אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 542 – עיקרון הברית דוחה מתווכים, עיקרון הברית דוחה פולחן

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור – 542 – עיקרון הברית דוחה מתווכים, עיקרון הברית דוחה פולחן

     אם אנו בודקים את משל 'עץ הדעת', את פרק הבריאה, פרק א' של ספר בראשית, את עשרת הדברות, אנחנו עדים לכך שאין בהם זכר לא למתווכים, אין בהם זכר לפולחן.

      הכנסת עיקרון ה'מתווך', הכנסת עיקרון הפולחן היו תולדה של המרד של אהרון באחיו משה, בהפעלת 'עגל הזהב' על ידו. למשה לא היתה ברירה אלה להתפשר עם אחיו, לתת מקום למתווך, לתת מקום לפולחן.

     למרות התפשרות זו של משה עם אחיו, נתינת מקום ל'מתווך' נתינת מקום לפולחן, מחשבת התנ"ך עוצבה על-ידי העיקרון ה'ברית', דוברי עיקרון זה הנביאים התנגדו לקורבנות, קורבנות שהנם שוחד לאלוהות, הם היו דוברי ההשקפה הקיומית, השקפה פרי עיקרון הברית.

       ההשקפה מבוססת על בריתות היתה פרי המהפכה המחשבתית של יוצאי אור, מהפכה מנוגדת לנטיות ארכיטיפיות של בני אדם, לשחד כוחות למען קבלת תמיכה מהם. נטיה ארכיטיפית זו לשחד עליונים, מבוססת על אמונה מאגית, הרי שיחוד מבוסס על אמונה שאפשר על-ידי שיחוד להכריח עליונים להיענות למשאלות.

       אנחנו רואים שבתוך עשרת הדיברות, בדבר השני והשלישי, יש התנגדות ל'מאגיה. הדורות לא הבינו שהדיבר השלישי, דבר האומר: 'לא תשא את שם יהוה אלהיך לשאו…'הוא איסור מנהג מצרי. המצרים העתיקים האמינו ששם כבר כולל את כל היכולות, שם הוא ישות מאגית. והם היו נלחמים עם אליהם בטענה שהם מכירים את שמם,  ובאמצעי השם המאגי, יכולים לנצחם .

    גם הדבר השני מכוון נגד הפיכת עליונים למוחשיים, מוחשיים על- ידי פסלים או אמצעים אחרים, כדי לשלוט בהם. עד היום לא מובן לבני אדם שהפיכת עליונים לפסלים, הוא מעשה ארכיטיפי מאגי, רצון לשלוט בהם. ברוב התרבויות מנהג זה להפוך עליונים למוחשיים בפסלים, הוא דחף מאגי להוריד אותם ממצבם הנעלם שאין לאדם יכולת של שליטה עליהם, להפוך אותם למוחשיים. בהמשך למנות 'מתווכים', שמאצילים עליהם יכולות שליטה בעליונים על-ידי קורבנות, פולחן.

      כפי שראינו שהמרד של אהרון באחיו משה על-ידי יצירת 'עגל הזהב', שלל את האיסורים בדבר השני והשלישי. למרות  סטיה זו, אנו מוצאים הכרזה בספר במדבר, פרק כ"ג, 23 : 'כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל…".

     למרות הכרזות אלו, איסור נחש וקסם, המבוססת על בריתות, לאט לאט הנטיות האנושיות הארכיטיפיות עשו את שלהם, השפעת הכוהנים צאצאי אהרון  השתלטו על יהודה אחרי חורבן בית ראשון, דחו את הנבואה, נבואה שהיתה ביטוי ההשקפה יצירת יוצאי אור, יוצרי ההשקפה על בריתות, בריתות בין עליון לבני ישראל, בריתות כעקרונות בעולם האדם.   

      אמנם הפרושים בהבדל מהכוהנים עסקו בהלכה, אבל לאט לאט הם הפכו את ההלכה לפולחן, שאף הוא דחה את ההשקפה הפילוסופית הלשונית. הוכחה שההלכה הפכה לפולחן הוא בזה שכל מי שמילא אותו, רשאי היה ליצור השקפות מנוגדות להשקפות הפילוסופיות שהיו מבוססות על בריתות.

    אנחנו יכולים לקחת את דוגמת תלמידו של האר"י, חיים וויטאל,     שבספרו  'עץ חיים', יצר קוסמולוגיה שונה לגמרי מזו שבפרק א' של ספר בראשית. חיים וויטאל יכול היה ליצור קוסמולוגיה שונה לגמרי מהקוסמולוגיה שבפרק א' של ספר בראשית, כיוון שלפי חכמי הפרושים, כל מי שמילא את ההלכה שהפכה למעין פולחן, רשאי היה להאמין בקוסמולוגיות שונות מאלו שבפרק א' של ספר בראשית.

       קוסמולוגיה זו שחיים וויטל יצר בספרו 'עץ חיים', היא קוסמולוגיה מושפעת מהשקפות גנוסטיות. בקוסמולוגיה זו שבספר 'עץ חיים', האלוהות צמצמה את עצמה למען לאפשר את עולמו של האדם. אבל האור שחדר לחלל זה שהתפנה מהאלוהות, אור זה נשבר והתפזר. על המאמינים לאסוף את האור שהתפזר. השקפה זו איפשרה את הופעת משיח שקר בדמותו של שבתאי צבי, המתווך.

       אנחנו אפילו יכולים להתיחס לשם הספר של חיים וויטאל, 'עץ החיים'. הרי לפי משל 'עץ הדעת' נאסר לאכל מפרי 'עץ החיים', ואנו רואים שהקבלה, וגם חיים וויטאל העדיפו את 'עץ החיים' על 'עץ הדעת', כל הסטיות האלו הותרו, אם צאצאי העברים מלאו את ההלכה שהפכה למעין פולחן.

      כל הסטיות האלו מפילוסופית השפה שהיתה מבוססת על השקפה של בריתות, השקפה שדחתה מוסד מתווך, דחתה פולחן, השכיחו מצאצאי העברים את המהפכה המחשבתית שיוצאי אור חוללו. צאצאי העברים כאשר עומתו עם פילוסופיות זרות, אימצו אותן, או חיפשו דמיון בין ירושת אבותיהם, לבין פילוסופיות קוטביות להן. כך עשה פילון האלכסנדרוני שרצה לראות סינתזיה בין השקפת אבותיו לבין פילוסופית אפלטון, שהיתה קוטבית לה. גם הרמב"ם ניסה לראות דמיון בין השקפות אבותיו לבין הפילוסופיה האריסטוטלית, הקוטבית.

      שכיחת פילוסופית השפה כתוצאה מהפיכת ההלכה למעין פולחן, הכשיר את הקרקע לגלות הארוכה. כל זה התאפשר כיוון שהשכחת פילוסופית השפה שהיתה בסיס לחברה מבוססת על השקפה קיומית מדינית, והפיכת ההלכה לפולחן, הפך את צאצאי אבות העברים ל'עדה דתית', בשונה מחברה מדינית.

       המעגליות בהשקפות אנושיות, לאט לאט פעלה, ושנתה לגמרי את אמונתם של צאצאי יוצאי אור. אמנם צאצאים אלו לא השתחוו לפסלים כמגלמי האלוהות, אבל עבדו לאלוהיהם בהופכם את החוקים במקום היותם קיומיים, מדיניים, לפולחניים.

       הפולחן החדש, פולחן החוקים שלא היו יותר חוקים קיומיים מדיניים, החזיר ליהדות את מוסד המתווכים, לא מתווכים מקריבי קורבנות, מתווכים בדמות רבנים, שהצדיקו את הגלות ואת השחרור ממנו הועידו לאחרית הימים למעשה גאולה על-טבעית.

      חכמי התלמוד שכחו שאבות העברים השתחררו מגלות ממצרים בכוחות עצמם, בבורחם למדבר. הם כבשו את ארץ כנען בכוחות שלהם.

         כל האמונות בגאולה על-טבעית היא מנוגדת להשקפה על בריתות, בריתות קיומיות.

      ברור שהמהפכה הציונית במידה מסוימת חזרה לעקרונות קיומיים. אבל היא לא חדשה, לא פיענחה את הפילוסופיה הלשונית. ללא פיענוח כזה היא חסרה בסיס רעיוני, ערבות רעיונית.

      בלי ערבות רעיונית המהפכה הציונית חסרה תשתית מוצקה.

      אפילו הנצרות המערבית, שהיתה תולדה של מרד יהודים הלניסטיים בעקרונות התנ"ך, לפי אותו תהליך מעגלי, בהשפעת תורת קלווין, חזרו במידה לעקרונות התנ"ך, תהליך שהציל את העולם הנוצרי המערבי מהכוחנות הלותרנית.

      המהפכה של אבות העברים היתה תופעה חד-פעמית, מהפכה בתפישת האדם את קיומו כיצור לשוני, יצור שהוענקה לו מתת 'דעת'. דעת המתגשמת על-ידי בריתות, דעת היוצרת את עולמו הלשוני של האדם באמצעות בריתות.

      תובנה זו של יוצאי אור, תובנה שעולמו של האדם הוא פרי 'דעת', 'דעת' היוצרת את עולמו של האדם באמצעות בריתות, היא התובנה היחידה לחידת קיומו של האדם.

      עולמו של האדם הודות ל'דעת', הוא פרי חוקי הקיום שאף הם פועלים לפי בריתות.

      היקום כולו פועל לפי חוקי הבריתות, לא תלוי בכוחות, כוחות שהם אנרגיה סטטית. היקום הוא תולדה של 'חופה', חופה מבוססת על בריתות.

    מן הראוי שצאצאי יוצאי אור יחזרו לעקרונות במשל 'עץ הדעת', לפרק הבריאה, פרק א' של ספר בראשית, יחזרו לעשרת הדיברות הלוחמות במאגיה, מאגיה של כוחות סטטיים.

     על צאצאי העברים לחזור למהפכה המחשבתית של יוצאי אור, מהפכה הרואה את העולם פרי 'דעת', 'דעת' היסוד היקומי המארגן את האנרגיה המפוזרת, מארגן אותה למען כריתת בריתות בין הישויות, בין העליון, ללא מתווכים, ללא קורבנות.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 541 – המתווכים

אוניברסיטה ווירטואלית שעור 541 – המתווכים

    האדם ביקום עלום מודע להיותו תלוי בישויות עליונות שאין לו אתם שיח, על כן הוא ממנה מתווכים, מאציל עליהם יכולות לבוא בדברים אתם, שיקריבו קורבנות, למען לרצותם.

     מאחר שראשית התפתחות תרבות התנ"ך היתה פרי מהפכה מחשבתית, מהפכה שנגרמה כתוצאה עזיבת אור מרכז תרבותי שומרי, מרכז אוטוכטוני, היא הפכה לתופעה חד-פעמית.

     השומרים למרות המצאותיהן מעל ומעבר לתרבויות אחרות, אפילו אם נשווה אותם עם היוונים היותר מאוחרים, האמינו בחוקי גורל, האמינו שאליהם ממונים על חוקים אלו, גוזרים גזרות שרירותיות.

      למרות שתרבות העברים לא היתה נוצרת ללא התבססותה על הירושה השומרית, אבות העברים חוללו מהפכה במסורת הזו.

     אבות העברים ביוצאם מאור, שחררו את הישות העליונה מחוקי גורל, במקום למנות מתווכים בינם לעליון למען לפייסו בקורבנות, כרתו אתה ברית.

      עריכת הברית הישירה הזו עם עליון, ייתר את תפקיד המתווך.

          אנו לא מוצאים מתווכים לא במשל 'עץ הדעץ' ולא בפרק א'  של ספר בראשית, לא בעשרת הדברות. אנו גם לא מוצאים מתווך בסוף דרמת איוב,

      אבל יותר מכך, הנביאים יצאו נגד הקרבת קורבנות, תפקיד הכוהנים, תפקיד המתווכים. הנביאים הטיפו רק לשמירת הבריתות בין היחידים, שמירה על סדרי חברה תקינים, על שוויוניות.

     אנו רואים ממזמורי תהילים, שהיחידים פונים ישירות לעליון, בלי מתווכים, מבקשים ממנו להיות שופט עליון, לפי עקרונות הבריתות, המתחזקות את הסדר היקומי.

     מזמורי תהילים, והנביאים, הנם הביטוי האוטנטי של פילוסופית השפה התנ"כית, פילוסופיה מבוססת על בריתות, אנו לא מוצאים  יחסים דומים בין האדם לעליון בתרבויות אחרות, כמו במזמורי תהילים.

     מדוע עלינו להדגיש את היחוד הזה של מחשבת התנ"ך, כיוון שגם בה, היחוד הזה לאט לאט הופרע, על-ידי חדירת היסוד הכוהני, בהשפעה מתרבויות אחרות.

      יסוד כוהני זה חדר לתוך ההשקפה הפילוסופית הקיומית המבוססת על בריתות, כבר במעמד הר סיני. אנחנו עדים לכך שאהרון, אחיו של משה מורד בו על-ידי יצירת פולחן עגל הזהב. למשה אין ברירה אלא להתפשר עם אחיו. אבל חדירה כוהנית זו לאט לאט התגברה ביהודה, ואחרי חורבן הבית הראשון דחתה את הנבואה המיצגת את ההשקפה הפילוסופית הקיומית מבוססת על בריתות,

         אפילו אם אנו מתיחסים לפרושים, אחרי חורבן בית שני, אף הם הפכו את ההלכה למעין פולחן, פולחן שדחה את הפילוסופיה הקיומית הראשיתית.

      ההלכה כפולחן, דחתה לגמרי את היסוד המדיני הקיומי, איפשרה הפיכת הירושה התנ"כית לדת פולחנית מאגית, דת גלותית.

      הקדמה זו באה כדי להסביר איך הפכה השקפה פילוסופית מבוססת על בריתות, לדת עם מתווכים. אם לא כוהנים מתווכים, רבנים שבשם פולחן הלכתי, הפכו את העברים ממקימי מדינה מבוססת על בריתות, על הסדרים קיומיים, לעדה דתית פולחנית.

      מאחר שבהקשר דיון מוגבל בהקיפו כאן, אנו לא יכולים להתיחס איך יהדות הפכה מהשקפה פילוסופית קיומית לעדה גלותית פולחנית, נעבור לביטויים הקיצוניים של התפתחות זו.

   ברצוני כאן להתיחס לספר שהופיע לאחרונה, בשם: 'הקנאי', הרבי מסאטמר, רבי יואל טייטלבוים, מאת מנחם קרן קרץ.

      כשם הספר 'הקנאי', הרבי מסאטמר, מייצג את הגלגול הקיצוני הזה של גלישת ההשקפה הפילוסופית הקיומית העברית לתופעה השלילית ביותר. כידוע הרבי מסאטמר, היה אנטי ציוני קיצוני, הוא שייך לשורה של רבנים שהטיפו נגד ציונות, היצליחו להימלט מזוועות השואה, בהשאירם את צאן מרעיתם להשמדה במשרפות אושוויץ, למרות שהם מנעו מצאן מראיתם בעוד מועד לברח לארץ או לאמריקה.

     רבי יואל מסאטמר, שמנע מחסידיו להמלט, בהטפות נגד הציונות, נגד חיים בארה"ב, בהימלטותו, עשה שימוש בציונים, נמלט ברכבת של קסטנר, לבסוף אחרי שלא הסתדר בגלל קיצוניותו בארץ, ברח לארה"ב, ושם הקים עדה אנטי-ציונית.

       ברצוני להביא תמצית מהצידוקים הדתיים לפיהם תרץ רבי יואל טיטלבוים את משנתו האנטי ציונית. בספרו 'ויואל משה'. הוא האשים את הציונות שהפרה את השלוש שבועות, בהסתמכותו על מדרש של הגמרא.( שם, עמ' 242) לפי מדרש זה, על עם ישראל הנמצא בגלות חלות שתי שבועות: שלא לקרב את הגאולה טרם זמנה ושלא למרוד באומות העולם.

     ובכן, רבי יואל, בשם מצוות גלותיות מהגמרא, מצוות שהפכו את המסורת הפילוסופית הקיומית לפולחן מאגי, הצדיקו את הפיכת מחשבת התנ"ך לפולחן. הצדיקו את הפיכת העברים מישות מדינית, לישות עדה דתית גלותית. בעקרונות גלותיים אלו, רבי יואל, הצדיק את כל פילפוליו, את כל ההצדקות של מילוטו הפושעת, מילוט שמנע מצאן מרעיתו.

       בלי ספק שרבי יואל מסמל את הגלגול הקיצוני של הפיכת הירושה התנ"כית, את הפילוסופיה הקיומית מבוססת על בריתות, לפולחן. פולחן שביסודו הוא שיחוד המתווך את העליון, ובשם השיחוד אפשר לבצע את כל הפשעים.

      הרי המתווך, שאנשים תמימים מאצילים עליו את התיווך, בשם השיחוד שהוא מבצע, על-ידי קורבנות, במקרה של כוהנים, או על-ידי פולחן מאגי, פלפול מאגי, מתיר לו את ביצוע כל הפשעים.

      דברים אלו אמורים לא רק לגבי מה שהכהונה ביהודה ביצעה, במניעתה שלה חיים מדיניים תקינים, מה שהפרושים עשו, שהפכו את ההלכה לפולחן מאגי, שהצדיק את הישיבה הארוכה בגלות, בנצלם את מעמדם לתועלתם הפרטית.

     המסמך היחידי, בזמן הבית השני, שיצא נגד הכהונה, שהשתלטה ביהודה והפכה את פולחן  הקורבנות, פולחן מאגי, לעיקר, היתה דרמת 'איוב'. מחברי דרמה זו, כל כך פחדו מממשל הכוהנים שהוציאו את התרחשות הדרמה לארץ עוץ. בתשובת אלהים בדרמה זו, על טרוניות איוב, האלוהות בין שאר דבריה מגנה את הידידים שבאו כביכול לנחם את הגיבור בהאשימם אותו. גינוי האלוהות את דבריהם, מבטא את זעם המחברים את מלל החברים הצריכים ליצג את השלטון. דרמת 'איוב' חוזרת להשקפה הפילוסופית הקיומית.

      הדורות לא הבינו את משמעות היצירה. רק בדרך אגב, חכמים הבינו אותה, ויחסו את המסמך למשה, בהבינם שהיצירה מבטאת את ההשקפה הפילוסופית הקיומית של משה.

       מחשבת התנ"ך היא חד-פעמית. אבל היותה חד-פעמית, היא לא החזיקה מעמד והאוסורפציה ( usurpation-מלה אנגלית זו אין לה מקבילה בעברית, פרושה, חסר זכויות, גוזל את זכויותיו של בעל הזכויות האמיתיות) של הכהונה את פילוסופית הבריתות,  אוסורפציה בדמותו של אהרון, את מנהיגותו של משה, הוביל אותה לגלגול נוסח רבי יואל, חסיד פולחן מאגי, שבשמו, המתווך יכול לבצע כל פשע.

     היום סוף סוף הכנסיה הקאתולית התעוררה לפשעים של כוהניה, מתווכיה, הם,  בשם פולחן מאגי, בין היתר, מבצעים פשעים של ניצול מיני את חסידיה.

      צאצאי העברים, בגלגולים השונים שלהם לא נמלטים מהתנהגות ארכיטיפית אנושית. גם רבנים, תחת פולחן הלכה מאגית, האריכו חיים גלותיים לטובתם, ובגלגול אחרון הצילו את עצמם מגורל צאן מרעיתם בהמלטות שלהם. הם, אינם שונים ממתווכים אנושיים אחרים בכל הדורות.

    מוסד המתווכים, אם אלו כוהנים או רבנים שהפכו את ההלכה לפולחן מאגי, השחיתו עת מסורת אבותיהם, מסורת חד-פעמית, דת מבוססת על בריתות, מוסדות חברתיים מבוססים על בריתות. פילוסופיה פרי 'דעת', המתת שהוענק לאדם.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 150 -העדר הופעת טראגדיות במחשבת התנ"ך

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 540 – העדר תופעת  טראגדיה במחשבת התנ"ך

     אם אנו רוצים להבין תופעה מסוימת בתרבות, אנו יכולים להבינה    רק אם אנו משווים תופעה זו בהקשר לתרבות אחרת. אנו יכולים להבין את התופעה 'טראגדיה', העדרה בתרבות התנ"ך, אם אנו בודקים תופעה זו בתרבות היוונית הקלאסית.

    טראגדיה הנה חלק מתרבות יוון, בה היא מצאה ביטוי על-ידי כמה טראגיקונים, כמו איסכילוס, סופוקלס ואאוריפידס. כפי שציינו לעיל, במחשבת התנ"ך אנו לא מוצאים ביטוי למצב אנושי זה.

   אנו נוכל להבין את סיבת העדר תופעת הטראגדיה במחשבת התנ"ך, אם נבין את ההבדלים הקוסמולוגיים של שתי התרבויות.

       הקוסמולוגיה של מחשבת התנ"ך היא היחידה שאין בה סכסוך בין האדם לעליונים. מה פרוש תופעה זו. האדם מטבע בריאתו לא משלים עם קצוב משך קיומו. מבחינה זו מחשבת התנ"ך השלימה עם קצוב חיי אדם, כתוצאה מכך היא נבדלת מקוסמולוגיות אחרות, שאין בסכסוך בין עליון לבין האדם.

     ראינו כבר בשעורים קודמים, שאבות העברים יצאו ממושבם באור במצוות אלוהים. עמדנו על העובדה שהאלוהות שצוותה על אבות העברים לצאת מאור, היתה האלוהות שכרתה ברית עם נח אחרי המבול, לא להשמיד את עולמו של האדם.

     ובכן, מדוע ניתן הצו הזה לאבות העברים לעזוב את אור? למען נבין את הסיבה לצו הזה לאבות העברים לעזוב את אור, עלינו שוב להסביר שאור באותם ימים היתה כבר כבושה בידי הכשדים השמיים, אבל תרבות השומרים השתמרה בה.

      לפי התרבות השומרית, לפי הקוסמולוגיה שלה, אלי תרבות זו פעלו לפי חוקי גורל, חוקים שגזרו, גזרו באופן שרירותי.

       הזכרנו כבר בשעורים קודמים, שהאלה של אור נינגל צעדה לאסיפת האלים, והתחננה לפני אספת האלים לבטל את הגזרה להרוס את אור. אילי שומר, שגזרותיהם היו שרירותיות, לא נענו לתחינותיה של נינגל, באומרם, אין לבטל גזרה.

      האלוהות שצוותה על אבות העברים לעזוב את אור, כפי שראינו, היתה האלוהות שכרתה ברית עם נח מלהרוס את עולמו של האדם. אלוהות זו בשונה מאלוהי שומר לא גזרה גזרות גורל, היא היתה אלוהות כורתת בריתות עם בני אדם.

      הקוסמולוגיה של אבות העברים מראשיתה היתה מבוססת על בריתות בריתות מונעות גזרות שרירותיות.

     קוסמולוגיה זו של אבות העברים שהיתה מראשיתה מבוססת על בריתות, פרושה היה שאבות העברים השלימו עם הסדר האלוהי, והאלוהות נעשתה ערבה לעולמם.

    מה היה פרוש השלמה עם הסדר האלוהי? השלמה עם הסדר האלוהי בעולם פירושו היה השלמה עם חוקי הקיום. ראינו ממשל 'עץ הדעת', שלפי חוקי הקיום, מנעד משך קיומו של האדם הוא בין 'עץ הדעת' ל'עץ החיים'.

      אבות העברים השלימו עם חוקים אלו, אימצו רק 'עולם נגלה', לא יצרו עולמות חלופיים, נוסח המצרים העתיקים.

      מחוץ לעובדה שאבות העברים השלימו עם עולם נגלה בלבד, כפי שראינו שהם השלימו עם קיום קצוב חיי האדם.

      בנקודה זו, השלמה עם קיצוץ חיי האדם, מחשבת התנ"ך נבדלה מרוב התרבויות האחרות, וכאן נקח רק את דוגמת תרבות יוון.

      בהבדל ממחשבת התנ"ך, היוונים שבהבדל מהעברים לא היו מודעים למוצאם, ראו את עצמם ילידי האדמה, ראו את עצמם נצחיים.

     אבל חוקי הקיום לא שתפו פעולה עם אמונתם של היוונים על היותם נצחיים, המוות הוכיח להם אחרת.

      מבחינה זו העדר ההשלמה ארכיטיפית של היוונים עם קיצוב משך קיום האדם, הוביל אותם לסכסוך עם עליונים. מבחינה זו היוונים לא היו שונים מהמצרים העתיקים שלחמו באיליהם, לא היו שונים מהשומרים שהיו מסוכסכים עם אליהם.

      אבל הסירוב הזה של היוונים להשלים עם חקי הקיום, יצר אצלם את הרגשת הטראגדה. גיבורים בצורה שרירותית נענשו על-ידי כוחות על, אלים כמו המוירה שגזרה חוקים שרירותיים, אלי אולימפוס שקנאו בגיבורים, באדם. וזאוס שהעניש את החצי-אל פרומתיאוס שהעניק לאדם את האש, להקל על גורלם.

    אם אנו לוקחים את דגם הענשת פרומתאוס על-ידי זאוס, על כי העניק לאדם את השימוש באש, על-ידי כך הפר את האיסור מלהסיג גבולות האלים, ומשווים סכסוך זה עם עליונים, עם פרק הבריאה, ניווכח על ההבדל בקוסמולוגיות של שתי התרבויות.

     פרק הבריאה, פרק א' של ספר בראשית, הוא כבר פרי השלב השני של התפתחות פילוסופית השפה התנ"כית. לפי פרק זה אלהים בורא את העולם למען האדם.

     ובכן,  פרק  הבריאה מוכיח לנו שבקוסמולוגיה התנ"כית אין סכסוך בין האדם לעליון. הרי לפי קוסמולוגיה תנ"כית, הקשרים בין האדם לעליון הסתמכו על 'ברית', ובברית שני הצדדים מסכימים על תנאים, ואם הם ממלאים את התנאים לא קיים ביניהם סכסוך.

      כבר בראשית תולדות האבות יכלו להתהוות טראגדיות מהתנהגות אנושית. מקרה מובהק הוא סיפורו של יוסף, הבן האהוב על אביו יעקב, העדפתו מעוררת את קנאת אחיו, המתנכלים לו, מוכרים אותו. קנאה תמיד מובילה לטראגדיות. ובכן, למרות התנכלות האחים ביוסף המועדף, אנו נוכחים שיוסף בסופו של דבר מגשים את חלומותיו שבגינם שנאו אותו אחיו, הופך לשר במצרים, מציל את אחיו ואביו מרעב. בהקשר התנ"כי, ישר דרך גם אם התנסה בסבל, מצליח, כיוון שבעולם של בריתות הצדיק לא נענש.

       אבל אנו יכולים לראות דוגמה נוספת, מאוחרת יותר, דוגמת איוב שפוקדים אותו אסונות, לפי פרשנויות, המקרה שלו היה דגם של טראגדיה, אבל לא כך לפי מחברי דרמה זו. אלוהים המתגלה לאיוב בעל הטרוניות על גורלו, מוכיח לו שלמרות התרחשויות של סבל, לאדם הוענקו האפשרויות להתחיל מחדש. ובאמת איוב מתחיל  את חייו מחדש ומת שבע ימים.

    פרשת איוב שוב מוכיחה לנו שבעולם של עליון, שהנו ערב לעולמו של האדם, המבוסס על בריתות, טראגדיות לא פוקדות את האדם.

      אולי בהקשר פרשת איוב עלינו לחזור על טעותו של יונג בספרו בשם 'תשובה לאיוב'. יונג לא הבין את מחשבת התנ"ך, הוא יצא מזוית נוצרית, טען שאלהים נכשל במקרה של איוב, ולכן היה צורך בהופעתו של ישוע.

      מקרה הנצרות, ישוע שנצלב, הוא דוגמה נוספת של סטיה של יחיד, במקרה זה ישוע, שהיו לו יומרות  לשנות סדרי עולם בניגוד לבריתות. הוא נצלב, ועל הצלב הכיר בטעותו הכריז 'אלי, אלי למה שבקתני'. מיסדי הנצרות נתנו פרשנות מוטעית למקרה ישוע, לא התיחסו להודאתו בכשלונו על כי הפר את תנאי הברית.

     יונג עם פרשנותו למקרה איוב התעלם מהעובדות שההבטחות המוטעות בשמו של ישוע, על-ידי מיסדי הנצרות לא התקימו. הרי לותר הכיר בכך ולכן המליך את השטן, ושטן זה הוביל להרסנות מלחמת העולם השניה. קלווין לעומתו חזר לרוב עקרונות התנ"ך, נתן מקום ל'השגחה' וחוקיה.

      סדרי עולם לא השתנו לפי הבטחת שאול הטרסי, גם השטן של לותר לא צלח לשנות את עולמו של האדם, האפשרויות היחידות שנותרו היה לחזור לעולם הבריתות של התנ"ך.

       עולם הבריתות של מחשבת התנ"ך משלימה עם חוקי הקיום, חוקים המאפשרים קיום רק אם יש קצוב במשך קיומן של הישויות.

      כל הנסיונות של בני אדם לשנות סדרי עולם לא צלחו ולא יכולות לצלח.

      האדם הוא דייר משנה ביקום, המתת שהוענק, 'דעת'

 אין פירושו שביכותו לשנות את הסדרים היקומיים.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 539 – ייצוב העולם בבריתות – עצירת העולם עד להיעלמותו

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 539 – ייצוב העולם בבריתות –       עצירת העולם עד להיעלמותו

      אנו מתחילים בדיון בשעור זה עם חזרות על דברים שכבר דנו בהם בשעורים קודמים, אבל החזרה נחוצה כיוון שאנו רוצים להשוות את תרבות התנ"ך עם התרבות היוונית המאוחרת יותר.

     תרבויות חדשות נוצרות על בסיס תרבויות קודמות, על בסיס עקרונות תרבויות קודמים אלו, ושינויים בהם. מאחר שתרבות התנ"ך השאירה עדות על מוצאה, עלינו לבדוק את עקרונות תרבות קודמת זו, ולבדוק איך התרבות החדשה חוללה בה שינויים.

     ובכן התנ"ך מציין את אור כמוצא אבות העברים , שממנה הם יצאו בפקודה אלוהית.

       קודם עלינו לבדוק מה היתה מהות תרבות קודמת זו וסיבות אפשריות לנטישת אבות העברים אותה.

     אור היתה מרכז התרבות של השומרים. אבל היא בזמן אבות העברים כבר היתה כבושה על-ידי הכשדים, אבל היא שמרה על השגים תרבותיים של השומרים.

     תרבות שומר, היווצרותה, היא אחת מהפלאים, כיוון שתרבות זו ביצירותיה עלתה על התרבות היוונית המאוחרת יותר.

     השומרים יצרו ספרות, היסטוריה, חקקו חוקים, והמציאו כתב. נשאלת השאלה מה היו יכולות להיות הסיבות של עזיבת אבות העברים את אור.

     למען לעמוד על סיבה נראית לעין לעזיבת אבות העברים את אור יכולה להיות האמונה השומרית בחוקי גורל, שאבות העברים חוללו בהם שינויים.

     כפי שציינו, אור היתה כבר כבושה על ידי שבטים שמיים, כשדיים, יכול להיות שאבות העברים בתהייתם מדוע ירדה קרנה המדיני של אור, של השומרים, הגיעו למסקנה שאמונתם בחוקי גורל ערערה את החוזק המדיני שלה, בגין היות חוקי גורל שרירותיים.

      כדי להבין משמעות חוקי גורל, עלינו לבדוק עדויות על אופי פעולתם. אנחנו יכולים ללמוד על התנהלות חוקי גורל מקינה של האלה של אור, בשם נינגל.

     האלה נינגל אלת אור מופיעה באספת האלים כיוון שאלו גזרו על עירה חורבן. האלה מתחננת על עירה, אבל תשובת האלים היא שחוק שנגזר אי אפשר לשנותו.

     ובכן, חוקי גורל הם שרירותיים, לא נאמר על-ידי האלים  שתושבי  העיר חטאו. ובאמת בזמנם של אבות העברים, אור כבר נכבשה אבדה את עצמאותה. אבות העברים מבינים שהם נמצאים בעיר זו שאבדה את עצמאותה, הם נמצאים במצב קיומי מעורער, ולפי העדות שהאבות שמרו עליה, אלוהות מצווה עליהם לעזוב את העיר.

     נשאלת השאלה איזו אלוהות מצווה על אבות העברים לעזוב את העיר, שנמצאת במצב מעורער.

     התנ"ך לא מיידע אותנו על האלוהות המצווה. אבל אם אנו בודקים את מוצא האבות הם צאצאי שם, בנו של נח, נח שאלהים כרת אתו ברית לא להשמיד את העולם, אחרי המבול. אבות העברים שומעים את פקודת האלוהות לצאת מאור, אלוהות שכרתה ברית עם נח מלהשמיד את העולם.

     אבל המצווה הזו של האלוהות לאבות העברים לצאת מאור, עדיין לא מלמדת אותנו על המהפכה המחשבתית שהם חוללו ביציאה זו.

        אבות העברים היוצאים מאור למרחב לא ידוע, חווים טראומה, טראומה המגלה תובנות רדומות. והרי אבות העברים ביוצאם מאור קשרו קשר עם אלוהות שייצבה את העולם אחרי המבול, בברית.

      עובדה זו שאבות העברים קשרו את עצמם עם האלוהות שייצבה את העולם בברית מלהשמידו, גורם לאבות העברים לנתק קשר עם אלי שומר גוזרי גורלות. אבות העברים קושרים את עצמם לברית של האלוהות, שצוותה עליהם לעזוב את אור, אלוהות זו נעשית ערבה להם והם משלימים עם חוקי הקיום.

      מאחר שאבות העברים קבלו ערבות ברית  מהאלוהות, הטראומה שחוו מוסיפה להם  תובנות, על יחודו של האדם, שלו הוענקה מתת 'דעת', שפה. 

      המהפכה של אבות העברים מתחוללת בהקשר הברית, ברית שפירושה השלמה עם חוקי הקיום.

      הברית ייצבה את עולמם של אבות העברים, כך שהם יכלו להשלים עם חוקי הקיום, הברית מנעה מהם מרד נגדם.

      כך עלינו להבין את אמוץ 'דעת' על-ידי האבות, דעת היוצרת עולם בהתאם לחוקי הקיום, חוקים הקוצבים משך קיום האדם, במנעד מ'עץ הדעת' ל'עץ החיים'.

     עולמם של אבות העברים, המשלימים עם חוקי הקיום, התאפשר רק תחת חופת ה'ברית', ברית מייצבת עולם. תחת חופת הברית הזו גם 'דעת' הדו-פנימית, יוצבה, הפן האנרכי שלה, הפן ה'נחשי' שלה נוטרל, הברית הגבילה אותה בגבולות, מלהתפרע. השפה אף היא יוצבה על-ידי כריתת בריתות של אלו שיצרו אותה.

      כל ייצוב זה של העולם של אבות העברים, היה פרי אינטואיציה, או פרי של התגלויות של תובנות פרי הטראומה שאבות העברים חוו.

      אם אנו משווים את העולם היציב של אבות העברים, עולם בערבות אלוהית, עם התרבות היוונית, השונה ממנה, עלינו להצביע על הכרת עיקרון הברית כמייצב את העולם, את עולם השפה, שפה פרי אינפורמציה לא מקובעת, שפה אנרכית.    

      היוונים המאוחרים, בהבדל מהעברים לא זכרו את מוצאם, הם ראו עצמם חלק מהאדמה. אנשי אתונה ראו את עצמם צאצאי מלך ארחתאוס, מלך יליד האדמה.

     ראיתם של היוונים את עצמם כילידי האדמה נתנה להם תחושה שהם נצחיים כפי שהאדמה הנה נצחית, אבל המציאות התגלתה כשונה, הם היוונים, הדחיקו את המציאות שלא השלימה עם אמונתם.

     עלינו להזכיר כאן, דבר שהצבענו עליו, שהשומרים עלו בהמצאות שלהם על המצאות היוונים המאוחרים, אחת ההמצאות של השומרים היה הכתב, שהיוונים רק במאה ה-8 לפני הספירה רכשו את הכתב הפיניקי מאחרים.

      מאחר שהכתב של היוונים לא היה פרי המצאה שלהם הוא נשאר זר להם, עובדה זו גם יכולה להסביר ליחס השלילי שלהם לכתב, כפי שאנו מוצאים בדיאלוג פיידרוס של אפלטון, בו סוקראטס מתכחש לנחיצות הכתב. אבל סוקראטס בדיאלוג קרטילוס גם מתכחש לעובדה שהשפה יוצרת את הערכים, טוען שערכיו הם פרי נפשו הנצחית.

       סוקראטס מציין גם שהשפה היא בשרות השקפתו של  הרקליטוס על עולם זורם. ובכן, הפילוסופים סוקראטס, אפלטון ואריסטו התנגדו לפילוסופיה של הרקליטוס על עולם זורם, הרי הם האמינו בעולם נצחי.

       ההיצמדות של הוגי יוון לאמונה בעולם נצחי, סיבך אותם, כיוון שהעולם לא שיתף אתם פעולה.

     כאן אנחנו נתיחס רק בקיצור לתסבוכת המחשבתית היוונית. על התסבוכת הזו אנו יכולים לעמוד בדיאלוג פרמנידס של אפלטון. לפרמנידס ייחסו את ההשקפה על עולם סטטי, עולם על-זמני. קשה בבלוג קצר להרחיב על הוכחותיו של פרמנידס, אולי נקדיש לו בלוג משלו. אבל אפשר להתיחס לדיאלוג זה המכיל את דעותיו של פרמנידס, ואיך טעוניו נגמרים, שאלו שדנו במחשבתו התעלמו מהם.

     סוף הדיאלוג נגמר בקביעתו של פרמנידס, בספקותיו, האם העולם קיים או לאו. משום מה אלו שדנו בתורתו התעלמו מהעובדה ששאיפה לסטטיות, נצחיות נגמרת בשלילת קיום העולם. 

      בדף לפני הסוף של דיאלוג זה, עם מסקנתיו של ספק בקיום העולם, פרמנידס מזכיר דגם חלום, שאף בו דברים מופיעים ונעלמים כדגם מחשבתי .

     מאחר שיריעת בלוג קצרה, רצונינו היתה להצביע שהתעקשות של היוונים על נצחיות הובילה אותם לשלילת הקיום.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 148 – יהודים קורבנות 'סינדרום שטוקהולם'

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 538 – יהודים, 'קורבנות סינדרום שטוקהולם'

    בתאריך 27,9,20, מצאתי מאמר מאת ההיסטוריון יהודה באואר, בעתון 'הארץ', בשם: 'נכון יש קורונה, אבל בסופו של חשבון יש חשבון' . המאמר של ההיסטוריון המכובד עוסק ביחס פולין לשואה, לנושא זה אתיחס בסוף. אבל נדהמתי לקרא במאמר זה את הדברים הבאים: 'בתרבות היהודית, הלכידות התרבותית-לאומית מבוססת על סיפור יציאת מצרים, שבלעדיו אין עם יהודי. אלא שהסיפור כפי שהוא מופיע במקרא הוא מעשה אומנות של יסודות היסטוריים ואיבודם לאגדה. כיום אין ארכיאולוג או היסטוריון חשוב הסבור שהדברים התרחשו כפי שמסופר במקרא. עם ישראל לא יצא ממצרים מהסיבה הפשוטה שמעולם לא היה שם. מקורו באזור ארם נהרים, אליו הצטרפו כנראה יסודות שעזבו את מצרים, מתוך ההיקסוס ששלטו במצרים במשך כמאה שנה, מאות שנים לפני הסיפור המקראי'.

    אני תמיד משתוממת על היסטוריונים וארכיאולוגים יהודיים, שעדות שונאים של העם היהודי תמיד עדיף בעיניהם על עדות אבותיהם. ובכן אם  ההיסטוריון המכובד מסתמך על ארכיאולוגים והיסטוריונים יהודיים דומים לו, הם לדאבוני , קורבנות 'סינדרום שטוקהולם', החוזרים תמיד על עדויות שונאי ישראל, שהכפישו אותם, שעשו דה-לגיטימציה לתרבותם. מצער שבמדינת ישראל, עדיין רוב החוקרים האלו לא השתחררו בנחיתותם, סוגדים עדיין ליוצרי דת השטן, כמו לותר שהמליך על העולם הנגלה את השטן, ממשיכו גיתה, שגיבורו פאוסט כרת ברית עם מפיסטו. במקרה עדות זו של ההיסטוריון המכובד, באואר, הוא אפילו מסתמך על עדותו של מנטו, המוזכר בספרו של יוסף בן מתתיהו, בשם: 'נגד אפיון', בו מנטו זה, שהיה כומר והיסטוריון מצרי, שלא דייק בכל מה שסיפר, שחי במאה השלישית לפני הספירה, הטיח בעברים, שהם גורשו ממצרים, יחד עם ההיקסוסים, בהיותם מצורעים.

       באואר זה, לא מבין דבר איך נוצרת תרבות, שהיא פרי השפעה של תרבויות בתקופתה. על בסיס תרבויות אלו, מעוט, במקרה זה אבות העברים, חוללו מהפכה מחשבתית.

       משום מה יהודים כפופי גב, לא שמים לב לעדות  אבותיהם, מרוב נחיתות. הרי בספר בראשית מסופר שאבות עברים אלו יצאו מ'אור', אור מרכז תרבותי שומרי, עם שתרבותו עלתה על זו של תרבות היוונים המאוחרים יותר. יוונים שבהבדל מהעברים לא זכרו את מוצאם. שומרים שהמציאו בין יתר המצאותיהם גם את הכתב, שיוונים היו צריכים לאמץ מאחרים רק במאה ה-8, לפני הספירה. גיבור האפוס של מופלא זה, גילגמש, כבר ידע על השפה היכולה להעביר זכרונות גיבורים לדורות.

       אבות העברים שיצאו מאור שהיתה בזמנם כבר כבושה בידי הכשדים, היתה כבר שכוחת אל. הם  הכירו את אמונתם של השומרים ב'גורל', והם בתחכומם בטלו אמונה זו, במשל שלהם 'עץ הדעת'. בהניחם ש'דעת' ממקור חיצוני מבוססת על רצון חופשי, רצון חופשי המאפשר ליצור. הם ברוב תחכומם הבינו שהשפה מתאפשרת על-ידי כריתת ברית בין אלו המעניקים שם לחסר, שם נעלם, למען  לזכור אותו.

      אבות העברים, ברוב חכמתם, במקום האלים השומריים גוזרי גזרות, כרתו ברית עם עליון, ערב לשפתם הנעלמת, לקיומם.

       קשה להניח שערב רב, כפי שבאואר מתאר את העברים, ערב רב מארם נהרים, עם תוספת ערב רב היקסוסי, יצרו מהפכה מחשבתית כזו, שאנו מוצאים בספר בראשית. אין אפשרות בבלוג להרחיב על המהפכה של אבות העברים, שמסופר עליהם שהיו נוודים בקרב עמים תרבותיים. לכן הם לא נשלטו על-ידי מוסדות משמרים, מוסדות נוסח מצרים, שאת המהפכה של הפרעה אחאנאתון, פולחן  השמש, מחקו מיד אחרי מותו מוסדות הכוהנים המצריים.

    אבות העברים נשאו אתם את פרות מהפכת מחשבתם למצרים, שבאואר טוען שהם בכלל לא היו שם. על בסיס הירושה הזו, משה,(דגם תאורו מתאים למשחררים לאומיים, רב תרבותיים, שהם בעלי תרבות עמם, ותרבות השליטים עליהם), שהיה בן ערובה בחצר פרעה, שברח ממצרים, לכן מורא מוסדות משמרים לא הפחידו אותו, יכול היה ליצור את המהפכה הדתית, השלב השני בפילוסופית השפה.

       על דברים אלו הרחבתי  בספרי, ובבלוגים קודמים. כאן אני יכולה רק בקצור להתיחס לאסון זה של נחיתות צאצאי העברים, שלא השתחררו מהשעבוד הרוחני שלהם, מסתמכים כל הזמן על עדות משפיליהם שלהם, אלו שאימצו לאילם ב'שטן', היו חייבים לעשות דה-לגיטימציה לתרבות התנ"ך, איחרו אותה, הוכיחו כאילו העתיקה את עקרונותיה מתרבויות אחרות.

     יהודים עד היום מעריצים את קאנט שהציע להשמדת היהודים ביוטנזיה, דבר שהפאוסטים בצעו באושוויץ, רק הגאונית אלזה לסקר שילר, במחזה גאוני שלה, 'אני\ואני' העיזה להגיד שגיתה הנו בנו של מפיסטו, ויהודי כפוף גב, בובר פסל את פרסום מחזה זה, הרי הוא היה מעריץ גיתה.

      מאחר שהיריעה קצרה, אתיחס בקצור לדעותיו של באואר, לפולנים. לא שאני חושבת שהפולנים היו חסידי אומות עולם, אהבו את היהודים, לא שתפו פעולה עם הגרמנים. אבל אני רוצה להתיחס לעובדה שנעלמה מכל חכמי היהודים, ההיסטוריונים, שהגרמנים הקימו מחנות השמדה ליהודים רק בפולניה, שחשבו את תושביה לנחותים. הם לא העיזו להקים מחנות מוות בארצות מערביות שכבשו, כיוון שפחדו מדעת עמים אלו.

       יש רק להאשים את הגרמנים, שיהודים עדיין הם מעריצים את הוגיה, את קאנט, הגל, ניטשה, את המשורר גיתה שיצר את הדרמה 'פאוסט', דרמה שהפכה למיתוס פאוסט כל יכול. על בסיס מיתוס פאוסט זה קם הרייך השלישי.

        אם העולם המערבי ניצל מפולחן השטן, שאותו המליך לותר, אם העולם ניצל מפולחן מפיסטו, שפאוסט כרת אתו ברית, זה הודות לקלווין, לא יהודים מעריצי התרבות הגרמנית.

       קלווין ברפורמציה שלו חזר לכל עקרונות התנ"ך. אמנם העולם המערבי הפרוטסטנטי שקיבל את תורתו, לא עמד על ההבדל של התיאולוגיה של לותר לזו של קלווין, אבל אחרי ארבע מאות שנה, עקרונות אלו של קלווין הביאו למפלת פולחן השטן של לותר, של גיתה.

        היהודים משום מה לא נעשו מעריצי קלווין, הם גם אחרי מפלת הפאוסטים ממשיכים להעריץ אותם.

        היהודים מעריצי כל תרבות השונה מתרבותם, לא רק שלא עמדו על ההבדל בין תרבותם, הרי לפי באואר, בכלל לא יצרו תרבות, לא עמדו גם על ההבדל בין תרבותם לבין תרבות יוון.

       שוב מקוצר היריעה לא ארחיב על כך, אבל יהודים כפופי גב אלו, לא עמדו על השפעת רעיונות התנ"ך על התפתחות התרבות המערבית.

      העברים לא עסקו במדע, אבל השקפתם הדינמית איפשרה, אחרי שרעיונות אלו חדרו למערב, להחיות את המדע היווני שנעצר בגין השקפתם על עולם סטטי, נצחי. הנומינליסטים האנגליים הבינו יותר על השפעת מחשבת התנ"ך על העולם המערבי, מיהודים קורבנות 'סינדרום שטוקהולם'. 

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 538 – יהודים, 'קורבנות סינדרום שטוקהולם'

    בתאריך 27,9,20, מצאתי מאמר מאת ההיסטוריון יהודה באואר, בעתון 'הארץ', בשם: 'נכון יש קורונה, אבל בסופו של חשבון יש חשבון' . המאמר של ההיסטוריון המכובד עוסק ביחס פולין לשואה, לנושא זה אתיחס בסוף. אבל נדהמתי לקרא במאמר זה את הדברים הבאים: 'בתרבות היהודית, הלכידות התרבותית-לאומית מבוססת על סיפור יציאת מצרים, שבלעדיו אין עם יהודי. אלא שהסיפור כפי שהוא מופיע במקרא הוא מעשה אומנות של יסודות היסטוריים ואיבודם לאגדה. כיום אין ארכיאולוג או היסטוריון חשוב הסבור שהדברים התרחשו כפי שמסופר במקרא. עם ישראל לא יצא ממצרים מהסיבה הפשוטה שמעולם לא היה שם. מקורו באזור ארם נהרים, אליו הצטרפו כנראה יסודות שעזבו את מצרים, מתוך ההיקסוס ששלטו במצרים במשך כמאה שנה, מאות שנים לפני הסיפור המקראי'.

    אני תמיד משתוממת על היסטוריונים וארכיאולוגים יהודיים, שעדות שונאים של העם היהודי תמיד עדיף בעיניהם על עדות אבותיהם. ובכן אם  ההיסטוריון המכובד מסתמך על ארכיאולוגים והיסטוריונים יהודיים דומים לו, הם לדאבוני , קורבנות 'סינדרום שטוקהולם', החוזרים תמיד על עדויות שונאי ישראל, שהכפישו אותם, שעשו דה-לגיטימציה לתרבותם. מצער שבמדינת ישראל, עדיין רוב החוקרים האלו לא השתחררו בנחיתותם, סוגדים עדיין ליוצרי דת השטן, כמו לותר שהמליך על העולם הנגלה את השטן, ממשיכו גיתה, שגיבורו פאוסט כרת ברית עם מפיסטו. במקרה עדות זו של ההיסטוריון המכובד, באואר, הוא אפילו מסתמך על עדותו של מנטו, המוזכר בספרו של יוסף בן מתתיהו, בשם: 'נגד אפיון', בו מנטו זה, שהיה כומר והיסטוריון מצרי, שלא דייק בכל מה שסיפר, שחי במאה השלישית לפני הספירה, הטיח בעברים, שהם גורשו ממצרים, יחד עם ההיקסוסים, בהיותם מצורעים.

       באואר זה, לא מבין דבר איך נוצרת תרבות, שהיא פרי השפעה של תרבויות בתקופתה. על בסיס תרבויות אלו, מעוט, במקרה זה אבות העברים, חוללו מהפכה מחשבתית.

       משום מה יהודים כפופי גב, לא שמים לב לעדות  אבותיהם, מרוב נחיתות. הרי בספר בראשית מסופר שאבות עברים אלו יצאו מ'אור', אור מרכז תרבותי שומרי, עם שתרבותו עלתה על זו של תרבות היוונים המאוחרים יותר. יוונים שבהבדל מהעברים לא זכרו את מוצאם. שומרים שהמציאו בין יתר המצאותיהם גם את הכתב, שיוונים היו צריכים לאמץ מאחרים רק במאה ה-8, לפני הספירה. גיבור האפוס של מופלא זה, גילגמש, כבר ידע על השפה היכולה להעביר זכרונות גיבורים לדורות.

       אבות העברים שיצאו מאור שהיתה בזמנם כבר כבושה בידי הכשדים, היתה כבר שכוחת אל. הם  הכירו את אמונתם של השומרים ב'גורל', והם בתחכומם בטלו אמונה זו, במשל שלהם 'עץ הדעת'. בהניחם ש'דעת' ממקור חיצוני מבוססת על רצון חופשי, רצון חופשי המאפשר ליצור. הם ברוב תחכומם הבינו שהשפה מתאפשרת על-ידי כריתת ברית בין אלו המעניקים שם לחסר, שם נעלם, למען  לזכור אותו.

      אבות העברים, ברוב חכמתם, במקום האלים השומריים גוזרי גזרות, כרתו ברית עם עליון, ערב לשפתם הנעלמת, לקיומם.

       קשה להניח שערב רב, כפי שבאואר מתאר את העברים, ערב רב מארם נהרים, עם תוספת ערב רב היקסוסי, יצרו מהפכה מחשבתית כזו, שאנו מוצאים בספר בראשית. אין אפשרות בבלוג להרחיב על המהפכה של אבות העברים, שמסופר עליהם שהיו נוודים בקרב עמים תרבותיים. לכן הם לא נשלטו על-ידי מוסדות משמרים, מוסדות נוסח מצרים, שאת המהפכה של הפרעה אחאנאתון, פולחן  השמש, מחקו מיד אחרי מותו מוסדות הכוהנים המצריים.

    אבות העברים נשאו אתם את פרות מהפכת מחשבתם למצרים, שבאואר טוען שהם בכלל לא היו שם. על בסיס הירושה הזו, משה,(דגם תאורו מתאים למשחררים לאומיים, רב תרבותיים, שהם בעלי תרבות עמם, ותרבות השליטים עליהם), שהיה בן ערובה בחצר פרעה, שברח ממצרים, לכן מורא מוסדות משמרים לא הפחידו אותו, יכול היה ליצור את המהפכה הדתית, השלב השני בפילוסופית השפה.

       על דברים אלו הרחבתי  בספרי, ובבלוגים קודמים. כאן אני יכולה רק בקצור להתיחס לאסון זה של נחיתות צאצאי העברים, שלא השתחררו מהשעבוד הרוחני שלהם, מסתמכים כל הזמן על עדות משפיליהם שלהם, אלו שאימצו לאילם ב'שטן', היו חייבים לעשות דה-לגיטימציה לתרבות התנ"ך, איחרו אותה, הוכיחו כאילו העתיקה את עקרונותיה מתרבויות אחרות.

     יהודים עד היום מעריצים את קאנט שהציע להשמדת היהודים ביוטנזיה, דבר שהפאוסטים בצעו באושוויץ, רק הגאונית אלזה לסקר שילר, במחזה גאוני שלה, 'אני\ואני' העיזה להגיד שגיתה הנו בנו של מפיסטו, ויהודי כפוף גב, בובר פסל את פרסום מחזה זה, הרי הוא היה מעריץ גיתה.

      מאחר שהיריעה קצרה, אתיחס בקצור לדעותיו של באואר, לפולנים. לא שאני חושבת שהפולנים היו חסידי אומות עולם, אהבו את היהודים, לא שתפו פעולה עם הגרמנים. אבל אני רוצה להתיחס לעובדה שנעלמה מכל חכמי היהודים, ההיסטוריונים, שהגרמנים הקימו מחנות השמדה ליהודים רק בפולניה, שחשבו את תושביה לנחותים. הם לא העיזו להקים מחנות מוות בארצות מערביות שכבשו, כיוון שפחדו מדעת עמים אלו.

       יש רק להאשים את הגרמנים, שיהודים עדיין הם מעריצים את הוגיה, את קאנט, הגל, ניטשה, את המשורר גיתה שיצר את הדרמה 'פאוסט', דרמה שהפכה למיתוס פאוסט כל יכול. על בסיס מיתוס פאוסט זה קם הרייך השלישי.

        אם העולם המערבי ניצל מפולחן השטן, שאותו המליך לותר, אם העולם ניצל מפולחן מפיסטו, שפאוסט כרת אתו ברית, זה הודות לקלווין, לא יהודים מעריצי התרבות הגרמנית.

       קלווין ברפורמציה שלו חזר לכל עקרונות התנ"ך. אמנם העולם המערבי הפרוטסטנטי שקיבל את תורתו, לא עמד על ההבדל של התיאולוגיה של לותר לזו של קלווין, אבל אחרי ארבע מאות שנה, עקרונות אלו של קלווין הביאו למפלת פולחן השטן של לותר, של גיתה.

        היהודים משום מה לא נעשו מעריצי קלווין, הם גם אחרי מפלת הפאוסטים ממשיכים להעריץ אותם.

        היהודים מעריצי כל תרבות השונה מתרבותם, לא רק שלא עמדו על ההבדל בין תרבותם, הרי לפי באואר, בכלל לא יצרו תרבות, לא עמדו גם על ההבדל בין תרבותם לבין תרבות יוון.

       שוב מקוצר היריעה לא ארחיב על כך, אבל יהודים כפופי גב אלו, לא עמדו על השפעת רעיונות התנ"ך על התפתחות התרבות המערבית.

      העברים לא עסקו במדע, אבל השקפתם הדינמית איפשרה, אחרי שרעיונות אלו חדרו למערב, להחיות את המדע היווני שנעצר בגין השקפתם על עולם סטטי, נצחי. הנומינליסטים האנגליים הבינו יותר על השפעת מחשבת התנ"ך על העולם המערבי, מיהודים קורבנות 'סינדרום שטוקהולם'. 

      העברים לא עסקו במדע, אבל השקפתם הדינמית איפשרה, אחרי שרעיונות אלו חדרו למערב, להחיות את המדע היווני שנעצר בגין השקפתם על עולם סטטי, נצחי. הנומינליסטים האנגליים הבינו יותר על השפעת מחשבת התנ"ך על העולם המערבי, מיהודים קורבנות 'סינדרום שטוקהולם'.