אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 494 – השפה כופה על האדם להגשים את עולמו הלשוני שעל אחר שעל

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 494 – השפה כופה על האדם להגשים את עולמו הלשוני שעל אחר שעל
השפה אינה מגלה את סודותיה לאדם בהתגלות חד-פעמית, היא כופה על האדם לצעוד להגשימה שעל אחרי שעל. פרי עץ הדעת לא פורש לפני האדם תרשים מהותו, הוא מצעיד את האדם להיווכח על עירומו, 'מודעות' , שהנו ישות נפרדת, לא רציפה. 'מודעות' זו תקפה, רק אחרי משוב מזולת נפרד ממנו.
במקום תרשים, השפה ממחיזה את השעלים שהיא כופה על האדם. משל 'עץ הדעת' הוא המחזה ראשיתית של הצעדת השפה את עצמה. במשל לא נאמר שהעובדה שחוה ואדם רואים את עצמם עירומים הופך אותם ל'מודעים', לא נאמר שראית העירום מפריד את האדם משאר ברויי גן-עדן.
אבל המשל, השפה, 'דעת', בשעל נוסף, מעמידה את האדם מול 'עץ החיים', שנאסר עליו לאכל ממנו. על האדם המודע להשלים עם חוק הקיום, שמשך קיומו קצוב.
במקום תרשימים, השפה מציגה מחזה על קיום האדם, שגלוי עירומו, גלוי היות קיומו קצוב, כיוון שלא ניתן לו לאכל מפרי 'עץ החיים', מבדיל אותו מדרי גן-עדן. אם דרי גן-עדן מוצאים את מחיתם מן המוכן, האדם העירום, צריך לעמול בזעת אפים ליצור את מחיתו.
רכישת 'דעת', המבדילה בין טוב לרע, היא עשייה חיצונית. הרי גרי גן עדן, מונעים על-ידי 'דחף הקיום', דחף פנימי, הדוחף אותם להבדיל מה טוב לקיומם, מה רע לקיומם, בורחים מסכנות לקיומם. גשום 'דעת' היא עשייה חיצונית. 'דעת' השפה מעניקה לאדם יכולת של עשייה חיצונית, אדם נותן שם חוה לאישה, הוא 'יודע' אותה, הוא יוצר חיים בידיעה, בהבדל מדרי גן-עדן, שדחף פנימי מפעיל אותם.
'דעת' השפה לא מסבירה את שעליה, ההמחזה היא ההסבר, הספור הוא ההסבר. ברור שצורה כזו של הסבר עקרונות קיום עולם לשוני, שונה מהסברים סוגים פילוסופיים של היוונים, הם בכלל לא היו מודעים לעובדה שהבנת עולמם הוא הודות לכלי השפה.
אבל גם צאצאי אבות העברים שיצאו מאור, מרכז שומרי, לא היו מודעים שאותה 'דעת' הובילה, אותם שעל אחרי שעל, ליצור את היכל מחשבת התנ"ך. 'דעת' בצורה מיסתורית כפתה את עצמה על צאצאי העברים ליצור את ההיכל החד-פעמי של מחשבת התנ"ך.
אחרי חורבן בית ראשון, במשך בית שני, יהודים רבים התפזרו בעולם ההלניסטי והתוודעו למחשבה היוונית. משום מה, השתכנעו שרק הפילוסופיה היוונית הנה פילוסופיה, לא היו מודעים להיות מחשבת התנ"ך פילוסופיה.
אם אנו לוקחים כדגם את מחשבתו של פילון האלכסנדרוני, אנו נוכחים לדעת שהוא רצה סינתזה בין מחשבת אבותיו לבין מחשבתו של אפלטון. הוא לא עמד על העובדה שהן קוטביות זו לזו. מספיק אם נקח כדגם את משל המערה של אפלטון בספרו הרפובליקה, בו הוא טוען בספר השביעי שיכולת ללמד נמצאת בנפש פנימה, היא לא חיצונית. והפילוסופים מגיעים לראיה פסיבית אלהית, רק בצאתם מהמערה בהתבוננות באור, וכך הם קולטים את המציאות.
אפלטון לא מזכיר את נחיצות השפה לקליטת המציאות. הרי האדם נבדל מיתר הברויים בגן-עדן רק ברוכשו את 'דעת' המאפשרת לו לראות את עצמו מבחוץ, ראיה חיצונית זו עושה אותו למודע, מאפשרת לו לראות את עצמו כעירם.
פילון האלכסנדרוני בכלל לו העלה על דעתו שמחשבת התנ"ך שהנה תוצר 'דעת', היא הפילוסופיה היחידה, היותה פרי אותה 'דעת', המבדילה את האדם מיתר הברויים. הוא, כפי שגם יהודים אחרים בפזורות העולם ההלניסטי חשבו כמוהו.
אפלטון כמו מורו סוקראטס, חשב שהאמתות נמצאות בנפש, הרי כך הוא אמר בדיאלוג קרטילוס. על כן פילוסופי אפלטון במערה לא מזדקקים לשפה. אם ככה, אם אין צורך בשפה, יכול להיות שכל דרי גן-עדן, שלא רכשו את 'דעת' אף הם פילוסופים.
מפליאה העובדה שצאצאי אבות העברים לא היו מודעים למהות ירושתם, לא עמדו על ההבדל בינה לבין משנות שנקראו פילוסופיה. אם עיוורון זה היה רק נחלת היהודים בעולם ההלניסטי, זה לא היה מפליא. אבל העדר הבנת ירושת אבותיהם, היתה גם נחלת היהודים בעת החדשה.
למרות שמחשבת התנ"ך נעשתה ירושת העולם המערבי, רק הנומינליסטים האנגליים במידה מסוימת עמדו על ההבדל בין הירושה התנ"כית לבין הירושה היוונית, אזכיר רק את אוקם ואת הובס. אבל עוד לפניהם, במאה השניה עמד הרופא, הפילוסוף, גלן, על ההבדל בין המחשבה התנ"כית לבין המחשבה היוונית, בקשר להעדר מושג 'רצון חופשי' באחרונה, והיותו חלק מהמחשבה הראשונה.
הוגים יהודיים לא הצביעו במה ירושת אבותיהם שונה מהיוונית, יותר מאוחר הם גם לא עמדו על ההבדל מחשבת אבותיהם מהפילוסופיה המערבית.
לא נוכל לפסח על היחס השלילי של שאול הטרסי, אשר היותו דו-תרבותי, עברי ויווני, הבין שמקור מחשבת התנ"ך במשל 'עץ הדעת'. ומאחר שהוא העדיף את האמונה של המחשבה היוונית על נצחיות האדם, הטיל דופי במשל זה, משל שהצביע על היות משך האדם קצוב.
למרות ההתנגדות הראשיתית של הנצרות לעקרונות התנ"ך, אלו לאט לאט חדרו למחשבה המערבית, והם איפשרו את התפתחות המדע החדש.
אם שאול הטרסי העדיף את המחשבה היוונית הסטטית, קיום רציף, נצחי, רצון לסטטיות עצר את המדע היווני. חדירת עקרונות התנ"ך, עקרונות לשוניים דינמיים, פרי 'דעת' המצעידה, איפשרו צעידה מחשבתית מחודשת.
ברור ש'דעת' המצעידה את האדם שעל אחרי שעל ליצור את עולמו הלשוני, היא מחשבה דינמית. אלהים הבורא את העולם שעל אחרי שעל, נותן לאדם שנברא בצלמו חופש לצעוד. האדם לפי מחשבת התנ"ך צועד ומתחדש בשרשרת הדורות.
האינפורמציה הלא מוחשית מצעידה את היקום להתפשטותו.
השפה האנושית, 'דעת', היא חלק מהאינפורמציה היקומית המעצבת את גרמי השמים ומצעידה אותם להתפשט. שפה או 'דעת' אנושית זו שהיא חלק מהאינפורמציה היקומית, שעברה מטמורפוזה, אף היא בדומה להורתה, מצעידה את האדם שעל אחר שעל ליצור את עולמו הלשוני.
אבל כל אלה המתכחשים לשפה החיצונית, רוצים אותה להיות אימננטית, פנימית, חלק מגופם, בולמים את המצעד שלה. המדע היווני נעצר כיוון שההוגים היווניים רצו סטטיות, התכחשו לתפקיד השפה המצעידה.
וכפי שהזכרנו כבר, רק חדירת עקרונות ממחשבת התנ"ך, עקרונות דינמיים, איפשרו את המדע החדש. עקרונות תנ"כיים, שבניגוד לעקרונות יוונים, שמדדו רק טריטוריה רצופה, המדע החדש מודד גם את התנועה ביקום, ולא רק מודד טריטוריה, כפי שהגאומטריה היוונית מודדת.
צאצאי העברים בזמן החדש, לא עמדו על התופעה הזו, שרק חדירת עקרונות דינמיים מהתנ"ך איפשר את המדע החדש.
יותר גרוע מזה, יהודים בפזורה, היותם מיעוט המשיכו באותו קו של יהודים בפזורה ההלניסטי, נעשו חסידי מחשבות קוטביות לירושת אבותיהם.
דברים אלו אמורים בעיקר על יהודים שגרו בארצות שהמחשבה הלותרנית שלטה. יהודים אלו נעשו חסידי מחשבה זו לא עמדו על כך שהיא עושה דה-לגיטימציה למחשבת התנ"ך.
יהודים במערב לא נעשו חסידי הנומינליסטים האנגליים, כמו אוקם, הובס ולוק, הם היו חסידי קאנט, גיתה, ניטשה. הם גם לא עמדו על העובדה שבניגוד הלותרנים, קלווין חזר לרוב עקרונות התנ"ך.
אם לעיוורון זה של היהודים לא היו תוצאות הרות עולם שליליות, לא היה מקום להזכיר אותו. לדאבונינו עיוורון זה הוא עדיין נחלת היהודים.

מודעות פרסומת

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 493 – מדוע חכמת אבות העברים אינה נחלת צאצאיהם?

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 493 – מדוע חכמת אבות העברים אינה נחלת צאצאיהם?
אפשר לתרץ את העדר חכמת אבות העברים אצל צאצאיהם, שברוב ההיסטוריה שלהם הם היו מעוט במדינות זרות, וכמעוט בעל נחיתות, תמיד הזדהו עם השליטים, גם כאשר אלו שללו את ירושתם.
כבר אחרי חורבן בית ראשון, השבים ליהודה, מצטמצמים בירושה הכוהנית, מדכאים את הירושה הנבואית, שכללה את יחוד מחשבת התנ"ך, את ראשית הפילוסופיה הלשונית, פילוסופיה שהצטמצמה ב'עולם הנגלה' בלבד.
ומדוע הפילוסופיה הראשיתית, פילוסופית השפה, השלימה עם עולם נגלה בלבד? יוצאי אור, אברהם, ענר, ממרא ואשכל, שניתקו את עצמם מהתרבות השומרית האוטוכטונית, בנדודיהם נתקלו בקוסמולוגיות שונות, כמו הקוסמולוגיה על 'גן עדן', שבו האנשים התקימו בלי עמל רב, ניזונו מהקיים. מיתוסים מסוג זה על תור הזהב היו שכיחים אצל שבטים רבים. הם נתקלו בקוסמולוגיה שהאדם נוצר מהאדמה, זאת אומרת האדם הוא אוטוכטוני, כבר השומרים האמינו בכך. אבל יוצאי אור כבר נתקו את עצמם מאוטוכטוניות. בנדודיהם הבינו שכל קבוצה יוצרת את מסגרת חייה, כל קבוצה יוצרת את שפתה.
יוצאי אור גם נתקלו בקוסמולוגיות אחרות, כמו קוסמולוגיה בשליטת נחש כל יכול, הרוצה לשנות סדרי עולם. אבל אבות העברים גם נתקלו בקוסמולוגיה על שני עצים, 'עץ הדעת' ו'עץ החיים'.
יוצאי אור אמצו קוסמולוגיה אחרונה זו. קוסמולוגיה אחרונה זו הצביעה על כך, שלמען שהאדם יבדל מהברויים האחרים, עליו לטעם מפרי 'עץ הדעת', פרי שיאפשר לו להיבדל משאר דרי גן עדן, בגלוי עירומו.
אדם עירום צריך להתחיל את הכל מראשית, הוא לא יכול להיזון מצרכים מהנמצא, עליו ליצור את צרכיו, יחד עם לזולת.
אבל יוצאי אור שנוכחו שהם נמצאים בין שני עצים, נכסו לעצמם מפרי 'עץ הדעת' את יכולת ההבדלה, בעומדם מול 'עץ החיים', זה, האחרון קצב להם ב'משך' קיומם. היותם קצובים במשך, נוכחו שאינם רצף, כיחידה מופרדת יכלו להתבונן על עצמם מבחוץ, הפכו מודעים על היותם מופרדים מהזולת, מופרדים מהעולם החיצוני. מודעות זו על היותם קצובים, לבסוף עורר בהם רצון לפיצוי, להפליג לחלל הריק, שלא מילא את תשוקותיהם. חזרו לקיומם הקצוב, קיום קצוב ב'עולם נגלה'.
יוצאי אור השלימו עם קיומם הקצוב, לא יצרו לעצמם קיום חלופי, הרי הם היו בעלי נסיון, שהפלגות מעבר לנתונים אינם מועילים. הנחש המפתה היה בזוי בעיניהם, רצו לנטרלו, לא הצליחו בכך, נחש זה הסית את קין נגד הבל, הסיתו לרצחו. הנחש בכל גלגוליו מסית את קין לרצח את הבל. יוצאי אור נזכרו בגילגמש, שיצא למלחמות הרג, למען לשמר את שמו, נזכרו בתרבות השומרית ששקעה בגין אי ידיעתה גבולות, תאוות מעוורות, הרסניות.
שני הרכשים משני העצים, יכולת ההבדלה, מודעות על היותם קצובים, הכריח את יוצאי אור לבוא בדברים עם הזולתים, למען השגת מחיה, למען יצירת מסגרות. פתוח יכולת ההתקשרות, יצר את פילוסופית השפה, אפשר להם את יצירת עולמם הלשוני, 'עולם נגלה'.
יוצאי אור הבינו ש'עולם נגלה' זה תחת השגחת ההשגחה. השגחה המפקחת על גבולות.
המודעות לגבולות, לימד את יוצאי אור, שכל הפלגה מעבר להם מסכן את הבנין עצמו, את ה'עולם הנגלה'.
שני העצים למדו את יוצאי אור את כל חוקי הקיום האנושי, לימדו אותם לא להפליג למשאלות מעבר קביעת החוקים, לימדו אותם לא להישמע להבטחות הנחש.
יוצאי אור ביטלו את המשאלה ל'גן עדן', בו קיום מהנמצא, ביטלו את רברבנות הנחש החכם, הרוצה לשנות סדרי עולם.
יוצא אור לא צלחו לנטרל את הנחש, נחש שעובר כל הזמן מטמורפוזות המצליח לפתות את האדם בשנותו את הבטחותיו במינוחים חדשים, על באפשרויות בלתי אפשריים.
לכאורה פיתויי הנחש מתבדים בכל דור, אבל האדם המשתוקק לאפשרויות בלתי אפשריים, יוצר מינוחים חדשים למשאלותיו, מצליח כל פעם להפתות על-ידי הנחש בגלויו החדשים.
הנחש בתחבולותיו מעוור את בני האדם, והם מפליגים לחפש את האפשרויות הבלתי אפשריים.
לא נוכל כאן למנות את כל תחפושותיו של הנחש, את כל המטמורפוזות שלו. נסתפק כאן בפרשנויות מסולפות להבטחותיו של הנחש בעת החדשה. נסתפק בנחש בתחפושותיו כ'מפיסטו', בעל המאגיה. במטמורפוזה זו של הנחש כמפיסטו השולט במאגיה, הוא מפתה את הגיבור 'פאוסט', שאינו מרוצה מסדרי עולם, רוצה בשינויים. מדוע כל כך הרבה יהודים התפתו לראות בגיבור 'פאוסט', יצירת המשורר גיתה דמות משחררת? האם הם לא הבינו, שהנחש שהתחפש ל'מפיסטו' כרת ברית עם 'פאוסט', בעצמו התפתה להאמין, שסוף סוף יצליח במשימתו, אם ישמיד את היהודים, שאבותיהם ניסו לנטרלו?
היטלר כמטמורפוזה של פאוסט, האמין ל'נחש', שאף הוא על-ידי מטמורפוזה הפך ל'מפיסטו' עצמו, שאם ישמיד את היהודים, אלו שתמיד ניסו לנטרלו, כל משאלותיו יתגשמו.
יהודים תמימים לא הבינו את תחבולותיו של ה'נחש', מחוץ ליהודיה, אלזה לסקר שילר, בדרמה שלה 'אני ואני', עמדה על תחבולות ה'נחש', שעל-ידי מטמורפוזה הפך ל'מפיסטו'. היא הבינה שהגאון הגדול בעיני היהודים התמימים, המשורר גיתה איפשר לגיבור הדרמה שלו פאוסט, לכרות ברית עם ה'נחש', עם 'מפיסטו', שהפעם החליט להתנקם בצאצאים של אלו שניסו לנטרלו.
אלזה לסקר שילר שלא היו לה עכבות של יהודים תמימים, קבצה את כל כבודת משתפי הפעולה עם מפיסטו, לגיא בן הנום למשפט אחרון.
יהודים צדקניים, אפילו מדרגתו של בובר, החרימו את הדרמה של אלזה לסקר שילר, גם כאשר נבואתה התגשמה. הם לא יכלו לשאת עלבון כזה שאלזה לסקר שילר הטילה, על אלילם, גיתה.
מקרה אלזה לסקר שילר רק מוכיח, עד כמה צאצאי יוצאי אור, שהיתה להם 'הארה' חד-פעמית, שעולמו של האדם יכול להתקיים רק אם הוא מתנהל בין שני העצים 'עץ הדעת' ו'עץ החיים', המצביעים על 'עולם נגלה' בלבד, עוורו ולא הבחינו ב'נחש' שביקש את נפשם.
משל 'עץ הדעת', המצביע על התנהלות העולם האנושי, על מסר שני העצים, 'עץ הדעת', ו'עץ החיים', ועל המסית 'נחש', הרוצה לשנות סדרי עולם, למעשה מהווה את ה'קוסמולוגיה' לפיה עולמו של האדם יכול לפעול.
האדם מתפתה תמיד חושב שחלים שינויים, לא מבין שהשינויים הם מטמורפוזות של הקוסמולוגיה במשל 'עץ הדעת'.
השינויים שהאדם משתוקק להם, הם רק מינוחים חדשים ולא שינויים ממשיים. הסיבה לכך היא, שהאדם קיים ביקום עם חוקי קיום. במקרה כתוצאה ממוטציה אנומלית, נוצר האדם, שעל-ידי מוטציה נוספת הוענקה לו אמצעי השפה.
האדם הנשלט על-ידי חוקי הקיום ולרשותו אמצעי, אמצעי השפה, יכול לתמרן רק בין שני נתונים אלו, חוקי הקיום, ואמצעי השפה. אמצעי השפה יעודו רק לשפר את תנאי חייו של האדם. אבל אמצעי זה, השפה בפן הנוסף שלו, היא בשליטת ה'נחש', נחש המפתה, מפתה על אפשרויות בלתי אפשריים.
הפיתויים של הנחש הם למעשה השם הניתן לתאוות האדם, תאוות שלא מסתפקות ב'עולם נגלה' בלבד. התאוות על-ידי מטמורפוזה תמיד מתגלות במינוחים שונים והאדם רואה בהם חידושים.
תאוות אלו במינוחים שונים משתלטים על האדם ומובילים אותו להרס הקיים. קשה לבני אדם להבין, שהנחש בגילום מפיסטו, בגילום פאוסט, בגילום היטלר, השתלט על גרמניה בהבטחות על רייך אלף השנה.
לדאבונינו היהודים צאצאי העברים יוצאי אור, התפתו, עוורו, על-ידי נחש זה במחלצותיו החדשות, וכך הפכו לקורבנותיו.

אןניברסיטה ווירטואלית – שעור 492 – פרשנות מוטעית של חוקרי התנ"ך של ימינו, המתעלמים מעדויות היסטוריות מינימליסטיות בתוכו

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 492 – פרשנויות מוטעות של חוקרי התנ"ך של ימינו, המתעלמים מעדויות היסטוריות מינימליסטיות בתוכו
פרשנות מוטעית של מהות התנ"ך, אינה נחלתו בלבד, חוקרת תרבות יוון, ג'ואן ברטון קונלי, בספרה בשם: 'פרתנון אניגמה', מצביעה אף היא על פרשנות מוטעית של חוקרים מערביים לתרבות יוון, על זה בהמשך.
התנ"ך מוסר את בסיס תרבותו בצורה מטפורית, מינימליסטית, שחוקרים מתעלמים מעדות זו, או לא מבינים אותה. הם גם מתעלמים מהעובדה שבינתים פוענחו כתבי השומרים, שפיענוח זה צריך להסביר את האזכור שאבות העברים, יוצרי מחשבת התנ"ך יצאו מאור, מרכז שומרי. ורק על בסיס תרבות זו אפשר להבין את המהפכה המחשבתית שלהם.
ליוצאי אור, אברהם, ענר, ממרא ואשכל, בפגשם תרבויות שונות, היתה 'התגלות', 'התגלות' שעולמו של האדם סובב בין 'עץ הדעת', לבין 'עץ החיים', ה'מבשר'…….., המחוללים 'מודעות' כובשת את החלל.
ה'התגלות' הזו התאפשרה על בסיס הירושה התרבותית המפוארת השומרית, ההנתקות מאור. הנתקות מאור, מאוטוכטוניות שלה, איפשרה את 'המודעות', מודעות על 'עץ הדעת', 'עץ החיים', ה'מבשר'…..
באוטוכטוניות' ב'רצף' 'מודעות' לא תיתכן. 'לך לך מארצך…', ההנתקות, קציבה במשך, איפשרה את ה'מודעות', מודעות שהנה יכולת להתבונן על יחידה קצובה.
משל 'עץ הדעת', נותן ביטוי ל'התגלות', בצורה מטפורית, התגלות על 'מודעות' שהנה תולדה של שני עצים, 'עץ הדעת' ו'עץ החיים' ה'מבשר'…..
כבר הניכוס של פרי 'עץ הדעת', פרי ה'מבדיל', הממסגר את ה'טוב', ממסגר את ה'רע', הוא ראשית ה'מודעות', מודעות המתאפשרת רק ב'מיסגור'. אבל רק המפגש עם 'עץ החיים', הממסגר את הקיום בגבולות, ה'מודעות' מושלמת.
ה'מיסגור' יוצר את ה'נחש' המורד, הרוצה 'רצף', רצף המאפס 'מודעות', מודעות התיתכן רק בקיצוב. מודעות לא משלימה עם גזר הדין, קיצוב, יוצאת לכיבוש החלל.
יוצרי משל 'עץ הדעת', נותנים ביטוי מטפורי לנצחון ה'נחש', קין הורג את אחיו הבל, המגבל עצמו ב'בחירה'. קין רוצה ב'רצף', ללא אח המתעטף בגבולות.
הדורות לא היו מודעים, שמחשבת התנ"ך נוצרה מהקוסמולוגיה הזו הכוללת את שני העצים. הדורות לא היו מודעים לכך, שתרבותם ה'מודעת' היתה פרי ה'התגלות' על שני העצים שחוללו את הפלא, פלא היווצרות המחשבה הפילוסופית המודעת התנ"כית, הפילוסופיה הלשונית.
אבות העברים שמרו על זכרון היסטורי, זכרון 'לך לך מארצך…', הנתקות מאוטוכטוניות, הנתקות מתרבות שומרית מפוארת. רק ההנתקות איפשרה את ה'התגלות', לאבות, התגלות על בסיס מיתוסים של עמים שרווחו בזמנם, התגלות על שני עצים, שני עצים מסד הקוסמולוגיה החדשה.
הקוסמולוגיה בפרק א' של ספר בראשית, בריאת העולם, יכלה להיווצר רק כשלב שני, על בסיס הקוסמולוגיה הראשיתית על שני העצים.
תרבות חדשה נוצרת על בסיס גרעין קוסמולוגי, לא על בסיס קרעים ארכיאולוגיים, קרעים מעדויות של תרבויות קוטביות, כפי שחוקרי התנ"ך היום מנסים להוכיח.
העברים, אבות העברים, היו אוריניים, כיוון שיצאו ממרכז תרבותי אורייני. היוונים לא זכרו את ראשיתם, כיוון שלא היו אוריניים, אימצו את הכתב הנקרא פיניקי, רק במאה השמינית לפני הספירה. לכן היוונים ראו את עצמם אוטוכטוניים, ילידי האדמה.
יחזקאל קאופמן, חוקר התנ"ך המהולל, עדיין לא ידע על התרבות השומרית, שכתביה התגלו בחפירות ארכיאולוגיות, וכתבים אלו הכתובים על חרסים פוענחו רק במאה הקודמת.
שמחה נח קרמר, אחד ממפענחי הכתב השומרי, כתב על מחקריו בספרו בשם: 'ההיסטוריה מתחילה בשומר'.
העדר ידיעה של יחזקאל קאופמן, על הגילויים של התרבות השומרית, מנעה ממנו להצביע על העובדה שבתנ"ך נשמר זכרון היסטורי, על היות ראשית תרבות התנ"ך בשומר, באור.
אם בתנ"ך נשמר זכרון היסטורי, שראשית תרבות התנ"ך נוצרה על בסיס תרבות מפוארת, כתרבות שומר, נשמר בתנ"ך גם זכרון היסטורי, שאבות העברים נפרדו מהתרבות השומרית האוטוכטונית, הפרדות שאיפשרה את ההתגלות, איפשרה את 'המודעות'.
שתי העדויות ההיסטוריות האלו על ראשית היווצרות מחשבת התנ"ך, יכולה גם להסביר, איך אבות העברים יכלו ליצור תרבות 'מודעת'. באוטוכטוניות, תרבות הרואה עצמה רציפה, תרבות הרואה עצמה כצומחת מאדמה, מודעות לא תיתכן. הרי מודעות מתאפשרת מהנתקות, מניכור. ילד נעשה מודע כאשר הוא מנכר את עצמו מאמו, יכול למסגר את עצמו תחת שם 'אני'. מאחר שמודעות היא פרי הבדלות, לא יפלא, שהיוונים, שמוגדרים כהעם המפותח ביותר של העת היעתיקה, לא השלימו עם הינתקות מרצף. אפילו מדע המתמטיקה היווני, עסק רק בגאומטריה, מדידת רצף האדמה. גם לא יפלא, שאפלטון, ברפובליקה שלו, רואה את צאצאי מדינתו כילידי האדמה, כאוטוכטוניים, יצירי מתכות שונות.
הדורות חשבו על המיתוס של אפלטון על היות בני מדינתו ילידי אדמה, אוטוכטוניים, פרי מתכות שונות , כהמצאה ספרותית. אבל בינתיים יצא ספרה של חוקרת תרבות יוון, שהזכרנו, בשם ג'ואן ברטון קונלי, שם הספר: 'האניגמה של הפרתנון'. בספר זה החוקרת קונלי מספרת שהכותרת של הפרתנון כלל את המיתוס העתיק של אתונה. לפי מיתוס עתיק זה המלך הראשון של אתונה, ארכיתאוס, למען להציל את עירו, לפי נבואה של הפתיה, הקריב את בתו.
מיתוס זה על ראשית אתונה חשוב, כיוון שנאמר על מלך ארכיתאוס שהוא היה יליד האדמה.
פריקלס שבזמנו נבנה הפרתנון, רצה להחיות את המיתוס העתיק הזה על אתונה, כיוון שהוא רצה להדגיש שהאתונאים הם ילידי אדמת אתונה.
העובדה שמיתוס כזה על מלך אתונה שהיה בן האדמה, מוכיח שמה שאפלטון טען על ילידי הרפובליקה שלו, שהם בני אדמה, אוטוכטוניים, התבסס על מיתוס שורשי של אתונה, ולא היה המצאה ספרותית של פילוסוף זה.
קונלי רוצה להוכיח במחקר שלה, שהתרבות האתונאית, היוונית, לא היתה נאורה, כפי שחוקרים מערביים ייחסו לה. היא מצביעה על היסודות האפלים של תרבות זו, שהתבססה על קורבנות אדם.
אבל על דיונינו חשוב לציין את העובדה שהיוונים ראו את עצמם אוטוכטוניים, ילידי אדמה, דבר שהקשה על היוונים להעניק לשפה לגיטימיות, הקשה עליהם להשלים עם היות משך קיום האדם קצוב. היוונים רצו ברצף, היוונים רצו בסטטיות, אנחנו אפילו יכולים לחזור ולהזכיר את אריסטו שרצה ב-NUNC STANS, בהווה סטטי.
העולם המערבי, לפי החוקרת קונלי, לא הבין את מהות התרבות היוונית, כיוון שלא היה מודע למיתוס על מלך ארכיתאוס, בן האדמה. מיתוס על מלך זה התגלה מגלוי מקרי של פרגמנט מטראגדיה של אאוריפידס, על המלך הזה, שנחשב יליד האדמה, שהקריב את בתו למען להציל את העיר אתונה. ופריקלס ה'נאור' לפי החוקרים המערביים, למעשה היה אפל, רצה להנציח מיתוס על מלך זה בכותרת על הפרתנון, רצה לחזק את בני אתונה על-ידי מיתוס זה, להגיד להם שהם בני האדמה של אתונה.
איזכור זה של מיתוס שעיצב את התרבות האתונאית, שהחוקרת קונלי מעלה בספרה, מוכיח שהעדר ידיעה עליו הוביל חוקרים לפרשנויות מוטעות על ראשית תרבות אתונה.
בלי ספק, שיחזקאל קאופמן, למרות היותו חוקר תנ"ך מהגדולים, לא הבין את ראשית תרבות התנ"ך, כיוון שגלוי תרבות שומר עדיין לא היה ידוע לו. אבל חוקרים הצריכים כבר לדעת על תרבות שומר, צריכים גם לקשר בין תרבות זו ולאזכור פרגמנטלי בתנ"ך, שמוצא העברים מאור. שאבות העברים יצרו את פלא תרבותם על הבסיס של התרבות השומרית. אבל היפרדות האבות ממנה, אפשר להם את ההתגלות הפילוסופית, על מהות השפה. הם סכמו את התגלות סוד השפה בצורה מטפורית, כפרי של 'עץ הדעת' ו'עץ החיים'.
אני חוזרת ומזכירה כאן דברים שכבר דנתי בהם בשעורים קודמים ובספרי, כיוון שברצוני להזים את מסכנותיו של ישראל קנוהל, בשני ספריו, בשם: 'מאין באנו' ו'איך נולד התנ"ך'.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 491 – גלוי סוד 'דעת' – 'מודעות', תשתית מחשבת התנ"ך, תשתית פילוסופית התנ"ך

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 491 – גלוי סוד 'דעת' – 'מודעות', תשתית מחשבת התנ"ך, תשתית פילוסופית השפה
היה היה חוקר גדול של מחשבת התנ"ך, יחזקאל קאופמן, שבשבעה כרכים עבי כרס כתב על האמונה הישראלית, שבהן הוא נלחם נגד החוקרים הגרמניים שעסקו במחקר התנ"ך, עשו לה דה-לגיטימציה.
חוקרים לותרניים אלו אחרו את התהוות מחשבת התנ"ך, למאות השמינית או השביעית, טענו שכולה היתה פרי השפעה של המחשבה הבבלית. מחקרים אלו של חוקרים לותרניים, היו חלק מהמלחמות הלותרניות בירושה המחשבתית העברית, למען לפנות מקום לתיאולוגיה של לותר. תיאולוגיה לותרנית זו קיבלה את גשומה ביצירת דרמת פאוסט של גיתה. יצירה זו עיצבה סופית את תיאולוגית לותר, השלימה את החסר בה. אם לותר המליך על העולם הנגלה את השטן, גיבורו של גיתה פאוסט, כרת ברית עם מפיסטו, שהיה גלגולו של השטן.
מבחינה זו, קאופמן, בהבדל מחוקרים יהודיים אחרים, יצא נגד המגמה הזו של חוקרים לותרניים. חשוב לציין עובדה זו, כיוון שיהודים בגולה, כמעוט, תמיד נעשו חסידים של פילוסופים, חוקרים של העולם הגדול, שתורותיהם היו קוטביות למחשבת התנ"ך, או שפסלו אותה.
קאופמן במחקריו הוכיח שמחשבת התנ"ך, היתה
sui generis . לא כאן המקום להכנס לכל משנת קאופמן, אבל עלינו לציין שלמרות היותו עילוי בכל רזי מחשבת התנ"ך, הוא לא היה פילוסוף. לכן לא הבין שמחשבת התנ"ך היא תולדה של גלוי של אבות העברים, את סוד 'דעת' – 'מודעות', גלוי שיצר את פילוסופית השפה, שהנה תשתית מחשבת התנ"ך. הוא לא הבין שפילוסופיה לשונית זו התהוותה על-ידי אבות העברים יוצאי אור, שחוללו מהפכה מחשבתית, על בסיס התרבות השומרית. התרבות השומרית המפוארת, המציאה את הכתב, חקקה חוקים, יצרה ספרות מופלאה, וגבור האפוס הגדול שלהם, גילגמש, תהה על משמעות השפה.
אופנת מחקריהם של הלותרנים שעשו דה-לגיטימציה למחשבת התנ"ך, עברה עם מפלת הרייך השלישי. אבל צצו בינתיים במחקר התנ"ך אופנות חדשות, אופנות הרוצות למצא עדות חיצונית למחשבת התנ"ך, עדות מקרעי ממצאים ארכיאולוגיים, עדות מתרבויות עתיקות, ביחוד תרבות מצרים. הרושם הוא ממחקרים אלו, שעדות מצרית מהימנה יותר מאשר עדות תנ"כית, אצל חוקרים אלו.
ברצוני להתיחס לשני ספרים של חוקר מהזן החדש, ישראל קנוהל. ספר בשם 'מאין באנו' וספר שני מבין ספריו שהופיע לאחרונה בשם :'איך נולד התנ"ך'. מישהו שמכיר את מחקריו של יחזקאל קאופמן, תוהה שחוקר היושב על כסאו, מפרק את כל המרקם המפואר של התנ"ך, על-ידי עדויות ארכיאולוגיות קטועות, על עדויות מצריות קטועות, ביחוד הוא מפלפל על שמות, הצריכות לבסס את הנחתו איך נוצר התנ"ך.
כל הפלפול הזה של קנוהל בשמות הצריכות לתת בסיס 'איך נולד התנ"ך' מזכיר את האמונה המצרית, שלשמות כוח 'מאגי'. לפי המיתולוגיה המצרית, האלים היו מסתירים את שמותיהם תחת עורם, למען לשמור על כוחם, על סמכויותיהם. במקרה של האל רה שהסתיר את שמו תחת עורו, האלה איזיס, בעורמה השתלטה על שמו, וכך צלחה לגזול מאל זה את כוחו. הפרעונים אף הם היו מסתירים את שמם, ולפי כתבים פירמידיים, הם לחמו באלים שלהם, בטענה שבידם שמם.
כנראה גם לפי קנוהל, לשמות כח מאגי המכילים את ההסבר 'איך נולד התנ"ך'.
ובכן, למען להבין איך נוצר 'היכל מחשבת התנ"ך', שהוא מקשה אחת עקבית לכל האורך, שונה לגמרי מתרבויות אחרות של העת העתיקה והחדשה. יש וודאות שיוצרי 'היכל' זה היו 'אוריינים', שגלו את סוד 'דעת' – מודעות', סוד שיצר את פילוסופית השפה, שהנה תשתית מחשבת התנ"ך. כתוצאה מגלוי זה, מחשבת התנ"ך אימצה 'עולם נגלה' בלבד, השלימה לכל אורכה עם היות קיום אדם קצוב. המצרים לא השלימו עם חיים קצובים, כל מעייניהם היו נתונים איך על-ידי השבעות מאגיות לאפשר למת לעבור לעולם נצחי.
לפי התנ"ך בעשרת הדברות, למקיים אותם, מובטחת רק אריכות ימים. לאיוב, אחרי שהוא משלים עם תשובת אלהים על הססנותו, משלים, עם סדרי עולם, מוענקת אריכות ימים, לא עולם הבא.
בבשורת יוחנן, בברית החדשה, כאשר שליח זה מדבר על תחית ישוע מהמתים, העברים ביהודה אומרים לו ששום אב מהאבות לא קם לתחיה מהמתים.
השליח שאול הטרסי, היותו רב תרבותי, יווני ועברי, הבין שרצונו לשנות סדרי עולם, להשיג נצחיות לאדם, כפי שהיוונים האמינו, עליו לתקף את משל 'עץ הדעת'. הוא הבין ש'דעת', שפה, מצביעה על חיים קצובים. לכן הוא החטיא רכש זה על-ידי חוה ואדם.
מה ששליח זה, שאול הטרסי הבין, קנוהל לא מבין, שבסיס מחשבת התנ"ך הוא משל 'עץ הדעת', משל שהעניק לחוה ואדם לא רק יכולת להבדיל, לנכר דבר מדבר, אלא גם 'מודעות', הבנה שאינם יכולים לאכל מפרי 'עץ החיים', שמשך קיומם קצוב. הם גם הבינו, שהרכש שניכסו, מאפשר להם ליצור. והרי היוונים הנאורים לפי חכמי המערב, חשבו שיצירה היא נחלת האלים בלבד, פרומתיאוס נענש על כי העניק לבני אדם את היכולת להשתמש באש.
חכם אחר, גלן, רופא ופילוסוף, במאה השניה לספירה, שהיה במוצאו יווני, הבין שעיקרון 'רצון חופשי' מקורו בתנ"ך, בפרק הבריאה, בו אלהים בורא את העולם מרצונו החופשי, בהבדל ממה שהיוונים האמינו, שהעולם הוא נצחי, לא נברא.
ובכן, אלו שיצרו את ההיכל המפואר הזה, מחשבת התנ"ך, היו אוריינים, ואנו מוצאים זכרון היסטורי שאברהם הצטווה 'לך לך מארצך…'. הוא הצטווה לצאת מאור, מרכז שומרי, שתרבות עם מופלא זה השתמר בה, למרות שמרכז זה כבר נכבש על-ידי שבטים שמיים.
אברהם ופמליתו, ענר, אשכל וממרא, יוצאי אור, האוריינית, היו אף הם אורייניים. ובמה הם נבדלו באמונתם מבני אור, שהאחרונים האמינו בגורל, בעוד הם השתחררו מאמונה זו. לכל אורך התנ"ך אין אמונה בגורל, שגם היוונים האמינו בה, גם אין טראגדיה בו, הרי בהקשר באמונה בהשגחה, לא תיתכן שצדיק לא יצלח.
נשאלת השאלה, איך היכל עקבי כזה, כפי שהנה מחשבת התנ"ך, אפשר לבסס על קרעי עדויות ארכיאולוגיות, מפלפולי שמות?
כנראה יחזקאל קאופמן, למרות שהוא לא הבין שמחשבת התנ"ך היא תולדה של גלוי סוד 'דעת' – 'מודעות', שמר בכבוד על הירושה של אבותיו ולא פזל לעולם 'הנאור', להיות מוזמן להרווארד, ולממלכת האפיפיור כמו יורשי כסאו, לא היה מוכן למכור את מורשתו תמורת נזיד.
התנ"ך שמר על זיכרונות היסטוריים, גם אם נכנסו דברים זרים בעדויות מחוסר הבנה של מצבים היסטוריים קודמים. כך דורות מאוחרים לא הבינו שמשה לפי מנהגים היסטוריים, היה בן ערובה בחצר פרעה. לפי מנהגים קודמים רכזו בחצרות הפרעונים בני ערובה מתוך מנהיגי העמים המשועבדים, והעברים שכבר לא זכרו מנהג זה, והוסיפו את הסיפור הבדיוני על מציאת משה על-ידי בת פרעה.
אבות העברים האורייניים חרתו את גלויהם, את גלוי סוד 'דעת' – 'מודעות' על קלפים, ונשאו קלפים, מגילות, אלו אתם בנדודיהם. עובדה היא שהעברים לא אמצו את כתב השומרי, לא אמצו את כתב המצרי ההיארוגליפי, את המגילות שלהם שמרו בכתב המכונה פיניקי, או אולי הם המציאו אותו, כמתאים לשפה שמית.
תרבויות אנושיות מתגבשות על בסיס כמה עקרונות, כלולים בקוסמולוגיה, עקרונות ההופכים לקוד תרבותי שלהם.
הנצרות התגבשה על בסיס 'אגרת אל הרוממים' של פאולוס, ועל 'בשורת יוחנן'.
אפילו הלותרניות התגבשה על עקרונות של לותר, על בסיס הקוסמולוגיה שלו, בספרו 'העדר רצון חופשי'.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 490 – השפה המשטה

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 490 – השפה המשטה
המשורר האנגלי מילטון, בשתי יצירותיו, שהן אחת, 'גן עדן אבוד' ו'גן עדן נמצא', מביא להפלתו של השטן. עובדה זו חשובה, אם נעמיד מול יצירותיו של מילטון את יצירתו של לותר בשם 'העדר רצון חופשי' בה הוא ממליך את השטן כשליט העולם הנגלה. עוד יותר, אם נעמיד מול יצירותיו של מילטון את הדרמה של גיתה בשם 'פאוסט', בה משורר זה מביא את גיבורו פאוסט לכרות ברית עם 'מפיסטו', שהוא גלגלולו של השטן של לותר.
אבל נשאלת השאלה מה מקור השטן בתרבות המערבית? מקור השטן הוא בפן המפליג של השפה, הפן המתמרד המפליג שבז לגבולות, הפן המשטה. כבר אבות העברים שיצרו את משל 'עץ הדעת', עמדו על הפן המתמרד הזה של השפה, פן משטה זה, כינו אותו 'נחש'.
משל 'עץ הדעת', מנסה לנטרל את הנחש המתרברב, נחש הרוצה ריבונות, להיות כאלהים, אבל הניטרול לא צולח. כבר בחלק השלישי של המשל, חלק קין והבל, ה'נחש' מסית את קין להרוג את אחיו הבל.
המתת שחוה ואדם נכסו לעצמם מ'עץ הדעת' מבדילה בין טוב לרע, ההבדלה הזו אינה שונה מההבדלה של 'דחף הקיום'. הקיום העניק לכל הברויים, את יכולת ההבדלה, יכולת שהיא דחף. הוא העניק לברויים יכולת להבדיל מה טוב לקיומם, מה רע לקיומם, הרי כל הברויים, יודעים מה רע לקיומם, בורחים מסכנות להם.
במה הרכש של חוה ואדם מפרי עץ הדעת שונה ממתת הקיום לכל הברויים? הוא שונה בכך שהוא לא דחף, אלא יכולת להחצין, או לנכר תחושות, צרכים של הגוף בהשמעת קול מבותר, שהופך למלה, אם שניים מסכימים שהיא מבטאת צורך.
לכאורה מתת נוספת זו לא שונה ממה ש'דחף הקיום' מאפשר. אבל כאן נכנס ההבדל, המילים ששניים יוצרים מהקולות המבטאים צורכי הגוף, הם מופרדים מהגוף. אם מתת 'דחף הקיום' הוא אימננטי, המלים הנוצרות מהסכמת שניים הן חיצוניות, נוסף לכך, הן ישויות לא מוחשיות אלא ישויות נעלמות. מלים חיצוניות אלו הופכות בהמשך לאבני בניה, אבני בניה של עולמו של האדם, עולם נגלה, או הן אבני בניה של פן השפה המשטה, יוצרים אפשרויות בלתי אפשריים, פרי משאלות אנושיות מנוגדות לחוקי הקיום.
שוב, המילים הנוצרות המתוחמות מצד אחד, הן בשרות האדם להיטיב את חייו, מצד שני, בהיותן פרי הפן של השפה המשטה, הן יכולות להצמיח כנפים. תכונה אחרונה זו מאפשרת לתת גם לצרכים כנפים, תאוות לצרכים מוגזמים, יוצרים את החמדנות האנושית.
אם הקיום מקציב לכל הברויים משך קיום קצוב, האדם החמדן משתוקק ליותר ממה שהוקצב לו. החמדנות היא בכל התחומים. ברור שחמדנות זו לצרכים, מביא את האדם להתנגשות עם הזולת. קין חמד את הבחירה של אחיו הבל, על כן הרגו.
כאן אנו נכנסים למבנה נפשו של האדם, הזקוק לאותה חברה שאתה כרת בריתות ליצירת עולמו הלשוני. מאחר שהוא זקוק לדעת החברה, הוא מסיר מעצמו את חמדנותו, מאשים זולת שהסיתו, זולת כזה יכול להיות 'הנחש', ממשל 'עץ הדעת', או ישות אחרת מסיתה, כך נוצרה דמות 'השטן'.
הצורך למצא גורם חיצוני מסית למעשים רעים, נחוץ לאדם גם, כיוון שקהילה יוצרת מערכות ערכיות למען להיות זכאית בפני ישויות עליונות.
מערכות ערכיות אלו נחוצות לאדם הרוצה יותר מהקיום ממה שהוקצב לו. כאשר הוא מתאכזב מישויות עליונות אלו שלא נענות לו, לא מספקות לו את משאלותיו, הוא יוצר לעצמו ישויות אחרות הצריכות לסייע לו בהשגת מבוקשו. מאגיה היא אמצעי כלל אנושי, היא ילוד הפן הלא מרוסן, הפן המשטה של השפה. המאגיה צריכה להתגלם בדמות, שתספק את משאלות האדם.
אם נחזור למשל 'עץ הדעת', אנו נוכחים, שאבות העברים שיצרו משל זה היו מודעים לפן זה של השפה המבטאת את תאוות האדם ליותר, הם גלמו פן זה בדמות ה'נחש'. למרות שאבות העברים ניסו לנטרל נחש זה, הם הודו בכשלונם, בחלק השלישי של המשל, חלק קין והבל, כאשר הראשון הורג את אחיו כיוון שחמד את בחירתו על-ידי האלוהות.
מחשבת התנ"ך ניסתה להלחם בפן זה של השפה, ביצרה את משל המבול, בו האלוהות רצתה לבטל את הבריאה בגין תאוות האדם. היא יצרה את משל בבל, שאף בו האלוהות הענישה את בוני המגדל שרצו להגיע עד מרום. אנחנו יכולים להזכיר את דניאל, ההופך את בעלי התאוות לחיות המכלות זו את זו.
מחשבת התנ"ך השלימה עם הנתונים הקיומיים, עם עולם נגלה, עם חיים קצובים, רק שיהודים מחוץ לגבולות יהודה בהשפעת תרבות הלניסטית, לא השלימו עם ההגבלות הקיומיות, רצו נצחיות בסיוע מתווך, מתווך מטעם האלוהות, שישנה סדרי עולם.
כאשר מתווך זה מטעם נכשל, התאווה ליותר, לביטול המוות, לנצחיות לא נעלמו אצל האדם, והוא יצר מתווך אחר. מתווך אחר זה התגשם ב'שטן', מטמורפוזה של ה'נחש'. לותר המליך את ה'נחש' בדמות ה'שטן'. שהוטלה עליו המשימה לספק מה שקודמו לא סיפק.
השפה רבת הפנים, השפה המשטה, תמיד מספקת לאדם התאוותן מסיתים, או באמצעות מטמורפוזות ספקים של תאוות.
אם משל 'עץ הדעת' לא צלח לנטרל את ה'נחש', מגלם התאוות, גם מילטון ביצירותיו כשל בהכשלת השטן, בשכנות של משורר זה, השטן הומלך על העולם הנגלה.
מחשבת התנ"ך צדקה, הקיום מנער מעצמו את ה'נחשים', את בוני מגדלי בבל, את החיות של דניאל, את המושיעים, את השטנים, אבל אלו מופיעים לבקרים ומציגים את מרכולתם, מרכולת ההרס.
לאדם הקטן, ביקום האין-סופי הוענקה מתת אנומלית, השפה שברכה בה וקללה בה. ברכה לשיפור קיומו, קללה כתאווה לשנות סדרי עולם.
בפן הלא מרוסן שלה, השפה המשטה מהתלת באדם, מאפשרת לו ליצור לעצמו ארמונות בחלל נוסח מרגרית, ממלכות הבולעות את כדור הארץ הקטן, נצחיות בעולמות חלופיים. כולם מוכנים לתת יד לאפשרויות הבלתי אפשריים האלו, ואף אחד לא מסיק מסקנות מכשלונות קודמים.
הפן הנחשי של השפה תמיד מנצחת, קין תמיד הורג את אחיו הבל.
אף אחד לא שואל האם הדמויות שהשפה הנחשית, השפה המשטה, מספקת הן ברות קיום, האם הן באמת יכולות לספק משאלות אנושיות, אפשרויות בלתי אפשריים. ממקרה קין כבר אפשר ללמוד, שה'נחש' הצליח בדבר אחד, בהסתה להרג האח הבל.
ובכן, הישויות הנחשיות הווירטואליות שהשפה המשטה, המהתלת באדם מספקת, במשך ההיסטוריה האנושית, הובילו לרצח ולהרס.
השפה המתוחמת הופכת לאלגוריתם המכוון את מעשי האדם לרווחתו, אבל הפן הנחשית, הפן המשטה, של השפה, המהתלת, הלא מרוסנת יכולה רק להוביל את האדם להיאפסותו.
התחלנו את דיונינו במשורר מילטון שביצירתו השטן נוצח. מילטון באנגליה לא היה מודע לעובדה שבשכנותו, בגרמניה, השטן הומלך על העולם הנגלה. שטן זה שהומלך חכה מאתים שנה, עד אשר גיבור דמיוני של משורר אחר, גיתה, כרת אתו ברית למען יספק משאלות אנושיות. תלמיד נלהב זה של מכתיר השטן, במטמורפוזה שירית, יצר את הגיבור 'פאוסט' שעלה על במות הקיום לתבע תקון קיפוחי הקיום מהשליט החדש, ה'שטן', 'מפיסטו'.
שוב עברו כמאתיים שנה, עד אשר יציר השפה המשטה, 'מפיסטו', השתלט על רוחם של חסידי לותר והם יצרו את הרייך השלישי ואחרונים אלו קיוו שיציר זה של משאלתם יבטיח להם שלטון עולמי. החסידים הנלהבים רצו לרצות את יציר רוחם, למען יתרצה, ומצאו קורבנות להקריב לו, מצאו 'אויב קוסמי', יהודים לא מוגנים. האם יציר רוח מתעתע זה סיפק את משאלתם של הפאוסטים?
האם מתת אנומלית זו, השפה, ניתנת לריסון למען לא תצמיח כנפים לתאוות האדם ליותר, תאוות היכולות רק להוביל לתהום?