן הוא הממשות, והדברים שאנו לומדים, הם אלו הזורמים'. ובכן, ברגסון לא כמו המדען, ניוטון, שראה את הזמן כמודד תנועה בלבד, הוא רואה את הזמן כ'הממשות', הוא רואה את הזמן כמפעיל. ומדוע אנו עוסקים כאן בדעותיו של ברגסון, אנו עוסקים בו כיוון שהסופר פרוסט הושפע ממנו. פרוסט כנה שבעה מתוך יצירתו הנרחבת 'חפוש הזמן האבוד', ואת הספר השמיני, המסיים, כינה 'הזמן שנמצא'. פרוסט הושפע ממשנת ברגסון על הזמן המפעיל. היה גם מקורב לפילוסוף זה דרך משפחת אמו שהיתה יהודיה. מי שקורא את שמונת הכרכים של יצירתו המונומנטלית של פרוסט, נוכח לדעת שהוא דן בספריו על התרחשויות בילדותו, דן בהתרחשויות בחברה הצרפתית, מתיחס הרבה על משפט דרייפוס. הוא מרחיב על ההשתנות ביחס לדרייפוס של החברה הצרפתית במשך הזמן. הוא גם מתאר את יחסו הוא למשפט זה, יחס שונה מהיחס של החברה מסביבו. הוא כמובן כחצי יהודי ראה את דרייפוס זכאי. הוא מספר גם על השינויים של היחס של החברה הצרפתית לגבי הפרשה אחרי מלחמת העולם הראשונה. כמובן ציינו כאן רק מעט מהמאורעות שפרוסט מתיחס אליהן, והמטמורפוזות האין-סופיות של יחסי הפרט והחברה לדברים. ובכן, פרוסט מיחס את המטמורפוזות העוברות על התנהגות הפרט והחברה תוצאה של הזמן המפעיל. כמובן אנו לא דנים כאן בביקורת ספרותית של יצירתו של פרוסט, אנו רק רוצים להצביע על השקפתו המוטעית של פרוסט לגבי הזמן, השקפה תוצאה של השפעת ברגסון עליו. אנו כאן בעיקר מתיחסים לשם המוטעה של ברגסון ליצירתו, כאילו כל השינויים שהגיבורים עוברים, שהחברה עוברת לפיו, הם בהפעלת הזמן, זמן הגורם לכל המטמורפוזות. ביקום שליט חוק המטמורפוזות. לא רק שהדברים נמצאים בזרימה כדברי הרקליטוס, הדברים הזורמים עוברים כל הזמן מטמורפוזות. מספיק אם נתבונן על גופינו אנו, גוף העובר מטמורפוזות מינקות, בגרות, זקנה ומוות. אבל לא רק גופינו עובר מטמורפוזות, הטבע מסביבינו עובר כל הזמן מטמורפוזות. דברים אלו אמורים גם לגבי ערכים, מנהגים ודעות, דתות, הכל נמצא בזרימה, במטמורפוזה. מפליא להיווכח שפרוסט לא עמד על הטעות ליחס שינויים לגורם הזמן, לא לראות שהשינויים הם חוק טבע, המטמורפוזה היא חוק טבע. בספרו הראשון אנו פוגשים את הילד פרוסט החולמני אשר רואה את הכל תוצר של קסם. המקום קומברי, מקום נופש של המשפחה מתואר בצבעי קסם, כך גם גבורי המקום, סוון, הגיבור בספריו הראשונים של פרוסט, וכמובן בתו של סוון, גילברט. לאורך הספרים כמובן שפרוסט מחפש את זכרונות ילדותו הקסומים, חיפוש זה נותן את השם לרוב ספריו: 'חפוש הזמן האבוד'. ברור שפרוסט לא מחפש את הזמן האבוד, הוא רוצה להחיות את ההתרחשויות של ילדותו, את זכרונות ילדותו הקסומים. הטעות של פרוסט לכנות את זכרונות של ההתרחשויות של ילדותו כיצירי הזמן, הוא כלל אנושי, רוב האנשים במודע או לא במודע מיחסים את ההתרחשויות לזמן המפעיל. אבל אם אנו לוקחים את פרק הבריאה, פרק א', של ספר בראשית, אנחנו רואים שמחשבת התנ"ך הבינה שהזמן הוא מודד בלבד של בריאה. אלהים מכנה משך בריאה בסימול 'יום', שם של זמן, זמן מודד את הבריאה. בריאה נמדדת בימים, זמן מודד את העשיה. הזמן במחשבת התנ"ך הוא לנארי, הרי ההתרחשויות, המטפורפוזות ביקום נמשכות, לכן יש למדוד אותם בצורה לינארית. אלו שאמצו את התנ"ך כספר מקודש, לא שמו לב לכך, או בכוונה התעלמו מכך, שמשל 'עץ הדעת' מכיל את העקרונות של ראשית פילוסופית השפה. כך גם התעלמו מפרק הבריאה, שבו הזמן הוא מודד עשיה. מה שנאמר על העולם המערבי שהתעלם ממה שנאמר בתנ"ך, אפשר גם להגיד על הפילוסוף ברגסון, שהתעלם מירושת אבותיו, הירושה התנ"כית. גם כאשר המדע החדש החל למדוד את ההתרחשויות, את המטמורפוזות של ההתרחשויות, במודד הזמן, העולם המערבי לא היה מודע ששינוי זה התאפשר על-ידי חדירה הדרגתית של עקרונות תנ"כיים. העובדה שהעולם המערבי לא היה מודע לחדירת עקרונות תנ"כיים, שאיפשרו את המדע החדש, מוזר, שברגסון מאתים שנה אחרי המהפכה המדעית, לא היה מודע לעובדה שהזמן הוא מודד ולא מפעיל. אנחנו צריכים כאן להזכיר את תחילת הספר השמיני ביצירה המונומנטלית של פרוסט, למען להיווכח שהוא עוור על ידי הפילוסופיה של ברגסון. על כן יחס את השינויים ביחס לדברים, להתרחשויות ילדותו, לזמן המפעיל. הרי את הספר האחרון הוא מכנה 'הזמן הנמצא', במקום לכנותו 'מטמורפוזה' של יחסיו להתרחשויות הילדותיים. ספר שמיני זה של פרוסט מתחיל בתיאור שלו להשתנות יחסו להתרחשויות ילדותו. ובכן כאן, בתחילת הספר פרוסט שוב נמצא בקומברי, בזמן מלחמת העולם הראשונה. הוא נמצא כאורח גילברט, גיבורת ילדותו, שבינתיים התחתנה עם ידידו של פרוסט, סנט לופ. וראה זה פלא, גילברט הנסיכה הקסומה של ילדותו נראית בעיניו כמכוערת. פרוסט יחד עם גילברט מטיילים במחוזות הקסומים של העבר, שעתה נראים בעיני המספר כמשמימים. עם ספר שמיני זה מתחיל ב'מטמורפוזה' ביחסו של פרוסט לזכרונות ילדותו, לאורך הספר פרוסט ממשיך ומתאר את כל ה'מטמורפוזות' שגיבוריו עברו. הוא לא מסתפק רק ב'מטמורפוזות' של גיבוריו, הוא מתאר את ה'מטמורפוזות' של החברה הצרפתית אחרי מלחמת העולם הראשונה. ברור שבני אדם וגם חברות עוברים 'מטמורפוזות' גם בימי שלום, כיוון שהיקום הנמצא בזרימה, ובהשתנות מתמדת, לא בזכות ה'זמן' המפעיל. מפליא לראות שהקוראים את יצירתו של פרוסט, וביחוד ממבקריו, לא שמו לב לשם השגוי, שפרוסט נתן ליצירתו. למעשה יצירה זו של פרוסט בשמות 'חפוש הזמן האבוד', ו'הזמן הנמצא', עוסק ב'מטמורפוזות' בחיי אדם. ה'זמן' הוא רק מודד את ההתרחשויות, הזמן מודד את ההשתנויות. טעויות מחשבתיות כאלו, כפי שעשה פרוסט, הוא חלק מהטעויות המחשבתיות של בני אדם, כיוון שהאדם לא נתן דעתו על מהות כלי השפה המאפשרת לו ליצור את עולמו הלשוני. מעניין לציין את העובדה שבדף לפני האחרון של הספר השמיני, פרוסט אומר ש 'אחרי המוות הזמן מסתלק מהגוף'. שוב טעות מחשבתית, תוצאה של ראיה שגויה של הסופר את הזמן. הרי גם התפוררות הגוף אחרי המוות, נמדד בזמן. ביחוד אנו ממשיכים להתיחס לשמו של הנפטר, מודדים את ההתרחשויות שעברו מאז הסתלקותו, מודדים את ההתרחשויות במודד הזמן. אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 500 – הזמן המודד נוהגים עד היום לצטט את אוגוסטינוס, שבווידויים שלו אומר שהוא יודע מה משמעות הזמן, אבל כאשר הוא נשאל להסבירו אין בידו. העובדה שעד היום מתיחסים לנאמר על-ידי אוגוסטינוס מצביע על כך שמהות הזמן לא מובן עד היום הזה. מהות הזמן לא מובן, למרות שהמדע החדש התאפשר, כאשר למדידות היווניות של רצף בלבד, המדע החדש הוסיף מדידת משך זמן פעולה. אנחנו רוצים כאן להתיחס לנאמר על-ידי הפילוסוף היהודי ברגסון, בספרו 'האבולוציה היצרנית', על מהות הזמן. ברגסון לכל אורך הספר עוסק בזמן, אנחנו נביא משפט שלו בעמ'-364 בספר זה. וכך הוא אומר: 'זרם הזמן הוא הממשות, והדברים שאנו לומדים, הם אלו הזורמים'. ובכן, ברגסון לא כמו המדען, ניוטון, שראה את הזמן כמודד תנועה בלבד, הוא רואה את הזמן כ'הממשות', הוא רואה את הזמן כמפעיל. ומדוע אנו עוסקים כאן בדעותיו של ברגסון, אנו עוסקים בו כיוון שהסופר פרוסט הושפע ממנו. פרוסט כנה שבעה מתוך יצירתו הנרחבת 'חפוש הזמן האבוד', ואת הספר השמיני, המסיים, כינה 'הזמן שנמצא'. פרוסט הושפע ממשנת ברגסון על הזמן המפעיל. היה גם מקורב לפילוסוף זה דרך משפחת אמו שהיתה יהודיה. מי שקורא את שמונת הכרכים של יצירתו המונומנטלית של פרוסט, נוכח לדעת שהוא דן בספריו על התרחשויות בילדותו, דן בהתרחשויות בחברה הצרפתית, מתיחס הרבה על משפט דרייפוס. הוא מרחיב על ההשתנות ביחס לדרייפוס של החברה הצרפתית במשך הזמן. הוא גם מתאר את יחסו הוא למשפט זה, יחס שונה מהיחס של החברה מסביבו. הוא כמובן כחצי יהודי ראה את דרייפוס זכאי. הוא מספר גם על השינויים של היחס של החברה הצרפתית לגבי הפרשה אחרי מלחמת העולם הראשונה. כמובן ציינו כאן רק מעט מהמאורעות שפרוסט מתיחס אליהן, והמטמורפוזות האין-סופיות של יחסי הפרט והחברה לדברים. ובכן, פרוסט מיחס את המטמורפוזות העוברות על התנהגות הפרט והחברה תוצאה של הזמן המפעיל. כמובן אנו לא דנים כאן בביקורת ספרותית של יצירתו של פרוסט, אנו רק רוצים להצביע על השקפתו המוטעית של פרוסט לגבי הזמן, השקפה תוצאה של השפעת ברגסון עליו. אנו כאן בעיקר מתיחסים לשם המוטעה של ברגסון ליצירתו, כאילו כל השינויים שהגיבורים עוברים, שהחברה עוברת לפיו, הם בהפעלת הזמן, זמן הגורם לכל המטמורפוזות. ביקום שליט חוק המטמורפוזות. לא רק שהדברים נמצאים בזרימה כדברי הרקליטוס, הדברים הזורמים עוברים כל הזמן מטמורפוזות. מספיק אם נתבונן על גופינו אנו, גוף העובר מטמורפוזות מינקות, בגרות, זקנה ומוות. אבל לא רק גופינו עובר מטמורפוזות, הטבע מסביבינו עובר כל הזמן מטמורפוזות. דברים אלו אמורים גם לגבי ערכים, מנהגים ודעות, דתות, הכל נמצא בזרימה, במטמורפוזה. מפליא להיווכח שפרוסט לא עמד על הטעות ליחס שינויים לגורם הזמן, לא לראות שהשינויים הם חוק טבע, המטמורפוזה היא חוק טבע. בספרו הראשון אנו פוגשים את הילד פרוסט החולמני אשר רואה את הכל תוצר של קסם. המקום קומברי, מקום נופש של המשפחה מתואר בצבעי קסם, כך גם גבורי המקום, סוון, הגיבור בספריו הראשונים של פרוסט, וכמובן בתו של סוון, גילברט. לאורך הספרים כמובן שפרוסט מחפש את זכרונות ילדותו הקסומים, חיפוש זה נותן את השם לרוב ספריו: 'חפוש הזמן האבוד'. ברור שפרוסט לא מחפש את הזמן האבוד, הוא רוצה להחיות את ההתרחשויות של ילדותו, את זכרונות ילדותו הקסומים. הטעות של פרוסט לכנות את זכרונות של ההתרחשויות של ילדותו כיצירי הזמן, הוא כלל אנושי, רוב האנשים במודע או לא במודע מיחסים את ההתרחשויות לזמן המפעיל. אבל אם אנו לוקחים את פרק הבריאה, פרק א', של ספר בראשית, אנחנו רואים שמחשבת התנ"ך הבינה שהזמן הוא מודד בלבד של בריאה. אלהים מכנה משך בריאה בסימול 'יום', שם של זמן, זמן מודד את הבריאה. בריאה נמדדת בימים, זמן מודד את העשיה. הזמן במחשבת התנ"ך הוא לנארי, הרי ההתרחשויות, המטפורפוזות ביקום נמשכות, לכן יש למדוד אותם בצורה לינארית. אלו שאמצו את התנ"ך כספר מקודש, לא שמו לב לכך, או בכוונה התעלמו מכך, שמשל 'עץ הדעת' מכיל את העקרונות של ראשית פילוסופית השפה. כך גם התעלמו מפרק הבריאה, שבו הזמן הוא מודד עשיה. מה שנאמר על העולם המערבי שהתעלם ממה שנאמר בתנ"ך, אפשר גם להגיד על הפילוסוף ברגסון, שהתעלם מירושת אבותיו, הירושה התנ"כית. גם כאשר המדע החדש החל למדוד את ההתרחשויות, את המטמורפוזות של ההתרחשויות, במודד הזמן, העולם המערבי לא היה מודע ששינוי זה התאפשר על-ידי חדירה הדרגתית של עקרונות תנ"כיים. העובדה שהעולם המערבי לא היה מודע לחדירת עקרונות תנ"כיים, שאיפשרו את המדע החדש, מוזר, שברגסון מאתים שנה אחרי המהפכה המדעית, לא היה מודע לעובדה שהזמן הוא מודד ולא מפעיל. אנחנו צריכים כאן להזכיר את תחילת הספר השמיני ביצירה המונומנטלית של פרוסט, למען להיווכח שהוא עוור על ידי הפילוסופיה של ברגסון. על כן יחס את השינויים ביחס לדברים, להתרחשויות ילדותו, לזמן המפעיל. הרי את הספר האחרון הוא מכנה 'הזמן הנמצא', במקום לכנותו 'מטמורפוזה' של יחסיו להתרחשויות הילדותיים. ספר שמיני זה של פרוסט מתחיל בתיאור שלו להשתנות יחסו להתרחשויות ילדותו. ובכן כאן, בתחילת הספר פרוסט שוב נמצא בקומברי, בזמן מלחמת העולם הראשונה. הוא נמצא כאורח גילברט, גיבורת ילדותו, שבינתיים התחתנה עם ידידו של פרוסט, סנט לופ. וראה זה פלא, גילברט הנסיכה הקסומה של ילדותו נראית בעיניו כמכוערת. פרוסט יחד עם גילברט מטיילים במחוזות הקסומים של העבר, שעתה נראים בעיני המספר כמשמימים. עם ספר שמיני זה מתחיל ב'מטמורפוזה' ביחסו של פרוסט לזכרונות ילדותו, לאורך הספר פרוסט ממשיך ומתאר את כל ה'מטמורפוזות' שגיבוריו עברו. הוא לא מסתפק רק ב'מטמורפוזות' של גיבוריו, הוא מתאר את ה'מטמורפוזות' של החברה הצרפתית אחרי מלחמת העולם הראשונה. ברור שבני אדם וגם חברות עוברים 'מטמורפוזות' גם בימי שלום, כיוון שהיקום הנמצא בזרימה, ובהשתנות מתמדת, לא בזכות ה'זמן' המפעיל. מפליא לראות שהקוראים את יצירתו של פרוסט, וביחוד ממבקריו, לא שמו לב לשם השגוי, שפרוסט נתן ליצירתו. למעשה יצירה זו של פרוסט בשמות 'חפוש הזמן האבוד', ו'הזמן הנמצא', עוסק ב'מטמורפוזות' בחיי אדם. ה'זמן' הוא רק מודד את ההתרחשויות, הזמן מודד את ההשתנויות. טעויות מחשבתיות כאלו, כפי שעשה פרוסט, הוא חלק מהטעויות המחשבתיות של בני אדם, כיוון שהאדם לא נתן דעתו על מהות כלי השפה המאפשרת לו ליצור את עולמו הלשוני. מעניין לציין את העובדה שבדף לפני האחרון של הספר השמיני, פרוסט אומר ש 'אחרי המוות הזמן מסתלק מהגוף'. שוב טעות מחשבתית, תוצאה של ראיה שגויה של הסופר את הזמן. הרי גם התפוררות הגוף אחרי המוות, נמדד בזמן. ביחוד אנו ממשיכים להתיחס לשמו של הנפטר, מודדים את ההתרחשויות שעברו מאז הסתלקותו, מודדים את ההתרחשויות במודד הזמן. אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 500 – הזמן המודד נוהגים עד היום לצטט את אוגוסטינוס, שבווידויים שלו אומר שהוא יודע מה משמעות הזמן, אבל כאשר הוא נשאל להסבירו אין בידו. העובדה שעד היום מתיחסים לנאמר על-ידי אוגוסטינוס מצביע על כך שמהות הזמן לא מובן עד היום הזה. מהות הזמן לא מובן, למרות שהמדע החדש התאפשר, כאשר למדידות היווניות של רצף בלבד, המדע החדש הוסיף מדידת משך זמן פעולה. אנחנו רוצים כאן להתיחס לנאמר על-ידי הפילוסוף היהודי ברגסון, בספרו 'האבולוציה היצרנית', על מהות הזמן. ברגסון לכל אורך הספר עוסק בזמן, אנחנו נביא משפט שלו בעמ'-364 בספר זה. וכך הוא אומר: 'זרם הזמן הוא הממשות, והדברים שאנו לומדים, הם אלו הזורמים'. ובכן, ברגסון לא כמו המדען, ניוטון, שראה את הזמן כמודד תנועה בלבד, הוא רואה את הזמן כ'הממשות', הוא רואה את הזמן כמפעיל. ומדוע אנו עוסקים כאן בדעותיו של ברגסון, אנו עוסקים בו כיוון שהסופר פרוסט הושפע ממנו. פרוסט כנה שבעה מתוך יצירתו הנרחבת 'חפוש הזמן האבוד', ואת הספר השמיני, המסיים, כינה 'הזמן שנמצא'. פרוסט הושפע ממשנת ברגסון על הזמן המפעיל. היה גם מקורב לפילוסוף זה דרך משפחת אמו שהיתה יהודיה. מי שקורא את שמונת הכרכים של יצירתו המונומנטלית של פרוסט, נוכח לדעת שהוא דן בספריו על התרחשויות בילדותו, דן בהתרחשויות בחברה הצרפתית, מתיחס הרבה על משפט דרייפוס. הוא מרחיב על ההשתנות ביחס לדרייפוס של החברה הצרפתית במשך הזמן. הוא גם מתאר את יחסו הוא למשפט זה, יחס שונה מהיחס של החברה מסביבו. הוא כמובן כחצי יהודי ראה את דרייפוס זכאי. הוא מספר גם על השינויים של היחס של החברה הצרפתית לגבי הפרשה אחרי מלחמת העולם הראשונה. כמובן ציינו כאן רק מעט מהמאורעות שפרוסט מתיחס אליהן, והמטמורפוזות האין-סופיות של יחסי הפרט והחברה לדברים. ובכן, פרוסט מיחס את המטמורפוזות העוברות על התנהגות הפרט והחברה תוצאה של הזמן המפעיל. כמובן אנו לא דנים כאן בביקורת ספרותית של יצירתו של פרוסט, אנו רק רוצים להצביע על השקפתו המוטעית של פרוסט לגבי הזמן, השקפה תוצאה של השפעת ברגסון עליו. אנו כאן בעיקר מתיחסים לשם המוטעה של ברגסון ליצירתו, כאילו כל השינויים שהגיבורים עוברים, שהחברה עוברת לפיו, הם בהפעלת הזמן, זמן הגורם לכל המטמורפוזות. ביקום שליט חוק המטמורפוזות. לא רק שהדברים נמצאים בזרימה כדברי הרקליטוס, הדברים הזורמים עוברים כל הזמן מטמורפוזות. מספיק אם נתבונן על גופינו אנו, גוף העובר מטמורפוזות מינקות, בגרות, זקנה ומוות. אבל לא רק גופינו עובר מטמורפוזות, הטבע מסביבינו עובר כל הזמן מטמורפוזות. דברים אלו אמורים גם לגבי ערכים, מנהגים ודעות, דתות, הכל נמצא בזרימה, במטמורפוזה. מפליא להיווכח שפרוסט לא עמד על הטעות ליחס שינויים לגורם הזמן, לא לראות שהשינויים הם חוק טבע, המטמורפוזה היא חוק טבע. בספרו הראשון אנו פוגשים את הילד פרוסט החולמני אשר רואה את הכל תוצר של קסם. המקום קומברי, מקום נופש של המשפחה מתואר בצבעי קסם, כך גם גבורי המקום, סוון, הגיבור בספריו הראשונים של פרוסט, וכמובן בתו של סוון, גילברט. לאורך הספרים כמובן שפרוסט מחפש את זכרונות ילדותו הקסומים, חיפוש זה נותן את השם לרוב ספריו: 'חפוש הזמן האבוד'. ברור שפרוסט לא מחפש את הזמן האבוד, הוא רוצה להחיות את ההתרחשויות של ילדותו, את זכרונות ילדותו הקסומים. הטעות של פרוסט לכנות את זכרונות של ההתרחשויות של ילדותו כיצירי הזמן, הוא כלל אנושי, רוב האנשים במודע או לא במודע מיחסים את ההתרחשויות לזמן המפעיל. אבל אם אנו לוקחים את פרק הבריאה, פרק א', של ספר בראשית, אנחנו רואים שמחשבת התנ"ך הבינה שהזמן הוא מודד בלבד של בריאה. אלהים מכנה משך בריאה בסימול 'יום', שם של זמן, זמן מודד את הבריאה. בריאה נמדדת בימים, זמן מודד את העשיה. הזמן במחשבת התנ"ך הוא לנארי, הרי ההתרחשויות, המטפורפוזות ביקום נמשכות, לכן יש למדוד אותם בצורה לינארית. אלו שאמצו את התנ"ך כספר מקודש, לא שמו לב לכך, או בכוונה התעלמו מכך, שמשל 'עץ הדעת' מכיל את העקרונות של ראשית פילוסופית השפה. כך גם התעלמו מפרק הבריאה, שבו הזמן הוא מודד עשיה. מה שנאמר על העולם המערבי שהתעלם ממה שנאמר בתנ"ך, אפשר גם להגיד על הפילוסוף ברגסון, שהתעלם מירושת אבותיו, הירושה התנ"כית. גם כאשר המדע החדש החל למדוד את ההתרחשויות, את המטמורפוזות של ההתרחשויות, במודד הזמן, העולם המערבי לא היה מודע ששינוי זה התאפשר על-ידי חדירה הדרגתית של עקרונות תנ"כיים. העובדה שהעולם המערבי לא היה מודע לחדירת עקרונות תנ"כיים, שאיפשרו את המדע החדש, מוזר, שברגסון מאתים שנה אחרי המהפכה המדעית, לא היה מודע לעובדה שהזמן הוא מודד ולא מפעיל. אנחנו צריכים כאן להזכיר את תחילת הספר השמיני ביצירה המונומנטלית של פרוסט, למען להיווכח שהוא עוור על ידי הפילוסופיה של ברגסון. על כן יחס את השינויים ביחס לדברים, להתרחשויות ילדותו, לזמן המפעיל. הרי את הספר האחרון הוא מכנה 'הזמן הנמצא', במקום לכנותו 'מטמורפוזה' של יחסיו להתרחשויות הילדותיים. ספר שמיני זה של פרוסט מתחיל בתיאור שלו להשתנות יחסו להתרחשויות ילדותו. ובכן כאן, בתחילת הספר פרוסט שוב נמצא בקומברי, בזמן מלחמת העולם הראשונה. הוא נמצא כאורח גילברט, גיבורת ילדותו, שבינתיים התחתנה עם ידידו של פרוסט, סנט לופ. וראה זה פלא, גילברט הנסיכה הקסומה של ילדותו נראית בעיניו כמכוערת. פרוסט יחד עם גילברט מטיילים במחוזות הקסומים של העבר, שעתה נראים בעיני המספר כמשמימים. עם ספר שמיני זה מתחיל ב'מטמורפוזה' ביחסו של פרוסט לזכרונות ילדותו, לאורך הספר פרוסט ממשיך ומתאר את כל ה'מטמורפוזות' שגיבוריו עברו. הוא לא מסתפק רק ב'מטמורפוזות' של גיבוריו, הוא מתאר את ה'מטמורפוזות' של החברה הצרפתית אחרי מלחמת העולם הראשונה. ברור שבני אדם וגם חברות עוברים 'מטמורפוזות' גם בימי שלום, כיוון שהיקום הנמצא בזרימה, ובהשתנות מתמדת, לא בזכות ה'זמן' המפעיל. מפליא לראות שהקוראים את יצירתו של פרוסט, וביחוד ממבקריו, לא שמו לב לשם השגוי, שפרוסט נתן ליצירתו. למעשה יצירה זו של פרוסט בשמות 'חפוש הזמן האבוד', ו'הזמן הנמצא', עוסק ב'מטמורפוזות' בחיי אדם. ה'זמן' הוא רק מודד את ההתרחשויות, הזמן מודד את ההשתנויות. טעויות מחשבתיות כאלו, כפי שעשה פרוסט, הוא חלק מהטעויות המחשבתיות של בני אדם, כיוון שהאדם לא נתן דעתו על מהות כלי השפה המאפשרת לו ליצור את עולמו הלשוני. מעניין לציין את העובדה שבדף לפני האחרון של הספר השמיני, פרוסט אומר ש 'אחרי המוות הזמן מסתלק מהגוף'. שוב טעות מחשבתית, תוצאה של ראיה שגויה של הסופר את הזמן. הרי גם התפוררות הגוף אחרי המוות, נמדד בזמן. ביחוד אנו ממשיכים להתיחס לשמו של הנפטר, מודדים את ההתרחשויות שעברו מאז הסתלקותו, מודדים את ההתרחשויות במודד הזמן.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 500 – הזמן המודד
נוהגים עד היום לצטט את אוגוסטינוס, שבווידויים שלו אומר שהוא יודע מה משמעות הזמן, אבל כאשר הוא נשאל להסבירו אין בידו. העובדה שעד היום מתיחסים לנאמר על-ידי אוגוסטינוס מצביע על כך שמהות הזמן לא מובן עד היום הזה. מהות הזמן לא מובן, למרות שהמדע החדש התאפשר, כאשר למדידות היווניות של רצף בלבד, המדע החדש הוסיף מדידת משך זמן פעולה.
אנחנו רוצים כאן להתיחס לנאמר על-ידי הפילוסוף היהודי ברגסון, בספרו 'האבולוציה היצרנית', על מהות הזמן. ברגסון לכל אורך הספר עוסק בזמן, אנחנו נביא משפט שלו בעמ'-364 בספר זה. וכך הוא אומר: 'זרם הזמן הוא הממשות, והדברים שאנו לומדים, הם אלו הזורמים'. ובכן, ברגסון לא כמו המדען, ניוטון, שראה את הזמן כמודד תנועה בלבד, הוא רואה את הזמן כ'הממשות', הוא רואה את הזמן כמפעיל.
ומדוע אנו עוסקים כאן בדעותיו של ברגסון, אנו עוסקים בו כיוון שהסופר פרוסט הושפע ממנו. פרוסט כנה שבעה מתוך יצירתו הנרחבת 'חפוש הזמן האבוד', ואת הספר השמיני, המסיים, כינה 'הזמן שנמצא'.
פרוסט הושפע ממשנת ברגסון על הזמן המפעיל. היה גם מקורב לפילוסוף זה דרך משפחת אמו שהיתה יהודיה.
מי שקורא את שמונת הכרכים של יצירתו המונומנטלית של פרוסט, נוכח לדעת שהוא דן בספריו על התרחשויות בילדותו, דן בהתרחשויות בחברה הצרפתית, מתיחס הרבה על משפט דרייפוס. הוא מרחיב על ההשתנות ביחס לדרייפוס של החברה הצרפתית במשך הזמן. הוא גם מתאר את יחסו הוא למשפט זה, יחס שונה מהיחס של החברה מסביבו. הוא כמובן כחצי יהודי ראה את דרייפוס זכאי. הוא מספר גם על השינויים של היחס של החברה הצרפתית לגבי הפרשה אחרי מלחמת העולם הראשונה.
כמובן ציינו כאן רק מעט מהמאורעות שפרוסט מתיחס אליהן, והמטמורפוזות האין-סופיות של יחסי הפרט והחברה לדברים.
ובכן, פרוסט מיחס את המטמורפוזות העוברות על התנהגות הפרט והחברה תוצאה של הזמן המפעיל.
כמובן אנו לא דנים כאן בביקורת ספרותית של יצירתו של פרוסט, אנו רק רוצים להצביע על השקפתו המוטעית של פרוסט לגבי הזמן, השקפה תוצאה של השפעת ברגסון עליו. אנו כאן בעיקר מתיחסים לשם המוטעה של ברגסון ליצירתו, כאילו כל השינויים שהגיבורים עוברים, שהחברה עוברת לפיו, הם בהפעלת הזמן, זמן הגורם לכל המטמורפוזות.
ביקום שליט חוק המטמורפוזות. לא רק שהדברים נמצאים בזרימה כדברי הרקליטוס, הדברים הזורמים עוברים כל הזמן מטמורפוזות. מספיק אם נתבונן על גופינו אנו, גוף העובר מטמורפוזות מינקות, בגרות, זקנה ומוות.
אבל לא רק גופינו עובר מטמורפוזות, הטבע מסביבינו עובר כל הזמן מטמורפוזות.
דברים אלו אמורים גם לגבי ערכים, מנהגים ודעות, דתות, הכל נמצא בזרימה, במטמורפוזה.
מפליא להיווכח שפרוסט לא עמד על הטעות ליחס שינויים לגורם הזמן, לא לראות שהשינויים הם חוק טבע, המטמורפוזה היא חוק טבע.
בספרו הראשון אנו פוגשים את הילד פרוסט החולמני אשר רואה את הכל תוצר של קסם. המקום קומברי, מקום נופש של המשפחה מתואר בצבעי קסם, כך גם גבורי המקום, סוון, הגיבור בספריו הראשונים של פרוסט, וכמובן בתו של סוון, גילברט.
לאורך הספרים כמובן שפרוסט מחפש את זכרונות ילדותו הקסומים, חיפוש זה נותן את השם לרוב ספריו: 'חפוש הזמן האבוד'.
ברור שפרוסט לא מחפש את הזמן האבוד, הוא רוצה להחיות את ההתרחשויות של ילדותו, את זכרונות ילדותו הקסומים.
הטעות של פרוסט לכנות את זכרונות של ההתרחשויות של ילדותו כיצירי הזמן, הוא כלל אנושי, רוב האנשים במודע או לא במודע מיחסים את ההתרחשויות לזמן המפעיל.
אבל אם אנו לוקחים את פרק הבריאה, פרק א', של ספר בראשית, אנחנו רואים שמחשבת התנ"ך הבינה שהזמן הוא מודד בלבד של בריאה. אלהים מכנה משך בריאה בסימול 'יום', שם של זמן, זמן מודד את הבריאה. בריאה נמדדת בימים, זמן מודד את העשיה.
הזמן במחשבת התנ"ך הוא לנארי, הרי ההתרחשויות, המטפורפוזות ביקום נמשכות, לכן יש למדוד אותם בצורה לינארית.
אלו שאמצו את התנ"ך כספר מקודש, לא שמו לב לכך, או בכוונה התעלמו מכך, שמשל 'עץ הדעת' מכיל את העקרונות של ראשית פילוסופית השפה. כך גם התעלמו מפרק הבריאה, שבו הזמן הוא מודד עשיה.
מה שנאמר על העולם המערבי שהתעלם ממה שנאמר בתנ"ך, אפשר גם להגיד על הפילוסוף ברגסון, שהתעלם מירושת אבותיו, הירושה התנ"כית.
גם כאשר המדע החדש החל למדוד את ההתרחשויות, את המטמורפוזות של ההתרחשויות, במודד הזמן, העולם המערבי לא היה מודע ששינוי זה התאפשר על-ידי חדירה הדרגתית של עקרונות תנ"כיים.
העובדה שהעולם המערבי לא היה מודע לחדירת עקרונות תנ"כיים, שאיפשרו את המדע החדש, מוזר, שברגסון מאתים שנה אחרי המהפכה המדעית, לא היה מודע לעובדה שהזמן הוא מודד ולא מפעיל.
אנחנו צריכים כאן להזכיר את תחילת הספר השמיני ביצירה המונומנטלית של פרוסט, למען להיווכח שהוא עוור על ידי הפילוסופיה של ברגסון. על כן יחס את השינויים ביחס לדברים, להתרחשויות ילדותו, לזמן המפעיל. הרי את הספר האחרון הוא מכנה 'הזמן הנמצא', במקום לכנותו 'מטמורפוזה' של יחסיו להתרחשויות הילדותיים.
ספר שמיני זה של פרוסט מתחיל בתיאור שלו להשתנות יחסו להתרחשויות ילדותו. ובכן כאן, בתחילת הספר פרוסט שוב נמצא בקומברי, בזמן מלחמת העולם הראשונה. הוא נמצא כאורח גילברט, גיבורת ילדותו, שבינתיים התחתנה עם ידידו של פרוסט, סנט לופ. וראה זה פלא, גילברט הנסיכה הקסומה של ילדותו נראית בעיניו כמכוערת.
פרוסט יחד עם גילברט מטיילים במחוזות הקסומים של העבר, שעתה נראים בעיני המספר כמשמימים.
עם ספר שמיני זה מתחיל ב'מטמורפוזה' ביחסו של פרוסט לזכרונות ילדותו, לאורך הספר פרוסט ממשיך ומתאר את כל ה'מטמורפוזות' שגיבוריו עברו. הוא לא מסתפק רק ב'מטמורפוזות' של גיבוריו, הוא מתאר את ה'מטמורפוזות' של החברה הצרפתית אחרי מלחמת העולם הראשונה.
ברור שבני אדם וגם חברות עוברים 'מטמורפוזות' גם בימי שלום, כיוון שהיקום הנמצא בזרימה, ובהשתנות מתמדת, לא בזכות ה'זמן' המפעיל.
מפליא לראות שהקוראים את יצירתו של פרוסט, וביחוד ממבקריו, לא שמו לב לשם השגוי, שפרוסט נתן ליצירתו. למעשה יצירה זו של פרוסט בשמות 'חפוש הזמן האבוד', ו'הזמן הנמצא', עוסק ב'מטמורפוזות' בחיי אדם.
ה'זמן' הוא רק מודד את ההתרחשויות, הזמן מודד את ההשתנויות.
טעויות מחשבתיות כאלו, כפי שעשה פרוסט, הוא חלק מהטעויות המחשבתיות של בני אדם, כיוון שהאדם לא נתן דעתו על מהות כלי השפה המאפשרת לו ליצור את עולמו הלשוני.
מעניין לציין את העובדה שבדף לפני האחרון של הספר השמיני, פרוסט אומר ש 'אחרי המוות הזמן מסתלק מהגוף'. שוב טעות מחשבתית, תוצאה של ראיה שגויה של הסופר את הזמן. הרי גם התפוררות הגוף אחרי המוות, נמדד בזמן. ביחוד אנו ממשיכים להתיחס לשמו של הנפטר, מודדים את ההתרחשויות שעברו מאז הסתלקותו, מודדים את ההתרחשויות במודד הזמן.