אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 557 -משה – 'כבד פה' (שמות, פרק ד', 10

אוניברסיטה ווירטואלית שעור 557 – משה – 'כבד פה' (שמות- פרק ד' – 10)

    משה נוכח הסנה הבוער, כאשר האלוהות מטילה עליו שליחות לגאול את בני עמו, מנסה להמלט מהשליחות הכבדה, בטענה שהוא 'כבד פה'.

      ברור שהדורות התיחסו לגלוי זה של משה, היותו בעל מום לשוני, כחסרי ידיעה בהיווצרות שפה אצל הילד.

     אצל הילד השפה נוצרת בשלב ראשון כאשר הוא מבדיל את עצמו  מאמו, מזהה את עצמו כ'אני' מופרד. בהמשך, יכולת החיקוי משתלטת עליו והוא לומד לדבר בחקוי המבוגרים. ילדים שהחיקוי מנת חלקם מוקדם, מפתחים שפה מכנית או אוטומטית שוטפת.

      מיעוט בין הילדים שיכולת החקוי אצלם מתאחרת, מתקשים ביצירת המילים. חסר כזה מאפשר להם להסתכל על הסביבה בצורה מקורית שלהם.

      על איינשטיין מסופר שהוא התקשה בשפה בילדותו, גם מאוחר בחייו התקשה ללמוד שפות זרות. לכן איינשטיין יכול היה לראות את עצמו טס על קרן אור, כיוון שיכולת החקוי לא השתלטה עליו.

     סופר הילדים הגאוני הדני אנדרסן, יצר את הסיפור הגאוני על 'בגדי המלך החדשים'. אנדרסן לא הבין איך שפה נוצרת, הוא באינטואיציה הבין שעל ילד עדיין החקוי האוטומטי הלשוני של המבוגרים לא השתלט, לכן הילד בניגוד למבוגרים המדברים כבר בחקוי אוטוממטי של מקהלה, רואה שהמלך ערום.

       מה שאנדרסן באינטואיציה הבין על שני השלבים של דיבור אנושי, שלב ראשון ראית המציאות כפי שהיא, ורק בשלב השני יכולת החקוי משתלטת על הדיבור האנושי, אריסטו הפילוסוף לא הבין, כיוון שהיוונים התעלמו מהיצירתיות של השפה, ראו אותה חלק של נצחיות, נצחיות העולם, עולם שלא נברא.

     ומדוע דוגמאות אלו צריכות לשמש אותנו להבין את הכרזתו של משה שהנו 'כבד שפה'.

     משה הילד בן משפחה כוהנית חשובה, בן המעוט העברי המשועבד, נבחר כבן ערובה בחצר פרעה, כמנהג התקופה ההיא, למען יהיה נאמן לפרעה, עם רכישת תרבות מצרים. משה הילד חווה שבר תרבותי, היפרדות ממורשתו.

     משה כרועה צאן במדין חווה שבר תרבותי נוסף  בהפרדו מתרבות מצרים, בבורחו ממנה. ראינו בשעור הקודם, ששבר תרבותי מאפשר יצירה חדשה, כיוון שהרצף התרבותי נשבר. משה בגלות במדין חסר שורשים, חסר את החקוי המכני של בעלי שורשים, הוא 'כבד פה', חסר את השפה האוטומטית.

     משה החסר שפה אוטומטית, בגלל השברים התרבותיים שחווה, מסוגל לחשוב מבראשית, יכול להזדהות עם אבותיו יוצאי אור שאף הם חוו שבר תרבותי, יכלו ליצור תרבות חדשה. אחי משה, אהרון, שצריך לשמש לו פה, לא חווה שבר תרבותי. הוא שייך למשפחה מכובדת שומרת על הירושה של האבות, על הכתבים שהשבטים נשאו אתם בנדודיהם, כתבים כתובים בכתב שונה מהכתב המצרי ההיאגרופילי. עובדת אלו, שמרו על אלו שירדו למצרים, מלהתבולל לגמרי בתרבות המצרית.

      למרות שהעברים לא התבוללו לגמרי בתרבות המצרית, אהרון הוא כוהן, כוהן, תופעה חדשה אצל העברים. האבות לא היו כוהנים. העברים בסופה של הישיבה לצד המצרים, שאלו מהם את משרת הכהונה, משרה שבחלקה אימצה את פולחן החיות המצרית. עגל הזהב לא דמה במאום להעדר פולחן אצל האבות. אהרון כחלק התרבות החדשה של העברים שפתו היא אוטומטית, גם תרבותו כבר אוטומטית.

       משה ואהרון אחיו נחלקו בדעותיהם כתוצאה של מצבם השונה, דעות שונות, שמהר מאד הובילו למרד אהרון, למרד עגל הזהב. משה

שהשליחות האלוהית על כתפיו, הצליח לגבור על אחיו המרדן, הצליח, אבל רק חלקית.

       אהרון הצליח לשם שמירה על אחדות השבטים, להשיג ממשה וויתור, לתת מקום כבוד לכהונה, ערך זר לירושת האבות, ערך זר למהפכה המחשבתית של משה, ששאף לחזור מהפכה מבוססת על הערכים של האבות.

     הכהונה נכנסה בדלת האחורית למהפכה שאותה קווה משה לישם, כהונה שאחרי חורבן בית ראשון, דחתה את הירושה המופשטת של משה.

      אנחנו יכולים לעמד על ההבדלים התרבותיים בין משה ואחיו אהרון, אם אנו בודקים את עשרת הדברות, חיבורו של משה. בעשרת הדברות אין פולחן כוהני, עשרת הדברות נאמנות לפילוסופית השפה יצירת אבות העברים יוצאי אור.

      פרק הבריאה, פרק א' של ספר בראשית, אף הוא כולו מבוסס על החלק הראשון של פילוסופית השפה שאבות העברים יוצאי אור חוללו, במשל 'עץ הדעת'. פרק הבריאה מבוסס על העקרונות של משל 'עץ הדעת', עקרונות 'דעת' המבדילה, עקרון יצירת המגדרים, טוב ורע, חיבור בין המגדרים, כריתת ברית ביניהם, יצירה. אין בפרק א' של ספר בראשית זכר לחלק הכוהני של אהרון, פולחן כוהני.

      פרק ראשון זה של ספר בראשית, מתחיל עם הופעתו של האלוהות מהאין, אלוהות המבדילה בין שמים וארץ, הבדלה של 'דעת', הבדלה ויצירת מגדרים.

    בהמשך האלוהות מבדילה מה'תוהו ובוהו', אנרגיה מפוזרת, באמצעות 'אומר', 'דעת' שפה, יוצרת את האור. ממשיכה, מבדילה בין האור והחושך, למען יצירה מגדרית, יצירה מבוססת על ברית, וכך הלאה.

       בפרק הבריאה שוב אנו לא מוצאים זכר לפולחן כוהני, האדם נברא בצלם האלוהות.

        פרק הבריאה ועשרת הדברות מבוססות על הפילוסופיה הלשונית שנמצא במשל 'עץ הדעת', אין בהם זכר לאותו יסוד כוהני שאהרון מיצג.

        אהרון בהעדרו של משה על ההר מרד באחיו,יצר את עגל הזהב, פולחן חיות מצרי, וזה בחוסר ברירה, כפי שהזכרנו, התפשר אתו למען שלנות השבטים.

      שני היסודות, יסוד מופשט של פילוסופית השפה, עם היסוד הנרכש  מהמצרים, בהנהגת אהרון, המשיכו  לדור זה ליד זה במתח. הנבואה המייצגת את החלק המופשט, נסתה להלחם בחלק הכוהני, בחלק של קורבנות ללא הועיל.

      אחרי אסון חורבן בית ראשון החלק הכוהני מנצח, מסלק את החלק המופשט, את החלק הנבואי.

      יהדות מאוחרת שכחה את פילוסופית השפה, שמרה עד לחורבן בית שני את הפולחן הכוהני, יותר מאוחר ההלכה במידה רבה נעשתה תחליף פולחני שלא נשאר בה זכר לפילוסופית השפה.

     חשוב לציין את ההתפתחות הזו, כיוון שיהדות הפכה לקהילה פולחנית, שאפשר את הגלות הממושכת. יהדות מאוחרת לא היתה מסוגלת להתמודד עם פילוסופיות ריבוניות, פילוסופית השפה שנשכחה.

     קהילה פולחנית למעשה היתה פרי השתלטות יכולת החקוי עליה, שהפך את שארית הירושה למכנית. מכניות שלא מאפשרת מחשבה מקורית, מחשבה ראשונית, לא מאפשרת 'כבדות שפה', כבדות שפה נוסח משה, 'כבדות פה' שאיפרה למשה את המשך המהפכה הלשונית של אבות העברים שיצאו מאור.

       ההלכה הגלותית שהיתה פרי יכולת החקוי, חקוי רציף הדוחה שבר תרבותי, הדוחה שבר תרבותי המאפשר מחשבה ראשונית.

      רק בבית ראשון הנביאים הצליחו בשמירת המהפכה המחשבתית של אבות העברים יוצאי אור, המהפכה שמשה 'כבד הפה' פתח, ואהרון המורד, בסופו של התהליך הצליח לבטל.

      יהדות הגלות לא הצליחה לצאת מהקפאון, שבר תרבותי התחולל רק כתוצאה מהשואה, שהכריח את הנותרים לחשיבה ראשיתית.

      גם היום אלו ששרדו עדיין לא השתחררו מהקפאון המחשבתי. לא מודעים שפילוסופית השפה, בשני השלבים שלה, שלב שיוצאי אור חוללו, שלב שני שהיציאה ממצרים איפשרה, שלבים שהנם  חד-פעמיים. מהפכות מחשבתיות המכילות  בתוכן את התובנה שהקיום האנושי אפשרי על בסיס 'ברית', ברית שהאלוהות כרתה אחרי המבול עם נח, ברית שנכרתה על רגלי הר סיני.

    השארית לא מודעת שהקיום האנושי מתאפשר הודות למתת  האנומלית 'דעת', דעת המבדילה, דעת היוצרת מגדרים, והמגדרים על ידי בריתות יוצרת את הקיום האנושי.

אוניברסיאב וויקטואלית – שעור 556 – האשם הקיין

האוניברסיטה הווירטואלית – שעור 556 – האדם הקין     

     אריסטו אומר בספרו 'פואטיקה' שהאדם הוא החקין הגדול ביותר. קביעה זו של אריסטו היא נכונה רק חלקית.

     היוונים שהאמינו בעולם נצחי, לא היה להם צורך ביצירה. כך סוקראטס בדיאלוג קרטילוס טוען שהערכים הם פרי נפשו הנצחית. וברור שאמירה זו תואמת את אמונתם של היוונים שהכל נצחי. לכן אין צורך ביצירה. היוונים שללו מהשפה את היצירה.

    אבל אם אנו מתחילים לבדוק אמירה זו של שני הפילוסופים, אריסטו וסוקראטס, מתברר מיד שהם מתכחשים לעובדה שהם יצרו את הפילוסופיה שלהם, הרי הגיגיהם לא היו קיימים לפני שהם יצרו אותם. אפילו אם אלה היו חלק מנפשם, הם לא היו חקוי.

      האמונה היוונית על עולם נצחי התבסס על מיתוס האתונאי.      מיתוס אתונאי זה סיפר על המלך הראשון של אתונה בשם ארחיתאוס, שנולד מהאדמה. מלך זה הקריב את בתו למען הצלת העיר אתונה.

     לפי מחקרים חדשים הפרתנון, שאותו בנה פריקלס, היה צריך להחיות את המיתוס על המלך הראשון של אתונה, ארחיתאוס.

    ממחקר ראשון זה מתברר שהמיתוס של אפלטון על לדת בני הרפובליקה שלו מהאדמה, לא היה המצאה שלו, אלא היה מבוסס על המיתוס האתונאי על המלך ארחיתאוס שנולד מהאדמה.

      ומדוע קביעתו של אריסטו שהאדם הוא החקין הגדול ביותר וכל היצירות הם פרי חקינות בלבד, לא נכונה. כפי שהצבענו הרי הפילוסופיה של אריסטו, הדיאלוגים של אפלטון היו יצירות שלהם,  ולא פרי חקינות.

      עלינו לבדוק תפקיד חקינות בתרבויות אנוש. תרבות נוצרת, במקורה היא יצירה אנושית של קהילה, ויצירה זו הופכת לקוד.  למען שקוד תרבותי ראשוני זה ישמר, יש צורך 'לחקות' אותו.

      ראינו שהקוד התרבותי של אתונה סבב על המיתוס של המלך הראשון ארחיתאוס, שפריקלס רצה להחיתו בבנין הפרתנון.

    ראינו שאפלטון חקה מיתוס זה, בקבעו שבני הרפובליקה שלו הם ילידי האדמה, איזכור על היות המלך הראשון של אתונה ארחיתאוס בן האדמה.

      התיחסנו לקביעתו זו של אריסטו על חקוי, שהיא נכונה רק חלקית, כיוון שהחקוי הוא שלב שני, אחרי שנוצר קוד ראשוני. ואת הקוד הראשוני הזה יש לחקותו למען שיווצר רצף תרבותי.

     במחשבת התנ"ך 'חקוי' לא מוזכר, במקום זה מוזכרת היצירה הלשונית, יצירה פרי 'דעת' למרות שהעברים אף הם בשלב שני חקוי את הקוד הראשוני, אם זה הקוד משל 'עץ הדעת' או קוד שני, 'יציאת מצרים, כריתת הברית בין בני ישראל לבין האלוהות'.

       ברור שתרבות בשלב שני שלה מבוססת על חקוי של קוד ראשוני שנוצר. כך הנצרות התבססבה על יצירת מיתוס ישוע שנצלב, בשלב שני היא הפכה את המיתוס הזה ל'מיסה', חקוי ליצירה ראשונית, שאיפשר את הרצף התרבותי הנוצרי.

         אבל רצף תרבותי המבוסס על חקוי קוד ראשוני אינו נצחי. כאשר תנאים משתנים, יש 'שבר' ברצף תרבותי, ובזמן ה'שבר', נוצר קוד חדש, המשכיח את הקודם. כך שה'שבר' התרבותי, ויצירת קוד חדש שוב מאפס את קביעתו של אריסטו שהאדם הוא חקין בלבד, כיוון שכל התרחשות שבר מאפשר לאדם 'ליצור' דבר חדש, שלא היה  קודם.

     אבות העברים שיצאו מ'אור', מרכז תרבותי שומרי, היציאה גרמה אצלם ל'שבר' תרבותי, שבר זה איפשר את היצירה שלהם.  הקוד התרבותי החדש, אפשר להגיד, הנו משל 'עץ הדעת', קוד חדש.

        עד עכשיו הצבענו על יצירת תרבויות מקודים שנוצרו, אבל מטרתינו היא להצביע על יצירה אנושית ראשונית, יצירת השפה עצמה, שיצירתה מאפסת את קביעתו של אריסטו על היות האדם חקין בחבד.

      במקרה, בהבדל מהתרבות היוונית, התרבות העברית מבוססת על קוסמולוגיה שונה מזו של היוונים. תרבות התנ"ך מבוססת על קוסמולוגיה המספרת לנו שלאדם הוענקה 'דעת' ו'דעת' זו מבדילה, מבדילה בין טוב לרע, 'דעת' יוצרת.

      המשל לא מרחיב באיזו צורה האדם מבצע את ההבדלה, הבדלה ההופכת את טועמי 'דעת' ל'מודעים', מודעים לעירומם. אבל המשל פוסח על שלבי בינים של היצירה, אחרי השלב הראשון, המשל הופך את השם 'דעת', לפועל, 'לידע' ומספר לנו שהאדם ידע את אשתו ויצר את הולד קין.

      המשל פוסח על שלב יצירת הפועל 'לידע' לא מדגיש שהשנים, אדם ואשתו היו צריכים ליצור את הפועל 'לידע", לכרות ברית, לזכר את השם שהעניקו לפעולה.

      המשל גם פוסח על ההדגשה ש'לידע', הוא לא רק 'משגל', אלא פועל ליצירת חיים, יצירה המתבצעת על-ידי שליחת אדם את הזרע או הגנים שלו, לערב אותם עם הגנים של האשה, ערבוב שהנו ברית המאפשר את היצירה.

      עלינו לדעת שכל המחשבה הזו של אבות העברים היא אינטואיטיבית בלבד, חסרים לה ידיעות מאוחרות, לכן פוסחת על שלבי בינים, דבר שהקשה על הדורות להבין את עמקות האינטואיציה שאיפשרה ליצור את משל 'עץ הדעת'.

    אבל משל זה, 'עץ הדעת', מאפס לגמרי את קביעתו של אריסטו שהאדם הוא חקין בלבד, הוא מצביע על כך שהאדם יוצר, אפילו אם הדברים נמסרו חלקית בלי שלבי היצירה.

       אם השתמשנו בשם 'ברית', ברית בין שנים היוצרים את המלה, למען לזכור את המלה הנעלמת, השם 'ברית', מופיע במחשבת התנ"ך כבר בזמן המבול, כאשר האלוהות כורתת ברית עם נח מלהשמיד את העולם. במקרה זה הקשר בין האלוהות לאדם מכונה 'ברית', אם כך כל עשיה בין שנים, המבוסס על הסכם, היא ברית. לכן העובדה שאדם 'ידע' את אשתו, מבוסס על ברית. ואם כל קשר בין שנים מכונה 'ברית', יצירת מלה ראשונה על-ידי שנים אף היא פרי 'ברית', למען לזכר את השם שהעניקו לקול שיצא מגרונם. החקוי של הפעולה הוא שלב משני, הופך את השפה שנוצרה למכנית, מכניות המשכיח את שלב היצירה הראשונית.

       כפי שהזכרנו מחשבת התנ"ך היא אינטואיטיבית פוסחת על שלבי בינים ועלינו למלא את החסר.

        אנו יכולים לראות איך מחשבת התנ"ך מעונין רק במטרה סופית, או יעוד סופי. בפרק שני של ספר בראשית, נאמר שמי שיטעם מפרי 'עץ הדעת' ימות. והנה, חוה ואחריה אדם טועמים מהפרי ולא מתים, אבל המשל ממשיך ואוסר עליהם מלאכל מפרי 'עץ החיים'. עובדה זו מסבירה  שהקללה שהאוכל מהפרי ימות, מלמדת רק שהכוונה היא שהאוכל מהפרי יהיה מודע למות, כיון שנאסר עליו מלאכל מפרי 'עץ החיים'.

      אם אנו ממלאים את חסרי שלבי הבינים, אנו עדים שמחשבת התנ"ך בניגוד להשקפה היוונית ששללה יצירה מהשפה, מצביעה על ההפך, שהאדם יוצר את עולמו. הרי רק לאדם בצורה אנומלית הוענקה 'דעת', ולא לברוים אחרים, דעת חלק מהאינפורמציה היקומית.

        בגין חסר שלבי בינים הדורות לא ראו במשל 'עץ הדעת' את בסיס פילוסופית השפה, פילוסופיה המעניקה לאדם את יכולת  היצירה, את יכולת יצירת עולמו.

     גם אם הדורות לא ראו במשל 'עץ הדעת' את בסיס פילוסופית השפה, יוצאי מצרים, אלו שחוו שוב שבר תרבותי, בהיפרדם מהתרבות המצרית, הבינו את המשל, ועל בסיסו יצרו את פרק א' של ספר בראשית, את פרק הבריאה, המבוסס על העקרונות שבמשל 'עץ הדעת'.

      לדאבונינו עד היום לא מתיחסים למשל 'עץ הדעת' ולפרק הבריאה, פרק א' של ספר בראשית, את ההשקפה המנוגדת לזו של אריסטו והיוונים שהתכחשו לשפה היוצרת כיון שרצו בנצחיות העולם, בנצחיות האדם. הנצרות אימצה את ההשקפה היוונית, מיסדה, שאול הטרסי החטיא את משל 'עץ הדעת', כיון שגם הוא רצה בחיי נצח.

         העדפת ההשקפה היוונית נובעת מכך שהאדם לא מסוגל להשלים עם חיים קצובים, חיים קצובים שעליהם מסופר במשל 'עץ הדעת'.

.

אטניברסיטה ווירטואלית – שעור 555 – תורת הקואנטות באה לחזק את פילוסופיה הלשונית של התנ"ך, את תורת הבריתות

 אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 555 – תורת הקואנטות באה לחזק את הפילוסופיה הלשונית של התנ"ך, את תורת הבריתות

     תורת הקוואנטית שראשיתה עם הפיזיקאי הגרמני הייזנברג, ממשיכו בוהר, החצי יהודי הדני, זוכה לשכלולים, על-ידי הפיזיקאי קרלו רובלי, שבין ספריו אנו מוצאים גם ספר בשם 'המציאות היא לא כפי שנראית לנו',

     ברור שאני לא פיזיקאית, ולא באה להתיחס לתורתו של רובלי, אלא רק מה שעיני קלטו מדבריו, התואמים את ההשקפה התנ"כית, שהקוואנטות מקבלות את זהותן רק בהתמזגות זו בזו.

      מסקנה זו תואמת את ההשקפה התנ"כית הרואה שהישויות מקבלות זהות מבריתות, התמזגות זו בזו..

      מספיק אם נזכיר את העובדה שעליה הרחבתי בכתבי, שהשפה היא תוצאה של בריתות בין שני יחידים, הנותנים שם לפעולה, לעצם,  למען לזכור אותו, להצפינו במח, כיוון שהשם הוא ישות מופשטת, לא מוחשית, קיים רק בזכרון, או אם הומצא כתב, בכתובים.

     ה'ברית' היא עיקרון תנ"כי, נמצא רק בקוסמולוגיה שלה, שאפשר להרחיבו על היקום כולו, יקום שבו שולטים חוקי בריתות בין הישויות.

       רובלי מזכיר גם שהעולם אינו רציף, עיקרון שאינו לגמרי חדש כבר היום, למרות שהיוונים שהמערב ראה ורואה את עצמו ממשיכו, במדע ובפילוסופיה, האמין בקיום רציף, נצחי, שאותו השליח שאול הטרסי, יוצר הנצרות, שמרד במסורת אבותיו, העברים, אימץ מהיוונים, סבר שהאלוהות תשנה סדרי עולם, בגין קורבנו של ישוע, תבטל את המוות, שמחשבת התנ"ך האמינה בו, במקום קיום קצוב יווצר קיום רציף, שממנו המוות יגורש.

       איני רוצה להיות אפיקורסית ולכפור בתורותיהם של מדענים  שהוכתרו כגדולים, ניוטון ואיינשטיין. שסברו, הראשון האמין בעולם של גרוויטציה של כוחות, ולא גרוויטציה של אינפורמציה, והשני, איינשטין, שהתנגד לתורת הקוואנטות, חשב את העולם דטרמיניסטי.

    מה שרובלי טוען מנוגד לדעות של אנשי מדע דגולים אלו, למרות שהוא בניגוד לי אינו מעיז להיות אפיקורסי, ולהצביע על הטעויות שלהם.

     מה שרובלי טוען לגבי אי שלמותן של קוואנטות, או ישויות, כל עוד לא התחברו זה בזה, אנו כבר מוצאים בפילוסופיה הלשונית התנ"כית הנמצאת בספר בראשית במשל 'עץ הדעת', ובפרק א' של ספר זה, פרק הבריאה.

     לדאבונינו צאצאי העברים, לא צלחו לפתח את התורה הלשונית שהיתה פרי אינטואיציה של אבות העברים, ופסחה על שלבי בינים, דבר שהקשה לדורות להבין את גודל התובנה בפרקים אלו, על פעילות האינפורמציה, השפה, המעצבת את היקום על-ידי בריתות, התיחסו אליהם רק כמצביעים על אמונה דתית, לא על תובנה אינטואיטיבית של האינפורמציה, שכינו אותה במשל 'עץ הדעת' בשם 'דעת'. אם אנו רוצים להבין איך 'דעת', יוצרת על-ידי התמזגות של יסודות עם יסודות, למען ליצור את השלם, מספיק אם נחזור למשל 'עץ הדעת', בו נאמר שאדם 'ידע' את חוה, ידע, במובן שילח את הגנים שלו למען יתאחדו עם הגנים של חוה, למען יווצר הוולד, קין.

     לפי משל 'עץ הדעת' עולמו של האדם הנשלט על-ידי 'דעת', דעת' היוצרת חיים, דעת המאפשרת 'לדעת' את חוקי היקום, 'דעת' המעניקה לחוה ואדם שאכלו אותה, להיהפך ל'מודעים', לראות את עצמם עירומים. 'דעת' שהיא האינפורמציה היקומית המעצבת את הישויות ביקום. במקרה עולמו של האדם, 'דעת'  יוצרת את עולמו על-ידי התמזגויות, ומשמשת מיקרוקוסמוס המשקף את המקרוקוסמוס.

      רובלי הפיזיקאי מזכיר את הרקליטוס היווני, שראה את היקום כזורם. הרקליטוס מפורסם באימרתו שלא נכנסים לאותו נהר פעמיים. הרקליטוס בדומה לרובלי הפיזיקאי לא ידע על השפה, שפה המאפשרת לתת שם לנהר ולהכנס אליו פעמים רבות.

    רובלי עם כל תובנותיו בתורת הקוואנטות, כפי שציינו אומר שהם מקבלות שלמות רק בהתמזגות זה בזה, לא יודע על השפה, או על 'דעת', שהיא חוק יקומי, חוק יקומי היוצר על-ידי התמזגויות, בשפה, על-ידי בריתות.

     אם אנו מקבלים את דעותיו של רובלי שיסודות מקבלים את שלמותם על-ידי התמזגויות, אפשר להגיד על המדע שהוא באיחור של אלפי שנה חוזר על האינטואיציה שאנו מוצאים במשל 'עץ הדעת', ש'דעת' יוצרת שלמויות, שלמות חיים, על-ידי התמזגות.

      אנו יכולים גם להזכיר את דבריו של רובלי הטוען שהיקום אינו רציף. שוב, אם אנו חוזרים למשל 'עץ הדעת', נאמר בו שמנעד החיים בין עץ הדעת לבין עץ החיים. מחשבת התנ"ך קיבלה חיים קצובים, לא שאפה ל'רצף, בדומה ליוונים, בדומה לשאול הטרסי שאף הוא רצה 'רצף' קיום בו המוות הקוצב חיים מגורש.

       לחזוק דברינו אנו יכולים לחזור גם לפרק א' של ספר בראשית, פרק הבריאה שהוא שלב שני בהתפתחות פילוסופית השפה. בפרק זה נאמר שהאלוהות יוצאת מה'אין', ומה'תוהו ובוהו', אנרגיה מפוזרת, באמצעות 'אומר', שפה, יוצרת את הישויות.

      המשל מתאר את הקיצוב של ה'רצף', ה'תוהו ובוהו' שהנו 'רצף', על-ידי שפה, 'אומר', שפה שהיא 'דעת', דעת האינפורמציה היקומית המעצבת מהאנרגיה המפוזרת את הישויות.

        ועכשיו אנו יכולים לחזור לאפיקורסות שלנו, לטעון נגד איינשטיין שהאמין בעולם דטרמיניסטי, ראה את עצמו כתלמידו של שפינוזה, שפינוזה שמרד במסורת אבותיו, ששלל 'רצון חופשי', רצון חופשי המאפר לאדם את היצירה.

      איינשטיין כחסידו של שפינוזה, טען שהתנ"ך מורכב מסיפורי ילדים. ברור שסיפורי ילדים לא מכילים אינטואיציה חד-פעמית, שהיתה לאבות העברים, להבין שהעולם מעוצב על-ידי 'דעת', אינפורמציה יקומית. שלילת מחשבת התנ"ך על-ידי איינשטיין איפשר לו את אמונתו שהעולם הוא דטרמיניסטי, לא נברא, איפשר לו לאמץ את השקפתו של שפינוזה על 'פנתאיזם', אלוהות הממלאת את כל היקום, שביקום זה האדם הוא פרי 'האצלה' מהאלוהות, אדם חסר רצון חופשי, רצון חופשי המאפשר יצירה.

      ברור שבעולם חסר רצון חופשי, עולם שבו דטרמיניזם שליט, דברים לא נבראים. שפינוזה למעשה חזר לדעות היוונים שהאמינו בעולם רציף, עולם נצחי לא נברא.

       ועכשיו אנו יכולים לחזור לאפיקורסות השניה שלנו. ניוטון שחקר את התנ"ך, כפי שהוא חקר אלכימיה, אמר שלקדמונים התגלו דברים שהוא ובני דורו לא מבינים. לפחות לניוטון היתה ענוה שהיתה חסרה לאיינשטיין. אבל ניוטון יצר את התורה של גרוויטציה של כוחות.

       ניוטון שהיה תוצר המדע המערבי, לא היה מודע לעובדה ש'כוחות', הם סטטיים, כוחות כמו ה'תוהו ובוהו', בפרק א' של ספר בראשית, שהאלוהות בוראת מ'תוהו ובוהו' זה באמצעות 'אומר', שפה את הישויות. 'תוהו ובוהו', במינוח עכשוי, 'אנרגיה מפוזרת', 'כח', היא סטטית, לכן הגרוויטציה של ניוטון מתבצעת על ידי ישויות שכבר עוצבו על-ידי אינפורמציה, על ידי 'דעת', או במילים של רובלי, קוונטות שכבר התאחדו והפכו לישויות.

   למרות גלוי ה-DNA במחצית המאה הקודמת, העולם המדעי והעולם הפילוסופי עדיין לא מודע שאינפורמציה, 'דעת', מעצבת את היקום, לכן לא כוחות, נמשכים זה לזה, לפי תורת הגרוויטציה של ניוטון, אלא ישויות שעוצבו כבר על-ידי אינפורמציה, 'דעת', ישויות פרי חוקי הבריתות.

     רובלי עם כל התובנות שלו על התמזגויות קוואנטות למען להשיג שלמות,, לא מודע בכלל שהעולם הוא פרי בריתות, בריתות הגורמות להתמזגויות, עקרונות הנמצאים כבר במשלים הפילוסופיים הלשוניים בתנ"ך.

     רובלי אינו היחיד, היותו נוצרי, שלא מודע לפילוסופיה הלשונית של התנ"ך, עם תורת הבריתות, צאצאי העברים לדאבונינו אף הם לא  מודעים לכך.

     למען להצביע, עד כמה גם צאצאי אבות העברים לא מודעים על הפילוסופיה הלשונית האינטואיטיבית של התנ"ך, הביאנו את איינשטין ואת מורו שפינוזה.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 554 – קהלת הצוחק

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 554  –   קהלת הצוחק

   ראינו בשעור הקודם שקהלת מדבר בשני קולות, אבל עלינו להתרכז בתרומתו של קהלת למחשבת התנ"ך.

     אפשר להגיד על קהלת שהוא מתמודד עם כל הספקות של דורו, ספקות שהצביעו על כך שהקהל העברי כבר לא קיבל את מחשבת התנ"ך כפשוטה, העלה שאלות שמחשבת התנ"ך התעלמה מהן.

       קהלת כדובר הדור הספקן, צוחק לרוב האמונות של חכמי הדורות, חכמים שכביכול להם תשובות לבעיות קיומיות.       

     למעשה מחשבת התנ"ך שידעה על הפן ה'נחשי' של השפה, פן שלא השלים עם חוקי הקיום הקוצבים חיי אדם, היא ניסתה והצליחה במדת מה לדכא את מרדנותו של ה'נחש', השלימה עם קיצוץ חיי אדם, השלימה עם עולם נגלה, לא שאלה על ראשית, לא שאלה על אחרית. והנה קהלת מנסה להתמודד עם כל השאלות האלו שמחשבת התנ"ך הצליחה להתעלם מהן. כמוהו, גם חכמים של דורות, ניסו לתת תשובות משלהם לבעיות קיומיות.

      אנו צריכים לראות בקול הראשון של קהלת, התמודדות עם כל אותן שאלות שמחשבת התנ"ך התעלמה מהן, אבל בני דורו של קהלת שאלו. וקהלת מצביע על כך שכל אותן תשובות לשאלות, מהאדם והלאה,  'הבל הבלים', שאין ביכולת האדם להבינם. ובפרק א' פסוק 17 הוא מסכם: 'ואתנה לבי לדעת חכמה ודעת הוללות ושכלות ידעתי שגם זה הוא רעיון רוח. כי ברב חכמה רב כעס, ויוסיף דעת יוסיף מכאוב'.

     קהלת לא רק שאל את השאלות הראשוניות שמחשבת התנ"ך

ניסתה להתעלם מהן, הוא גם ניסה את כל התענוגות, שאף אותן מחשבת התנ"ך פסלה, בהצטמצמה בערכים קיומיים, ערכים הנמצאים ב'עשרת הדברות',  ובדבר הפוסל תאוות אנושיות.

       למען להוכיח שהוא התנסה בכל התענוגות האסורים, קהלת מתימר  שהוא היה מלך בירושלים, עובדה שאפשרה לו את כל התענוגות האסורים. אולי באימרה זו קהלת מרמז על שלמה המלך, שיחסו לו חכמה, וחכמתו היתה הבל הבלים, והוא הרשה לעצמו את כל התענוגות, ומחשבת התנ"ך התעלמה מחמדנותו, כיוון שתענוגות אלו של שלמה הוסתרו, בהתאם להשקפה התנ"כית המקובלת.

      כפי שכבר הצבענו על כך בשעור הקודם, קהלת בפרק השלישי חוזר לכל הערכים הקיומיים של התנ"ך, מודיע על כך שאלהים קבע      'לכל זמן , ועת לכל חפץ תחת השמש', ונסיונות חכמים ספקניים להוסיף מחכמתם, היא הבל, בגין היות הקיום שרירותי.

    בפסוק 10 , של פרק ג'  קהלת מסכם שאלהים:'את הכל עשה יפה בעתו, גם את  העולם נתן בלבו'.

     אולי בסיכום זה, קהלת רוצה להגיד שאלהים נתן לאדם גם את הבנת העולם, אבל הוא מסתייג משאלות שאלהים מנע מהאדם לשאל עליהן.

       תרומת קהלת היא בעיקר בנושא אחר, הנעדרת ממחשבת התנ"ך, שרירותיות הקיום. מחשבת התנ"ך קבעה התנהגות בעולמו של האלוהות, אלוהות שכרתה ברית עם האדם, לנהג לפי כללי מוסר, כללים קיומיים, לפיהם הצדיק תמיד נשכר. אנחנו רואים שיוסף עם כל ההתנכלויות בו על-ידי אחיו שקנאו בו, התנכלות בו במצרים של אשת פוטיפר, בסופו נשכר. יוסף נשכר בסופו כיוון שלפי המוסר התנ"כי, הצדיק תמיד נשכר. אבל לא רק יוסף הצדיק בסופו נשכר, גם איוב שחשב לרצות את האלוהות בקורבנות, ועל-ידי כך למנע התרחשויות, מות בניו, בסופו של הדרמה נשכר, זוכה להתחלה חדשה ולחיים מאושרים, מת שבע ימים.

     כאן בספרון זה של קהלת אנו פוגשים בפעם הראשונה בכך     שגורל אחד לכלם, הצדיק לא נשכר בכל פעם.

      קהלת מכניס למחשבת התנ"ך 'שרירותיות', כפי שציינו, שאנו לא מוצאים בה קודם. הכנסת ה'שרירותיות' בחיי אדם במדה רבה מערערת את המחשבה הקיומית התמימה הקודמת. בהעלאת את ה'שרירותיות', שוב קהלת דובר מפי ה'נחש' במשל 'עץ הדעת', 'נחש' המורד בסדר האלהי.

     אבל למרות המרידות כביכול של קהלת, הוא חוזר לדברים הפשוטים, שאנו כבר מוצאים בפרק ג', שם הוא מונה התרחשויות פשוטות, התרחשויות פשוטות הסותרות נסיונות של מרד אדם, נסיונו לעבור גבולות מותר, גבולות מותר שאלהים קבע.

      ובכן, בכך גדולתו של קהלת, הוא מעמיד את המרדנות האנושית הרוצה כל הזמן לעבור על גבולות, ומצביע שמרדנות זו היא 'הבל הבלים'.

      אפשר היה להסתפק בשלושת הפרקים הראשונים של ספרון זה  של קהלת, אבל הוא מעונין להצביע על עוד אמונות תפלות של האדם, ש'השרירותיות הקיומית' תמיד שמה לאל.

     עובדה זו של ערעור של קהלת את כל האמונות של בני אדם, היה צריך לפסול את הספרון, אבל קהלת בסופו של דבר תמיד מגיע לעובדות חיים פשוטות, העדיפות על אמונות תפלות אנושיות, שה'שרירותיות של חוקי הקיום' כאילו צוחקת עליהן.

    כך קהלת הצוחק, כאילו מייצג בהבנותיו את 'החוקים השרירותיים של הקיום'. ולמרות הכרתו בשרירותיות חוקי הקיום, הוא ומצביע על כך, ש'החיים עדיפים על מוות'. ומדוע, כיוון שבמוות כבר אי אפשר לשאל דבר.

     קהלת הצוחק, קהלת המיצג את החוקים השרירותיים של הקיום, חוזר לאלהים שהקציב לאדם רק אפשרויות פשוטות, ועל האדם עם תאוותיו, עם מרדנותו, להסתפק עם המעט שהוקצב לו.

 ושוב בפרק ה' קהלת מסכם את דעותיו: 'אל תבהל על פיך, ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני אלהים, כי אלהים בשמים ואתה על הארץ, על כן יהיו דבריך מעטים'. ובאותו פרק ה',  בפסוק 6  קהלת אומר:'כי ברב חלומות והבלים ודברים הרבה, כי את האלהים ירא'.

     חבל שקהלת לא הועמד מול חכמי יוון היותר מאוחרים, שקבעו חוקים לפי משאלות לבם, מבלי להסתכל על המציאות השונה מקביעותיהם. קהלת ודאי היה צוחק עליהם ומצביע שהקיום השרירותי פוסל את כל הקביעות שלהם.

      משום מה הדורות המאוחרים, זה נאמר גם על חכמי העברים כמו פילון האלכסנדרוני, שניסה למצא סינתזה בין עקרונות התנ"ך, לעקרונות אפלטון שדעותיו מנוגדות לגמרי למחשבת התנ"ך. דבר  זה אמור גם לגבי הרמב"ם, שבספרו ' מורה הנבוכים', ניסה לעשות סינתזה בין מחשבת התנ"ך, לבין עקרונותיו של אריסטו. חכם זה שהתימר ללמד את ה'נבוכים', כנראה לא קרא את דברי קהלת.

      אבל לא רק מול חכמי העברים המאוחרים שלא זכרו את דבריו של קהלת, יש להעמיד את דבריו של חכם זה,  שיצג את החוקים השרירותיים של הקיום, ויחד אתם צחק על כל היומרות של אנשים, על בטחונות שלהם, שהיו מנוגדים לחוקי הקיום.

       כל החכמים שהתכחשו למציאות, חברו משאלות מנוגדות מציאות, כלם לא שמעו את צחוקו של קהלת על יומרות, שהוא כנה אותם 'הבל הבלים'.

      כנראה רק תרבות התנ"ך יכלה ליצור מתוכה חכמים נוסח קהלת. למרות שקהלת פקפק כבר בכמה מוסכמות של מחשבת התנ"ך, כמו מוסכמה שהצדיק נשכר, קהלת עם צניעותו, תמיד חזר להשקפה הקיומית של התנ"ך.

      אבל יש כאן צורך להוסיף, דבר שכבר הצבענו עליו בשעור הקודם, שכל מחברי המשלים התנ"כיים כבר לא היו מודעים לפילוסופית השפה שאנו מוצאים את ראשיתה במשל 'עץ הדעת'. הבנה כזו יכלה לתת יותר תוקף לדבריהם, הבנה כזו היתה יכולה גם לשמש את הדורות המאוחרים שהועמתו עם הפילוסופיה היוונית.

    אם מחברי המשלים החשובים האלו, היו מבינים את ראשית פילוסופית השפה במשל 'עץ הדעת', טעותם של אנשים כמו פילון האלכסנדרוני וטעותו של הרמב"ם, שניסו לעשות סינתזה בין מחשבת התנ"ך לבין המחשבה היוונית הקוטבית לה היתה נמנעת. ולא רק זה, אם חכמים אלו כמו קהלת, מחבר משל 'איוב', היו מבינים את פילוסופית השפה שבתשתית מחשבת התנ"ך, המחשבה העברית היתה יכולה להיהפך למחשבה דומיננטית.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 553 – קהלת מדבר בשני קולות

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 553 – קהלת מדבר בשני קולות

     קהלת נתפש תמיד כספר עם סתירות רבות. אבל אם מתבוננים על שלושת הפרקים הראשונים של הספר אנו עדים לעובדה שבפרקים , פרק א' ופרק ב', ופרק ג', מוצגות שתי השקפות.

     קהלת בשני הפרקים הראשונים מציג בעל נטיות ספקניות, מישהו הרוצה להבין את רזי הקיום, רוצה לבדוק מדוע האדם המפליג מעבר לגבולות, רוצה את היותר, מגיע למסקנה שהכל הבל. השקפה ראשונית זו המיוצגת בשני הפרקים הראשונים היא השקפה ספקנית, שונה מההשקפה התנ"כית הקיומית, שהצטמצמה בגבולות, לא ניסתה להפליג מעבר להם.

      ההשקפה הראשונית הזו המובאת בשני הפרקים הראשונים כאילו הושפעה מההסתה של ה'נחש' במשל 'עץ הדעת', נחש המסמל את השאיפה לעבור גבולות, לרצות את היותר.

      ובכן, קהלת מציג את האדם שהתפתה על-ידי הנחש, הפליג מעבר לגבולות, והגיע למסקנות שהכל 'הבל הבלים'.

      ההצגה הזו של קהלת את הדמות שהתפתה מהבטחות הנחש, מיוצגת כאן בפעם הראשונה במחשבת התנ"ך, מחשבה שמראשיתה אימצה את ההגבלות על האדם, הגבלות לא לאכל מפרי 'עץ החיים', להסתפק בחיים קצוצים, בחיים בגבולות.

     בהצגת הדמות שהתפתה על-ידי ה'נחש', היא העזה במחשבת התנ"ך, היא העזה בכלל, כיוון שהאדם משתוקק תמיד ליותר, וכאן בשני הפרקים נאמר שאת ה'יותר', שהאדם משתוקק אליו, הוא 'הבל הבלים'.

     קהלת כבר בפרק השלישי מביא את ההשקפה התנ"כית המסורתית היודעת: 'לכל זמן, לכל חפץ תחת השמים'. והוא מסכם :'מה יתרון העושה באשר הוא עמל. ראיתי את הענין אשר נתן אלהים לבני האדם לעשות בארץ את הכל עשה בעתו,  גם את העולם נתן בלבם מבלי אשר ימצא האדם את המעשה אשר עשה האלהים מראש ועד הסוף'.

      לפי סיכום זה של קהלת, אלהים עשה הכל בעתו, ואפילו נתן בלבם של בני אדם מצוה לא לחקור את תחילת הבריאה ואת סופה.

       בשלושת הפרקים האלו קהלת מסכם את שלילתו את נסיונו של   האדם להבין את הראשית ואת הסוף, ועליו לעשות את המותר.

      קהלת שולל כאן את הסתת הנחש, מבלי להזכירו, לנסות להבין מעבר  ליכולתו של האדם. למעשה קהלת חוזר בתוכן משלו לשלושת המשלים התנ"כיים, משל 'מגדל בבל', משל 'איוב', ומשלו הוא, מלעבר 'גבולות', עיקרון מחשבת התנ"ך. עיקרון הנמצא כבר במשל 'עץ הדעת', בו נאסר על האדם לאכל מפרי 'עץ החיים', עליו לקבל את ה'קיצוב', קיצוב משך קיומו.

      אבל כפי שאנו נראה בהמשך קהלת כמו החכמים שיצרו את משל 'מגדל בבל' ואת משל 'איוב', כבר לא הבינו את פילוסופית השפה שבתשתית משל 'עץ הדעת', על כך נרחיב בהמשך.

      אבל עוד לפני שנמשיך בהסבר פילוסופית השפה שכבר לא היתה מובנת לדורות המאוחרים יותר, עלינו כאן לנסות ולהסביר את היחודיות של החכמים האלו שיצרו את המשלים שהוזכרו.

       אנחנו יכולים לעמוד על יחודיות מסר חכמים אלו אם נשוה את מחשבתם למחשבה היוונית המאוחרת יותר, מחשבה שרצתה את  ה'רצף', לא היתה מוכנה להשלים עם חיים קצובים.

     הרצון ל'יותר', היא אפריורית לאדם, רק מחשבת התנ"ך שהחלה בתובנה של תפקיד השפה, שפה המבדילה את האדם משאר הברויים, קבעה ששפה זו 'דעת', היא חלק מהאינפורמציה היקומית, ' ובהיותה חלק מהאינפורמציה היקומית היא פועלת  בקיצוב הדברים שהיא יוצרת, קיצוב המתאזן על-ידי בריתות בין היצירות שעוצבו על-ידי השפה היקומית.

       השקפה פילוסופית זו שבמשל 'עץ הדעת' נמסרה בצמצום, כך שהדורות לא הבינו אותה. אבל מחשבת התנ"ך דרך צינורות השפה, עצבה את מחשבת התנ"ך, לפי העקרונות במשל 'עץ הדעת'.

      גם אם הדורות המאוחרים לא הבינו את העקרונות במשל המצומצם, 'עץ הדעת', עיקרון הגבולות אומץ על-ידי חכמי יוצרי המשלים.

      אנחנו צריכים להתיחס רק לחלק שהובן על-ידי החכמים האלו, על-ידי כך שאנו משווים את עיקרון ה'גבולות', להעדר שלהם אצל היוונים.

      מבחינה זו קהלת עם כל הספקנות שלו נבדל מהוגי היוונים שלא הכירו בעיקרון ה'הגבלה'.

     קהלת לכל אורך ספרון קצר זה, כל הזמן חוזר על עיקרון ה'הגבלה', גם כאשר הוא לא מפרט, לכן הדורות לא הבינו שעיקרון זה הוא מאחורי קביעותיו, וחשבו שקביעותיו סותרות זו את זו.

    החסרון של קהלת הוא חסרון של מחשבת התנ"ך שלא פירטה את עקרונותיה. נוסף לכך שקהלת ברוח מחשבת התנ"ך לא פירט את עקרונותיו, הוא כמו החכמים האחרים של משלי התנ"ך, כבר לא הבין את פילוסופית התנ"ך, ובכך החסיר ממנה 'תוקף'.

       הדורות המאוחרים שהועמתו עם המחשבה היוונית, לא יכלו לתת למחשבתם תוקף, שרק פילוסופית הלשון ההתחלתית נתנה. לכן הם נכנעו לפילוסופיה היוונית שלמעשה לא הבינה את חוקי הקיום, את חוקי האינפורמציה המעצבת את מחשבת האדם.

     למרות חסרון זה של חכמי יוצרי המשלים, גם מה שכלול בהם הוא חד-פעמי, ההבנה של עיקרון ה'גבולות', שתרבויות אחרות לא הבינו.

      אם תרבויות אחרות היו מבינות את עיקרון ה'גבולות', העולם היה נמלט מאסונות שפקדו אותו, אסונות פרי רצון ל'יותר', רצון שלא מכיר בגבולות.

      קהלת מחוץ לעיקרון ה'גבולות', תורם עוד הבנה. קהלת תורם הבנה שאנו לא מוצאים ביצירות אחרות של התנ"ך, הכרה של  שרירותיות הקיום. שרירותיות הקיום במידה רבה שולל מהאדם אמונות של חכמים, כיון שהקיום לא משתף אתם פעולה.

       בהכנסת קהלת את עיקרון ה'שרירותיות', הוא הוסיף נדבך למחשבת התנ"ך.

     התיחסות הדורות ליצירת משל זה של קהלת, כפי שראינו נבע מכך שלא עמדו על העובדה שקהלת כל הזמן שולל כל יציאה מגבולות מבלי לפרט. וברור שהדורות לא הבינו את דעתו של קהלת שהקיום הוא שרירותי. אבל למרות מסכנתו של קהלת שהקיום שרירותי, קהלת בסופו של דבר אומר שחיים עדיפים על מוות.

     אנחנו צריכים להבין את עקרונותיו של קהלת תמיד ממה שהוא מעדיף. כך לא הבינו את קהלת כאשר הוא יצא נגד ה'אשה', ויותר מאוחר מעדיף היצמדות לאשת נעורים.

     קהלת יוצא בשלילה נגד ריבוי נשים, שהיא משאלה של זכרים, ויש לראות בקביעתו להיצמד לאשת נעורים את מסכנתו.

       קהלת מסים את ספרו בקביעה לא להרבות בספרים, אבל עצה זו של מחשבת התנ"ך שלא הסבירה את עצמה בהרחבה היה בעוכריה, גרמה לכך שהדורות התקשו להבין את עקרונותיה, לכן הם השתעבדו לפילוסופיות קוטביות.

    בדיעבד, ספרון זה של קהלת גם בקצורו הוא אחד מהמסמכים המחשבתיים החשובים ביותר, המכיל את העקרונות שיכלו למנע מהאנושות קטסטרופות, קטסטרופות שהן פרי הרצון ל'יותר', שהן פרי יציאת האדם מגבולותיו.

    עם כל ספקנותיו של קהלת, הכרתו שהקיום הוא שרירותי, לא משתף פעולה עם חכמת האדם, הוא סיכם את אמונתו בהשקפה הקיומית התנ"כית.

       כפי שכבר ציינו, העובדה שחכמי התנ"ך האלו, כבר לא היו מודעים לפילוסופית השפה, שבסיסה במשל 'עץ הדעת', החסיר מהם תוקף. החסיר מלהפוך את פילוסופית השפה כהפילוסופיה היחידה, כיוון שרק היא דנה במתת 'דעת' המבדילה את האדם משאר הברויים.