אטניברסיטה ווירטואלית – שעור 555 – תורת הקואנטות באה לחזק את פילוסופיה הלשונית של התנ"ך, את תורת הבריתות

 אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 555 – תורת הקואנטות באה לחזק את הפילוסופיה הלשונית של התנ"ך, את תורת הבריתות

     תורת הקוואנטית שראשיתה עם הפיזיקאי הגרמני הייזנברג, ממשיכו בוהר, החצי יהודי הדני, זוכה לשכלולים, על-ידי הפיזיקאי קרלו רובלי, שבין ספריו אנו מוצאים גם ספר בשם 'המציאות היא לא כפי שנראית לנו',

     ברור שאני לא פיזיקאית, ולא באה להתיחס לתורתו של רובלי, אלא רק מה שעיני קלטו מדבריו, התואמים את ההשקפה התנ"כית, שהקוואנטות מקבלות את זהותן רק בהתמזגות זו בזו.

      מסקנה זו תואמת את ההשקפה התנ"כית הרואה שהישויות מקבלות זהות מבריתות, התמזגות זו בזו..

      מספיק אם נזכיר את העובדה שעליה הרחבתי בכתבי, שהשפה היא תוצאה של בריתות בין שני יחידים, הנותנים שם לפעולה, לעצם,  למען לזכור אותו, להצפינו במח, כיוון שהשם הוא ישות מופשטת, לא מוחשית, קיים רק בזכרון, או אם הומצא כתב, בכתובים.

     ה'ברית' היא עיקרון תנ"כי, נמצא רק בקוסמולוגיה שלה, שאפשר להרחיבו על היקום כולו, יקום שבו שולטים חוקי בריתות בין הישויות.

       רובלי מזכיר גם שהעולם אינו רציף, עיקרון שאינו לגמרי חדש כבר היום, למרות שהיוונים שהמערב ראה ורואה את עצמו ממשיכו, במדע ובפילוסופיה, האמין בקיום רציף, נצחי, שאותו השליח שאול הטרסי, יוצר הנצרות, שמרד במסורת אבותיו, העברים, אימץ מהיוונים, סבר שהאלוהות תשנה סדרי עולם, בגין קורבנו של ישוע, תבטל את המוות, שמחשבת התנ"ך האמינה בו, במקום קיום קצוב יווצר קיום רציף, שממנו המוות יגורש.

       איני רוצה להיות אפיקורסית ולכפור בתורותיהם של מדענים  שהוכתרו כגדולים, ניוטון ואיינשטיין. שסברו, הראשון האמין בעולם של גרוויטציה של כוחות, ולא גרוויטציה של אינפורמציה, והשני, איינשטין, שהתנגד לתורת הקוואנטות, חשב את העולם דטרמיניסטי.

    מה שרובלי טוען מנוגד לדעות של אנשי מדע דגולים אלו, למרות שהוא בניגוד לי אינו מעיז להיות אפיקורסי, ולהצביע על הטעויות שלהם.

     מה שרובלי טוען לגבי אי שלמותן של קוואנטות, או ישויות, כל עוד לא התחברו זה בזה, אנו כבר מוצאים בפילוסופיה הלשונית התנ"כית הנמצאת בספר בראשית במשל 'עץ הדעת', ובפרק א' של ספר זה, פרק הבריאה.

     לדאבונינו צאצאי העברים, לא צלחו לפתח את התורה הלשונית שהיתה פרי אינטואיציה של אבות העברים, ופסחה על שלבי בינים, דבר שהקשה לדורות להבין את גודל התובנה בפרקים אלו, על פעילות האינפורמציה, השפה, המעצבת את היקום על-ידי בריתות, התיחסו אליהם רק כמצביעים על אמונה דתית, לא על תובנה אינטואיטיבית של האינפורמציה, שכינו אותה במשל 'עץ הדעת' בשם 'דעת'. אם אנו רוצים להבין איך 'דעת', יוצרת על-ידי התמזגות של יסודות עם יסודות, למען ליצור את השלם, מספיק אם נחזור למשל 'עץ הדעת', בו נאמר שאדם 'ידע' את חוה, ידע, במובן שילח את הגנים שלו למען יתאחדו עם הגנים של חוה, למען יווצר הוולד, קין.

     לפי משל 'עץ הדעת' עולמו של האדם הנשלט על-ידי 'דעת', דעת' היוצרת חיים, דעת המאפשרת 'לדעת' את חוקי היקום, 'דעת' המעניקה לחוה ואדם שאכלו אותה, להיהפך ל'מודעים', לראות את עצמם עירומים. 'דעת' שהיא האינפורמציה היקומית המעצבת את הישויות ביקום. במקרה עולמו של האדם, 'דעת'  יוצרת את עולמו על-ידי התמזגויות, ומשמשת מיקרוקוסמוס המשקף את המקרוקוסמוס.

      רובלי הפיזיקאי מזכיר את הרקליטוס היווני, שראה את היקום כזורם. הרקליטוס מפורסם באימרתו שלא נכנסים לאותו נהר פעמיים. הרקליטוס בדומה לרובלי הפיזיקאי לא ידע על השפה, שפה המאפשרת לתת שם לנהר ולהכנס אליו פעמים רבות.

    רובלי עם כל תובנותיו בתורת הקוואנטות, כפי שציינו אומר שהם מקבלות שלמות רק בהתמזגות זה בזה, לא יודע על השפה, או על 'דעת', שהיא חוק יקומי, חוק יקומי היוצר על-ידי התמזגויות, בשפה, על-ידי בריתות.

     אם אנו מקבלים את דעותיו של רובלי שיסודות מקבלים את שלמותם על-ידי התמזגויות, אפשר להגיד על המדע שהוא באיחור של אלפי שנה חוזר על האינטואיציה שאנו מוצאים במשל 'עץ הדעת', ש'דעת' יוצרת שלמויות, שלמות חיים, על-ידי התמזגות.

      אנו יכולים גם להזכיר את דבריו של רובלי הטוען שהיקום אינו רציף. שוב, אם אנו חוזרים למשל 'עץ הדעת', נאמר בו שמנעד החיים בין עץ הדעת לבין עץ החיים. מחשבת התנ"ך קיבלה חיים קצובים, לא שאפה ל'רצף, בדומה ליוונים, בדומה לשאול הטרסי שאף הוא רצה 'רצף' קיום בו המוות הקוצב חיים מגורש.

       לחזוק דברינו אנו יכולים לחזור גם לפרק א' של ספר בראשית, פרק הבריאה שהוא שלב שני בהתפתחות פילוסופית השפה. בפרק זה נאמר שהאלוהות יוצאת מה'אין', ומה'תוהו ובוהו', אנרגיה מפוזרת, באמצעות 'אומר', שפה, יוצרת את הישויות.

      המשל מתאר את הקיצוב של ה'רצף', ה'תוהו ובוהו' שהנו 'רצף', על-ידי שפה, 'אומר', שפה שהיא 'דעת', דעת האינפורמציה היקומית המעצבת מהאנרגיה המפוזרת את הישויות.

        ועכשיו אנו יכולים לחזור לאפיקורסות שלנו, לטעון נגד איינשטיין שהאמין בעולם דטרמיניסטי, ראה את עצמו כתלמידו של שפינוזה, שפינוזה שמרד במסורת אבותיו, ששלל 'רצון חופשי', רצון חופשי המאפר לאדם את היצירה.

      איינשטיין כחסידו של שפינוזה, טען שהתנ"ך מורכב מסיפורי ילדים. ברור שסיפורי ילדים לא מכילים אינטואיציה חד-פעמית, שהיתה לאבות העברים, להבין שהעולם מעוצב על-ידי 'דעת', אינפורמציה יקומית. שלילת מחשבת התנ"ך על-ידי איינשטיין איפשר לו את אמונתו שהעולם הוא דטרמיניסטי, לא נברא, איפשר לו לאמץ את השקפתו של שפינוזה על 'פנתאיזם', אלוהות הממלאת את כל היקום, שביקום זה האדם הוא פרי 'האצלה' מהאלוהות, אדם חסר רצון חופשי, רצון חופשי המאפשר יצירה.

      ברור שבעולם חסר רצון חופשי, עולם שבו דטרמיניזם שליט, דברים לא נבראים. שפינוזה למעשה חזר לדעות היוונים שהאמינו בעולם רציף, עולם נצחי לא נברא.

       ועכשיו אנו יכולים לחזור לאפיקורסות השניה שלנו. ניוטון שחקר את התנ"ך, כפי שהוא חקר אלכימיה, אמר שלקדמונים התגלו דברים שהוא ובני דורו לא מבינים. לפחות לניוטון היתה ענוה שהיתה חסרה לאיינשטיין. אבל ניוטון יצר את התורה של גרוויטציה של כוחות.

       ניוטון שהיה תוצר המדע המערבי, לא היה מודע לעובדה ש'כוחות', הם סטטיים, כוחות כמו ה'תוהו ובוהו', בפרק א' של ספר בראשית, שהאלוהות בוראת מ'תוהו ובוהו' זה באמצעות 'אומר', שפה את הישויות. 'תוהו ובוהו', במינוח עכשוי, 'אנרגיה מפוזרת', 'כח', היא סטטית, לכן הגרוויטציה של ניוטון מתבצעת על ידי ישויות שכבר עוצבו על-ידי אינפורמציה, על ידי 'דעת', או במילים של רובלי, קוונטות שכבר התאחדו והפכו לישויות.

   למרות גלוי ה-DNA במחצית המאה הקודמת, העולם המדעי והעולם הפילוסופי עדיין לא מודע שאינפורמציה, 'דעת', מעצבת את היקום, לכן לא כוחות, נמשכים זה לזה, לפי תורת הגרוויטציה של ניוטון, אלא ישויות שעוצבו כבר על-ידי אינפורמציה, 'דעת', ישויות פרי חוקי הבריתות.

     רובלי עם כל התובנות שלו על התמזגויות קוואנטות למען להשיג שלמות,, לא מודע בכלל שהעולם הוא פרי בריתות, בריתות הגורמות להתמזגויות, עקרונות הנמצאים כבר במשלים הפילוסופיים הלשוניים בתנ"ך.

     רובלי אינו היחיד, היותו נוצרי, שלא מודע לפילוסופיה הלשונית של התנ"ך, עם תורת הבריתות, צאצאי העברים לדאבונינו אף הם לא  מודעים לכך.

     למען להצביע, עד כמה גם צאצאי אבות העברים לא מודעים על הפילוסופיה הלשונית האינטואיטיבית של התנ"ך, הביאנו את איינשטין ואת מורו שפינוזה.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 554 – קהלת הצוחק

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 554  –   קהלת הצוחק

   ראינו בשעור הקודם שקהלת מדבר בשני קולות, אבל עלינו להתרכז בתרומתו של קהלת למחשבת התנ"ך.

     אפשר להגיד על קהלת שהוא מתמודד עם כל הספקות של דורו, ספקות שהצביעו על כך שהקהל העברי כבר לא קיבל את מחשבת התנ"ך כפשוטה, העלה שאלות שמחשבת התנ"ך התעלמה מהן.

       קהלת כדובר הדור הספקן, צוחק לרוב האמונות של חכמי הדורות, חכמים שכביכול להם תשובות לבעיות קיומיות.       

     למעשה מחשבת התנ"ך שידעה על הפן ה'נחשי' של השפה, פן שלא השלים עם חוקי הקיום הקוצבים חיי אדם, היא ניסתה והצליחה במדת מה לדכא את מרדנותו של ה'נחש', השלימה עם קיצוץ חיי אדם, השלימה עם עולם נגלה, לא שאלה על ראשית, לא שאלה על אחרית. והנה קהלת מנסה להתמודד עם כל השאלות האלו שמחשבת התנ"ך הצליחה להתעלם מהן. כמוהו, גם חכמים של דורות, ניסו לתת תשובות משלהם לבעיות קיומיות.

      אנו צריכים לראות בקול הראשון של קהלת, התמודדות עם כל אותן שאלות שמחשבת התנ"ך התעלמה מהן, אבל בני דורו של קהלת שאלו. וקהלת מצביע על כך שכל אותן תשובות לשאלות, מהאדם והלאה,  'הבל הבלים', שאין ביכולת האדם להבינם. ובפרק א' פסוק 17 הוא מסכם: 'ואתנה לבי לדעת חכמה ודעת הוללות ושכלות ידעתי שגם זה הוא רעיון רוח. כי ברב חכמה רב כעס, ויוסיף דעת יוסיף מכאוב'.

     קהלת לא רק שאל את השאלות הראשוניות שמחשבת התנ"ך

ניסתה להתעלם מהן, הוא גם ניסה את כל התענוגות, שאף אותן מחשבת התנ"ך פסלה, בהצטמצמה בערכים קיומיים, ערכים הנמצאים ב'עשרת הדברות',  ובדבר הפוסל תאוות אנושיות.

       למען להוכיח שהוא התנסה בכל התענוגות האסורים, קהלת מתימר  שהוא היה מלך בירושלים, עובדה שאפשרה לו את כל התענוגות האסורים. אולי באימרה זו קהלת מרמז על שלמה המלך, שיחסו לו חכמה, וחכמתו היתה הבל הבלים, והוא הרשה לעצמו את כל התענוגות, ומחשבת התנ"ך התעלמה מחמדנותו, כיוון שתענוגות אלו של שלמה הוסתרו, בהתאם להשקפה התנ"כית המקובלת.

      כפי שכבר הצבענו על כך בשעור הקודם, קהלת בפרק השלישי חוזר לכל הערכים הקיומיים של התנ"ך, מודיע על כך שאלהים קבע      'לכל זמן , ועת לכל חפץ תחת השמש', ונסיונות חכמים ספקניים להוסיף מחכמתם, היא הבל, בגין היות הקיום שרירותי.

    בפסוק 10 , של פרק ג'  קהלת מסכם שאלהים:'את הכל עשה יפה בעתו, גם את  העולם נתן בלבו'.

     אולי בסיכום זה, קהלת רוצה להגיד שאלהים נתן לאדם גם את הבנת העולם, אבל הוא מסתייג משאלות שאלהים מנע מהאדם לשאל עליהן.

       תרומת קהלת היא בעיקר בנושא אחר, הנעדרת ממחשבת התנ"ך, שרירותיות הקיום. מחשבת התנ"ך קבעה התנהגות בעולמו של האלוהות, אלוהות שכרתה ברית עם האדם, לנהג לפי כללי מוסר, כללים קיומיים, לפיהם הצדיק תמיד נשכר. אנחנו רואים שיוסף עם כל ההתנכלויות בו על-ידי אחיו שקנאו בו, התנכלות בו במצרים של אשת פוטיפר, בסופו נשכר. יוסף נשכר בסופו כיוון שלפי המוסר התנ"כי, הצדיק תמיד נשכר. אבל לא רק יוסף הצדיק בסופו נשכר, גם איוב שחשב לרצות את האלוהות בקורבנות, ועל-ידי כך למנע התרחשויות, מות בניו, בסופו של הדרמה נשכר, זוכה להתחלה חדשה ולחיים מאושרים, מת שבע ימים.

     כאן בספרון זה של קהלת אנו פוגשים בפעם הראשונה בכך     שגורל אחד לכלם, הצדיק לא נשכר בכל פעם.

      קהלת מכניס למחשבת התנ"ך 'שרירותיות', כפי שציינו, שאנו לא מוצאים בה קודם. הכנסת ה'שרירותיות' בחיי אדם במדה רבה מערערת את המחשבה הקיומית התמימה הקודמת. בהעלאת את ה'שרירותיות', שוב קהלת דובר מפי ה'נחש' במשל 'עץ הדעת', 'נחש' המורד בסדר האלהי.

     אבל למרות המרידות כביכול של קהלת, הוא חוזר לדברים הפשוטים, שאנו כבר מוצאים בפרק ג', שם הוא מונה התרחשויות פשוטות, התרחשויות פשוטות הסותרות נסיונות של מרד אדם, נסיונו לעבור גבולות מותר, גבולות מותר שאלהים קבע.

      ובכן, בכך גדולתו של קהלת, הוא מעמיד את המרדנות האנושית הרוצה כל הזמן לעבור על גבולות, ומצביע שמרדנות זו היא 'הבל הבלים'.

      אפשר היה להסתפק בשלושת הפרקים הראשונים של ספרון זה  של קהלת, אבל הוא מעונין להצביע על עוד אמונות תפלות של האדם, ש'השרירותיות הקיומית' תמיד שמה לאל.

     עובדה זו של ערעור של קהלת את כל האמונות של בני אדם, היה צריך לפסול את הספרון, אבל קהלת בסופו של דבר תמיד מגיע לעובדות חיים פשוטות, העדיפות על אמונות תפלות אנושיות, שה'שרירותיות של חוקי הקיום' כאילו צוחקת עליהן.

    כך קהלת הצוחק, כאילו מייצג בהבנותיו את 'החוקים השרירותיים של הקיום'. ולמרות הכרתו בשרירותיות חוקי הקיום, הוא ומצביע על כך, ש'החיים עדיפים על מוות'. ומדוע, כיוון שבמוות כבר אי אפשר לשאל דבר.

     קהלת הצוחק, קהלת המיצג את החוקים השרירותיים של הקיום, חוזר לאלהים שהקציב לאדם רק אפשרויות פשוטות, ועל האדם עם תאוותיו, עם מרדנותו, להסתפק עם המעט שהוקצב לו.

 ושוב בפרק ה' קהלת מסכם את דעותיו: 'אל תבהל על פיך, ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני אלהים, כי אלהים בשמים ואתה על הארץ, על כן יהיו דבריך מעטים'. ובאותו פרק ה',  בפסוק 6  קהלת אומר:'כי ברב חלומות והבלים ודברים הרבה, כי את האלהים ירא'.

     חבל שקהלת לא הועמד מול חכמי יוון היותר מאוחרים, שקבעו חוקים לפי משאלות לבם, מבלי להסתכל על המציאות השונה מקביעותיהם. קהלת ודאי היה צוחק עליהם ומצביע שהקיום השרירותי פוסל את כל הקביעות שלהם.

      משום מה הדורות המאוחרים, זה נאמר גם על חכמי העברים כמו פילון האלכסנדרוני, שניסה למצא סינתזה בין עקרונות התנ"ך, לעקרונות אפלטון שדעותיו מנוגדות לגמרי למחשבת התנ"ך. דבר  זה אמור גם לגבי הרמב"ם, שבספרו ' מורה הנבוכים', ניסה לעשות סינתזה בין מחשבת התנ"ך, לבין עקרונותיו של אריסטו. חכם זה שהתימר ללמד את ה'נבוכים', כנראה לא קרא את דברי קהלת.

      אבל לא רק מול חכמי העברים המאוחרים שלא זכרו את דבריו של קהלת, יש להעמיד את דבריו של חכם זה,  שיצג את החוקים השרירותיים של הקיום, ויחד אתם צחק על כל היומרות של אנשים, על בטחונות שלהם, שהיו מנוגדים לחוקי הקיום.

       כל החכמים שהתכחשו למציאות, חברו משאלות מנוגדות מציאות, כלם לא שמעו את צחוקו של קהלת על יומרות, שהוא כנה אותם 'הבל הבלים'.

      כנראה רק תרבות התנ"ך יכלה ליצור מתוכה חכמים נוסח קהלת. למרות שקהלת פקפק כבר בכמה מוסכמות של מחשבת התנ"ך, כמו מוסכמה שהצדיק נשכר, קהלת עם צניעותו, תמיד חזר להשקפה הקיומית של התנ"ך.

      אבל יש כאן צורך להוסיף, דבר שכבר הצבענו עליו בשעור הקודם, שכל מחברי המשלים התנ"כיים כבר לא היו מודעים לפילוסופית השפה שאנו מוצאים את ראשיתה במשל 'עץ הדעת'. הבנה כזו יכלה לתת יותר תוקף לדבריהם, הבנה כזו היתה יכולה גם לשמש את הדורות המאוחרים שהועמתו עם הפילוסופיה היוונית.

    אם מחברי המשלים החשובים האלו, היו מבינים את ראשית פילוסופית השפה במשל 'עץ הדעת', טעותם של אנשים כמו פילון האלכסנדרוני וטעותו של הרמב"ם, שניסו לעשות סינתזה בין מחשבת התנ"ך לבין המחשבה היוונית הקוטבית לה היתה נמנעת. ולא רק זה, אם חכמים אלו כמו קהלת, מחבר משל 'איוב', היו מבינים את פילוסופית השפה שבתשתית מחשבת התנ"ך, המחשבה העברית היתה יכולה להיהפך למחשבה דומיננטית.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 553 – קהלת מדבר בשני קולות

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 553 – קהלת מדבר בשני קולות

     קהלת נתפש תמיד כספר עם סתירות רבות. אבל אם מתבוננים על שלושת הפרקים הראשונים של הספר אנו עדים לעובדה שבפרקים , פרק א' ופרק ב', ופרק ג', מוצגות שתי השקפות.

     קהלת בשני הפרקים הראשונים מציג בעל נטיות ספקניות, מישהו הרוצה להבין את רזי הקיום, רוצה לבדוק מדוע האדם המפליג מעבר לגבולות, רוצה את היותר, מגיע למסקנה שהכל הבל. השקפה ראשונית זו המיוצגת בשני הפרקים הראשונים היא השקפה ספקנית, שונה מההשקפה התנ"כית הקיומית, שהצטמצמה בגבולות, לא ניסתה להפליג מעבר להם.

      ההשקפה הראשונית הזו המובאת בשני הפרקים הראשונים כאילו הושפעה מההסתה של ה'נחש' במשל 'עץ הדעת', נחש המסמל את השאיפה לעבור גבולות, לרצות את היותר.

      ובכן, קהלת מציג את האדם שהתפתה על-ידי הנחש, הפליג מעבר לגבולות, והגיע למסקנות שהכל 'הבל הבלים'.

      ההצגה הזו של קהלת את הדמות שהתפתה מהבטחות הנחש, מיוצגת כאן בפעם הראשונה במחשבת התנ"ך, מחשבה שמראשיתה אימצה את ההגבלות על האדם, הגבלות לא לאכל מפרי 'עץ החיים', להסתפק בחיים קצוצים, בחיים בגבולות.

     בהצגת הדמות שהתפתה על-ידי ה'נחש', היא העזה במחשבת התנ"ך, היא העזה בכלל, כיוון שהאדם משתוקק תמיד ליותר, וכאן בשני הפרקים נאמר שאת ה'יותר', שהאדם משתוקק אליו, הוא 'הבל הבלים'.

     קהלת כבר בפרק השלישי מביא את ההשקפה התנ"כית המסורתית היודעת: 'לכל זמן, לכל חפץ תחת השמים'. והוא מסכם :'מה יתרון העושה באשר הוא עמל. ראיתי את הענין אשר נתן אלהים לבני האדם לעשות בארץ את הכל עשה בעתו,  גם את העולם נתן בלבם מבלי אשר ימצא האדם את המעשה אשר עשה האלהים מראש ועד הסוף'.

      לפי סיכום זה של קהלת, אלהים עשה הכל בעתו, ואפילו נתן בלבם של בני אדם מצוה לא לחקור את תחילת הבריאה ואת סופה.

       בשלושת הפרקים האלו קהלת מסכם את שלילתו את נסיונו של   האדם להבין את הראשית ואת הסוף, ועליו לעשות את המותר.

      קהלת שולל כאן את הסתת הנחש, מבלי להזכירו, לנסות להבין מעבר  ליכולתו של האדם. למעשה קהלת חוזר בתוכן משלו לשלושת המשלים התנ"כיים, משל 'מגדל בבל', משל 'איוב', ומשלו הוא, מלעבר 'גבולות', עיקרון מחשבת התנ"ך. עיקרון הנמצא כבר במשל 'עץ הדעת', בו נאסר על האדם לאכל מפרי 'עץ החיים', עליו לקבל את ה'קיצוב', קיצוב משך קיומו.

      אבל כפי שאנו נראה בהמשך קהלת כמו החכמים שיצרו את משל 'מגדל בבל' ואת משל 'איוב', כבר לא הבינו את פילוסופית השפה שבתשתית משל 'עץ הדעת', על כך נרחיב בהמשך.

      אבל עוד לפני שנמשיך בהסבר פילוסופית השפה שכבר לא היתה מובנת לדורות המאוחרים יותר, עלינו כאן לנסות ולהסביר את היחודיות של החכמים האלו שיצרו את המשלים שהוזכרו.

       אנחנו יכולים לעמוד על יחודיות מסר חכמים אלו אם נשוה את מחשבתם למחשבה היוונית המאוחרת יותר, מחשבה שרצתה את  ה'רצף', לא היתה מוכנה להשלים עם חיים קצובים.

     הרצון ל'יותר', היא אפריורית לאדם, רק מחשבת התנ"ך שהחלה בתובנה של תפקיד השפה, שפה המבדילה את האדם משאר הברויים, קבעה ששפה זו 'דעת', היא חלק מהאינפורמציה היקומית, ' ובהיותה חלק מהאינפורמציה היקומית היא פועלת  בקיצוב הדברים שהיא יוצרת, קיצוב המתאזן על-ידי בריתות בין היצירות שעוצבו על-ידי השפה היקומית.

       השקפה פילוסופית זו שבמשל 'עץ הדעת' נמסרה בצמצום, כך שהדורות לא הבינו אותה. אבל מחשבת התנ"ך דרך צינורות השפה, עצבה את מחשבת התנ"ך, לפי העקרונות במשל 'עץ הדעת'.

      גם אם הדורות המאוחרים לא הבינו את העקרונות במשל המצומצם, 'עץ הדעת', עיקרון הגבולות אומץ על-ידי חכמי יוצרי המשלים.

      אנחנו צריכים להתיחס רק לחלק שהובן על-ידי החכמים האלו, על-ידי כך שאנו משווים את עיקרון ה'גבולות', להעדר שלהם אצל היוונים.

      מבחינה זו קהלת עם כל הספקנות שלו נבדל מהוגי היוונים שלא הכירו בעיקרון ה'הגבלה'.

     קהלת לכל אורך ספרון קצר זה, כל הזמן חוזר על עיקרון ה'הגבלה', גם כאשר הוא לא מפרט, לכן הדורות לא הבינו שעיקרון זה הוא מאחורי קביעותיו, וחשבו שקביעותיו סותרות זו את זו.

    החסרון של קהלת הוא חסרון של מחשבת התנ"ך שלא פירטה את עקרונותיה. נוסף לכך שקהלת ברוח מחשבת התנ"ך לא פירט את עקרונותיו, הוא כמו החכמים האחרים של משלי התנ"ך, כבר לא הבין את פילוסופית התנ"ך, ובכך החסיר ממנה 'תוקף'.

       הדורות המאוחרים שהועמתו עם המחשבה היוונית, לא יכלו לתת למחשבתם תוקף, שרק פילוסופית הלשון ההתחלתית נתנה. לכן הם נכנעו לפילוסופיה היוונית שלמעשה לא הבינה את חוקי הקיום, את חוקי האינפורמציה המעצבת את מחשבת האדם.

     למרות חסרון זה של חכמי יוצרי המשלים, גם מה שכלול בהם הוא חד-פעמי, ההבנה של עיקרון ה'גבולות', שתרבויות אחרות לא הבינו.

      אם תרבויות אחרות היו מבינות את עיקרון ה'גבולות', העולם היה נמלט מאסונות שפקדו אותו, אסונות פרי רצון ל'יותר', רצון שלא מכיר בגבולות.

      קהלת מחוץ לעיקרון ה'גבולות', תורם עוד הבנה. קהלת תורם הבנה שאנו לא מוצאים ביצירות אחרות של התנ"ך, הכרה של  שרירותיות הקיום. שרירותיות הקיום במידה רבה שולל מהאדם אמונות של חכמים, כיון שהקיום לא משתף אתם פעולה.

       בהכנסת קהלת את עיקרון ה'שרירותיות', הוא הוסיף נדבך למחשבת התנ"ך.

     התיחסות הדורות ליצירת משל זה של קהלת, כפי שראינו נבע מכך שלא עמדו על העובדה שקהלת כל הזמן שולל כל יציאה מגבולות מבלי לפרט. וברור שהדורות לא הבינו את דעתו של קהלת שהקיום הוא שרירותי. אבל למרות מסכנתו של קהלת שהקיום שרירותי, קהלת בסופו של דבר אומר שחיים עדיפים על מוות.

     אנחנו צריכים להבין את עקרונותיו של קהלת תמיד ממה שהוא מעדיף. כך לא הבינו את קהלת כאשר הוא יצא נגד ה'אשה', ויותר מאוחר מעדיף היצמדות לאשת נעורים.

     קהלת יוצא בשלילה נגד ריבוי נשים, שהיא משאלה של זכרים, ויש לראות בקביעתו להיצמד לאשת נעורים את מסכנתו.

       קהלת מסים את ספרו בקביעה לא להרבות בספרים, אבל עצה זו של מחשבת התנ"ך שלא הסבירה את עצמה בהרחבה היה בעוכריה, גרמה לכך שהדורות התקשו להבין את עקרונותיה, לכן הם השתעבדו לפילוסופיות קוטביות.

    בדיעבד, ספרון זה של קהלת גם בקצורו הוא אחד מהמסמכים המחשבתיים החשובים ביותר, המכיל את העקרונות שיכלו למנע מהאנושות קטסטרופות, קטסטרופות שהן פרי הרצון ל'יותר', שהן פרי יציאת האדם מגבולותיו.

    עם כל ספקנותיו של קהלת, הכרתו שהקיום הוא שרירותי, לא משתף פעולה עם חכמת האדם, הוא סיכם את אמונתו בהשקפה הקיומית התנ"כית.

       כפי שכבר ציינו, העובדה שחכמי התנ"ך האלו, כבר לא היו מודעים לפילוסופית השפה, שבסיסה במשל 'עץ הדעת', החסיר מהם תוקף. החסיר מלהפוך את פילוסופית השפה כהפילוסופיה היחידה, כיוון שרק היא דנה במתת 'דעת' המבדילה את האדם משאר הברויים.

אוניברסיטה ווירטואלית -שעור – 552 – שומר הגן

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 552 – שומר הגן            

      בספר בראשית, פרק ב', פסוק ט"ו, חלק ממשל 'עץ הדעת', נאמר: 'ויקח יהוה את האדם וינחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה.'

      הדורות לא נתנו את דעתם על חשיבות המינוי הזה של האדם להיות שומר הגן. אנו מוצאים התיחסות למינוי זה אצל וולטר, בסוף היצירה שלו 'קנדיד', אחרי שהוא בספר זה מזלזל בכל המוסדות האנושיים, רואה תפקיד יחיד לאדם לשמור על הגן.

      הדורות גם לא התיחסו למינוי זה של האדם להיות שומר הגן, לקח להם למעלה משלושת אלפים שנה להבין שאם האדם לא ישמור על גנו, על כדור הארץ הקטן שלו, הוא יאבד את מושבו. 

     כפי שהדורות לא שמו לב למינוי זה של האדם להיות שומר הגן, הם כמובן גם לא התיחסו למשל 'עץ הדעת' המכיל את בסיס פילוסופית השפה.

      בשלב ראשוני זה האדם בגן עדיין בודד ללא שותף, לכן אנו רואים שאלהים מביא לפניו את החיות למען יתן להם שמות.

      הדורות יחסו לנתינת שמות לחיות שאלהים הביא לפני האדם, כתחילת השפה, ולא כן, כיוון שהאדם חסר עדיין את יכולת ההבדלה, בסיס השפה.  הם לא הבינו שמאחר שהאדם עדיין חסר את היכולת של 'הבדלה', לכן האלוהות מביאה לפניו את החיות למען יתן להם שמות, ואת  יכולת ההבדלה האדם רוכש רק אחרי שאלהים הוסיף לו בת זוג. מאחר  שיכולת השפה היא לא נתונה, היא פרי האכילה את 'דעת', מ'עץ הדעת', היא יכולת המתגשמת רק לפחות על ידי שניים, הכורתים ברית לזכור את השמות שהעניקו לעצמים, לפעולות.

      אבל אנו הקדמנו את המאוחר, עלינו לחזור למינויו של האדם לשומר הגן. גם את המינוי הזה הדורות לא הבינו, שבפעולה זו של האלוהות לפנינו כריתת ברית בינו לאדם.

       מתת הגן לא מוענקת לאדם סתם, היא מוענקת בתנאי שהוא ישמור עליו, יקיים את חלקו בברית.

     כפי שמשל 'עץ הדעת' נמסר בתמציתיות מרבית, בפוסחו על שלבים, כריתת הברית בין האלוהות והאדם לא מוזכרת. אנו יכולים להסיק מסקנות החסרות במשל רק מהתפתחות יותר מאוחרת, התפתחות שבאופן פלאי היתה תוצאה של עקרונות ללא הסבר.

     עלינו להעלות את ההשערה, שעקרונות מבודדים אלו, דרך השפה המאוחרת עיצבו את מחשבת התנ"ך, את המחשבה ה'קיומית'.

      שוב עלינו לציין, שהדורות לא היו מודעים ליחוד זה של הקוסמולוגיה הכלולה במשל 'עץ הדעת', על היותה חד-פעמית, כיוון שאנו לא מוצאים קוסמולוגיות מסוג זה בתרבויות אחרות, שבהן יש שתוף פעולה בין עליון והאדם. ברוב הקוסמולוגיות של תרבויות אחרות החוקים לא מבוססים על בריתות. חוקי גורל מוליכים  לסכסוך  בין האדם לעליונים. הסכסוך הוא  תולדה מאי השלמתו של האדם על קיצוב משך חייו ועל שרירותיות ההתרחשויות שאין לו שליטה עליהן.

     אבל עיקרון הברית שהוא בתשתית משל 'עץ הדעת', מיתר את הסכסוך בין עליון לאדם, כיוון שברית מחייבת את השניים, הכורתים את הברית, מחייבת אותם למלא את חוקי הקיום.

     כפי שהזכרנו המשל המצומצם פוסח על שלבים, כך הוא גם פוסח על שלב ה'ברית' בין האלוהות לבין האדם, שלב הברית שהוא מאפשר להטיל על האדם את מינויו כשומר הגן.

     הרי כל מינוי, אם אנו מסתמכים על התפתחות יותר מאוחרת, מבוסס על עיקרון ברית.

        אנו יכולים לעמוד על יחודיות המינוי הזה של האדם רק אם אנו משווים אותו לקוסמולוגיות אחרות, שבהן אין שום הסכם בין האלוהות לבין האדם. אנחנו יכולים להתחיל עם הקוסמולוגיה השומרית, עם קינת האלה של אור, נינגל. אלה זו מופיעה לפני אספת האלים, בתחינה שלא יהרסו את עירה אור. תשובת האלים היא מה שנגזר נגזר.

      השומרים האמינו בחוקי גורל, חוקי גורל שהם שרירותיים, על כן לא צלחו לקבל מענה לבקשותיהם מהאלים.

      אבל במשל 'עץ הדעת', שבו מינויו של האדם להיות שומר הגן, מתחיל עם הנחה שקיימת ברית בין האדם לאלוהות, לכן האלוהות יכולה למנות את האדם כשומר הגן, והאחרון משלים עם המינוי כחלק מההסכם.

      בשלב ראשוני זה האדם עדיין לא רכש את האמצעי שיבדיל אותו משאר הברויים, לא רכש עדיין את 'דעת', דעת ממקור חיצוני, מעץ הדעת, דעת המאפשרת הבדלה בין טוב לרע.

       מאחר שמטרת משל 'עץ הדעת' הוא להבדיל את האדם משאר הברויים, אלהים מוסיף לאדם בת זוג, למען יוכל לקבל על עצמו את המתת המיוחדת שתבדיל אותו משאר הברויים.

       אמנם בת הזוג של האדם אוכלת מהפרי האסור מרצונה החופשי, למען  להוכיח שלה 'רצון חופשי'. גם עובדה זו לא מפורטת במשל, אבל יכולת רצון חופשי הוא חלק מ'דעת', הרי אי אפשר להבדיל ללא 'רצון חופשי', אי אפשר להבדיל ללא רצון חופשי בין טוב לרע.

      אנו רואים את כל הפסיחות האלו של המשל המעונין רק לציין את היעוד של מתת 'דעת', יעוד השלמה עם חוקי הקיום, השלמה עם קיצוב משך קיום האדם. שוב, אנו צריכים לחזור לעיקרון הראשון, עיקרון ה'ברית', ברית המחייבת את שני הצדדים להשלים עם תנאי הברית, תנאי הברית היא השלמה עם חוקי הקיום.

     אנחנו לא יכולים להסיק מהמשל את כל השלבים שהוא פוסח עליהם, אנו יכולים להסיק תובנות אלו רק מההתפתחות המאוחרת, שאף היא לא מפרטת את השלבים, אבל חותרת ליעוד המתת, יצירת השקפה קיומית, השקפה המשלימה עם חוקי הקיום.

      הקוסמולוגיה היחודית של מחשבת התנ"ך בסיסה במינוי האדם ל'שומר הגן', מינוי שגם אם לא מפורט על איזה עקרונות הוא מבוסס מכיל אותם.

      ברור שהמינוי של האדם ל'שומר הגן', מבוסס כבר על חוקים שונים מאלו של השומרים, חוקי גורל, שהם לא מבוססים על ברית בין עליונים לאדם.

      מינוי האדם ל'שומר הגן', נבדל גם מההשקפה היוונית, שאף היא האמינה בחוקי גורל והיתה בסכסוך עם האלים.

     היוונים שלא כרתו ברית עם עליונים, ראו את החוקים כשרירותיים, כחוקי גורל, כיוון שלחוקים אלו לא היה ערב.

     ברור שלאמונתם של היוונים בנצחיות העולם, בנצחיות האדם לא היתה לה ערב, עובדה זו הוליכה את היוונים לסכסוכים עם האלים שלהם.

       אבל אם אנו ממשיכים בתולדות האדם, המרד של שאול הטרסי, במסורת אבותיו, שהפך אותו למיסד הנצרות, אף הוא בדומה ליוונים רצה רצף, קיום רצוף, חשב שישחד את האלוהות בקורבנו של ישוע. אבל משאלה זו של שאול הטרסי לא היתה מבוססת על הסכם, היא היתה משאלה בלבד.

       במקרה של משאלתו של שאול הטרסי, אנו לא מוצאים את הצד השני, האלוהות כערבה לבקשה זו.

     אנחנו יכולים להוסיף למשאלתו של שאול הטרסי שלא התגשמה, משאלתו לשינוי סדרי עולם, את משאלתו של לותר, שהתאכזב מהעובדה שההבטחה בשמו של ישוע לא התגשמה, והעלה משאלה חדשה, ישנה את המשאלה שה'נחש' הבטיח, רצף קיום. מדוע לותר חשב שללא ערב לבקשתו היא תתגשם, והשטן שאותו מינה יספק לו את בקשותיו.

       האדם שלא משלים עם חוקי הקיום, נמצא בסכסוך עם עליונים, הוא קורבן העדר  הבנתו את העיקרון הראשוני שבמשל 'עץ הדעת', עיקרון ברית , ברית בסיס הקיום.

     המתת לאדם, מתת הקיום, מתת מושבו על כדור הארץ, הוא על תנאי, תנאי לקיים חלק מהברית שבמתת, חלק 'שמירת הגן'.

    אנו יכולים לבחור בין שתי השקפות מערביות, זו של לואיס קרול, וזו של וולטיר. לואיס קרול מציג לפנינו עולם של הרפתקאות, הרפתקאות של הגיבורה אליס, שבסוף מגיעה למסקנה, הטחה בשותפים להרפתקאותיה, שהם בסך הכל חבילה של קלפים. לואיס קרול מגיע למסקנה בסוף שהעולם הוא חלום.

    לעומת לואיס קרול הרואה את העולם כבמה להרפתקאות, וולטיר, שאף הוא מזלזל במוסדות אנושיים בספרו 'קנדיד,' בכל זאת מגיעה למסקנה שיעודו של האדם להיות שומר גנו, גם אם הוא לא הבין שמינוי זה מבוסס על 'ברית'.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 552 – שומר הגן