אוניברסיטה ווירטואלית – שעור – 528 – מןשג 'ההדחקה' המוטעית של פרויד

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 528 –  מושג 'ההדחקה' המוטעית של פרויד

     לפי פרויד האדם מדחיק, בין יתר ההדחקות,  את תוכן עולמו ה'תת מודע'. בעיקר בקשר המיניות שלו. קודם עלינו כאן להתיחס למושג של פרויד 'תת מודע'. פרויד לא היה מודע שמה שהוא מכנה 'נפש' הוא למעשה פרי השפה, או השפה עצמה. הוא לא היה מודע  לעובדה שכל עולמו של האדם הנבדל מעולמם של ברויים אחרים הוא עולם השפה, מה שהוא מכנה 'תת מודע', הוא למעשה עולם הדחפים של האדם שהוא משותף לו ולברויים אחרים. עולם משותף זה של האדם וברויים אחרים נשלט על-ידי 'דחף הקיום', דחף המאפשר לברויים למצא מזון, להגן על טריטוריה, לברח מסכנות.

    דחפים מיניים שייכים כמובן ל'דחף הקיום', דחף להמשיך את המין.

    ה'הדחקה' שפרויד מדבר עליה היא למעשה הדחקת האדם הלשוני את תהליך היווצרות השפה, היווצרות השפה המעניקה לו 'מודעות', מודעות על חוקי הקיום. 'הדחקה' יכולה להיות רק לגבי עולמו הלשוני של האדם. הברויים האחרים משוללי שפה, אינם 'מדחיקים'.

     ובכן, כלי השפה שהוענקה לאדם, כמו ה'מח' של הילוד, שאינו מושלם עם ההיוולדות, זקוק להשלמה, כך לאדם, שלו יכולת גנטית לשפה, יש צורך להגשים יכולת זו, בשתוף פעולה עם הזולת. שלב שני זה, גשום יכולת השפה הוא קיבוצי, אפי-גנטי. האדם מדחיק מעצמו את תהליך היצירה של השלב השני של גשום השפה מסיבות רבות.

     סיבה עיקרית שהאדם מדחיק מעצמו את העובדה שהוא מגשים את השפה, בצורה קיבוצית, אפי-גנטית, היא העובדה של היותה ישות לא מוחשית. השפה לא קיימת בלי שתוף הפעולה עם הזולת, עובדה העושה אותה לישות רפאית, האדם רוצה בשפה 'מולדת' מוחשית, לא שפה שהוא יוצר עם הזולת, כמו הראיה שהיא נתון. הוא מתעלם מהעובדה שילד שנעזב על הר קרח ללא זולת שאתו הוא יכול להגשים את היכולת לשפה, אינו מדבר, למרות שהוא רואה.

    סיבה נוספת שהאדם מדחיק מעצמו את תהליך היווצרות השפה היא, שלמען לזכור את השמות שהוא מעניק לקולות המקוצצים היוצאים מגרונו של  הזולת, קולות המביעים חסר לצרכים, למען זכירת שמות אלו, הוא צריך לכרות ברית עם הזולת לזכור אותם, כיוון ששמות אלו הם לא מוחשיים, שורדים רק במח של כורתי הברית.     כתוצאה של הברית בין הזולתים לזכור את השמות שהם העניקו לקולות. הצורך לזכור את השמות, מחייב את היחיד לחובות לזולת.        

 אנו פוסחים על השלבים הנוספים של היווצרות השפה, כיוון שברצונינו לשלול את קביעתו של פרויד על קיום 'תת מודע', 'תת מודע' שהוא למעשה 'דחף הקיום' של האדם המשותף לו ולברויים אחרים, שלפי פרויד האדם מדחיק. ברור שלפי הערכים הלשוניים שהאדם בהמשך יוצר עם הזולתים, יש דחיה של דחפי המין של 'דחף הקיום', שלא תואמים את הערכים שהתקבלו.                                                                              במקום 'תת-מודע', שלפי פרויד האדם מדחיק את תוכנו, אנו רוצים להצביע על הדחקת האדם את השלבים האחרים של 'תהליך היווצרות השפה',  כיוון שאינו רוצה בשפה פרי יצירתו, שפה 'רפאית', אינו רוצה בחובות שתהליך יצירתה   דורש ממנו.

      עלינו כאן להוסיף שנוסף ל'הדחקת האדם' את עצמו מתהליך היווצרות השפה ה'רפאית', כיוון שהכרה בתהליך זה מטיל עליו חובות, השפה הנוצרת מהיכולת להבדיל ב'רצף', כתוצאה מיכולת ההבדלה, יוצרת את ה'מודעות', נבדלות מהזולת, נבדלות מהעולם,  עולם 'רפאי', עולם 'שרירותי'. האדם רוצה בעולם מוחשי, מוחשי כמו גופו.

     ובכן היכולות של האדם ל'הדחקה' מאפשר לא ל'הדחיק' כל דבר לא רצוי, לאמץ כל תורה המשחררת אותו מחובות, מגלויים קיומיים לא רצויים לו. לכן אף אחד אינו מאמץ את פילוסופית השפה שבמשלים התנ"כיים, פילוסופיה המאמצת את תהליך היווצרות השפה ה'אפי גנטית', השפה פרי ברית, השפה המטילה על היחיד חובות, שפה המגלה לאדם את העולם מחוצה לו, עולם שרירותי, רפאי.

     יהודים מתוחכמים כמו איינשטיין, כמו פרויד, התעלמו מירושת אבותיהם, ירושה מחשבתית הכלולה במשלים הפילוסופיים. התובנות במשלים אלו שהיו פרי מוטציה, מוטציה שהנה פרי טראומה, טראומה המבטלת את תהליך היכולת של 'הדחקה', מגלה לאדם את המציאות כפי שהיא.

      איינשטיין המתוחכם, ראה את המסופר בתנ"ך כסיפורי ילדים. פרויד המתוחכם ראה את משה נסיך מצרי, נסיך מצרי היה עדיף עליו ממשה בן העברים המשועבדים.

     ובכן, בנים מתוחכמים אלו צאצאי אבות העברים, אבות שיצרו את הפילוסופיה הלשונית היחידה, עד היום הזה,  התכחשו לירושתם, לא היו מודעים שדווקא אבותיהם, יוצאי אור בפקודת אלהים, יצרו את הפילוסופיה היחידה, פילוסופית השפה.

     ובכו, אבות העברים שיצאו מאור, מרכז תרבותי שומרי, בהיתקלותם עם תרבויות אחרות, היתקלות שגרמה להם 'טראומה', טראומה היווכחותם שכל קהילה יוצרת את שפתה, את תרבותה. הטראומה הסירה מהם את יכול ההדחקה, הסירה מעיניהם את העיוורון של התכחשות לחוקי המציאות. הגלוי יצר אצלם 'מוטציה', הבנת תהליך היווצרות השפה, שפה פרי 'עץ הדעת', המבוססת על הבדלה, הבדלה המאפשרת את ה'מודעות', מודעות היותם עירומים.

      ה'מודעות' לעירומם שחרר את חוה ואדם מיתר דרי 'גן-עדן', הבינו שמשך קיומם קצוב במנעד מ'עץ הדעת' עד ל'עץ החיים', התגלתה לפניהם מציאות השונה מהמציאות של  אלו ש'ההדחקה' מעוורת אותם, הרוצים 'רצף'.         

    פרויד שהתכחש לירושת אבותיו, בכלל לא היה מודע שכל מה שמבדיל את האדם מיתר הברויים היא מתת השפה שהאדם עושה בה שימוש, אבל הוא 'מדחיק' מעצמו כל מה שלא רצוי לו, יוצר לעצמו קיומים חלופיים, קיום חלופי כזה הוא גם היות משה נסיך מצרי ולא בן העבדים העבריים.

    פרויד ה'דחיק' מעצמו היותו צאצא של העברים המשועבדים, רצה להיות צאצא של משה, נסיך מצרי.

      איינשטיין המתוחכם כמו רבו שפינוזה המתוחכם, לא רצו להיות צאצאי העברים, רצו להיות צאצאי ה'פנתאיזם', של הכוליות, רצו להיות בעלי 'כח', לא בעלי 'שפה' רפאית.

     'ההדחקות' מאפשרות לכולם להיות פרי משאלותיהם, להתכחש לשפה הרפאית הגוזלת מהם את חלומותיהם, מגלה להם היותם קצובים.

     ובכן, האם יפלא שנועם חומסקי זוכה לתהלה, הרי הוא מבטיח שהשפה הנה מולדת, אין צורך במאמץ ליצור אותה עם הזולת, להיות בעל חוב לגביו. הרי הוא חוזר על דבריו של סוקראטס, שבדיאלוג קרטילוס חומס לעצמו, לנפשו את הערכים, לפיו הם נתונים, נצחיים, סבור, לפי דברי פתיה, שקבעה שהוא החכם מני אדם, בזכות זו לדור בין האלים, בגלגול הבא. כך הוא מספר לתלמידיו בדיאלוג פיידו. בדומה לו גם החכם מני אדם קאנט מספרו. 'דת בגבולות התבונה הטהורה', מעדיף את ערכיו הפנימיים, על ערכי התנ"ך החיצוניים.

    החיות עם 'דחף הקיום' בלבד, מחוסרי שפה, לא 'מדחיקות', דבר, בסך הכל רוצות 'קיום'.

      טעותו של פרויד שראה את תהליך ה'הדחקה' מופעלת על-ידי הנפש בשלבים. הוא לא הבין שתהליך זה של 'הדחקה', משותפת לבני אדם שהוענקה להם בצורה אנומלית יכולת השפה. שפה זו יוצרת אצלם בזכות 'ההבדלה' את ה'מודעות', מודעות זו מגלה להם שעולמם הלשוני שהם יוצרים עם הזולתים הוא 'רפאי', 'ווירטואלי', שעולם ווירטואלי רפאי זה, קוצץ את הרצף. האדם אינו רוצה בעולם ווירטואלי זה, הוא רוצה בעולם נתון, בעולם רצוף, לכן יכולת ה'הדחקה' מועילה לו, כיוון שהיא מעוורת אותו מלראות את המציאות הרפאית הלא רצויה, מאפשרת לו ליצור לעצמו עולם של משאלות.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 528 –  מושג 'ההדחקה' המוטעית של פרויד

     לפי פרויד האדם מדחיק, בין יתר ההדחקות,  את תוכן עולמו ה'תת מודע'. בעיקר בקשר המיניות שלו. קודם עלינו כאן להתיחס למושג של פרויד 'תת מודע'. פרויד לא היה מודע שמה שהוא מכנה 'נפש' הוא למעשה פרי השפה, או השפה עצמה. הוא לא היה מודע  לעובדה שכל עולמו של האדם הנבדל מעולמם של ברויים אחרים הוא עולם השפה, מה שהוא מכנה 'תת מודע', הוא למעשה עולם הדחפים של האדם שהוא משותף לו ולברויים אחרים. עולם משותף זה של האדם וברויים אחרים נשלט על-ידי 'דחף הקיום', דחף המאפשר לברויים למצא מזון, להגן על טריטוריה, לברח מסכנות.

    דחפים מיניים שייכים כמובן ל'דחף הקיום', דחף להמשיך את המין.

    ה'הדחקה' שפרויד מדבר עליה היא למעשה הדחקת האדם הלשוני את תהליך היווצרות השפה, היווצרות השפה המעניקה לו 'מודעות', מודעות על חוקי הקיום. 'הדחקה' יכולה להיות רק לגבי עולמו הלשוני של האדם. הברויים האחרים משוללי שפה, אינם 'מדחיקים'.

     ובכן, כלי השפה שהוענקה לאדם, כמו ה'מח' של הילוד, שאינו מושלם עם ההיוולדות, זקוק להשלמה, כך לאדם, שלו יכולת גנטית לשפה, יש צורך להגשים יכולת זו, בשתוף פעולה עם הזולת. שלב שני זה, גשום יכולת השפה הוא קיבוצי, אפי-גנטי. האדם מדחיק מעצמו את תהליך היצירה של השלב השני של גשום השפה מסיבות רבות.

     סיבה עיקרית שהאדם מדחיק מעצמו את העובדה שהוא מגשים את השפה, בצורה קיבוצית, אפי-גנטית, היא העובדה של היותה ישות לא מוחשית. השפה לא קיימת בלי שתוף הפעולה עם הזולת, עובדה העושה אותה לישות רפאית, האדם רוצה בשפה 'מולדת' מוחשית, לא שפה שהוא יוצר עם הזולת, כמו הראיה שהיא נתון. הוא מתעלם מהעובדה שילד שנעזב על הר קרח ללא זולת שאתו הוא יכול להגשים את היכולת לשפה, אינו מדבר, למרות שהוא רואה.

    סיבה נוספת שהאדם מדחיק מעצמו את תהליך היווצרות השפה היא, שלמען לזכור את השמות שהוא מעניק לקולות המקוצצים היוצאים מגרונו של  הזולת, קולות המביעים חסר לצרכים, למען זכירת שמות אלו, הוא צריך לכרות ברית עם הזולת לזכור אותם, כיוון ששמות אלו הם לא מוחשיים, שורדים רק במח של כורתי הברית.     כתוצאה של הברית בין הזולתים לזכור את השמות שהם העניקו לקולות. הצורך לזכור את השמות, מחייב את היחיד לחובות לזולת.        

 אנו פוסחים על השלבים הנוספים של היווצרות השפה, כיוון שברצונינו לשלול את קביעתו של פרויד על קיום 'תת מודע', 'תת מודע' שהוא למעשה 'דחף הקיום' של האדם המשותף לו ולברויים אחרים, שלפי פרויד האדם מדחיק. ברור שלפי הערכים הלשוניים שהאדם בהמשך יוצר עם הזולתים, יש דחיה של דחפי המין של 'דחף הקיום', שלא תואמים את הערכים שהתקבלו.                                                                              במקום 'תת-מודע', שלפי פרויד האדם מדחיק את תוכנו, אנו רוצים להצביע על הדחקת האדם את השלבים האחרים של 'תהליך היווצרות השפה',  כיוון שאינו רוצה בשפה פרי יצירתו, שפה 'רפאית', אינו רוצה בחובות שתהליך יצירתה   דורש ממנו.

      עלינו כאן להוסיף שנוסף ל'הדחקת האדם' את עצמו מתהליך היווצרות השפה ה'רפאית', כיוון שהכרה בתהליך זה מטיל עליו חובות, השפה הנוצרת מהיכולת להבדיל ב'רצף', כתוצאה מיכולת ההבדלה, יוצרת את ה'מודעות', נבדלות מהזולת, נבדלות מהעולם,  עולם 'רפאי', עולם 'שרירותי'. האדם רוצה בעולם מוחשי, מוחשי כמו גופו.

     ובכן היכולות של האדם ל'הדחקה' מאפשר לא ל'הדחיק' כל דבר לא רצוי, לאמץ כל תורה המשחררת אותו מחובות, מגלויים קיומיים לא רצויים לו. לכן אף אחד אינו מאמץ את פילוסופית השפה שבמשלים התנ"כיים, פילוסופיה המאמצת את תהליך היווצרות השפה ה'אפי גנטית', השפה פרי ברית, השפה המטילה על היחיד חובות, שפה המגלה לאדם את העולם מחוצה לו, עולם שרירותי, רפאי.

     יהודים מתוחכמים כמו איינשטיין, כמו פרויד, התעלמו מירושת אבותיהם, ירושה מחשבתית הכלולה במשלים הפילוסופיים. התובנות במשלים אלו שהיו פרי מוטציה, מוטציה שהנה פרי טראומה, טראומה המבטלת את תהליך היכולת של 'הדחקה', מגלה לאדם את המציאות כפי שהיא.

      איינשטיין המתוחכם, ראה את המסופר בתנ"ך כסיפורי ילדים. פרויד המתוחכם ראה את משה נסיך מצרי, נסיך מצרי היה עדיף עליו ממשה בן העברים המשועבדים.

     ובכן, בנים מתוחכמים אלו צאצאי אבות העברים, אבות שיצרו את הפילוסופיה הלשונית היחידה, עד היום הזה,  התכחשו לירושתם, לא היו מודעים שדווקא אבותיהם, יוצאי אור בפקודת אלהים, יצרו את הפילוסופיה היחידה, פילוסופית השפה.

     ובכו, אבות העברים שיצאו מאור, מרכז תרבותי שומרי, בהיתקלותם עם תרבויות אחרות, היתקלות שגרמה להם 'טראומה', טראומה היווכחותם שכל קהילה יוצרת את שפתה, את תרבותה. הטראומה הסירה מהם את יכול ההדחקה, הסירה מעיניהם את העיוורון של התכחשות לחוקי המציאות. הגלוי יצר אצלם 'מוטציה', הבנת תהליך היווצרות השפה, שפה פרי 'עץ הדעת', המבוססת על הבדלה, הבדלה המאפשרת את ה'מודעות', מודעות היותם עירומים.

      ה'מודעות' לעירומם שחרר את חוה ואדם מיתר דרי 'גן-עדן', הבינו שמשך קיומם קצוב במנעד מ'עץ הדעת' עד ל'עץ החיים', התגלתה לפניהם מציאות השונה מהמציאות של  אלו ש'ההדחקה' מעוורת אותם, הרוצים 'רצף'.         

    פרויד שהתכחש לירושת אבותיו, בכלל לא היה מודע שכל מה שמבדיל את האדם מיתר הברויים היא מתת השפה שהאדם עושה בה שימוש, אבל הוא 'מדחיק' מעצמו כל מה שלא רצוי לו, יוצר לעצמו קיומים חלופיים, קיום חלופי כזה הוא גם היות משה נסיך מצרי ולא בן העבדים העבריים.

    פרויד ה'דחיק' מעצמו היותו צאצא של העברים המשועבדים, רצה להיות צאצא של משה, נסיך מצרי.

      איינשטיין המתוחכם כמו רבו שפינוזה המתוחכם, לא רצו להיות צאצאי העברים, רצו להיות צאצאי ה'פנתאיזם', של הכוליות, רצו להיות בעלי 'כח', לא בעלי 'שפה' רפאית.

     'ההדחקות' מאפשרות לכולם להיות פרי משאלותיהם, להתכחש לשפה הרפאית הגוזלת מהם את חלומותיהם, מגלה להם היותם קצובים.

     ובכן, האם יפלא שנועם חומסקי זוכה לתהלה, הרי הוא מבטיח שהשפה הנה מולדת, אין צורך במאמץ ליצור אותה עם הזולת, להיות בעל חוב לגביו. הרי הוא חוזר על דבריו של סוקראטס, שבדיאלוג קרטילוס חומס לעצמו, לנפשו את הערכים, לפיו הם נתונים, נצחיים, סבור, לפי דברי פתיה, שקבעה שהוא החכם מני אדם, בזכות זו לדור בין האלים, בגלגול הבא. כך הוא מספר לתלמידיו בדיאלוג פיידו. בדומה לו גם החכם מני אדם קאנט מספרו. 'דת בגבולות התבונה הטהורה', מעדיף את ערכיו הפנימיים, על ערכי התנ"ך החיצוניים.

    החיות עם 'דחף הקיום' בלבד, מחוסרי שפה, לא 'מדחיקות', דבר, בסך הכל רוצות 'קיום'.

      טעותו של פרויד שראה את תהליך ה'הדחקה' מופעלת על-ידי הנפש בשלבים. הוא לא הבין שתהליך זה של 'הדחקה', משותפת לבני אדם שהוענקה להם בצורה אנומלית יכולת השפה. שפה זו יוצרת אצלם בזכות 'ההבדלה' את ה'מודעות', מודעות זו מגלה להם שעולמם הלשוני שהם יוצרים עם הזולתים הוא 'רפאי', 'ווירטואלי', שעולם ווירטואלי רפאי זה, קוצץ את הרצף. האדם אינו רוצה בעולם ווירטואלי זה, הוא רוצה בעולם נתון, בעולם רצוף, לכן יכולת ה'הדחקה' מועילה לו, כיוון שהיא מעוורת אותו מלראות את המציאות הרפאית הלא רצויה, מאפשרת לו ליצור לעצמו עולם של משאלות.

      רק אלו שעברו טראומה, כמו אבות העברים שיצאו מאור, טראומה שהסירה מהם את יכולת ה'הדחקה', מסוגלים היו לראות את הקיום כפי שהוא. ראית המציאות כפי שהיא, גרמה לאבות העברים לאמץ את חוקי הקיום, את הקצוץ במשך הקיום, לאמץ את ה'עולם הנגלה', לא ליצור לעצמם עולמות חלופיים  עם חוקי משאלות.

      רק אלו שעברו טראומה, כמו אבות העברים שיצאו מאור, טראומה שהסירה מהם את יכולת ה'הדחקה', מסוגלים היו לראות את הקיום כפי שהוא. ראית המציאות כפי שהיא, גרמה לאבות העברים לאמץ את חוקי הקיום, את הקצוץ במשך הקיום, לאמץ את ה'עולם הנגלה', לא ליצור לעצמם עולמות חלופיים  עם חוקי משאלות.

אוניברסיטה ווירטואלית שעור 527 – מגדל בבל והמסר…

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 527 – מגדל בבל והמסר…

     מה מסר מגדל בבל, אנשי שנער, לימינו?

     ספק אם מי שפילוסופית השפה בתשתית משל 'עץ הדעת' לא נהירה לו, יכול להבין את משל 'מגדל בבל'.

   וכך מתחיל המשל: 'ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים. ויהי בנסעם מקדם וימצאובקעה בארץ שנער וישבו שם. ויאמרו איש אל רעהו הבה נלבנה לבנים ונשרפה לשרפה ותהי להם הלבנה לאבן והחומר היה להם לחמר. ויאמרו הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים…'.

    תאור זה של  עירם של אנשי שנער, הוא נמשל על ממלכת בבל, השואפת להשתלט על העולם עם שפה אחת, למרוד באלוהות,  בחוקי הקיום שלו, באמצעות המגדל שיגיע לשמיים, להלחם בה, השלטת סדר אחר, חוקי קיום של רצף.

     מרד זה מעורר את האלוהות לסקור מטרת אנשי שנער והוא מחליט: 'וירד יהוה לראת את העיר ואת המגדל אשר בנו בני האדם. ויאמר יהוה הן עם אחד ושפה אחת לכלם וזה החלם לעשות ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות'. ומה החלטתו של האלוהות: 'הבה נרדה ונבלה שם שפתם אשר לא ישמעו איש שפת רעהו. ויפץ יהוה אתם משם על פני כל הארץ…'.

     למען להבין את המשל יש צורך להבין, כפי שנאמר, את פילוסופית  השפה, אבל יש צורך גם להכיר את ההיסטוריה של ימי קדם. ממלכות העבר, אשור, בבל, ממלכות של הדיאדוכים  היווניים, ממלכת רומא, כולם רצו לשלוט על העולם המיושב בזמנם, להפוך את כל השבטים ל'עם אחד'. רצו 'להשליט שפה אחת'. למעשה הם שאפו ל'כוליות', להחזיר את העולם המפורד לגוף אחד בשליטתם. ומדוע רצון כזה הוא מרד באלוהות, שהמגדל המגיע לשמים מסמל אותו?

     ובכן, למען להבין מדוע שאיפה להחזיר את עולם האדם ל'כוליות', הוא מרד נגד האלוהות, עלינו לעמוד על משמעות פרק הבריאה, פרק א' של ספר בראשית, שהנו כבר מבוסס על הנאמר במשל 'עץ הדעת'.

       פרק א' של ספר בראשית מתאר איך האלוהות היוצאת מהאין, בוראת את העולם  על-ידי 'הבדלות'. היכולת להבדל' הוענק לאדם באוכלו את 'דעת', מפרי 'עץ הדעת'. חוק  ה'הבדלות', בהמשך, מאפשר לאלוהות בפרק הבריאה על-ידי 'אומר', אינפורמציה להבדיל בתוך התוהו ובוהו, אנרגיה לא מאורגנת את ה'בריאה'.

     ובכן, קיום העולם מתאפשר הודות ל'הבדלות'. אם כך, אנשי    שנער בעלי שפה אחת, עם אחד, רצונם לבנות מגדל שיגיע לשמים, שואף לבטל את ה'הבדלות', המאפשרות את הקיום.

     אנשי שנער הבונים מגדל שראשו בשמים, בדומה למצרים העתיקים, רוצים להלחם עם עליון, לבטל את חוקיו של ביתור הרצף, רוצים בחוקי רצף.

      ומי שמתבונן על מפת ההיסטוריה, כל הממלכות הכובשות האלו של העולם העתיק שרצו חוקי רצף, נעלמו, ואיזה פלא, רק העברים שהסתפקו ב'ארץ כנען' אימצו את חוקי הביתור, שרדו.

     ומה אנו יכולים ללמוד על מצב האנושות היום, ממשל 'מגדל בבל? האדם של היום אינו רוצה במגדל שראשו בשמיים, יש לו תחליף, תחליף זה היא ה'בינה המלאכותית', הרוצה לשנות את חוקי הקיום, לבטל את ה'ביתור', ליצור חוקי רצף.  

     הרי שאיפת האדם ב'בינה המלאכותית', לבטל את קיצוב חיי אדם, ליצור חומר לא מתכלה. בכל הקוסמולוגיות האנושיות המרד של האדם בעליון, בעליונים, הוא מרד בקיצוב משך חיי אדם, רצון ברצף.

     אם כוהני המצרים העתיקים  היו מציידים את המתים עם השבעות, שיעבירו אותם על מהמורות לעולם חלופי עם חוקים של רצף, פעולות אלו היו מרד בעליונים שקצבו לאדם קיום קצוב.

     אבל המצרים העתיקים לא היו היחידים שהיו בסכסוך עם עליונים. גם היוונים המאוחרים יותר היו מסוכסכים עם אלי אולימפוס, עם המוירה השרירותית שגזרה חוקים שרירותיים על האדם.

      שאול הטרסי, מיסד הנצרות, החטיא את מתת 'דעת' לאדם, תרומת האלוהות, רצה לשחדו בקורבנו של ישוע, למען שהעליון  ישנה  חוקי קיצוב חיי אדם, יעניק לו קיום רצוף.

     ואם חשבנו שהאדם בינתיים השלים עם חיים קצובים, ה'בינה המלאכותית' אף היא שואפת לשנות חוקי קיום קוצבים.

    האדם של היום לא למד מכשלונות העבר, שמרידות בחוקי הקיום לא צלחו. המשלים הפילוסופיים של התנ"ך הם היחידים שהשלימו עם חוקי הקיצוב כיוון שברצף אין קיום.

     'בבריאה', בפרק א' של ספר בראשית, האלוהות  בותרת את הרצף, ההיסטוריה מאמתת את המסר שקיום יתכן רק בהפרדות ברצף.

     אנו יכולים לראות מדוגמת יצירת ה'בינה המלאכותית' את החומר הלא מתכלה, הנילון, המזהם את הימים. שולית הקוסם, האדם, פתח את הברזים, אינו מסוגל לסגרם.

     שולית הקוסם, האדם, אינו מתבונן ביקום האין-סופי, המתרחב, שהבנת חוקיו ממנו והלאה. שולית הקוסם אינו מהרהר על כך שהוא

בסך הכל דייר משנה ביקום האין סופי, היקום ההולך ומתרחב, שידיעותיו עליו מסתכמות בחמישה אחוזים בלבד.

      ה-DNA  יוצרת את גוף האדם למשך מוגבל, כל ה'בינה המלאכותית' הרוצה להאריך את המשך הזה, יכולה רק להרבות את התחלואים של גוף מוגבל זה. רק השם נותן לגוף מוגבל זה רצף, גוף בהשתנות מתמדת.

    על האדם, 'שולית הקוסם', להיות צנוע, לדעת שהמתת שהוענקה לו, מתת 'אנומלית',  מתת 'דעת', יכולה ליצור רק עולם ווירטואלי מוגבל והמרד שלו בחוקי הקיום הוא לשוא.

     השלמה עם המתת האנומלית 'דעת', מאפשרת לאדם ליצור לעצמו עולם קטן מוגבל. הוא יכול לקשט עולם קטן זה, ליצור בו גשרים עם אלו שאתם כרת בריתות לזכור את השמות שהעניק לצרכים, הוא יכול לשחק עם בני בריתו במשחקי חליפין.

     גם במשחקים אלו שולית הקוסם לא צריך לשכח את חוקי הקיום, חוקים המאפשרים חליפין רק עם הם קצובים. כסף הוא בסך הכל כלי 'חליפין', תקף רק אם הוא מוגבל ומישהו ערב לו.

    כסף מאבד את ערכו אם הגוף, במקרה המדינה הערבה לו מתמוטטת. כך קרה לכסף האימפריה הרוסית, שאיבד את ערכו בזמן המהפכה הקומוניסטית.

      כסף כחליפין עדיף על 'כח' כאמצעי שליטה, כפי שקרה בברית המועצות. מרכס בספרו המונומנטלי 'הקפיטאל', החטיא את הכסף, ראה בו את 'חטא העולם'. מרכס בדומה ללותרניות שהעדיפה 'כח', כוחו של השטן, לא הבין ש'כסף' מבוסס על חליפין, בעד מצרך יש לתת תמורה, 'כח' מכוון להרס, הוביל ל'גולג'.

      'דעת' האנומלית שהוענקה לאדם, מספקת לאדם 'שמות', שמות הנותנים רצף ביקום הרקלידי זורם. גופינו הקצוב נמצא בהשתנות,   הוא ולד, בוגר, זקן, רק השם מעניק לו רצף, הרקליטוס לא ידע על שם המוענק לנהר זורם, על כן אפשר להכנס בו שנית.. 'דעת', מעניקה לאדם את המודעות, פרי ההבדלות, מודעות, המאפשרת התבוננות על החוץ. 'דעת' המבדילה מאפשרת קיום, הרי ברצף, ברצונו של האדם לבטל את ההבדלה, את הקיצוב, היקום חוזר למצב של 'תוהו ובוהו' ראשוני.

     אלהים במשל 'מגדל בבל', פירק את תשוקת אנשי שנער לרצף, פירק אותו למען שקיום יתכן.

       ה'בינה המלאכותית' היא תחפושת חדשה, עתיקה הרוצה קיום של רצף, חומר לא מתכלה מזהם את כדור הארץ, רוצה בגוף רציף מוכה מחלות.

      אנשי שנער, שוליות הקוסם, שרצו שליטה על כדור הארץ, משום מה נעלמו ממפת ההיסטוריה. אולי חזרו ל'תוהו ובוהו'?

       אלהים הבטיח לעברים רק את ארץ כנען, כנען עם גבולות, גבולות המאפשרים קיום מוגבל.

אוניברסיטה ווירטואלית – שיןר 526 – הסודות שנשללו מהקוסם

   אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 526 – הסודות שנשללו מהקוסם                      

     האדם הקוסם שהוענקה לו מתת אנומלית, 'דעת', לא עומד על מהות מתת זו. הוא עושה שימוש במתת זו, אבל מאחר שלא עומד על מהותה, מיחס לה יכולות שאין בה.

     כבר הזכרנו פעמים רבות שהמצרים העתיקים שלא הבינו את מהות השפה, יחסו לה יכולות מאגיות. מה משמעות היתה ליחוס מאגית זה לשפה, הם חשבו קודם שהשמות הנוצרים מהשפה, מכילים כבר את כל יכולותיהם, מבלי שהם יוסיפו להם מעשים. בהבדל מהם העברים, במחשבת התנ"ך, מחשבה מתגשמת במעשים.

    כך אלי מצרים שחשבו ששמותיהם כבר מכילים את כל יכולתם, היו מסתירים אותם לבל יגלו אותם, ועל ידי הגלוי ישללו מהם את יכולתם. כך גם הפרעונים היו מסתירים את שמותיהם, בסברם שאלו מכילים את כל סמכויותיהם, מבלי שהם יוסיפו להם מעשים.

      התיחסות זו לשפה ככלי מאגי, לא חלף מהעולם, אנו מוצאים יחס כזה גם בעת החדשה שבהמשך נרחיב על כך.

    אבל העדר תובנות על מהות השפה מנע מהאדם להבין מה כלי זה יכול לספק לאדם ומה לא.

      אחת היכולות שהאדם יחס ומיחס לכלי השפה הוא יכולת להשפיע על עולמות עליונים, או יכולת להשפיע על חוקי הקיום.

      במציאות רצון החופשי, שלא ברור לכל אלו העוסקים בשפה, שהוא בסיס יכולתה לפעול, השפעתו, או יכולתו של האדם באמצעות רצון חופשי זה לפעול הוא רק בתחום השפה, בעולמו הלשוני של האדם.

     ברור שכבר האדם הפרה-היסטורי חשב להשפיע על עולמות עליונים על-ידי קורבנות, מחפירות ארכיאולוגיות אנחנו עדים משחר ההיסטוריה האנושית על מנהג הקורבנות להשפיע על עולמות עליונים.

       ברור שבהקרבת קורבנות יש משאלה להשפיע על כוחות על. אנחנו עד היום הזה מאמינים שלברכות השפעה חיובית, לקללות השפעה שלילית.

       אבל אמונות שלקורבנות יכולת להשפיע על ישויות עליונות, גרמו להיווצרות דת חדשה, כמו הנצרות הראשיתית, שמיסדה, שאול הורסי הניח שהאלוהות יתרצה לשנות סדרי עולם תמורת קורבנו של ישוע.

     ובכן אמונה זו של שאול הטרסי תקפה עד היום הזה, כאשר המאמינים מצפים שההבטחה בקורבנו של ישוע יתממש, אפילו המחזאי המודרני, בקט, מיחס לגיבוריו את הציפיה ל'גודו', השם החדש שהוא העניק לישוע, שהנוצרים לא פסקו מלהאמין בו.

       אבל אנו רוצים דווקא להתיחס למרד להבטחה זו, הכרה שההבטחה בשמו של ישוע לא התגשמה, מרד שיצר דת חדשה.

      כל הרפורמציה של לותר קרתה, לפי הביאוגראפיה שלו, שהיו לו חרדות מפני המוות. לכן החליט להתבודד במנזר, בתקוה שאם הוא יסתגף, ישתחרר מחרדותיו. דבר שלא קרה. צעד זה של לותר עדיין לא הספיק לכפירתו בכנסיה הקאתולית. הזדמן ללותר לבקר ברומא ששם פגש את הכהונה המתהוללת, ושם, הייתה לו הארה שהיומרה של הכנסיה הקאתולית שהיא הנה מלכות שמים לא מבוססת, הרי ההבטחות בשמו של ישוע לא התקימו.

     כאן עלינו להתרכז באותה אמונה אנושית ש'רצון חופשי' מלווה במעשים טובים יכולים להשפיע על עולמות עליונים.  

     ובכן, כפי שציינו לעיל, 'רצון חופשי' כיסוד השפה, הרי בלי 'רצון חופשי השפה לא פועלת, תקף רק בעולם השפה, האדם בעל 'רצון חופשי', כחלק משפתו, יכול באמצעותו לבצע דברים בעולמו הלשוני, אבל ל'רצון חופשי' אין תוקף לגבי חוקי הקיום הגוזרים על האדם קיום קצוב.

      כפי שכבר הסברנו פעמים רבות, מחשבת התנ"ך השלימה עם כך, שאינה יכולה לשנות את חוקי הקיום, לכן השלימה עם קצוב חיי אדם. אבל לותר הקאתולי, כמו מאמינים קאתוליים אחרים, האמינו   בהבטחות שאול הטרסי שהאלוהות תשנה סדרי עולם בגין קורבנו של ישוע, הוא גם האמין  שמעשים טובים משחררים מחרדות מוות, הרי שאול הטרסי הבטיח שבגין קורבנו של ישוע האלוהות תבטל מוות.

     כאן אנו נכנסים לאותה תסבוכת אנושית, תסבוכת, שאינה מבינה מהות השפה. לא רק שלותר לא הבין, מורו, שאול הטרסי לא הבין, האדם הקוסם שאול הטרסי לא הבין, ש'רצון חופשי', משאלה, לא יכולה לשנות סדרי עולם.

     זעמו של לותר על חוסר כוחה של ההבטחה בשמו של ישוע שלא התגשמה, שמעשיו הטובים לא שחררו אותו בחרדותיו מפני המוות, גרמו למסקנה שלו שישוע נוצח על-ידי יריבו השטן, על כן הוא המליך את השטן על העולם הנגלה. הוא סבר, ששטן זה בעל כח ומאגיה יבטיח לו את משאלתו.

    העולם הפרוטסטנטי, זה שהושפע מדעותיו של קלווין, לא הרגיש שלותר יסד דת חדשה, דת בהנהגת השטן בעל הכח ובעל המאגיה. רק ששטן זה שלותר המליכו, בעל הכח והמאגיה היה חסר אונים לשחרר את לותר מחרדותיו.

     אם השפה  היא חסרת אונים מול חוקי הקיום, כח ומאגיה לא צולחים יותר ממנה להשפיע על חוקי הקיום. לותר המשיך עם חרדותיו, אבל חסידיו אימצו את הכלי החדש, כח, כאמצעי יותר יעיל מאשר השפה הנעלמת. עם ה'כח' כאמצעי הם יכלו יותר ביעילות להשמיד את אויביהם. במלחמת שלושים השנה שהיתה תוצאה של המרד של לותר, הם כמעט השמידו את גרמניה עצמה. כח כאמצעי  קוסם מאד לאדם הקוסם, כח משחרר אותו מהצורך לשאת ולתת עם הזולת, אבל כח כאמצעי רק הורס, לא יוצר אפילו בעולם השפה, עולם ווירטואלי.

      כנראה שגם לגיתה כח קסם, הוא רצה להשתחרר משעבותו לנסיך ווימר, שאותו שירת, קיווה שהשטן בשמו החדש מפיסטו, יעניק לו נעורים נצחיים וראה איזה פלא, שד זה, מפיסטו לא מילא אחרי תנאי הברית, ברית שהוא קשר אתו, אכזבתו של גיתה היתה רבה, הסתיר ממעריציו את סיום הדרמה שאותה כתב במשך ששים שנה, בסיום מילט את גיבור לממלכת הנשים המיטיבות.

      מעריציו של גיתה התעלמו מסיום הדרמה קיוו שאם יספקו לשדון, מפיסטו, קורבנות, את יהודים 'האויב הקוסמי', הוא יתרצה.

     סיפור זה כבר סופר, וסופר, אבל האדם הקוסם אף פעם לא מתיאש. עתה בידיו כלי משוכלל, ה'בינה המלאכותית', שהוא תולה   בה תקוות של גאולה.

     מאחר שהאדם הקוסם לא טורח להבין את הכלי האנומלי שהוענק לו, הוא לא מודע שהקיום לא גלה לו את סודותיו הנוספים. סוד נוסף שלא ידוע לקוסם הוא שכליו המתוחכמים אינם מתחדשים, הופכים למטרד, יכולים להפר את איזון המושב שלו.

     הדת הדיגיטלית שהקוסם האדם אימץ ברוב התלהבות עלולה לגרום להיעלמות מושבו.

     מאחר שהאדם הקוסם לא מבין את מהות הכלי האנומלי שהוענק לו, הוא חושב שכלי זה נתון, לא מודע שבשלב השני הוא יוצר כלי   שהנו אפי-גנטי. ומאחר שאינו מבין את מהות הכלי, הוא מיחס לו יכולות בלתי מוגבלות. האדם הקוסם אינו מודע לעובדה שכלי הקסם יוצר רק עולם ווירטואלי, שהכלים שהוא יוצר באמצעות כלי זה אינם משכפלים את עצמם בהבדל מהיצירות הביאולוגיות המשכפלות את עצמן.

     הכלים שהאדם הקוסם יוצר באמצעות כלי השפה, שלא משכפלים את עצמם, הופכים למטרד, מזהמים את כדור הארץ, הרי מהאדם הקוסם גם נשלל על-ידי חוקי הקיום יכולת האיזון.

     כלי השפה האנומלית שהוענקה לאדם, יכולות שלה מוגבלות, מוגבלות רק לסיפוק צרכים קיומיים, ברגע שהאדם שוכח גבולות,

ברגע שתאוותיו גוברות עליו, הוא עלול לערער את מושבו השברירי.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 525 כח והיררכיה

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 525 – כח והיררכיה                    

      אחרי מלחמת העולם השניה, שופטי ניירנברג, ששפטו את פושעי המלחמה, השתוממו כאשר אלו טענו שהם פעלו לפי פקודות. שופטים אלו לא הכירו את תולדות גרמניה, על כן לא הבינו את טענות הנידונים. טענתם התבססה על היות שלטון גרמניה ברובו מבוסס על נוהל היררכי. נוהל זה השתמר מהזמן שגרמניה עדיין לא היתה מאוחדת, היתה מבוססת על נסיכויות. רק בשנת 1866 ביסמרק איחד את הנסיכויות תחת הנהגת פרוסיה.

     גרמניה לא היתה מאוחדת, כיוון שאחרי מלחמת שלושים השנה, כל נסיכות, לפי ההסכם, דתה נקבע לפי דתו של הנסיך. אבל הנסיכויות עוד בזמן הרפורמציה קבלו את ברכתו של לותר לשלטונם.

      ומדוע התנהלו הנסיכויות תחת שלטון היררכי. העולם הפרוטסטנטי, לא הלותרני, לא הבין את השוני של משנות שני הרפורמטורים, לא התעמקו במשנותיהם. הם הסתפקו בהכרזת לותר שהוא ממשיכו של שאול הטרסי, מיסד הנצרות.

      הפרוטסטנטים, חסידי קלווין, הסתפקו בכך שחסידי לותר מרדו בכנסיה הקאתולית, ולא בדקו את השוני של משנותיהם של שני הרפורמטורים.

     אמנם לותר הכריז שהוא ממשיכו של שאול הטרסי, זה המכונה פאולוס, למעשה הוא סטה לגמרי ממנו ברוב עקרונותיו. לותר בספרו 'העדר רצון חופשי' המליך על העולם הנגלה את השטן בעל הכח. אנחנו לא מוצאים המלכה כזו של השטן אצל שאול הטרסי, שאמנם החטיא את 'דעת' ממשל 'עץ הדעת', אבל לא אימץ כאמצעי את ה'כח'.

      בהבדל מלותר שהמליך על העולם הנגלה את השטן, קלווין המליך על העולם את ה'השגחה'. ולא רק זה, קלווין חזר לרוב עקרונות התנ"ך.

      מאחר שהעולם הפרוטסטנתי לא התעמק בהבדלים של תורותיהם של שני הרפורמטורים, לא שמו לב לכך, שאם השטן שליט באמצעות ה'כח', פרוש הדבר הוא שנשלל מהאדם יכולת 'משא ומתן'. 

 אמנם קלווין שחזר לרוב עקרונות התנ"ך, לא הבין את פילוסופית  השפה הכלולה במשל 'עץ הדעת', למרות כך הוא השלים עם תוצאות      המשל, כמו 'משא ומתן'.

      להבדלים באימוץ האמצעים השונים, היתה השפעה על התהוות  המשטרים, לפי המשנות של שני הרפורמטורים. אם בארצות הברית ששם התקבלה משנת קלווין, נוסדה מדינה מבוססת על חוקה, חוקה פרי משא ומתן, בנסיכויות גרמניה שהתבססו על משנת לותר, אמצעי השלטון היה ה'כח', וכח כאמצעי אינו מאפשר משא ומתן. כח כאמצעי מוביל לשלטון היררכי, נסיך בעל הכח משליט את רצונו על נתיניו.

      כאשר נדוני הרייך השלישי טענו שהם בצעו פקודות, הם דברו  אמת, כיוון שזה היה מנהג בנסיכויות הגרמניות ששם שלט שלטון היררכי.

     לכאורה הכרזתו זו של לותר על שלטון השטן בעל הכח, היה צריך להסיג את גרמניה בחזרה למצב החיתי, מצב חיתי, שמתנהל לפי 'דחף  הקיום', המשותף לכל הברויים על כדור הארץ שלנו. 'דחף הקיום' הוא מולד, מאפשר לברויים למצא את מזונם, לשמור על הטריטוריה שלהם, לברח מסכנות לקיומם.  למעשה הלותרנים, למרות שלילת 'רצון חופשי' על-ידי לותר, רצון חופשי המאפשר את השפה, לא חדלו להיות בעלי שפה, רק שאמצעים שלהם שונו.

     אם גם עקרונותיו של לותר לא הסיגו את חסידיו למצב חיתי, אבל העובדה שהוא שלל 'רצון חופשי', שלל מהשפה לפעול, כיוון שהיא מבוססת על הבדלה, והבדלה היא בלתי אפשרית ללא 'רצון חופשי'. פגיעה זו בתפקוד השפה השאיר את חסידי לותר עם אמצעי ה'כח', אמצעי כח השולל משא ומתן, המאפשר שלטון היררכי, בדומה לשלטון אצל החיות.

      גם האיחוד של גרמניה בשנת 1866, לא שינה את הנטיה הלותרנית מסלידה של משא ומתן חברתי. כך שאפילו תומס מאן, במלחמת העולם הראשונה הצדיק את ההשקפה הגרמנית המסורתית, סלידה 'ממשא ומתן', כינה את עצמו 'אדם לא פוליטי'. תומס מאן רק בזמן מלחמת העולם השניה, בהיווחכותו על מהות הרייך השלישי, שינה את דעתו, במאמר שאותו כנה 'הגרמנים וגרמניה', ויותר מאחר בספרו 'ד"ר פאוסטוס'.

       תומס מאן במלחמת העולם השניה ניסה להבין איך גרמניה התפתחה בצורה שלילית. הבין לבסוף שמקור ההתפתחות השלילית של גרמניה מקורה במשנת לותר, בהמלכתו את השטן בעל הכח. הוא גם הבין שגיתה המשיך בקו של לותר, כאשר הוא אימץ את השטן, בשמו החדש 'מפיסטו', בדרמה שלו 'פאוסט', ובדומה לו שלל את השפה. אבל תומס מאן לא הבין את חידת התופעה כולה, וגם אנחנו כאשר אנו שוב ושוב דנים בתופעה לא מבינים את החידה כולה.

     ננסה להבין את החידה. אמנם לותר אימץ את השטן ואת הכח, אבל הגרמנים, חסידיו נשארו בני שפה, שפה שלותר החסיר ממנה את האחריות האישית, בשללו 'רצון חופשי'. לכן נידוני הרייך השלישי טענו טענה אמיתית, הרי לותר שלל מהם 'רצון חופשי', כך שהם יכלו להפעיל כח בלי אחריות אישית.

       ההיררכיה הגרמנית שנשארה תקפה בה, נבדלה מהיררכיה של החיות. בהיררכיה של החיות השליט בה הוא בעל הכח, אבל הוא מוגבל ביכולתיו כיוון שהוא חסר שפה. הגרמנים שנסוגו לשלטון היררכי, בהבדל מהחיות, היכולות הכוחניות שלהם הוגברו על-ידי השפה, שפה שנשלל ממנה אחריות, אחריות המבוססת על עיקרון 'רצון חופשי'.

     חידת התפתחותה של גרמניה לרייך השלישי יכול להסביר לנו את חידת האדם בכלל, חידה שנוצרת כיוון שהאדם אינו מבין את מהות המתת האנומלית שהוענקה לו, השפה.

      כל עוד אדם לא מבין את מהות המתת שהוענקה לו, הוא עושה שימוש שלילי במתת זו. ואם אנו חוזרים לדוגמת משל 'עץ הדעת', שבו מוסבר שהמתת נועדה רק לקיום קצוב, ואל לאדם להפתות על-ידי הנחש, שיכולתיו באמצעות המתת, 'דעת', בלתי מוגבלות.

     כנראה שהפן ה'נחשי' של המתת, משכיחה מהאדם את האזהרה, שאם הוא יעשה שימוש לא מוגבל במתת דבר זה יביא להרס.

     אבל האדם המוסת על-ידי ה'נחש' הנצחי, רוצה את היותר, לא רוצה את האחריות. לותר שהמליך את השטן, מונע על-ידי חרדותיו   מפני המוות. בכלל כל עולמו של לותר, לפי הביאוגראפיה שלו, היה מונע מחרדה זו של המוות, לכן הוא נכנס למנזר והסתגף, הוא קווה להשתחרר מחרדותיו. כאשר זה לא צלח, החל להאמין שישוע נוצח  על-ידי יריבו השטן, על כן הבטחותיו על ביטול המוות לא התגשמו. הוא גם התאכזב מיכולתו של האדם לשנות דברים, לכן הוא ביטל את ה'רצון החופשי'.

      אבל אותו לותר, שהתכחש ל'רצון חופשי', רצון חופשי בסיס השפה הפועלת, בהתכחשות זו, כביכול שלל את השפה, אבל נשאר בעל שפה. הרי בלי רצון חופשי הוא לא היה יכול לחולל את הרפורמציה, לא היה יכול לכתוב את ספריו. הסתירה הזו במחשבתו של לותר ובמצבו של האדם המורד בתכתיבי השפה, תכתיב לריסון, היא סתירה הקיימת אצל האדם, שלא רוצה באחריות, לא רוצה בריסון, לא מקבל עליו את ההסתיגות, לא מבין  שהמתת יעילה אם האדם אינו מפליג לפי עצת ה'נחש', יודע שהמתת קצובה.

     ריצת האמוק של האדם, בהסתת הנחש, להשיג רצף, קיום ללא מוות, מילוי משאלות ללא גבולות, אם לא באמצעות השפה אזי באמצעות השטן בעל כח, או מאגיה, אלו הם המניעים להרסנות.

      אם היום האדם לא רוצה את עזרת ה'שטן', למען השגים, הוא סבור ש'בינה מלאכותית' תעניק לו את היותר. הוא רק שוכח שהוא מפעיל את הבינה המלאכותית, הוא המכניס לתוכה תוכנות.

     התקוות שהאדם תולה  באמצעים פלאיים אלו, המסמלים את היותר, יותר מאשר חוקי הקיום יעדו לאדם, הם הרסניים באותה מידה כמו המאגיה שתלו בה תקוות.

     כדור הארץ שלנו שברירי מאד, לא יוכל לשאת משאלות בהסתת הנחש על אפשרויות בלתי אפשריים. האדם עם אמצעיו הפלאיים יכול למוטט את מושבו, מבלי להשיג את היותר שלא הועד לו על-ידי חוקי הקיום.

אוניברסיטה ווירטואלית שעור 524 – מה שמשה ידע איינשטיין לא הבין

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 524 – מה שמשה ידע איינשטיין לא הבין

       שם זה של הבלוג יראה יומרני בעיני רוב הבריות, הרי איינשטיין הוכתר על-ידי האנושות כהמדען החשוב ביותר, ומשה בעיני רוב הבריות הוא בסך הכל מיסד דת. אנסה להצדיק את הקבעיה הזו שהשם מרמז עליו.

     רוב הבריות לא מתיחסים לביאוגראפיה של האדם, ביאוגראפיה המעצבת את דמותו. על משה מסופר שהתחנך בחצר פרעה, ומנמקים את העובדה הזו לסיפור מאוחר, של הצלתו על-ידי בת פרעה.

    מדוע הסיפור הזה הוא מאוחר, כיוון שהוא התחבר, כאשר כבר המנהג של בני ערובה נשכח. לקחת בני ערובה ממשפחות של קבוצות משועבדות היה מנהג עתיק. לחנך מנהיגים של קבוצות משועבדות למען יהיו בעלי תרבות השליטים, יהיו נאמנים להם.

     במקרה משה קרה דבר הפוך, הסיבה לכך היתה, שהעברים המשועבדים נשאו אתם בנדודיהם ירושה תרבותית של אבותיהם, יוצאי אור, ירושה תרבותית שכללה השקפה פילוסופית של השפה, תובנה של יסודות שלה.  כנראה שתובנות אלו של ירושת אבותיו היו ידועות למשה שהשתייך  למשפחה כוהנית, הרי אחיו אהרון היה כוהן,   שברשותם נשמרה הירושה המחשבתית של אבותיהם.

     משה שנלקח לחצר פרעה כבן ערובה, יכול היה כבר להתבונן על נוהגי הכוהנים המצריים בספקנות גדולה, יכול היה לסכם את מנהגיהם, אמונתם בהשבעות, השבעות שהיו צריכות ללוות את      המתים לעולמות חלופיים, כהבל.

     להיות רב תרבותי, מקנה ליחיד ראיה יחסית על דברים, כך היו גם יוצאי אור, אבות העברים, רב תרבותיים, שאיפשר להם לחולל את המהפכה המחשבתית הגדולה ביותר.

      היות משה רב תרבותי, איפשר לו את מרדו, הריגת המצרי שהתעלל באחיו, איפשר לו את בריחתו למדין, איפשר לו להסביר את  הקולות ששמע לרגלי הסנה הבוער, כמצוה אלוהות דינמית, לפי ירושת אבותיו, אלוהות כחלק מהעולם הלשוני.

      כבר בבלוק קודם ראינו שמשה הוא מחבר פרק הבריאה, פרק א' של ספר בראשית, שבו האלוהות בוראת את העולם ב'אומר', שפה, אינפורמציה, מתוך 'התוהו ובוהו', אנרגיה לא מאורגנת.

     רק אדם שאין עליו מורא שלטון, כיוון שחווה אותו בחולשותיו, מעיז להתעמת אתו. משה התחבר לירושת אבותיו, בראותו אותה עולה על זו של המצרים. פרק הבריאה, שאותו חיבר, הוא המסמך הפילוסופי, המדעי החשוב ביותר.

     ובכן, איינשטיין, בהבדל ממשה הכיר רק את התרבות המערבית, את המדע המערבי. המדע המערבי פרי הנצרות, לא היתה מודעת להיות סדר היקום פרי אינפורמציה. כפי שכבר הצבענו על כך בבלוגים קודמים. שאול הטרסי, בשם הלועזי פאולוס, מיסד הנצרות, החטיא את 'דעת', ממשל 'עץ הדעת', נסוג למחשבה היוונית הסטטית, שלא ידעה על אינפורמציה השובה אנרגיה, שהנה מאחורי הסדר היקומי.

      גם הצבענו בבלוגים קודמים, שרק גלוי ה-DNA, במחצית המאה הקודמת, החזיר אצל המדענים את ההבנה על היות האינפורמציה הנעלמת מאחורי הסדר היקומי, ולא כוחות, כפי שחשבו קודם.

      איינשטיין נפטר בשנת 1955, זמן קצר אחרי גלוי ה-DNA , עדיין לא קלט את המהפכה של אינפורמציה. ואם הוא לא קלט, הוא אפילו לא הבין שנוסחתו המפורסמת 'אנרגיה שווה מסה כפול מהירות האור ברבוע', מלמדת שהאנרגיה ביקום שבויה באינפורמציה.

      איינשטיין לא קלט שנוסחתו, 'אנרגיה שווה מסה כפול מהירות האור ברבוע', היא בסיס פצצת האטום. הוא לא הבין שאפשר לפרק את האנרגיה מהאינפורמציה ששבתה אותה. וכאשר מפרקים את האנרגיה משבייתה באינפורמציה, משתחררת אנרגיה הרסנית.

      ואם סיכמנו את ההבדל בין משה לבין איינשטיים בכותרת 'מה שמשה ידע איינשטיין לא הבין', הצבענו על כך שמשה בפרק הבריאה

יודע שסדר העולם הוא פרי אינפורמציה, בהבדל ממנו, איינשטיין החכם, בכלל לא ידע על היות הסדר העולמי פרי אינפורמציה מארגנת.

     ובכן, אף אחד אינו מתיחס לפרק הבריאה, פרק א' של ספר בראשית כמסמך פילוסופי, מדעי, שהיקדים באלפי שנים את המהפכה האינפורמטיבית.

     המדע המערבי, קלט כמה עקרונות ממחשבת התנ"ך, כמו את ה'דינמיות'. הרי המדע היווני נעצר, כיוון שהתנגד להשקפתו של הרקליטוס שהעולם בתנועה. המדע המערבי, התקדם

מהסטטיות היוונית הודות להשפעת עקרונות תנ"כיים על עולם דינמי, אבל עיקרון היות העולם פרי אינפורמציה, שפה, לא חדר, בגלל החרם ששאול הטרסי הטיל על 'דעת'.

      המדע המערבי המשיך להאמין בכוחות הפועלים ביקום, כח הכבדה הניוטוני, כוחות אחרים, ואיינשטיין החכם, לא ידע מה שמשה ידע, על הסדר היקומי הודות ל'אומר', הודות היות הסדר היקומי פרי שפה, אינפורמציה.

      משה החכם בהכרותו עם אמונות ההבל של כוהני מצריים שחוה בחצר פרעה, גם לא האמין בעולם הלופי. בתנ"ך קיים רק 'עולם נגלה'. ובעשרת הדיברות, המקיים אותן, זוכה רק ב'אריכות חיים', לא בקיום בעולם חלופי, כפי שהאמינו המצרים.

     משה גם האמין ב'רצון חופשי', הרי בלי 'רצון חופשי אי אפשר להבדיל, וודאי שבלעדי 'רצון חופשי' אי אפשר לגאול את העברים המשועבדים ממצרים. אבל איינשטיין ראה את עצמו תלמיד שפינוזה, שפינוזה שהאמין ב'פנתאיזם', פנתאיזם שבו הדברים נוצרים מ'האצלות', לא על-ידי אינפורמציה. שפינוזה כמובן גם לא האמין ברצון חופשי', נשאלת רק השאלה, איך הוא בלי 'רצון חופשי' מרד בירושת אבותיו.

      משום מה החכם איינשטיין לא שאל את עצמו איך האדם יכול לפעול בלי 'רצון חופשי'.

     האנשים שבויים בדעות רווחות, לא שואלים את עצמם עליהן. למען מרד במוסכמות צריך להתחנך בחצר פרעה ולהיווכח בחולשות השליטים.

     איינשטיין החכם בהתבטאות אחת שלו, טען שמה שכתוב בתנ"ך אלה הם אגדות ילדותיות.

     מעניין לציין מחדש שאיינשטיין ראה את עצמו תלמיד שפינוזה, שגם הוא שלל את ירושת אבותיו. שפינוזה זה היה מאד אהוד על  הגרמנים, גם בגין שלילתו את ירושת אבותיו, וגם בגין אמונתו היות  העולם 'פנתאיזם', השקפה שתאמה השקפות גרמניות. אמנם הוא בהבדל מלותר, לא המליך את השטן, אבל בדומה לו הוא שלל 'רצון חופשי', הרי בפנתאיזם, הדברים נוצרים על-ידי 'אמנציות', אין צורך ב'רצון חופשי'.

      ובכן, איינשטיין החכם שראה את ירושת אבותיו, את הכתוב בתנ"ך, כסיפורי ילדים, אימץ השקפה שרווחה בגרמניה, בלבוש של שפינוזה.

      ואם איינשטיין החכם ראה את עצמו תלמיד שפינוזה, היות אינפורמציה מאחורי הסדר היקומי היה ממנו והלאה. הוא לא הטריח את עצמו לבדוק מה כתוב בפרק א' של ספר בראשית שהאלוהות בוראת את העולם שנמצא ב'תוהו ובוהו' באמצעות 'אומר', שפה, אינפורמציה.

       בהבדל ממשה, איינשטיין החכם לא נולד בחצר פרעה, לא היה עד להשקפות ההבל של כוהניה, לכן לא התיחס בכבוד לירושת אבותיו, יוצאי אור, שבצורה פלאית גילו את מהות השפה, שפה, 'דעת' העומדת מאחורי הסדר היקומי.

       על כן, מה שמשה ידע, איינשטיין החכם לא הבין.