אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 539 – ייצוב העולם בבריתות – עצירת העולם עד להיעלמותו

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 539 – ייצוב העולם בבריתות –       עצירת העולם עד להיעלמותו

      אנו מתחילים בדיון בשעור זה עם חזרות על דברים שכבר דנו בהם בשעורים קודמים, אבל החזרה נחוצה כיוון שאנו רוצים להשוות את תרבות התנ"ך עם התרבות היוונית המאוחרת יותר.

     תרבויות חדשות נוצרות על בסיס תרבויות קודמות, על בסיס עקרונות תרבויות קודמים אלו, ושינויים בהם. מאחר שתרבות התנ"ך השאירה עדות על מוצאה, עלינו לבדוק את עקרונות תרבות קודמת זו, ולבדוק איך התרבות החדשה חוללה בה שינויים.

     ובכן התנ"ך מציין את אור כמוצא אבות העברים , שממנה הם יצאו בפקודה אלוהית.

       קודם עלינו לבדוק מה היתה מהות תרבות קודמת זו וסיבות אפשריות לנטישת אבות העברים אותה.

     אור היתה מרכז התרבות של השומרים. אבל היא בזמן אבות העברים כבר היתה כבושה על-ידי הכשדים, אבל היא שמרה על השגים תרבותיים של השומרים.

     תרבות שומר, היווצרותה, היא אחת מהפלאים, כיוון שתרבות זו ביצירותיה עלתה על התרבות היוונית המאוחרת יותר.

     השומרים יצרו ספרות, היסטוריה, חקקו חוקים, והמציאו כתב. נשאלת השאלה מה היו יכולות להיות הסיבות של עזיבת אבות העברים את אור.

     למען לעמוד על סיבה נראית לעין לעזיבת אבות העברים את אור יכולה להיות האמונה השומרית בחוקי גורל, שאבות העברים חוללו בהם שינויים.

     כפי שציינו, אור היתה כבר כבושה על ידי שבטים שמיים, כשדיים, יכול להיות שאבות העברים בתהייתם מדוע ירדה קרנה המדיני של אור, של השומרים, הגיעו למסקנה שאמונתם בחוקי גורל ערערה את החוזק המדיני שלה, בגין היות חוקי גורל שרירותיים.

      כדי להבין משמעות חוקי גורל, עלינו לבדוק עדויות על אופי פעולתם. אנחנו יכולים ללמוד על התנהלות חוקי גורל מקינה של האלה של אור, בשם נינגל.

     האלה נינגל אלת אור מופיעה באספת האלים כיוון שאלו גזרו על עירה חורבן. האלה מתחננת על עירה, אבל תשובת האלים היא שחוק שנגזר אי אפשר לשנותו.

     ובכן, חוקי גורל הם שרירותיים, לא נאמר על-ידי האלים  שתושבי  העיר חטאו. ובאמת בזמנם של אבות העברים, אור כבר נכבשה אבדה את עצמאותה. אבות העברים מבינים שהם נמצאים בעיר זו שאבדה את עצמאותה, הם נמצאים במצב קיומי מעורער, ולפי העדות שהאבות שמרו עליה, אלוהות מצווה עליהם לעזוב את העיר.

     נשאלת השאלה איזו אלוהות מצווה על אבות העברים לעזוב את העיר, שנמצאת במצב מעורער.

     התנ"ך לא מיידע אותנו על האלוהות המצווה. אבל אם אנו בודקים את מוצא האבות הם צאצאי שם, בנו של נח, נח שאלהים כרת אתו ברית לא להשמיד את העולם, אחרי המבול. אבות העברים שומעים את פקודת האלוהות לצאת מאור, אלוהות שכרתה ברית עם נח מלהשמיד את העולם.

     אבל המצווה הזו של האלוהות לאבות העברים לצאת מאור, עדיין לא מלמדת אותנו על המהפכה המחשבתית שהם חוללו ביציאה זו.

        אבות העברים היוצאים מאור למרחב לא ידוע, חווים טראומה, טראומה המגלה תובנות רדומות. והרי אבות העברים ביוצאם מאור קשרו קשר עם אלוהות שייצבה את העולם אחרי המבול, בברית.

      עובדה זו שאבות העברים קשרו את עצמם עם האלוהות שייצבה את העולם בברית מלהשמידו, גורם לאבות העברים לנתק קשר עם אלי שומר גוזרי גורלות. אבות העברים קושרים את עצמם לברית של האלוהות, שצוותה עליהם לעזוב את אור, אלוהות זו נעשית ערבה להם והם משלימים עם חוקי הקיום.

      מאחר שאבות העברים קבלו ערבות ברית  מהאלוהות, הטראומה שחוו מוסיפה להם  תובנות, על יחודו של האדם, שלו הוענקה מתת 'דעת', שפה. 

      המהפכה של אבות העברים מתחוללת בהקשר הברית, ברית שפירושה השלמה עם חוקי הקיום.

      הברית ייצבה את עולמם של אבות העברים, כך שהם יכלו להשלים עם חוקי הקיום, הברית מנעה מהם מרד נגדם.

      כך עלינו להבין את אמוץ 'דעת' על-ידי האבות, דעת היוצרת עולם בהתאם לחוקי הקיום, חוקים הקוצבים משך קיום האדם, במנעד מ'עץ הדעת' ל'עץ החיים'.

     עולמם של אבות העברים, המשלימים עם חוקי הקיום, התאפשר רק תחת חופת ה'ברית', ברית מייצבת עולם. תחת חופת הברית הזו גם 'דעת' הדו-פנימית, יוצבה, הפן האנרכי שלה, הפן ה'נחשי' שלה נוטרל, הברית הגבילה אותה בגבולות, מלהתפרע. השפה אף היא יוצבה על-ידי כריתת בריתות של אלו שיצרו אותה.

      כל ייצוב זה של העולם של אבות העברים, היה פרי אינטואיציה, או פרי של התגלויות של תובנות פרי הטראומה שאבות העברים חוו.

      אם אנו משווים את העולם היציב של אבות העברים, עולם בערבות אלוהית, עם התרבות היוונית, השונה ממנה, עלינו להצביע על הכרת עיקרון הברית כמייצב את העולם, את עולם השפה, שפה פרי אינפורמציה לא מקובעת, שפה אנרכית.    

      היוונים המאוחרים, בהבדל מהעברים לא זכרו את מוצאם, הם ראו עצמם חלק מהאדמה. אנשי אתונה ראו את עצמם צאצאי מלך ארחתאוס, מלך יליד האדמה.

     ראיתם של היוונים את עצמם כילידי האדמה נתנה להם תחושה שהם נצחיים כפי שהאדמה הנה נצחית, אבל המציאות התגלתה כשונה, הם היוונים, הדחיקו את המציאות שלא השלימה עם אמונתם.

     עלינו להזכיר כאן, דבר שהצבענו עליו, שהשומרים עלו בהמצאות שלהם על המצאות היוונים המאוחרים, אחת ההמצאות של השומרים היה הכתב, שהיוונים רק במאה ה-8 לפני הספירה רכשו את הכתב הפיניקי מאחרים.

      מאחר שהכתב של היוונים לא היה פרי המצאה שלהם הוא נשאר זר להם, עובדה זו גם יכולה להסביר ליחס השלילי שלהם לכתב, כפי שאנו מוצאים בדיאלוג פיידרוס של אפלטון, בו סוקראטס מתכחש לנחיצות הכתב. אבל סוקראטס בדיאלוג קרטילוס גם מתכחש לעובדה שהשפה יוצרת את הערכים, טוען שערכיו הם פרי נפשו הנצחית.

       סוקראטס מציין גם שהשפה היא בשרות השקפתו של  הרקליטוס על עולם זורם. ובכן, הפילוסופים סוקראטס, אפלטון ואריסטו התנגדו לפילוסופיה של הרקליטוס על עולם זורם, הרי הם האמינו בעולם נצחי.

       ההיצמדות של הוגי יוון לאמונה בעולם נצחי, סיבך אותם, כיוון שהעולם לא שיתף אתם פעולה.

     כאן אנחנו נתיחס רק בקיצור לתסבוכת המחשבתית היוונית. על התסבוכת הזו אנו יכולים לעמוד בדיאלוג פרמנידס של אפלטון. לפרמנידס ייחסו את ההשקפה על עולם סטטי, עולם על-זמני. קשה בבלוג קצר להרחיב על הוכחותיו של פרמנידס, אולי נקדיש לו בלוג משלו. אבל אפשר להתיחס לדיאלוג זה המכיל את דעותיו של פרמנידס, ואיך טעוניו נגמרים, שאלו שדנו במחשבתו התעלמו מהם.

     סוף הדיאלוג נגמר בקביעתו של פרמנידס, בספקותיו, האם העולם קיים או לאו. משום מה אלו שדנו בתורתו התעלמו מהעובדה ששאיפה לסטטיות, נצחיות נגמרת בשלילת קיום העולם. 

      בדף לפני הסוף של דיאלוג זה, עם מסקנתיו של ספק בקיום העולם, פרמנידס מזכיר דגם חלום, שאף בו דברים מופיעים ונעלמים כדגם מחשבתי .

     מאחר שיריעת בלוג קצרה, רצונינו היתה להצביע שהתעקשות של היוונים על נצחיות הובילה אותם לשלילת הקיום.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 148 – יהודים קורבנות 'סינדרום שטוקהולם'

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 538 – יהודים, 'קורבנות סינדרום שטוקהולם'

    בתאריך 27,9,20, מצאתי מאמר מאת ההיסטוריון יהודה באואר, בעתון 'הארץ', בשם: 'נכון יש קורונה, אבל בסופו של חשבון יש חשבון' . המאמר של ההיסטוריון המכובד עוסק ביחס פולין לשואה, לנושא זה אתיחס בסוף. אבל נדהמתי לקרא במאמר זה את הדברים הבאים: 'בתרבות היהודית, הלכידות התרבותית-לאומית מבוססת על סיפור יציאת מצרים, שבלעדיו אין עם יהודי. אלא שהסיפור כפי שהוא מופיע במקרא הוא מעשה אומנות של יסודות היסטוריים ואיבודם לאגדה. כיום אין ארכיאולוג או היסטוריון חשוב הסבור שהדברים התרחשו כפי שמסופר במקרא. עם ישראל לא יצא ממצרים מהסיבה הפשוטה שמעולם לא היה שם. מקורו באזור ארם נהרים, אליו הצטרפו כנראה יסודות שעזבו את מצרים, מתוך ההיקסוס ששלטו במצרים במשך כמאה שנה, מאות שנים לפני הסיפור המקראי'.

    אני תמיד משתוממת על היסטוריונים וארכיאולוגים יהודיים, שעדות שונאים של העם היהודי תמיד עדיף בעיניהם על עדות אבותיהם. ובכן אם  ההיסטוריון המכובד מסתמך על ארכיאולוגים והיסטוריונים יהודיים דומים לו, הם לדאבוני , קורבנות 'סינדרום שטוקהולם', החוזרים תמיד על עדויות שונאי ישראל, שהכפישו אותם, שעשו דה-לגיטימציה לתרבותם. מצער שבמדינת ישראל, עדיין רוב החוקרים האלו לא השתחררו בנחיתותם, סוגדים עדיין ליוצרי דת השטן, כמו לותר שהמליך על העולם הנגלה את השטן, ממשיכו גיתה, שגיבורו פאוסט כרת ברית עם מפיסטו. במקרה עדות זו של ההיסטוריון המכובד, באואר, הוא אפילו מסתמך על עדותו של מנטו, המוזכר בספרו של יוסף בן מתתיהו, בשם: 'נגד אפיון', בו מנטו זה, שהיה כומר והיסטוריון מצרי, שלא דייק בכל מה שסיפר, שחי במאה השלישית לפני הספירה, הטיח בעברים, שהם גורשו ממצרים, יחד עם ההיקסוסים, בהיותם מצורעים.

       באואר זה, לא מבין דבר איך נוצרת תרבות, שהיא פרי השפעה של תרבויות בתקופתה. על בסיס תרבויות אלו, מעוט, במקרה זה אבות העברים, חוללו מהפכה מחשבתית.

       משום מה יהודים כפופי גב, לא שמים לב לעדות  אבותיהם, מרוב נחיתות. הרי בספר בראשית מסופר שאבות עברים אלו יצאו מ'אור', אור מרכז תרבותי שומרי, עם שתרבותו עלתה על זו של תרבות היוונים המאוחרים יותר. יוונים שבהבדל מהעברים לא זכרו את מוצאם. שומרים שהמציאו בין יתר המצאותיהם גם את הכתב, שיוונים היו צריכים לאמץ מאחרים רק במאה ה-8, לפני הספירה. גיבור האפוס של מופלא זה, גילגמש, כבר ידע על השפה היכולה להעביר זכרונות גיבורים לדורות.

       אבות העברים שיצאו מאור שהיתה בזמנם כבר כבושה בידי הכשדים, היתה כבר שכוחת אל. הם  הכירו את אמונתם של השומרים ב'גורל', והם בתחכומם בטלו אמונה זו, במשל שלהם 'עץ הדעת'. בהניחם ש'דעת' ממקור חיצוני מבוססת על רצון חופשי, רצון חופשי המאפשר ליצור. הם ברוב תחכומם הבינו שהשפה מתאפשרת על-ידי כריתת ברית בין אלו המעניקים שם לחסר, שם נעלם, למען  לזכור אותו.

      אבות העברים, ברוב חכמתם, במקום האלים השומריים גוזרי גזרות, כרתו ברית עם עליון, ערב לשפתם הנעלמת, לקיומם.

       קשה להניח שערב רב, כפי שבאואר מתאר את העברים, ערב רב מארם נהרים, עם תוספת ערב רב היקסוסי, יצרו מהפכה מחשבתית כזו, שאנו מוצאים בספר בראשית. אין אפשרות בבלוג להרחיב על המהפכה של אבות העברים, שמסופר עליהם שהיו נוודים בקרב עמים תרבותיים. לכן הם לא נשלטו על-ידי מוסדות משמרים, מוסדות נוסח מצרים, שאת המהפכה של הפרעה אחאנאתון, פולחן  השמש, מחקו מיד אחרי מותו מוסדות הכוהנים המצריים.

    אבות העברים נשאו אתם את פרות מהפכת מחשבתם למצרים, שבאואר טוען שהם בכלל לא היו שם. על בסיס הירושה הזו, משה,(דגם תאורו מתאים למשחררים לאומיים, רב תרבותיים, שהם בעלי תרבות עמם, ותרבות השליטים עליהם), שהיה בן ערובה בחצר פרעה, שברח ממצרים, לכן מורא מוסדות משמרים לא הפחידו אותו, יכול היה ליצור את המהפכה הדתית, השלב השני בפילוסופית השפה.

       על דברים אלו הרחבתי  בספרי, ובבלוגים קודמים. כאן אני יכולה רק בקצור להתיחס לאסון זה של נחיתות צאצאי העברים, שלא השתחררו מהשעבוד הרוחני שלהם, מסתמכים כל הזמן על עדות משפיליהם שלהם, אלו שאימצו לאילם ב'שטן', היו חייבים לעשות דה-לגיטימציה לתרבות התנ"ך, איחרו אותה, הוכיחו כאילו העתיקה את עקרונותיה מתרבויות אחרות.

     יהודים עד היום מעריצים את קאנט שהציע להשמדת היהודים ביוטנזיה, דבר שהפאוסטים בצעו באושוויץ, רק הגאונית אלזה לסקר שילר, במחזה גאוני שלה, 'אני\ואני' העיזה להגיד שגיתה הנו בנו של מפיסטו, ויהודי כפוף גב, בובר פסל את פרסום מחזה זה, הרי הוא היה מעריץ גיתה.

      מאחר שהיריעה קצרה, אתיחס בקצור לדעותיו של באואר, לפולנים. לא שאני חושבת שהפולנים היו חסידי אומות עולם, אהבו את היהודים, לא שתפו פעולה עם הגרמנים. אבל אני רוצה להתיחס לעובדה שנעלמה מכל חכמי היהודים, ההיסטוריונים, שהגרמנים הקימו מחנות השמדה ליהודים רק בפולניה, שחשבו את תושביה לנחותים. הם לא העיזו להקים מחנות מוות בארצות מערביות שכבשו, כיוון שפחדו מדעת עמים אלו.

       יש רק להאשים את הגרמנים, שיהודים עדיין הם מעריצים את הוגיה, את קאנט, הגל, ניטשה, את המשורר גיתה שיצר את הדרמה 'פאוסט', דרמה שהפכה למיתוס פאוסט כל יכול. על בסיס מיתוס פאוסט זה קם הרייך השלישי.

        אם העולם המערבי ניצל מפולחן השטן, שאותו המליך לותר, אם העולם ניצל מפולחן מפיסטו, שפאוסט כרת אתו ברית, זה הודות לקלווין, לא יהודים מעריצי התרבות הגרמנית.

       קלווין ברפורמציה שלו חזר לכל עקרונות התנ"ך. אמנם העולם המערבי הפרוטסטנטי שקיבל את תורתו, לא עמד על ההבדל של התיאולוגיה של לותר לזו של קלווין, אבל אחרי ארבע מאות שנה, עקרונות אלו של קלווין הביאו למפלת פולחן השטן של לותר, של גיתה.

        היהודים משום מה לא נעשו מעריצי קלווין, הם גם אחרי מפלת הפאוסטים ממשיכים להעריץ אותם.

        היהודים מעריצי כל תרבות השונה מתרבותם, לא רק שלא עמדו על ההבדל בין תרבותם, הרי לפי באואר, בכלל לא יצרו תרבות, לא עמדו גם על ההבדל בין תרבותם לבין תרבות יוון.

       שוב מקוצר היריעה לא ארחיב על כך, אבל יהודים כפופי גב אלו, לא עמדו על השפעת רעיונות התנ"ך על התפתחות התרבות המערבית.

      העברים לא עסקו במדע, אבל השקפתם הדינמית איפשרה, אחרי שרעיונות אלו חדרו למערב, להחיות את המדע היווני שנעצר בגין השקפתם על עולם סטטי, נצחי. הנומינליסטים האנגליים הבינו יותר על השפעת מחשבת התנ"ך על העולם המערבי, מיהודים קורבנות 'סינדרום שטוקהולם'. 

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 538 – יהודים, 'קורבנות סינדרום שטוקהולם'

    בתאריך 27,9,20, מצאתי מאמר מאת ההיסטוריון יהודה באואר, בעתון 'הארץ', בשם: 'נכון יש קורונה, אבל בסופו של חשבון יש חשבון' . המאמר של ההיסטוריון המכובד עוסק ביחס פולין לשואה, לנושא זה אתיחס בסוף. אבל נדהמתי לקרא במאמר זה את הדברים הבאים: 'בתרבות היהודית, הלכידות התרבותית-לאומית מבוססת על סיפור יציאת מצרים, שבלעדיו אין עם יהודי. אלא שהסיפור כפי שהוא מופיע במקרא הוא מעשה אומנות של יסודות היסטוריים ואיבודם לאגדה. כיום אין ארכיאולוג או היסטוריון חשוב הסבור שהדברים התרחשו כפי שמסופר במקרא. עם ישראל לא יצא ממצרים מהסיבה הפשוטה שמעולם לא היה שם. מקורו באזור ארם נהרים, אליו הצטרפו כנראה יסודות שעזבו את מצרים, מתוך ההיקסוס ששלטו במצרים במשך כמאה שנה, מאות שנים לפני הסיפור המקראי'.

    אני תמיד משתוממת על היסטוריונים וארכיאולוגים יהודיים, שעדות שונאים של העם היהודי תמיד עדיף בעיניהם על עדות אבותיהם. ובכן אם  ההיסטוריון המכובד מסתמך על ארכיאולוגים והיסטוריונים יהודיים דומים לו, הם לדאבוני , קורבנות 'סינדרום שטוקהולם', החוזרים תמיד על עדויות שונאי ישראל, שהכפישו אותם, שעשו דה-לגיטימציה לתרבותם. מצער שבמדינת ישראל, עדיין רוב החוקרים האלו לא השתחררו בנחיתותם, סוגדים עדיין ליוצרי דת השטן, כמו לותר שהמליך על העולם הנגלה את השטן, ממשיכו גיתה, שגיבורו פאוסט כרת ברית עם מפיסטו. במקרה עדות זו של ההיסטוריון המכובד, באואר, הוא אפילו מסתמך על עדותו של מנטו, המוזכר בספרו של יוסף בן מתתיהו, בשם: 'נגד אפיון', בו מנטו זה, שהיה כומר והיסטוריון מצרי, שלא דייק בכל מה שסיפר, שחי במאה השלישית לפני הספירה, הטיח בעברים, שהם גורשו ממצרים, יחד עם ההיקסוסים, בהיותם מצורעים.

       באואר זה, לא מבין דבר איך נוצרת תרבות, שהיא פרי השפעה של תרבויות בתקופתה. על בסיס תרבויות אלו, מעוט, במקרה זה אבות העברים, חוללו מהפכה מחשבתית.

       משום מה יהודים כפופי גב, לא שמים לב לעדות  אבותיהם, מרוב נחיתות. הרי בספר בראשית מסופר שאבות עברים אלו יצאו מ'אור', אור מרכז תרבותי שומרי, עם שתרבותו עלתה על זו של תרבות היוונים המאוחרים יותר. יוונים שבהבדל מהעברים לא זכרו את מוצאם. שומרים שהמציאו בין יתר המצאותיהם גם את הכתב, שיוונים היו צריכים לאמץ מאחרים רק במאה ה-8, לפני הספירה. גיבור האפוס של מופלא זה, גילגמש, כבר ידע על השפה היכולה להעביר זכרונות גיבורים לדורות.

       אבות העברים שיצאו מאור שהיתה בזמנם כבר כבושה בידי הכשדים, היתה כבר שכוחת אל. הם  הכירו את אמונתם של השומרים ב'גורל', והם בתחכומם בטלו אמונה זו, במשל שלהם 'עץ הדעת'. בהניחם ש'דעת' ממקור חיצוני מבוססת על רצון חופשי, רצון חופשי המאפשר ליצור. הם ברוב תחכומם הבינו שהשפה מתאפשרת על-ידי כריתת ברית בין אלו המעניקים שם לחסר, שם נעלם, למען  לזכור אותו.

      אבות העברים, ברוב חכמתם, במקום האלים השומריים גוזרי גזרות, כרתו ברית עם עליון, ערב לשפתם הנעלמת, לקיומם.

       קשה להניח שערב רב, כפי שבאואר מתאר את העברים, ערב רב מארם נהרים, עם תוספת ערב רב היקסוסי, יצרו מהפכה מחשבתית כזו, שאנו מוצאים בספר בראשית. אין אפשרות בבלוג להרחיב על המהפכה של אבות העברים, שמסופר עליהם שהיו נוודים בקרב עמים תרבותיים. לכן הם לא נשלטו על-ידי מוסדות משמרים, מוסדות נוסח מצרים, שאת המהפכה של הפרעה אחאנאתון, פולחן  השמש, מחקו מיד אחרי מותו מוסדות הכוהנים המצריים.

    אבות העברים נשאו אתם את פרות מהפכת מחשבתם למצרים, שבאואר טוען שהם בכלל לא היו שם. על בסיס הירושה הזו, משה,(דגם תאורו מתאים למשחררים לאומיים, רב תרבותיים, שהם בעלי תרבות עמם, ותרבות השליטים עליהם), שהיה בן ערובה בחצר פרעה, שברח ממצרים, לכן מורא מוסדות משמרים לא הפחידו אותו, יכול היה ליצור את המהפכה הדתית, השלב השני בפילוסופית השפה.

       על דברים אלו הרחבתי  בספרי, ובבלוגים קודמים. כאן אני יכולה רק בקצור להתיחס לאסון זה של נחיתות צאצאי העברים, שלא השתחררו מהשעבוד הרוחני שלהם, מסתמכים כל הזמן על עדות משפיליהם שלהם, אלו שאימצו לאילם ב'שטן', היו חייבים לעשות דה-לגיטימציה לתרבות התנ"ך, איחרו אותה, הוכיחו כאילו העתיקה את עקרונותיה מתרבויות אחרות.

     יהודים עד היום מעריצים את קאנט שהציע להשמדת היהודים ביוטנזיה, דבר שהפאוסטים בצעו באושוויץ, רק הגאונית אלזה לסקר שילר, במחזה גאוני שלה, 'אני\ואני' העיזה להגיד שגיתה הנו בנו של מפיסטו, ויהודי כפוף גב, בובר פסל את פרסום מחזה זה, הרי הוא היה מעריץ גיתה.

      מאחר שהיריעה קצרה, אתיחס בקצור לדעותיו של באואר, לפולנים. לא שאני חושבת שהפולנים היו חסידי אומות עולם, אהבו את היהודים, לא שתפו פעולה עם הגרמנים. אבל אני רוצה להתיחס לעובדה שנעלמה מכל חכמי היהודים, ההיסטוריונים, שהגרמנים הקימו מחנות השמדה ליהודים רק בפולניה, שחשבו את תושביה לנחותים. הם לא העיזו להקים מחנות מוות בארצות מערביות שכבשו, כיוון שפחדו מדעת עמים אלו.

       יש רק להאשים את הגרמנים, שיהודים עדיין הם מעריצים את הוגיה, את קאנט, הגל, ניטשה, את המשורר גיתה שיצר את הדרמה 'פאוסט', דרמה שהפכה למיתוס פאוסט כל יכול. על בסיס מיתוס פאוסט זה קם הרייך השלישי.

        אם העולם המערבי ניצל מפולחן השטן, שאותו המליך לותר, אם העולם ניצל מפולחן מפיסטו, שפאוסט כרת אתו ברית, זה הודות לקלווין, לא יהודים מעריצי התרבות הגרמנית.

       קלווין ברפורמציה שלו חזר לכל עקרונות התנ"ך. אמנם העולם המערבי הפרוטסטנטי שקיבל את תורתו, לא עמד על ההבדל של התיאולוגיה של לותר לזו של קלווין, אבל אחרי ארבע מאות שנה, עקרונות אלו של קלווין הביאו למפלת פולחן השטן של לותר, של גיתה.

        היהודים משום מה לא נעשו מעריצי קלווין, הם גם אחרי מפלת הפאוסטים ממשיכים להעריץ אותם.

        היהודים מעריצי כל תרבות השונה מתרבותם, לא רק שלא עמדו על ההבדל בין תרבותם, הרי לפי באואר, בכלל לא יצרו תרבות, לא עמדו גם על ההבדל בין תרבותם לבין תרבות יוון.

       שוב מקוצר היריעה לא ארחיב על כך, אבל יהודים כפופי גב אלו, לא עמדו על השפעת רעיונות התנ"ך על התפתחות התרבות המערבית.

      העברים לא עסקו במדע, אבל השקפתם הדינמית איפשרה, אחרי שרעיונות אלו חדרו למערב, להחיות את המדע היווני שנעצר בגין השקפתם על עולם סטטי, נצחי. הנומינליסטים האנגליים הבינו יותר על השפעת מחשבת התנ"ך על העולם המערבי, מיהודים קורבנות 'סינדרום שטוקהולם'. 

      העברים לא עסקו במדע, אבל השקפתם הדינמית איפשרה, אחרי שרעיונות אלו חדרו למערב, להחיות את המדע היווני שנעצר בגין השקפתם על עולם סטטי, נצחי. הנומינליסטים האנגליים הבינו יותר על השפעת מחשבת התנ"ך על העולם המערבי, מיהודים קורבנות 'סינדרום שטוקהולם'. 

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 537 השפה המוליכה

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 537 – השפה המוליכה

      השפה שהנה ישות נעלמת, לא קיימת, עד אשר האדם משמיע קול על חסר, קול מקוטע, שהזולת קולט, מעניק לקול 'שם', כורת ברית עם הזולת לזכור את השם. הרי הקול המושמע הוא נעלם, הופך לממשות רק על-ידי הברית הנכרתת בין השנים לזכור את השם הנעלם.

       גם החיה משמיע קול רצוף על חסר, קול רצוף שאי אפשר להפכו ל'שם', כיוון שלחיה לא הוענק 'דעת' אנומלית, שהוענקה לאדם, 'דעת' המעניקה 'שם'. הקול הרצוף של החיה שלא הוענק לו שם, נעלם.

     אם קבענו שהשפה 'מוליכה', עלינו לפרט, היא מוליכה בזה שהיא מתגשמת רק אם מקיימים את התנאים שלה להתגשמות.

        ראנו שהחיה בדומה לאדם משמיע קול רצוף על חסר, לחיה אין יכולת להגשים את תנאי השפה להתגשמות, לקטוע ברצף, למען שאפשר יהיה להעניק לקול המקוטע שם.

       הקול המושמע על-ידי היחיד על חסר, הזולת העונה לקול, גם בנתנו לקול שם, כפי שאמרנו, השם הזה הוא נעלם, מקבל ממשות רק כאשר השנים כורתים ברית לזכור אותו.

     המשמיע קול על חסר, אחרי שכרת ברית עם הזולת לזכור את השם, קול נוסף שלו מידע את הזולת שלו עודף, שאותו רוצה להחליף עם הזולת, למען להשיג את החסר. כך נוצרת ה'חליפין', המתת החשובה ביותר של השפה הנוצרת.

      השפה הנעלמת נוצרת בשלבים, שלבים ביסוד 'דעת', שלבים המצעידים את האדם להגשים את השפה הנעלמת.

      'דעת' האנומלית שהוענקה לאדם, מכילה כבר את כל השלבים להגשמתה. הרי 'דעת' מבדילה בין טוב לרע, הבדלה שהיא

קטוע ברצף. הקטוע הזה מאפשר לאדם להבדיל את עצמו מהזולת, מהסביבה, הבדלות זו היא שלב נוסף בהתגשמות השפה, המעניקה לאדם את ה'מודעות'.

       המודעות מידעת את האדם על היות משך קיומו קצוב, מידע אותו שמנעד קיומו הוא מ'עץ הדעת' ל'עץ החיים'.

      מאחר ש'דעת' הנה מתת, תוספת ל'דחף הקיום', המשמשת את כל הברויים. 'דחף הקיום', מאפשר לברויים למצא מזון, לשמור על טריטוריה, לברח מסכנות לקיום. 'דחף הקיום' הוא מקובע בברויים.

      בהבדל ממתת 'דחף הקיום' המקובע בברויים, 'דעת' מבוססת על 'רצון חופשי', רצון חופשי המאפשר לאדם ליצור לעצמו יותר מחיה יחד עם הזולת.

     'רצון חופשי' זה שהוא חלק מ'דעת' מאפשר את ה'חליפין', החלפת חסרים.

      למען לבצע את ה'חליפין', האדם זקוק לקהילה שבה ה'חליפין' מתבצעת. אנו רואים שלמען לבצע את כל השלבים האלו, 'דעת' מוליכה את האדם.

    שלבים נוספים ש'דעת' מוליכה את האדם לבצע, הוא יצירת סדרים בקהילה, יצירת 'ערכים', כך נוצר עולם השפה האנושית.

      ראינו ש'דחף הקיום', המשותף לכל הברויים הוא אינפורמציה מקובעת. גם גוף האדם הוא פרי אינפורמציה מקובעת, ה-DNA.

      אבל כל יצירות 'דעת' הן פרי אינפורמציה לא מקובעת, כיוון שהן פרי יכולת האדם ליצור חסרים, פרי 'רצון חופשי'.

      היצירות הלא מקובעות, פרי רצון חופשי מתגשמות רק אם נכרתות בריתות בין היחידים היוצרים אותן.

      היצירות פרי אינפורמציה לא מקובעת הן אנרכיות, רק הבריתות בין הזולתים מגבילים אותם.

       למען שעולמו הלשוני של האדם לא יהפך לאנרכי, 'דעת' מוליכה את האדם לקבע כללים לריסונים.

     אנחנו יכולים לקחת כדגם את חוקי התנועה, חוקים הנוצרים למען הסדרת התנועה בכבישים, אלו נעשים מקובעים, כתוצאה מהסכמים בין בני אדם, כתוצאה מבריתות ביניהם.

     חוקי התנועה מלמדים אותנו, ש'חסרים', חסרים להסדרת תנועה בכבישים, נוצרים על-ידי הולכת השפה, שפה המוליכה את האדם ליצור סדרים חדשים. הם נעשים תקפים אם היחידים כורתים בריתות לקיים אותם.

     הזכרנו שרוב יצירות האינפורמציה הלא מקובעת מקבלות ממשות רק על-ידי כריתת בריתות. אבל האדם אינו זוכר את כריתת הבריתות, כיוון שפעולות אלו נעשות מכניות.

       למרות שהשפה, האינפורמציה הלא מקובעת, מוליכה את האדם ליצור ערכים, מקבעת אותם על-ידי בריתות, יצירות אלו בהבדל מיצירות אינפורמציה  מקובעת, ניתנות לשינויים.    

      אם הגוף שלנו פרי אינפורמציה מקובעת, DNA, יכול ליצור רק  דגם אחד, דגם גופינו, האינפורמציה הלא מקובעת, השפה, יכולה ליצור דגמים רבים, ואלו היותם פרי אינפורמציה לא מקובעת עוברים בקלות שינויים.

      היצירות של האינפורמציה הלא מקובעת הן שרירותיות, עובדה זו גורמת לאדם פחד מפניהם, הן נראות בעיניו רפאיות. עולם השפה האנושית, פרי אינפורמציה לא מקובעת הופך את עולמו הלשוני הזה של האדם לעולם מעורער, גורם לאדם מעת לעת רצון לשנות עולם לשוני זה שהוא יצר.

      האדם לא מפקפק בממשות גופו פרי אינפורמציה מקובעת, היות הגוף ישות ממשית, אבל עולם השפה פרי אינפורמציה לא מקובעת מכניס את האדם לאי שקט, והוא מנסה להפוך אותו חלק מגופו הממשי.

     חוסר הבטחון הזה של האדם  בעולמו הלשוני, פרי אינפורמציה לא מקובעת, גורמת לכך שהאדם רוצה לקבע עולם זה בהופכו אותו חלק מגופו, והוא מפקפק בכך שהוא יוצר אותו בשלבים עם הזולתים שאתם הוא כורת בריתות לזכור את השמות.

      כתוצאה מפקפוקים אלו של האדם בממשות יצירותיו, הוא סבור שעולמו הלשוני הוא נתון, לא משלים עם העובדה שהוא היוצר אותו, רואה את מתת השפה כנתון, בדומה ל'ראיה'. מתעלם מהעובדה שילד נעזב על הר קרח ללא זולתים, רואה אבל אינו מדבר.

       עובדות אלו, פקפוקיו של האדם בכך שהוא יוצר את עולמו הלשוני בשלבים,  מוליך גם לאמונות בני אדם שהערכים שהוא יוצר עם הזולתים, הם חלק מנפשו.

     האם סוקראטס שסבר שהערכים הם חלק מנפשו הנצחית, דברים אלו הוא אמר בדיאלוג קרטילוס, האם נפשו, נפשו הנצחית, הקדימה את הזמנים ויצרה  את חוקי התנועה, למען לא יתהוו תאונות בדרכים? קאנט בספרו 'הדת בגבולות התבונה  הטהורה' כאשר התווכח עם ערכי התנ"ך, וטען שערכיו הפנימיים, יצירות נפשו הטהורה עדיפים על ערכי התנ"ך החיצוניים, האם נפשו הנצחית הקדימה את הזמן ויצרה את חוקי התנועה?

    השפה המוליכה, השפה 'דעת' ממקור חיצוני, מוליכה את האדם ליצור סדרים שיאפשרו את קיומו, יקלו עליו. האדם המבצע את צווי השפה הדואגת לקיומו, שוכח שהוא יחד עם הזולתים כרת ברית לקיים חוקים נחוצים אלו. 

      האדם גם יוצר את כל המיתוסים של דתות, שישמשו אותו להאמין בעולם עם סדרים, שיעניקו לו עוגנים. אבל כאשר אלים אלו שהוא יוצר, מאכזבים אותו, הוא במחי יד אחת מוחק מיתוסים אלו, יוצר חדשים, שימלאו את משאלותיו.

      האדם יכול לבצע שינויים אלו, כיוון שה'אינפורמציה הלא מקובעת', אינפורמציה פרי 'דעת' ממקור חיצוני, מאפשרת את זה, בהיותה מבוססת על 'רצון חופשי' חלק מ'דעת'.

     כך אנו עדים לכך שהאדם מחליף עם הזמנים דת אחת בשניה, מחליף אידיאולוגיות שאינן מספקות את משאלותיו.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 537 – השפה המוליכה

      השפה שהנה ישות נעלמת, לא קיימת, עד אשר האדם משמיע קול על חסר, קול מקוטע, שהזולת קולט, מעניק לקול 'שם', כורת ברית עם הזולת לזכור את השם. הרי הקול המושמע הוא נעלם, הופך לממשות רק על-ידי הברית הנכרתת בין השנים לזכור את השם הנעלם.

       גם החיה משמיע קול רצוף על חסר, קול רצוף שאי אפשר להפכו ל'שם', כיוון שלחיה לא הוענק 'דעת' אנומלית, שהוענקה לאדם, 'דעת' המעניקה 'שם'. הקול הרצוף של החיה שלא הוענק לו שם, נעלם.

     אם קבענו שהשפה 'מוליכה', עלינו לפרט, היא מוליכה בזה שהיא מתגשמת רק אם מקיימים את התנאים שלה להתגשמות.

        ראנו שהחיה בדומה לאדם משמיע קול רצוף על חסר, לחיה אין יכולת להגשים את תנאי השפה להתגשמות, לקטוע ברצף, למען שאפשר יהיה להעניק לקול המקוטע שם.

       הקול המושמע על-ידי היחיד על חסר, הזולת העונה לקול, גם בנתנו לקול שם, כפי שאמרנו, השם הזה הוא נעלם, מקבל ממשות רק כאשר השנים כורתים ברית לזכור אותו.

     המשמיע קול על חסר, אחרי שכרת ברית עם הזולת לזכור את השם, קול נוסף שלו מידע את הזולת שלו עודף, שאותו רוצה להחליף עם הזולת, למען להשיג את החסר. כך נוצרת ה'חליפין', המתת החשובה ביותר של השפה הנוצרת.

      השפה הנעלמת נוצרת בשלבים, שלבים ביסוד 'דעת', שלבים המצעידים את האדם להגשים את השפה הנעלמת.

      'דעת' האנומלית שהוענקה לאדם, מכילה כבר את כל השלבים להגשמתה. הרי 'דעת' מבדילה בין טוב לרע, הבדלה שהיא

קטוע ברצף. הקטוע הזה מאפשר לאדם להבדיל את עצמו מהזולת, מהסביבה, הבדלות זו היא שלב נוסף בהתגשמות השפה, המעניקה לאדם את ה'מודעות'.

       המודעות מידעת את האדם על היות משך קיומו קצוב, מידע אותו שמנעד קיומו הוא מ'עץ הדעת' ל'עץ החיים'.

      מאחר ש'דעת' הנה מתת, תוספת ל'דחף הקיום', המשמשת את כל הברויים. 'דחף הקיום', מאפשר לברויים למצא מזון, לשמור על טריטוריה, לברח מסכנות לקיום. 'דחף הקיום' הוא מקובע בברויים.

      בהבדל ממתת 'דחף הקיום' המקובע בברויים, 'דעת' מבוססת על 'רצון חופשי', רצון חופשי המאפשר לאדם ליצור לעצמו יותר מחיה יחד עם הזולת.

     'רצון חופשי' זה שהוא חלק מ'דעת' מאפשר את ה'חליפין', החלפת חסרים.

      למען לבצע את ה'חליפין', האדם זקוק לקהילה שבה ה'חליפין' מתבצעת. אנו רואים שלמען לבצע את כל השלבים האלו, 'דעת' מוליכה את האדם.

    שלבים נוספים ש'דעת' מוליכה את האדם לבצע, הוא יצירת סדרים בקהילה, יצירת 'ערכים', כך נוצר עולם השפה האנושית.

      ראינו ש'דחף הקיום', המשותף לכל הברויים הוא אינפורמציה מקובעת. גם גוף האדם הוא פרי אינפורמציה מקובעת, ה-DNA.

      אבל כל יצירות 'דעת' הן פרי אינפורמציה לא מקובעת, כיוון שהן פרי יכולת האדם ליצור חסרים, פרי 'רצון חופשי'.

      היצירות הלא מקובעות, פרי רצון חופשי מתגשמות רק אם נכרתות בריתות בין היחידים היוצרים אותן.

      היצירות פרי אינפורמציה לא מקובעת הן אנרכיות, רק הבריתות בין הזולתים מגבילים אותם.

       למען שעולמו הלשוני של האדם לא יהפך לאנרכי, 'דעת' מוליכה את האדם לקבע כללים לריסונים.

     אנחנו יכולים לקחת כדגם את חוקי התנועה, חוקים הנוצרים למען הסדרת התנועה בכבישים, אלו נעשים מקובעים, כתוצאה מהסכמים בין בני אדם, כתוצאה מבריתות ביניהם.

     חוקי התנועה מלמדים אותנו, ש'חסרים', חסרים להסדרת תנועה בכבישים, נוצרים על-ידי הולכת השפה, שפה המוליכה את האדם ליצור סדרים חדשים. הם נעשים תקפים אם היחידים כורתים בריתות לקיים אותם.

     הזכרנו שרוב יצירות האינפורמציה הלא מקובעת מקבלות ממשות רק על-ידי כריתת בריתות. אבל האדם אינו זוכר את כריתת הבריתות, כיוון שפעולות אלו נעשות מכניות.

       למרות שהשפה, האינפורמציה הלא מקובעת, מוליכה את האדם ליצור ערכים, מקבעת אותם על-ידי בריתות, יצירות אלו בהבדל מיצירות אינפורמציה  מקובעת, ניתנות לשינויים.    

      אם הגוף שלנו פרי אינפורמציה מקובעת, DNA, יכול ליצור רק  דגם אחד, דגם גופינו, האינפורמציה הלא מקובעת, השפה, יכולה ליצור דגמים רבים, ואלו היותם פרי אינפורמציה לא מקובעת עוברים בקלות שינויים.

      היצירות של האינפורמציה הלא מקובעת הן שרירותיות, עובדה זו גורמת לאדם פחד מפניהם, הן נראות בעיניו רפאיות. עולם השפה האנושית, פרי אינפורמציה לא מקובעת הופך את עולמו הלשוני הזה של האדם לעולם מעורער, גורם לאדם מעת לעת רצון לשנות עולם לשוני זה שהוא יצר.

      האדם לא מפקפק בממשות גופו פרי אינפורמציה מקובעת, היות הגוף ישות ממשית, אבל עולם השפה פרי אינפורמציה לא מקובעת מכניס את האדם לאי שקט, והוא מנסה להפוך אותו חלק מגופו הממשי.

     חוסר הבטחון הזה של האדם  בעולמו הלשוני, פרי אינפורמציה לא מקובעת, גורמת לכך שהאדם רוצה לקבע עולם זה בהופכו אותו חלק מגופו, והוא מפקפק בכך שהוא יוצר אותו בשלבים עם הזולתים שאתם הוא כורת בריתות לזכור את השמות.

      כתוצאה מפקפוקים אלו של האדם בממשות יצירותיו, הוא סבור שעולמו הלשוני הוא נתון, לא משלים עם העובדה שהוא היוצר אותו, רואה את מתת השפה כנתון, בדומה ל'ראיה'. מתעלם מהעובדה שילד נעזב על הר קרח ללא זולתים, רואה אבל אינו מדבר.

       עובדות אלו, פקפוקיו של האדם בכך שהוא יוצר את עולמו הלשוני בשלבים,  מוליך גם לאמונות בני אדם שהערכים שהוא יוצר עם הזולתים, הם חלק מנפשו.

     האם סוקראטס שסבר שהערכים הם חלק מנפשו הנצחית, דברים אלו הוא אמר בדיאלוג קרטילוס, האם נפשו, נפשו הנצחית, הקדימה את הזמנים ויצרה  את חוקי התנועה, למען לא יתהוו תאונות בדרכים? קאנט בספרו 'הדת בגבולות התבונה  הטהורה' כאשר התווכח עם ערכי התנ"ך, וטען שערכיו הפנימיים, יצירות נפשו הטהורה עדיפים על ערכי התנ"ך החיצוניים, האם נפשו הנצחית הקדימה את הזמן ויצרה את חוקי התנועה?

    השפה המוליכה, השפה 'דעת' ממקור חיצוני, מוליכה את האדם ליצור סדרים שיאפשרו את קיומו, יקלו עליו. האדם המבצע את צווי השפה הדואגת לקיומו, שוכח שהוא יחד עם הזולתים כרת ברית לקיים חוקים נחוצים אלו. 

      האדם גם יוצר את כל המיתוסים של דתות, שישמשו אותו להאמין בעולם עם סדרים, שיעניקו לו עוגנים. אבל כאשר אלים אלו שהוא יוצר, מאכזבים אותו, הוא במחי יד אחת מוחק מיתוסים אלו, יוצר חדשים, שימלאו את משאלותיו.

      האדם יכול לבצע שינויים אלו, כיוון שה'אינפורמציה הלא מקובעת', אינפורמציה פרי 'דעת' ממקור חיצוני, מאפשרת את זה, בהיותה מבוססת על 'רצון חופשי' חלק מ'דעת'.

     כך אנו עדים לכך שהאדם מחליף עם הזמנים דת אחת בשניה, מחליף אידיאולוגיות שאינן מספקות את משאלותיו.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 537 – השפה המוליכה

      השפה שהנה ישות נעלמת, לא קיימת, עד אשר האדם משמיע קול על חסר, קול מקוטע, שהזולת קולט, מעניק לקול 'שם', כורת ברית עם הזולת לזכור את השם. הרי הקול המושמע הוא נעלם, הופך לממשות רק על-ידי הברית הנכרתת בין השנים לזכור את השם הנעלם.

       גם החיה משמיע קול רצוף על חסר, קול רצוף שאי אפשר להפכו ל'שם', כיוון שלחיה לא הוענק 'דעת' אנומלית, שהוענקה לאדם, 'דעת' המעניקה 'שם'. הקול הרצוף של החיה שלא הוענק לו שם, נעלם.

     אם קבענו שהשפה 'מוליכה', עלינו לפרט, היא מוליכה בזה שהיא מתגשמת רק אם מקיימים את התנאים שלה להתגשמות.

        ראנו שהחיה בדומה לאדם משמיע קול רצוף על חסר, לחיה אין יכולת להגשים את תנאי השפה להתגשמות, לקטוע ברצף, למען שאפשר יהיה להעניק לקול המקוטע שם.

       הקול המושמע על-ידי היחיד על חסר, הזולת העונה לקול, גם בנתנו לקול שם, כפי שאמרנו, השם הזה הוא נעלם, מקבל ממשות רק כאשר השנים כורתים ברית לזכור אותו.

     המשמיע קול על חסר, אחרי שכרת ברית עם הזולת לזכור את השם, קול נוסף שלו מידע את הזולת שלו עודף, שאותו רוצה להחליף עם הזולת, למען להשיג את החסר. כך נוצרת ה'חליפין', המתת החשובה ביותר של השפה הנוצרת.

      השפה הנעלמת נוצרת בשלבים, שלבים ביסוד 'דעת', שלבים המצעידים את האדם להגשים את השפה הנעלמת.

      'דעת' האנומלית שהוענקה לאדם, מכילה כבר את כל השלבים להגשמתה. הרי 'דעת' מבדילה בין טוב לרע, הבדלה שהיא

קטוע ברצף. הקטוע הזה מאפשר לאדם להבדיל את עצמו מהזולת, מהסביבה, הבדלות זו היא שלב נוסף בהתגשמות השפה, המעניקה לאדם את ה'מודעות'.

       המודעות מידעת את האדם על היות משך קיומו קצוב, מידע אותו שמנעד קיומו הוא מ'עץ הדעת' ל'עץ החיים'.

      מאחר ש'דעת' הנה מתת, תוספת ל'דחף הקיום', המשמשת את כל הברויים. 'דחף הקיום', מאפשר לברויים למצא מזון, לשמור על טריטוריה, לברח מסכנות לקיום. 'דחף הקיום' הוא מקובע בברויים.

      בהבדל ממתת 'דחף הקיום' המקובע בברויים, 'דעת' מבוססת על 'רצון חופשי', רצון חופשי המאפשר לאדם ליצור לעצמו יותר מחיה יחד עם הזולת.

     'רצון חופשי' זה שהוא חלק מ'דעת' מאפשר את ה'חליפין', החלפת חסרים.

      למען לבצע את ה'חליפין', האדם זקוק לקהילה שבה ה'חליפין' מתבצעת. אנו רואים שלמען לבצע את כל השלבים האלו, 'דעת' מוליכה את האדם.

    שלבים נוספים ש'דעת' מוליכה את האדם לבצע, הוא יצירת סדרים בקהילה, יצירת 'ערכים', כך נוצר עולם השפה האנושית.

      ראינו ש'דחף הקיום', המשותף לכל הברויים הוא אינפורמציה מקובעת. גם גוף האדם הוא פרי אינפורמציה מקובעת, ה-DNA.

      אבל כל יצירות 'דעת' הן פרי אינפורמציה לא מקובעת, כיוון שהן פרי יכולת האדם ליצור חסרים, פרי 'רצון חופשי'.

      היצירות הלא מקובעות, פרי רצון חופשי מתגשמות רק אם נכרתות בריתות בין היחידים היוצרים אותן.

      היצירות פרי אינפורמציה לא מקובעת הן אנרכיות, רק הבריתות בין הזולתים מגבילים אותם.

       למען שעולמו הלשוני של האדם לא יהפך לאנרכי, 'דעת' מוליכה את האדם לקבע כללים לריסונים.

     אנחנו יכולים לקחת כדגם את חוקי התנועה, חוקים הנוצרים למען הסדרת התנועה בכבישים, אלו נעשים מקובעים, כתוצאה מהסכמים בין בני אדם, כתוצאה מבריתות ביניהם.

     חוקי התנועה מלמדים אותנו, ש'חסרים', חסרים להסדרת תנועה בכבישים, נוצרים על-ידי הולכת השפה, שפה המוליכה את האדם ליצור סדרים חדשים. הם נעשים תקפים אם היחידים כורתים בריתות לקיים אותם.

     הזכרנו שרוב יצירות האינפורמציה הלא מקובעת מקבלות ממשות רק על-ידי כריתת בריתות. אבל האדם אינו זוכר את כריתת הבריתות, כיוון שפעולות אלו נעשות מכניות.

       למרות שהשפה, האינפורמציה הלא מקובעת, מוליכה את האדם ליצור ערכים, מקבעת אותם על-ידי בריתות, יצירות אלו בהבדל מיצירות אינפורמציה  מקובעת, ניתנות לשינויים.    

      אם הגוף שלנו פרי אינפורמציה מקובעת, DNA, יכול ליצור רק  דגם אחד, דגם גופינו, האינפורמציה הלא מקובעת, השפה, יכולה ליצור דגמים רבים, ואלו היותם פרי אינפורמציה לא מקובעת עוברים בקלות שינויים.

      היצירות של האינפורמציה הלא מקובעת הן שרירותיות, עובדה זו גורמת לאדם פחד מפניהם, הן נראות בעיניו רפאיות. עולם השפה האנושית, פרי אינפורמציה לא מקובעת הופך את עולמו הלשוני הזה של האדם לעולם מעורער, גורם לאדם מעת לעת רצון לשנות עולם לשוני זה שהוא יצר.

      האדם לא מפקפק בממשות גופו פרי אינפורמציה מקובעת, היות הגוף ישות ממשית, אבל עולם השפה פרי אינפורמציה לא מקובעת מכניס את האדם לאי שקט, והוא מנסה להפוך אותו חלק מגופו הממשי.

     חוסר הבטחון הזה של האדם  בעולמו הלשוני, פרי אינפורמציה לא מקובעת, גורמת לכך שהאדם רוצה לקבע עולם זה בהופכו אותו חלק מגופו, והוא מפקפק בכך שהוא יוצר אותו בשלבים עם הזולתים שאתם הוא כורת בריתות לזכור את השמות.

      כתוצאה מפקפוקים אלו של האדם בממשות יצירותיו, הוא סבור שעולמו הלשוני הוא נתון, לא משלים עם העובדה שהוא היוצר אותו, רואה את מתת השפה כנתון, בדומה ל'ראיה'. מתעלם מהעובדה שילד נעזב על הר קרח ללא זולתים, רואה אבל אינו מדבר.

       עובדות אלו, פקפוקיו של האדם בכך שהוא יוצר את עולמו הלשוני בשלבים,  מוליך גם לאמונות בני אדם שהערכים שהוא יוצר עם הזולתים, הם חלק מנפשו.

     האם סוקראטס שסבר שהערכים הם חלק מנפשו הנצחית, דברים אלו הוא אמר בדיאלוג קרטילוס, האם נפשו, נפשו הנצחית, הקדימה את הזמנים ויצרה  את חוקי התנועה, למען לא יתהוו תאונות בדרכים? קאנט בספרו 'הדת בגבולות התבונה  הטהורה' כאשר התווכח עם ערכי התנ"ך, וטען שערכיו הפנימיים, יצירות נפשו הטהורה עדיפים על ערכי התנ"ך החיצוניים, האם נפשו הנצחית הקדימה את הזמן ויצרה את חוקי התנועה?

    השפה המוליכה, השפה 'דעת' ממקור חיצוני, מוליכה את האדם ליצור סדרים שיאפשרו את קיומו, יקלו עליו. האדם המבצע את צווי השפה הדואגת לקיומו, שוכח שהוא יחד עם הזולתים כרת ברית לקיים חוקים נחוצים אלו. 

      האדם גם יוצר את כל המיתוסים של דתות, שישמשו אותו להאמין בעולם עם סדרים, שיעניקו לו עוגנים. אבל כאשר אלים אלו שהוא יוצר, מאכזבים אותו, הוא במחי יד אחת מוחק מיתוסים אלו, יוצר חדשים, שימלאו את משאלותיו.

      האדם יכול לבצע שינויים אלו, כיוון שה'אינפורמציה הלא מקובעת', אינפורמציה פרי 'דעת' ממקור חיצוני, מאפשרת את זה, בהיותה מבוססת על 'רצון חופשי' חלק מ'דעת'.

     כך אנו עדים לכך שהאדם מחליף עם הזמנים דת אחת בשניה, מחליף אידיאולוגיות שאינן מספקות את משאלותיו.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 537 – השפה המוליכה

      השפה שהנה ישות נעלמת, לא קיימת, עד אשר האדם משמיע קול על חסר, קול מקוטע, שהזולת קולט, מעניק לקול 'שם', כורת ברית עם הזולת לזכור את השם. הרי הקול המושמע הוא נעלם, הופך לממשות רק על-ידי הברית הנכרתת בין השנים לזכור את השם הנעלם.

       גם החיה משמיע קול רצוף על חסר, קול רצוף שאי אפשר להפכו ל'שם', כיוון שלחיה לא הוענק 'דעת' אנומלית, שהוענקה לאדם, 'דעת' המעניקה 'שם'. הקול הרצוף של החיה שלא הוענק לו שם, נעלם.

     אם קבענו שהשפה 'מוליכה', עלינו לפרט, היא מוליכה בזה שהיא מתגשמת רק אם מקיימים את התנאים שלה להתגשמות.

        ראנו שהחיה בדומה לאדם משמיע קול רצוף על חסר, לחיה אין יכולת להגשים את תנאי השפה להתגשמות, לקטוע ברצף, למען שאפשר יהיה להעניק לקול המקוטע שם.

       הקול המושמע על-ידי היחיד על חסר, הזולת העונה לקול, גם בנתנו לקול שם, כפי שאמרנו, השם הזה הוא נעלם, מקבל ממשות רק כאשר השנים כורתים ברית לזכור אותו.

     המשמיע קול על חסר, אחרי שכרת ברית עם הזולת לזכור את השם, קול נוסף שלו מידע את הזולת שלו עודף, שאותו רוצה להחליף עם הזולת, למען להשיג את החסר. כך נוצרת ה'חליפין', המתת החשובה ביותר של השפה הנוצרת.

      השפה הנעלמת נוצרת בשלבים, שלבים ביסוד 'דעת', שלבים המצעידים את האדם להגשים את השפה הנעלמת.

      'דעת' האנומלית שהוענקה לאדם, מכילה כבר את כל השלבים להגשמתה. הרי 'דעת' מבדילה בין טוב לרע, הבדלה שהיא

קטוע ברצף. הקטוע הזה מאפשר לאדם להבדיל את עצמו מהזולת, מהסביבה, הבדלות זו היא שלב נוסף בהתגשמות השפה, המעניקה לאדם את ה'מודעות'.

       המודעות מידעת את האדם על היות משך קיומו קצוב, מידע אותו שמנעד קיומו הוא מ'עץ הדעת' ל'עץ החיים'.

      מאחר ש'דעת' הנה מתת, תוספת ל'דחף הקיום', המשמשת את כל הברויים. 'דחף הקיום', מאפשר לברויים למצא מזון, לשמור על טריטוריה, לברח מסכנות לקיום. 'דחף הקיום' הוא מקובע בברויים.

      בהבדל ממתת 'דחף הקיום' המקובע בברויים, 'דעת' מבוססת על 'רצון חופשי', רצון חופשי המאפשר לאדם ליצור לעצמו יותר מחיה יחד עם הזולת.

     'רצון חופשי' זה שהוא חלק מ'דעת' מאפשר את ה'חליפין', החלפת חסרים.

      למען לבצע את ה'חליפין', האדם זקוק לקהילה שבה ה'חליפין' מתבצעת. אנו רואים שלמען לבצע את כל השלבים האלו, 'דעת' מוליכה את האדם.

    שלבים נוספים ש'דעת' מוליכה את האדם לבצע, הוא יצירת סדרים בקהילה, יצירת 'ערכים', כך נוצר עולם השפה האנושית.

      ראינו ש'דחף הקיום', המשותף לכל הברויים הוא אינפורמציה מקובעת. גם גוף האדם הוא פרי אינפורמציה מקובעת, ה-DNA.

      אבל כל יצירות 'דעת' הן פרי אינפורמציה לא מקובעת, כיוון שהן פרי יכולת האדם ליצור חסרים, פרי 'רצון חופשי'.

      היצירות הלא מקובעות, פרי רצון חופשי מתגשמות רק אם נכרתות בריתות בין היחידים היוצרים אותן.

      היצירות פרי אינפורמציה לא מקובעת הן אנרכיות, רק הבריתות בין הזולתים מגבילים אותם.

       למען שעולמו הלשוני של האדם לא יהפך לאנרכי, 'דעת' מוליכה את האדם לקבע כללים לריסונים.

     אנחנו יכולים לקחת כדגם את חוקי התנועה, חוקים הנוצרים למען הסדרת התנועה בכבישים, אלו נעשים מקובעים, כתוצאה מהסכמים בין בני אדם, כתוצאה מבריתות ביניהם.

     חוקי התנועה מלמדים אותנו, ש'חסרים', חסרים להסדרת תנועה בכבישים, נוצרים על-ידי הולכת השפה, שפה המוליכה את האדם ליצור סדרים חדשים. הם נעשים תקפים אם היחידים כורתים בריתות לקיים אותם.

     הזכרנו שרוב יצירות האינפורמציה הלא מקובעת מקבלות ממשות רק על-ידי כריתת בריתות. אבל האדם אינו זוכר את כריתת הבריתות, כיוון שפעולות אלו נעשות מכניות.

       למרות שהשפה, האינפורמציה הלא מקובעת, מוליכה את האדם ליצור ערכים, מקבעת אותם על-ידי בריתות, יצירות אלו בהבדל מיצירות אינפורמציה  מקובעת, ניתנות לשינויים.    

      אם הגוף שלנו פרי אינפורמציה מקובעת, DNA, יכול ליצור רק  דגם אחד, דגם גופינו, האינפורמציה הלא מקובעת, השפה, יכולה ליצור דגמים רבים, ואלו היותם פרי אינפורמציה לא מקובעת עוברים בקלות שינויים.

      היצירות של האינפורמציה הלא מקובעת הן שרירותיות, עובדה זו גורמת לאדם פחד מפניהם, הן נראות בעיניו רפאיות. עולם השפה האנושית, פרי אינפורמציה לא מקובעת הופך את עולמו הלשוני הזה של האדם לעולם מעורער, גורם לאדם מעת לעת רצון לשנות עולם לשוני זה שהוא יצר.

      האדם לא מפקפק בממשות גופו פרי אינפורמציה מקובעת, היות הגוף ישות ממשית, אבל עולם השפה פרי אינפורמציה לא מקובעת מכניס את האדם לאי שקט, והוא מנסה להפוך אותו חלק מגופו הממשי.

     חוסר הבטחון הזה של האדם  בעולמו הלשוני, פרי אינפורמציה לא מקובעת, גורמת לכך שהאדם רוצה לקבע עולם זה בהופכו אותו חלק מגופו, והוא מפקפק בכך שהוא יוצר אותו בשלבים עם הזולתים שאתם הוא כורת בריתות לזכור את השמות.

      כתוצאה מפקפוקים אלו של האדם בממשות יצירותיו, הוא סבור שעולמו הלשוני הוא נתון, לא משלים עם העובדה שהוא היוצר אותו, רואה את מתת השפה כנתון, בדומה ל'ראיה'. מתעלם מהעובדה שילד נעזב על הר קרח ללא זולתים, רואה אבל אינו מדבר.

       עובדות אלו, פקפוקיו של האדם בכך שהוא יוצר את עולמו הלשוני בשלבים,  מוליך גם לאמונות בני אדם שהערכים שהוא יוצר עם הזולתים, הם חלק מנפשו.

     האם סוקראטס שסבר שהערכים הם חלק מנפשו הנצחית, דברים אלו הוא אמר בדיאלוג קרטילוס, האם נפשו, נפשו הנצחית, הקדימה את הזמנים ויצרה  את חוקי התנועה, למען לא יתהוו תאונות בדרכים? קאנט בספרו 'הדת בגבולות התבונה  הטהורה' כאשר התווכח עם ערכי התנ"ך, וטען שערכיו הפנימיים, יצירות נפשו הטהורה עדיפים על ערכי התנ"ך החיצוניים, האם נפשו הנצחית הקדימה את הזמן ויצרה את חוקי התנועה?

    השפה המוליכה, השפה 'דעת' ממקור חיצוני, מוליכה את האדם ליצור סדרים שיאפשרו את קיומו, יקלו עליו. האדם המבצע את צווי השפה הדואגת לקיומו, שוכח שהוא יחד עם הזולתים כרת ברית לקיים חוקים נחוצים אלו. 

      האדם גם יוצר את כל המיתוסים של דתות, שישמשו אותו להאמין בעולם עם סדרים, שיעניקו לו עוגנים. אבל כאשר אלים אלו שהוא יוצר, מאכזבים אותו, הוא במחי יד אחת מוחק מיתוסים אלו, יוצר חדשים, שימלאו את משאלותיו.

      האדם יכול לבצע שינויים אלו, כיוון שה'אינפורמציה הלא מקובעת', אינפורמציה פרי 'דעת' ממקור חיצוני, מאפשרת את זה, בהיותה מבוססת על 'רצון חופשי' חלק מ'דעת'.

     כך אנו עדים לכך שהאדם מחליף עם הזמנים דת אחת בשניה, מחליף אידיאולוגיות שאינן מספקות את משאלותיו.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 537 – השפה המוליכה

      השפה שהנה ישות נעלמת, לא קיימת, עד אשר האדם משמיע קול על חסר, קול מקוטע, שהזולת קולט, מעניק לקול 'שם', כורת ברית עם הזולת לזכור את השם. הרי הקול המושמע הוא נעלם, הופך לממשות רק על-ידי הברית הנכרתת בין השנים לזכור את השם הנעלם.

       גם החיה משמיע קול רצוף על חסר, קול רצוף שאי אפשר להפכו ל'שם', כיוון שלחיה לא הוענק 'דעת' אנומלית, שהוענקה לאדם, 'דעת' המעניקה 'שם'. הקול הרצוף של החיה שלא הוענק לו שם, נעלם.

     אם קבענו שהשפה 'מוליכה', עלינו לפרט, היא מוליכה בזה שהיא מתגשמת רק אם מקיימים את התנאים שלה להתגשמות.

        ראנו שהחיה בדומה לאדם משמיע קול רצוף על חסר, לחיה אין יכולת להגשים את תנאי השפה להתגשמות, לקטוע ברצף, למען שאפשר יהיה להעניק לקול המקוטע שם.

       הקול המושמע על-ידי היחיד על חסר, הזולת העונה לקול, גם בנתנו לקול שם, כפי שאמרנו, השם הזה הוא נעלם, מקבל ממשות רק כאשר השנים כורתים ברית לזכור אותו.

     המשמיע קול על חסר, אחרי שכרת ברית עם הזולת לזכור את השם, קול נוסף שלו מידע את הזולת שלו עודף, שאותו רוצה להחליף עם הזולת, למען להשיג את החסר. כך נוצרת ה'חליפין', המתת החשובה ביותר של השפה הנוצרת.

      השפה הנעלמת נוצרת בשלבים, שלבים ביסוד 'דעת', שלבים המצעידים את האדם להגשים את השפה הנעלמת.

      'דעת' האנומלית שהוענקה לאדם, מכילה כבר את כל השלבים להגשמתה. הרי 'דעת' מבדילה בין טוב לרע, הבדלה שהיא

קטוע ברצף. הקטוע הזה מאפשר לאדם להבדיל את עצמו מהזולת, מהסביבה, הבדלות זו היא שלב נוסף בהתגשמות השפה, המעניקה לאדם את ה'מודעות'.

       המודעות מידעת את האדם על היות משך קיומו קצוב, מידע אותו שמנעד קיומו הוא מ'עץ הדעת' ל'עץ החיים'.

      מאחר ש'דעת' הנה מתת, תוספת ל'דחף הקיום', המשמשת את כל הברויים. 'דחף הקיום', מאפשר לברויים למצא מזון, לשמור על טריטוריה, לברח מסכנות לקיום. 'דחף הקיום' הוא מקובע בברויים.

      בהבדל ממתת 'דחף הקיום' המקובע בברויים, 'דעת' מבוססת על 'רצון חופשי', רצון חופשי המאפשר לאדם ליצור לעצמו יותר מחיה יחד עם הזולת.

     'רצון חופשי' זה שהוא חלק מ'דעת' מאפשר את ה'חליפין', החלפת חסרים.

      למען לבצע את ה'חליפין', האדם זקוק לקהילה שבה ה'חליפין' מתבצעת. אנו רואים שלמען לבצע את כל השלבים האלו, 'דעת' מוליכה את האדם.

    שלבים נוספים ש'דעת' מוליכה את האדם לבצע, הוא יצירת סדרים בקהילה, יצירת 'ערכים', כך נוצר עולם השפה האנושית.

      ראינו ש'דחף הקיום', המשותף לכל הברויים הוא אינפורמציה מקובעת. גם גוף האדם הוא פרי אינפורמציה מקובעת, ה-DNA.

      אבל כל יצירות 'דעת' הן פרי אינפורמציה לא מקובעת, כיוון שהן פרי יכולת האדם ליצור חסרים, פרי 'רצון חופשי'.

      היצירות הלא מקובעות, פרי רצון חופשי מתגשמות רק אם נכרתות בריתות בין היחידים היוצרים אותן.

      היצירות פרי אינפורמציה לא מקובעת הן אנרכיות, רק הבריתות בין הזולתים מגבילים אותם.

       למען שעולמו הלשוני של האדם לא יהפך לאנרכי, 'דעת' מוליכה את האדם לקבע כללים לריסונים.

     אנחנו יכולים לקחת כדגם את חוקי התנועה, חוקים הנוצרים למען הסדרת התנועה בכבישים, אלו נעשים מקובעים, כתוצאה מהסכמים בין בני אדם, כתוצאה מבריתות ביניהם.

     חוקי התנועה מלמדים אותנו, ש'חסרים', חסרים להסדרת תנועה בכבישים, נוצרים על-ידי הולכת השפה, שפה המוליכה את האדם ליצור סדרים חדשים. הם נעשים תקפים אם היחידים כורתים בריתות לקיים אותם.

     הזכרנו שרוב יצירות האינפורמציה הלא מקובעת מקבלות ממשות רק על-ידי כריתת בריתות. אבל האדם אינו זוכר את כריתת הבריתות, כיוון שפעולות אלו נעשות מכניות.

       למרות שהשפה, האינפורמציה הלא מקובעת, מוליכה את האדם ליצור ערכים, מקבעת אותם על-ידי בריתות, יצירות אלו בהבדל מיצירות אינפורמציה  מקובעת, ניתנות לשינויים.    

      אם הגוף שלנו פרי אינפורמציה מקובעת, DNA, יכול ליצור רק  דגם אחד, דגם גופינו, האינפורמציה הלא מקובעת, השפה, יכולה ליצור דגמים רבים, ואלו היותם פרי אינפורמציה לא מקובעת עוברים בקלות שינויים.

      היצירות של האינפורמציה הלא מקובעת הן שרירותיות, עובדה זו גורמת לאדם פחד מפניהם, הן נראות בעיניו רפאיות. עולם השפה האנושית, פרי אינפורמציה לא מקובעת הופך את עולמו הלשוני הזה של האדם לעולם מעורער, גורם לאדם מעת לעת רצון לשנות עולם לשוני זה שהוא יצר.

      האדם לא מפקפק בממשות גופו פרי אינפורמציה מקובעת, היות הגוף ישות ממשית, אבל עולם השפה פרי אינפורמציה לא מקובעת מכניס את האדם לאי שקט, והוא מנסה להפוך אותו חלק מגופו הממשי.

     חוסר הבטחון הזה של האדם  בעולמו הלשוני, פרי אינפורמציה לא מקובעת, גורמת לכך שהאדם רוצה לקבע עולם זה בהופכו אותו חלק מגופו, והוא מפקפק בכך שהוא יוצר אותו בשלבים עם הזולתים שאתם הוא כורת בריתות לזכור את השמות.

      כתוצאה מפקפוקים אלו של האדם בממשות יצירותיו, הוא סבור שעולמו הלשוני הוא נתון, לא משלים עם העובדה שהוא היוצר אותו, רואה את מתת השפה כנתון, בדומה ל'ראיה'. מתעלם מהעובדה שילד נעזב על הר קרח ללא זולתים, רואה אבל אינו מדבר.

       עובדות אלו, פקפוקיו של האדם בכך שהוא יוצר את עולמו הלשוני בשלבים,  מוליך גם לאמונות בני אדם שהערכים שהוא יוצר עם הזולתים, הם חלק מנפשו.

     האם סוקראטס שסבר שהערכים הם חלק מנפשו הנצחית, דברים אלו הוא אמר בדיאלוג קרטילוס, האם נפשו, נפשו הנצחית, הקדימה את הזמנים ויצרה  את חוקי התנועה, למען לא יתהוו תאונות בדרכים? קאנט בספרו 'הדת בגבולות התבונה  הטהורה' כאשר התווכח עם ערכי התנ"ך, וטען שערכיו הפנימיים, יצירות נפשו הטהורה עדיפים על ערכי התנ"ך החיצוניים, האם נפשו הנצחית הקדימה את הזמן ויצרה את חוקי התנועה?

    השפה המוליכה, השפה 'דעת' ממקור חיצוני, מוליכה את האדם ליצור סדרים שיאפשרו את קיומו, יקלו עליו. האדם המבצע את צווי השפה הדואגת לקיומו, שוכח שהוא יחד עם הזולתים כרת ברית לקיים חוקים נחוצים אלו. 

      האדם גם יוצר את כל המיתוסים של דתות, שישמשו אותו להאמין בעולם עם סדרים, שיעניקו לו עוגנים. אבל כאשר אלים אלו שהוא יוצר, מאכזבים אותו, הוא במחי יד אחת מוחק מיתוסים אלו, יוצר חדשים, שימלאו את משאלותיו.

      האדם יכול לבצע שינויים אלו, כיוון שה'אינפורמציה הלא מקובעת', אינפורמציה פרי 'דעת' ממקור חיצוני, מאפשרת את זה, בהיותה מבוססת על 'רצון חופשי' חלק מ'דעת'.

     כך אנו עדים לכך שהאדם מחליף עם הזמנים דת אחת בשניה, מחליף אידיאולוגיות שאינן מספקות את משאלותיו.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 537 – השפה המוליכה

      השפה שהנה ישות נעלמת, לא קיימת, עד אשר האדם משמיע קול על חסר, קול מקוטע, שהזולת קולט, מעניק לקול 'שם', כורת ברית עם הזולת לזכור את השם. הרי הקול המושמע הוא נעלם, הופך לממשות רק על-ידי הברית הנכרתת בין השנים לזכור את השם הנעלם.

       גם החיה משמיע קול רצוף על חסר, קול רצוף שאי אפשר להפכו ל'שם', כיוון שלחיה לא הוענק 'דעת' אנומלית, שהוענקה לאדם, 'דעת' המעניקה 'שם'. הקול הרצוף של החיה שלא הוענק לו שם, נעלם.

     אם קבענו שהשפה 'מוליכה', עלינו לפרט, היא מוליכה בזה שהיא מתגשמת רק אם מקיימים את התנאים שלה להתגשמות.

        ראנו שהחיה בדומה לאדם משמיע קול רצוף על חסר, לחיה אין יכולת להגשים את תנאי השפה להתגשמות, לקטוע ברצף, למען שאפשר יהיה להעניק לקול המקוטע שם.

       הקול המושמע על-ידי היחיד על חסר, הזולת העונה לקול, גם בנתנו לקול שם, כפי שאמרנו, השם הזה הוא נעלם, מקבל ממשות רק כאשר השנים כורתים ברית לזכור אותו.

     המשמיע קול על חסר, אחרי שכרת ברית עם הזולת לזכור את השם, קול נוסף שלו מידע את הזולת שלו עודף, שאותו רוצה להחליף עם הזולת, למען להשיג את החסר. כך נוצרת ה'חליפין', המתת החשובה ביותר של השפה הנוצרת.

      השפה הנעלמת נוצרת בשלבים, שלבים ביסוד 'דעת', שלבים המצעידים את האדם להגשים את השפה הנעלמת.

      'דעת' האנומלית שהוענקה לאדם, מכילה כבר את כל השלבים להגשמתה. הרי 'דעת' מבדילה בין טוב לרע, הבדלה שהיא

קטוע ברצף. הקטוע הזה מאפשר לאדם להבדיל את עצמו מהזולת, מהסביבה, הבדלות זו היא שלב נוסף בהתגשמות השפה, המעניקה לאדם את ה'מודעות'.

       המודעות מידעת את האדם על היות משך קיומו קצוב, מידע אותו שמנעד קיומו הוא מ'עץ הדעת' ל'עץ החיים'.

      מאחר ש'דעת' הנה מתת, תוספת ל'דחף הקיום', המשמשת את כל הברויים. 'דחף הקיום', מאפשר לברויים למצא מזון, לשמור על טריטוריה, לברח מסכנות לקיום. 'דחף הקיום' הוא מקובע בברויים.

      בהבדל ממתת 'דחף הקיום' המקובע בברויים, 'דעת' מבוססת על 'רצון חופשי', רצון חופשי המאפשר לאדם ליצור לעצמו יותר מחיה יחד עם הזולת.

     'רצון חופשי' זה שהוא חלק מ'דעת' מאפשר את ה'חליפין', החלפת חסרים.

      למען לבצע את ה'חליפין', האדם זקוק לקהילה שבה ה'חליפין' מתבצעת. אנו רואים שלמען לבצע את כל השלבים האלו, 'דעת' מוליכה את האדם.

    שלבים נוספים ש'דעת' מוליכה את האדם לבצע, הוא יצירת סדרים בקהילה, יצירת 'ערכים', כך נוצר עולם השפה האנושית.

      ראינו ש'דחף הקיום', המשותף לכל הברויים הוא אינפורמציה מקובעת. גם גוף האדם הוא פרי אינפורמציה מקובעת, ה-DNA.

      אבל כל יצירות 'דעת' הן פרי אינפורמציה לא מקובעת, כיוון שהן פרי יכולת האדם ליצור חסרים, פרי 'רצון חופשי'.

      היצירות הלא מקובעות, פרי רצון חופשי מתגשמות רק אם נכרתות בריתות בין היחידים היוצרים אותן.

      היצירות פרי אינפורמציה לא מקובעת הן אנרכיות, רק הבריתות בין הזולתים מגבילים אותם.

       למען שעולמו הלשוני של האדם לא יהפך לאנרכי, 'דעת' מוליכה את האדם לקבע כללים לריסונים.

     אנחנו יכולים לקחת כדגם את חוקי התנועה, חוקים הנוצרים למען הסדרת התנועה בכבישים, אלו נעשים מקובעים, כתוצאה מהסכמים בין בני אדם, כתוצאה מבריתות ביניהם.

     חוקי התנועה מלמדים אותנו, ש'חסרים', חסרים להסדרת תנועה בכבישים, נוצרים על-ידי הולכת השפה, שפה המוליכה את האדם ליצור סדרים חדשים. הם נעשים תקפים אם היחידים כורתים בריתות לקיים אותם.

     הזכרנו שרוב יצירות האינפורמציה הלא מקובעת מקבלות ממשות רק על-ידי כריתת בריתות. אבל האדם אינו זוכר את כריתת הבריתות, כיוון שפעולות אלו נעשות מכניות.

       למרות שהשפה, האינפורמציה הלא מקובעת, מוליכה את האדם ליצור ערכים, מקבעת אותם על-ידי בריתות, יצירות אלו בהבדל מיצירות אינפורמציה  מקובעת, ניתנות לשינויים.    

      אם הגוף שלנו פרי אינפורמציה מקובעת, DNA, יכול ליצור רק  דגם אחד, דגם גופינו, האינפורמציה הלא מקובעת, השפה, יכולה ליצור דגמים רבים, ואלו היותם פרי אינפורמציה לא מקובעת עוברים בקלות שינויים.

      היצירות של האינפורמציה הלא מקובעת הן שרירותיות, עובדה זו גורמת לאדם פחד מפניהם, הן נראות בעיניו רפאיות. עולם השפה האנושית, פרי אינפורמציה לא מקובעת הופך את עולמו הלשוני הזה של האדם לעולם מעורער, גורם לאדם מעת לעת רצון לשנות עולם לשוני זה שהוא יצר.

      האדם לא מפקפק בממשות גופו פרי אינפורמציה מקובעת, היות הגוף ישות ממשית, אבל עולם השפה פרי אינפורמציה לא מקובעת מכניס את האדם לאי שקט, והוא מנסה להפוך אותו חלק מגופו הממשי.

     חוסר הבטחון הזה של האדם  בעולמו הלשוני, פרי אינפורמציה לא מקובעת, גורמת לכך שהאדם רוצה לקבע עולם זה בהופכו אותו חלק מגופו, והוא מפקפק בכך שהוא יוצר אותו בשלבים עם הזולתים שאתם הוא כורת בריתות לזכור את השמות.

      כתוצאה מפקפוקים אלו של האדם בממשות יצירותיו, הוא סבור שעולמו הלשוני הוא נתון, לא משלים עם העובדה שהוא היוצר אותו, רואה את מתת השפה כנתון, בדומה ל'ראיה'. מתעלם מהעובדה שילד נעזב על הר קרח ללא זולתים, רואה אבל אינו מדבר.

       עובדות אלו, פקפוקיו של האדם בכך שהוא יוצר את עולמו הלשוני בשלבים,  מוליך גם לאמונות בני אדם שהערכים שהוא יוצר עם הזולתים, הם חלק מנפשו.

     האם סוקראטס שסבר שהערכים הם חלק מנפשו הנצחית, דברים אלו הוא אמר בדיאלוג קרטילוס, האם נפשו, נפשו הנצחית, הקדימה את הזמנים ויצרה  את חוקי התנועה, למען לא יתהוו תאונות בדרכים? קאנט בספרו 'הדת בגבולות התבונה  הטהורה' כאשר התווכח עם ערכי התנ"ך, וטען שערכיו הפנימיים, יצירות נפשו הטהורה עדיפים על ערכי התנ"ך החיצוניים, האם נפשו הנצחית הקדימה את הזמן ויצרה את חוקי התנועה?

    השפה המוליכה, השפה 'דעת' ממקור חיצוני, מוליכה את האדם ליצור סדרים שיאפשרו את קיומו, יקלו עליו. האדם המבצע את צווי השפה הדואגת לקיומו, שוכח שהוא יחד עם הזולתים כרת ברית לקיים חוקים נחוצים אלו. 

      האדם גם יוצר את כל המיתוסים של דתות, שישמשו אותו להאמין בעולם עם סדרים, שיעניקו לו עוגנים. אבל כאשר אלים אלו שהוא יוצר, מאכזבים אותו, הוא במחי יד אחת מוחק מיתוסים אלו, יוצר חדשים, שימלאו את משאלותיו.

      האדם יכול לבצע שינויים אלו, כיוון שה'אינפורמציה הלא מקובעת', אינפורמציה פרי 'דעת' ממקור חיצוני, מאפשרת את זה, בהיותה מבוססת על 'רצון חופשי' חלק מ'דעת'.

     כך אנו עדים לכך שהאדם מחליף עם הזמנים דת אחת בשניה, מחליף אידיאולוגיות שאינן מספקות את משאלותיו.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 537 – השפה המוליכה

      השפה שהנה ישות נעלמת, לא קיימת, עד אשר האדם משמיע קול על חסר, קול מקוטע, שהזולת קולט, מעניק לקול 'שם', כורת ברית עם הזולת לזכור את השם. הרי הקול המושמע הוא נעלם, הופך לממשות רק על-ידי הברית הנכרתת בין השנים לזכור את השם הנעלם.

       גם החיה משמיע קול רצוף על חסר, קול רצוף שאי אפשר להפכו ל'שם', כיוון שלחיה לא הוענק 'דעת' אנומלית, שהוענקה לאדם, 'דעת' המעניקה 'שם'. הקול הרצוף של החיה שלא הוענק לו שם, נעלם.

     אם קבענו שהשפה 'מוליכה', עלינו לפרט, היא מוליכה בזה שהיא מתגשמת רק אם מקיימים את התנאים שלה להתגשמות.

        ראנו שהחיה בדומה לאדם משמיע קול רצוף על חסר, לחיה אין יכולת להגשים את תנאי השפה להתגשמות, לקטוע ברצף, למען שאפשר יהיה להעניק לקול המקוטע שם.

       הקול המושמע על-ידי היחיד על חסר, הזולת העונה לקול, גם בנתנו לקול שם, כפי שאמרנו, השם הזה הוא נעלם, מקבל ממשות רק כאשר השנים כורתים ברית לזכור אותו.

     המשמיע קול על חסר, אחרי שכרת ברית עם הזולת לזכור את השם, קול נוסף שלו מידע את הזולת שלו עודף, שאותו רוצה להחליף עם הזולת, למען להשיג את החסר. כך נוצרת ה'חליפין', המתת החשובה ביותר של השפה הנוצרת.

      השפה הנעלמת נוצרת בשלבים, שלבים ביסוד 'דעת', שלבים המצעידים את האדם להגשים את השפה הנעלמת.

      'דעת' האנומלית שהוענקה לאדם, מכילה כבר את כל השלבים להגשמתה. הרי 'דעת' מבדילה בין טוב לרע, הבדלה שהיא

קטוע ברצף. הקטוע הזה מאפשר לאדם להבדיל את עצמו מהזולת, מהסביבה, הבדלות זו היא שלב נוסף בהתגשמות השפה, המעניקה לאדם את ה'מודעות'.

       המודעות מידעת את האדם על היות משך קיומו קצוב, מידע אותו שמנעד קיומו הוא מ'עץ הדעת' ל'עץ החיים'.

      מאחר ש'דעת' הנה מתת, תוספת ל'דחף הקיום', המשמשת את כל הברויים. 'דחף הקיום', מאפשר לברויים למצא מזון, לשמור על טריטוריה, לברח מסכנות לקיום. 'דחף הקיום' הוא מקובע בברויים.

      בהבדל ממתת 'דחף הקיום' המקובע בברויים, 'דעת' מבוססת על 'רצון חופשי', רצון חופשי המאפשר לאדם ליצור לעצמו יותר מחיה יחד עם הזולת.

     'רצון חופשי' זה שהוא חלק מ'דעת' מאפשר את ה'חליפין', החלפת חסרים.

      למען לבצע את ה'חליפין', האדם זקוק לקהילה שבה ה'חליפין' מתבצעת. אנו רואים שלמען לבצע את כל השלבים האלו, 'דעת' מוליכה את האדם.

    שלבים נוספים ש'דעת' מוליכה את האדם לבצע, הוא יצירת סדרים בקהילה, יצירת 'ערכים', כך נוצר עולם השפה האנושית.

      ראינו ש'דחף הקיום', המשותף לכל הברויים הוא אינפורמציה מקובעת. גם גוף האדם הוא פרי אינפורמציה מקובעת, ה-DNA.

      אבל כל יצירות 'דעת' הן פרי אינפורמציה לא מקובעת, כיוון שהן פרי יכולת האדם ליצור חסרים, פרי 'רצון חופשי'.

      היצירות הלא מקובעות, פרי רצון חופשי מתגשמות רק אם נכרתות בריתות בין היחידים היוצרים אותן.

      היצירות פרי אינפורמציה לא מקובעת הן אנרכיות, רק הבריתות בין הזולתים מגבילים אותם.

       למען שעולמו הלשוני של האדם לא יהפך לאנרכי, 'דעת' מוליכה את האדם לקבע כללים לריסונים.

     אנחנו יכולים לקחת כדגם את חוקי התנועה, חוקים הנוצרים למען הסדרת התנועה בכבישים, אלו נעשים מקובעים, כתוצאה מהסכמים בין בני אדם, כתוצאה מבריתות ביניהם.

     חוקי התנועה מלמדים אותנו, ש'חסרים', חסרים להסדרת תנועה בכבישים, נוצרים על-ידי הולכת השפה, שפה המוליכה את האדם ליצור סדרים חדשים. הם נעשים תקפים אם היחידים כורתים בריתות לקיים אותם.

     הזכרנו שרוב יצירות האינפורמציה הלא מקובעת מקבלות ממשות רק על-ידי כריתת בריתות. אבל האדם אינו זוכר את כריתת הבריתות, כיוון שפעולות אלו נעשות מכניות.

       למרות שהשפה, האינפורמציה הלא מקובעת, מוליכה את האדם ליצור ערכים, מקבעת אותם על-ידי בריתות, יצירות אלו בהבדל מיצירות אינפורמציה  מקובעת, ניתנות לשינויים.    

      אם הגוף שלנו פרי אינפורמציה מקובעת, DNA, יכול ליצור רק  דגם אחד, דגם גופינו, האינפורמציה הלא מקובעת, השפה, יכולה ליצור דגמים רבים, ואלו היותם פרי אינפורמציה לא מקובעת עוברים בקלות שינויים.

      היצירות של האינפורמציה הלא מקובעת הן שרירותיות, עובדה זו גורמת לאדם פחד מפניהם, הן נראות בעיניו רפאיות. עולם השפה האנושית, פרי אינפורמציה לא מקובעת הופך את עולמו הלשוני הזה של האדם לעולם מעורער, גורם לאדם מעת לעת רצון לשנות עולם לשוני זה שהוא יצר.

      האדם לא מפקפק בממשות גופו פרי אינפורמציה מקובעת, היות הגוף ישות ממשית, אבל עולם השפה פרי אינפורמציה לא מקובעת מכניס את האדם לאי שקט, והוא מנסה להפוך אותו חלק מגופו הממשי.

     חוסר הבטחון הזה של האדם  בעולמו הלשוני, פרי אינפורמציה לא מקובעת, גורמת לכך שהאדם רוצה לקבע עולם זה בהופכו אותו חלק מגופו, והוא מפקפק בכך שהוא יוצר אותו בשלבים עם הזולתים שאתם הוא כורת בריתות לזכור את השמות.

      כתוצאה מפקפוקים אלו של האדם בממשות יצירותיו, הוא סבור שעולמו הלשוני הוא נתון, לא משלים עם העובדה שהוא היוצר אותו, רואה את מתת השפה כנתון, בדומה ל'ראיה'. מתעלם מהעובדה שילד נעזב על הר קרח ללא זולתים, רואה אבל אינו מדבר.

       עובדות אלו, פקפוקיו של האדם בכך שהוא יוצר את עולמו הלשוני בשלבים,  מוליך גם לאמונות בני אדם שהערכים שהוא יוצר עם הזולתים, הם חלק מנפשו.

     האם סוקראטס שסבר שהערכים הם חלק מנפשו הנצחית, דברים אלו הוא אמר בדיאלוג קרטילוס, האם נפשו, נפשו הנצחית, הקדימה את הזמנים ויצרה  את חוקי התנועה, למען לא יתהוו תאונות בדרכים? קאנט בספרו 'הדת בגבולות התבונה  הטהורה' כאשר התווכח עם ערכי התנ"ך, וטען שערכיו הפנימיים, יצירות נפשו הטהורה עדיפים על ערכי התנ"ך החיצוניים, האם נפשו הנצחית הקדימה את הזמן ויצרה את חוקי התנועה?

    השפה המוליכה, השפה 'דעת' ממקור חיצוני, מוליכה את האדם ליצור סדרים שיאפשרו את קיומו, יקלו עליו. האדם המבצע את צווי השפה הדואגת לקיומו, שוכח שהוא יחד עם הזולתים כרת ברית לקיים חוקים נחוצים אלו. 

      האדם גם יוצר את כל המיתוסים של דתות, שישמשו אותו להאמין בעולם עם סדרים, שיעניקו לו עוגנים. אבל כאשר אלים אלו שהוא יוצר, מאכזבים אותו, הוא במחי יד אחת מוחק מיתוסים אלו, יוצר חדשים, שימלאו את משאלותיו.

      האדם יכול לבצע שינויים אלו, כיוון שה'אינפורמציה הלא מקובעת', אינפורמציה פרי 'דעת' ממקור חיצוני, מאפשרת את זה, בהיותה מבוססת על 'רצון חופשי' חלק מ'דעת'.

     כך אנו עדים לכך שהאדם מחליף עם הזמנים דת אחת בשניה, מחליף אידיאולוגיות שאינן מספקות את משאלותיו.

     כך אנו עדים לכך שהאדם מחליף עם הזמנים דת אחת בשניה, מחליף אידיאולוגיות שאינן מספקות את משאלותיו.

     כך אנו עדים לכך שהאדם מחליף עם הזמנים דת אחת בשניה, מחליף אידיאולוגיות שאינן מספקות את משאלותיו.

     כך אנו עדים לכך שהאדם מחליף עם הזמנים דת אחת בשניה, מחליף אידיאולוגיות שאינן מספקות את משאלותיו.

     כך אנו עדים לכך שהאדם מחליף עם הזמנים דת אחת בשניה, מחליף אידיאולוגיות שאינן מספקות את משאלותיו.

     כך אנו עדים לכך שהאדם מחליף עם הזמנים דת אחת בשניה, מחליף אידיאולוגיות שאינן מספקות את משאלותיו.

     כך אנו עדים לכך שהאדם מחליף עם הזמנים דת אחת בשניה, מחליף אידיאולוגיות שאינן מספקות את משאלותיו.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 536 -השפה השרירותית

אוניברסיטה ווירטואלית– שעור 536 – השפה השרירותית

      אריסטו רצה לכלא את השפה בחוקי לוגיקה. השפה, אינפורמציה  מקובעת, כמו ה- DNA, פועלת לפי חוקים מקובעים, אותה אולי אפשר לכלא גם בחוקי לוגיקה, אבל השפה, פרי רצון חופשי, אינפורמציה לא מקובעת, אי אפשר לכלא בחוקי לוגיקה כיוון שהיא שרירותית לגמרי.

      בכלל יש הבדל מהותי בין השפה העברית המבוססת על רצון חופשי, רצון חופשי שהופך את השפה העברית לאינפורמציה לא מקובעת, שרירותית, שהיא מתארת את היקום הדינמי, לבין השפה היוונית שמתארת יקום סטטי,

     את השפה היוונית שמתארת יקום סטטי אפשר לכלא בחוקים לוגיים נוסח אריסטו. הרי פילוסוף זה רצה לעצור את היקום במהלכו, רצה הווה נצחי, NUNC STANS.

      עד היום הזה מאחר שהעולם המערבי אף פעם לא השתחרר מהנטיות היווניות לסטטיות, נטיות שהן גם ארכיטיפיות לאדם, שלא רוצה להכיר בהיות משך חייו קצוץ, לא אימץ את משל 'עץ הדעת', שאותו שאול הטרסי החטיא, הוא לא מודע להבדל בין אינפורמציה מקובעת לבין אינפורמציה לא מקובעת.

      האינפורמציה הלא מקובעת מבוססת על 'דעת', דעת המבוסס על 'רצון חופשי', לכן 'דעת' מאפשרת להבדיל בין טוב ורע. רצון חופשי משאיר בידין של האדם בחירה שרירותית בין טוב לרע. עובדה שבחלק השלישי של 'משל 'עץ הדעת', קין בוחר  ב'רע'.

     'רצון חופשי' כעיקרון לא היה ידוע ליוונים, וכבר הזכרנו את הפילוסוף, הרופא, גלן, שבמאה השניה לספירה, קבע שהמח הוא מרכז החשיבה ולא הלב, בדרך אגב הזכיר שהנוצרים קלטו את מושג ה'רצון החופשי' מפרק א' של ספר בראשי, פרק הבריאה. גלן שהיה יווני ולא נוצרי, ידע שבריאה מתוך רצון חופשי, מנוגדת לאמונה היוונית שראתה את העולם נצחי ולא נברא, שהאמינה בדטרמיניזם.

     כמובן גלן מהמאה השניה לספירה שלא ידע על ממצאים מאוחרים יותר, לא הבדיל בין אינפורמציה מקובעת, לבין אינפורמציה   המבוססת על 'רצון חופשי', אינפורמציה לא מקובעת. אבל הערתו של גלן לגבי ההבדל בין התפישה התנ"כית של בריאה והתפישה היוונית, על היות העולם סטטי, לא נברא, הוא נשאר יחיד שהבין שפרק הבריאה מכיל הבנה מדעית, בהבדל ממנו, עד היום הזה העולם המערבי מתיחס לפרק הבריאה כמיתוס דתי בלבד.

      מדוע יכול היה גלן להבחין בין מה שנאמר בפרק הבריאה, פרק א' של ספר בראשית, על בריאה מרצון חופשי, לבין ההשקפה היוונית על היות העולם סטטי, לא נברא, דטרמיניסטי, הוא יכול היה לתת הערה זו כיוון שהיה דו-תרבותי, בעל תרבות יוונית, שכבר הכיר את התרבות הנוצרית, לכן היתה לו השקפה יחסית, יכול היה להשוות בין שתי תרבויות.

      כמובן בהערת האגב הזו של גלן אין הכרה בעובדה, שהיוונים בכלל לא הכירו את המושג, 'רצון חופשי', כיוון שלא היה להם צורך בו, הרי העולם היה סטטי, לא נברא.

      בשונה מגלן, העולם המערבי הנוצרי, שרצה להיות ממשיך ההשקפה היוונית, למרות שחדרו בו עקרונות מהתנ"ך, לא הבחינו בהבדל זה בין ההשקפה התנ"כית על בריאת העולם על-ידי האלוהות מרצון חופשי, לבין ההשקפה היוונית על עולם סטטי. עולם נוצרי זה התיחס על הכל בתנ"ך, כאמירות דתיות, לא אמירות 'מדעיות'. עד היום הזה יחס העולם הנוצרי לפרק הבריאה הוא יחס למיתוס דתי.

     אפילו הוגים יהודיים, כמו פילון האלכסנדרוני, אפילו הרמ"ם, לא עשו אבחנה דומה לזו של גלן. עד היום לא מתיחסים לפרק הבריאה כמסמך מדעי, מסמך פילוסופי.

      אבל גם לגבי הקביעה שלנו על היות העולם הלשוני, עולם אינפורמציה לא מקובעת, 'שרירותי', העולם הנוצרי המבוסס על ה'אגרת אל הרומיים' של שאול הטרסי, שאול הטרסי שהחטיא את משל 'עץ הדעת', לא מודע לכך. הרי החטאת משל 'עץ הדעת', שלל את הרצון החופשי שהוא בסיס 'דעת', לכן היחס של העולם המערבי הנוצרי עד היום הזה מתלבט האם קיים 'רצון חופשי' אם לאו.

      העולם המוצרי, מאז הרפורמציה, מתחלק לשנים, עולם לותרני, המכיל את חסידי לותר, ועולם של חסידי קלווין והנומינליסטים האנגליים. חסידי לותר כמובן הושפעו ממנו, הושפעו משלילתו של רצון חופשי, בספרו 'העדר רצון חופשי', שבו לא רק שלל 'רצון חופשי' המליך את השטן בעל הכח.

      למרות שחסידי קלווין בהשפעתו אימצו את רוב עקרונות התנ"ך, השפעתו של שאול הטרסי שהחטיא את משל 'עץ הדעת', נשאר חלק ממחשבתם. אולי גם המגמה הארכיטיפית האנושית על אי השלמה עם משך קיום קצוץ משפיעה על חלק זה.

     כך אפשר לראות שההוגים עד היום הזה רוצים לראות את השפה כנתון, לא יצירה של 'רצון חופשי'. ומאחר שהם רוצים בשפה 'נתון', שפה, כאינפורמציה מקובעת, מתעלמים מהעובדה שהשפה היא אינפורמציה לא מקובעת, שהיא 'שרירותית'.

      השוואה פשוטה היתה יכולה לשכנע את האדם על הבדל בין שפה פרי אינפורמציה מקובעת כמו ה-DNA, לבין שפה פרי אינפורמציה לא מקובעת. את ה-DNA אנו לא יכולים לשנות, הוא יוצר רק דגם אחד, את גופינו, אבל יצירות פרי אינפורמציה לא מקובעת היוצרת דגמים רבים, אפשר ואפשר לשנות.

      אנו יכולים לשנות דברים כתובים בספרים, אנו יכולים לשנות חוקים, אנו יכולים לשנות כלים פרי אינפורמציה לא מקובעת.

      האדם מדי זמן יוצר קוסמולוגיות, דתות, ולפתע מופיעה קוסמולוגיה חדשה, פרי אינפורמציה לא מקובעת, מוחקת את כל עולם הערכים של קוסמולוגיה קודמת. כך קרה שהקוסמולוגיה של שאול הטרסי, ב'אגרת אל הרומיים', מחקה את כל עולם הערכים של היוונים, של הרומאים.

       ברפורמציה לותר שלל את הקוסמולוגיה הנוצרית הקודמת, בטענה שמה שהובטח בשמו של ישוע לא התקיים, המליך במקום ישוע את השטן, שלו יחס הכשלת ישוע.

       עלינו לא להתעלם מהעובדה שגם באבולוציה מתרחשות מוטציות, שינויים, אלא שאלו מתרחשים במשך תקופות ארוכות יותר.

       אבל עלינו כאן לסטות מהדיון הקודם, ולציין עובדה, ש'דעת' הוענקה על-ידי חוקי הקיום רק למטרה אחת, להקל על האדם את קיומו. 'דעת', היא רק תוספת ל'דחף הקיום' שהוא מוטבע ביצורים על כדור הארץ שלנו, הוא מאפשר להם למצא מזון, להגן על טריטוריה, לברח מסכנות, לדעת מה טוב לקיום, מה רע לקיום, לברח אם הקיום בסכנה. כל זה מוטבע ביצורים על כדור הארץ, גם באדם.

     אבל 'דעת',  שהיא מוענקת רק לאדם, היא תוספת ל'דחף הקיום', אבל מוסיפה לאדם את 'ההבדלה', 'נבדלה המבוססת על 'דעת', 'דעת המבוססת על 'רצון חופשי'.  באמצעות 'רצון חופשי' זה האדם יכול לרכוש לעצמו יותר מחיה, הוא יכול להסדיר לעצמו סדרים חברתיים, הרי השפה הנעלמת מתגשמת רק בקהילה, ביחידות אין שפה.

     כל האפשרויות הנוספות האלו ש'דעת' המבוססת על 'רצון חופשי', מאפשרות לאדם ליצור את עולמו הלשוני, עולם לשוני פרי שפה, אינפורמציה לא מקובעת, שונה מהאינפורמציה המקובעת ב'דחף הקיום'.

      אנחנו יכולים כאן רק בקצור לקבע, שמתת 'דעת' מיועדת רק להקל על קיומו של האדם. מבחינה זו חוקי הקיום הם יותר נדיבים מהאל 'זאוס', שהעניש את פרומתיאוס שהעניק לאדם את שימוש האש, למען להקל על חייו.

      'דעת' כפי שקבענו, מיועדת רק להקל על האדם בקיומו, היא אינה מגלה את סודות הקיום. יומרות של כוהנים, של שמאנים, שלהם סודות קיום הם יומרות, שבני אדם תמימים מאמצים.

       הקיום, קיום היקום, קיום היצורים על כדור הארץ שלנו, הם מיסתורין, ש'דעת' המיועדת רק להקל על קיום האדם, לא מגלה מיסתורין זו, לא יכולה לגלות.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 535 – דינמיות

         אוניברסיטה ווירטואלית – שעור  535 – ד י נ מ י ו ת                       

      בשעור הקודם הגדרנו את תרבות התנ"ך תרבות מטמורפוזית, אבל להגדיר את תרבות התנ"ך כתרבות 'דינמית', הוא אפיון מתאים יותר, אינו דוחה את האפיון הקודם, אפיון 'מטמורפוזי'.

      תרבות התנ"ך התפתחה לתרבות דינמית, כתוצאה ממצבם של אבות העברים שהיו נוודים, נוודים בארצות בעלות תרבויות מפותחות, כמו התרבות השומרית שממנה נפרדו, התרבות החיתית, התרבות המצרית.

      יש לשער שאבות העברים שיצאו מאור בפקודת אלהים, היו בעלי דעות שונות מהדעות השומריות, מנוגדות לתרבות שומר שעדיין שלטה במקום, למרות שהיא כבר נכבשה על-ידי הכשדים השמיים.

      היציאה משומר האוטוכטונית, תרבות סטטית, שתושביה האמינו שתרבותם היא חלק מהטריטוריה שעליה ישבו, האמינו באלים שאף הם חלק מהטריטוריה, אלים גוזרי גורל, אלים שלא איפשרו שינויים.     ולמרות היותם של אבות העברים בעלי דעות שונות, ביציאתם חוו טראומה, טראומה במפגש עם תרבויות שונות. כזרים לסביבתם החדשה, עם מסורת שנשאו עמם משומר, יכלו להתבונן על החוץ שהתגלה להם בצורה ביקורתית, יחסית.

     כנוודים בטריטוריות של תרבויות מפותחות, אבות העברים חוו הסתכלות יחסית על הדברים, ראו שהעולם אינו סטטי, כפי שהשומרים סברו, חוו את העולם הדינמי, עולם העובר כל הזמן מטמורפוזה.

     אפשר להגיד על אבות העברים שהם נעשו תולדה של מצבם החדש, מצב לא סטטי, מצב בשינוי מתמיד.  

     עובדה זו שאבות העברים נעשו ביטוי לעולם משתנה, מסביר את העובדה שהם יכלו ליצור את ההשקפה הפילוסופית המופשטת ביותר.

      אבות העברים מתוך מצבם, יכלו להסתכל על האמונות של העמים שדרכם צעדו בבקורת מירבית. לביקורת הזו אנו עדים כבר ממשל 'עץ הדעת', שבו פרגמנטים של מיתוסים רווחים של תקופתם, והפרשנות החדשה שהם העניקו למיתוסים אלו.

      בלי ספק שהפירוש שאבות העברים העניקו לפרגמנט של  מיתוס על 'עץ דעת', יכול היה להינתן רק על-ידי קבוצה רב תרבותית עם התבוננות יחסית על העולם הזר שבו נמצאו.

       הפרשנות שיוצאי אור נתנו לפרגמנט של מיתוס על 'עץ דעת', איפשר להם לפתח פילוסופיה לשונית ראשונית, לפתח השקפה קיומית של האדם ביקום הדינמי, המשתנה.

     הפרשנות החדשה שיוצאי אור נתנו למיתוס 'עץ הדעת', פתח לפניהם את סוד 'המודעות', סוד ה'מודעות' שהתאפשרה מהפרשנות שלהם את פרגמנט מיתוס 'עץ הדעת'. הפרשנות, ש'דעת', הנה ממקור חיצוני, איפשר את הבנתם  ש'דעת' מבוססת על  'רצון חופשי', רצון חופשי המאפשר להבדיל. הבדלה זו מאפשרת לאדם להבדיל  את עצמו מזולתו, להתבונן על עצמו מבחוץ, להיהפך ל'מודע', מודע למצבו הקיומי המשתרע ממנעד 'עץ הדעת' ל'עץ החיים'.

      תובנות אלו מהפרשנות שיוצאי אור נתנו לפרגמנט על 'עץ הדעת', איפשר להם את התובנות הנוספות.

       אם 'דעת' הצטמצמה רק לגופו של האדם, הם חוו את המציאות המשתנה שהם בנדודיהם עברו, שהעולם ה'דינמי', העולם ב'מטמורפוזה' תמידית מובילה אותם לצורך להבין את העולם הזר מחוצה להם. הרי הם בהבדל מהשומרים ובעלי התרבויות האחרות שבטריטוריות שלהם עברו, לא היו תולדה של טריטוריה, לכן לא היו צמודים לאדמה, סטטית, הם היו חלק מהעולם שחוו אותו בהשתנותו, הם היו חלק מאותה דינמיות שהם חוו בנדודיהם.

       מאחר שיוצאי אור ראו את עצמם חלק מהדינמיות מסביבם,   הבינו שעליהם להכיר 'דינמיות' זרה זו. כדי להכיר את הזרות מסביב, יוצאי אור הובלו על-ידי הגיון 'דעת', שפה, שעליהם להשתלב בדינמיות באמצעות 'פעלים', פעלים חלק מהדינמיות.

       למען להכיר את העולם ה'זר' מסביב יוצאי אור הפכו את השם האוגריתי 'נוכרי' 'זר', לפועל המכיל את הזרות, 'להכיר' פועל המאפשר את הכרות הזרות, פועל ההופך את ה'נוכרי', לחלק מהדינמיות הזרה. הם הפכו את השם האוגריתי 'נוכרי', לשם 'הכרה', הכרת העולם הזר הדינמי.

     השם האוגריתי 'נוכרי', האדם הנוכרי, הפך לחלק מהדינמיות היקומית. ברור שיוצאי אור, אבות העברים שנעשו נוודים בארצות זרות, היו צריכים להכיר את הזרים שדרך הטריטוריה  שלהם צעדו, להכיר את העולם מסביב, עולם 'דינמי.

       יוצאי אור שסובבו בעולם זר דינמי, היו צריכים להכיר עולם זר זה, באמצעות פועל דינמי המכיל את הזרות והכרתו, ולהפכו ל'שם', 'הכרה'.

       ברור שהפשטה זו התאפשרה על בסיס 'דעת', פועל, שעבר בהגיון השפה, לפועל 'להכיר', להכיר את העולם הזר, להכיר את ה'נוכרי' כחלק מעולם דינמי זר זה.

      ה'שפה' אותה מתת אנומלית של חוקי היקום לאדם, הובילה אותו ליצירת עולמו. בדרך כלל בני אדם מבצעים פעולות אלו בצורה מכנית לא מודעת. בהבדל מהאחרים יוצאי אור שהיתה להם הסתכלות יחסית על דברים, כיוון שהם נפרדו מתרבות אוטוכטונית, פרשנותם היתה 'מודעת', הסתכלותם על הדינמיות היקום היתה 'מודעת'.     כתוצאה מהיות יוצאי אור 'מודעים', הם יכלו ליצור את הפילוסופיה הלשונית המופשטת ביותר, פילוסופיה מופשטת חד-פעמית.

      יצירת הפילוסופיה המופשטת של יוצאי אור, פילוסופיה שהתאפשרה על היותם נוודים, מסביר את החלק השני של  פילוסופית השפה שהתפתחה מקורות העברים שהשתחררו משעבוד מצרים.

     נתק שני מתרבות מפותחת, כפי שהיתה התרבות המצרית,  איפשר את הופעת משה, הרב תרבותי, שיכול היה להוסיף שלב שני לפילוסופית השפה של אבותיו.

      בהקשר תולדות משה אנו רואים תופעה דומה לזו של יוצאי אור, היותו דו-תרבותי, איפשר לו הסתכלות יחסית, כיוון שהוא ניתק את עצמו מתרבות אוטוכטונית, התרבות המצרית.

       הדגם של משה הגואל, תואם דגם של משחררים לאומיים, היותם דו- תרבותיים, תרבות עמם המשועבד עם השכלה של המשעבדים.

      משה, לפי מנהג התקופה היה בן ערובה, בן של המשועבדים שקיבל השכלה של המשעבדים, למען יהיה נאמן לשליטים. פרויד שהיה חסר השכלה היסטורית, טען בטעות בספרו על משה שהיה נסיך מצרי.

      מהמסופר בספר שמות על משה שהתחנך בחצר פרעה, שהוא הזדהה עם עמו בהורגו את המצרי שהתעלל בהם, ברח למדבר למדינים.

       ההתגלות שחווה משה לרגלי הסנה הבוער, האלוהות מזדהה    כאלוהי אבותיו, מזדהה כ'אהיה אשר אהיה'. לפנינו המשך התפישה הדינמית של אבות משה, שהכירו ביקום הדינמית. כך שהשם בו האלוהות מזדהה כ'אהיה אשר אהיה', תואם את השקפתם המופשטת של אבותיו של משה.

      משה נאמן למסורת אבותיו, כופר בתרבות המצרית שספג בחצר פרעה. עובדה זו מאפשרת לו בהמשך ליצור ולפעול לפי מסורת אבותיו, ליצור את השלב השני של פילוסופית השפה, בפרק הבריאה, פרק א' של ספר בראשית.

        הדורות לא הכירו בפרק הבריאה מסמך מדעי פילוסופי, התיחסו אליו כמסמך דתי בלבד. עלינו כאן להזכיר רק אדם אחד שהתיחס לפרק הבריאה כמסמך מדעי פילוסופי, גלן רופא ופילוסוף יווני, במאה השניה לספירה. הוא הבין שבריאה יש מאין בפרק הבריאה, שונה מהאמונה היוונית על עולם נצחי לא נברא, הוא גם הבין שהנוצרים בזמנו, אימצו את מושג 'רצון חופשי' מפרק הבריאה. על ההמשך  בשעור הבא.

         אוניברסיטה ווירטואלית – שעור  535 – ד י נ מ י ו ת                       

      בשעור הקודם הגדרנו את תרבות התנ"ך תרבות מטמורפוזית, אבל להגדיר את תרבות התנ"ך כתרבות 'דינמית', הוא אפיון מתאים יותר, אינו דוחה את האפיון הקודם, אפיון 'מטמורפוזי'.

      תרבות התנ"ך התפתחה לתרבות דינמית, כתוצאה ממצבם של אבות העברים שהיו נוודים, נוודים בארצות בעלות תרבויות מפותחות, כמו התרבות השומרית שממנה נפרדו, התרבות החיתית, התרבות המצרית.

      יש לשער שאבות העברים שיצאו מאור בפקודת אלהים, היו בעלי דעות שונות מהדעות השומריות, מנוגדות לתרבות שומר שעדיין שלטה במקום, למרות שהיא כבר נכבשה על-ידי הכשדים השמיים.

      היציאה משומר האוטוכטונית, תרבות סטטית, שתושביה האמינו שתרבותם היא חלק מהטריטוריה שעליה ישבו, האמינו באלים שאף הם חלק מהטריטוריה, אלים גוזרי גורל, אלים שלא איפשרו שינויים.     ולמרות היותם של אבות העברים בעלי דעות שונות, ביציאתם חוו טראומה, טראומה במפגש עם תרבויות שונות. כזרים לסביבתם החדשה, עם מסורת שנשאו עמם משומר, יכלו להתבונן על החוץ שהתגלה להם בצורה ביקורתית, יחסית.

     כנוודים בטריטוריות של תרבויות מפותחות, אבות העברים חוו הסתכלות יחסית על הדברים, ראו שהעולם אינו סטטי, כפי שהשומרים סברו, חוו את העולם הדינמי, עולם העובר כל הזמן מטמורפוזה.

     אפשר להגיד על אבות העברים שהם נעשו תולדה של מצבם החדש, מצב לא סטטי, מצב בשינוי מתמיד.  

     עובדה זו שאבות העברים נעשו ביטוי לעולם משתנה, מסביר את העובדה שהם יכלו ליצור את ההשקפה הפילוסופית המופשטת ביותר.

      אבות העברים מתוך מצבם, יכלו להסתכל על האמונות של העמים שדרכם צעדו בבקורת מירבית. לביקורת הזו אנו עדים כבר ממשל 'עץ הדעת', שבו פרגמנטים של מיתוסים רווחים של תקופתם, והפרשנות החדשה שהם העניקו למיתוסים אלו.

      בלי ספק שהפירוש שאבות העברים העניקו לפרגמנט של  מיתוס על 'עץ דעת', יכול היה להינתן רק על-ידי קבוצה רב תרבותית עם התבוננות יחסית על העולם הזר שבו נמצאו.

       הפרשנות שיוצאי אור נתנו לפרגמנט של מיתוס על 'עץ דעת', איפשר להם לפתח פילוסופיה לשונית ראשונית, לפתח השקפה קיומית של האדם ביקום הדינמי, המשתנה.

     הפרשנות החדשה שיוצאי אור נתנו למיתוס 'עץ הדעת', פתח לפניהם את סוד 'המודעות', סוד ה'מודעות' שהתאפשרה מהפרשנות שלהם את פרגמנט מיתוס 'עץ הדעת'. הפרשנות, ש'דעת', הנה ממקור חיצוני, איפשר את הבנתם  ש'דעת' מבוססת על  'רצון חופשי', רצון חופשי המאפשר להבדיל. הבדלה זו מאפשרת לאדם להבדיל  את עצמו מזולתו, להתבונן על עצמו מבחוץ, להיהפך ל'מודע', מודע למצבו הקיומי המשתרע ממנעד 'עץ הדעת' ל'עץ החיים'.

      תובנות אלו מהפרשנות שיוצאי אור נתנו לפרגמנט על 'עץ הדעת', איפשר להם את התובנות הנוספות.

       אם 'דעת' הצטמצמה רק לגופו של האדם, הם חוו את המציאות המשתנה שהם בנדודיהם עברו, שהעולם ה'דינמי', העולם ב'מטמורפוזה' תמידית מובילה אותם לצורך להבין את העולם הזר מחוצה להם. הרי הם בהבדל מהשומרים ובעלי התרבויות האחרות שבטריטוריות שלהם עברו, לא היו תולדה של טריטוריה, לכן לא היו צמודים לאדמה, סטטית, הם היו חלק מהעולם שחוו אותו בהשתנותו, הם היו חלק מאותה דינמיות שהם חוו בנדודיהם.

       מאחר שיוצאי אור ראו את עצמם חלק מהדינמיות מסביבם,   הבינו שעליהם להכיר 'דינמיות' זרה זו. כדי להכיר את הזרות מסביב, יוצאי אור הובלו על-ידי הגיון 'דעת', שפה, שעליהם להשתלב בדינמיות באמצעות 'פעלים', פעלים חלק מהדינמיות.

       למען להכיר את העולם ה'זר' מסביב יוצאי אור הפכו את השם האוגריתי 'נוכרי' 'זר', לפועל המכיל את הזרות, 'להכיר' פועל המאפשר את הכרות הזרות, פועל ההופך את ה'נוכרי', לחלק מהדינמיות הזרה. הם הפכו את השם האוגריתי 'נוכרי', לשם 'הכרה', הכרת העולם הזר הדינמי.

     השם האוגריתי 'נוכרי', האדם הנוכרי, הפך לחלק מהדינמיות היקומית. ברור שיוצאי אור, אבות העברים שנעשו נוודים בארצות זרות, היו צריכים להכיר את הזרים שדרך הטריטוריה  שלהם צעדו, להכיר את העולם מסביב, עולם 'דינמי.

       יוצאי אור שסובבו בעולם זר דינמי, היו צריכים להכיר עולם זר זה, באמצעות פועל דינמי המכיל את הזרות והכרתו, ולהפכו ל'שם', 'הכרה'.

       ברור שהפשטה זו התאפשרה על בסיס 'דעת', פועל, שעבר בהגיון השפה, לפועל 'להכיר', להכיר את העולם הזר, להכיר את ה'נוכרי' כחלק מעולם דינמי זר זה.

      ה'שפה' אותה מתת אנומלית של חוקי היקום לאדם, הובילה אותו ליצירת עולמו. בדרך כלל בני אדם מבצעים פעולות אלו בצורה מכנית לא מודעת. בהבדל מהאחרים יוצאי אור שהיתה להם הסתכלות יחסית על דברים, כיוון שהם נפרדו מתרבות אוטוכטונית, פרשנותם היתה 'מודעת', הסתכלותם על הדינמיות היקום היתה 'מודעת'.     כתוצאה מהיות יוצאי אור 'מודעים', הם יכלו ליצור את הפילוסופיה הלשונית המופשטת ביותר, פילוסופיה מופשטת חד-פעמית.

      יצירת הפילוסופיה המופשטת של יוצאי אור, פילוסופיה שהתאפשרה על היותם נוודים, מסביר את החלק השני של  פילוסופית השפה שהתפתחה מקורות העברים שהשתחררו משעבוד מצרים.

     נתק שני מתרבות מפותחת, כפי שהיתה התרבות המצרית,  איפשר את הופעת משה, הרב תרבותי, שיכול היה להוסיף שלב שני לפילוסופית השפה של אבותיו.

      בהקשר תולדות משה אנו רואים תופעה דומה לזו של יוצאי אור, היותו דו-תרבותי, איפשר לו הסתכלות יחסית, כיוון שהוא ניתק את עצמו מתרבות אוטוכטונית, התרבות המצרית.

       הדגם של משה הגואל, תואם דגם של משחררים לאומיים, היותם דו- תרבותיים, תרבות עמם המשועבד עם השכלה של המשעבדים.

      משה, לפי מנהג התקופה היה בן ערובה, בן של המשועבדים שקיבל השכלה של המשעבדים, למען יהיה נאמן לשליטים. פרויד שהיה חסר השכלה היסטורית, טען בטעות בספרו על משה שהיה נסיך מצרי.

      מהמסופר בספר שמות על משה שהתחנך בחצר פרעה, שהוא הזדהה עם עמו בהורגו את המצרי שהתעלל בהם, ברח למדבר למדינים.

       ההתגלות שחווה משה לרגלי הסנה הבוער, האלוהות מזדהה    כאלוהי אבותיו, מזדהה כ'אהיה אשר אהיה'. לפנינו המשך התפישה הדינמית של אבות משה, שהכירו ביקום הדינמית. כך שהשם בו האלוהות מזדהה כ'אהיה אשר אהיה', תואם את השקפתם המופשטת של אבותיו של משה.

      משה נאמן למסורת אבותיו, כופר בתרבות המצרית שספג בחצר פרעה. עובדה זו מאפשרת לו בהמשך ליצור ולפעול לפי מסורת אבותיו, ליצור את השלב השני של פילוסופית השפה, בפרק הבריאה, פרק א' של ספר בראשית.

        הדורות לא הכירו בפרק הבריאה מסמך מדעי פילוסופי, התיחסו אליו כמסמך דתי בלבד. עלינו כאן להזכיר רק אדם אחד שהתיחס לפרק הבריאה כמסמך מדעי פילוסופי, גלן רופא ופילוסוף יווני, במאה השניה לספירה. הוא הבין שבריאה יש מאין בפרק הבריאה, שונה מהאמונה היוונית על עולם נצחי לא נברא, הוא גם הבין שהנוצרים בזמנו, אימצו את מושג 'רצון חופשי' מפרק הבריאה. על ההמשך  בשעור הבא.

         אוניברסיטה ווירטואלית – שעור  535 – ד י נ מ י ו ת                       

      בשעור הקודם הגדרנו את תרבות התנ"ך תרבות מטמורפוזית, אבל להגדיר את תרבות התנ"ך כתרבות 'דינמית', הוא אפיון מתאים יותר, אינו דוחה את האפיון הקודם, אפיון 'מטמורפוזי'.

      תרבות התנ"ך התפתחה לתרבות דינמית, כתוצאה ממצבם של אבות העברים שהיו נוודים, נוודים בארצות בעלות תרבויות מפותחות, כמו התרבות השומרית שממנה נפרדו, התרבות החיתית, התרבות המצרית.

      יש לשער שאבות העברים שיצאו מאור בפקודת אלהים, היו בעלי דעות שונות מהדעות השומריות, מנוגדות לתרבות שומר שעדיין שלטה במקום, למרות שהיא כבר נכבשה על-ידי הכשדים השמיים.

      היציאה משומר האוטוכטונית, תרבות סטטית, שתושביה האמינו שתרבותם היא חלק מהטריטוריה שעליה ישבו, האמינו באלים שאף הם חלק מהטריטוריה, אלים גוזרי גורל, אלים שלא איפשרו שינויים.     ולמרות היותם של אבות העברים בעלי דעות שונות, ביציאתם חוו טראומה, טראומה במפגש עם תרבויות שונות. כזרים לסביבתם החדשה, עם מסורת שנשאו עמם משומר, יכלו להתבונן על החוץ שהתגלה להם בצורה ביקורתית, יחסית.

     כנוודים בטריטוריות של תרבויות מפותחות, אבות העברים חוו הסתכלות יחסית על הדברים, ראו שהעולם אינו סטטי, כפי שהשומרים סברו, חוו את העולם הדינמי, עולם העובר כל הזמן מטמורפוזה.

     אפשר להגיד על אבות העברים שהם נעשו תולדה של מצבם החדש, מצב לא סטטי, מצב בשינוי מתמיד.  

     עובדה זו שאבות העברים נעשו ביטוי לעולם משתנה, מסביר את העובדה שהם יכלו ליצור את ההשקפה הפילוסופית המופשטת ביותר.

      אבות העברים מתוך מצבם, יכלו להסתכל על האמונות של העמים שדרכם צעדו בבקורת מירבית. לביקורת הזו אנו עדים כבר ממשל 'עץ הדעת', שבו פרגמנטים של מיתוסים רווחים של תקופתם, והפרשנות החדשה שהם העניקו למיתוסים אלו.

      בלי ספק שהפירוש שאבות העברים העניקו לפרגמנט של  מיתוס על 'עץ דעת', יכול היה להינתן רק על-ידי קבוצה רב תרבותית עם התבוננות יחסית על העולם הזר שבו נמצאו.

       הפרשנות שיוצאי אור נתנו לפרגמנט של מיתוס על 'עץ דעת', איפשר להם לפתח פילוסופיה לשונית ראשונית, לפתח השקפה קיומית של האדם ביקום הדינמי, המשתנה.

     הפרשנות החדשה שיוצאי אור נתנו למיתוס 'עץ הדעת', פתח לפניהם את סוד 'המודעות', סוד ה'מודעות' שהתאפשרה מהפרשנות שלהם את פרגמנט מיתוס 'עץ הדעת'. הפרשנות, ש'דעת', הנה ממקור חיצוני, איפשר את הבנתם  ש'דעת' מבוססת על  'רצון חופשי', רצון חופשי המאפשר להבדיל. הבדלה זו מאפשרת לאדם להבדיל  את עצמו מזולתו, להתבונן על עצמו מבחוץ, להיהפך ל'מודע', מודע למצבו הקיומי המשתרע ממנעד 'עץ הדעת' ל'עץ החיים'.

      תובנות אלו מהפרשנות שיוצאי אור נתנו לפרגמנט על 'עץ הדעת', איפשר להם את התובנות הנוספות.

       אם 'דעת' הצטמצמה רק לגופו של האדם, הם חוו את המציאות המשתנה שהם בנדודיהם עברו, שהעולם ה'דינמי', העולם ב'מטמורפוזה' תמידית מובילה אותם לצורך להבין את העולם הזר מחוצה להם. הרי הם בהבדל מהשומרים ובעלי התרבויות האחרות שבטריטוריות שלהם עברו, לא היו תולדה של טריטוריה, לכן לא היו צמודים לאדמה, סטטית, הם היו חלק מהעולם שחוו אותו בהשתנותו, הם היו חלק מאותה דינמיות שהם חוו בנדודיהם.

       מאחר שיוצאי אור ראו את עצמם חלק מהדינמיות מסביבם,   הבינו שעליהם להכיר 'דינמיות' זרה זו. כדי להכיר את הזרות מסביב, יוצאי אור הובלו על-ידי הגיון 'דעת', שפה, שעליהם להשתלב בדינמיות באמצעות 'פעלים', פעלים חלק מהדינמיות.

       למען להכיר את העולם ה'זר' מסביב יוצאי אור הפכו את השם האוגריתי 'נוכרי' 'זר', לפועל המכיל את הזרות, 'להכיר' פועל המאפשר את הכרות הזרות, פועל ההופך את ה'נוכרי', לחלק מהדינמיות הזרה. הם הפכו את השם האוגריתי 'נוכרי', לשם 'הכרה', הכרת העולם הזר הדינמי.

     השם האוגריתי 'נוכרי', האדם הנוכרי, הפך לחלק מהדינמיות היקומית. ברור שיוצאי אור, אבות העברים שנעשו נוודים בארצות זרות, היו צריכים להכיר את הזרים שדרך הטריטוריה  שלהם צעדו, להכיר את העולם מסביב, עולם 'דינמי.

       יוצאי אור שסובבו בעולם זר דינמי, היו צריכים להכיר עולם זר זה, באמצעות פועל דינמי המכיל את הזרות והכרתו, ולהפכו ל'שם', 'הכרה'.

       ברור שהפשטה זו התאפשרה על בסיס 'דעת', פועל, שעבר בהגיון השפה, לפועל 'להכיר', להכיר את העולם הזר, להכיר את ה'נוכרי' כחלק מעולם דינמי זר זה.

      ה'שפה' אותה מתת אנומלית של חוקי היקום לאדם, הובילה אותו ליצירת עולמו. בדרך כלל בני אדם מבצעים פעולות אלו בצורה מכנית לא מודעת. בהבדל מהאחרים יוצאי אור שהיתה להם הסתכלות יחסית על דברים, כיוון שהם נפרדו מתרבות אוטוכטונית, פרשנותם היתה 'מודעת', הסתכלותם על הדינמיות היקום היתה 'מודעת'.     כתוצאה מהיות יוצאי אור 'מודעים', הם יכלו ליצור את הפילוסופיה הלשונית המופשטת ביותר, פילוסופיה מופשטת חד-פעמית.

      יצירת הפילוסופיה המופשטת של יוצאי אור, פילוסופיה שהתאפשרה על היותם נוודים, מסביר את החלק השני של  פילוסופית השפה שהתפתחה מקורות העברים שהשתחררו משעבוד מצרים.

     נתק שני מתרבות מפותחת, כפי שהיתה התרבות המצרית,  איפשר את הופעת משה, הרב תרבותי, שיכול היה להוסיף שלב שני לפילוסופית השפה של אבותיו.

      בהקשר תולדות משה אנו רואים תופעה דומה לזו של יוצאי אור, היותו דו-תרבותי, איפשר לו הסתכלות יחסית, כיוון שהוא ניתק את עצמו מתרבות אוטוכטונית, התרבות המצרית.

       הדגם של משה הגואל, תואם דגם של משחררים לאומיים, היותם דו- תרבותיים, תרבות עמם המשועבד עם השכלה של המשעבדים.

      משה, לפי מנהג התקופה היה בן ערובה, בן של המשועבדים שקיבל השכלה של המשעבדים, למען יהיה נאמן לשליטים. פרויד שהיה חסר השכלה היסטורית, טען בטעות בספרו על משה שהיה נסיך מצרי.

      מהמסופר בספר שמות על משה שהתחנך בחצר פרעה, שהוא הזדהה עם עמו בהורגו את המצרי שהתעלל בהם, ברח למדבר למדינים.

       ההתגלות שחווה משה לרגלי הסנה הבוער, האלוהות מזדהה    כאלוהי אבותיו, מזדהה כ'אהיה אשר אהיה'. לפנינו המשך התפישה הדינמית של אבות משה, שהכירו ביקום הדינמית. כך שהשם בו האלוהות מזדהה כ'אהיה אשר אהיה', תואם את השקפתם המופשטת של אבותיו של משה.

      משה נאמן למסורת אבותיו, כופר בתרבות המצרית שספג בחצר פרעה. עובדה זו מאפשרת לו בהמשך ליצור ולפעול לפי מסורת אבותיו, ליצור את השלב השני של פילוסופית השפה, בפרק הבריאה, פרק א' של ספר בראשית.

        הדורות לא הכירו בפרק הבריאה מסמך מדעי פילוסופי, התיחסו אליו כמסמך דתי בלבד. עלינו כאן להזכיר רק אדם אחד שהתיחס לפרק הבריאה כמסמך מדעי פילוסופי, גלן רופא ופילוסוף יווני, במאה השניה לספירה. הוא הבין שבריאה יש מאין בפרק הבריאה, שונה מהאמונה היוונית על עולם נצחי לא נברא, הוא גם הבין שהנוצרים בזמנו, אימצו את מושג 'רצון חופשי' מפרק הבריאה. על ההמשך  בשעור הבא.

         אוניברסיטה ווירטואלית – שעור  535 – ד י נ מ י ו ת                       

      בשעור הקודם הגדרנו את תרבות התנ"ך תרבות מטמורפוזית, אבל להגדיר את תרבות התנ"ך כתרבות 'דינמית', הוא אפיון מתאים יותר, אינו דוחה את האפיון הקודם, אפיון 'מטמורפוזי'.

      תרבות התנ"ך התפתחה לתרבות דינמית, כתוצאה ממצבם של אבות העברים שהיו נוודים, נוודים בארצות בעלות תרבויות מפותחות, כמו התרבות השומרית שממנה נפרדו, התרבות החיתית, התרבות המצרית.

      יש לשער שאבות העברים שיצאו מאור בפקודת אלהים, היו בעלי דעות שונות מהדעות השומריות, מנוגדות לתרבות שומר שעדיין שלטה במקום, למרות שהיא כבר נכבשה על-ידי הכשדים השמיים.

      היציאה משומר האוטוכטונית, תרבות סטטית, שתושביה האמינו שתרבותם היא חלק מהטריטוריה שעליה ישבו, האמינו באלים שאף הם חלק מהטריטוריה, אלים גוזרי גורל, אלים שלא איפשרו שינויים.     ולמרות היותם של אבות העברים בעלי דעות שונות, ביציאתם חוו טראומה, טראומה במפגש עם תרבויות שונות. כזרים לסביבתם החדשה, עם מסורת שנשאו עמם משומר, יכלו להתבונן על החוץ שהתגלה להם בצורה ביקורתית, יחסית.

     כנוודים בטריטוריות של תרבויות מפותחות, אבות העברים חוו הסתכלות יחסית על הדברים, ראו שהעולם אינו סטטי, כפי שהשומרים סברו, חוו את העולם הדינמי, עולם העובר כל הזמן מטמורפוזה.

     אפשר להגיד על אבות העברים שהם נעשו תולדה של מצבם החדש, מצב לא סטטי, מצב בשינוי מתמיד.  

     עובדה זו שאבות העברים נעשו ביטוי לעולם משתנה, מסביר את העובדה שהם יכלו ליצור את ההשקפה הפילוסופית המופשטת ביותר.

      אבות העברים מתוך מצבם, יכלו להסתכל על האמונות של העמים שדרכם צעדו בבקורת מירבית. לביקורת הזו אנו עדים כבר ממשל 'עץ הדעת', שבו פרגמנטים של מיתוסים רווחים של תקופתם, והפרשנות החדשה שהם העניקו למיתוסים אלו.

      בלי ספק שהפירוש שאבות העברים העניקו לפרגמנט של  מיתוס על 'עץ דעת', יכול היה להינתן רק על-ידי קבוצה רב תרבותית עם התבוננות יחסית על העולם הזר שבו נמצאו.

       הפרשנות שיוצאי אור נתנו לפרגמנט של מיתוס על 'עץ דעת', איפשר להם לפתח פילוסופיה לשונית ראשונית, לפתח השקפה קיומית של האדם ביקום הדינמי, המשתנה.

     הפרשנות החדשה שיוצאי אור נתנו למיתוס 'עץ הדעת', פתח לפניהם את סוד 'המודעות', סוד ה'מודעות' שהתאפשרה מהפרשנות שלהם את פרגמנט מיתוס 'עץ הדעת'. הפרשנות, ש'דעת', הנה ממקור חיצוני, איפשר את הבנתם  ש'דעת' מבוססת על  'רצון חופשי', רצון חופשי המאפשר להבדיל. הבדלה זו מאפשרת לאדם להבדיל  את עצמו מזולתו, להתבונן על עצמו מבחוץ, להיהפך ל'מודע', מודע למצבו הקיומי המשתרע ממנעד 'עץ הדעת' ל'עץ החיים'.

      תובנות אלו מהפרשנות שיוצאי אור נתנו לפרגמנט על 'עץ הדעת', איפשר להם את התובנות הנוספות.

       אם 'דעת' הצטמצמה רק לגופו של האדם, הם חוו את המציאות המשתנה שהם בנדודיהם עברו, שהעולם ה'דינמי', העולם ב'מטמורפוזה' תמידית מובילה אותם לצורך להבין את העולם הזר מחוצה להם. הרי הם בהבדל מהשומרים ובעלי התרבויות האחרות שבטריטוריות שלהם עברו, לא היו תולדה של טריטוריה, לכן לא היו צמודים לאדמה, סטטית, הם היו חלק מהעולם שחוו אותו בהשתנותו, הם היו חלק מאותה דינמיות שהם חוו בנדודיהם.

       מאחר שיוצאי אור ראו את עצמם חלק מהדינמיות מסביבם,   הבינו שעליהם להכיר 'דינמיות' זרה זו. כדי להכיר את הזרות מסביב, יוצאי אור הובלו על-ידי הגיון 'דעת', שפה, שעליהם להשתלב בדינמיות באמצעות 'פעלים', פעלים חלק מהדינמיות.

       למען להכיר את העולם ה'זר' מסביב יוצאי אור הפכו את השם האוגריתי 'נוכרי' 'זר', לפועל המכיל את הזרות, 'להכיר' פועל המאפשר את הכרות הזרות, פועל ההופך את ה'נוכרי', לחלק מהדינמיות הזרה. הם הפכו את השם האוגריתי 'נוכרי', לשם 'הכרה', הכרת העולם הזר הדינמי.

     השם האוגריתי 'נוכרי', האדם הנוכרי, הפך לחלק מהדינמיות היקומית. ברור שיוצאי אור, אבות העברים שנעשו נוודים בארצות זרות, היו צריכים להכיר את הזרים שדרך הטריטוריה  שלהם צעדו, להכיר את העולם מסביב, עולם 'דינמי.

       יוצאי אור שסובבו בעולם זר דינמי, היו צריכים להכיר עולם זר זה, באמצעות פועל דינמי המכיל את הזרות והכרתו, ולהפכו ל'שם', 'הכרה'.

       ברור שהפשטה זו התאפשרה על בסיס 'דעת', פועל, שעבר בהגיון השפה, לפועל 'להכיר', להכיר את העולם הזר, להכיר את ה'נוכרי' כחלק מעולם דינמי זר זה.

      ה'שפה' אותה מתת אנומלית של חוקי היקום לאדם, הובילה אותו ליצירת עולמו. בדרך כלל בני אדם מבצעים פעולות אלו בצורה מכנית לא מודעת. בהבדל מהאחרים יוצאי אור שהיתה להם הסתכלות יחסית על דברים, כיוון שהם נפרדו מתרבות אוטוכטונית, פרשנותם היתה 'מודעת', הסתכלותם על הדינמיות היקום היתה 'מודעת'.     כתוצאה מהיות יוצאי אור 'מודעים', הם יכלו ליצור את הפילוסופיה הלשונית המופשטת ביותר, פילוסופיה מופשטת חד-פעמית.

      יצירת הפילוסופיה המופשטת של יוצאי אור, פילוסופיה שהתאפשרה על היותם נוודים, מסביר את החלק השני של  פילוסופית השפה שהתפתחה מקורות העברים שהשתחררו משעבוד מצרים.

     נתק שני מתרבות מפותחת, כפי שהיתה התרבות המצרית,  איפשר את הופעת משה, הרב תרבותי, שיכול היה להוסיף שלב שני לפילוסופית השפה של אבותיו.

      בהקשר תולדות משה אנו רואים תופעה דומה לזו של יוצאי אור, היותו דו-תרבותי, איפשר לו הסתכלות יחסית, כיוון שהוא ניתק את עצמו מתרבות אוטוכטונית, התרבות המצרית.

       הדגם של משה הגואל, תואם דגם של משחררים לאומיים, היותם דו- תרבותיים, תרבות עמם המשועבד עם השכלה של המשעבדים.

      משה, לפי מנהג התקופה היה בן ערובה, בן של המשועבדים שקיבל השכלה של המשעבדים, למען יהיה נאמן לשליטים. פרויד שהיה חסר השכלה היסטורית, טען בטעות בספרו על משה שהיה נסיך מצרי.

      מהמסופר בספר שמות על משה שהתחנך בחצר פרעה, שהוא הזדהה עם עמו בהורגו את המצרי שהתעלל בהם, ברח למדבר למדינים.

       ההתגלות שחווה משה לרגלי הסנה הבוער, האלוהות מזדהה    כאלוהי אבותיו, מזדהה כ'אהיה אשר אהיה'. לפנינו המשך התפישה הדינמית של אבות משה, שהכירו ביקום הדינמית. כך שהשם בו האלוהות מזדהה כ'אהיה אשר אהיה', תואם את השקפתם המופשטת של אבותיו של משה.

      משה נאמן למסורת אבותיו, כופר בתרבות המצרית שספג בחצר פרעה. עובדה זו מאפשרת לו בהמשך ליצור ולפעול לפי מסורת אבותיו, ליצור את השלב השני של פילוסופית השפה, בפרק הבריאה, פרק א' של ספר בראשית.

        הדורות לא הכירו בפרק הבריאה מסמך מדעי פילוסופי, התיחסו אליו כמסמך דתי בלבד. עלינו כאן להזכיר רק אדם אחד שהתיחס לפרק הבריאה כמסמך מדעי פילוסופי, גלן רופא ופילוסוף יווני, במאה השניה לספירה. הוא הבין שבריאה יש מאין בפרק הבריאה, שונה מהאמונה היוונית על עולם נצחי לא נברא, הוא גם הבין שהנוצרים בזמנו, אימצו את מושג 'רצון חופשי' מפרק הבריאה. על ההמשך  בשעור הבא.

        הדורות לא הכירו בפרק הבריאה מסמך מדעי פילוסופי, התיחסו אליו כמסמך דתי בלבד. עלינו כאן להזכיר רק אדם אחד שהתיחס לפרק הבריאה כמסמך מדעי פילוסופי, גלן רופא ופילוסוף יווני, במאה השניה לספירה. הוא הבין שבריאה יש מאין בפרק הבריאה, שונה מהאמונה היוונית על עולם נצחי לא נברא, הוא גם הבין שהנוצרים בזמנו, אימצו את מושג 'רצון חופשי' מפרק הבריאה. על ההמשך  בשעור הבא.

        הדורות לא הכירו בפרק הבריאה מסמך מדעי פילוסופי, התיחסו אליו כמסמך דתי בלבד. עלינו כאן להזכיר רק אדם אחד שהתיחס לפרק הבריאה כמסמך מדעי פילוסופי, גלן רופא ופילוסוף יווני, במאה השניה לספירה. הוא הבין שבריאה יש מאין בפרק הבריאה, שונה מהאמונה היוונית על עולם נצחי לא נברא, הוא גם הבין שהנוצרים בזמנו, אימצו את מושג 'רצון חופשי' מפרק הבריאה. על ההמשך  בשעור הבא.