אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 566 – המתווכים

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 566 – אנשי שנער

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 566 – 'אנשי שנער'

 משל 'מגדל בבל', מספר בראשית, פרק י"א, מספר לנו על אנשי שנער, שרצו בשפה אחת, ובנו מגדל שיגיע לשמים. משל זה מזכיר לי את הטלסקופ 'ג'מס ווב', הדומה  למגדל שאנשי שנער בנו. מחשבת התנ"ך ברוב  צניעותה, סיכמה במשל זה, שיומרה כזו של אנשי שנער לגלות את חידת היקום בסיוע המגדל, היא מהאדם והלאה.                 

 לפי המשל, אלהים שירד ממרום לראות את מעשי אנשי שנער, בלל את שפתם  ופזרם. כך עמדתי ביראה מול המדענים של הטלסקופ המשוכלל ביותר, ג'מס ווב',  שבסיוע שלו רוצים לגלות את ראשית היקום.  אלא ששפתם של מדענים מהוללים אלו, שטינהרד, אבי לייב, וסורקין, כבר נבללה, כיוון שהם לא  הגיעו להבנה אחידה לגבי ראשית היקום.

     מאמר מתוחכם בשם ' תיאוריית המפץ הגדול היא מעמודי התווך של המדע. חלופה חתרנית מערערת עליה'. הופיע במוסף של 'הארץ' באוגוסט השנה.

     מחבר המאמר המתוחכם והמדענים שהוא מזכיר, ודאי לא קראו את משל 'מגדל בבל', ולכן יומרתם היא רבה. חכמי האדם, ביניהם המדענים המהוללים שהנם רק דיירי משנה ביקום האין-סופי, תמיד נראים בעיני כמו שולית הקוסם מהסרט של וולט דיסני.

      האדם הקטן על גרם שמים קטן, חושב שהוא יוכל לפתור את חידת היקום. שוב יומרות אלו מזכירים את חכמתו של יובל נח הררי, אשר קבע לפני התפרצות הקורונה, שהבינה המלאכותית תפתור את כל בעיות האדם, את מחלותיו. רק זמן קצר אחרי הנבואה הזו של הררי, החידקים במרום צחקו צחוק גדול, והוכיחו להררי שבכוחם להזים את נבואותיו הנבובות.

       מחשבת התנ"ך ברוב צניעותה לא עסקה בחידת היקום. בפרק א' של ספר בראשית, פרק הבריאה מתוארת רק בריאת עולמו של האדם, לא מדובר בו מה היה לפני שהאלהות בראה את עולמו של האדם.

      מאחר שמחשבת התנ"ך ברוב צניעותה לא עסקה בפתרון חידת היקום היא לא הסתכסכה עם עליונים, כפי שאנו מוצאים ברוב הקוסמולוגיות המסוכסכות עם עליונים, כיוון שהם אינם משלימים עם חוקי הקיום.

      חכם תנ"ך גדול, קהלת, מדבר ביצירתו בשני קולות. הוא מלגלג על אלו המנסים להבין מדוע  הנהרות הממלאים את הים, והוא לא עובר על גדותיו. מכנה את השאלות של החכמים האלו השואלים שאלות מעין אלו  ב'הבל הבלים', לנסות להבין דברים שמעבר ליכולתו של האדם. בקול השני שלו מיעץ קהלת לבני אדם להסתפק ביכולות להסדיר חייהם, מסכם בחכמה, 'החיים טובים מהמות'.

     קהלת רוצה להגיד לנו שעל האדם להסתפק במתת החיים, ולא לנסות להבין דברים שממנו והלאה.

     כאשר השליח יוחנן, מהברית החדשה, בא לעברים עם בשורתו שישוע קם מהמתים, העברים משיבים לו שאף אחד מהאבות לא קם מהמתים. מחשבת התנ"ך הסתפקה ב'עולם נגלה' בלבד.

     אבות העברים יוצא 'אור', עם מטען הירושה השומרית, היו חופשיים לשאל את השאלות הראשוניות. הם הפכו את השם האוגריתי 'נוכרי' לפועל 'להכיר', לשם 'הכרה'. ובכן 'ההכרה' תפקידה להבין את העולם הזר ולהלל אותו. מספיק אם אנו קוראים את מזמורי תהילים שבהם אנו נתקלים בהבנה של העברים שעל האדם רק להתפלא מהיקום הנפלא,

 מזמורי תהילים יצרו את הפועל 'הללו', שנמצא  בתרבויות אחרת, רק כחקוי של מזמורי תהילים.

        אנשי המדע שהמאמר לעיל מזכיר אותם, וודאי לא קראו את חכמת התנ"ך, לא קראו את המשלים המופלאים בצניעותם, לא קראו את דברי קהלת החכם.

      ובכן, לפי המאמר לעיל, אנשי המדע החכמים מבטלים את עיקרון 'המפץ הגדול', שנחשב כעונה על השאלה על ראשית היקום. רק שהעקרונות שהם מציעים וחלוקים עליהם, אינם מסבירים את חידת היקום, שכל ילד קטן יכול לבטל את המסקנות של אנשי המדע המהוללים האלו, ולשאל 'ומה היה לפני כן' 'ומה יהיה אחרי כן'.

     הרי אין לנו תשובות אפילו לשאלות הילד הקטן השואל מה היה לפני כן, מה יהיה אחרי כן, ומוטב לא לנסות ולהשיב על שאלות שאין לנו עליהן תשובות.

      היוונים שלא הסכימו עם חוקי הקיום, היו מסוכסכים עם עליונים. הם ניסו להבין כמו אנשי המדע לעיל את הראשית, קבעו שהעולם הוא נצחי, שללו כל שינוי, התנגדו להרקליטוס שדיבר על השתנות. מרוב התעקשות היוונים שהעולם הוא נצחי, לא משתנה, הם הגיעו לסטטיות.

       החכם היהודי הערמומי שאול הטרסי, מיסד הנצרות, הבטיח ליוונים שהאלוהות תשנה סדרי עולם. ומאחר שהבטחתו לא התקימה, הבטיח לבואו המחודש של ישוע, שאזי סדרי עולם ישתנו. גיבורי דרמת בקט, 'מחכים לגודו', מחכים עדיין שהאלוהות תשנה סדרי עולם, וגודו יופיע שנית.

       תמיד קמים חכמים עם פתרונות חדשים, רק שהפתרונות שלהם אינם משנים דבר. בינתים מה שמשתנה, הוא שכדור הארץ הקטן שלנו בסכנה. הוא בסכנה לא בגין הפתרונות של אנשי מדע, הוא בסכנה ממעשי האדם שלא מבין ש'עולם נגלה' זה שהוענק לו יש לשמור עליו.

      קהלת החכם הבין מה שאנשי מדע מהוללים אינם מבינים, שעל האדם להיות אסיר תודה על המתת שהוענק לו, החיים, שעליו לשמור עליהם.

      ה'הכרה' אין תפקידה לנסות להבין את סוד היקום, ה'הכרה' תפקידה להלל את פלאי הטבע, על האדם לעמוד דום מולם,  ולהלל אותם, ולדאג לשלמות עולמו, לא להרוס אותו.

       האדם הדייר המשנה ביקום עליו להודות על כך שהוא 'רצודי אור', המופיע על פני הים, מופיע ונעלם.

      היקום הוא רצודי אור המאירים לרגע ונעלמים. מחברי מזמורי תהילים הבינו סוד זה והם פתחו בשירה 'הללויה'.

     מחשבת התנ"ך עולה על כל חכמת אלו שלא מבינים שלאדם הוענק רק 'עולם נגלה'.

            מחשבת התנ"ך הבינה שעל האדם לשמור על המתת חיים, שעליו לשמור על מושבו, כדור הארץ הקטן, שעלול להעלם אם לא ישמרו עליו.

     מפליא לראות שהאדם הקטן, דייר המשנה ביקום האין סופי, מנסה להסביר את חידת היקום. הטלסקופ המשוכל ג'מס ווב, לא יועיל לאדם להסביר את סודות היקום, הוא אפילו לא יצלח להסביר מדוע החידקים צוחקים על האדם עם יומרותיו.

     במציאות, הרי המקריות השוררת ביקום, מונע מאתנו אפילו לדעת מה ילד יום.

       עלינו להסתפק ב'עולם הנגלה', שמחשבת התנ"ך מציעה לנו, ולא ליצור פתרונות קסם הלא מועילים.

       משל 'מגדל בבל' דיבר על הממלכות האימתניות של המזרח הקדום, כמו ממלכת  האשורים , ממלכת בבל, שחשבו שאם יכבשו יותר ויותר טריטוריות יזכו בנצח. אלכסנדר מוקדון שכבש וכבש, השתעשע במשאלה להיות אל, משום מה הוא זכה רק ל-33 שנים של חיים.

    עלינו  רק לחזור על המזמור המסיים את ספר תהלים:

הללו אל בקדשו        הללוהו ברקיע עזו

הללוהו בגבורותיו      הללוהו ברוב גודלו

הללוהו בתקע שופר   הללוהו בנבל וכנור

הללוהו בתוף ומחול    הללוהו במנים ועגב

הללוהו בצלצלי שמע   הללוהו  בצלצלי תרועה

כל הנשמה תהלל יה    הללו יה  

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור -565 – ההכרה

אוניברסיטה ווירטואלית, שעור 565 – 'ההכרה'

     ראינו בשעור הקודם שהעברית יצרה מהשם ה'אוגריתי' 'נוכרי', את הפועל להכיר, היא יצרה גם מהשם האוגריתי הזה את השם 'הכרה'. בדומה לפועל 'להכיר' שכלל בתוכו את 'הנוכריות', את הזרות, גם השם 'הכרה' כולל בתוכו את יסוד ה'זרות', זרות הזולת, זרות העולם החיצון. השם הזה 'הכרה', לא קיים בצורתו זו בשפות מערביות אחרות, כיוון שהן לא הכירו ב'זר', הרי הן רצו ב'רצף', וברצף ה'זר' נעדר'.

       העברית שהיכירה בעיקרון 'דעת', 'הבדילה' הייתה זקוקה להתיחס לעולם הנבדל, לזולת הנבדל. ועיקרון ה'אלוהות' הערבה לעולם, ה'זרות' לא היותה עבורה בעיה.

      תרבויות שרצו 'רצף', רצף זה, לא נתן מקום ל'זר', לא השאיר מקום להתיחסות מוסרית אליו. בשביל היוונים הזולת בעל השפה השונה היה 'ברבר', שאין להתתיחס אליו כשווה. כך גם בעולם הנוצרי שרצה 'רצף', ה'זר', שלא אימץ את הבשורה הנוצרית, לא זכה חיחס.

       השקפה על רצף, לא סבלה שוני, זרות.

       רק בתרבות התנ"כית ה'זר' שווה בזכויותיו. אין כורח באחידות, הרי האלוהות כרתה ברית עם כל בני אדם, והיא ערבה לכלם.

     אבל מחוץ לצורך להכיר ב'זר', כשווה, להכרת הזר יש תפקיד נוסף. התפקיד הנוסף של ההכרה בזולת, הוא ה'משוב', שכל אחד צריך להושיט לזולת 'משוב' משוב שהוא קיים.

      במחשבת התנ"ך אין פקפוק בקיום עצמו, אין פקפוק בקיום ה'זר' השווה.

       ראינו שלפי המחשבה היוונית עם הבלעדיות של דובר היוונית, השונה, הדובר שפה אחרת היה 'ברבר', מחוסר לגיטימיות. אותו דבר אנו מוצאים בהמשך אצל הנוצרים, שלגיטימיות מוענקת רק לאלו המאמצים את הבשורה.

     העדר הלגיטימיות של השונה גורם לכך שהעולם מתחלק ללגיטימי, ומחוצה לו, עולם לא לגיטימי. מצב כזה קיים גם אצל המוסלמים, המחלקים את העולם הלגיטימי ומחוצה לו עולם ה'חרב', עולם הפקר ששם ה'חרב' שליט.

       גם אם בהמשך נדון על עולם לגיטימי ועולם חסר לגיטימיות, עלינו קודם לעסוק בצורך זה של "הכרה' שהיא משוב נחוץ למען שהיחיד ירגיש בקיומו.

    תרבויות שרצו ב'רצף', הרגישו בטחון ברצף זה בלבד, וכל דבר מחוצה ל'רצף', איים עליהם, הריק איים עליהם, כיוון שהם לא אמצו את השונה, לא הכלילו אותו ב'רצף' שלהם, כאילו עולם זה מחוצה ל'רצף', איים לבלע אותם.

       הפחד הזה מהעולם מחוצה לרצף, גם ערער את בטחון קיומם, כיוון שהם לא העניקו אחד למשנהו 'משוב', 'הכרה' שהוא קיים.

       העדר משוב הדדי מערער את בטחונו של היחיד בקיומו, ולכן הוא רוצה כל הזמן להשתלט על הריק המאיים הזה עליו.

      חוקרים לא שמו לב שאבות העברים שנדדו בין תרבויות, לא הרגישו מאוימים, כי 'ההכרה', משוב מהזולת הפך את עולמם ללגיטימי.

      כבר משל מגדל בבל מסביר לנו את כל ההבדל בין תרבות התנ"ך, לבין  אנשי שנער במשל זה, הרוצים בשפה אחת, רוצים במגדלים המגיעים לשמיים. אלוהי התנ"ך מפזר אותם לקהילות מופרדות לגיטימיות.

      משל 'מגדל בבל' זה, מצביע על השוני בין אנשי שנער, השקפתם,  לפילוסופיה התנ"כית. כתוצאה משוני זה, מהפיכת ה'זר' לללגיטימי, קהילות שונות יכולות להתקיים זה ליד זה.

        מושג 'ההכרה' הופך את העולם ה'זר' ללגיטימי, הסיר ממנו איום, שיש להתגבר עליו, כפי שאנו כבר מוצאים במשל מגדל בבל, שבו אנשי שנער רוצים בשפה אחת.

   מחשבת התנ"ך יצרה לא רק את המושג 'ברית', ברית בין היחידים לצורך סיפוק תנאי חיים, היא ספקה את מושג ה'כרה', להעניק לאדם את תחושת בטחון קיומו.

      אנשי שנער רצו שפה אחת, כיוון שלא הרגישו בטחון קיומי. לשם כך לא הסתפקו ברצון לשפה אחת, הם רצו לכבוש גם עולמות עליונים על-ידי מגדלים המגיעים לשמים.

       האדם שאין לו בטחון קיומי מנסה להשתלט על השוני המאיים עליו.

   מחשבת התנ"ך במשל קצר כזה כמו 'מגדל בבל', סיכמה את ההשקפה התנ"כית על לגיטימיות השונות, היכולה להתקיים זה ליד זה. היא לא הרחיבה ולא הסבירה שקיום יחד כזה אפשרי על-ידי ה'הכרה', הכרת הזולת כשווה.
    מחשבת התנ"ך קבעה עקרונות מבלי להסביר אותם, מבלי להרחיב עליהם. כפי שהיא לא הרחיבה על עיקרון 'דעת', כך היא גם לא הרחיבה על עיקרון 'הכרה'. מחשבת התנ"ך, במקום להסביר את עקרונותיה, היא המחיזה אותם.

     אבות העברים, הנודדים בין תרבויות שונות, מסתפקים בהכרתם, לא שואפים על השתלטות  עליהם, כיוון שהשונה על-ידי  'הכרה'  אינו מאיים עליהם.

      אמנם אלהים מבטיח לאבות העברים את ארץ כנען, אבל לא נאמר בהבטחה זו צורך בשליטה. בכלל כל ההתהלכות של האבות מתנהלת בקיום שלו, אין איום.

      ה'הכרה' ההופכת את ה'זר' למוכר מאפשרת קיום שלו, אנו לא עידים לאיום מהשונה.

       אנו יכולים לסכם שההשקפה התנ"כית היתה פרי נסיבות, היות אבות העברים זרים לסביבתם, על כן רצו ב'הכרתם'.

       המושג 'הכרה', כפי שראינו, היה פרי נסיבות, אצל אבות העברים יוצאי אור. וכפי שראינו, גם קהלות אחרות זקוקות להכרה הדדית, כיוון שעולם השפה הוא נעלם. ולמרות  שהשפה כופה על כולם את חוקיה, אבל כפיה זו לא הופכת  את האחרים למודעים, לעקרונות השפה. לא הופכת את האחרים למודעים לצורך משוב מאחרים, משוב על קיומם. על כן הם מצטופפים לגוש אחד, וכל אלו שאינם חלק מהגוש הם מאימים עליהם.

       אנחנו יכולים לראות שאבות העברים היו מודעים להיותם מועטים מול הרבים, ממקרה בני יעקב ההורגים באנשי שכם שהתעמרו באחותם דינה. תגובת יעקב היא (בראשית, פרק לד, ל'), 'ויאמר יעקב אל שמעון ואל לוי עכרתם אותי להבאישני בישב הארץ בכנעני ובפרזי ואני מתי מספר ונאספו עלי והכוני ונשמרתי אני וביתי'.

     מעקרון 'הכרה', הכרת הנוכרי, התפתחה ההשקפה התנ"כית, להשקפה קיומית, שה'הכרה' חלה גם על העולם הזר כולו, והאלוהות ערבה גם לעולם זה.

      את ההשקפה הקיומית אנו מוצאים ב'איוב', בתשובת אלהים לגיבור על הטרוניות שלו, בו האלוהות מסכמת את אחריותה, את ערבותה לכל הברואים.

       עולם התנ"ך, עם ההשקפה הקיומית, הסיר מהעולם את ה'איום' הקיומי שתרבויות אחרות חשו. כך אנו רואים שדקרט אומר שמה שהוא רואה תקף, כיוון שאלוהות מיטיבה ערבה לדברים.

     דקרט יכול היה להגיד דברים אלו כתוצאה מהשפעת קלווין על מחשבתו, קלווין שחזר לרוב עקרונות התנ"ך.

      תרבויות אחרות שנסיבות היווצרותם היתה שונה מזו של אבות העברים לא הרגישו בבטחון קיומי.

    שאול הטרסי שמרד בהשקפה התנ"כית, בהבטיחו שהאלוהות תשתף פעולה ותמורת קורבן ישוע תשנה סדרי עולם. כאשר הבטחותיו לא התגשמו, לותר שהיה חסר בטחון קיומי רצה בישות אחרת, ישות בעלת כח שתעניק לו את החסר.

     רק קלווין שחזר לעקרונות התנ"ך החזיר לעולם המערבי את הבטחון הקיומי.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 564 – השפה המוליכה, יצרה מהשם ה'אוכריתי' 'נוכרי', פועל 'להכיר', שם 'הכרה'

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 564 –  השפה המוליכה, יצרה מהשם האוגריתי  'נוכרי', פועל 'להכיר', שם 'הכרה'

    אם תרבות, כמו התרבות התנ"כית אימצה 'הבדלה' ממשל 'עץ הדעת', אימצה קצוץ חיי אדם, בניגוד לתרבויות אחרות הרוצות ב'רצף', השפה הוכרחה ליצור מושגים המקשרים בין החלקים המובדלים, מקשרים בין יצורים שבמשל קיומם קוצץ. 

     ממצב זה אנו יכולים להבין איך השפה יצרה מהשם האוגריתי  'נוכרי', פועל להכיר את הנוכרי, יצרה את השם 'הכרה' המקשרים בין הנוכרים המובדלים, כפי שהיא יצרה גם את המושג 'ברית', ברית המקשרת בין ישויות מובדלות.

     ברור שבתרבות השואפת ל'רצף', אין צורך במילים מקשרות, או בתרבות המאמינה בחוקי גורל אין צורך בשם כמו 'הכרה'.

     מצד אחד השפה שהנה מתת לאדם, כופה את עצמה עליו, הרי בני אדם בהבדל מיצורים אחרים על כדור הארץ שלנו מדברים. אבל יש הבדל בין דיבור של אנשים לפי משאלותיהם, כדוגמת , אלו הרוצים ב'רצף' פועלים לפי חוקי השפה, אבל לא מודעים לעקרונות שהם לא זקוקים להם.

    נקח את דוגמת תרבות יוון, תרבות ששאפה ל'רצף', היא לא היתה זקוקה לעובדה ששפתה היא יצירתה. ואנו עדים לכך שבאמת הוגי יוון התנגדו לשפה יוצרת, למרות שהם יצרו את המילים, יצרו את הערכים שלהם, אבל לא היו מודעים לפעילות זו שלהם.

     נקח דוגמה אחרת מתרבות יוון, מאחר שתרבות זו האמינה ב'רצף', בנצחיות, היא לא היתה זקוקה ל'רצון חופשי', שבלעדיו האדם לא יכול ליצור. במציאות היוונים עשו שימוש ב'רצון חופשי' במעשיהם היום יומיים, אבל הם לא היו מודעים למושג זה, כעיקרון.

     השפה מכתיבה את חוקיה לבני אדם הדוברים, אבל חוקים אלו נעשים מכניים, אם העקרונות של התרבות סותרים אותם.

      לכן עלינו לברר את מהלכי השפה, בתרבות שאימצה את חוקי הקיום, תרבות שהשלימה עם קצוב חיי אדם, תרבות שאימצה את העיקרון במשל 'עץ הדעת', ש'דעת' מבדילה.

      במקרה תרבות התנ"ך שקבלה את חוקי הקיום, אנחנו יכולים לעמוד על אופן התנהגות השפה, שפה היוצרת שינויים ב'שם', למען לאפשר את הצורך לקשר בין אנשים מובדלים.

     כך השפה יצרה  מהשם האוגריתי 'נוכרי' פועל 'להכיר', בדומה לכך, יצרה גם מהשם 'נוכרי' את השם הכרה. שינויים אלו נבעו  מצורך  לקשר בין אנשים 'נוכרים' זה לזה.

    השפה העברית, בהבדל מהשפה היוונית, היתה מודעת להיוצרות מילים, כיוון שהיא מראש אימצה את חוקי הקיום, הבינה שהשפה יוצרת קשרים לפי צורך קיומי.

      השם 'הכרה', שהתפתח מהשם 'נוכרי', מילא תפקידים קיומיים בחברה, הרי היחיד בחברה זקוק ל'הכרה' מצד הזולת. האדם בחברה אינו מודע לזהותו, מבלי שהזולת מכיר בו.

      העולם הלשוני הוא עולם נעלם, והיחיד רוכש בטחון בקיומו רק אם הזולת מכיר בו.

      מאחר שהעולם הלשוני הוא עולם 'נעלם', אנשים מצטופפים לחבורות למען לזכות ב'הכרות' האחד ממשנהו שהם קיימים.

      אנו יכולים לקחת דוגמה מהספרות. ניטשה הפילוסוף מאס בחברת אנשים, החליט להתבודד על הר בחברת חיות אהובות עליו.

    ביצירה זו ניטשה שאל לעצמו את  השם 'זרטוסטרא' , ורצה לחיות בגן-עדן של החיות. ובאמת זרטוסטרא זה נהנה מהתבודדותו עם החיות, אבל אחרי זמן החל להרגיש צורך בזולתים המעניקים ליחיד הכרה על קיומו.

    זרטוסטרא אחרי זמן, ירד מ'גן-עדן' שלו עם החיות, לחברת האנשים השנואים, החליט להביא להם בשורה על 'האדם העליון'.

      ברור שניטשה לא היה מודע לעובדה שהוא ירד מ'גן-עדן' שלו, כיוון שבחברת החיות הוא איבד את בטחונו בקיומו, בהעדר זולתים הנותנים על-ידי הכרתם בטחון של קיום.

    גם היוונים שלא האמינו בשפה יוצרת, הצטופפו ב'אגורות', למען להעניק אחד לזולת הכרה בקיומם. ברור שיוונים אלו לא היו מודעים לצורך הכרת הזולתים בקיומם.

    אם ה'ברית' נחוצה לאדם למען ליצור את שפתו, שפה נעלמת, ולמען לזכור אותה עם הזולת, עליו לכרות עם זולת זה ברית.  צורך בברית היא גם למען 'חליפין' של חסרים, צורך בברית היא גם למען יצירת מוסדות. לעומת הברית ה'הכרה' תפקידה להעניק לאדם שלא בטוח בקיומו, קיום נעלם, בטחון. אבל ה'הכרה' נחוצה גם למען הענקת זהות ליחיד בחברה.

     ה'ברית' וה'הכרה', היו גם מנת חלקם של היוונים, אלא שהם לא היו מודעים להן.

      העדר מודעות ל'ערכים' אלו, 'ברית' ו'הכרה' ערערו את החברה היוונית ששקעה בסתירות, כתוצאה מהסתירות הקיום עצמו איבד את ממשותו.

       מחשבת התנ"ך בהבדל ממחשבות תרבויות אחרות, יכלה לאמץ עקרונות שתרבויות אחרות לא אימצו, כיוון שהאלוהות היתה ערבה לעולם לשוני נעלם זה.

      תרבויות שאימצו 'רצף', עשו כך כיוון שעולם השפה היא נעלמת והם רצו במוחשיות.

     אבל אם האדם כמו יצורים אחרים הנו יצור ביאולוגי מוחשי, אבל הוענקה לו מתת השפה, שעל-ידה הוא יכול ליצור לעצמו מציאות מעל עולמו הביאולוגי, ומציאות זו היא נעלמת. כך האדם משתמש במתת זה שהוענקה לו, או מתת זה שהשתלטה עליו וכופה עליו את חוקיו, אבל האדם מסרב להכיר בעולם לא מוחשי זה פרי המתת. במקרה כזה, כפי שראינו הוא רוצה ב'רצף', רצף גופני, רצף מוחשי.

     ראינו שהיוונים רצו ברצף מוחשי כזה ולכן הם התנכרו לשפה יוצרת, למרות ששפה זו כפתה את עצמה עליהם.

    מתופעה זו היוונית, גם עברים שחיו מחוץ ליהודה בארצות הלניסטיות, הושפעו מתרבותם, אדם כמו שאול הטרסי שהיה דו-תרבותי, עברי ויווני, הבין שבמשל 'עץ הדעת' מקור השפה העברית, שפה שאימצה את החוקים של מתת זו, הבדלה, קצוץ חיי אדם. בהשפעת התרבות היוונית שלו שאול הטרסי אף הוא רצה 'רצף' החטיא את משל 'עץ הדעת'.

       מהפכה מחשבתית זו של שאול הטרסי המבוססת על 'אגרת אל הרומיים' שלו, יצר את הנצרות.

       ובכן גם הנצרות התכחשה לשפה הנעלמת, כתחליף לה יצרה מציאות הזויה, את ה'מיסה', שלפיה האדם חוזר להיות מוחשי, בהזדהותו עפ גופו של ישוע, עם דמו, וכך משיג גאולה מוחשית.

        עולם הזוי זה התקיים עד לרפורמציה בה לותר כפר בירושה הקתולית, השליט ישות אחרת, את השטן שממנו קיוה להשיג את משאלותיו.

     אבל הדת שלותר יצר, דת השטן, אף היא לא לדגם היווני, חזרה למוחשיות ה'כח'. המשורר גיתה שהמחיז את תיאולוגית לותר, שינה את שמו של ה'שטן' לשם 'מפיסטו'. שוב אל זה לא רצה בשפה, שלל את משפטו של השליח יוחנן, ש'בראשית היה הדבר', רצה במקום ה'דבר' השפה,  'מעשה' ו'כח' כראשית.

       אנו רואים שוב שבני אדם רוצים במוחשיות ומתכחשים לשפה הנעלמת, למרות ששפה זו כופה את עצמה עליהם, אבל הם לא מודעים לחוקיה.

       כל המהלך הזה, התכחשות לשפה נבלמה, על-ידי התיאולוגיה של קלווין, אשר חזר לעקרונות התנ"ך, יצר את המושג 'השגחה', השגחה אשר ערבה לעולם הלשוני של האדם.

     אם העולם המערבי שאימץ את תיאולוגית קלווין, אימץ את השפה הנעלמת, גם אם לא בצורה כמו במחשבת התנ"ך, זה הודות לקלווין, שהחזיר תחת שם אחר, 'השגחה' את הערבות האלוהית לעולם הלשוני הנעלם.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 563 – סכול תעתועי השפה, בגלום הנחש, על-ידי האלוהות

 אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 563 – סכול תעתועי השפה, בגלום הנחש, על-ידי האלוהות

    בתנ"ך יש שתי התיחסויות למקור השפה. מקור אחד הוא במשל 'עץ הדעת', ששם מקור השפה היא חיצונית, מ'עץ הדעת', שנאסר לאכל מפריו. מקור שני בפרק א' של ספר בראשית, השפה היא חלק יצירה מהאדם הנברא בצלם אלוהים, מאחר שהאלוהות בוראת את העולם באמצאות 'אומר', שפה, כחלק ממנו, כך אותו 'אומר' הוא גם  חלק מהאדם שנברא בצלם אלהים.

     חזוק להיות השפה חלק מהאדם נמצא ב'דבר' הרביעי מתוך עשרת הדברות, ששם האדם מצווה לברא את עולמו בדומה לאלוהות שבראה אותו בששה ימים.
     היחס לשפה במשל 'עץ הדעת' הוא יותר אותנתי, אבל נוכל לעמוד על המשותף בשני המקורות לשפה רק אם נשווה יחס בהם ליחס היוונים לשפה, יחס השולל מהשפה בכלל ליצור.

      המשותף בשני המקורות לשפה בשני המקומות בספר בראשית, דומה בכך, שלפיהם השפה היא כלי יצירה, בעוד כפי שציינו אצל היוונים היתה התנגדות ליכולת השפה ליצור.

     מאחר שכותרת הבלוג הוא על סכול תעתועי השפה בגלום הנחש על-ידי האלוהות, נתחיל עם התיחסות לשפה במשל 'עץ הדעת'.

      אם הגדרנו את היחס לשפה במשל 'עץ הדעת' כיותר אותנתי, כוונתנו היא שמקור זה מתיחס ל'דעת', שפה, כפרי חיצוני, מ'עץ הדעת', נוסף לכך מקור זה מתיחס לריבוי הפנים של השפה, מתיחס לפן ה'נחשי' שלה.

       התיחסות מקור זה, מקור 'עץ הדעת' לפן ה'נחשי', כולל בתוכו כבר התיחסות 'דעת', השפה, למכלול יצירת התרבויות. ברור שאין במשל 'עץ הדעת' הסברים שרבוי הפנים של 'דעת', יוצר לא רק תרבויות חיוביות, אלא בפני ה'נחש' של 'דעת', יוצרת תרבויות מרדניות, תרבויות שליליות המובילות להרס עולמו של האדם.

       כאן במשל 'עץ הדעת' לפנינו רק רמז לכך ש'דעת' ברבוי הפנים  שלה, יוצרת תרבויות מרדניות, תרבויות המנוגדות לחוקי הקיום. בהמשך ננסה להתיחס לפנים המרדניות של השפה, אבל קודם ננסה להסביר את התובנה העילאית שאנו מוצאים בתאור 'דעת', ברבוי הפנים שלה, והתיחסות לכך, שהיה נסיון לנטרל את הפנים המרדניות של 'דעת'.

      כידוע הנחש מבטיח לחוה שאם תטעם מהפרי של 'עץ הדעת', שנאסר לטעם ממנו, תהיה דומה לאלהים. במציאות המשל, חוה הטועמת מפרי העץ, משיגה רק מודעות, והאלוהות הרוצה לסכל את הבטחת הנחש אוסרת על הזוג חוה ואדם מלאכל מפרי 'עץ החיים'. האיסור לאכל מפרי 'עץ החיים' הוא סיכול מרד ה'נחש', האיסור מקצץ את משך קיום האדם למנעד שבין 'עץ הדעת' לבין 'עץ החיים'

      סכול זה של האלוהות את מרד ה'נחש' איפשר את יצירת המחשבה הקיומית של התנ"ך.

      אבל סיכול זה של מרד ה'נחש' צלח רק לגבי מחשבת התנ"ך, הוא לא צלח לנטרל את תעלולי ה'נחש' בריבוי הפנים שלו לאורך ההיסטוריה האנושית.

       האדם גם בלי הסתת הנחש, לא משלים עם חוקי הקיום, עם המתת המקוצץ של קיומו, הוא תמיד רוצה יותר. כבר הזכרנו את המצרים העתיקים שיצרו עולם חלופי, לעולם הנגלה, עולם חלופי עם חוקים לפי משאלותיהם על קיום נצחי. אבל ברצונינו להצביע איך ה'נחש' בפנים אחרות הומלך על-ידי לותר אחרי הרפורמציה, לותר שרצה שהנחש יעניק לו קיום נצחי, שלפיו ישוע החלשלש, לא קיים את ההבטחות בשמו, כיון שהשטן ניצח אותו.

      בשלב יותר מאוחר המשורר גיתה ביצירתו 'פאוסט', העניק ל'נחש' שם חדש 'מפיסטו', וממנו קוה להשיג לגיבורו פאוסט נעורים נצחיים.

       המשורר האנגלי מילטון ביצירותיו 'גן העדן האבוד', ו'גן העדן הנמצא' תאר את השמדת ה'שטן', מבלי להעלות על הדעת שה'שטן', יופיע מחדש.

      אבל הזכרנו שהיוונים בכלל שללו מהשפה את יכולת היצירה, כך לפחות סוקראטס אומר, בדיאלוג קרטילוס שהערכים שלו הם חלק מנפשו הנצחית. ואריסטו בספרו 'פואטיקה' טען שהאדם רק מחקה דברים קיימים, שלל מהאדם יכולת יצירה.

      שלילה זו של היוונים את יכולת השפה ליצור, אף היא חלק ממרד האדם בחוקי הקיום, היוונים האמינו בעולם נצחי, כפרו בכלל שעולם זה נברא. מאחר שחוקי היקום לא שיתפו פעולה עם אמונתם של היוונים, הם היו מסוכסכים עם אליהם, האשימו אותם בזדון בכך, שלא שתפו פעולה עם משאלותיהם. כתוצאה מאכזבה זו, אנו מוצאים אמונות אורפיות אצל גיבורי יוון, אמונות בעולמות חלופיים. כך סוקראטס יוצר לעצמו לפני הוצאתו להורג על-ידי עירו אתונה, בדיאלוג פיידו, אמונה במטמפסיכוזיס,  לפי אמונה זו, נשמתו תנדוד בעולמות חלופיים, ואחרי שהיא תתמרק מחטאיה, תדור בין האלים.

       קשה לדעת האם 'דעת' ממקור חיצוני היא מקור המרד האנושי, או אם האדם הוא המורד. בשתי האפשרויות סיכול המרד כתוצאה של הסתת ה'נחש', או מרד האדם מטבעו, הסיכול של האלוהות לא מתממשת.

      הרי היוונים בניגוד לעברים לא היו מודעים למשל 'עץ הדעת', המרד שלהם נבע מאמונתם או משאלותיהם על עולם נצחי.

       בלי ספק, דוגמת היוונים שמרדו בחוקי הקיום, מוכיח שהאדם הוא המורד, לא 'דעת' השפה ברבוי פניה.

      לא התיחסנו למקור השני לשפה במחשבת התנ"ך. במקור זה האדם שנברא בצלם אלוהים, בדומה לאלוהות הוא בעל שפה יוצרת. ובדומה לאלוהות הבוראת באמצעות 'אומר', שפה לבד, גם האדם אינו זקוק לשיתוף פעולה עם הזולת, ביצירה שלו באמצעות  השפה.

      מקור זה, פרק א' של ספר בראשית מתאר מצב אידיאלי, מתאר את האדם עם יכולות מושלמות, יכולות דומות לאלו של האלוהות.

     תאור מושלם אידיאלי זה של יכולות האדם, בפרק הבריאה, לא תואם את המציאות האנושית, כיוון שלא קיימת שפה פרטית. השפה צריכה לתקשר בין שנים, לכן היא צריכה להיות יצירה של שנים המסכימים לכנוי משותף של חסר, למען שיתאפשר התקשור.

     המציאות האנושית היא של מרד מתמיד נגד חוקי הקיום, האדם אינו משלים עם גורלו, עם חיים קצובים.

      אם טענו שמחשבת התנ"ך השלימה עם האיסור לאכל מפרי 'עץ החיים', לא דייקנו, כיוון שצאצאי העברים בהמשך, אף הם לא השלימו עם קיצוב חיי אדם, חזרו להאמין בעולם חלופי ששם נשמתו של האדם ממשיכה להתקיים.

       אנחנו רואים שכמעט בכל התרבויות האדם יוצר לעצמו עולם חלופי ששם הוא יוצר חוקים לפי משאלותיו, חוקים המאפשרים את קיום נשמתו לנצח.

     מתברר שדבריו של ה'נחש' במשל 'עץ הדעת' תואמים יותר את מצבו של האדם במציאות,  מאשר טענות בפרק א' של ספר בראשית, פרק הבריאה, שהאדם נברא בצלם אלהים ובדומה לאלוהות יכול ליצור לבד ללא זולת. פרק זה גם מתעלם ממרדו של האדם בקיומו הקצוץ.

      אפשר לכנות את האדם, 'אדם אל', המורד בחוקי הקיום, ויוצר לעצמו עולמות חלופיים, שם הוא משליט את משאלותיו לקיום נצחי.

       ברור שאין לנו עדות אם עולמות חלופיים אלו מתקימים או לאו. אבל ברור שהאדם המורד אף פעם לא משלים עם חוקי הקיום.

      משל 'עץ הדעת' מתאר מציאות בה האדם מקבל על עצמו את האיסור מלאכל מפרי 'עץ החיים', המשל מתאר מציאות בה הבטחות ה'נחש' מסוכלות.

 אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 563 – סכול תעתועי השפה, בגלום הנחש, על-ידי האלוהות

    בתנ"ך יש שתי התיחסויות למקור השפה. מקור אחד הוא במשל 'עץ הדעת', ששם מקור השפה היא חיצונית, מ'עץ הדעת', שנאסר לאכל מפריו. מקור שני בפרק א' של ספר בראשית, השפה היא חלק יצירה מהאדם הנברא בצלם אלוהים, מאחר שהאלוהות בוראת את העולם באמצאות 'אומר', שפה, כחלק ממנו, כך אותו 'אומר' הוא גם  חלק מהאדם שנברא בצלם אלהים.

     חזוק להיות השפה חלק מהאדם נמצא ב'דבר' הרביעי מתוך עשרת הדברות, ששם האדם מצווה לברא את עולמו בדומה לאלוהות שבראה אותו בששה ימים.
     היחס לשפה במשל 'עץ הדעת' הוא יותר אותנתי, אבל נוכל לעמוד על המשותף בשני המקורות לשפה רק אם נשווה יחס בהם ליחס היוונים לשפה, יחס השולל מהשפה בכלל ליצור.

      המשותף בשני המקורות לשפה בשני המקומות בספר בראשית, דומה בכך, שלפיהם השפה היא כלי יצירה, בעוד כפי שציינו אצל היוונים היתה התנגדות ליכולת השפה ליצור.

     מאחר שכותרת הבלוג הוא על סכול תעתועי השפה בגלום הנחש על-ידי האלוהות, נתחיל עם התיחסות לשפה במשל 'עץ הדעת'.

      אם הגדרנו את היחס לשפה במשל 'עץ הדעת' כיותר אותנתי, כוונתנו היא שמקור זה מתיחס ל'דעת', שפה, כפרי חיצוני, מ'עץ הדעת', נוסף לכך מקור זה מתיחס לריבוי הפנים של השפה, מתיחס לפן ה'נחשי' שלה.

       התיחסות מקור זה, מקור 'עץ הדעת' לפן ה'נחשי', כולל בתוכו כבר התיחסות 'דעת', השפה, למכלול יצירת התרבויות. ברור שאין במשל 'עץ הדעת' הסברים שרבוי הפנים של 'דעת', יוצר לא רק תרבויות חיוביות, אלא בפני ה'נחש' של 'דעת', יוצרת תרבויות מרדניות, תרבויות שליליות המובילות להרס עולמו של האדם.

       כאן במשל 'עץ הדעת' לפנינו רק רמז לכך ש'דעת' ברבוי הפנים  שלה, יוצרת תרבויות מרדניות, תרבויות המנוגדות לחוקי הקיום. בהמשך ננסה להתיחס לפנים המרדניות של השפה, אבל קודם ננסה להסביר את התובנה העילאית שאנו מוצאים בתאור 'דעת', ברבוי הפנים שלה, והתיחסות לכך, שהיה נסיון לנטרל את הפנים המרדניות של 'דעת'.

      כידוע הנחש מבטיח לחוה שאם תטעם מהפרי של 'עץ הדעת', שנאסר לטעם ממנו, תהיה דומה לאלהים. במציאות המשל, חוה הטועמת מפרי העץ, משיגה רק מודעות, והאלוהות הרוצה לסכל את הבטחת הנחש אוסרת על הזוג חוה ואדם מלאכל מפרי 'עץ החיים'. האיסור לאכל מפרי 'עץ החיים' הוא סיכול מרד ה'נחש', האיסור מקצץ את משך קיום האדם למנעד שבין 'עץ הדעת' לבין 'עץ החיים'

      סכול זה של האלוהות את מרד ה'נחש' איפשר את יצירת המחשבה הקיומית של התנ"ך.

      אבל סיכול זה של מרד ה'נחש' צלח רק לגבי מחשבת התנ"ך, הוא לא צלח לנטרל את תעלולי ה'נחש' בריבוי הפנים שלו לאורך ההיסטוריה האנושית.

       האדם גם בלי הסתת הנחש, לא משלים עם חוקי הקיום, עם המתת המקוצץ של קיומו, הוא תמיד רוצה יותר. כבר הזכרנו את המצרים העתיקים שיצרו עולם חלופי, לעולם הנגלה, עולם חלופי עם חוקים לפי משאלותיהם על קיום נצחי. אבל ברצונינו להצביע איך ה'נחש' בפנים אחרות הומלך על-ידי לותר אחרי הרפורמציה, לותר שרצה שהנחש יעניק לו קיום נצחי, שלפיו ישוע החלשלש, לא קיים את ההבטחות בשמו, כיון שהשטן ניצח אותו.

      בשלב יותר מאוחר המשורר גיתה ביצירתו 'פאוסט', העניק ל'נחש' שם חדש 'מפיסטו', וממנו קוה להשיג לגיבורו פאוסט נעורים נצחיים.

       המשורר האנגלי מילטון ביצירותיו 'גן העדן האבוד', ו'גן העדן הנמצא' תאר את השמדת ה'שטן', מבלי להעלות על הדעת שה'שטן', יופיע מחדש.

      אבל הזכרנו שהיוונים בכלל שללו מהשפה את יכולת היצירה, כך לפחות סוקראטס אומר, בדיאלוג קרטילוס שהערכים שלו הם חלק מנפשו הנצחית. ואריסטו בספרו 'פואטיקה' טען שהאדם רק מחקה דברים קיימים, שלל מהאדם יכולת יצירה.

      שלילה זו של היוונים את יכולת השפה ליצור, אף היא חלק ממרד האדם בחוקי הקיום, היוונים האמינו בעולם נצחי, כפרו בכלל שעולם זה נברא. מאחר שחוקי היקום לא שיתפו פעולה עם אמונתם של היוונים, הם היו מסוכסכים עם אליהם, האשימו אותם בזדון בכך, שלא שתפו פעולה עם משאלותיהם. כתוצאה מאכזבה זו, אנו מוצאים אמונות אורפיות אצל גיבורי יוון, אמונות בעולמות חלופיים. כך סוקראטס יוצר לעצמו לפני הוצאתו להורג על-ידי עירו אתונה, בדיאלוג פיידו, אמונה במטמפסיכוזיס,  לפי אמונה זו, נשמתו תנדוד בעולמות חלופיים, ואחרי שהיא תתמרק מחטאיה, תדור בין האלים.

       קשה לדעת האם 'דעת' ממקור חיצוני היא מקור המרד האנושי, או אם האדם הוא המורד. בשתי האפשרויות סיכול המרד כתוצאה של הסתת ה'נחש', או מרד האדם מטבעו, הסיכול של האלוהות לא מתממשת.

      הרי היוונים בניגוד לעברים לא היו מודעים למשל 'עץ הדעת', המרד שלהם נבע מאמונתם או משאלותיהם על עולם נצחי.

       בלי ספק, דוגמת היוונים שמרדו בחוקי הקיום, מוכיח שהאדם הוא המורד, לא 'דעת' השפה ברבוי פניה.

      לא התיחסנו למקור השני לשפה במחשבת התנ"ך. במקור זה האדם שנברא בצלם אלוהים, בדומה לאלוהות הוא בעל שפה יוצרת. ובדומה לאלוהות הבוראת באמצעות 'אומר', שפה לבד, גם האדם אינו זקוק לשיתוף פעולה עם הזולת, ביצירה שלו באמצעות  השפה.

      מקור זה, פרק א' של ספר בראשית מתאר מצב אידיאלי, מתאר את האדם עם יכולות מושלמות, יכולות דומות לאלו של האלוהות.

     תאור מושלם אידיאלי זה של יכולות האדם, בפרק הבריאה, לא תואם את המציאות האנושית, כיוון שלא קיימת שפה פרטית. השפה צריכה לתקשר בין שנים, לכן היא צריכה להיות יצירה של שנים המסכימים לכנוי משותף של חסר, למען שיתאפשר התקשור.

     המציאות האנושית היא של מרד מתמיד נגד חוקי הקיום, האדם אינו משלים עם גורלו, עם חיים קצובים.

      אם טענו שמחשבת התנ"ך השלימה עם האיסור לאכל מפרי 'עץ החיים', לא דייקנו, כיוון שצאצאי העברים בהמשך, אף הם לא השלימו עם קיצוב חיי אדם, חזרו להאמין בעולם חלופי ששם נשמתו של האדם ממשיכה להתקיים.

       אנחנו רואים שכמעט בכל התרבויות האדם יוצר לעצמו עולם חלופי ששם הוא יוצר חוקים לפי משאלותיו, חוקים המאפשרים את קיום נשמתו לנצח.

     מתברר שדבריו של ה'נחש' במשל 'עץ הדעת' תואמים יותר את מצבו של האדם במציאות,  מאשר טענות בפרק א' של ספר בראשית, פרק הבריאה, שהאדם נברא בצלם אלהים ובדומה לאלוהות יכול ליצור לבד ללא זולת. פרק זה גם מתעלם ממרדו של האדם בקיומו הקצוץ.

      אפשר לכנות את האדם, 'אדם אל', המורד בחוקי הקיום, ויוצר לעצמו עולמות חלופיים, שם הוא משליט את משאלותיו לקיום נצחי.

       ברור שאין לנו עדות אם עולמות חלופיים אלו מתקימים או לאו. אבל ברור שהאדם המורד אף פעם לא משלים עם חוקי הקיום.

      משל 'עץ הדעת' מתאר מציאות בה האדם מקבל על עצמו את האיסור מלאכל מפרי 'עץ החיים', המשל מתאר מציאות בה הבטחות ה'נחש' מסוכלות.

    אם מחשבת התנ"ך השלימה עם 'עולם נגלה' בלבד, השלימה עם קיום קצוץ, השלמה זו התקימה רק בזמן מוגבל, כפי שהצבענו על כך, אפילו צאצאי העברים בהמשך חזרו להאמין בעולם חלופי שבו הנשמה ממשיכה להתקיים.

    אם מחשבת התנ"ך השלימה עם 'עולם נגלה' בלבד, השלימה עם קיום קצוץ, השלמה זו התקימה רק בזמן מוגבל, כפי שהצבענו על כך, אפילו צאצאי העברים בהמשך חזרו להאמין בעולם חלופי שבו הנשמה ממשיכה להתקיים.