אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 564 – השפה המוליכה, יצרה מהשם ה'אוכריתי' 'נוכרי', פועל 'להכיר', שם 'הכרה'

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 564 –  השפה המוליכה, יצרה מהשם האוגריתי  'נוכרי', פועל 'להכיר', שם 'הכרה'

    אם תרבות, כמו התרבות התנ"כית אימצה 'הבדלה' ממשל 'עץ הדעת', אימצה קצוץ חיי אדם, בניגוד לתרבויות אחרות הרוצות ב'רצף', השפה הוכרחה ליצור מושגים המקשרים בין החלקים המובדלים, מקשרים בין יצורים שבמשל קיומם קוצץ. 

     ממצב זה אנו יכולים להבין איך השפה יצרה מהשם האוגריתי  'נוכרי', פועל להכיר את הנוכרי, יצרה את השם 'הכרה' המקשרים בין הנוכרים המובדלים, כפי שהיא יצרה גם את המושג 'ברית', ברית המקשרת בין ישויות מובדלות.

     ברור שבתרבות השואפת ל'רצף', אין צורך במילים מקשרות, או בתרבות המאמינה בחוקי גורל אין צורך בשם כמו 'הכרה'.

     מצד אחד השפה שהנה מתת לאדם, כופה את עצמה עליו, הרי בני אדם בהבדל מיצורים אחרים על כדור הארץ שלנו מדברים. אבל יש הבדל בין דיבור של אנשים לפי משאלותיהם, כדוגמת , אלו הרוצים ב'רצף' פועלים לפי חוקי השפה, אבל לא מודעים לעקרונות שהם לא זקוקים להם.

    נקח את דוגמת תרבות יוון, תרבות ששאפה ל'רצף', היא לא היתה זקוקה לעובדה ששפתה היא יצירתה. ואנו עדים לכך שבאמת הוגי יוון התנגדו לשפה יוצרת, למרות שהם יצרו את המילים, יצרו את הערכים שלהם, אבל לא היו מודעים לפעילות זו שלהם.

     נקח דוגמה אחרת מתרבות יוון, מאחר שתרבות זו האמינה ב'רצף', בנצחיות, היא לא היתה זקוקה ל'רצון חופשי', שבלעדיו האדם לא יכול ליצור. במציאות היוונים עשו שימוש ב'רצון חופשי' במעשיהם היום יומיים, אבל הם לא היו מודעים למושג זה, כעיקרון.

     השפה מכתיבה את חוקיה לבני אדם הדוברים, אבל חוקים אלו נעשים מכניים, אם העקרונות של התרבות סותרים אותם.

      לכן עלינו לברר את מהלכי השפה, בתרבות שאימצה את חוקי הקיום, תרבות שהשלימה עם קצוב חיי אדם, תרבות שאימצה את העיקרון במשל 'עץ הדעת', ש'דעת' מבדילה.

      במקרה תרבות התנ"ך שקבלה את חוקי הקיום, אנחנו יכולים לעמוד על אופן התנהגות השפה, שפה היוצרת שינויים ב'שם', למען לאפשר את הצורך לקשר בין אנשים מובדלים.

     כך השפה יצרה  מהשם האוגריתי 'נוכרי' פועל 'להכיר', בדומה לכך, יצרה גם מהשם 'נוכרי' את השם הכרה. שינויים אלו נבעו  מצורך  לקשר בין אנשים 'נוכרים' זה לזה.

    השפה העברית, בהבדל מהשפה היוונית, היתה מודעת להיוצרות מילים, כיוון שהיא מראש אימצה את חוקי הקיום, הבינה שהשפה יוצרת קשרים לפי צורך קיומי.

      השם 'הכרה', שהתפתח מהשם 'נוכרי', מילא תפקידים קיומיים בחברה, הרי היחיד בחברה זקוק ל'הכרה' מצד הזולת. האדם בחברה אינו מודע לזהותו, מבלי שהזולת מכיר בו.

      העולם הלשוני הוא עולם נעלם, והיחיד רוכש בטחון בקיומו רק אם הזולת מכיר בו.

      מאחר שהעולם הלשוני הוא עולם 'נעלם', אנשים מצטופפים לחבורות למען לזכות ב'הכרות' האחד ממשנהו שהם קיימים.

      אנו יכולים לקחת דוגמה מהספרות. ניטשה הפילוסוף מאס בחברת אנשים, החליט להתבודד על הר בחברת חיות אהובות עליו.

    ביצירה זו ניטשה שאל לעצמו את  השם 'זרטוסטרא' , ורצה לחיות בגן-עדן של החיות. ובאמת זרטוסטרא זה נהנה מהתבודדותו עם החיות, אבל אחרי זמן החל להרגיש צורך בזולתים המעניקים ליחיד הכרה על קיומו.

    זרטוסטרא אחרי זמן, ירד מ'גן-עדן' שלו עם החיות, לחברת האנשים השנואים, החליט להביא להם בשורה על 'האדם העליון'.

      ברור שניטשה לא היה מודע לעובדה שהוא ירד מ'גן-עדן' שלו, כיוון שבחברת החיות הוא איבד את בטחונו בקיומו, בהעדר זולתים הנותנים על-ידי הכרתם בטחון של קיום.

    גם היוונים שלא האמינו בשפה יוצרת, הצטופפו ב'אגורות', למען להעניק אחד לזולת הכרה בקיומם. ברור שיוונים אלו לא היו מודעים לצורך הכרת הזולתים בקיומם.

    אם ה'ברית' נחוצה לאדם למען ליצור את שפתו, שפה נעלמת, ולמען לזכור אותה עם הזולת, עליו לכרות עם זולת זה ברית.  צורך בברית היא גם למען 'חליפין' של חסרים, צורך בברית היא גם למען יצירת מוסדות. לעומת הברית ה'הכרה' תפקידה להעניק לאדם שלא בטוח בקיומו, קיום נעלם, בטחון. אבל ה'הכרה' נחוצה גם למען הענקת זהות ליחיד בחברה.

     ה'ברית' וה'הכרה', היו גם מנת חלקם של היוונים, אלא שהם לא היו מודעים להן.

      העדר מודעות ל'ערכים' אלו, 'ברית' ו'הכרה' ערערו את החברה היוונית ששקעה בסתירות, כתוצאה מהסתירות הקיום עצמו איבד את ממשותו.

       מחשבת התנ"ך בהבדל ממחשבות תרבויות אחרות, יכלה לאמץ עקרונות שתרבויות אחרות לא אימצו, כיוון שהאלוהות היתה ערבה לעולם לשוני נעלם זה.

      תרבויות שאימצו 'רצף', עשו כך כיוון שעולם השפה היא נעלמת והם רצו במוחשיות.

     אבל אם האדם כמו יצורים אחרים הנו יצור ביאולוגי מוחשי, אבל הוענקה לו מתת השפה, שעל-ידה הוא יכול ליצור לעצמו מציאות מעל עולמו הביאולוגי, ומציאות זו היא נעלמת. כך האדם משתמש במתת זה שהוענקה לו, או מתת זה שהשתלטה עליו וכופה עליו את חוקיו, אבל האדם מסרב להכיר בעולם לא מוחשי זה פרי המתת. במקרה כזה, כפי שראינו הוא רוצה ב'רצף', רצף גופני, רצף מוחשי.

     ראינו שהיוונים רצו ברצף מוחשי כזה ולכן הם התנכרו לשפה יוצרת, למרות ששפה זו כפתה את עצמה עליהם.

    מתופעה זו היוונית, גם עברים שחיו מחוץ ליהודה בארצות הלניסטיות, הושפעו מתרבותם, אדם כמו שאול הטרסי שהיה דו-תרבותי, עברי ויווני, הבין שבמשל 'עץ הדעת' מקור השפה העברית, שפה שאימצה את החוקים של מתת זו, הבדלה, קצוץ חיי אדם. בהשפעת התרבות היוונית שלו שאול הטרסי אף הוא רצה 'רצף' החטיא את משל 'עץ הדעת'.

       מהפכה מחשבתית זו של שאול הטרסי המבוססת על 'אגרת אל הרומיים' שלו, יצר את הנצרות.

       ובכן גם הנצרות התכחשה לשפה הנעלמת, כתחליף לה יצרה מציאות הזויה, את ה'מיסה', שלפיה האדם חוזר להיות מוחשי, בהזדהותו עפ גופו של ישוע, עם דמו, וכך משיג גאולה מוחשית.

        עולם הזוי זה התקיים עד לרפורמציה בה לותר כפר בירושה הקתולית, השליט ישות אחרת, את השטן שממנו קיוה להשיג את משאלותיו.

     אבל הדת שלותר יצר, דת השטן, אף היא לא לדגם היווני, חזרה למוחשיות ה'כח'. המשורר גיתה שהמחיז את תיאולוגית לותר, שינה את שמו של ה'שטן' לשם 'מפיסטו'. שוב אל זה לא רצה בשפה, שלל את משפטו של השליח יוחנן, ש'בראשית היה הדבר', רצה במקום ה'דבר' השפה,  'מעשה' ו'כח' כראשית.

       אנו רואים שוב שבני אדם רוצים במוחשיות ומתכחשים לשפה הנעלמת, למרות ששפה זו כופה את עצמה עליהם, אבל הם לא מודעים לחוקיה.

       כל המהלך הזה, התכחשות לשפה נבלמה, על-ידי התיאולוגיה של קלווין, אשר חזר לעקרונות התנ"ך, יצר את המושג 'השגחה', השגחה אשר ערבה לעולם הלשוני של האדם.

     אם העולם המערבי שאימץ את תיאולוגית קלווין, אימץ את השפה הנעלמת, גם אם לא בצורה כמו במחשבת התנ"ך, זה הודות לקלווין, שהחזיר תחת שם אחר, 'השגחה' את הערבות האלוהית לעולם הלשוני הנעלם.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 563 – סכול תעתועי השפה, בגלום הנחש, על-ידי האלוהות

 אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 563 – סכול תעתועי השפה, בגלום הנחש, על-ידי האלוהות

    בתנ"ך יש שתי התיחסויות למקור השפה. מקור אחד הוא במשל 'עץ הדעת', ששם מקור השפה היא חיצונית, מ'עץ הדעת', שנאסר לאכל מפריו. מקור שני בפרק א' של ספר בראשית, השפה היא חלק יצירה מהאדם הנברא בצלם אלוהים, מאחר שהאלוהות בוראת את העולם באמצאות 'אומר', שפה, כחלק ממנו, כך אותו 'אומר' הוא גם  חלק מהאדם שנברא בצלם אלהים.

     חזוק להיות השפה חלק מהאדם נמצא ב'דבר' הרביעי מתוך עשרת הדברות, ששם האדם מצווה לברא את עולמו בדומה לאלוהות שבראה אותו בששה ימים.
     היחס לשפה במשל 'עץ הדעת' הוא יותר אותנתי, אבל נוכל לעמוד על המשותף בשני המקורות לשפה רק אם נשווה יחס בהם ליחס היוונים לשפה, יחס השולל מהשפה בכלל ליצור.

      המשותף בשני המקורות לשפה בשני המקומות בספר בראשית, דומה בכך, שלפיהם השפה היא כלי יצירה, בעוד כפי שציינו אצל היוונים היתה התנגדות ליכולת השפה ליצור.

     מאחר שכותרת הבלוג הוא על סכול תעתועי השפה בגלום הנחש על-ידי האלוהות, נתחיל עם התיחסות לשפה במשל 'עץ הדעת'.

      אם הגדרנו את היחס לשפה במשל 'עץ הדעת' כיותר אותנתי, כוונתנו היא שמקור זה מתיחס ל'דעת', שפה, כפרי חיצוני, מ'עץ הדעת', נוסף לכך מקור זה מתיחס לריבוי הפנים של השפה, מתיחס לפן ה'נחשי' שלה.

       התיחסות מקור זה, מקור 'עץ הדעת' לפן ה'נחשי', כולל בתוכו כבר התיחסות 'דעת', השפה, למכלול יצירת התרבויות. ברור שאין במשל 'עץ הדעת' הסברים שרבוי הפנים של 'דעת', יוצר לא רק תרבויות חיוביות, אלא בפני ה'נחש' של 'דעת', יוצרת תרבויות מרדניות, תרבויות שליליות המובילות להרס עולמו של האדם.

       כאן במשל 'עץ הדעת' לפנינו רק רמז לכך ש'דעת' ברבוי הפנים  שלה, יוצרת תרבויות מרדניות, תרבויות המנוגדות לחוקי הקיום. בהמשך ננסה להתיחס לפנים המרדניות של השפה, אבל קודם ננסה להסביר את התובנה העילאית שאנו מוצאים בתאור 'דעת', ברבוי הפנים שלה, והתיחסות לכך, שהיה נסיון לנטרל את הפנים המרדניות של 'דעת'.

      כידוע הנחש מבטיח לחוה שאם תטעם מהפרי של 'עץ הדעת', שנאסר לטעם ממנו, תהיה דומה לאלהים. במציאות המשל, חוה הטועמת מפרי העץ, משיגה רק מודעות, והאלוהות הרוצה לסכל את הבטחת הנחש אוסרת על הזוג חוה ואדם מלאכל מפרי 'עץ החיים'. האיסור לאכל מפרי 'עץ החיים' הוא סיכול מרד ה'נחש', האיסור מקצץ את משך קיום האדם למנעד שבין 'עץ הדעת' לבין 'עץ החיים'

      סכול זה של האלוהות את מרד ה'נחש' איפשר את יצירת המחשבה הקיומית של התנ"ך.

      אבל סיכול זה של מרד ה'נחש' צלח רק לגבי מחשבת התנ"ך, הוא לא צלח לנטרל את תעלולי ה'נחש' בריבוי הפנים שלו לאורך ההיסטוריה האנושית.

       האדם גם בלי הסתת הנחש, לא משלים עם חוקי הקיום, עם המתת המקוצץ של קיומו, הוא תמיד רוצה יותר. כבר הזכרנו את המצרים העתיקים שיצרו עולם חלופי, לעולם הנגלה, עולם חלופי עם חוקים לפי משאלותיהם על קיום נצחי. אבל ברצונינו להצביע איך ה'נחש' בפנים אחרות הומלך על-ידי לותר אחרי הרפורמציה, לותר שרצה שהנחש יעניק לו קיום נצחי, שלפיו ישוע החלשלש, לא קיים את ההבטחות בשמו, כיון שהשטן ניצח אותו.

      בשלב יותר מאוחר המשורר גיתה ביצירתו 'פאוסט', העניק ל'נחש' שם חדש 'מפיסטו', וממנו קוה להשיג לגיבורו פאוסט נעורים נצחיים.

       המשורר האנגלי מילטון ביצירותיו 'גן העדן האבוד', ו'גן העדן הנמצא' תאר את השמדת ה'שטן', מבלי להעלות על הדעת שה'שטן', יופיע מחדש.

      אבל הזכרנו שהיוונים בכלל שללו מהשפה את יכולת היצירה, כך לפחות סוקראטס אומר, בדיאלוג קרטילוס שהערכים שלו הם חלק מנפשו הנצחית. ואריסטו בספרו 'פואטיקה' טען שהאדם רק מחקה דברים קיימים, שלל מהאדם יכולת יצירה.

      שלילה זו של היוונים את יכולת השפה ליצור, אף היא חלק ממרד האדם בחוקי הקיום, היוונים האמינו בעולם נצחי, כפרו בכלל שעולם זה נברא. מאחר שחוקי היקום לא שיתפו פעולה עם אמונתם של היוונים, הם היו מסוכסכים עם אליהם, האשימו אותם בזדון בכך, שלא שתפו פעולה עם משאלותיהם. כתוצאה מאכזבה זו, אנו מוצאים אמונות אורפיות אצל גיבורי יוון, אמונות בעולמות חלופיים. כך סוקראטס יוצר לעצמו לפני הוצאתו להורג על-ידי עירו אתונה, בדיאלוג פיידו, אמונה במטמפסיכוזיס,  לפי אמונה זו, נשמתו תנדוד בעולמות חלופיים, ואחרי שהיא תתמרק מחטאיה, תדור בין האלים.

       קשה לדעת האם 'דעת' ממקור חיצוני היא מקור המרד האנושי, או אם האדם הוא המורד. בשתי האפשרויות סיכול המרד כתוצאה של הסתת ה'נחש', או מרד האדם מטבעו, הסיכול של האלוהות לא מתממשת.

      הרי היוונים בניגוד לעברים לא היו מודעים למשל 'עץ הדעת', המרד שלהם נבע מאמונתם או משאלותיהם על עולם נצחי.

       בלי ספק, דוגמת היוונים שמרדו בחוקי הקיום, מוכיח שהאדם הוא המורד, לא 'דעת' השפה ברבוי פניה.

      לא התיחסנו למקור השני לשפה במחשבת התנ"ך. במקור זה האדם שנברא בצלם אלוהים, בדומה לאלוהות הוא בעל שפה יוצרת. ובדומה לאלוהות הבוראת באמצעות 'אומר', שפה לבד, גם האדם אינו זקוק לשיתוף פעולה עם הזולת, ביצירה שלו באמצעות  השפה.

      מקור זה, פרק א' של ספר בראשית מתאר מצב אידיאלי, מתאר את האדם עם יכולות מושלמות, יכולות דומות לאלו של האלוהות.

     תאור מושלם אידיאלי זה של יכולות האדם, בפרק הבריאה, לא תואם את המציאות האנושית, כיוון שלא קיימת שפה פרטית. השפה צריכה לתקשר בין שנים, לכן היא צריכה להיות יצירה של שנים המסכימים לכנוי משותף של חסר, למען שיתאפשר התקשור.

     המציאות האנושית היא של מרד מתמיד נגד חוקי הקיום, האדם אינו משלים עם גורלו, עם חיים קצובים.

      אם טענו שמחשבת התנ"ך השלימה עם האיסור לאכל מפרי 'עץ החיים', לא דייקנו, כיוון שצאצאי העברים בהמשך, אף הם לא השלימו עם קיצוב חיי אדם, חזרו להאמין בעולם חלופי ששם נשמתו של האדם ממשיכה להתקיים.

       אנחנו רואים שכמעט בכל התרבויות האדם יוצר לעצמו עולם חלופי ששם הוא יוצר חוקים לפי משאלותיו, חוקים המאפשרים את קיום נשמתו לנצח.

     מתברר שדבריו של ה'נחש' במשל 'עץ הדעת' תואמים יותר את מצבו של האדם במציאות,  מאשר טענות בפרק א' של ספר בראשית, פרק הבריאה, שהאדם נברא בצלם אלהים ובדומה לאלוהות יכול ליצור לבד ללא זולת. פרק זה גם מתעלם ממרדו של האדם בקיומו הקצוץ.

      אפשר לכנות את האדם, 'אדם אל', המורד בחוקי הקיום, ויוצר לעצמו עולמות חלופיים, שם הוא משליט את משאלותיו לקיום נצחי.

       ברור שאין לנו עדות אם עולמות חלופיים אלו מתקימים או לאו. אבל ברור שהאדם המורד אף פעם לא משלים עם חוקי הקיום.

      משל 'עץ הדעת' מתאר מציאות בה האדם מקבל על עצמו את האיסור מלאכל מפרי 'עץ החיים', המשל מתאר מציאות בה הבטחות ה'נחש' מסוכלות.

 אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 563 – סכול תעתועי השפה, בגלום הנחש, על-ידי האלוהות

    בתנ"ך יש שתי התיחסויות למקור השפה. מקור אחד הוא במשל 'עץ הדעת', ששם מקור השפה היא חיצונית, מ'עץ הדעת', שנאסר לאכל מפריו. מקור שני בפרק א' של ספר בראשית, השפה היא חלק יצירה מהאדם הנברא בצלם אלוהים, מאחר שהאלוהות בוראת את העולם באמצאות 'אומר', שפה, כחלק ממנו, כך אותו 'אומר' הוא גם  חלק מהאדם שנברא בצלם אלהים.

     חזוק להיות השפה חלק מהאדם נמצא ב'דבר' הרביעי מתוך עשרת הדברות, ששם האדם מצווה לברא את עולמו בדומה לאלוהות שבראה אותו בששה ימים.
     היחס לשפה במשל 'עץ הדעת' הוא יותר אותנתי, אבל נוכל לעמוד על המשותף בשני המקורות לשפה רק אם נשווה יחס בהם ליחס היוונים לשפה, יחס השולל מהשפה בכלל ליצור.

      המשותף בשני המקורות לשפה בשני המקומות בספר בראשית, דומה בכך, שלפיהם השפה היא כלי יצירה, בעוד כפי שציינו אצל היוונים היתה התנגדות ליכולת השפה ליצור.

     מאחר שכותרת הבלוג הוא על סכול תעתועי השפה בגלום הנחש על-ידי האלוהות, נתחיל עם התיחסות לשפה במשל 'עץ הדעת'.

      אם הגדרנו את היחס לשפה במשל 'עץ הדעת' כיותר אותנתי, כוונתנו היא שמקור זה מתיחס ל'דעת', שפה, כפרי חיצוני, מ'עץ הדעת', נוסף לכך מקור זה מתיחס לריבוי הפנים של השפה, מתיחס לפן ה'נחשי' שלה.

       התיחסות מקור זה, מקור 'עץ הדעת' לפן ה'נחשי', כולל בתוכו כבר התיחסות 'דעת', השפה, למכלול יצירת התרבויות. ברור שאין במשל 'עץ הדעת' הסברים שרבוי הפנים של 'דעת', יוצר לא רק תרבויות חיוביות, אלא בפני ה'נחש' של 'דעת', יוצרת תרבויות מרדניות, תרבויות שליליות המובילות להרס עולמו של האדם.

       כאן במשל 'עץ הדעת' לפנינו רק רמז לכך ש'דעת' ברבוי הפנים  שלה, יוצרת תרבויות מרדניות, תרבויות המנוגדות לחוקי הקיום. בהמשך ננסה להתיחס לפנים המרדניות של השפה, אבל קודם ננסה להסביר את התובנה העילאית שאנו מוצאים בתאור 'דעת', ברבוי הפנים שלה, והתיחסות לכך, שהיה נסיון לנטרל את הפנים המרדניות של 'דעת'.

      כידוע הנחש מבטיח לחוה שאם תטעם מהפרי של 'עץ הדעת', שנאסר לטעם ממנו, תהיה דומה לאלהים. במציאות המשל, חוה הטועמת מפרי העץ, משיגה רק מודעות, והאלוהות הרוצה לסכל את הבטחת הנחש אוסרת על הזוג חוה ואדם מלאכל מפרי 'עץ החיים'. האיסור לאכל מפרי 'עץ החיים' הוא סיכול מרד ה'נחש', האיסור מקצץ את משך קיום האדם למנעד שבין 'עץ הדעת' לבין 'עץ החיים'

      סכול זה של האלוהות את מרד ה'נחש' איפשר את יצירת המחשבה הקיומית של התנ"ך.

      אבל סיכול זה של מרד ה'נחש' צלח רק לגבי מחשבת התנ"ך, הוא לא צלח לנטרל את תעלולי ה'נחש' בריבוי הפנים שלו לאורך ההיסטוריה האנושית.

       האדם גם בלי הסתת הנחש, לא משלים עם חוקי הקיום, עם המתת המקוצץ של קיומו, הוא תמיד רוצה יותר. כבר הזכרנו את המצרים העתיקים שיצרו עולם חלופי, לעולם הנגלה, עולם חלופי עם חוקים לפי משאלותיהם על קיום נצחי. אבל ברצונינו להצביע איך ה'נחש' בפנים אחרות הומלך על-ידי לותר אחרי הרפורמציה, לותר שרצה שהנחש יעניק לו קיום נצחי, שלפיו ישוע החלשלש, לא קיים את ההבטחות בשמו, כיון שהשטן ניצח אותו.

      בשלב יותר מאוחר המשורר גיתה ביצירתו 'פאוסט', העניק ל'נחש' שם חדש 'מפיסטו', וממנו קוה להשיג לגיבורו פאוסט נעורים נצחיים.

       המשורר האנגלי מילטון ביצירותיו 'גן העדן האבוד', ו'גן העדן הנמצא' תאר את השמדת ה'שטן', מבלי להעלות על הדעת שה'שטן', יופיע מחדש.

      אבל הזכרנו שהיוונים בכלל שללו מהשפה את יכולת היצירה, כך לפחות סוקראטס אומר, בדיאלוג קרטילוס שהערכים שלו הם חלק מנפשו הנצחית. ואריסטו בספרו 'פואטיקה' טען שהאדם רק מחקה דברים קיימים, שלל מהאדם יכולת יצירה.

      שלילה זו של היוונים את יכולת השפה ליצור, אף היא חלק ממרד האדם בחוקי הקיום, היוונים האמינו בעולם נצחי, כפרו בכלל שעולם זה נברא. מאחר שחוקי היקום לא שיתפו פעולה עם אמונתם של היוונים, הם היו מסוכסכים עם אליהם, האשימו אותם בזדון בכך, שלא שתפו פעולה עם משאלותיהם. כתוצאה מאכזבה זו, אנו מוצאים אמונות אורפיות אצל גיבורי יוון, אמונות בעולמות חלופיים. כך סוקראטס יוצר לעצמו לפני הוצאתו להורג על-ידי עירו אתונה, בדיאלוג פיידו, אמונה במטמפסיכוזיס,  לפי אמונה זו, נשמתו תנדוד בעולמות חלופיים, ואחרי שהיא תתמרק מחטאיה, תדור בין האלים.

       קשה לדעת האם 'דעת' ממקור חיצוני היא מקור המרד האנושי, או אם האדם הוא המורד. בשתי האפשרויות סיכול המרד כתוצאה של הסתת ה'נחש', או מרד האדם מטבעו, הסיכול של האלוהות לא מתממשת.

      הרי היוונים בניגוד לעברים לא היו מודעים למשל 'עץ הדעת', המרד שלהם נבע מאמונתם או משאלותיהם על עולם נצחי.

       בלי ספק, דוגמת היוונים שמרדו בחוקי הקיום, מוכיח שהאדם הוא המורד, לא 'דעת' השפה ברבוי פניה.

      לא התיחסנו למקור השני לשפה במחשבת התנ"ך. במקור זה האדם שנברא בצלם אלוהים, בדומה לאלוהות הוא בעל שפה יוצרת. ובדומה לאלוהות הבוראת באמצעות 'אומר', שפה לבד, גם האדם אינו זקוק לשיתוף פעולה עם הזולת, ביצירה שלו באמצעות  השפה.

      מקור זה, פרק א' של ספר בראשית מתאר מצב אידיאלי, מתאר את האדם עם יכולות מושלמות, יכולות דומות לאלו של האלוהות.

     תאור מושלם אידיאלי זה של יכולות האדם, בפרק הבריאה, לא תואם את המציאות האנושית, כיוון שלא קיימת שפה פרטית. השפה צריכה לתקשר בין שנים, לכן היא צריכה להיות יצירה של שנים המסכימים לכנוי משותף של חסר, למען שיתאפשר התקשור.

     המציאות האנושית היא של מרד מתמיד נגד חוקי הקיום, האדם אינו משלים עם גורלו, עם חיים קצובים.

      אם טענו שמחשבת התנ"ך השלימה עם האיסור לאכל מפרי 'עץ החיים', לא דייקנו, כיוון שצאצאי העברים בהמשך, אף הם לא השלימו עם קיצוב חיי אדם, חזרו להאמין בעולם חלופי ששם נשמתו של האדם ממשיכה להתקיים.

       אנחנו רואים שכמעט בכל התרבויות האדם יוצר לעצמו עולם חלופי ששם הוא יוצר חוקים לפי משאלותיו, חוקים המאפשרים את קיום נשמתו לנצח.

     מתברר שדבריו של ה'נחש' במשל 'עץ הדעת' תואמים יותר את מצבו של האדם במציאות,  מאשר טענות בפרק א' של ספר בראשית, פרק הבריאה, שהאדם נברא בצלם אלהים ובדומה לאלוהות יכול ליצור לבד ללא זולת. פרק זה גם מתעלם ממרדו של האדם בקיומו הקצוץ.

      אפשר לכנות את האדם, 'אדם אל', המורד בחוקי הקיום, ויוצר לעצמו עולמות חלופיים, שם הוא משליט את משאלותיו לקיום נצחי.

       ברור שאין לנו עדות אם עולמות חלופיים אלו מתקימים או לאו. אבל ברור שהאדם המורד אף פעם לא משלים עם חוקי הקיום.

      משל 'עץ הדעת' מתאר מציאות בה האדם מקבל על עצמו את האיסור מלאכל מפרי 'עץ החיים', המשל מתאר מציאות בה הבטחות ה'נחש' מסוכלות.

    אם מחשבת התנ"ך השלימה עם 'עולם נגלה' בלבד, השלימה עם קיום קצוץ, השלמה זו התקימה רק בזמן מוגבל, כפי שהצבענו על כך, אפילו צאצאי העברים בהמשך חזרו להאמין בעולם חלופי שבו הנשמה ממשיכה להתקיים.

    אם מחשבת התנ"ך השלימה עם 'עולם נגלה' בלבד, השלימה עם קיום קצוץ, השלמה זו התקימה רק בזמן מוגבל, כפי שהצבענו על כך, אפילו צאצאי העברים בהמשך חזרו להאמין בעולם חלופי שבו הנשמה ממשיכה להתקיים.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 562 – השפה המתעתעת

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 562 – השפה המתעתעת

     לשפה פנים רבות. השפה היא יכולת אנומלית שהוענקה לאדם,  יכולת המבדילה אותו משאר הישויות, דרי כדור הארץ.

     היות השפה ישות לא מוחשית, ישות נעלמת, גורמת לאדם ליחס    לה תכונות רבות, תכונות לא לה.

      מחפירות ארכיאולוגיות מתברר שהאדם הפרה- היסטורי   השאיר לנפטר אוכל, בהאמינו שהחלק הלא מוחשי שלו, שורד. אם היתה לנו רק עדות זו, לא היינו מתיחסים לתופעה זו. המצרים הקדמונים, יחסו לשפה, שאותה הפכו ל'נשמה', שורדת בעולם חלופי. הם גם יחסו לשפה, לשמות יכולות מאגיות. כך האלים המצרים, הפרעונים, היו מסתירים את שמותיהם, בהאמינם שאלו מכילים את סמכויותיהם, יכולתם.

      לעומת המצרים העתיקים, השומרים, הבינו ששמם הוא סימול,  שורד, בזכות מעשיהם, כך חשב גיבור האפוס השומרי גילגמש.

       יכולנו להתעלם מעובדות אלו, אם האדם של ימינו היה מגלה יותר הבנה למתת שהוענקה לו, המבדילה אותו משאר הברואים עלי כדור הארץ שלנו.

     היוצא מהכלל, השקפה שתהתה על המתת הזו לאדם, אנו מוצאים רק במשל 'עץ הדעת', בספר בראשית. עובדה זו של יחוד יחס לשפה במחשבת התנ"ך, צריכה להפליא אותנו ולתהות מדוע.

     לכאורה ראשית תולדות אבות העברים היא עתיקה, ומדוע אישים אלו התיחסו לשפה באופן שונה משאר בני אדם בעבר ובהווה.

       אם אנו תוהים על תופעות היסטוריות, אנו נוכחים לדעת שהן מתרחשות כתוצאה של נסיבות מיוחדות.

       חוקרי מחשבת התנ"ך לא התיחסו על המסופר על ראשית תולדות אבות העברים, על העובדה שהם יצאו מ'אור', מרכז תרבותי שומרי. הסיבה לכך היתה, שרק כתוצאה מחפירות ארכיאולוגיות התגלו חרסים שהכילו את עיקרי התרבות השומרית, שלפני גלוי החרסים, תולדות עם מופלא זה נשכחו.

     גלוי החרסים השומריים גילו לעולם תרבות מפותחת, תרבות שהמציאה כבר את הכתב, כתבה היסטוריה, התיחסה לחוקה, לדת, ובעיקר יצרה את האפוס הראשון, אפוס גילגמש.

      כבר הזכרנו שגיבור אפוס זה, רואה בשמות סימול, סימול שורד.

      עלינו לחזור על מה שכבר הזכרנו, שנסיבות מיוחדות מולידות תופעות מיוחדות. העברים שיצאו ממרכז תרבותי מפותח, מ'אור', כתוצאה מנסיבות אלו, יציאה, הנתקות מתרבות אוטוכטונית, ומפגש עם תרבויות מפותחות אחרות, תרבות החתים, תרבות המצרים, אפשר להם התבוננות יחסית על תולדות האדם,

     מפגש עם תרבויות שונות, שפות שונות גרם לאבות העברים לתהות על הגורם הלשוני, לתהות על אותו יסוד המאפין את האדם, השפה. אבות העברים נשאו אתם מטען עשיר של התרבות השומרית ויחס תרבות זו לשפה.

       הנסיבות המיוחדות האלו גרמו לאבות העברים לתהות על אותה שפה היוצרת קהילות עם שפה שונה, בכלל יוצרת תרבויות שונות. והם הגיעו למסקנה שהשפה היא יכולת היוצרת את עולמו הלשוני של האדם, יכולת נספחת לגוף, שאין לה קיום בנבדלות ממנו.

       אבות העברים יכלו להגיע למסקנה זו, על בסיס יחס השומרים להיות השפה 'סימול', נספח, ולא ישות עצמאית, כפי שחשבו המצרים העתיקים.

     הם, אבות העברים, סכמו, על היות השפה יכולת נוספת לאדם, יכולת מבדילה, מבדילה בין טוב לרע.

       למעשה מסקנה זו היא פשוטה, ומדוע נשארה יחודית למחשבת התנ"ך.

       אם שוב אנו בודקים את תולדות האדם במשך ההיסטוריה, אנו נוכחים לדעת שהאדם לא מסוגל להשלים עם היות משך קיומו קצוב. אם המצרים יחסו לשפה היות מהות האדם, שורדת אחרי הגוף  הכלה, הסיבה היתה שהם לא השלימו עם הפסקות האדם, רצו המשך.

      מבחינה זו המצרים העתיקים הם האדם הארכיטיפי הלוחם נגד הפסקות.

      שוב אם אנו תוהים על תולדות האדם, אנו רואים שהדגם המצרי העתיק תקף יותר מאשר הדגם העברי. יחסו של האדם לכלי שהנו מיוחד, שהוענק לו, דואלי, התנכרות לו, כמבשר קצוב חיי אדם, מצד שני הפיכתו לישות המהוה את האדם, ישות נצחית שורדת.

     יחוד מחשבת התנ"ך היא עקבית. היא השלימה עם קצוב חיי אדם, במשל 'עץ הדעת' האלוהות מונעת מהאדם לאכל מ'עץ החיים'. כתוצאה מהשלמה זו של מחשבת התנ"ך עם קצוב חיי אדם, היא ראתה ב'דעת', השפה, נספח לאדם, שרת האדם, שאין לה קיום עצמאי. מכאן, מחשבת התנ"ך לא יעדה לשפה, ל'דעת' המשך קיום בעולם חלופי, היא הסתפקה ב'עולם נגלה' בלבד.

    השקפה קיומית זו לא ספקה יהודים דרי עולם הלניסטי, שהושפעו מהתרבות היוונית.

     המורד במסורת אבותיו היה שאול הטרסי, אחד ממיסדי הנצרות. שאול הטרסי היה בעל תרבות דואלית, עברית והלנית. שאול רצה בחיי רצף בדומה לאמונת היוונים, החטיא את משל 'עץ הדעת' בטענה שהוא פרי הפרת איסור.

      ומה היתה האמונה היוונית? היוונים האמינו בעולם נצחי, באדם נצחי, התנכרו לשפה כיוצרת הערכים, כך לפחות אומר סוקראטס בדיאלוג קרטילוס. סוקראטס וגם אפלטון הפכו את השפה ל'נשמה' שורדת. כך אנו רואים בדיאלוג פיידו, שסוקראטס מיעד לנשמתו מטמפסיכוזיס, נדידה, הממרקת מחטאם, ושרידות. סוקראטס יעד לנשמתו ישיבה בין האלים. גם אפלטון יחס לשפה שהפכה לנשמה, השארות.   

       יכולנו להסתפק בדוגמאות שהבאנו, אלו האדם היה פוסק להפוך את השפה לנשמה שורדת. כמובן ששאול הטרסי שמרד במסורת התנ"ך קוה שהאלוהות בגין קורבנו של ישוע תשנה סדרי עולם, תחזיר את הרצף. השקפתו של שאול הטרסי נשארה תקפה עד לרפורמציה, כאשר לותר טען שההבטחות בשמו של ישוע לא התגשמו, כיוון שיריבו השטן ניצח אותו. ללותר לא היה צורך בשפה, הוא אימץ את 'כוחו' של השטן, ביטל 'רצון חופשי', האמצעי של השפה.

      ובכן הלותרניות התכחשה לשפה בכלל באמצה את ה'כח' של השטן, בתקוה ששליט זה על העולם יעניק להם את משאלתם לרצף. הלותרנים רק שכחו, או בכלל לא ניסו לתהות מה 'כח' מסוגל להעניק. במציאות כח פועל רק אם אינפורמציה מוליכה אותו.

      אבל האמונה של לותר ביכולות השטן קבלה תוספת ביצירתו של המשורר גיתה, שהפך את שמו של השטן ל'מפיסטו', הפך אותו לאהוב של האלוהות הנרפית, במקום ישוע.

      גיתה הבין שלותר לא השלים את מלאכתו בהמליכו את השטן בעל הכח, בהשאירו, או העדר התיחסותו לשפה. לכן ביצירתו זו 'פאוסט', גיתה שלל את הפסוק של השליח יוחנן, בבשורתו, שבה המשפט הראשון שלו הוא 'בראשית היה הדבר', גיתה שלל פסוק זה, בטענה שבראשית היה ה'מעשה'.

      אנו לא צריכים להתפלא על מעשי בני אדם, שהם סותרים את עצמם. הרי גיתה כתב את יצירתו 'פאוסט' בשפה, כפי שאפלטון כתב את הדיאלוגים שלו בשפה, שהתכחשו לה.

        שני יוצרים אחרונים אלו, בסוף חייהם התכחשו למסקנותיהם המוקדמות.

        כל התהפוכות האלו במחשבת בני אדם רק מוכיחים לנו שהאדם חי במשאלות, מתעלם מהמציאות, נותן פרשנויות שונות לאותו אמצעי המבדיל אותו משאר הברויים.

        הדבר היחידי שאי אפשר להוכיחו, האם השפה שהופכת לנשמה שורדת בעולמות חלופיים.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 561 – שתי הפנים של המודעות

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 561 – שתי הפנים של המודעות

    'דעת', השפה, המבדילה, מעניקה לאדם את המודעות. אנחנו רואים שחוה הטועמת מפרי 'עץ הדעת', נעשית מודעת לעירומה. אבל האדם הלשוני בעל המודעות יכול להתכחש מה שמודעות זו מציגה לפניו. הסיבה לכך היא שהאדם שנעשה לשוני לא איבד את דחפיו כיצור ביאולוגי, דחפים שקיבלו משנה חוזק מהמתת, השפה, שנרכשה על-ידו.

     הדחפים של האדם יכולים להשעות את ראית המודעות, כך שמתת זו 'מודעות', הופכת לדואלית. במשל מופלא זה 'עץ הדעת', לפנינו כבר הופעת ה'מודעות' בשתי הפנים שלה. גיבור המשל, קיין החומד את בחירת אחיו הבל על-ידי האלוהות, משעה מעצמו חובות הברית שכרת עם אחיו, חובות ברית שהשפה כפתה עליו, הורג אותו.

     יכולת ההבדלה ש'דעת' השפה, מעניקה לאדם, היא לא מוחשית, על כן השנים המאמצים את מתת 'דעת', צריכים לכרות ביניהם ברית לממש יכולת זו. 'הבדלה' זו המקבלת תוקף כתוצאה של הברית בין השנים, מאפשרת להם להבדל אחד ממשנהו, להיבדל מהסביבה, לראות את עצמם מבחוץ, להיהפך למודעים.

     אבל כפי שציינו, הדחפים הביאולוגיים של האדם, שקבלו משנה תוקף מ'דעת', להם שאיפות אחרות מאלו ש'המודעות' מציגה לפניהם.

      הדחפים של קיין, הדחפים של הקיינים של הדורות, מנוגדים להתחיבויות של הבריתות שכרתו עם הזולתים, הם רוצים ב'בחירות' של אחיהם. הקיינים של כל הדורות משעים מעצמם את ההתחיבויות של הבריתות שכרתו.

     סוקראטס שהתכחש לשפה היוצרת, שייך את כל הערכים לנפשו הנצחית, לא רצה להיות חייב לאשתו קסנטיפה, לא רצה להיות חייב לעירו אתונה, רצה בנצחיות המוענקת על-ידי גלגולים, מטמפסיכוזיס, שהאמין בה.

     שאול הטרסי שהחטיא את רכישת 'דעת' על-ידי חוה, לא רצה בחובות הברית שכרת עם אחיו, העברים, רצה בנצחיות, קוה שהאלוהות תשנה סדרי עולם בגין קורבנו של ישוע.

    אלו התוהים ממעשי זוועה של דורם, תוהים מהשעית שלהם מחובות בריתות, לא התעמקו בדוגמת משל 'עץ הדעת', שהציג את דמות הקיינים של כל הדורות, קיינים המתכחשים לחובות של בריתות.

       האדם תמיד מסוגל להתכחש לשפה, המתת המתגשמת על-ידי בריתות, הוא יכול ליצור לעצמו על-ידה השקפת עולם המתכחשת לאופן פעולתה. כפי שראינו סוקראטס יצר לעצמו השקפת עולם, שכביכול התכחשה לכלי שאיפשר ליצור השקפת עולם זו. הוא יצר לעצמו השקפת עולם שיתרה את החובות שגשום כלי 'דעת', כופה על המשתמשים בה. ברור שמעשיו אלו של סוקראטס סבכו את מחשבתו.

    למרות ששאול הטרסי בעל תרבות דואלית הכיר את משל 'עץ הדעת', עם החובות שלה, היותו מושפע מהתרבות היוונית, העדיף את ההתכחשות שלה לכלי שבו השתמש, כיוון שהדחף שלו לרצף, היה חזק יותר.

       הדחפים הביאולוגיים המקבלים משנה תוקף מכלי השפה, מצליחים תמיד לגבור על חוקי השפה, והצלחה זו היא מאחורי הרצחנות האנושית.

       אנו יכולים להאשים את הכלי עצמו המטעה את האדם עם האשליות על אפשרויות בלתי אפשריים. הרי כל ההבטחות ה'נחשיות', ה'שטניות', לא התגשמו במשך ההיסטוריה, אבל האדם שאינו משלים עם קיומו הקצוץ, לא משלים עם העובדה שאין לא שליטה על שרירותיות הקיום, מנסה כל פעם את מזלו עם אשליה חדשה.

     'דעת' המתת, היא אשליה של יכולות קסם, קסם מדומה זה מפתה את האדם על יכולות מדומות, שלא מתגשמות. גיתה שרקם את קסם פאוסט, קסם על נעורים נצחיים. רק בזקנתו נוכח, שלא נמלט מגורל בן תמותה. חכמתו המאוחרת הותירה לו רק משאלה של שנה בחיק הנשים המיטיבות, בחיק תיאמת האלה הראשיתית. חכמתו לא שכנע את הפאוסטים השואטים, השואטים לאבדון.

      האשליות הקודמות המכזיבות, לא מונעים מהקוסמים החדשים, אשליות על בינה גואלת. הקוסמים החדשים מתעלמים מהיקום השואט, שאין בכוחם לעצרו, שהם דיירי משנה ביקום אדיש זה, וקסמיהם הדלים אין בכוחם להשפיע על הזרם השואט.

    חכמת מחשבת התנ"ך היתה להצטמצם בעולם קטן, להשלים עם  הקיצובים, להשלים עם גבולות, גבולות השומרים משאטת היקום. גבולות מאפשרים את ההנאות הקטנות יחד עם אלו שאתם כרתו בריתות.

      מחשבת התנ"ך הולידה את החכם האולטימטיבי, את קוהלת, קוהלת של 'הבל הבלים'. קוהלת כבר הכיר את החכמים שהפליגו מעבר לגבולות של עולם אדם. קוהלת מדבר על שרירותיות הקיום, חכמים שרצו להבין את שאטת היקום. על כל אלו  אומר קוהלת, 'הבל הבלים', ההנאות הם בדברים קטנים, חיים קצוצים עדיפים על מוות, על שאול. קוהלת הבין מה שמחשבת התנ"ך התעלמה ממנו, שהקיום שרירותי לכן חכמת אדם לא תועיל לו.

    בפרק ט', 9 אומר קוהלת: 'ראה חיים עם אשה אשר אהבת כל ימי חיי הבלך אשר נתן לך תחת השמש כל ימי הבלך כי הוא חלקך בחיים …כל אשר אתה עמל תחת השמים. כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאל אשר אתה הולך

שמה…..   

  שבתי וראיתי תחת השמש כי לא לקלים המרוץ ולא לגבורים המלחמה וגם לא לחכמים לחם וגם לא לנבונים עשר וגם לא ליודעים חן כי עת ופגע יקרה את כלם'.

     הדורות לא הבינו את חכמת קוהלת, הם לא הבינו אותו כיוון שהוא דיבר בשני קולות. קול אחד של קוהלת מסכם את תהיתם של אלו הרוצים להבין את רזי הקיום, רזים שהנם הלאה מהם. את תהיתם של אלו הוא מסכם ב'הבל הבלים'.

    קוהלת מציע את הסדר של עולם האדם בפרק השלישי של יצירתו, פרק הרואה עת לכל התרחשות אנושית.

      אבל תרומתו הגדולה של קוהלת בתוספת שלו למחשבת התנ"ך, ה'שרירותיות' של קיום האדם. לכאורה בהדגשת השרירותיות קוהלת מורד במחשבת התנ"ך שהאמינה שצדיק תמיד נשכר. אמונה תנ"כית זו הסתמכה על האמונה שאלוהות משגיחה שומרת על צדק יקומי. למרות סטיה זו של קוהלת מהאמונה התנ"כית, הוא נשאר במידה רבה חלק ממנה באמונתו שחיים עדיפים על מוות, אמונתו בהשקפה הקיומית, הוא לא כפר בה, לא חשב שהקיום הוא 'חלום', כפי כמה מחכמי היוונים הגיעו אליה.

     האנושות אנה סוגדת לחכמים המתבוננים בקיום, לא מפליגים למשאלות עקרות, לא שוללים את הקיום.

      קוהלת המתבונן, הלא מפליג, כפר בחכמת האדם שאינו רואה שחכמתו חסרה, לא יכולה לשרירותיות הקיום, 'לא לקלים המרוץ, ולא לגבורים המלחמה'.

    כמה מסדרת הגיבורים ההיסטוריים היו מסכימים אם כפירתו זו של קוהלת בגבורתם. כמה מרושמי ההיסטוריה היו מסכימים עם קוהלת בכפירתו בתאוריהם את גבורת גיבוריהם.

       קוהלת מכיר בעובדה שהאדם הוא דייר משנה ביקום. שאל לאדם להתגאות בחכמתו, מול שאטת היקום, האדיש ליומרותיו של הדייר המשנה.

     עם כל כפירתו של קוהלת ביומרות האדם, הוא נשאר נאמן להשקפה התנ"כית שהעניקה קדושה לקיום.

    רק מחשבת התנ"ך יכלה ליצור דמות כמו קוהלת, כופר ומאמין בקדושת החיים.

      גדולתו של קוהלת נשארה נסתרת, כיוון שסגנונו דומה לסגנון משלים אחרים בתנ"ך, החסרים משפטי קשר מסבירים את העקרונות. הדורות התקשו להבין את היחוד.     

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 560 'הנחש' הממריד נגד עולמו של אלהים

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 560 –'הנחש' הממריד נגד עולמו של אלהים

     למעשה אנו לא מוצאים הסבר ממשי מה היה משמעות 'השחתת  האדם' בעיני האלוהות, שבגינה הוא החליט להפעיל את המבול על   עולם האדם. העדר הסבר כזה נגרם, כיוון שהמפרשים של פרק ו' נתנו הסבר מוטעה למושג 'בני אלהים', טענו שאלו הם 'מלאכים', ולא כך.

    מחשבת התנ"ך בדרכה האינטואיטיבי ולא פרטנית, לא הסבירה מה משמעות 'בני אלהים', לא פרטה שאלו הם בני אדם מוסתים על-ידי ה'נחש', לחשוב את עצמם 'כבני אלהים'. הרי כבר במשל 'עץ הדעת' אלהים אסר על האדם לאכל מפרי 'עץ החיים', למען לסכל את הסבריו של ה'נחש' שבני אדם האוכלים מפרי 'עץ הדעת' יהיו דומים לאלהים.

      בפרק ו' זה אין לנו הסבר שאלו הרואים את עצמם כ'בני אלהים', הם חסידי ה'נחש', בדומה למתימרים להיות 'בני אלים', בקוסמולוגיות אחרות, בתרבויות אחרות, שמלכים וגיבורים תמיד ראו את עצמם צאצאי אלים. אבל אם קוראים נכונה את פרק ו', מההמשך מתברר,

 שלמעשה בפרק ו' זה לפנינו המרד החוזר של האדם המתימר להיות בן אלוהים, לפי הבטחת ה'נחש'. זה הוא מרד נגד ההשקפה התנ"כית שהקציבה לאדם קיום מוגבל. פרק זה למעשה מגביל לפרק מגדל בבל, ששם אנשי שנער רוצים להגיע לשמים, בטוי של מרד חוזר של האדם במוגבלותיו.

      המפרשים שפרשו את מושג 'בני אלהים' כמלאכים לא התיחסו להמשך הפרק, כאשר אלהים אומר:'וירא יהוה כי רבה רעת האדם בארץ, וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום: וינחם יהוה כי עשה את האדם בארץ,…..ויאמר יהוה: אמחה את האדם אשר בראתי  מעל האדמה….'. אמירה זו של אלהים שוללת את הפרשנות המקובלת ש'בני אלהים' הם מלאכים. האלוהות רואה באלו המתימרים להיות 'כבני אלהים', מוסתים על-ידי ה'נחש' לראות את עצמם כ'בני אלהים', מרד, רואה בכך השחתה של האדם.

     למעשה חטא האדם המתימר להיות 'בן אלהים', היא העילה  למבול. אם חטא יומרת האדם להיות 'בן אלהים', נענש על-ידי מחשבת התנ"ך במבול. במקבילה, במשל 'מגדל בבל', מרד

 אנשי שנער, רצונם להגיע לשמים, נענשת בכך שאלהים מבלה את שפתם של אנשי שנער ומפזר אותם.

      מרד האדם במוגבלותו, רצונו ליותר, לא נגמר בשני משלים אלו, המרד נמשך, למרות שהאלוהות אחרי המבול מנסה לרסן את האדם בהפלגותיו, לרסן אותו ברתמו אותו ב'ברית', ברית המכריחה את האדם בצורך בזולת, להתחשב בו, צורך שהוא סותם את הפלגותיו של האדם.

     ה'ברית'  אחרי המבול הוא חזרה על האיסור במשל 'עץ הדעת', לא לאכל מפרי 'עץ החיים', רצון להגבלת האדם בהפלגותיו, בעדוד ה'נחש'.

    מחשבת התנ"ך היא עקבית ברצונה להטיל על האדם 'גבולות', למנע ממנו רצון לשנות סדרי עולם. אלא, מאחר שמחשבת התנ"ך היא מחשבה אינטואיטיבית ולא מחשבה פרטנית, הדורות התקשו מלראות את העקביות הזו של מחשבת התנ"ך, הנלחמת על שמירת 'גבולות', שמירת גבולות בעזרת בריתות.

      עולם בריתות לא מאפשר הפלגות של יחיד, של מדינות. ההפלגה הראשיתית של האדם הוא בכך שהוא אינו משלים עם קיצוב חייו, הוא כולו קשוב ל'נחש' המבטיח לו קיום רצוף. את הנטיה הזו של האדם אנו מוצאים גם בפרק ו' שבו האדם מתימר להיות בן אלהים.

     הפרק מציין שרצון כזה, להיות בן אלהים, או אלוהים, היא מקור חטא האדם, שהאלוהות מחליטה להעניש במבול, השמדת הבריאה. אבל ההשמדה אינה שלמה, הפתרון של האלוהות להטיל על האדם הגבלה על הפלגותיו, ביצירת הברית, ברית המחיבת את האדם להתחשב בזולת, מחייב אותו בהכרת 'גבולות', הזולת הוא הגבול.

       במיתוס המבול לפנינו ההבדל הגדול בין מחשבת התנ"ך ומחשבת השומרים. לפי מחשבת השומרים האל אנליל מחליט על מבול כעונש על כך שבני אדם הפריעו את שנתו. מחשבת שומר שהאמינה בחוקי גורל העניקה לאלים שלה זכויות שרירותיות של הענשות, של חורבנים.

     מחשבת התנ"ך שהיתה כבר פרי מהפכה מוסרית, לא יכלה לחולל חורבן על האדם, מבלי לתת נימוק מוסרי לכך, הענשה על השחתת מידות. וזו הסיבה שבפרק ו' ניתנת הסיבה למבול, כיון שהאדם לקח לעצמו זכות להפר את הצווי האלוהי על קיצוב חייו, שלילת הדחף שלו ל'רצף', לרצון להדמות לאל.

     אנחנו רואים שמחשבת התנ"ך לכל אורכה לא נותנת לאדם לעבור גבולות, אין לנו בתנ"ך דמויות המתימרים להיות בני אלים.

      חוק הגבולות תקף לא רק לגבי האדם שחייו קצובים, חוק הגבולות תקף גם לגבי העולם. התנ"ך מכיר רק בעולם נגלה, עולם קצוב, אין בתנ"ך אמונה בעולם חלופי.

     מענין לספר על מפגש בין השליח יוחנן לעברים. יוחנן מספר לעברים שישוע קם מהמתים. תשובת העברים היא אף אחד מהאבות לא קם מהמתים.

     אבל ההגבלות האלו של מחשבת התנ"ך לא העריכו זמן, דווקא מצאצאי העברים יצא מרד חדש בהגבלות אלו. המרד החדש התחולל בקרב עברים שישבו באזורים של תרבות יוון, יוון שהאמינה בעולם נצחי רצוף. שאול הטרסי מיסד הנצרות היה עברי במוצאו שישב בטרסוס עיר הלניסטית והוא הושפע מהחשבה היוונית, רצה שהאלוהות בגין קורבנו של ישוע תשנה סדרי עולם, תחזיר את הרצף, תבטל את המוות.

      את התיאולוגיה של שאול הטרסי אנו מוצאים ב'אגרת אל הרומיים' שלו, בו הוא מסביר שהאכילה מפרי 'עץ הדעת' בחטא יסודו, על כן מבוטלת. וסבור שהאלוהות בגין קורבנו של ישוע תשנה את סדרי העולם, תחזיר את הרצף.

       האלוהות לא שתפה פעולה עם רצונו של שאול הטרסי, למרות כך בשורתו התקבלה בעולם ההלניסטי, ביחוד על-ידי עברים שגרו בעולם זה והושפעו מהמחשבה היוונית.

     ברור שחזרה לרצף יתר את הצורך ב'ברית', ברית מגבילה. העולם חזר לקדמותו בו האדם יכול היה שוב לרצות להיות אלוהות, אלוהות ללא הגבלות.

      אמנם הנצרות שהתפתחה מהתיאולוגיה של שאול הטרסי, לא איפשרה חזרה למצב קודם, היא יצרה תחליף, את ה'מיסה', טכס מיסטי שאיפשר למאמינים שאכלו בטכס לחם שסימל את גופו של ישוע, שתו יין שסימל את דמו, להתאחד אתו, להיצלב ולהיגאל.

     טכס ה'מיסה' יצר עולם מדומה שאיפשר למאמינים לחוש כאילו     הם 'בני אלהים', הנגאלים מההגבלות שהאלוהות רתמה בהן את האדם על-ידי ה'ברית'.

      פתרון מדומה זה החזיק מעמד עד ל'רפורמציה' של לותר, שכפר בגאולה מדומה זו של המיסה, יצר בתיאולוגיה שלו הנמצאת בספרו 'העדר רצון חופשי', בו טען שהבטחות בשמו של ישוע לא התגשמו, כיוון שיריבו, השטן ניצח אותו.

    אנחנו עדים למעגליות המרד האנושי שאינו משלים עם הגבלות, מוצא ישויות שיחזירו לו את הרצף, שיבטלו את המוות.

     ה'שטן' של לותר אינו אחר מאשר גלגול חדש של ה'נחש' ממשל 'עץ הדעת', המורד הנצחי בהגבלות. מורד זה אינו מוכן לאמץ את ה'ברית', ברית הרותמת את האדם לשתוף פעולה עם הזולת, שתוף פעולה המגבילה את האדם בריצת האמוק שלו שלא מובילה אותו לשום מקום.

      אמנם המשורר מילטון, ביצירתו 'גן העדן המוחזר', סבר שהשטן המורד והממריד את האדם נגד סדרי אלהים נוצח, במציאות אנו עדים שמאבק זה בין האלוהות ויריבו השטן נמשך.

     המרד האחרון היה, מרד מפיסטו, שהבטיח לפאוסט נעורים נצחיים. יכול להיות שה'נחש' זומם עוד מרידות נוספות.