אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 553 – קהלת מדבר בשני קולות

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 553 – קהלת מדבר בשני קולות

     קהלת נתפש תמיד כספר עם סתירות רבות. אבל אם מתבוננים על שלושת הפרקים הראשונים של הספר אנו עדים לעובדה שבפרקים , פרק א' ופרק ב', ופרק ג', מוצגות שתי השקפות.

     קהלת בשני הפרקים הראשונים מציג בעל נטיות ספקניות, מישהו הרוצה להבין את רזי הקיום, רוצה לבדוק מדוע האדם המפליג מעבר לגבולות, רוצה את היותר, מגיע למסקנה שהכל הבל. השקפה ראשונית זו המיוצגת בשני הפרקים הראשונים היא השקפה ספקנית, שונה מההשקפה התנ"כית הקיומית, שהצטמצמה בגבולות, לא ניסתה להפליג מעבר להם.

      ההשקפה הראשונית הזו המובאת בשני הפרקים הראשונים כאילו הושפעה מההסתה של ה'נחש' במשל 'עץ הדעת', נחש המסמל את השאיפה לעבור גבולות, לרצות את היותר.

      ובכן, קהלת מציג את האדם שהתפתה על-ידי הנחש, הפליג מעבר לגבולות, והגיע למסקנות שהכל 'הבל הבלים'.

      ההצגה הזו של קהלת את הדמות שהתפתה מהבטחות הנחש, מיוצגת כאן בפעם הראשונה במחשבת התנ"ך, מחשבה שמראשיתה אימצה את ההגבלות על האדם, הגבלות לא לאכל מפרי 'עץ החיים', להסתפק בחיים קצוצים, בחיים בגבולות.

     בהצגת הדמות שהתפתה על-ידי ה'נחש', היא העזה במחשבת התנ"ך, היא העזה בכלל, כיוון שהאדם משתוקק תמיד ליותר, וכאן בשני הפרקים נאמר שאת ה'יותר', שהאדם משתוקק אליו, הוא 'הבל הבלים'.

     קהלת כבר בפרק השלישי מביא את ההשקפה התנ"כית המסורתית היודעת: 'לכל זמן, לכל חפץ תחת השמים'. והוא מסכם :'מה יתרון העושה באשר הוא עמל. ראיתי את הענין אשר נתן אלהים לבני האדם לעשות בארץ את הכל עשה בעתו,  גם את העולם נתן בלבם מבלי אשר ימצא האדם את המעשה אשר עשה האלהים מראש ועד הסוף'.

      לפי סיכום זה של קהלת, אלהים עשה הכל בעתו, ואפילו נתן בלבם של בני אדם מצוה לא לחקור את תחילת הבריאה ואת סופה.

       בשלושת הפרקים האלו קהלת מסכם את שלילתו את נסיונו של   האדם להבין את הראשית ואת הסוף, ועליו לעשות את המותר.

      קהלת שולל כאן את הסתת הנחש, מבלי להזכירו, לנסות להבין מעבר  ליכולתו של האדם. למעשה קהלת חוזר בתוכן משלו לשלושת המשלים התנ"כיים, משל 'מגדל בבל', משל 'איוב', ומשלו הוא, מלעבר 'גבולות', עיקרון מחשבת התנ"ך. עיקרון הנמצא כבר במשל 'עץ הדעת', בו נאסר על האדם לאכל מפרי 'עץ החיים', עליו לקבל את ה'קיצוב', קיצוב משך קיומו.

      אבל כפי שאנו נראה בהמשך קהלת כמו החכמים שיצרו את משל 'מגדל בבל' ואת משל 'איוב', כבר לא הבינו את פילוסופית השפה שבתשתית משל 'עץ הדעת', על כך נרחיב בהמשך.

      אבל עוד לפני שנמשיך בהסבר פילוסופית השפה שכבר לא היתה מובנת לדורות המאוחרים יותר, עלינו כאן לנסות ולהסביר את היחודיות של החכמים האלו שיצרו את המשלים שהוזכרו.

       אנחנו יכולים לעמוד על יחודיות מסר חכמים אלו אם נשוה את מחשבתם למחשבה היוונית המאוחרת יותר, מחשבה שרצתה את  ה'רצף', לא היתה מוכנה להשלים עם חיים קצובים.

     הרצון ל'יותר', היא אפריורית לאדם, רק מחשבת התנ"ך שהחלה בתובנה של תפקיד השפה, שפה המבדילה את האדם משאר הברויים, קבעה ששפה זו 'דעת', היא חלק מהאינפורמציה היקומית, ' ובהיותה חלק מהאינפורמציה היקומית היא פועלת  בקיצוב הדברים שהיא יוצרת, קיצוב המתאזן על-ידי בריתות בין היצירות שעוצבו על-ידי השפה היקומית.

       השקפה פילוסופית זו שבמשל 'עץ הדעת' נמסרה בצמצום, כך שהדורות לא הבינו אותה. אבל מחשבת התנ"ך דרך צינורות השפה, עצבה את מחשבת התנ"ך, לפי העקרונות במשל 'עץ הדעת'.

      גם אם הדורות המאוחרים לא הבינו את העקרונות במשל המצומצם, 'עץ הדעת', עיקרון הגבולות אומץ על-ידי חכמי יוצרי המשלים.

      אנחנו צריכים להתיחס רק לחלק שהובן על-ידי החכמים האלו, על-ידי כך שאנו משווים את עיקרון ה'גבולות', להעדר שלהם אצל היוונים.

      מבחינה זו קהלת עם כל הספקנות שלו נבדל מהוגי היוונים שלא הכירו בעיקרון ה'הגבלה'.

     קהלת לכל אורך ספרון קצר זה, כל הזמן חוזר על עיקרון ה'הגבלה', גם כאשר הוא לא מפרט, לכן הדורות לא הבינו שעיקרון זה הוא מאחורי קביעותיו, וחשבו שקביעותיו סותרות זו את זו.

    החסרון של קהלת הוא חסרון של מחשבת התנ"ך שלא פירטה את עקרונותיה. נוסף לכך שקהלת ברוח מחשבת התנ"ך לא פירט את עקרונותיו, הוא כמו החכמים האחרים של משלי התנ"ך, כבר לא הבין את פילוסופית התנ"ך, ובכך החסיר ממנה 'תוקף'.

       הדורות המאוחרים שהועמתו עם המחשבה היוונית, לא יכלו לתת למחשבתם תוקף, שרק פילוסופית הלשון ההתחלתית נתנה. לכן הם נכנעו לפילוסופיה היוונית שלמעשה לא הבינה את חוקי הקיום, את חוקי האינפורמציה המעצבת את מחשבת האדם.

     למרות חסרון זה של חכמי יוצרי המשלים, גם מה שכלול בהם הוא חד-פעמי, ההבנה של עיקרון ה'גבולות', שתרבויות אחרות לא הבינו.

      אם תרבויות אחרות היו מבינות את עיקרון ה'גבולות', העולם היה נמלט מאסונות שפקדו אותו, אסונות פרי רצון ל'יותר', רצון שלא מכיר בגבולות.

      קהלת מחוץ לעיקרון ה'גבולות', תורם עוד הבנה. קהלת תורם הבנה שאנו לא מוצאים ביצירות אחרות של התנ"ך, הכרה של  שרירותיות הקיום. שרירותיות הקיום במידה רבה שולל מהאדם אמונות של חכמים, כיון שהקיום לא משתף אתם פעולה.

       בהכנסת קהלת את עיקרון ה'שרירותיות', הוא הוסיף נדבך למחשבת התנ"ך.

     התיחסות הדורות ליצירת משל זה של קהלת, כפי שראינו נבע מכך שלא עמדו על העובדה שקהלת כל הזמן שולל כל יציאה מגבולות מבלי לפרט. וברור שהדורות לא הבינו את דעתו של קהלת שהקיום הוא שרירותי. אבל למרות מסכנתו של קהלת שהקיום שרירותי, קהלת בסופו של דבר אומר שחיים עדיפים על מוות.

     אנחנו צריכים להבין את עקרונותיו של קהלת תמיד ממה שהוא מעדיף. כך לא הבינו את קהלת כאשר הוא יצא נגד ה'אשה', ויותר מאוחר מעדיף היצמדות לאשת נעורים.

     קהלת יוצא בשלילה נגד ריבוי נשים, שהיא משאלה של זכרים, ויש לראות בקביעתו להיצמד לאשת נעורים את מסכנתו.

       קהלת מסים את ספרו בקביעה לא להרבות בספרים, אבל עצה זו של מחשבת התנ"ך שלא הסבירה את עצמה בהרחבה היה בעוכריה, גרמה לכך שהדורות התקשו להבין את עקרונותיה, לכן הם השתעבדו לפילוסופיות קוטביות.

    בדיעבד, ספרון זה של קהלת גם בקצורו הוא אחד מהמסמכים המחשבתיים החשובים ביותר, המכיל את העקרונות שיכלו למנע מהאנושות קטסטרופות, קטסטרופות שהן פרי הרצון ל'יותר', שהן פרי יציאת האדם מגבולותיו.

    עם כל ספקנותיו של קהלת, הכרתו שהקיום הוא שרירותי, לא משתף פעולה עם חכמת האדם, הוא סיכם את אמונתו בהשקפה הקיומית התנ"כית.

       כפי שכבר ציינו, העובדה שחכמי התנ"ך האלו, כבר לא היו מודעים לפילוסופית השפה, שבסיסה במשל 'עץ הדעת', החסיר מהם תוקף. החסיר מלהפוך את פילוסופית השפה כהפילוסופיה היחידה, כיוון שרק היא דנה במתת 'דעת' המבדילה את האדם משאר הברויים.

אוניברסיטה ווירטואלית -שעור – 552 – שומר הגן

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 552 – שומר הגן            

      בספר בראשית, פרק ב', פסוק ט"ו, חלק ממשל 'עץ הדעת', נאמר: 'ויקח יהוה את האדם וינחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה.'

      הדורות לא נתנו את דעתם על חשיבות המינוי הזה של האדם להיות שומר הגן. אנו מוצאים התיחסות למינוי זה אצל וולטר, בסוף היצירה שלו 'קנדיד', אחרי שהוא בספר זה מזלזל בכל המוסדות האנושיים, רואה תפקיד יחיד לאדם לשמור על הגן.

      הדורות גם לא התיחסו למינוי זה של האדם להיות שומר הגן, לקח להם למעלה משלושת אלפים שנה להבין שאם האדם לא ישמור על גנו, על כדור הארץ הקטן שלו, הוא יאבד את מושבו. 

     כפי שהדורות לא שמו לב למינוי זה של האדם להיות שומר הגן, הם כמובן גם לא התיחסו למשל 'עץ הדעת' המכיל את בסיס פילוסופית השפה.

      בשלב ראשוני זה האדם בגן עדיין בודד ללא שותף, לכן אנו רואים שאלהים מביא לפניו את החיות למען יתן להם שמות.

      הדורות יחסו לנתינת שמות לחיות שאלהים הביא לפני האדם, כתחילת השפה, ולא כן, כיוון שהאדם חסר עדיין את יכולת ההבדלה, בסיס השפה.  הם לא הבינו שמאחר שהאדם עדיין חסר את היכולת של 'הבדלה', לכן האלוהות מביאה לפניו את החיות למען יתן להם שמות, ואת  יכולת ההבדלה האדם רוכש רק אחרי שאלהים הוסיף לו בת זוג. מאחר  שיכולת השפה היא לא נתונה, היא פרי האכילה את 'דעת', מ'עץ הדעת', היא יכולת המתגשמת רק לפחות על ידי שניים, הכורתים ברית לזכור את השמות שהעניקו לעצמים, לפעולות.

      אבל אנו הקדמנו את המאוחר, עלינו לחזור למינויו של האדם לשומר הגן. גם את המינוי הזה הדורות לא הבינו, שבפעולה זו של האלוהות לפנינו כריתת ברית בינו לאדם.

       מתת הגן לא מוענקת לאדם סתם, היא מוענקת בתנאי שהוא ישמור עליו, יקיים את חלקו בברית.

     כפי שמשל 'עץ הדעת' נמסר בתמציתיות מרבית, בפוסחו על שלבים, כריתת הברית בין האלוהות והאדם לא מוזכרת. אנו יכולים להסיק מסקנות החסרות במשל רק מהתפתחות יותר מאוחרת, התפתחות שבאופן פלאי היתה תוצאה של עקרונות ללא הסבר.

     עלינו להעלות את ההשערה, שעקרונות מבודדים אלו, דרך השפה המאוחרת עיצבו את מחשבת התנ"ך, את המחשבה ה'קיומית'.

      שוב עלינו לציין, שהדורות לא היו מודעים ליחוד זה של הקוסמולוגיה הכלולה במשל 'עץ הדעת', על היותה חד-פעמית, כיוון שאנו לא מוצאים קוסמולוגיות מסוג זה בתרבויות אחרות, שבהן יש שתוף פעולה בין עליון והאדם. ברוב הקוסמולוגיות של תרבויות אחרות החוקים לא מבוססים על בריתות. חוקי גורל מוליכים  לסכסוך  בין האדם לעליונים. הסכסוך הוא  תולדה מאי השלמתו של האדם על קיצוב משך חייו ועל שרירותיות ההתרחשויות שאין לו שליטה עליהן.

     אבל עיקרון הברית שהוא בתשתית משל 'עץ הדעת', מיתר את הסכסוך בין עליון לאדם, כיוון שברית מחייבת את השניים, הכורתים את הברית, מחייבת אותם למלא את חוקי הקיום.

     כפי שהזכרנו המשל המצומצם פוסח על שלבים, כך הוא גם פוסח על שלב ה'ברית' בין האלוהות לבין האדם, שלב הברית שהוא מאפשר להטיל על האדם את מינויו כשומר הגן.

     הרי כל מינוי, אם אנו מסתמכים על התפתחות יותר מאוחרת, מבוסס על עיקרון ברית.

        אנו יכולים לעמוד על יחודיות המינוי הזה של האדם רק אם אנו משווים אותו לקוסמולוגיות אחרות, שבהן אין שום הסכם בין האלוהות לבין האדם. אנחנו יכולים להתחיל עם הקוסמולוגיה השומרית, עם קינת האלה של אור, נינגל. אלה זו מופיעה לפני אספת האלים, בתחינה שלא יהרסו את עירה אור. תשובת האלים היא מה שנגזר נגזר.

      השומרים האמינו בחוקי גורל, חוקי גורל שהם שרירותיים, על כן לא צלחו לקבל מענה לבקשותיהם מהאלים.

      אבל במשל 'עץ הדעת', שבו מינויו של האדם להיות שומר הגן, מתחיל עם הנחה שקיימת ברית בין האדם לאלוהות, לכן האלוהות יכולה למנות את האדם כשומר הגן, והאחרון משלים עם המינוי כחלק מההסכם.

      בשלב ראשוני זה האדם עדיין לא רכש את האמצעי שיבדיל אותו משאר הברויים, לא רכש עדיין את 'דעת', דעת ממקור חיצוני, מעץ הדעת, דעת המאפשרת הבדלה בין טוב לרע.

       מאחר שמטרת משל 'עץ הדעת' הוא להבדיל את האדם משאר הברויים, אלהים מוסיף לאדם בת זוג, למען יוכל לקבל על עצמו את המתת המיוחדת שתבדיל אותו משאר הברויים.

       אמנם בת הזוג של האדם אוכלת מהפרי האסור מרצונה החופשי, למען  להוכיח שלה 'רצון חופשי'. גם עובדה זו לא מפורטת במשל, אבל יכולת רצון חופשי הוא חלק מ'דעת', הרי אי אפשר להבדיל ללא 'רצון חופשי', אי אפשר להבדיל ללא רצון חופשי בין טוב לרע.

      אנו רואים את כל הפסיחות האלו של המשל המעונין רק לציין את היעוד של מתת 'דעת', יעוד השלמה עם חוקי הקיום, השלמה עם קיצוב משך קיום האדם. שוב, אנו צריכים לחזור לעיקרון הראשון, עיקרון ה'ברית', ברית המחייבת את שני הצדדים להשלים עם תנאי הברית, תנאי הברית היא השלמה עם חוקי הקיום.

     אנחנו לא יכולים להסיק מהמשל את כל השלבים שהוא פוסח עליהם, אנו יכולים להסיק תובנות אלו רק מההתפתחות המאוחרת, שאף היא לא מפרטת את השלבים, אבל חותרת ליעוד המתת, יצירת השקפה קיומית, השקפה המשלימה עם חוקי הקיום.

      הקוסמולוגיה היחודית של מחשבת התנ"ך בסיסה במינוי האדם ל'שומר הגן', מינוי שגם אם לא מפורט על איזה עקרונות הוא מבוסס מכיל אותם.

      ברור שהמינוי של האדם ל'שומר הגן', מבוסס כבר על חוקים שונים מאלו של השומרים, חוקי גורל, שהם לא מבוססים על ברית בין עליונים לאדם.

      מינוי האדם ל'שומר הגן', נבדל גם מההשקפה היוונית, שאף היא האמינה בחוקי גורל והיתה בסכסוך עם האלים.

     היוונים שלא כרתו ברית עם עליונים, ראו את החוקים כשרירותיים, כחוקי גורל, כיוון שלחוקים אלו לא היה ערב.

     ברור שלאמונתם של היוונים בנצחיות העולם, בנצחיות האדם לא היתה לה ערב, עובדה זו הוליכה את היוונים לסכסוכים עם האלים שלהם.

       אבל אם אנו ממשיכים בתולדות האדם, המרד של שאול הטרסי, במסורת אבותיו, שהפך אותו למיסד הנצרות, אף הוא בדומה ליוונים רצה רצף, קיום רצוף, חשב שישחד את האלוהות בקורבנו של ישוע. אבל משאלה זו של שאול הטרסי לא היתה מבוססת על הסכם, היא היתה משאלה בלבד.

       במקרה של משאלתו של שאול הטרסי, אנו לא מוצאים את הצד השני, האלוהות כערבה לבקשה זו.

     אנחנו יכולים להוסיף למשאלתו של שאול הטרסי שלא התגשמה, משאלתו לשינוי סדרי עולם, את משאלתו של לותר, שהתאכזב מהעובדה שההבטחה בשמו של ישוע לא התגשמה, והעלה משאלה חדשה, ישנה את המשאלה שה'נחש' הבטיח, רצף קיום. מדוע לותר חשב שללא ערב לבקשתו היא תתגשם, והשטן שאותו מינה יספק לו את בקשותיו.

       האדם שלא משלים עם חוקי הקיום, נמצא בסכסוך עם עליונים, הוא קורבן העדר  הבנתו את העיקרון הראשוני שבמשל 'עץ הדעת', עיקרון ברית , ברית בסיס הקיום.

     המתת לאדם, מתת הקיום, מתת מושבו על כדור הארץ, הוא על תנאי, תנאי לקיים חלק מהברית שבמתת, חלק 'שמירת הגן'.

    אנו יכולים לבחור בין שתי השקפות מערביות, זו של לואיס קרול, וזו של וולטיר. לואיס קרול מציג לפנינו עולם של הרפתקאות, הרפתקאות של הגיבורה אליס, שבסוף מגיעה למסקנה, הטחה בשותפים להרפתקאותיה, שהם בסך הכל חבילה של קלפים. לואיס קרול מגיע למסקנה בסוף שהעולם הוא חלום.

    לעומת לואיס קרול הרואה את העולם כבמה להרפתקאות, וולטיר, שאף הוא מזלזל במוסדות אנושיים בספרו 'קנדיד,' בכל זאת מגיעה למסקנה שיעודו של האדם להיות שומר גנו, גם אם הוא לא הבין שמינוי זה מבוסס על 'ברית'.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 552 – שומר הגן

אוניברסיטה ווירטואלת – שעור 551- סוד קיום עולם השפה של האדם הוא הברית

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 551  – סוד קיום עולם השפה של  האדם הוא הברית

      סוד קיום עולם השפה של האדם הוא בכך, שיצירת יכולת שהוענקה לו לברא את השפה, מבוססת על בריתות. בריתות המחיבות את היחידים שכרתו ברית לזכור את השמות שנתנו לעצמים ולפעולות. ההזדקקות לזולת לבריאה זו, היא בסיס המוסר האנושי.  

     יצירת השפה בצורה אפיגנטית, הופכת למכנית, כך האדם שוכח שהוא כרת ברית עם הזולת, שהוא חייב לו, בגין ההזדקקות שלו לשתוף הפעולה.                                                                                         

הבריתות מאפשרות בהמשך את כל סוגי החליפין של האדם המזקיקים אותו עוד יותר זה לזה, ליחס זה לזה, האפשרי על בסיס מוסר.   

      בשעור הקודם שאלנו האם העולם נברא על-ידי 'אומר' או על-ידי 'כח'.

      הקוסמולוגיה התנ"כית היא היחידה שאימצה את 'דעת', שפה כאמצעי בריאה באמצעות בריתות, כפי שראינו, ההזדקקות של היחיד לזולת שאתו כרת האדם ברית למען לזכור את השמות שהוענקו לעצמים, פעולות הוא בסיס המוסר האנושי. אבל האדם שבצורה אנומלית הוענקה לו יכולת השפה, בגלל המכניות של היצירה שלו, גם אינו רוצה בה, כיוון שהיא בוראת עולם ערטילאי, והאדם רוצה ברצף, הוא רוצה בעולם מוחשי.

     ההתנגדות לשפה יוצרת החלה כבר אצל היוונים הקלאסיים, הם עדיין לא היו מודעים למחשבת התנ"ך. אנו מוצאים בדיאלוג קרטילוס של אפלטון את סוקראטס המתנגד לשפה יוצרת בטענה שהערכים הם פרי רוחו הנצחית.

       היוונים הקלאסיים האמינו בעולם נצחי, באדם נצחי, על כן ראו גם את הערכים כחלק מהנפש הנצחית, הם התנגדו להרקליטוס שטען שהעולם נמצא בזרימה, כך ראו את השפה הערטילאית כאילו מאשרת את השקפתו של הרקליטוס על עולם זורם.

       מאחר שהיוונים הקלאסיים התנגדו לשפה הערטילאית ככלי יוצר, יש להבין את שאול הטרסי מיסד הנצרות שהחטיא את משל 'עץ הדעת', ברצותו בדומה ליוונים עולם רצוף, נצחי. על כן אין לראות את שאול הטרסי כמחדש נטיה אנושית הסולדת משפה ערטילאית, אלא כממשיך נטיה ארכיטיפית, כפי שזה היה אצל היוונים.

      ההתנגדות הזו לשפה הערטילאית כיוצרת בהמשך גרם לכך שצאצאי העברים זוהו עם הכתוב במשל 'עץ הדעת' ובפרק א' של ספר בראשית, בתקופה שהעברים כבר שכחו את פילוסופית השפה שעצבה את מחשבת התנ"ך.

       אנו עדים לכך שנטיה אנושית זו לרצות בעולם רצוף, נצחי, רצון בעולם מוחשי לא ערטילאי, שליט עד היום הזה, שאפילו הנומינליסטים האנגליים שהזדהו עם חלק מעקרונות התנ"ך, וגם חסידי קלווין שאף הם אימצו חלק מעקרונות התנ"ך, לא השתחררו מהחרם ששאול הטרסי הטיל על משל 'עץ הדעת', לא אימצו בחזרה את פילוסופית השפה שעיצבה את מחשבת התנ"ך.

     עובדה זו שהעולם הנוצרי לא השתחרר מהחרם ששאול הטרסי הטיל על משל 'עץ הדעת', גרם לכך ועדיין גורם לכך, שפילוסופית שפה לא התפתחה, והאדם ממשיך לחשוב שהשפה היא נתון כמו הראיה, לא יצירה אנושית.

      מאחר שזוהי נטיתו של האדם הרוצה בעולם רצוף נצחי, מוחשי,      צריך להסביר לנו שהמדע עדיין סבור שכוחות פועלים ביקום, לא אינפורמציה. אבל בעיקר נטיה זו של האדם יכולה להסביר לנו איך  השקפת עולם כמו ההשקפה הלותרנית, התקבלה.

      ההשקפה של לותר ברפורמציה התגבשה לקוסמולוגיה לפיה השטן בעל הכח שליט בעולם, שטן שניצח את ישוע, שבשורתו לא התגשמה.

      אנו צריכים להבין את התופעה הזו כפרי פחדו של האדם מעולם ערטילאי של השפה, אמונתו ש'כח' ישנה את המציאות.

    הבאנו כאן דוגמה קיצונית את הקוסמולוגיה של לותר על משילות השטן בעל כח. השקפה שקיבלה יתר תוקף על-ידי המשורר גיתה, שהמחיז את תיאולוגית לותר ביצירצתו 'פאוסט', וביצירה זו הוא אפילו שלל את השפה כראשית, במקומה העמיד את ה'מעשה'.

       תופעות קיצוניות אלו לא מובנות לאלו העוסקים בשפה, לא מודעים שסלידה מעולם ערטילאי מוביל להשקפות קיצוניות, כמו הקוסמולוגיה הלותרנית.

       אבל אם אנו בודקים אפילו השקפות עכשויות שעדיין רואים בשפה נתונה, לא שפה הנוצרת על-ידי בריתות, חוסר ההבנות אצל האדם על עולמו האנושי מתבררות.

        הרי שפה נתונה חסרה את אותם העקרונות שאנו מוצאים במשל 'עץ הדעת', עיקרון ה'הבדלה', השלמה עם קיום אנושי קצוץ.

        כפי שראינו עקרונות אלו של משל 'עץ הדעת' נדחים על-ידי האדם שלא מוכן להשלים עם קיום קצוץ, גם אם חיים נצחיים לא מתגשמים.

     כאשר לותר בזמן הרפורמציה הגיע למסקנה שהבטחות בשם ישוע לא התגשמו, הוא לא חזר למשל 'עץ הדעת' שהוחטא על-ידי שאול הטרסי, הוא הקצין עוד יותר, רצה בעולם מוחשי של השטן, שטן בעל כח.

     אפילו חסידי קלווין שבהבדל מלותר חזרו לחלק מעקרונות מחשבת התנ"ך, לא ביטלו את החרם של החטאת משל 'עץ הדעת' על ידי שאול הטרסי, לא חזרו לתובנות משל זה שהשפה היא יצירה   פרי אינפורמציה ערטילאית, שהשפה היא פרי בריתות.

      היחידי מבין הנומינליסטים האנגליים שהבין משהו מפילוסופית השפה הוא הובס, שיצר את המדינה ה'לויתן', מדינה מבוססת על , הסכם בין בני אדם, על בריתות, אבל גם הוא הבין את פילוסופית השפה רק חלקית.

     כבר הזכרנו את ניוטון, בהזדמניויות אחרות, שאימץ חלק ארי ממחשבת התנ"ך, הוא הודה שמה שהתגלה לעתיקים, לא מובן לו ולא לבני דורו.

     מאחר שניוטון לא הבין את פילוסופית השפה תורתו על גרויטציה היא פרי משיכת כוחות. למרות מסקנותיו אלו הוא לא צלח להסביר מדוע כוחות אלו נמשכים זה לזה.

       ברור אם אנו חוזרים לפילוסופית השפה, פילוסופיה אינטואיטיבית לא מפרטת, פוסחת על שלבים, אזי אנו יכולים להבין, שהאינפורמציה היקומית השובה את האנרגיה המפוזרת ומעצבת אותה לישויות, ישויות אלו נמשכות זו לזו כיון שהן פרי בריתות, לא כוחות.

      רק הבנת האינפורמציה היקומית, אינפורמציה ערטילאית, היוצרת ומעצבת ישויות על-ידי בריתות, יכולה להסביר לנו את התנהגות הישויות שעוצבו על-ידה.

      הסרבנות האנושית להשלים עם היות עולמו פרי אינפורמציה ערטילאית, מקשה על הבנת התנהגות הישויות.

    האדם השבוי במשאלות לא מודע לעובדה שחוקי הקיום לא משתפים אתו פעולה, לא הופכים את חייו לנצחי, לא שתפו פעולה עם בשורתו של שאול הטרסי, לא שתפו פעולה עם הקוסמולוגיה של לותר על משילות השטן בעל הכח.

     האדם הוא פרי מתת אנומלית, מתת שפה, אינפורמציה אנרכית, אינפורמציה הכופה על האדם את חוקיה, את הבריתות.

      אינפורמציה אנרכית זו יוצרת את עולמו הלשוני של האדם על-ידי בריתות שהיחיד כורת עם הזולת לזכור את השם שנתן לחפץ, לפעולה. חוקים אלו של האינפורמציה האנרכית, השפה כופה על האדם משא ומתן בכל מעשיו, הוא לא מקבל דברים מ'עץ השפע', הוא מוכרח ליצור דברים יחד עם הזולתים.

      האדם שלא מודע, או לא רוצה לראות את עולמו פרי אינפורמציה אנרכית ערטילאית, לא מבין מדוע משאלותיו שהוא טוה למיתוסים לא מתגשמים. ןמאחר שמשאלותיו של האדם לא מתגשמות הוא יוצר מיתוסים חדשים, מבטל ישנים, מקווה שאלו יתגשמו.

      האדם אינו נותן לעצמו דין וחשבון שהחלפת המיתוסים עם הבטחות של גאולה, גורלם יהיה כמו של קודמים, לא יתגשמו.

     אם האדם היה מבין שהוא פרי אינפורמציה אנרכית, ערטילאית,

אנומלית, היה משלים עם חוקיה, חוקים המלמדים שהאדם צריך ליצור את עולמו, את צרכיו בשתוף פעולה עם הזולת, הזקיקות לזולת, יסוד המוסר, היה משפר את  עולמו.

     האדם שאינו משלים עם המתת האנומלית שהוענקה לו, סובב בעולמות של אשליות, חושב תמיד שאם ישנה את משאלותיו עולמו ישתפר. הפתרון היחידי להטבת חיי אדם להשלים  עם המתת האנומלית לנהוג לפי חוקיה, חוקים של שתוף פעולה עם הזולת.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 550 – האם העולם נברא באמצעות כח, או ב'אומר', אינפורמציה

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 550 – האם העולם נברא באמצעות   כח, או ב'אומר', אינפורמציה

            בשעור הקודם דיברנו על כך שניוטון לא הבין מדוע הכוחות בגרויטציה נמשכים זה לזה. הזכרנו את העובדה שלאבות העברים התגלו רזי השפה, בגין נסיבות מיוחדות שבהם הם נמצאו כתוצאה, מראשית תולדותם, יציאתם מ'אור', מרכז תרבות שומרי.

      אבל כאן בשעור זה אנו רוצים לעמוד על עובדה שלפי רוב הקוסמולוגיות העולם הוא פרי 'כח', בהבדל מהקוסמולוגיה של התנ"ך מניחה שהעולם הוא פרי 'דעת', פרי שפה, פרי אינפורמציה.

     למען להצביע על עובדה זו לעיל, אנו רוצים להשוות שתי קוסמולוגיות שנוצרו בערך באותו הזמן, הקוסמולוגיה המזופוטמית, 'אנומה אליש', והקוסמולוגיה בפרק א' של ספר בראשית.

       לפי הקוסמולוגיה 'אנומה אליש', האל הצעיר מרדוך, במלחמתו עם אלת הראשית 'תיאמת', אחרי נצחונו עליה, הוא בורא את העולם מגופה המנוצח, לאדם  הוא מיעד תפקיד של שרות לאלים.

     אם אנו משווים קוסמולוגיה זו ב'אנומה אליש' לקוסמולוגיה שבפרק אי של ספר בראשית, אנו עדים לבריאה מסוג אחר מזו של מרדוך. בקוסמולוגיה זו של פרק א', האלוהות יוצאת מהאין, בוראת את העולם שהנו 'תוהו ובוהו', במינוח עכשוי, אנרגיה מפוזרת, היא בוראת אותו באמצעות 'אומר', שפה, אינפורמציה.

      הקוסמולוגיה היוונית הקלאסית בכלל האמינה בעולם נצחי לא נברא. אנו בהמשך נחזור לאמונה זו של היוונים והקשר שלה לנצרות.

      אבל טרם נחזור לנצרות ברצונינו כאן להזכיר קודם, שהלותרנים, חסידי לותר, רצו לעשות דהלגיטימציה למחשבת התנ"ך, טענו שהיא תולדה של השקפות אחרות, התעלמו מהעובדה שהקוסמולוגיה התנ"כית שונה לגמרי מקוסמולוגיות אחרות שהזכרנו.

    הלותרנים עשו את הדהלגיטימציה הזו למחשבת התנ"ך, כיוון שהם בעקבות לותר, שהמליך על העולם את השטן, חזרו לאמונה שהעולם הוא פרי 'כח', כוחו של השטן, גם אם לא יצרו קוסמולוגיה דומה לזו שאנו מוצאים ב'אנומה אליש', אבל עולם כוחני הסתבר משלטונו של ה'שטן', שאותו לותר המליך על העולם. עולם כוחני גם הסתבר מ'דרמת' פאוסט של גיתה, דרמה שהיתה המחזה של תיאולוגית לותר, שגם בה מפיסטו שליט באמצעות כח, באמצעות מאגיה.

    החזרה של לותר לשליט בעל 'כח', מצביעה על כך שהאדם מעדיף יקום פרי כח על יקום ערטילאי, פרי 'אומר', פרי שפה, אינפורמציה.

      אמנם ניוטון  לא האמין בתיאולוגית לותר, הוא האמין ב'השגחה', אבל פילוסופית השפה בתשתית מחשבת התנ"ך לא היתה מובנת לו. על כן באופן ארכיטיפי הוא האמין ביקום שבו כוחות פועלים, לא היה מודע להשקפה התנ"כית של יקום פרי 'דעת', 'אומר', אינפורמציה.

     העובדה שגם בדומה לניוטון, חסידי קלווין, שאף הם האמינו בהשגחה, למרות עובדה זו העולם המדעי המערבי דיבר על כוחות הפועלים ביקום, לא היו מודעים לאינפורמציה פועלת, עד לגלוי ה- DNA במחצית המאה הקודמת.

      למרות גלוי זה של ה-DNA, העולם המדעי לא השתחרר לגמרי מהאמונה שביקום פועלים כוחות, ועדיין לא חזרו להשקפה שאנו מוצאים במשל 'עץ הדעת' ובפרק א' של ספר בראשית שהעולם הוא פרי אינפורמציה, אינפורמציה השובה אנרגיה מפוזרת ויוצרת את הישויות.

       כבר בשעור הקודם פתרנו את חידת ניוטון שלא הבין מדוע הכוחות, כוחות הגרויטציה, נמשכות זו לזו. הסברנו שלפי ההשקפה התנ"כית  ביקום הפועל לפי אינפורמציה, הישויות המעוצבות על-ידי האינפורמציה, לפי חוקי הברית, ברית אמצעי של אינפורמציה, והישויות שנוצרו מאינפורמציה  נמשכות זו לזו.

       פסחנו בראשית הדיון בשעור זה, ששאול הטרסי מיסד הנצרות, מרד בהשקפה התנ"כית, החטיא את משל 'עץ הדעץ', משל המכיל את יסודות השפה, רזי יסודות אלו שהתגלו לאבות העברים ביוצאם מאור. החטאת משל 'עץ הדעת' על-ידי שאול הטרסי, נגרם על-ידו ברצותו לחזור להשקפה היוונית על עולם  נצחי, האמין שהאלוהות בגין קורבנו של ישוע, תשנה סדרי עולם, תבטל את קיצוב חיי אדם, לפי משל 'עץ הדעת'. בצורה זו הנצרות בטלה את ההשקפה התנ"כית על עולם מונהג לפי אינפורמציה, לא לפי כח.

      גם אלו שחזרו לעקרונות התנ"ך, כמו ניוטון, כמו חסידי קלווין, לא הבינו את פילוסופית השפה שבתשתית מחשבת התנ"ך, בצורה ארכיטיפית חזרו להאמין ביקום שבו פועלים כוחות, לא אינפורמציה.

      ומדוע אנו מכנים את הנטיה הזו של עולם המדע להאמין ב'כח', כנטיה ארכיטיפית, אנו סבורים שקל יותר לאדם להאמין ב'כח' מוחשי פועל מאשר להאמין באינפורמציה ערטילאית.

    אותה סיבה המנחה את האדם להאמין יותר ב'כח' מוחשי, מאשר באינפורמציה ערטילאית היא גם מאחורי האמונה האנושית עד היום הזה להאמין בשפה 'נתונה' כמו הראיה, לא לראות את השפה האנושית פרי יצירת האדם. האדם תמיד מעדיף דברים מוחשיים על דברים ערטילאיים.

      למרות נטיה זו של האדם לדברים מוחשיים, הוא אינו מודע לעובדה ש'כח' לא יוצר, כח הוא סטטי, כח יוצר רק בהנהגת אינפורמציה.

       אותו דחף אנושי המוביל אותו להאמין ב'כח' המוחשי', כיוון שהוא פוחד מערטילאיות של אינפורמציה, מוביל אותו גם לשאף לחזור לכוליות, שאיפה מיסטית.

       האדם פוחד מקיומו הערטילאי, הוא תמיד שואף לחזור למוחשיות, כוליות היא מוחשית יותר מעולם ערטילאי של שפה, של אינפורמציה.

      שאול הטרסי שמרד במסורת אבותיו, אמונה שלהם בעולם פרי שפה, אינפורמציה, רצה בעולם יווני נצחי, מוחשי.

       העולם האנושי מתחלק בין אלו המאמצים  בעולם הערטילאי, בצורה פרקטית, או אלו הרוצים לחזור לכוליות המוחשית, שלמעשה

היא שלילת קיומו, הרי בכוליות אין מקום לאדם.

      האדם מרוב רתיעתו מעולם ערטילאי, רצונו לחזור לכוליות המוחשית שולל את קיומו.

     אנחנו רואים שקיומו של האדם מתחלק משתי נטיות קוטביות, רצון למוחשיות, לכוח, רצון לחזור לכוליות מוחשית מצד אחד, והשלמה עם עולם ערטילאי בצורה פרקטית, מבלי להתעמק בסיבות, או כמו מקרה מחשבת התנ"ך שהשלימה עם עולם לשוני ערטילאי.

      התכחשות האדם לעולמו הערטילאי מצביע על כך, שהוא לא בודק את שאיפותיו למוחשיות, מוחשיות כח, מוחשיות כוליות.

       אם נבדוק את השאיפה ל'כח' כאמצעי מועדף, כאמצעי מאחורי היווצרות היקום, ניווכח ש'כח' כאמצעי, לא יוצר. אבל גם אם נבדוק 'כח' כיוצר את היקום, ניווכח שגם במקרה זה, אמצעי זה לא תקף. ראינו שניוטון לא צלח להסביר מדוע כוחות הגרויטציה נמשכות זו לזו. כח זקוק תמיד לאינפורמציה מוליכה, כח הוא סטטי.

     ה'גרויטציה' שניוטון דיבר עליה היא פרי אינפורמציה, אינפורמציה המוליכה את ה'כח' הסטטי.

      אשר לכל השאיפות המיסטיות לחזור לכוליות, חכמי המיסטיקה אף פעם לא נתנו את דעתם על העובדה שבכוליות האידיאלית שלהם מקומם נפקד, בכוליות אין קיום אנושי.

       האם חכמי הדורות נתנו את דעתם על כך שהם פרי אינפורמציה, אינפורמציה ערטילאית. האם הם נתנו את דעתם שכל עולמם הוא פרי אינפורמציה, אינפורמציה כמו ה-DNA , אינפורמציה מקובעת, היוצרת את גופינו, שעולמם כולו הנו פרי אינפורמציה לא מקובעת, אנרכית, שהם יוצרים אותו, שהם מוחקים אותו לפי רצונם.

       אם עולמו של האדם לא היה פרי אינפורמציה לא מקובעת, אנרכית, האדם לא היה יכול במחי יד אחת למחוק עולם זה שהוא יצר, ליצור עולם חדש עם משאלות חדשות.

    האם חכמי הדורות שאלו איכה עולם פרי כח, כמו העולם המזופוטמי נמחק, איכה עולם נצחי נמחק, כפי שהעולם היווני נמחק על-יד הנצרות.

    האדם באמצעות אינפורמציה לא מקובעת, אנרכית, מדי פעם יוצר מיתוסים חדשים, ומוחק את המיתוסים הישנים.