אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 544 – מאורת מפיסטו

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 544 – מאורת מפיסטו

      בזמנו כאשר בפרסומי את שני ספרי, 'אויב קוסמי' בשנת 

1979 ואת ספרי השני בשם 'אושוויץ כממלכת פאוסט', בשנת

, 1986, מסקנתי בהם שמיתוס פאוסט השתלט על הרייך השלישי,

מסקנה שנראתה בזמנה מסקנה 'הזויה'.

     באותה תקופה ספרו האוטוביאוגראפי של שפאר, עדיין לא היה לפני, הרי שפאר שר החימוש של הרייך השלישי  במשפטי ניירנברג אחרי מלחמת העולם השניה, נידון  כמשתף פעולה,  לעשרים שנות מאסר, ואת הספר כתב אחרי שחרורו.

       אני הגעתי למסקנות, בהתעמקותי בתיאולוגית לותר, עקבתי על השפעת תיאולוגיה זו על המחשבה הגרמנית. ולבסוף, ראיתי ביצירת דרמת 'פאוסט' על-ידי גיתה, דרמה, שהיתה למעשה דרמתיזציה של תיאולוגית לותר, מיתוס, שהשתלט על גרמניה, על הרייך השלישי.

      באותה תקופה עדיין לא עסקתי בפילוסופית השפה. עסוקי בפילוסופית השפה היתה תוצאה בהיווכותי שמרד שאול הטרסי, מיסד הנצרות, הסתכמה  לפי הבנתי, ב'אגרת אל הרומיים', בשלילת משל 'עץ הדעת', ברצותו לגרש את הקיצוץ בו את משך קיום האדם, רצה בגרוש המוות. לותר המשיך מרד זה בשפה, בשלילתו את 'הרצון החופשי' בספרו החשוב ביותר בשם 'העדר רצון חופשי'. הבנתי היתה ששלילת רצון חופשי למעשה הוא שלילת משל 'עץ הדעת', כיוון ש'דעת' מבוססת על יכולת להבדיל ביו טוב לרע, 'הבדלה' האפשרית הודות ל'רצון חופשי'.

    ולבסוף נוכחתי שגיתה שלל בדרמת פאוסט את הפסוק של השליח יוחנן, 'בראשית היה הדבר', פסוק שפרשו אותו שכוונתו של יוחנן לטעון שבראשית היתה השפה.

     גיתה בשללו את הפסוק הזה של השליח יוחנן, שוב מרד בשפה, ובמקומה העמיד את ה'מעשה' כראשית. במסקנה זו של גיתה היתה  שלילה מוחלטת של השפה.

      ובכן, בשלב ראשון של מחקרי בשני ספרי שאותם ציינתי, הסתפקתי בעקרונות תיאולוגיים, לאו דוקא בשפה. בהמשך בעסוקי בפילוסופית השפה, לאחר שנוכחתי שהמרד של שאול הטרסי, לותר וגיתה למעשה נוסף למרד תיאולי, הוא מרד ב'שפה', שפה שהיא המתת האנומלית שהוענקה לאדם, מתת המבדיל אותו בשאר הישויות על כדור הארץ שלנו.

       ובכן, אם מסקנותי בקשר לשפה שהיא מבוססת על בריתות, בריתות העוצרות את האדם מהפלגות, מכריחות אותו להתרסן ולקחת בחשבון את הזולת, הרי שלילת השפה פירושה רצון של ריצת אמוק, ריצת אמוק להשתלט על העולם, לשלוט בו, להרוס אותו.

      ובכן, עם מסקנותי אלו מה פירוש מרד ב'שפה', בקריאה בספרו האוטוביאוגראפי של שפאר, לשכתו של היטלר, כפי ששפאר מתאר אותה, היא מאורה של מפיסטו, ששום מח אנושי לא היה יכול לבדות.

     שפאר מתחיל את סיפרו, מפגשו עם היטלר. הוא, שפאר  ארכיטקט צעיר, שבאוניברסיטה שלו מופיע לראשונה היטלר ונאומו עושה רושם עליו, והוא מיד נרשם כחבר במפלגתו.

     בהמשך, בחפשו עבודה הוא מועסק על-ידי גיבל, כך מזדמן לו פגישה עם היטלר, המחפש ארכיטקט לתכניותיו ההזויות על בניית ממלכתו, שבה בניינים הזויים, יצטרכו לפארה. היטלר שרצה להיות בעצמו ארכיטקט, רואה בשפאר את כפילו, ומטיל עליו לתכנן את תכניותיו לעתיד.

    שפאר, כפי שחזיתי על השתלטות מיתוס 'פאוסט', מאשר, שבפגישה זו עם היטלר עמד מול 'מפיסטו', ראה את עצמו כ'פאוסט' המופעל על-ידו.

       מטרת דיוני כאן אינו מיועד לתאר את מאורתו של מפיסטו בפעילותה, שכל הפאוסטים, כולל שפאר, פאוסט, פועלים כרובוטים, מבצעים את פקודותיו של מפיסטו. כל הפאוסטים במאורה זו, עבדי מפיסטו, מאימים אחד על משנהו. במאורה זו האימה שליטה.

      בדיוני כאן ברצוני לעמוד על משמעות שלילת השפה, לפחות שלילת היותה ברית, ברית המונעת ריצת אמוק, ברית המרסנת את היחידים, מאפשרת חיים תקינים.

     ובכן, אם שוללים מהשפה 'רצון חופשי', כפי שעשה לותר, היא לא יכולה להבדיל בין טוב לרע, היא גם לא יכולה להכיר שמשך קיום האדם קצוץ, שנשלל מהאדם רצון ל'רצף'. שפה שנשללו ממנה ריסונים הופכת כלי אמוקי.

     אבל יותר מכך, גיתה שהחליף את השפה ב'מעשה', פירוש הדבר שהוא שלל מהשפה את המתת שהוענקה לה, מתת שהסתבר ממנה, 'לשאת ולתת', שלל ממנה שיח. ובאמת במאורתו של מפיסטו, לשכתו של היטלר אין שיח, יש 'פקודות'.

       המנצחים המערביים במלחמת העולם השניה, שרובם היו פרי מחשבת הנומינליסטים האנגליים, כמו אוקם, הובס, היו פרי תיאולוגית קלווין, קלווין שבהבדל מלותר חזר לעקרונות התנ"ך, אם לותר המליך את ה'שטן', קלווין המליך את ההשגחה'. מנצחים אלו לא הבינו כאשר הנאשמים טענו שהם מלאו פקודות, ובאמת במאורתו של מפיסטו הפאוסטים מלאו פקודות בלבד של מפיסטו.

      אף אחד בעולם המערבי לא הבין שגיתה נתן הכשר או הפך את השפה ל'מעשה', מעשה מילוי פקודה. הפאוסטים במארת מפיסטו מלאו את פקודותיו, מעשים, מעשי הרס, מלאו את פקודותיו לריצת אמוק  הרסניים.

       גיתה בסוף ימיו, הרי הוא כתב את הדרמה הזו פאוסט במשך ששים שנה, הבין שהמיתוס שהוא יצר מסוכן, שנה את דעתו. שנוי דעה זו של גיתה נמצאת בסוף הדרמה, שאותה הסתיר מחסידיו, לא רצה להודות בטעויות שלו, במסקנותיו החדשות. בחלק זה שגיתה הסתיר, ציוה לא לגלות בחייו, לגלות רק אחרי מותו, מתברר שכל הבטחות מפיסטו לא התגשמו, פאוסט מזדקן, לא השיג נעורים נצחיים, לא רק שהוא הזדקן, הוא התעוור, נטה למות.

     ובכן גיתה מציג את מפיסטו במערומיו, כחסר יכולות באמת, לא מגשים את הבטחותיו. ומה מסקנתו של גיתה, הוא ממלט את פאוסט מצפרני מפיסטו, ממלט אותו לממלכת הנשים המיטיבות, המצאה  אפשרית יחידה, הרי גיתה בפרולוג שלו לדרמה החליף את ישוע במפיסטו כבנו האהוב של האלוהות הנרפית.

         אבל הפאוסטים שהתחנכו על המיתוס של גיתה הצעיר, התעלמו מהחלק המוסתר, גמרו בחלק של הדרמה שבו פאוסט עם המאגיה של מפיסטו משמיד את אויבי הקיסר, ותמורת נצחונו מקבל מהקיסר את חלקת האדמה שעליה הוא רוצה לבנות את ממלכתו.

      הפאוסטים המתוחכמים מגיעים למסקנה, שפאוסט הוכשל על-ידי מפיסטו, כיוון שלא העניק לו את המגיע לו, על כן עליהם לפצותו בקורבנות, קורבנות היהודים, ה'אויב הקוסמי', יהודים שמנעו מה'נחש', הנחש 'מפיסטו' את שלטונו, במשל 'עץ הדעת', בו הוא נוטרל.

         העולם המערבי המתעלם ממקורות השפה במשל 'עץ הדעת', לא מודע לעובדה מה קורה אם מתעללים ב'דעת', מתעללים בשפה. הרי הבטחתו של שאול הטרסי על נצחיות, לא התגשמה, חסידיו עדיין מצפים להופעתו המחודשת של ישוע, שימלא את ההבטחה.

     אבל ההתעללות הלותרניות בשפה, נגמרה בשלטון מפיסטו, שלטון היטלר מגשימו. ההתאפשרות של שלטון 'מפיסטו', בדמותו של 'היטלר' התאפשרה הודות לשלילת 'רצון חופשי' של לותר מהשפה, בכך ניטרל אותה, ניטרול השפה הושלמה על-ידי גיתה ששלל את פסוקו של השליח יוחנן, 'בראשית היה הדבר', בהחליפו את ה'דבר', השפה ב'מעשה', פקודה.

    גיתה איפשר את השלילה הגמורה של תפקידי השפה, שלילת ה'משא ומתן', שאפילו תומס מאן במלחמת העולם הראשונה בז לפוליטיקה מבוססת על 'משא ומתן', הוא שינה את דעתו בסוף מלחמת העולם השניה עם התמוטטות רייך אלף השנה.

    כמובן שהלותרנים שהפכו את השפה ל'פקודה', שללו ממנה את היותה פרי בריתות, התחשבות בזולת. שפה כ'פקודה', שפה שנשלל ממנה ריסון על-ידי ברית, התחשבות בזולת, איפשר את ריצת האמוק של הפאוסטים, איפשר את ההרס, את השמדת ה'אויב הקוסמי' היהודים.

      שפה היא מתת אנומלית לאדם, להטבת חייו אם הוא מקיים את עיקרון בסיס שלה, ברית, חוק הברית המאפשר קיום היקום.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 544 – מאורת מפיסטו

      בזמנו כאשר בפרסומי את שני ספרי, 'אויב קוסמי' בשנת 

1979 ואת ספרי השני בשם 'אושוויץ כממלכת פאוסט', בשנת

, 1986, מסקנתי בהם שמיתוס פאוסט השתלט על הרייך השלישי,

מסקנה שנראתה בזמנה מסקנה 'הזויה'.

     באותה תקופה ספרו האוטוביאוגראפי של שפאר, עדיין לא היה לפני, הרי שפאר שר החימוש של הרייך השלישי  במשפטי ניירנברג אחרי מלחמת העולם השניה, נידון  כמשתף פעולה,  לעשרים שנות מאסר, ואת הספר כתב אחרי שחרורו.

       אני הגעתי למסקנות, בהתעמקותי בתיאולוגית לותר, עקבתי על השפעת תיאולוגיה זו על המחשבה הגרמנית. ולבסוף, ראיתי ביצירת דרמת 'פאוסט' על-ידי גיתה, דרמה, שהיתה למעשה דרמתיזציה של תיאולוגית לותר, מיתוס, שהשתלט על גרמניה, על הרייך השלישי.

      באותה תקופה עדיין לא עסקתי בפילוסופית השפה. עסוקי בפילוסופית השפה היתה תוצאה בהיווכותי שמרד שאול הטרסי, מיסד הנצרות, הסתכמה  לפי הבנתי, ב'אגרת אל הרומיים', בשלילת משל 'עץ הדעת', ברצותו לגרש את הקיצוץ בו את משך קיום האדם, רצה בגרוש המוות. לותר המשיך מרד זה בשפה, בשלילתו את 'הרצון החופשי' בספרו החשוב ביותר בשם 'העדר רצון חופשי'. הבנתי היתה ששלילת רצון חופשי למעשה הוא שלילת משל 'עץ הדעת', כיוון ש'דעת' מבוססת על יכולת להבדיל ביו טוב לרע, 'הבדלה' האפשרית הודות ל'רצון חופשי'.

    ולבסוף נוכחתי שגיתה שלל בדרמת פאוסט את הפסוק של השליח יוחנן, 'בראשית היה הדבר', פסוק שפרשו אותו שכוונתו של יוחנן לטעון שבראשית היתה השפה.

     גיתה בשללו את הפסוק הזה של השליח יוחנן, שוב מרד בשפה, ובמקומה העמיד את ה'מעשה' כראשית. במסקנה זו של גיתה היתה  שלילה מוחלטת של השפה.

      ובכן, בשלב ראשון של מחקרי בשני ספרי שאותם ציינתי, הסתפקתי בעקרונות תיאולוגיים, לאו דוקא בשפה. בהמשך בעסוקי בפילוסופית השפה, לאחר שנוכחתי שהמרד של שאול הטרסי, לותר וגיתה למעשה נוסף למרד תיאולי, הוא מרד ב'שפה', שפה שהיא המתת האנומלית שהוענקה לאדם, מתת המבדיל אותו בשאר הישויות על כדור הארץ שלנו.

       ובכן, אם מסקנותי בקשר לשפה שהיא מבוססת על בריתות, בריתות העוצרות את האדם מהפלגות, מכריחות אותו להתרסן ולקחת בחשבון את הזולת, הרי שלילת השפה פירושה רצון של ריצת אמוק, ריצת אמוק להשתלט על העולם, לשלוט בו, להרוס אותו.

      ובכן, עם מסקנותי אלו מה פירוש מרד ב'שפה', בקריאה בספרו האוטוביאוגראפי של שפאר, לשכתו של היטלר, כפי ששפאר מתאר אותה, היא מאורה של מפיסטו, ששום מח אנושי לא היה יכול לבדות.

     שפאר מתחיל את סיפרו, מפגשו עם היטלר. הוא, שפאר  ארכיטקט צעיר, שבאוניברסיטה שלו מופיע לראשונה היטלר ונאומו עושה רושם עליו, והוא מיד נרשם כחבר במפלגתו.

     בהמשך, בחפשו עבודה הוא מועסק על-ידי גיבל, כך מזדמן לו פגישה עם היטלר, המחפש ארכיטקט לתכניותיו ההזויות על בניית ממלכתו, שבה בניינים הזויים, יצטרכו לפארה. היטלר שרצה להיות בעצמו ארכיטקט, רואה בשפאר את כפילו, ומטיל עליו לתכנן את תכניותיו לעתיד.

    שפאר, כפי שחזיתי על השתלטות מיתוס 'פאוסט', מאשר, שבפגישה זו עם היטלר עמד מול 'מפיסטו', ראה את עצמו כ'פאוסט' המופעל על-ידו.

       מטרת דיוני כאן אינו מיועד לתאר את מאורתו של מפיסטו בפעילותה, שכל הפאוסטים, כולל שפאר, פאוסט, פועלים כרובוטים, מבצעים את פקודותיו של מפיסטו. כל הפאוסטים במאורה זו, עבדי מפיסטו, מאימים אחד על משנהו. במאורה זו האימה שליטה.

      בדיוני כאן ברצוני לעמוד על משמעות שלילת השפה, לפחות שלילת היותה ברית, ברית המונעת ריצת אמוק, ברית המרסנת את היחידים, מאפשרת חיים תקינים.

     ובכן, אם שוללים מהשפה 'רצון חופשי', כפי שעשה לותר, היא לא יכולה להבדיל בין טוב לרע, היא גם לא יכולה להכיר שמשך קיום האדם קצוץ, שנשלל מהאדם רצון ל'רצף'. שפה שנשללו ממנה ריסונים הופכת כלי אמוקי.

     אבל יותר מכך, גיתה שהחליף את השפה ב'מעשה', פירוש הדבר שהוא שלל מהשפה את המתת שהוענקה לה, מתת שהסתבר ממנה, 'לשאת ולתת', שלל ממנה שיח. ובאמת במאורתו של מפיסטו, לשכתו של היטלר אין שיח, יש 'פקודות'.

       המנצחים המערביים במלחמת העולם השניה, שרובם היו פרי מחשבת הנומינליסטים האנגליים, כמו אוקם, הובס, היו פרי תיאולוגית קלווין, קלווין שבהבדל מלותר חזר לעקרונות התנ"ך, אם לותר המליך את ה'שטן', קלווין המליך את ההשגחה'. מנצחים אלו לא הבינו כאשר הנאשמים טענו שהם מלאו פקודות, ובאמת במאורתו של מפיסטו הפאוסטים מלאו פקודות בלבד של מפיסטו.

      אף אחד בעולם המערבי לא הבין שגיתה נתן הכשר או הפך את השפה ל'מעשה', מעשה מילוי פקודה. הפאוסטים במארת מפיסטו מלאו את פקודותיו, מעשים, מעשי הרס, מלאו את פקודותיו לריצת אמוק  הרסניים.

       גיתה בסוף ימיו, הרי הוא כתב את הדרמה הזו פאוסט במשך ששים שנה, הבין שהמיתוס שהוא יצר מסוכן, שנה את דעתו. שנוי דעה זו של גיתה נמצאת בסוף הדרמה, שאותה הסתיר מחסידיו, לא רצה להודות בטעויות שלו, במסקנותיו החדשות. בחלק זה שגיתה הסתיר, ציוה לא לגלות בחייו, לגלות רק אחרי מותו, מתברר שכל הבטחות מפיסטו לא התגשמו, פאוסט מזדקן, לא השיג נעורים נצחיים, לא רק שהוא הזדקן, הוא התעוור, נטה למות.

     ובכן גיתה מציג את מפיסטו במערומיו, כחסר יכולות באמת, לא מגשים את הבטחותיו. ומה מסקנתו של גיתה, הוא ממלט את פאוסט מצפרני מפיסטו, ממלט אותו לממלכת הנשים המיטיבות, המצאה  אפשרית יחידה, הרי גיתה בפרולוג שלו לדרמה החליף את ישוע במפיסטו כבנו האהוב של האלוהות הנרפית.

         אבל הפאוסטים שהתחנכו על המיתוס של גיתה הצעיר, התעלמו מהחלק המוסתר, גמרו בחלק של הדרמה שבו פאוסט עם המאגיה של מפיסטו משמיד את אויבי הקיסר, ותמורת נצחונו מקבל מהקיסר את חלקת האדמה שעליה הוא רוצה לבנות את ממלכתו.

      הפאוסטים המתוחכמים מגיעים למסקנה, שפאוסט הוכשל על-ידי מפיסטו, כיוון שלא העניק לו את המגיע לו, על כן עליהם לפצותו בקורבנות, קורבנות היהודים, ה'אויב הקוסמי', יהודים שמנעו מה'נחש', הנחש 'מפיסטו' את שלטונו, במשל 'עץ הדעת', בו הוא נוטרל.

         העולם המערבי המתעלם ממקורות השפה במשל 'עץ הדעת', לא מודע לעובדה מה קורה אם מתעללים ב'דעת', מתעללים בשפה. הרי הבטחתו של שאול הטרסי על נצחיות, לא התגשמה, חסידיו עדיין מצפים להופעתו המחודשת של ישוע, שימלא את ההבטחה.

     אבל ההתעללות הלותרניות בשפה, נגמרה בשלטון מפיסטו, שלטון היטלר מגשימו. ההתאפשרות של שלטון 'מפיסטו', בדמותו של 'היטלר' התאפשרה הודות לשלילת 'רצון חופשי' של לותר מהשפה, בכך ניטרל אותה, ניטרול השפה הושלמה על-ידי גיתה ששלל את פסוקו של השליח יוחנן, 'בראשית היה הדבר', בהחליפו את ה'דבר', השפה ב'מעשה', פקודה.

    גיתה איפשר את השלילה הגמורה של תפקידי השפה, שלילת ה'משא ומתן', שאפילו תומס מאן במלחמת העולם הראשונה בז לפוליטיקה מבוססת על 'משא ומתן', הוא שינה את דעתו בסוף מלחמת העולם השניה עם התמוטטות רייך אלף השנה.

    כמובן שהלותרנים שהפכו את השפה ל'פקודה', שללו ממנה את היותה פרי בריתות, התחשבות בזולת. שפה כ'פקודה', שפה שנשלל ממנה ריסון על-ידי ברית, התחשבות בזולת, איפשר את ריצת האמוק של הפאוסטים, איפשר את ההרס, את השמדת ה'אויב הקוסמי' היהודים.

      שפה היא מתת אנומלית לאדם, להטבת חייו אם הוא מקיים את עיקרון בסיס שלה, ברית, חוק הברית המאפשר קיום היקום.

      שפה היא מתת אנומלית לאדם, להטבת חייו אם הוא מקיים את עיקרון בסיס שלה, ברית, חוק הברית המאפשר קיום היקום.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 543 – רצון חופש דינמיות – – דטרמיניזם סטטיות

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 543 – רצון חופשי  דינמיות – -דטרמיניזם סטטיות

     ההשקפה התנ"כית הדינמית מבוססת על 'רצון חופשי'. הרי  לפי משל 'עץ הדעת' רכישת 'דעת' מאפשרת 'להבדיל', ולהבדיל אי אפשר בלי 'רצון חופשי'.

      למרות שכל יסודות הפילוסופיה הלשונית כלולים במשל 'עץ הדעת', יש בו פיסחה על שלבים ביצירת השפה, מתרכזים רק ביעודים העיקריים. אבל כאשר אנו מנתחים את מה שנאמר במשל זה, עלינו להוסיף ולפרט את כל השלבים.

    ובכן, 'דעת' יכולה להתגשם רק אם היא מבוססת על 'רצון חופשי', המאפשר את גשום מתת זו, 'דעת'.

      ה'דינמיות' היא יעוד 'דעת', והרי האלוהות המתגלית למשה לרגלי הסנה הבוער, מגדירה את עצמה כ'אהיה אשר אהיה', אלוהות דינמית.

     שוב, מחשבת התנ"ך בצמצומה המירבי, אינה מפרטת על איזה יסודות עקרונותיה מבוססים, כיוון שהיא כולה מחשבה אינטואיטיבית, חסרה מדע מאוחר, שיכול היה לשרת אותה בהגדרות שלה.

      למרות שמחשבת התנ"ך מפאת היותה פרי אינטואיציה עילאית שחסרה מידע מאוחר יותר, היא לגמרי עקבית, כיוון שהיתה פרי הארה, תוצאה של טראומה במפגש עם תרבויות שונות, ביציאת אבות העברים מ'אור', מרכז שומרי, מרכז שומרי שהשגיו המחשבתיים עלו על אלו של היוונים המאוחרים יותר.

    ללא התבססות מחשבת התנ"ך על תובנות שומריות היא לא היתה יכולה לחולל את המהפכה המחשבתית שלה.

      ובכן, היציאה מאור ומפגש עם תרבויות שונות איפשר לאבות העברים את התובנה שהאדם יוצר את שפתו, ואם הוא יוצר את שפתו, הוא בעל רצון חופשי.

       הבנה עילאית זו שהאדם יוצר את שפתו, איפשר לאבות העברים להבין ששפה זו אינה נתונה כמו הראיה, היא יצירה חיצונית של האדם, ושפה זו שהאדם יוצר מוכיחה על היות העולם דינמי, מוכיחה שדינמיות אפשרית רק אם הקיום הוא קצוב.

      כאן עלינו להשוות מסקנות עילאיות של אבות העברים עם ההתעקשות של האדם עד היום הזה, לראות את השפה נתון. מסקנה שהיא חלק מהשקפה אנושית על דטרמיניזם, עולם נצחי, כפי שהיוונים האמינו, או עולם שחוקיו הדטרמיניסטיים, לא משתנים.

     ואם הזכרנו את היוונים שהאמינו בעולם נצחי לא משתנה, אנו עדים לכך, שאיינשטיין שנחשב לאיש המדע החשוב ביותר, התעקש שאלהים לא משחק בקוביה, שהחוקים הם דטרמיניסטיים, ובוהר, איש המדע הדני, שהאמין בתורת הקוונטים אמר לו שלא יצווה לאלהים, בהתנגדותו לתורת הקוונטים שאימצה את האקראיות.

      אם מישהו סבור שאיינשטיין האמין בדטרמיניזם במקרה, עלינו להזכיר שהוא ראה את עצמו כחסידו של שפינוזה, שפינוזה שהאמין ב'פנתאיזם', פנתאיזם עולם אלוהי מכיל בתוכו את הכל. בהקשר לאמונתו זו של שפינוזה, לא היה מקום ל'רצון חופשי', הרי הכל כלול באלוהות. ובכן, בכל זאת, איך נוצרים באלוהות זו שניייויות, האלוהות 'מאצילה מעצמה', מפרידה מעצמה ישויות. שפינוזה הושפע מפלוטינוס.

      מאחר ש'האצלה' אינה בריאה, שפינוזה לא האמין ברצון חופשי. בצורה פרדוכסלית פילוסוף זה לקח לעצמו רשות, להבדל, למרוד בירושת אבותיו.

     האדם הוא יצור של פרדוכסים, שפינוזה היה נציגה, גם איינשטיין.

     כמובן, ששפינוזה לא ידע דבר על שפה, ואופן התגשמותה, בדומה לו גם איינשטיין, לא שאל את עצמו איך הוא יכול להתבונן על היקום בלי שפה.   

    אמנם איינשטיין תאר את התרשמויותיו על העולם באמצעות תמונות, אבל נתן לבוש לשוני לתמונות אלו, אחרת לא היה מובן להתרשמויותיו בתמונות.

     ובכן שני אישים דגולים אלו, דגולים בעיני האנושות, שלא האמינו ב'רצון חופשי', לא האמינו בשפה יוצרת, לקחו לעצמם פריבילגיות מהאלוהות, אלוהות הכוללת הכל, פנתאיסטית, פריבילגיות שהם לא העניקו לאחרים.  אנשים דגולים כנראה רשאיים להיות בעלי השקפות פרדוכסליות.

   למרות שאפשר להגיד על איינשטיין שהוא מייצג את העולם המדעי, מדי פעם מופיעים מדענים החולקים על השקפות דטרמיניסטיות סטטיות

    אחד מהמדענים האלו שהעלו רעיונות חדשים אנו פוגשים באליה פריגוג'ין, שקיבל פרס נובל על מחקריו, בספרו בשם 'סדר מתוך כאוס', מעלה עיקרון, שדברים חדשים נוצרים כאשר ב'סימטריה' מתרחשת התחלקות. אם נגדיר סימטריה במובן של פריגוג'ין כמצב סטטי, דטרמיניסטי, אזי מה שהוא אומר, שדברים נוצרים כאשר נפתח פתח בתוך הסטטיות, ובתוך פתח זה דברים נוצרים.

     בכלל פריגוג'ין מעלה את האפשרות ליצור סדר בתוך הכאוס. אם נתרגם את דבריו לנאמר בפרק הבריאה בספר בראשית, אזי מתוך ה'תוהו ובוהו', כפי שאלהים ברא את העולם ב'אומר', בדומה לכך, לפיו, אפשר ליצור סדר, באנרגיה הכאוטית. למרות שהוא לא מתיחס לשפה היוצרת, כפי שפרק א' בספר בראשית עושה.

      דבריו של פריגוג'ין לא תואמים את פילוסופית השפה במחשבת התנ"ך, אבל יש אצלו איזה פתח ליצירה בתוך היקום הדטרמיניסטי של איינשטיין.

     אנחנו מצביעים על המחשבה הפרדוכסלית האנושית של פילוסופים ומדענים שלא מעלים את התהיה איך הם בכלל יכולים להתבונן על היקום, באיזה אמצעים. הם לא מנסים אפילו לתהות במה הם שונים מישויות אחרות על כדור הארץ שלנו, שונים רק בכך שהוענקה להם מתת ה'שפה'. היאך הם לא מנסים לתהות על מהות מתת זו?

      האם עלינו לחשוב שרק לאבות העברים הוענקו התובנות על המתת, 'דעת', הכלי המאפשר הבדלות. הרי ללא הבדלות בסימטריה, אפילו פריגוג'ין טוען שיצירה בלתי אפשרית. עם כל העזתו פריגוג'ין חסר הבנה על נחיצות כלי, כלי כמו 'דעת' מבדילה. האם עלינו להעלות את ההשערה שיכולת ה'הדחקה' שבמוח האדם היא כה חזקה שכל אלו מבין הבריות שהוגדרו כחכמים, חסרים תובנות בסיסיות בזכות מה הם יכולים להתבונן.

     את חידת היקום האדם לא יכול להבין, הבנה כזו היא ממנו והלאה, על כך גם איינשטיין, ניוטון ומדענים אחרים מסכימים. אבל האדם יכול להבין את הכלי, מתת 'דעת' שהוענקה לו בצורה אנומלית, המבדיל אותו מיתר הישויות על כדור הארץ שלנו, כלי המאפשר לו להתבונן על היקום. וכלי זה, 'דעת', מאפשרת לאדם ליצור את עולמו הלשוני, על יסוד החוקים שבכלי זה, כמו חוק ההבדלות.

     כלי זה' דעת' שהוענקה לאדם מתגשמת בשלב השני שלה, על-ידי  יחידים, המשמיעים קולות על חסרים, וב'ברית' ביניהם, מכנים חסרים אלו בשמות שהם צריכים לזכור, היות השמות ישויות נעלמות, לכן יש לאכסן אותם במח למען לזכור אותם.

     יכולת הברית ש'דעת' מאפשרת', משמשת את האדם ביצירת הסדרים חברתיים אחרים, יצירת 'חליפין', מתת חשובה ביותר, שבלעדיה האדם לא יכול לשאת ולתת עם הזולת למען השגת חסרים.

      אם 'דעת' שהוענקה לאדם, לפי האינטואיציה של אלו שיצרו משל זה, משל 'עץ הדעת' , הוא מ'עץ הדעת', ממקור חיצוני, במינוח עכשוי, חלק מהאינפורמציה המעצבת ביקום את הישויות. ואם כך, אזי יש להסיק שאותו 'רצון חופשי' שב'דעת', המאפשר להבדיל, המוכיח ש'דעת' מבוססת על רצון חופשי, המקור ל'דעת', מקור חיצוני, אף הוא מבוסס על 'רצון חופשי', רצון חופשי המאפשר ליסוד זה שממנו הופרדה 'דעת' ליצור, לעצב את גרמי השמיים.

       אם בני אדם, מדענים, הוגים היו מתרכזים קודם להבין את המתת שהוענקה להם. היו מבינים שהעולם נברא, שהעולם נברא כיוון שהאינפורמציה הזו שממנה הופרדה 'דעת', אף היא יוצרת בזכות 'רצון חופשי'.

     אם חכמים אלו היו מנסים קודם להבין מדוע הם יכולים להתבונן על החוץ, היו מבינים ש'רצון חופשי' זה שברשתם, המאפשר להם את זה, הוא יכולת יקומית שאיפשרה, מאפשרת את קיום העולם.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 542 – עיקרון הברית דוחה מתווכים, עיקרון הברית דוחה פולחן

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור – 542 – עיקרון הברית דוחה מתווכים, עיקרון הברית דוחה פולחן

     אם אנו בודקים את משל 'עץ הדעת', את פרק הבריאה, פרק א' של ספר בראשית, את עשרת הדברות, אנחנו עדים לכך שאין בהם זכר לא למתווכים, אין בהם זכר לפולחן.

      הכנסת עיקרון ה'מתווך', הכנסת עיקרון הפולחן היו תולדה של המרד של אהרון באחיו משה, בהפעלת 'עגל הזהב' על ידו. למשה לא היתה ברירה אלה להתפשר עם אחיו, לתת מקום למתווך, לתת מקום לפולחן.

     למרות התפשרות זו של משה עם אחיו, נתינת מקום ל'מתווך' נתינת מקום לפולחן, מחשבת התנ"ך עוצבה על-ידי העיקרון ה'ברית', דוברי עיקרון זה הנביאים התנגדו לקורבנות, קורבנות שהנם שוחד לאלוהות, הם היו דוברי ההשקפה הקיומית, השקפה פרי עיקרון הברית.

       ההשקפה מבוססת על בריתות היתה פרי המהפכה המחשבתית של יוצאי אור, מהפכה מנוגדת לנטיות ארכיטיפיות של בני אדם, לשחד כוחות למען קבלת תמיכה מהם. נטיה ארכיטיפית זו לשחד עליונים, מבוססת על אמונה מאגית, הרי שיחוד מבוסס על אמונה שאפשר על-ידי שיחוד להכריח עליונים להיענות למשאלות.

       אנחנו רואים שבתוך עשרת הדיברות, בדבר השני והשלישי, יש התנגדות ל'מאגיה. הדורות לא הבינו שהדיבר השלישי, דבר האומר: 'לא תשא את שם יהוה אלהיך לשאו…'הוא איסור מנהג מצרי. המצרים העתיקים האמינו ששם כבר כולל את כל היכולות, שם הוא ישות מאגית. והם היו נלחמים עם אליהם בטענה שהם מכירים את שמם,  ובאמצעי השם המאגי, יכולים לנצחם .

    גם הדבר השני מכוון נגד הפיכת עליונים למוחשיים, מוחשיים על- ידי פסלים או אמצעים אחרים, כדי לשלוט בהם. עד היום לא מובן לבני אדם שהפיכת עליונים לפסלים, הוא מעשה ארכיטיפי מאגי, רצון לשלוט בהם. ברוב התרבויות מנהג זה להפוך עליונים למוחשיים בפסלים, הוא דחף מאגי להוריד אותם ממצבם הנעלם שאין לאדם יכולת של שליטה עליהם, להפוך אותם למוחשיים. בהמשך למנות 'מתווכים', שמאצילים עליהם יכולות שליטה בעליונים על-ידי קורבנות, פולחן.

      כפי שראינו שהמרד של אהרון באחיו משה על-ידי יצירת 'עגל הזהב', שלל את האיסורים בדבר השני והשלישי. למרות  סטיה זו, אנו מוצאים הכרזה בספר במדבר, פרק כ"ג, 23 : 'כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל…".

     למרות הכרזות אלו, איסור נחש וקסם, המבוססת על בריתות, לאט לאט הנטיות האנושיות הארכיטיפיות עשו את שלהם, השפעת הכוהנים צאצאי אהרון  השתלטו על יהודה אחרי חורבן בית ראשון, דחו את הנבואה, נבואה שהיתה ביטוי ההשקפה יצירת יוצאי אור, יוצרי ההשקפה על בריתות, בריתות בין עליון לבני ישראל, בריתות כעקרונות בעולם האדם.   

      אמנם הפרושים בהבדל מהכוהנים עסקו בהלכה, אבל לאט לאט הם הפכו את ההלכה לפולחן, שאף הוא דחה את ההשקפה הפילוסופית הלשונית. הוכחה שההלכה הפכה לפולחן הוא בזה שכל מי שמילא אותו, רשאי היה ליצור השקפות מנוגדות להשקפות הפילוסופיות שהיו מבוססות על בריתות.

    אנחנו יכולים לקחת את דוגמת תלמידו של האר"י, חיים וויטאל,     שבספרו  'עץ חיים', יצר קוסמולוגיה שונה לגמרי מזו שבפרק א' של ספר בראשית. חיים וויטאל יכול היה ליצור קוסמולוגיה שונה לגמרי מהקוסמולוגיה שבפרק א' של ספר בראשית, כיוון שלפי חכמי הפרושים, כל מי שמילא את ההלכה שהפכה למעין פולחן, רשאי היה להאמין בקוסמולוגיות שונות מאלו שבפרק א' של ספר בראשית.

       קוסמולוגיה זו שחיים וויטל יצר בספרו 'עץ חיים', היא קוסמולוגיה מושפעת מהשקפות גנוסטיות. בקוסמולוגיה זו שבספר 'עץ חיים', האלוהות צמצמה את עצמה למען לאפשר את עולמו של האדם. אבל האור שחדר לחלל זה שהתפנה מהאלוהות, אור זה נשבר והתפזר. על המאמינים לאסוף את האור שהתפזר. השקפה זו איפשרה את הופעת משיח שקר בדמותו של שבתאי צבי, המתווך.

       אנחנו אפילו יכולים להתיחס לשם הספר של חיים וויטאל, 'עץ החיים'. הרי לפי משל 'עץ הדעת' נאסר לאכל מפרי 'עץ החיים', ואנו רואים שהקבלה, וגם חיים וויטאל העדיפו את 'עץ החיים' על 'עץ הדעת', כל הסטיות האלו הותרו, אם צאצאי העברים מלאו את ההלכה שהפכה למעין פולחן.

      כל הסטיות האלו מפילוסופית השפה שהיתה מבוססת על השקפה של בריתות, השקפה שדחתה מוסד מתווך, דחתה פולחן, השכיחו מצאצאי העברים את המהפכה המחשבתית שיוצאי אור חוללו. צאצאי העברים כאשר עומתו עם פילוסופיות זרות, אימצו אותן, או חיפשו דמיון בין ירושת אבותיהם, לבין פילוסופיות קוטביות להן. כך עשה פילון האלכסנדרוני שרצה לראות סינתזיה בין השקפת אבותיו לבין פילוסופית אפלטון, שהיתה קוטבית לה. גם הרמב"ם ניסה לראות דמיון בין השקפות אבותיו לבין הפילוסופיה האריסטוטלית, הקוטבית.

      שכיחת פילוסופית השפה כתוצאה מהפיכת ההלכה למעין פולחן, הכשיר את הקרקע לגלות הארוכה. כל זה התאפשר כיוון שהשכחת פילוסופית השפה שהיתה בסיס לחברה מבוססת על השקפה קיומית מדינית, והפיכת ההלכה לפולחן, הפך את צאצאי אבות העברים ל'עדה דתית', בשונה מחברה מדינית.

       המעגליות בהשקפות אנושיות, לאט לאט פעלה, ושנתה לגמרי את אמונתם של צאצאי יוצאי אור. אמנם צאצאים אלו לא השתחוו לפסלים כמגלמי האלוהות, אבל עבדו לאלוהיהם בהופכם את החוקים במקום היותם קיומיים, מדיניים, לפולחניים.

       הפולחן החדש, פולחן החוקים שלא היו יותר חוקים קיומיים מדיניים, החזיר ליהדות את מוסד המתווכים, לא מתווכים מקריבי קורבנות, מתווכים בדמות רבנים, שהצדיקו את הגלות ואת השחרור ממנו הועידו לאחרית הימים למעשה גאולה על-טבעית.

      חכמי התלמוד שכחו שאבות העברים השתחררו מגלות ממצרים בכוחות עצמם, בבורחם למדבר. הם כבשו את ארץ כנען בכוחות שלהם.

         כל האמונות בגאולה על-טבעית היא מנוגדת להשקפה על בריתות, בריתות קיומיות.

      ברור שהמהפכה הציונית במידה מסוימת חזרה לעקרונות קיומיים. אבל היא לא חדשה, לא פיענחה את הפילוסופיה הלשונית. ללא פיענוח כזה היא חסרה בסיס רעיוני, ערבות רעיונית.

      בלי ערבות רעיונית המהפכה הציונית חסרה תשתית מוצקה.

      אפילו הנצרות המערבית, שהיתה תולדה של מרד יהודים הלניסטיים בעקרונות התנ"ך, לפי אותו תהליך מעגלי, בהשפעת תורת קלווין, חזרו במידה לעקרונות התנ"ך, תהליך שהציל את העולם הנוצרי המערבי מהכוחנות הלותרנית.

      המהפכה של אבות העברים היתה תופעה חד-פעמית, מהפכה בתפישת האדם את קיומו כיצור לשוני, יצור שהוענקה לו מתת 'דעת'. דעת המתגשמת על-ידי בריתות, דעת היוצרת את עולמו הלשוני של האדם באמצעות בריתות.

      תובנה זו של יוצאי אור, תובנה שעולמו של האדם הוא פרי 'דעת', 'דעת' היוצרת את עולמו של האדם באמצעות בריתות, היא התובנה היחידה לחידת קיומו של האדם.

      עולמו של האדם הודות ל'דעת', הוא פרי חוקי הקיום שאף הם פועלים לפי בריתות.

      היקום כולו פועל לפי חוקי הבריתות, לא תלוי בכוחות, כוחות שהם אנרגיה סטטית. היקום הוא תולדה של 'חופה', חופה מבוססת על בריתות.

    מן הראוי שצאצאי יוצאי אור יחזרו לעקרונות במשל 'עץ הדעת', לפרק הבריאה, פרק א' של ספר בראשית, יחזרו לעשרת הדיברות הלוחמות במאגיה, מאגיה של כוחות סטטיים.

     על צאצאי העברים לחזור למהפכה המחשבתית של יוצאי אור, מהפכה הרואה את העולם פרי 'דעת', 'דעת' היסוד היקומי המארגן את האנרגיה המפוזרת, מארגן אותה למען כריתת בריתות בין הישויות, בין העליון, ללא מתווכים, ללא קורבנות.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 541 – המתווכים

אוניברסיטה ווירטואלית שעור 541 – המתווכים

    האדם ביקום עלום מודע להיותו תלוי בישויות עליונות שאין לו אתם שיח, על כן הוא ממנה מתווכים, מאציל עליהם יכולות לבוא בדברים אתם, שיקריבו קורבנות, למען לרצותם.

     מאחר שראשית התפתחות תרבות התנ"ך היתה פרי מהפכה מחשבתית, מהפכה שנגרמה כתוצאה עזיבת אור מרכז תרבותי שומרי, מרכז אוטוכטוני, היא הפכה לתופעה חד-פעמית.

     השומרים למרות המצאותיהן מעל ומעבר לתרבויות אחרות, אפילו אם נשווה אותם עם היוונים היותר מאוחרים, האמינו בחוקי גורל, האמינו שאליהם ממונים על חוקים אלו, גוזרים גזרות שרירותיות.

      למרות שתרבות העברים לא היתה נוצרת ללא התבססותה על הירושה השומרית, אבות העברים חוללו מהפכה במסורת הזו.

     אבות העברים ביוצאם מאור, שחררו את הישות העליונה מחוקי גורל, במקום למנות מתווכים בינם לעליון למען לפייסו בקורבנות, כרתו אתה ברית.

      עריכת הברית הישירה הזו עם עליון, ייתר את תפקיד המתווך.

          אנו לא מוצאים מתווכים לא במשל 'עץ הדעץ' ולא בפרק א'  של ספר בראשית, לא בעשרת הדברות. אנו גם לא מוצאים מתווך בסוף דרמת איוב,

      אבל יותר מכך, הנביאים יצאו נגד הקרבת קורבנות, תפקיד הכוהנים, תפקיד המתווכים. הנביאים הטיפו רק לשמירת הבריתות בין היחידים, שמירה על סדרי חברה תקינים, על שוויוניות.

     אנו רואים ממזמורי תהילים, שהיחידים פונים ישירות לעליון, בלי מתווכים, מבקשים ממנו להיות שופט עליון, לפי עקרונות הבריתות, המתחזקות את הסדר היקומי.

     מזמורי תהילים, והנביאים, הנם הביטוי האוטנטי של פילוסופית השפה התנ"כית, פילוסופיה מבוססת על בריתות, אנו לא מוצאים  יחסים דומים בין האדם לעליון בתרבויות אחרות, כמו במזמורי תהילים.

     מדוע עלינו להדגיש את היחוד הזה של מחשבת התנ"ך, כיוון שגם בה, היחוד הזה לאט לאט הופרע, על-ידי חדירת היסוד הכוהני, בהשפעה מתרבויות אחרות.

      יסוד כוהני זה חדר לתוך ההשקפה הפילוסופית הקיומית המבוססת על בריתות, כבר במעמד הר סיני. אנחנו עדים לכך שאהרון, אחיו של משה מורד בו על-ידי יצירת פולחן עגל הזהב. למשה אין ברירה אלא להתפשר עם אחיו. אבל חדירה כוהנית זו לאט לאט התגברה ביהודה, ואחרי חורבן הבית הראשון דחתה את הנבואה המיצגת את ההשקפה הפילוסופית הקיומית מבוססת על בריתות,

         אפילו אם אנו מתיחסים לפרושים, אחרי חורבן בית שני, אף הם הפכו את ההלכה למעין פולחן, פולחן שדחה את הפילוסופיה הקיומית הראשיתית.

      ההלכה כפולחן, דחתה לגמרי את היסוד המדיני הקיומי, איפשרה הפיכת הירושה התנ"כית לדת פולחנית מאגית, דת גלותית.

      הקדמה זו באה כדי להסביר איך הפכה השקפה פילוסופית מבוססת על בריתות, לדת עם מתווכים. אם לא כוהנים מתווכים, רבנים שבשם פולחן הלכתי, הפכו את העברים ממקימי מדינה מבוססת על בריתות, על הסדרים קיומיים, לעדה דתית פולחנית.

      מאחר שבהקשר דיון מוגבל בהקיפו כאן, אנו לא יכולים להתיחס איך יהדות הפכה מהשקפה פילוסופית קיומית לעדה גלותית פולחנית, נעבור לביטויים הקיצוניים של התפתחות זו.

   ברצוני כאן להתיחס לספר שהופיע לאחרונה, בשם: 'הקנאי', הרבי מסאטמר, רבי יואל טייטלבוים, מאת מנחם קרן קרץ.

      כשם הספר 'הקנאי', הרבי מסאטמר, מייצג את הגלגול הקיצוני הזה של גלישת ההשקפה הפילוסופית הקיומית העברית לתופעה השלילית ביותר. כידוע הרבי מסאטמר, היה אנטי ציוני קיצוני, הוא שייך לשורה של רבנים שהטיפו נגד ציונות, היצליחו להימלט מזוועות השואה, בהשאירם את צאן מרעיתם להשמדה במשרפות אושוויץ, למרות שהם מנעו מצאן מראיתם בעוד מועד לברח לארץ או לאמריקה.

     רבי יואל מסאטמר, שמנע מחסידיו להמלט, בהטפות נגד הציונות, נגד חיים בארה"ב, בהימלטותו, עשה שימוש בציונים, נמלט ברכבת של קסטנר, לבסוף אחרי שלא הסתדר בגלל קיצוניותו בארץ, ברח לארה"ב, ושם הקים עדה אנטי-ציונית.

       ברצוני להביא תמצית מהצידוקים הדתיים לפיהם תרץ רבי יואל טיטלבוים את משנתו האנטי ציונית. בספרו 'ויואל משה'. הוא האשים את הציונות שהפרה את השלוש שבועות, בהסתמכותו על מדרש של הגמרא.( שם, עמ' 242) לפי מדרש זה, על עם ישראל הנמצא בגלות חלות שתי שבועות: שלא לקרב את הגאולה טרם זמנה ושלא למרוד באומות העולם.

     ובכן, רבי יואל, בשם מצוות גלותיות מהגמרא, מצוות שהפכו את המסורת הפילוסופית הקיומית לפולחן מאגי, הצדיקו את הפיכת מחשבת התנ"ך לפולחן. הצדיקו את הפיכת העברים מישות מדינית, לישות עדה דתית גלותית. בעקרונות גלותיים אלו, רבי יואל, הצדיק את כל פילפוליו, את כל ההצדקות של מילוטו הפושעת, מילוט שמנע מצאן מרעיתו.

       בלי ספק שרבי יואל מסמל את הגלגול הקיצוני של הפיכת הירושה התנ"כית, את הפילוסופיה הקיומית מבוססת על בריתות, לפולחן. פולחן שביסודו הוא שיחוד המתווך את העליון, ובשם השיחוד אפשר לבצע את כל הפשעים.

      הרי המתווך, שאנשים תמימים מאצילים עליו את התיווך, בשם השיחוד שהוא מבצע, על-ידי קורבנות, במקרה של כוהנים, או על-ידי פולחן מאגי, פלפול מאגי, מתיר לו את ביצוע כל הפשעים.

      דברים אלו אמורים לא רק לגבי מה שהכהונה ביהודה ביצעה, במניעתה שלה חיים מדיניים תקינים, מה שהפרושים עשו, שהפכו את ההלכה לפולחן מאגי, שהצדיק את הישיבה הארוכה בגלות, בנצלם את מעמדם לתועלתם הפרטית.

     המסמך היחידי, בזמן הבית השני, שיצא נגד הכהונה, שהשתלטה ביהודה והפכה את פולחן  הקורבנות, פולחן מאגי, לעיקר, היתה דרמת 'איוב'. מחברי דרמה זו, כל כך פחדו מממשל הכוהנים שהוציאו את התרחשות הדרמה לארץ עוץ. בתשובת אלהים בדרמה זו, על טרוניות איוב, האלוהות בין שאר דבריה מגנה את הידידים שבאו כביכול לנחם את הגיבור בהאשימם אותו. גינוי האלוהות את דבריהם, מבטא את זעם המחברים את מלל החברים הצריכים ליצג את השלטון. דרמת 'איוב' חוזרת להשקפה הפילוסופית הקיומית.

      הדורות לא הבינו את משמעות היצירה. רק בדרך אגב, חכמים הבינו אותה, ויחסו את המסמך למשה, בהבינם שהיצירה מבטאת את ההשקפה הפילוסופית הקיומית של משה.

       מחשבת התנ"ך היא חד-פעמית. אבל היותה חד-פעמית, היא לא החזיקה מעמד והאוסורפציה ( usurpation-מלה אנגלית זו אין לה מקבילה בעברית, פרושה, חסר זכויות, גוזל את זכויותיו של בעל הזכויות האמיתיות) של הכהונה את פילוסופית הבריתות,  אוסורפציה בדמותו של אהרון, את מנהיגותו של משה, הוביל אותה לגלגול נוסח רבי יואל, חסיד פולחן מאגי, שבשמו, המתווך יכול לבצע כל פשע.

     היום סוף סוף הכנסיה הקאתולית התעוררה לפשעים של כוהניה, מתווכיה, הם,  בשם פולחן מאגי, בין היתר, מבצעים פשעים של ניצול מיני את חסידיה.

      צאצאי העברים, בגלגולים השונים שלהם לא נמלטים מהתנהגות ארכיטיפית אנושית. גם רבנים, תחת פולחן הלכה מאגית, האריכו חיים גלותיים לטובתם, ובגלגול אחרון הצילו את עצמם מגורל צאן מרעיתם בהמלטות שלהם. הם, אינם שונים ממתווכים אנושיים אחרים בכל הדורות.

    מוסד המתווכים, אם אלו כוהנים או רבנים שהפכו את ההלכה לפולחן מאגי, השחיתו עת מסורת אבותיהם, מסורת חד-פעמית, דת מבוססת על בריתות, מוסדות חברתיים מבוססים על בריתות. פילוסופיה פרי 'דעת', המתת שהוענק לאדם.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 150 -העדר הופעת טראגדיות במחשבת התנ"ך

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 540 – העדר תופעת  טראגדיה במחשבת התנ"ך

     אם אנו רוצים להבין תופעה מסוימת בתרבות, אנו יכולים להבינה    רק אם אנו משווים תופעה זו בהקשר לתרבות אחרת. אנו יכולים להבין את התופעה 'טראגדיה', העדרה בתרבות התנ"ך, אם אנו בודקים תופעה זו בתרבות היוונית הקלאסית.

    טראגדיה הנה חלק מתרבות יוון, בה היא מצאה ביטוי על-ידי כמה טראגיקונים, כמו איסכילוס, סופוקלס ואאוריפידס. כפי שציינו לעיל, במחשבת התנ"ך אנו לא מוצאים ביטוי למצב אנושי זה.

   אנו נוכל להבין את סיבת העדר תופעת הטראגדיה במחשבת התנ"ך, אם נבין את ההבדלים הקוסמולוגיים של שתי התרבויות.

       הקוסמולוגיה של מחשבת התנ"ך היא היחידה שאין בה סכסוך בין האדם לעליונים. מה פרוש תופעה זו. האדם מטבע בריאתו לא משלים עם קצוב משך קיומו. מבחינה זו מחשבת התנ"ך השלימה עם קצוב חיי אדם, כתוצאה מכך היא נבדלת מקוסמולוגיות אחרות, שאין בסכסוך בין עליון לבין האדם.

     ראינו כבר בשעורים קודמים, שאבות העברים יצאו ממושבם באור במצוות אלוהים. עמדנו על העובדה שהאלוהות שצוותה על אבות העברים לצאת מאור, היתה האלוהות שכרתה ברית עם נח אחרי המבול, לא להשמיד את עולמו של האדם.

     ובכן, מדוע ניתן הצו הזה לאבות העברים לעזוב את אור? למען נבין את הסיבה לצו הזה לאבות העברים לעזוב את אור, עלינו שוב להסביר שאור באותם ימים היתה כבר כבושה בידי הכשדים השמיים, אבל תרבות השומרים השתמרה בה.

      לפי התרבות השומרית, לפי הקוסמולוגיה שלה, אלי תרבות זו פעלו לפי חוקי גורל, חוקים שגזרו, גזרו באופן שרירותי.

       הזכרנו כבר בשעורים קודמים, שהאלה של אור נינגל צעדה לאסיפת האלים, והתחננה לפני אספת האלים לבטל את הגזרה להרוס את אור. אילי שומר, שגזרותיהם היו שרירותיות, לא נענו לתחינותיה של נינגל, באומרם, אין לבטל גזרה.

      האלוהות שצוותה על אבות העברים לעזוב את אור, כפי שראינו, היתה האלוהות שכרתה ברית עם נח מלהרוס את עולמו של האדם. אלוהות זו בשונה מאלוהי שומר לא גזרה גזרות גורל, היא היתה אלוהות כורתת בריתות עם בני אדם.

      הקוסמולוגיה של אבות העברים מראשיתה היתה מבוססת על בריתות בריתות מונעות גזרות שרירותיות.

     קוסמולוגיה זו של אבות העברים שהיתה מראשיתה מבוססת על בריתות, פרושה היה שאבות העברים השלימו עם הסדר האלוהי, והאלוהות נעשתה ערבה לעולמם.

    מה היה פרוש השלמה עם הסדר האלוהי? השלמה עם הסדר האלוהי בעולם פירושו היה השלמה עם חוקי הקיום. ראינו ממשל 'עץ הדעת', שלפי חוקי הקיום, מנעד משך קיומו של האדם הוא בין 'עץ הדעת' ל'עץ החיים'.

      אבות העברים השלימו עם חוקים אלו, אימצו רק 'עולם נגלה', לא יצרו עולמות חלופיים, נוסח המצרים העתיקים.

      מחוץ לעובדה שאבות העברים השלימו עם עולם נגלה בלבד, כפי שראינו שהם השלימו עם קיום קצוב חיי האדם.

      בנקודה זו, השלמה עם קיצוץ חיי האדם, מחשבת התנ"ך נבדלה מרוב התרבויות האחרות, וכאן נקח רק את דוגמת תרבות יוון.

      בהבדל ממחשבת התנ"ך, היוונים שבהבדל מהעברים לא היו מודעים למוצאם, ראו את עצמם ילידי האדמה, ראו את עצמם נצחיים.

     אבל חוקי הקיום לא שתפו פעולה עם אמונתם של היוונים על היותם נצחיים, המוות הוכיח להם אחרת.

      מבחינה זו העדר ההשלמה ארכיטיפית של היוונים עם קיצוב משך קיום האדם, הוביל אותם לסכסוך עם עליונים. מבחינה זו היוונים לא היו שונים מהמצרים העתיקים שלחמו באיליהם, לא היו שונים מהשומרים שהיו מסוכסכים עם אליהם.

      אבל הסירוב הזה של היוונים להשלים עם חקי הקיום, יצר אצלם את הרגשת הטראגדה. גיבורים בצורה שרירותית נענשו על-ידי כוחות על, אלים כמו המוירה שגזרה חוקים שרירותיים, אלי אולימפוס שקנאו בגיבורים, באדם. וזאוס שהעניש את החצי-אל פרומתיאוס שהעניק לאדם את האש, להקל על גורלם.

    אם אנו לוקחים את דגם הענשת פרומתאוס על-ידי זאוס, על כי העניק לאדם את השימוש באש, על-ידי כך הפר את האיסור מלהסיג גבולות האלים, ומשווים סכסוך זה עם עליונים, עם פרק הבריאה, ניווכח על ההבדל בקוסמולוגיות של שתי התרבויות.

     פרק הבריאה, פרק א' של ספר בראשית, הוא כבר פרי השלב השני של התפתחות פילוסופית השפה התנ"כית. לפי פרק זה אלהים בורא את העולם למען האדם.

     ובכן,  פרק  הבריאה מוכיח לנו שבקוסמולוגיה התנ"כית אין סכסוך בין האדם לעליון. הרי לפי קוסמולוגיה תנ"כית, הקשרים בין האדם לעליון הסתמכו על 'ברית', ובברית שני הצדדים מסכימים על תנאים, ואם הם ממלאים את התנאים לא קיים ביניהם סכסוך.

      כבר בראשית תולדות האבות יכלו להתהוות טראגדיות מהתנהגות אנושית. מקרה מובהק הוא סיפורו של יוסף, הבן האהוב על אביו יעקב, העדפתו מעוררת את קנאת אחיו, המתנכלים לו, מוכרים אותו. קנאה תמיד מובילה לטראגדיות. ובכן, למרות התנכלות האחים ביוסף המועדף, אנו נוכחים שיוסף בסופו של דבר מגשים את חלומותיו שבגינם שנאו אותו אחיו, הופך לשר במצרים, מציל את אחיו ואביו מרעב. בהקשר התנ"כי, ישר דרך גם אם התנסה בסבל, מצליח, כיוון שבעולם של בריתות הצדיק לא נענש.

       אבל אנו יכולים לראות דוגמה נוספת, מאוחרת יותר, דוגמת איוב שפוקדים אותו אסונות, לפי פרשנויות, המקרה שלו היה דגם של טראגדיה, אבל לא כך לפי מחברי דרמה זו. אלוהים המתגלה לאיוב בעל הטרוניות על גורלו, מוכיח לו שלמרות התרחשויות של סבל, לאדם הוענקו האפשרויות להתחיל מחדש. ובאמת איוב מתחיל  את חייו מחדש ומת שבע ימים.

    פרשת איוב שוב מוכיחה לנו שבעולם של עליון, שהנו ערב לעולמו של האדם, המבוסס על בריתות, טראגדיות לא פוקדות את האדם.

      אולי בהקשר פרשת איוב עלינו לחזור על טעותו של יונג בספרו בשם 'תשובה לאיוב'. יונג לא הבין את מחשבת התנ"ך, הוא יצא מזוית נוצרית, טען שאלהים נכשל במקרה של איוב, ולכן היה צורך בהופעתו של ישוע.

      מקרה הנצרות, ישוע שנצלב, הוא דוגמה נוספת של סטיה של יחיד, במקרה זה ישוע, שהיו לו יומרות  לשנות סדרי עולם בניגוד לבריתות. הוא נצלב, ועל הצלב הכיר בטעותו הכריז 'אלי, אלי למה שבקתני'. מיסדי הנצרות נתנו פרשנות מוטעית למקרה ישוע, לא התיחסו להודאתו בכשלונו על כי הפר את תנאי הברית.

     יונג עם פרשנותו למקרה איוב התעלם מהעובדות שההבטחות המוטעות בשמו של ישוע, על-ידי מיסדי הנצרות לא התקימו. הרי לותר הכיר בכך ולכן המליך את השטן, ושטן זה הוביל להרסנות מלחמת העולם השניה. קלווין לעומתו חזר לרוב עקרונות התנ"ך, נתן מקום ל'השגחה' וחוקיה.

      סדרי עולם לא השתנו לפי הבטחת שאול הטרסי, גם השטן של לותר לא צלח לשנות את עולמו של האדם, האפשרויות היחידות שנותרו היה לחזור לעולם הבריתות של התנ"ך.

       עולם הבריתות של מחשבת התנ"ך משלימה עם חוקי הקיום, חוקים המאפשרים קיום רק אם יש קצוב במשך קיומן של הישויות.

      כל הנסיונות של בני אדם לשנות סדרי עולם לא צלחו ולא יכולות לצלח.

      האדם הוא דייר משנה ביקום, המתת שהוענק, 'דעת'

 אין פירושו שביכותו לשנות את הסדרים היקומיים.