אוניברסיטה ווירטואלית שעור 460 – השם, עם הסיפור, מוציא את נושאו מהזרימה לפסק זמן קצוב

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 460 – השם, עם הסיפור, מוציא את נושאו מהזרימה היקומית לפסק זמן קצוב
אנחנו חוזרים להרקליטוס, שטען שהיקום נמצא בזרימה. הוא אמר שלא נכנסים לאותו נהר פעמיים. הרקליטוס והיוונים בכלל לא היו מודעים לשפה, שבאמצעות השמות חוכה ישויות מהזרימה, לפסק זמן, ובצורה זו מעניקה להם סטטיות קצובה. כך אנו מתחכמים לזרימת הנהר, מעניקים לו שם, ונכנסים לתוכו פעמים רבות.
האדם כישות ביאולוגית, כחלק מהיקום הזורם, נמצא בזרימה, בהשתנות, מהיוולדו עד זקנתו. אבל השם, המוענק לו, חוכה אותו מהזרימה, הופך אותו לפסק זמן לישות סטטית. אבל השם לא מספיק כדי להפוך את היחידה הנושאת אותו, לישות עם זהות. עובדה זו מכריחה את נושא השם, לרקום מסביבו סיפור.
האדם השמי הוא סיפור מעשיו, כך הוא מציג את עצמו לפני הזולת. האדם עם שם וסיפור מסביבו, הוא שלב מאוחר יותר. קדם לשלב זה האדם הביאולוגי, שבמפגש עם זולת פורש לפניו את צרכיו, בהענקת קולות לצרכים אלו, מצפה שהזולת יאמץ קולות אלו שהוא מוציא מגרונו כשמות. ההסכמה לכנות צרכים בקולות כשמות, הופכת לברית בין השניים.
האדם הביאולוגי המציג את עצמו לפני הזולת בקול היוצא מגרונו, קול ההופך לשם, כפי שראינו, זהו השלב השני בהתנהלות בין השניים, גם לפעולה זו הוא מזדקק לזולת שיסכים שזהו שמו. ההסכמה שהקולות הם שמות הופך את השניים לבעלי ברית בקהילה. השם של היחיד שהוסכם עליו יהפוך את הישות הביאולוגית המשתנה תדיר לישות רציפה לפסק זמן של קיומו.
היכולת האנומלית לשפה שהאבולוציה העתירה על האדם, מאפשרת לו בהענקת שמות, לחכות מהזרימה ישויות באמצעותם, לתת לישויות אלו סטטיות לפסק זמן. כך נוצר העולם הלשוני כסטטי לפסק זמן. אבל אנו דנים כאן באדם שרכש שם ועליו להוסיף לשם זה סיפור, כאשר הוא מציג את עצמו לפני הקהילה. הרי האדם שכרת ברית עם הזולת בנתינת שמות, זקוק לזולת זה לסיפוק צרכיו.
גם החיה זקוקה לצרכים לקיומה, אבל היא משיגה אותם מהמוכן. לא כך האדם, הרוצה בצרכים נוספים שלא בנמצא, והזולת יכול לספק לו. כך נוצר המשא ומתן בין השניים להחלפת צרכים.
החלפת צרכים הוא שלב להיווצרות קהילה, שיחידיה כורתים בריתות למטרה זו. בהמשך בקהילה נוצרים צרכים חדשים, כמו סדרים למען שהקהילה תתפקד כגוף. היחידים בעלי השם והסיפור הנלווה לשם, הופכים לבעלי זהות.
הסיפור מסביב לשם ההופך את היחיד לבעל זהות, מבוסס על יחסיו של היחיד לזולת, זולת בקהילה. המעשים נמדדים על בסיס מערכת ערכית שנוצרת להסדרת המעשים.
אנחנו רואים שקהילות נוצרו בצורה פרגמטית כתוצאה מהכלי שהוענק לאדם על-ידי האבולוציה, כלי השפה לסיפוק צרכים. אבל התרבות השומרית המפותחת החלה להעניק לכלי השפה תפקיד נוסף, תפקיד של המשכיות הקיום, השם קיבל את התפקיד הזה. ראינו את זה ממקרה גילגמש, שראה את השם השורד את הגוף הכלה, כמטרה.
נראה שכל ההתפתחות הזו לא היתה עדיין תוצאה של מודעות למהות הכלי, וראינו שהעברים שיצאו מאור, ההינתקות מרצף טריטוריאלי, איפשר להם ליחס לכלי 'מודעות' שניתקה אותם מחוקי הקיום הדטרמיניסטיים. כפי שראינו בעלי המשל 'עץ הדעת', מנעו מהכלי יומרות אלוהיות, הסתפקו בעולם נגלה בלבד.
ועלינו לחזור להרקליטוס, עם טענתו שהכל נמצא בזרימה, דבר שהוביל את הפילוסופים היווניים אפלטון ואריסטו לגנותו, כיוון שהם האמינו בעולם נצחי לא משתנה. פילוסופים אלו לא הזדקקו לשפה יוצרת בעולמם הנצחי. למרות כך, התפתחו ליד אמונה זו של נצחיות הקיום, אמונה בשפה וערכיה, וראינו שספרטה חמדה את ההגמוניה של אתונה, מושג לשוני.
המפגש של שתי התרבויות, העברית והיוונית, עם המתווכים ביניהם, היהודים ההלניסטיים, הוביל לכפירה בערכי המחשבה התנ"כית. אנו מוצאים אצל השליח יוחנן, בפרק הראשון של בשורתו את הרעיון, שישוע הנו התגלמות השפה, שהוא הראשית. במקום היות השפה כלי בידי האלוהות, כפי שנאמר בפרק א' של ספר בראשית, פרק הבריאה. השפה הפכה אצל יוחנן לאלוהות, וככזאת תפקידה השתנה, היא היתה צריכה להוביל את העולם מהיותו עולם 'נגלה בלבד' לעולם נצחי.
לא רק השליח יוחנן רצה להחזיר לעולם האנושי את נצחיותו, כך רצה גם השליח פאול, שישוע ישנה סדרי עולם.
ובכן, בעולם הנוצרי שנוצר השפה שקודם לפי מחשבת התנ"ך היתה כלי לשיפור קיום האדם הביאולוגי, הפכה לכלי היוצר עולם רציף. למרות שהבטחות אלו של השליחים בשם כלי השפה לא התגשמו, נוצרו השקפות שונות איך לכפות על המציאות רצף, לא רצף בעולמות חלופיים, אלא רצף בעולם הנגלה.
אנחנו רואים את מעגליות המחשבה האנושית שלא משלימה עם עולם קצוב, לא משלימה עם הנתון, שהכלי שהוענק לאדם, כלי אנומלי, הוא כלי שעל-ידי הענקת שמות מוציא ישויות מהזרימה היקומית לפסק זמן קצוב בלבד.
בעיני היקום האין-סופי נסיונותיו של האדם לשנות את סדריו נראים פתטיים. ראינו את הדגם השלילי ביותר, דגם פאוסט, שרצה לשנות סדרי עולם באמצעות מאגיה של מפיסטו. האם נסיון זה של פאוסט, לשנות סדרי עולם בסיועה מאגיה של מפיסטו, שונה במהותו מנסיונם של המצרים העתיקים, שהעניקו לשפה יכולת מאגית, שבאמצעותה ניסו להלחם עם האלים שלהם?
הדגמים השונים משנים תמיד את צביונם, במהות הם לא שונים, המאגיה לא הועילה למצרים העתיקים, גם לא לפאוסטים, שהיו מוכנים להקריב מליוני קורבנות למפיסטו שלא התרצה להם, מפיסטו שלא חדל בצחוקו.
מדעני הפיזיקה המציאו את המושגים עולמות מקבילים, האם העולמות המקבילים האלו שונים מעולמות חלופיים שהאנושות המציאה במשך הדורות?
מחלת האלצהימר היתה צריכה לעורר באדם איזה ענוה, שהמתת שהוענקה לו, ה'מודעות' היא שברירית, שכל התחכום הדיגיטלי לא יכול להחליפה, לשפר אותה.
שמחתי לקרא בביאוגראפיה של וולטר אייזקסון על איינשטיין, שמדען מהולל זה הגיע למסקנה מכל תהיותיו, שהיקום הוא מיסטורין. כנראה שמסקנה זו דחפה אותו לברח ליקום דטרמיניסטי.
גם אם אנו מסכימים עם מסקנתו של איינשטיין, שה'מדוע' של הקיום הוא מיסטורין, האם עלינו לוותר על המתת של 'מודעות', של שפה, החוכה מהזרימה על-ידי הענקת שמות רצף של קיום קצוב?
איינשטיין בספקנותו הסופית, זלזל בסיפורי התנ"ך, תנ"ך שויתר על הבנת ה'מדוע', אבל נתן מקום לעולם האדם הלשוני, עולם בתוך העולם הדטרמיניסטי. הרי איינשטיין ברוב חוכמתו לא הבין, מה שיוצרי מחשבת התנ"ך הבינו, שהאדם יכול לתהות על היקום כבעל שפה, שפה שמעניקה לו מודעות.
איינשטיין עצמו יכול היה להתבונן על היקום, ליצור את חוקיו הפיזיקליים, כיוון שהיה בעל שפה. לו איינשטיין באמת היה חלק מחוקים דטרמיניסטיים, חסר רצון חופשי שהשפה מעניקה לאדם, האם יכול היה להתבונן על היקום ולהסיק מסקנות?
מעניין לציין שאיינשטייו לא הבין, שנוסחתו אנרגיה שווה מסה כפול מהירות האור ברבוע, למעשה כולל בתוכו את העובדה שאנרגיה כלואה באינפורמציה, בשפה, או כפי שניסחנו אינפורמציה. שפה, שמות, מוציאים ישויות מהזרימה.
מה שהעברים יוצאי אור, אברהם, ענר אשכל וממרא הבינו, איינשטיין המדען המהולל לא הבין.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 459 – משל קין והבל – נגד מלחמות קניבליות של גילגמש

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 459 משל קין והבל- נגד מלחמות קניבליות של גילגמש
יוצאי אור, אברהם, ענר אשכול וממרא, נשאו אתם את הירושה השומרית שבה מרדו, בכמה מעקרונותיה, שאיפשר להם את המהפכה המחשבתית הגדולה ביותר. נוסף למרד של יוצאי אור נגד האמונה השומרית בגורליות, הם מרדו גם בנוהג של מלחמות אגריסיביות, מלחמות בדמות גיבור האפוס גילגמש. גילגמש מלך ארך, שלמען שמירת שמו הוא יצא למלחמות אגרסיביות. פנטום השם הנעלם שבו חשק, תבע ממנו דם קורבנות המלחמות.
ובכן, משל 'עץ הדעת', נוסף להבנותיו העילאיות של יסודות פילוסופית השפה, בחלק השלישי, חלק קין והבל, למעשה יוצא נגד אפוס גילגמש, אפוס שפאר את עלילות הגיבור שניהל מלחמות אגרסיביות, בצע הרג קניבלי, למען סיפוק דם לפנטום השם הנעלם שבו חשק.
בניגוד לגילגמש, שנחשב לגיבור לפי האפוס על עלילותיו, הרג קין את אחיו הבל, הרג קניבלי, למען סיפוק דם לפנטום הלשוני, בשאיפה לגזול את 'בחירתו' של אחיו על-ידי האלוהות, מושג לשוני, הוגדר על-ידי המשל כחטא, לא גבורה.
למעשה במשל קין והבל, לפנינו בפעם הראשונה גינוי הרג קניבלי, כתמורה להשגת ערך לשוני פנטומי. ראינו כבר בשעורים קודמים שמשל 'עץ הדעת', מזים את התרברתו של הנחש, שהאכילה מפרי העץ, תהפוך את חוה ואדם דומים לאלהים. המשל מזים רברבנות זו, מעניק ל'דעת' תפקיד לשרת את הגוף בלבד. ואם כך, מעשה קין בהעדפתו את פרי 'דעת' , 'דעת' בפן הינוסי המספק מושג לשוני 'בחירה', המועדף על הגוף, שאותו הוא רוצח, במקום לשרתו, לפי המשל הוא חוטא. בכך המשל מזים את מעשיו של גילגמש, כמעשים של גבורה.
לפי המסופר אברהם מתגמל את ענר, אשכל וממרא, נשאלת השאלה מדוע? ההגיון מוביל אותנו להשערה, ששלושת האישים האלו שהתלוו לאברהם בצאתו מאור, היו אלה שיצרו את משל 'עץ הדעת', הם שהפכו את אברהם מנהיגם לגיבור יצירותיהם, כמו השיח על סדום, בין אברהם ואלוהים. כן יצרו את המשל על 'עקדת יצחק'. משל זה, כמו משל 'קין והבל' המגנה הרג אגרסיבי קניבלי למען השגת מושג פנטומי 'קדושה', הוא נגד קורבנות ילדים, קורבנות שהאלוהות אינה רוצה בהן.
הדורות לא הבינו את כוונת משל 'העקדה', נתנו פרשוניות שגויות לו. משל זה בא לאסור קורבנות ילדים בלבד.
הדורות גם לא הבינו את עילאיות המהפכה המחשבתית, שיוצאי אור חוללו. הם יכלו להגיע להשגיהם המחשבתיים, כיוון שהכירו את התרבות השומרית הנעלה, ותרבויות אחרות, עובדה שאיפשר להם להגיע למסכנה שהאדם יוצר את עולמו, עולם לשוני, ביקום דטרמיניסטי, עולם בתוך עולם.
יוצאי אור הבינו, מה שאיינשטיין לא הבין, ברצותו בעולם דטרמיניסטי, שלאדם משמעות רק בעולם לשוני, שרירותי, פרי יצירתו, בעוד שבעולם דטרמיניסטי הוא מתאפס.
ושוב השערה הגיונית, יוצאי אור, שהכירו את הכתב השומרי, בהיותם שמיים, כתב זה לא התאים להם, לכן מתבקשת ההשערה שהם יצרו את הכתב שנקרא בטעות הכתב הפיניקי, כתב האלף בית.
דורות העברים בהמשך, לא פיתחו את המשל המינימליסטי עם הבנותיו העילאיות, של יעוד האדם, שניכס לעצמו את כלי השפה. רק דור יוצאי מצרים הבינו אותו, הוסיפו למשל נדבך נוסך, את משל הבריאה, משל עשרת הדברות.
המחשבה התנ"כית בצורה אינטואיטיבית ביססה את עצמה על בסיס משלים אלו. אבל הדורות המאוחרים לא הצליחה להרחיב את מסקנות המשלים, השתעבדו לפילוסופיות קוטביות.
הדיון המחודש כאן בעקרונות העילאיים של המשלים, מטרתו, להצביע על תופעת המלחמות האגרסיביות הקניבליות שלא פוסקות, מלחמות ההרסניות. יש להדגיש הבדל בין מלחמות הגנה על טריטוריה הדרושה למחיה, שגם חיות נלחמות עליה, לבין המלחמות האגרסיויות שפנטומים לשוניים הניזונים מדם הקורבנות, עם הבטחות שוא, גורמות.
במשך זמן רב תהיתי על סיבות מלחמות אגרסיביות קניבליות, ורק לאחרונה הגעתי למסקנה שכבר משל קין והבל, יוצא נגדן. רק שמשל 'עץ הדעת' לא צלח לאפס את רברבנויות הנחש, פנטומים לשוניים ממשיכים למשוך אחריהם המונים למלחמות הרסניות.
הנביאים יצאו בעקבות עקרונות המשלים הפילוסופיים נגד מלחמות אגרסיביות. ישעיה יוצא נגד מלחמות מלך אשור בבל, בפרק י"ד. גם בפרק ל"ו של ישעיה אנו מוצאים רברבנות של נציג מלך אשור סנחריב, רבשקה, המתפאר בנצחונות מלכו על עמים, ומקווה גם לנצח את יהודה.
יחזקאל בפרק ל"ו מתאר את מסעות המלחמה של גוג ארץ המגוג, על כל אגפיו, שיצא לכיבוש העולם. האם כיבושים אלו החזיקו מעמד? האם כובשים אלו הצליחו להחזיק בפנטומים הלשוניים, הבטחות הנחש, שלמענם יצאו בהרג קניבלי?
האם ספרטה שחמדה את 'ההגמוניה' של אתונה, פנטום לשוני, ולשם כך החלה במלחמה הפלופונזית, שהחריבה את יוון, לפי ההיסטוריון טוקידידס, השיגה את מבוקשה? האם אלכסנדר מוקדון שרצה להיות אל, לשם כך יצא למלחמות השמד, השיג את מבוקשו, הרי הוא מת בגיל שלושים ושלוש.
רומא רבתית שצלבה את מתנגדיה, האם זה הבטיח את קיומה, הרי הנצלבים פוררו אותה מבפנים, כבשוה.
האם הרברבן, השליח פאול שרצה לגרש את המוות בשם 'אמונה', בקורבנו של ישוע, סיפק לעדר שהלך אחריו גשום הבטחותיו? בערמומיותו כאשר הבטחותיו לא התממשו, הבטיח ביאה מחודשת של המושיע, המאמינים עדיין מחכים לו.
האדם אינו מוכן לוותר על הבטחותיו של הנחש, הוא לא לומד מכשלונות העבר, תמיד ממציא פנטומים חדשים, עם הבטחות מרחיקות, שבשמם הוא יוצא למלחמות קניבליות.
השפה הינוסית ספקית הפנטומים, במציאות לא יכולה לספק את סחורתה. הרי כבר בשלב ראשון נשלל ממנה על-ידי האיסור לאכול מפרי 'עץ החיים' היכולת להדמות לחוקי הקיום הבוראות ישויות המשכפלות את עצמן, בעוד שיצירותיה הן ווירטואליות לא משכפלות את עצמן. היכולת היחידה שנשארה לשפה היא לשרת את הגוף, לא להשמידו. האדם מנסה להתחכם לחוקי הקיום, מנסה לכפות עליהם את משאלותיו, בכח, במאגיה.
כבר הזכרנו בשעורים קודמים שהמצרים העתיקים ניסו באמצעים מאגיים להלחם באליהם. הם הפכו את השפה להשבעות מאגיות. אבל עלינו לא להרחיק לעבר, בתקופתינו הלותרנים ניסו לרתום את מפיסטו הממונה על מאגיה, במלחמותיהם באויביהם, ביחוד ב'אויב הקוסמי', היהודים, למען לגזול מהם את ה'בחירה'.
פאוסט התגלמות הלותרניות כרת ברית עם מפיסטו, היה מוכן להקריב למענו את 'אויבו הקוסמי' היהודים, למען שהוא יתרצה, ישנה סדרי עולם.
פאוסט כפר ביעילות השפה לספק לו את משאלותיו, בדומה למצרים העתיקים הפך את השפה ל"ישות מאגית', שהיא למעשה עוות השפה, באמצעותה קיווה להיהפך לאדון העולם.
האיסור מלאכול מ'עץ החיים', לא ניטרל את ה'נחש', הוא מופיע מחדש בכל דור ומפתה את האדם שביכולתו לשנות סדרי עולם. הנחש יוצר פנטומים לשוניים המבטיחות גשום כל המשאלות האנושיות.
ה'נחש' לובש צורות שונות בכל דור, גם האמונה בדטרמיניזם הוא יצירתו. האדם סבור שבעולם דטרמיניסטי ימלט משרירותיות העולם הלשוני. והרי בעולם דטרמיניסטי ישלל מהאדם ה'מודעות', פרי השפה המנכרת דבר מדבר, וללא מודעות ישלל מאדם תחושת קיומו. ב'גן עדן', לפי משל 'עץ הדעת', האדם לא היה מודע לעירומו, וגם לא לקיומו.
יוצאי אור, אברה, ענר אשכל וממרא הבינו ש'דעת', המתת האנומלי של חוקי הקיום לאדם, אמנם מבטיחה רק חיים מודעים קצובים, התחדשות רק בצאצאים, מתת זו עדיפה על חיים ב'גן עדן', ללא מודעות.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 458 – חידת 'עץ חיים'

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 458 – חידת 'עץ החיים'
אני מקווה שקוראו הבלוגים שלי וקוראי הספרים שלי זוכרים את טענתי שבניגוד לשכפול עצמי של הישויות הביאולוגיות על-ידי הגנים שלהן, השפה, יצירותיה, אינן משכפלת את עצמן, הן ווירטואליות.
משל 'עץ הדעת' על שלושת חלקיו, הוא חידתי, כיוון שמסר את עקרונותיו בצורה מינימליסטית, לא הסביר היאך הגיע למסקנותיו. עלינו גם לדעת שמשל 'עץ הדעת' מבוסס על מיתוסים שרווחו בתקופת היווצרו, הנמצאים בתשתית המשל, שעל בסיסם המחברים יצרו את המהפכה המחשבתית שלהם. הדורות שבאו אחרי היווצרות המשל, לא תמיד הבחינו בין הטכסטים של המיתוסים הקודמים, לבין המסקנות של יוצרי המשל.
עלינו גם לזכור שתרבויות חדשות נוצרות על בסיס תרבויות קודמות שלהן הן מספקות פרשנויות חדשות. כך יש להניח שהיה קיים מיתוס על גן עדן, מיתוס על עץ דעת, מיתוס על נחש ערום חכם, מיתוס על עץ החיים.
לכל המיתוסים הישנים האלו מחברי משל זה נתנו פרשנויות חדשות, לא אחזור על כל הפרשנויות שעליהן כבר הרחבתי. ברצוני לפענח את חידת 'עץ החיים'. הדורות הבינו את האיסור מלאכל מפרי 'עץ החיים', כעונש על כך, שחוה ואדם אכלו מפרי 'עץ הדעת', שבו הנחש הבטיח לכם שבאוכלם מפרי העץ יהיו דומים לאלהים. האיסור מלאכל מפרי ' עץ החיים' הוסבר כשלילה מהאדם רציפות קיומית, שהנחש הבטיח. אבל לאחרונה הגעתי למסקנה רחבה יותר, הקשורה לתופעה, ש'דעת', השפה, יצירותיה, אינן משכפלות את עצמן, הן ווירטואליות. ובכן, השלילה מלאכל מפרי ה'עץ החיים' כוללת גם את העובדה, שנשלל מרכש של חוה ואדם, יצירות 'דעת', מלשכפל את עצמן, שהן ווירטואליות, והרי הנחש הבטיח לחוה ואדם שהם יהיו בעלי יכולת יצירה כמו אלהים.
ובכן, האיסור לאכל מפרי 'עץ החיים', הוא עונש, לא רק ששולל רציפות מהאדם, הוא גם מזים את הבטחת הנחש לחוה ואדם שהאכילה מ'עץ הדעת' תהפוך אותם דומים לאלהים ביצירה. כוונת הנחש שיצירות של חוה ואדם באמצעות 'דעת' יהפכו אותם לדומים לאלהים בבריאה, כיוון שהיצירות ישכפלו את עצמן, היצירות תהיינה דומות ליצירי הטבע המשכפלים את עצמם. ובכן, האיסור מלאכול מ'עץ החיים', נטל מיצירות 'דעת', את יכולת השכפול, בצורה זו הפך אותם לווירטואליות.
האיסור מלאכול מפרי 'עץ החיים', הפך את 'דעת', השפה, לישות לא מוחשית, ישות הנמצאת רק בזכרון של בני אדם, או עם המצאת הכתב, אפשר לקבע אותה בצורה קפואה.
האיסור מלאכול מפרי 'עץ החיים', נטל מבני אדם את היכולת להתחרות עם הטבע, עם הביאולוגיה, באמצעות 'דעת', טבע היוצר ישויות היכולות לשכפל את עצמן.
מדוע אם כן, האיסור מלאכול מפרי 'עץ החיים', אינו קשור רק להיות האדם בר מוות, כיוון שמחשבת התנ"ך האמינה שהאדם מתחדש בצאצאיו, ונצחיות הנה שרשרת הדורות, עובדה התואמת את חוקי הביאולוגיה שהאדם מתחדש בצאצאיו באמצעות הגנים שלו.
ובכן, אם הגוף הביאולוגי שלנו מתחדש על-ידי הגנים, ההכרה שלנו, שהיא פרי 'דעת' לא נירשת, השפה, המוגשמת לא נירשת, הילוד צריך לרכוש אותה מהקהילה שבה הוא נולד. למרק שחשב שהידע נירש, טעה לפי מדע הביאולוגיה. הוא וודאי לא קרא את משל 'עץ הדעת', וודאי לא הבין את מסר האיסור מלאכול את מפרי 'עץ החיים'. הוא לא הבין שהאיסור מלאכול פרי זה נטל מ'דעת' 'חיים', הפך את יצירתה לווירטואלית.
אבל לא רק למרק טעה, סוקראטס בדיאלוג 'מנו', טעה, כאשר טען שהידיעה היא 'היזכרות', ז.א. 'דעת' נירשת. טעו גם הוגים אחרים, שחשבו שהידע הוא אימננטי, הוגים כמו לייבניץ שחשב את האדם ל'מונדה', המכילה כבר את כל המידע, כך גם קאנט.
פלא הבנת מהות השפה התרחש בקרב יוצאי אור, אברהם, ענר, אשכל וממרא. בלי ספק שהם יכלו להגיע להבנה זו רק כיוון שהכירו את התרבות השומרית המפותחת, תרבויות אחרות של זמנם, ועל בסיסן יכלו ליצור את המהפכה המחשבתית הגדולה ביותר, הבנת מהות השפה, שדורות אחריהם לא הבינו.
יוצאי אור הגיעו להבנה עילאית למרות שהם לא ידעו עדיין על כך שהמח הוא מרכז האינטלקט האנושי. ידיעה זו על היות המח מרכז החשיבה הוכחה רק במאה השניה לספירה, על-ידי גלן, פילוסוף ורופא. אבות העברים הגיעו להבנה זו על-ידי אינטואיציה עילאית.
הובס ב'פרולוגומנה', של ספרו 'לוויתן', אומר שהאדם יכול ליצור כמו הטבע, ובכן הוא טעה, היצירה האנושית הלשונית היא ווירטואלית, אנחנו קוסמים, קוסמים יצירות לא מוחשיות, יצירות שלו משכפלות את עצמן.
מחשבת התנ"ך, שהתבססה על משל 'עץ הדעת', יעדה ל'דעת', לשפה, תפקיד של שרת הגוף בלבד. בחלק השלישי של משל 'עץ הדעת', חלק קין והבל, קין מיעד ל'דעת', לשפה, יעוד שונה, דבר המתברר מיחסו לבחירה, 'העדפת' אחיו הבל, על-ידי האלוהות. קין סבור שהוא יוכל לגזול מאחיו את 'ההעדפה', שהנה מושג לשוני. לשם כך, הוא הורג את אחיו, מקריב את גוף אחיו כקורבן חליפין, למען השגת מושג ה'העדפה'. הוא נותן בכורה ל'דעת', השפה, יצירתה הווירטואלית, ולא ל'קיום', קיום הגוף.
המשל מעמיד את קין לפני נסיון, האם הוא הבין את יעוד 'דעת', כשרתת של הגוף. קין כשל, כמוהו האנושות כושלת, כאשר היא מקריבה חיים, תמורת מושגים לשוניים. לפי ההיסטוריון היווני טוקידידס, המלחמה הפלופונזית פרצה, כיוון שספרטה רצתה לגזול מאתונה את ה'הגמוניה' ביוון.
הגל בספרו 'פנומנולוגית הרוח', סבור שהשגת 'מודעות', מושגת רק כתוצאה של הרג הזולת. הגל פרש את מסר משל 'עץ הדעת' בצורה שגויה. הגל סבר שהרג הבל על-ידי קין, העניק לו את המודעות, בעוד, שלפי המשל, 'מודעות' מושגת כתרומת 'דעת', שהיא מגשימה את עצמה באמצעות 'ניכור', הבדלות.
'דעת' השרתת של הגוף, מאפשרת לאדם על-ידי ה'ניכור' להבדל מהסביבה, להתבונן על עצמו מבחוץ, לראות את עצמו ערום. 'דעת' השרתת מסייעת לגוף, האדון, להתמצא ביקום.
ובכו, בהמשך, 'דעת' השרתת מעניקה למאווי הגוף, האדון, שמות, אלו, השמות, בהבדל ממאווי הגוף החי, הם חלולים. בהמשך, השמות, המורדים, נוטלים לעצמם בכורה.
במשך ההיסטוריה האדם יחס לשמות כוחות מאגיים, כך חשבו המצרים העתיקים, הם רצו להלחם באלים שלהם באמצעות שמות, חשבו להשיג נצחיות על-ידי השבעות לשוניות. האדם מוכן להקריב את גופו למען שמירת שמו.
ברור ששמות כאמצעי עזר, מאפשרים לאדם לשבות מהקיום הזורם רצף מוגבל. אבל אין בכוחם של השמות לעצור את הזרימה, אין בכוחם של השמות לשנות את השרירותיות של הזרימה.
אנחנו נעים על גשרים של שמות, הזולת הוא שם. אבל אם השמות לא מגובים במעשים הם נשארים פנטומים.
אנחנו יוצרים באמצעות שמות, אלגוריתמים, שלהם אנו מוסיפים אנרגיה, כך הם הופכים לכלים. יצירות לשוניות אלו לא משכפלות את עצמן. האיסור מלאכל את פרי 'עץ החיים', נטל מיצירות אלו את יכולת השכפול, למען לא יתחרו בחוקי הקיום.
הקיינים של הדורות נתנו בכורה ליצירי 'דעת', לשמות, להגמוניה, לכבוד, למענם הקריבו את ההבלים, לא הבינו שיצירי 'דעת' צריכים לשרת את הקיום.
פאוסט, בדרמת גיתה, רצה להדמות לאיתני הטבע, רצה להשיג את זה באמצעות המאגיה של מפיסטו. רצה שהרייך השלישי, יצירתו, תזכה לאלף שנה. המאגיה של מפיסטו לא הועילה לו, הרייך שלו זכה לשתים עשרה שנה בלבד. פאוסט לא צלח לכפות על חוקי הקיום את משאלותיו.
חסידי הבינה המלאכותית משתעשעים עם רעיונות להתחרות עם חוקי הקיום, לבטל את המוות. הם לא לומדים מכשלונו של פאוסט שעם המאגיה של מפיסטו, לא צלח להידמות לאיתני הטבע, לא צלח להעניק ליצירתו, הרייך השלישי, יותר משתים עשרה שנות קיום.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 458 – חידת 'עץ החיים'
אני מקווה שקוראו הבלוגים שלי וקוראי הספרים שלי זוכרים את טענתי שבניגוד לשכפול עצמי של הישויות הביאולוגיות על-ידי הגנים שלהן, השפה, יצירותיה, אינן משכפלת את עצמן, הן ווירטואליות.
משל 'עץ הדעת' על שלושת חלקיו, הוא חידתי, כיוון שמסר את עקרונותיו בצורה מינימליסטית, לא הסביר היאך הגיע למסקנותיו. עלינו גם לדעת שמשל 'עץ הדעת' מבוסס על מיתוסים שרווחו בתקופת היווצרו, הנמצאים בתשתית המשל, שעל בסיסם המחברים יצרו את המהפכה המחשבתית שלהם. הדורות שבאו אחרי היווצרות המשל, לא תמיד הבחינו בין הטכסטים של המיתוסים הקודמים, לבין המסקנות של יוצרי המשל.
עלינו גם לזכור שתרבויות חדשות נוצרות על בסיס תרבויות קודמות שלהן הן מספקות פרשנויות חדשות. כך יש להניח שהיה קיים מיתוס על גן עדן, מיתוס על עץ דעת, מיתוס על נחש ערום חכם, מיתוס על עץ החיים.
לכל המיתוסים הישנים האלו מחברי משל זה נתנו פרשנויות חדשות, לא אחזור על כל הפרשנויות שעליהן כבר הרחבתי. ברצוני לפענח את חידת 'עץ החיים'. הדורות הבינו את האיסור מלאכל מפרי 'עץ החיים', כעונש על כך, שחוה ואדם אכלו מפרי 'עץ הדעת', שבו הנחש הבטיח לכם שבאוכלם מפרי העץ יהיו דומים לאלהים. האיסור מלאכל מפרי ' עץ החיים' הוסבר כשלילה מהאדם רציפות קיומית, שהנחש הבטיח. אבל לאחרונה הגעתי למסקנה רחבה יותר, הקשורה לתופעה, ש'דעת', השפה, יצירותיה, אינן משכפלות את עצמן, הן ווירטואליות. ובכן, השלילה מלאכל מפרי ה'עץ החיים' כוללת גם את העובדה, שנשלל מרכש של חוה ואדם, יצירות 'דעת', מלשכפל את עצמן, שהן ווירטואליות, והרי הנחש הבטיח לחוה ואדם שהם יהיו בעלי יכולת יצירה כמו אלהים.
ובכן, האיסור לאכל מפרי 'עץ החיים', הוא עונש, לא רק ששולל רציפות מהאדם, הוא גם מזים את הבטחת הנחש לחוה ואדם שהאכילה מ'עץ הדעת' תהפוך אותם דומים לאלהים ביצירה. כוונת הנחש שיצירות של חוה ואדם באמצעות 'דעת' יהפכו אותם לדומים לאלהים בבריאה, כיוון שהיצירות ישכפלו את עצמן, היצירות תהיינה דומות ליצירי הטבע המשכפלים את עצמם. ובכן, האיסור מלאכול מ'עץ החיים', נטל מיצירות 'דעת', את יכולת השכפול, בצורה זו הפך אותם לווירטואליות.
האיסור מלאכול מפרי 'עץ החיים', הפך את 'דעת', השפה, לישות לא מוחשית, ישות הנמצאת רק בזכרון של בני אדם, או עם המצאת הכתב, אפשר לקבע אותה בצורה קפואה.
האיסור מלאכול מפרי 'עץ החיים', נטל מבני אדם את היכולת להתחרות עם הטבע, עם הביאולוגיה, באמצעות 'דעת', טבע היוצר ישויות היכולות לשכפל את עצמן.
מדוע אם כן, האיסור מלאכול מפרי 'עץ החיים', אינו קשור רק להיות האדם בר מוות, כיוון שמחשבת התנ"ך האמינה שהאדם מתחדש בצאצאיו, ונצחיות הנה שרשרת הדורות, עובדה התואמת את חוקי הביאולוגיה שהאדם מתחדש בצאצאיו באמצעות הגנים שלו.
ובכן, אם הגוף הביאולוגי שלנו מתחדש על-ידי הגנים, ההכרה שלנו, שהיא פרי 'דעת' לא נירשת, השפה, המוגשמת לא נירשת, הילוד צריך לרכוש אותה מהקהילה שבה הוא נולד. למרק שחשב שהידע נירש, טעה לפי מדע הביאולוגיה. הוא וודאי לא קרא את משל 'עץ הדעת', וודאי לא הבין את מסר האיסור מלאכול את מפרי 'עץ החיים'. הוא לא הבין שהאיסור מלאכול פרי זה נטל מ'דעת' 'חיים', הפך את יצירתה לווירטואלית.
אבל לא רק למרק טעה, סוקראטס בדיאלוג 'מנו', טעה, כאשר טען שהידיעה היא 'היזכרות', ז.א. 'דעת' נירשת. טעו גם הוגים אחרים, שחשבו שהידע הוא אימננטי, הוגים כמו לייבניץ שחשב את האדם ל'מונדה', המכילה כבר את כל המידע, כך גם קאנט.
פלא הבנת מהות השפה התרחש בקרב יוצאי אור, אברהם, ענר, אשכל וממרא. בלי ספק שהם יכלו להגיע להבנה זו רק כיוון שהכירו את התרבות השומרית המפותחת, תרבויות אחרות של זמנם, ועל בסיסן יכלו ליצור את המהפכה המחשבתית הגדולה ביותר, הבנת מהות השפה, שדורות אחריהם לא הבינו.
יוצאי אור הגיעו להבנה עילאית למרות שהם לא ידעו עדיין על כך שהמח הוא מרכז האינטלקט האנושי. ידיעה זו על היות המח מרכז החשיבה הוכחה רק במאה השניה לספירה, על-ידי גלן, פילוסוף ורופא. אבות העברים הגיעו להבנה זו על-ידי אינטואיציה עילאית.
הובס ב'פרולוגומנה', של ספרו 'לוויתן', אומר שהאדם יכול ליצור כמו הטבע, ובכן הוא טעה, היצירה האנושית הלשונית היא ווירטואלית, אנחנו קוסמים, קוסמים יצירות לא מוחשיות, יצירות שלו משכפלות את עצמן.
מחשבת התנ"ך, שהתבססה על משל 'עץ הדעת', יעדה ל'דעת', לשפה, תפקיד של שרת הגוף בלבד. בחלק השלישי של משל 'עץ הדעת', חלק קין והבל, קין מיעד ל'דעת', לשפה, יעוד שונה, דבר המתברר מיחסו לבחירה, 'העדפת' אחיו הבל, על-ידי האלוהות. קין סבור שהוא יוכל לגזול מאחיו את 'ההעדפה', שהנה מושג לשוני. לשם כך, הוא הורג את אחיו, מקריב את גוף אחיו כקורבן חליפין, למען השגת מושג ה'העדפה'. הוא נותן בכורה ל'דעת', השפה, יצירתה הווירטואלית, ולא ל'קיום', קיום הגוף.
המשל מעמיד את קין לפני נסיון, האם הוא הבין את יעוד 'דעת', כשרתת של הגוף. קין כשל, כמוהו האנושות כושלת, כאשר היא מקריבה חיים, תמורת מושגים לשוניים. לפי ההיסטוריון היווני טוקידידס, המלחמה הפלופונזית פרצה, כיוון שספרטה רצתה לגזול מאתונה את ה'הגמוניה' ביוון.
הגל בספרו 'פנומנולוגית הרוח', סבור שהשגת 'מודעות', מושגת רק כתוצאה של הרג הזולת. הגל פרש את מסר משל 'עץ הדעת' בצורה שגויה. הגל סבר שהרג הבל על-ידי קין, העניק לו את המודעות, בעוד, שלפי המשל, 'מודעות' מושגת כתרומת 'דעת', שהיא מגשימה את עצמה באמצעות 'ניכור', הבדלות.
'דעת' השרתת של הגוף, מאפשרת לאדם על-ידי ה'ניכור' להבדל מהסביבה, להתבונן על עצמו מבחוץ, לראות את עצמו ערום. 'דעת' השרתת מסייעת לגוף, האדון, להתמצא ביקום.
ובכו, בהמשך, 'דעת' השרתת מעניקה למאווי הגוף, האדון, שמות, אלו, השמות, בהבדל ממאווי הגוף החי, הם חלולים. בהמשך, השמות, המורדים, נוטלים לעצמם בכורה.
במשך ההיסטוריה האדם יחס לשמות כוחות מאגיים, כך חשבו המצרים העתיקים, הם רצו להלחם באלים שלהם באמצעות שמות, חשבו להשיג נצחיות על-ידי השבעות לשוניות. האדם מוכן להקריב את גופו למען שמירת שמו.
ברור ששמות כאמצעי עזר, מאפשרים לאדם לשבות מהקיום הזורם רצף מוגבל. אבל אין בכוחם של השמות לעצור את הזרימה, אין בכוחם של השמות לשנות את השרירותיות של הזרימה.
אנחנו נעים על גשרים של שמות, הזולת הוא שם. אבל אם השמות לא מגובים במעשים הם נשארים פנטומים.
אנחנו יוצרים באמצעות שמות, אלגוריתמים, שלהם אנו מוסיפים אנרגיה, כך הם הופכים לכלים. יצירות לשוניות אלו לא משכפלות את עצמן. האיסור מלאכל את פרי 'עץ החיים', נטל מיצירות אלו את יכולת השכפול, למען לא יתחרו בחוקי הקיום.
הקיינים של הדורות נתנו בכורה ליצירי 'דעת', לשמות, להגמוניה, לכבוד, למענם הקריבו את ההבלים, לא הבינו שיצירי 'דעת' צריכים לשרת את הקיום.
פאוסט, בדרמת גיתה, רצה להדמות לאיתני הטבע, רצה להשיג את זה באמצעות המאגיה של מפיסטו. רצה שהרייך השלישי, יצירתו, תזכה לאלף שנה. המאגיה של מפיסטו לא הועילה לו, הרייך שלו זכה לשתים עשרה שנה בלבד. פאוסט לא צלח לכפות על חוקי הקיום את משאלותיו.
חסידי הבינה המלאכותית משתעשעים עם רעיונות להתחרות עם חוקי הקיום, לבטל את המוות. הם לא לומדים מכשלונו של פאוסט שעם המאגיה של מפיסטו, לא צלח להידמות לאיתני הטבע, לא צלח להעניק ליצירתו, הרייך השלישי, יותר משתים עשרה שנות קיום.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 458 – חידת 'עץ החיים'
אני מקווה שקוראו הבלוגים שלי וקוראי הספרים שלי זוכרים את טענתי שבניגוד לשכפול עצמי של הישויות הביאולוגיות על-ידי הגנים שלהן, השפה, יצירותיה, אינן משכפלת את עצמן, הן ווירטואליות.
משל 'עץ הדעת' על שלושת חלקיו, הוא חידתי, כיוון שמסר את עקרונותיו בצורה מינימליסטית, לא הסביר היאך הגיע למסקנותיו. עלינו גם לדעת שמשל 'עץ הדעת' מבוסס על מיתוסים שרווחו בתקופת היווצרו, הנמצאים בתשתית המשל, שעל בסיסם המחברים יצרו את המהפכה המחשבתית שלהם. הדורות שבאו אחרי היווצרות המשל, לא תמיד הבחינו בין הטכסטים של המיתוסים הקודמים, לבין המסקנות של יוצרי המשל.
עלינו גם לזכור שתרבויות חדשות נוצרות על בסיס תרבויות קודמות שלהן הן מספקות פרשנויות חדשות. כך יש להניח שהיה קיים מיתוס על גן עדן, מיתוס על עץ דעת, מיתוס על נחש ערום חכם, מיתוס על עץ החיים.
לכל המיתוסים הישנים האלו מחברי משל זה נתנו פרשנויות חדשות, לא אחזור על כל הפרשנויות שעליהן כבר הרחבתי. ברצוני לפענח את חידת 'עץ החיים'. הדורות הבינו את האיסור מלאכל מפרי 'עץ החיים', כעונש על כך, שחוה ואדם אכלו מפרי 'עץ הדעת', שבו הנחש הבטיח לכם שבאוכלם מפרי העץ יהיו דומים לאלהים. האיסור מלאכל מפרי ' עץ החיים' הוסבר כשלילה מהאדם רציפות קיומית, שהנחש הבטיח. אבל לאחרונה הגעתי למסקנה רחבה יותר, הקשורה לתופעה, ש'דעת', השפה, יצירותיה, אינן משכפלות את עצמן, הן ווירטואליות. ובכן, השלילה מלאכל מפרי ה'עץ החיים' כוללת גם את העובדה, שנשלל מרכש של חוה ואדם, יצירות 'דעת', מלשכפל את עצמן, שהן ווירטואליות, והרי הנחש הבטיח לחוה ואדם שהם יהיו בעלי יכולת יצירה כמו אלהים.
ובכן, האיסור לאכל מפרי 'עץ החיים', הוא עונש, לא רק ששולל רציפות מהאדם, הוא גם מזים את הבטחת הנחש לחוה ואדם שהאכילה מ'עץ הדעת' תהפוך אותם דומים לאלהים ביצירה. כוונת הנחש שיצירות של חוה ואדם באמצעות 'דעת' יהפכו אותם לדומים לאלהים בבריאה, כיוון שהיצירות ישכפלו את עצמן, היצירות תהיינה דומות ליצירי הטבע המשכפלים את עצמם. ובכן, האיסור מלאכול מ'עץ החיים', נטל מיצירות 'דעת', את יכולת השכפול, בצורה זו הפך אותם לווירטואליות.
האיסור מלאכול מפרי 'עץ החיים', הפך את 'דעת', השפה, לישות לא מוחשית, ישות הנמצאת רק בזכרון של בני אדם, או עם המצאת הכתב, אפשר לקבע אותה בצורה קפואה.
האיסור מלאכול מפרי 'עץ החיים', נטל מבני אדם את היכולת להתחרות עם הטבע, עם הביאולוגיה, באמצעות 'דעת', טבע היוצר ישויות היכולות לשכפל את עצמן.
מדוע אם כן, האיסור מלאכול מפרי 'עץ החיים', אינו קשור רק להיות האדם בר מוות, כיוון שמחשבת התנ"ך האמינה שהאדם מתחדש בצאצאיו, ונצחיות הנה שרשרת הדורות, עובדה התואמת את חוקי הביאולוגיה שהאדם מתחדש בצאצאיו באמצעות הגנים שלו.
ובכן, אם הגוף הביאולוגי שלנו מתחדש על-ידי הגנים, ההכרה שלנו, שהיא פרי 'דעת' לא נירשת, השפה, המוגשמת לא נירשת, הילוד צריך לרכוש אותה מהקהילה שבה הוא נולד. למרק שחשב שהידע נירש, טעה לפי מדע הביאולוגיה. הוא וודאי לא קרא את משל 'עץ הדעת', וודאי לא הבין את מסר האיסור מלאכול את מפרי 'עץ החיים'. הוא לא הבין שהאיסור מלאכול פרי זה נטל מ'דעת' 'חיים', הפך את יצירתה לווירטואלית.
אבל לא רק למרק טעה, סוקראטס בדיאלוג 'מנו', טעה, כאשר טען שהידיעה היא 'היזכרות', ז.א. 'דעת' נירשת. טעו גם הוגים אחרים, שחשבו שהידע הוא אימננטי, הוגים כמו לייבניץ שחשב את האדם ל'מונדה', המכילה כבר את כל המידע, כך גם קאנט.
פלא הבנת מהות השפה התרחש בקרב יוצאי אור, אברהם, ענר, אשכל וממרא. בלי ספק שהם יכלו להגיע להבנה זו רק כיוון שהכירו את התרבות השומרית המפותחת, תרבויות אחרות של זמנם, ועל בסיסן יכלו ליצור את המהפכה המחשבתית הגדולה ביותר, הבנת מהות השפה, שדורות אחריהם לא הבינו.
יוצאי אור הגיעו להבנה עילאית למרות שהם לא ידעו עדיין על כך שהמח הוא מרכז האינטלקט האנושי. ידיעה זו על היות המח מרכז החשיבה הוכחה רק במאה השניה לספירה, על-ידי גלן, פילוסוף ורופא. אבות העברים הגיעו להבנה זו על-ידי אינטואיציה עילאית.
הובס ב'פרולוגומנה', של ספרו 'לוויתן', אומר שהאדם יכול ליצור כמו הטבע, ובכן הוא טעה, היצירה האנושית הלשונית היא ווירטואלית, אנחנו קוסמים, קוסמים יצירות לא מוחשיות, יצירות שלו משכפלות את עצמן.
מחשבת התנ"ך, שהתבססה על משל 'עץ הדעת', יעדה ל'דעת', לשפה, תפקיד של שרת הגוף בלבד. בחלק השלישי של משל 'עץ הדעת', חלק קין והבל, קין מיעד ל'דעת', לשפה, יעוד שונה, דבר המתברר מיחסו לבחירה, 'העדפת' אחיו הבל, על-ידי האלוהות. קין סבור שהוא יוכל לגזול מאחיו את 'ההעדפה', שהנה מושג לשוני. לשם כך, הוא הורג את אחיו, מקריב את גוף אחיו כקורבן חליפין, למען השגת מושג ה'העדפה'. הוא נותן בכורה ל'דעת', השפה, יצירתה הווירטואלית, ולא ל'קיום', קיום הגוף.
המשל מעמיד את קין לפני נסיון, האם הוא הבין את יעוד 'דעת', כשרתת של הגוף. קין כשל, כמוהו האנושות כושלת, כאשר היא מקריבה חיים, תמורת מושגים לשוניים. לפי ההיסטוריון היווני טוקידידס, המלחמה הפלופונזית פרצה, כיוון שספרטה רצתה לגזול מאתונה את ה'הגמוניה' ביוון.
הגל בספרו 'פנומנולוגית הרוח', סבור שהשגת 'מודעות', מושגת רק כתוצאה של הרג הזולת. הגל פרש את מסר משל 'עץ הדעת' בצורה שגויה. הגל סבר שהרג הבל על-ידי קין, העניק לו את המודעות, בעוד, שלפי המשל, 'מודעות' מושגת כתרומת 'דעת', שהיא מגשימה את עצמה באמצעות 'ניכור', הבדלות.
'דעת' השרתת של הגוף, מאפשרת לאדם על-ידי ה'ניכור' להבדל מהסביבה, להתבונן על עצמו מבחוץ, לראות את עצמו ערום. 'דעת' השרתת מסייעת לגוף, האדון, להתמצא ביקום.
ובכו, בהמשך, 'דעת' השרתת מעניקה למאווי הגוף, האדון, שמות, אלו, השמות, בהבדל ממאווי הגוף החי, הם חלולים. בהמשך, השמות, המורדים, נוטלים לעצמם בכורה.
במשך ההיסטוריה האדם יחס לשמות כוחות מאגיים, כך חשבו המצרים העתיקים, הם רצו להלחם באלים שלהם באמצעות שמות, חשבו להשיג נצחיות על-ידי השבעות לשוניות. האדם מוכן להקריב את גופו למען שמירת שמו.
ברור ששמות כאמצעי עזר, מאפשרים לאדם לשבות מהקיום הזורם רצף מוגבל. אבל אין בכוחם של השמות לעצור את הזרימה, אין בכוחם של השמות לשנות את השרירותיות של הזרימה.
אנחנו נעים על גשרים של שמות, הזולת הוא שם. אבל אם השמות לא מגובים במעשים הם נשארים פנטומים.
אנחנו יוצרים באמצעות שמות, אלגוריתמים, שלהם אנו מוסיפים אנרגיה, כך הם הופכים לכלים. יצירות לשוניות אלו לא משכפלות את עצמן. האיסור מלאכל את פרי 'עץ החיים', נטל מיצירות אלו את יכולת השכפול, למען לא יתחרו בחוקי הקיום.
הקיינים של הדורות נתנו בכורה ליצירי 'דעת', לשמות, להגמוניה, לכבוד, למענם הקריבו את ההבלים, לא הבינו שיצירי 'דעת' צריכים לשרת את הקיום.
פאוסט, בדרמת גיתה, רצה להדמות לאיתני הטבע, רצה להשיג את זה באמצעות המאגיה של מפיסטו. רצה שהרייך השלישי, יצירתו, תזכה לאלף שנה. המאגיה של מפיסטו לא הועילה לו, הרייך שלו זכה לשתים עשרה שנה בלבד. פאוסט לא צלח לכפות על חוקי הקיום את משאלותיו.
חסידי הבינה המלאכותית משתעשעים עם רעיונות להתחרות עם חוקי הקיום, לבטל את המוות. הם לא לומדים מכשלונו של פאוסט שעם המאגיה של מפיסטו, לא צלח להידמות לאיתני הטבע, לא צלח להעניק ליצירתו, הרייך השלישי, יותר משתים עשרה שנות קיום.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 458 – חידת 'עץ החיים'
אני מקווה שקוראו הבלוגים שלי וקוראי הספרים שלי זוכרים את טענתי שבניגוד לשכפול עצמי של הישויות הביאולוגיות על-ידי הגנים שלהן, השפה, יצירותיה, אינן משכפלת את עצמן, הן ווירטואליות.
משל 'עץ הדעת' על שלושת חלקיו, הוא חידתי, כיוון שמסר את עקרונותיו בצורה מינימליסטית, לא הסביר היאך הגיע למסקנותיו. עלינו גם לדעת שמשל 'עץ הדעת' מבוסס על מיתוסים שרווחו בתקופת היווצרו, הנמצאים בתשתית המשל, שעל בסיסם המחברים יצרו את המהפכה המחשבתית שלהם. הדורות שבאו אחרי היווצרות המשל, לא תמיד הבחינו בין הטכסטים של המיתוסים הקודמים, לבין המסקנות של יוצרי המשל.
עלינו גם לזכור שתרבויות חדשות נוצרות על בסיס תרבויות קודמות שלהן הן מספקות פרשנויות חדשות. כך יש להניח שהיה קיים מיתוס על גן עדן, מיתוס על עץ דעת, מיתוס על נחש ערום חכם, מיתוס על עץ החיים.
לכל המיתוסים הישנים האלו מחברי משל זה נתנו פרשנויות חדשות, לא אחזור על כל הפרשנויות שעליהן כבר הרחבתי. ברצוני לפענח את חידת 'עץ החיים'. הדורות הבינו את האיסור מלאכל מפרי 'עץ החיים', כעונש על כך, שחוה ואדם אכלו מפרי 'עץ הדעת', שבו הנחש הבטיח לכם שבאוכלם מפרי העץ יהיו דומים לאלהים. האיסור מלאכל מפרי ' עץ החיים' הוסבר כשלילה מהאדם רציפות קיומית, שהנחש הבטיח. אבל לאחרונה הגעתי למסקנה רחבה יותר, הקשורה לתופעה, ש'דעת', השפה, יצירותיה, אינן משכפלות את עצמן, הן ווירטואליות. ובכן, השלילה מלאכל מפרי ה'עץ החיים' כוללת גם את העובדה, שנשלל מרכש של חוה ואדם, יצירות 'דעת', מלשכפל את עצמן, שהן ווירטואליות, והרי הנחש הבטיח לחוה ואדם שהם יהיו בעלי יכולת יצירה כמו אלהים.
ובכן, האיסור לאכל מפרי 'עץ החיים', הוא עונש, לא רק ששולל רציפות מהאדם, הוא גם מזים את הבטחת הנחש לחוה ואדם שהאכילה מ'עץ הדעת' תהפוך אותם דומים לאלהים ביצירה. כוונת הנחש שיצירות של חוה ואדם באמצעות 'דעת' יהפכו אותם לדומים לאלהים בבריאה, כיוון שהיצירות ישכפלו את עצמן, היצירות תהיינה דומות ליצירי הטבע המשכפלים את עצמם. ובכן, האיסור מלאכול מ'עץ החיים', נטל מיצירות 'דעת', את יכולת השכפול, בצורה זו הפך אותם לווירטואליות.
האיסור מלאכול מפרי 'עץ החיים', הפך את 'דעת', השפה, לישות לא מוחשית, ישות הנמצאת רק בזכרון של בני אדם, או עם המצאת הכתב, אפשר לקבע אותה בצורה קפואה.
האיסור מלאכול מפרי 'עץ החיים', נטל מבני אדם את היכולת להתחרות עם הטבע, עם הביאולוגיה, באמצעות 'דעת', טבע היוצר ישויות היכולות לשכפל את עצמן.
מדוע אם כן, האיסור מלאכול מפרי 'עץ החיים', אינו קשור רק להיות האדם בר מוות, כיוון שמחשבת התנ"ך האמינה שהאדם מתחדש בצאצאיו, ונצחיות הנה שרשרת הדורות, עובדה התואמת את חוקי הביאולוגיה שהאדם מתחדש בצאצאיו באמצעות הגנים שלו.
ובכן, אם הגוף הביאולוגי שלנו מתחדש על-ידי הגנים, ההכרה שלנו, שהיא פרי 'דעת' לא נירשת, השפה, המוגשמת לא נירשת, הילוד צריך לרכוש אותה מהקהילה שבה הוא נולד. למרק שחשב שהידע נירש, טעה לפי מדע הביאולוגיה. הוא וודאי לא קרא את משל 'עץ הדעת', וודאי לא הבין את מסר האיסור מלאכול את מפרי 'עץ החיים'. הוא לא הבין שהאיסור מלאכול פרי זה נטל מ'דעת' 'חיים', הפך את יצירתה לווירטואלית.
אבל לא רק למרק טעה, סוקראטס בדיאלוג 'מנו', טעה, כאשר טען שהידיעה היא 'היזכרות', ז.א. 'דעת' נירשת. טעו גם הוגים אחרים, שחשבו שהידע הוא אימננטי, הוגים כמו לייבניץ שחשב את האדם ל'מונדה', המכילה כבר את כל המידע, כך גם קאנט.
פלא הבנת מהות השפה התרחש בקרב יוצאי אור, אברהם, ענר, אשכל וממרא. בלי ספק שהם יכלו להגיע להבנה זו רק כיוון שהכירו את התרבות השומרית המפותחת, תרבויות אחרות של זמנם, ועל בסיסן יכלו ליצור את המהפכה המחשבתית הגדולה ביותר, הבנת מהות השפה, שדורות אחריהם לא הבינו.
יוצאי אור הגיעו להבנה עילאית למרות שהם לא ידעו עדיין על כך שהמח הוא מרכז האינטלקט האנושי. ידיעה זו על היות המח מרכז החשיבה הוכחה רק במאה השניה לספירה, על-ידי גלן, פילוסוף ורופא. אבות העברים הגיעו להבנה זו על-ידי אינטואיציה עילאית.
הובס ב'פרולוגומנה', של ספרו 'לוויתן', אומר שהאדם יכול ליצור כמו הטבע, ובכן הוא טעה, היצירה האנושית הלשונית היא ווירטואלית, אנחנו קוסמים, קוסמים יצירות לא מוחשיות, יצירות שלו משכפלות את עצמן.
מחשבת התנ"ך, שהתבססה על משל 'עץ הדעת', יעדה ל'דעת', לשפה, תפקיד של שרת הגוף בלבד. בחלק השלישי של משל 'עץ הדעת', חלק קין והבל, קין מיעד ל'דעת', לשפה, יעוד שונה, דבר המתברר מיחסו לבחירה, 'העדפת' אחיו הבל, על-ידי האלוהות. קין סבור שהוא יוכל לגזול מאחיו את 'ההעדפה', שהנה מושג לשוני. לשם כך, הוא הורג את אחיו, מקריב את גוף אחיו כקורבן חליפין, למען השגת מושג ה'העדפה'. הוא נותן בכורה ל'דעת', השפה, יצירתה הווירטואלית, ולא ל'קיום', קיום הגוף.
המשל מעמיד את קין לפני נסיון, האם הוא הבין את יעוד 'דעת', כשרתת של הגוף. קין כשל, כמוהו האנושות כושלת, כאשר היא מקריבה חיים, תמורת מושגים לשוניים. לפי ההיסטוריון היווני טוקידידס, המלחמה הפלופונזית פרצה, כיוון שספרטה רצתה לגזול מאתונה את ה'הגמוניה' ביוון.
הגל בספרו 'פנומנולוגית הרוח', סבור שהשגת 'מודעות', מושגת רק כתוצאה של הרג הזולת. הגל פרש את מסר משל 'עץ הדעת' בצורה שגויה. הגל סבר שהרג הבל על-ידי קין, העניק לו את המודעות, בעוד, שלפי המשל, 'מודעות' מושגת כתרומת 'דעת', שהיא מגשימה את עצמה באמצעות 'ניכור', הבדלות.
'דעת' השרתת של הגוף, מאפשרת לאדם על-ידי ה'ניכור' להבדל מהסביבה, להתבונן על עצמו מבחוץ, לראות את עצמו ערום. 'דעת' השרתת מסייעת לגוף, האדון, להתמצא ביקום.
ובכו, בהמשך, 'דעת' השרתת מעניקה למאווי הגוף, האדון, שמות, אלו, השמות, בהבדל ממאווי הגוף החי, הם חלולים. בהמשך, השמות, המורדים, נוטלים לעצמם בכורה.
במשך ההיסטוריה האדם יחס לשמות כוחות מאגיים, כך חשבו המצרים העתיקים, הם רצו להלחם באלים שלהם באמצעות שמות, חשבו להשיג נצחיות על-ידי השבעות לשוניות. האדם מוכן להקריב את גופו למען שמירת שמו.
ברור ששמות כאמצעי עזר, מאפשרים לאדם לשבות מהקיום הזורם רצף מוגבל. אבל אין בכוחם של השמות לעצור את הזרימה, אין בכוחם של השמות לשנות את השרירותיות של הזרימה.
אנחנו נעים על גשרים של שמות, הזולת הוא שם. אבל אם השמות לא מגובים במעשים הם נשארים פנטומים.
אנחנו יוצרים באמצעות שמות, אלגוריתמים, שלהם אנו מוסיפים אנרגיה, כך הם הופכים לכלים. יצירות לשוניות אלו לא משכפלות את עצמן. האיסור מלאכל את פרי 'עץ החיים', נטל מיצירות אלו את יכולת השכפול, למען לא יתחרו בחוקי הקיום.
הקיינים של הדורות נתנו בכורה ליצירי 'דעת', לשמות, להגמוניה, לכבוד, למענם הקריבו את ההבלים, לא הבינו שיצירי 'דעת' צריכים לשרת את הקיום.
פאוסט, בדרמת גיתה, רצה להדמות לאיתני הטבע, רצה להשיג את זה באמצעות המאגיה של מפיסטו. רצה שהרייך השלישי, יצירתו, תזכה לאלף שנה. המאגיה של מפיסטו לא הועילה לו, הרייך שלו זכה לשתים עשרה שנה בלבד. פאוסט לא צלח לכפות על חוקי הקיום את משאלותיו.
חסידי הבינה המלאכותית משתעשעים עם רעיונות להתחרות עם חוקי הקיום, לבטל את המוות. הם לא לומדים מכשלונו של פאוסט שעם המאגיה של מפיסטו, לא צלח להידמות לאיתני הטבע, לא צלח להעניק ליצירתו, הרייך השלישי, יותר משתים עשרה שנות קיום.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 458 – חידת 'עץ החיים'
אני מקווה שקוראו הבלוגים שלי וקוראי הספרים שלי זוכרים את טענתי שבניגוד לשכפול עצמי של הישויות הביאולוגיות על-ידי הגנים שלהן, השפה, יצירותיה, אינן משכפלת את עצמן, הן ווירטואליות.
משל 'עץ הדעת' על שלושת חלקיו, הוא חידתי, כיוון שמסר את עקרונותיו בצורה מינימליסטית, לא הסביר היאך הגיע למסקנותיו. עלינו גם לדעת שמשל 'עץ הדעת' מבוסס על מיתוסים שרווחו בתקופת היווצרו, הנמצאים בתשתית המשל, שעל בסיסם המחברים יצרו את המהפכה המחשבתית שלהם. הדורות שבאו אחרי היווצרות המשל, לא תמיד הבחינו בין הטכסטים של המיתוסים הקודמים, לבין המסקנות של יוצרי המשל.
עלינו גם לזכור שתרבויות חדשות נוצרות על בסיס תרבויות קודמות שלהן הן מספקות פרשנויות חדשות. כך יש להניח שהיה קיים מיתוס על גן עדן, מיתוס על עץ דעת, מיתוס על נחש ערום חכם, מיתוס על עץ החיים.
לכל המיתוסים הישנים האלו מחברי משל זה נתנו פרשנויות חדשות, לא אחזור על כל הפרשנויות שעליהן כבר הרחבתי. ברצוני לפענח את חידת 'עץ החיים'. הדורות הבינו את האיסור מלאכל מפרי 'עץ החיים', כעונש על כך, שחוה ואדם אכלו מפרי 'עץ הדעת', שבו הנחש הבטיח לכם שבאוכלם מפרי העץ יהיו דומים לאלהים. האיסור מלאכל מפרי ' עץ החיים' הוסבר כשלילה מהאדם רציפות קיומית, שהנחש הבטיח. אבל לאחרונה הגעתי למסקנה רחבה יותר, הקשורה לתופעה, ש'דעת', השפה, יצירותיה, אינן משכפלות את עצמן, הן ווירטואליות. ובכן, השלילה מלאכל מפרי ה'עץ החיים' כוללת גם את העובדה, שנשלל מרכש של חוה ואדם, יצירות 'דעת', מלשכפל את עצמן, שהן ווירטואליות, והרי הנחש הבטיח לחוה ואדם שהם יהיו בעלי יכולת יצירה כמו אלהים.
ובכן, האיסור לאכל מפרי 'עץ החיים', הוא עונש, לא רק ששולל רציפות מהאדם, הוא גם מזים את הבטחת הנחש לחוה ואדם שהאכילה מ'עץ הדעת' תהפוך אותם דומים לאלהים ביצירה. כוונת הנחש שיצירות של חוה ואדם באמצעות 'דעת' יהפכו אותם לדומים לאלהים בבריאה, כיוון שהיצירות ישכפלו את עצמן, היצירות תהיינה דומות ליצירי הטבע המשכפלים את עצמם. ובכן, האיסור מלאכול מ'עץ החיים', נטל מיצירות 'דעת', את יכולת השכפול, בצורה זו הפך אותם לווירטואליות.
האיסור מלאכול מפרי 'עץ החיים', הפך את 'דעת', השפה, לישות לא מוחשית, ישות הנמצאת רק בזכרון של בני אדם, או עם המצאת הכתב, אפשר לקבע אותה בצורה קפואה.
האיסור מלאכול מפרי 'עץ החיים', נטל מבני אדם את היכולת להתחרות עם הטבע, עם הביאולוגיה, באמצעות 'דעת', טבע היוצר ישויות היכולות לשכפל את עצמן.
מדוע אם כן, האיסור מלאכול מפרי 'עץ החיים', אינו קשור רק להיות האדם בר מוות, כיוון שמחשבת התנ"ך האמינה שהאדם מתחדש בצאצאיו, ונצחיות הנה שרשרת הדורות, עובדה התואמת את חוקי הביאולוגיה שהאדם מתחדש בצאצאיו באמצעות הגנים שלו.
ובכן, אם הגוף הביאולוגי שלנו מתחדש על-ידי הגנים, ההכרה שלנו, שהיא פרי 'דעת' לא נירשת, השפה, המוגשמת לא נירשת, הילוד צריך לרכוש אותה מהקהילה שבה הוא נולד. למרק שחשב שהידע נירש, טעה לפי מדע הביאולוגיה. הוא וודאי לא קרא את משל 'עץ הדעת', וודאי לא הבין את מסר האיסור מלאכול את מפרי 'עץ החיים'. הוא לא הבין שהאיסור מלאכול פרי זה נטל מ'דעת' 'חיים', הפך את יצירתה לווירטואלית.
אבל לא רק למרק טעה, סוקראטס בדיאלוג 'מנו', טעה, כאשר טען שהידיעה היא 'היזכרות', ז.א. 'דעת' נירשת. טעו גם הוגים אחרים, שחשבו שהידע הוא אימננטי, הוגים כמו לייבניץ שחשב את האדם ל'מונדה', המכילה כבר את כל המידע, כך גם קאנט.
פלא הבנת מהות השפה התרחש בקרב יוצאי אור, אברהם, ענר, אשכל וממרא. בלי ספק שהם יכלו להגיע להבנה זו רק כיוון שהכירו את התרבות השומרית המפותחת, תרבויות אחרות של זמנם, ועל בסיסן יכלו ליצור את המהפכה המחשבתית הגדולה ביותר, הבנת מהות השפה, שדורות אחריהם לא הבינו.
יוצאי אור הגיעו להבנה עילאית למרות שהם לא ידעו עדיין על כך שהמח הוא מרכז האינטלקט האנושי. ידיעה זו על היות המח מרכז החשיבה הוכחה רק במאה השניה לספירה, על-ידי גלן, פילוסוף ורופא. אבות העברים הגיעו להבנה זו על-ידי אינטואיציה עילאית.
הובס ב'פרולוגומנה', של ספרו 'לוויתן', אומר שהאדם יכול ליצור כמו הטבע, ובכן הוא טעה, היצירה האנושית הלשונית היא ווירטואלית, אנחנו קוסמים, קוסמים יצירות לא מוחשיות, יצירות שלו משכפלות את עצמן.
מחשבת התנ"ך, שהתבססה על משל 'עץ הדעת', יעדה ל'דעת', לשפה, תפקיד של שרת הגוף בלבד. בחלק השלישי של משל 'עץ הדעת', חלק קין והבל, קין מיעד ל'דעת', לשפה, יעוד שונה, דבר המתברר מיחסו לבחירה, 'העדפת' אחיו הבל, על-ידי האלוהות. קין סבור שהוא יוכל לגזול מאחיו את 'ההעדפה', שהנה מושג לשוני. לשם כך, הוא הורג את אחיו, מקריב את גוף אחיו כקורבן חליפין, למען השגת מושג ה'העדפה'. הוא נותן בכורה ל'דעת', השפה, יצירתה הווירטואלית, ולא ל'קיום', קיום הגוף.
המשל מעמיד את קין לפני נסיון, האם הוא הבין את יעוד 'דעת', כשרתת של הגוף. קין כשל, כמוהו האנושות כושלת, כאשר היא מקריבה חיים, תמורת מושגים לשוניים. לפי ההיסטוריון היווני טוקידידס, המלחמה הפלופונזית פרצה, כיוון שספרטה רצתה לגזול מאתונה את ה'הגמוניה' ביוון.
הגל בספרו 'פנומנולוגית הרוח', סבור שהשגת 'מודעות', מושגת רק כתוצאה של הרג הזולת. הגל פרש את מסר משל 'עץ הדעת' בצורה שגויה. הגל סבר שהרג הבל על-ידי קין, העניק לו את המודעות, בעוד, שלפי המשל, 'מודעות' מושגת כתרומת 'דעת', שהיא מגשימה את עצמה באמצעות 'ניכור', הבדלות.
'דעת' השרתת של הגוף, מאפשרת לאדם על-ידי ה'ניכור' להבדל מהסביבה, להתבונן על עצמו מבחוץ, לראות את עצמו ערום. 'דעת' השרתת מסייעת לגוף, האדון, להתמצא ביקום.
ובכו, בהמשך, 'דעת' השרתת מעניקה למאווי הגוף, האדון, שמות, אלו, השמות, בהבדל ממאווי הגוף החי, הם חלולים. בהמשך, השמות, המורדים, נוטלים לעצמם בכורה.
במשך ההיסטוריה האדם יחס לשמות כוחות מאגיים, כך חשבו המצרים העתיקים, הם רצו להלחם באלים שלהם באמצעות שמות, חשבו להשיג נצחיות על-ידי השבעות לשוניות. האדם מוכן להקריב את גופו למען שמירת שמו.
ברור ששמות כאמצעי עזר, מאפשרים לאדם לשבות מהקיום הזורם רצף מוגבל. אבל אין בכוחם של השמות לעצור את הזרימה, אין בכוחם של השמות לשנות את השרירותיות של הזרימה.
אנחנו נעים על גשרים של שמות, הזולת הוא שם. אבל אם השמות לא מגובים במעשים הם נשארים פנטומים.
אנחנו יוצרים באמצעות שמות, אלגוריתמים, שלהם אנו מוסיפים אנרגיה, כך הם הופכים לכלים. יצירות לשוניות אלו לא משכפלות את עצמן. האיסור מלאכל את פרי 'עץ החיים', נטל מיצירות אלו את יכולת השכפול, למען לא יתחרו בחוקי הקיום.
הקיינים של הדורות נתנו בכורה ליצירי 'דעת', לשמות, להגמוניה, לכבוד, למענם הקריבו את ההבלים, לא הבינו שיצירי 'דעת' צריכים לשרת את הקיום.
פאוסט, בדרמת גיתה, רצה להדמות לאיתני הטבע, רצה להשיג את זה באמצעות המאגיה של מפיסטו. רצה שהרייך השלישי, יצירתו, תזכה לאלף שנה. המאגיה של מפיסטו לא הועילה לו, הרייך שלו זכה לשתים עשרה שנה בלבד. פאוסט לא צלח לכפות על חוקי הקיום את משאלותיו.
חסידי הבינה המלאכותית משתעשעים עם רעיונות להתחרות עם חוקי הקיום, לבטל את המוות. הם לא לומדים מכשלונו של פאוסט שעם המאגיה של מפיסטו, לא צלח להידמות לאיתני הטבע, לא צלח להעניק ליצירתו, הרייך השלישי, יותר משתים עשרה שנות קיום.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 458 – חידת 'עץ החיים'
אני מקווה שקוראו הבלוגים שלי וקוראי הספרים שלי זוכרים את טענתי שבניגוד לשכפול עצמי של הישויות הביאולוגיות על-ידי הגנים שלהן, השפה, יצירותיה, אינן משכפלת את עצמן, הן ווירטואליות.
משל 'עץ הדעת' על שלושת חלקיו, הוא חידתי, כיוון שמסר את עקרונותיו בצורה מינימליסטית, לא הסביר היאך הגיע למסקנותיו. עלינו גם לדעת שמשל 'עץ הדעת' מבוסס על מיתוסים שרווחו בתקופת היווצרו, הנמצאים בתשתית המשל, שעל בסיסם המחברים יצרו את המהפכה המחשבתית שלהם. הדורות שבאו אחרי היווצרות המשל, לא תמיד הבחינו בין הטכסטים של המיתוסים הקודמים, לבין המסקנות של יוצרי המשל.
עלינו גם לזכור שתרבויות חדשות נוצרות על בסיס תרבויות קודמות שלהן הן מספקות פרשנויות חדשות. כך יש להניח שהיה קיים מיתוס על גן עדן, מיתוס על עץ דעת, מיתוס על נחש ערום חכם, מיתוס על עץ החיים.
לכל המיתוסים הישנים האלו מחברי משל זה נתנו פרשנויות חדשות, לא אחזור על כל הפרשנויות שעליהן כבר הרחבתי. ברצוני לפענח את חידת 'עץ החיים'. הדורות הבינו את האיסור מלאכל מפרי 'עץ החיים', כעונש על כך, שחוה ואדם אכלו מפרי 'עץ הדעת', שבו הנחש הבטיח לכם שבאוכלם מפרי העץ יהיו דומים לאלהים. האיסור מלאכל מפרי ' עץ החיים' הוסבר כשלילה מהאדם רציפות קיומית, שהנחש הבטיח. אבל לאחרונה הגעתי למסקנה רחבה יותר, הקשורה לתופעה, ש'דעת', השפה, יצירותיה, אינן משכפלות את עצמן, הן ווירטואליות. ובכן, השלילה מלאכל מפרי ה'עץ החיים' כוללת גם את העובדה, שנשלל מרכש של חוה ואדם, יצירות 'דעת', מלשכפל את עצמן, שהן ווירטואליות, והרי הנחש הבטיח לחוה ואדם שהם יהיו בעלי יכולת יצירה כמו אלהים.
ובכן, האיסור לאכל מפרי 'עץ החיים', הוא עונש, לא רק ששולל רציפות מהאדם, הוא גם מזים את הבטחת הנחש לחוה ואדם שהאכילה מ'עץ הדעת' תהפוך אותם דומים לאלהים ביצירה. כוונת הנחש שיצירות של חוה ואדם באמצעות 'דעת' יהפכו אותם לדומים לאלהים בבריאה, כיוון שהיצירות ישכפלו את עצמן, היצירות תהיינה דומות ליצירי הטבע המשכפלים את עצמם. ובכן, האיסור מלאכול מ'עץ החיים', נטל מיצירות 'דעת', את יכולת השכפול, בצורה זו הפך אותם לווירטואליות.
האיסור מלאכול מפרי 'עץ החיים', הפך את 'דעת', השפה, לישות לא מוחשית, ישות הנמצאת רק בזכרון של בני אדם, או עם המצאת הכתב, אפשר לקבע אותה בצורה קפואה.
האיסור מלאכול מפרי 'עץ החיים', נטל מבני אדם את היכולת להתחרות עם הטבע, עם הביאולוגיה, באמצעות 'דעת', טבע היוצר ישויות היכולות לשכפל את עצמן.
מדוע אם כן, האיסור מלאכול מפרי 'עץ החיים', אינו קשור רק להיות האדם בר מוות, כיוון שמחשבת התנ"ך האמינה שהאדם מתחדש בצאצאיו, ונצחיות הנה שרשרת הדורות, עובדה התואמת את חוקי הביאולוגיה שהאדם מתחדש בצאצאיו באמצעות הגנים שלו.
ובכן, אם הגוף הביאולוגי שלנו מתחדש על-ידי הגנים, ההכרה שלנו, שהיא פרי 'דעת' לא נירשת, השפה, המוגשמת לא נירשת, הילוד צריך לרכוש אותה מהקהילה שבה הוא נולד. למרק שחשב שהידע נירש, טעה לפי מדע הביאולוגיה. הוא וודאי לא קרא את משל 'עץ הדעת', וודאי לא הבין את מסר האיסור מלאכול את מפרי 'עץ החיים'. הוא לא הבין שהאיסור מלאכול פרי זה נטל מ'דעת' 'חיים', הפך את יצירתה לווירטואלית.
אבל לא רק למרק טעה, סוקראטס בדיאלוג 'מנו', טעה, כאשר טען שהידיעה היא 'היזכרות', ז.א. 'דעת' נירשת. טעו גם הוגים אחרים, שחשבו שהידע הוא אימננטי, הוגים כמו לייבניץ שחשב את האדם ל'מונדה', המכילה כבר את כל המידע, כך גם קאנט.
פלא הבנת מהות השפה התרחש בקרב יוצאי אור, אברהם, ענר, אשכל וממרא. בלי ספק שהם יכלו להגיע להבנה זו רק כיוון שהכירו את התרבות השומרית המפותחת, תרבויות אחרות של זמנם, ועל בסיסן יכלו ליצור את המהפכה המחשבתית הגדולה ביותר, הבנת מהות השפה, שדורות אחריהם לא הבינו.
יוצאי אור הגיעו להבנה עילאית למרות שהם לא ידעו עדיין על כך שהמח הוא מרכז האינטלקט האנושי. ידיעה זו על היות המח מרכז החשיבה הוכחה רק במאה השניה לספירה, על-ידי גלן, פילוסוף ורופא. אבות העברים הגיעו להבנה זו על-ידי אינטואיציה עילאית.
הובס ב'פרולוגומנה', של ספרו 'לוויתן', אומר שהאדם יכול ליצור כמו הטבע, ובכן הוא טעה, היצירה האנושית הלשונית היא ווירטואלית, אנחנו קוסמים, קוסמים יצירות לא מוחשיות, יצירות שלו משכפלות את עצמן.
מחשבת התנ"ך, שהתבססה על משל 'עץ הדעת', יעדה ל'דעת', לשפה, תפקיד של שרת הגוף בלבד. בחלק השלישי של משל 'עץ הדעת', חלק קין והבל, קין מיעד ל'דעת', לשפה, יעוד שונה, דבר המתברר מיחסו לבחירה, 'העדפת' אחיו הבל, על-ידי האלוהות. קין סבור שהוא יוכל לגזול מאחיו את 'ההעדפה', שהנה מושג לשוני. לשם כך, הוא הורג את אחיו, מקריב את גוף אחיו כקורבן חליפין, למען השגת מושג ה'העדפה'. הוא נותן בכורה ל'דעת', השפה, יצירתה הווירטואלית, ולא ל'קיום', קיום הגוף.
המשל מעמיד את קין לפני נסיון, האם הוא הבין את יעוד 'דעת', כשרתת של הגוף. קין כשל, כמוהו האנושות כושלת, כאשר היא מקריבה חיים, תמורת מושגים לשוניים. לפי ההיסטוריון היווני טוקידידס, המלחמה הפלופונזית פרצה, כיוון שספרטה רצתה לגזול מאתונה את ה'הגמוניה' ביוון.
הגל בספרו 'פנומנולוגית הרוח', סבור שהשגת 'מודעות', מושגת רק כתוצאה של הרג הזולת. הגל פרש את מסר משל 'עץ הדעת' בצורה שגויה. הגל סבר שהרג הבל על-ידי קין, העניק לו את המודעות, בעוד, שלפי המשל, 'מודעות' מושגת כתרומת 'דעת', שהיא מגשימה את עצמה באמצעות 'ניכור', הבדלות.
'דעת' השרתת של הגוף, מאפשרת לאדם על-ידי ה'ניכור' להבדל מהסביבה, להתבונן על עצמו מבחוץ, לראות את עצמו ערום. 'דעת' השרתת מסייעת לגוף, האדון, להתמצא ביקום.
ובכו, בהמשך, 'דעת' השרתת מעניקה למאווי הגוף, האדון, שמות, אלו, השמות, בהבדל ממאווי הגוף החי, הם חלולים. בהמשך, השמות, המורדים, נוטלים לעצמם בכורה.
במשך ההיסטוריה האדם יחס לשמות כוחות מאגיים, כך חשבו המצרים העתיקים, הם רצו להלחם באלים שלהם באמצעות שמות, חשבו להשיג נצחיות על-ידי השבעות לשוניות. האדם מוכן להקריב את גופו למען שמירת שמו.
ברור ששמות כאמצעי עזר, מאפשרים לאדם לשבות מהקיום הזורם רצף מוגבל. אבל אין בכוחם של השמות לעצור את הזרימה, אין בכוחם של השמות לשנות את השרירותיות של הזרימה.
אנחנו נעים על גשרים של שמות, הזולת הוא שם. אבל אם השמות לא מגובים במעשים הם נשארים פנטומים.
אנחנו יוצרים באמצעות שמות, אלגוריתמים, שלהם אנו מוסיפים אנרגיה, כך הם הופכים לכלים. יצירות לשוניות אלו לא משכפלות את עצמן. האיסור מלאכל את פרי 'עץ החיים', נטל מיצירות אלו את יכולת השכפול, למען לא יתחרו בחוקי הקיום.
הקיינים של הדורות נתנו בכורה ליצירי 'דעת', לשמות, להגמוניה, לכבוד, למענם הקריבו את ההבלים, לא הבינו שיצירי 'דעת' צריכים לשרת את הקיום.
פאוסט, בדרמת גיתה, רצה להדמות לאיתני הטבע, רצה להשיג את זה באמצעות המאגיה של מפיסטו. רצה שהרייך השלישי, יצירתו, תזכה לאלף שנה. המאגיה של מפיסטו לא הועילה לו, הרייך שלו זכה לשתים עשרה שנה בלבד. פאוסט לא צלח לכפות על חוקי הקיום את משאלותיו.
חסידי הבינה המלאכותית משתעשעים עם רעיונות להתחרות עם חוקי הקיום, לבטל את המוות. הם לא לומדים מכשלונו של פאוסט שעם המאגיה של מפיסטו, לא צלח להידמות לאיתני הטבע, לא צלח להעניק ליצירתו, הרייך השלישי, יותר משתים עשרה שנות קיום.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 457 -שמות הנם גשר על הקיום הזורם

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 457 – שמות הנם גשר על הקיום הזורם
ללא השם הלוכד את גופינו הביאולוגי המשתנה, לא היינו מודעים להיותינו ישות רציפה. כך לגבי כל תופעות הקיום שאנו לוכדים אותם בשמות, שמות שלמעשה הם גשרים על זרם הקיום.
אנו צועדים על גשר השמות, שמות שהנם ישויות נעלמות
מכאן עולמינו השמי הווירטואלי, הנו תולדה של זכרון הקהילה היוצרת את השמות, זוכרת אותם, מאכסנת אותם בזכרון. בהבדל מהעולם השמי הווירטואלי, הקיום הזורם הוא מוחשי, מתקיים גם כאשר הקהילה הזוכרת את השמות נכחדת.
אם אנו מתבוננים על ההיסטוריה האנושית, מתברר לנו, שממלכות שלא הכירו כתב ולא קבעו בו את קורותיהן, נגוזו, כאילו לא היו קיימות. אבל גם ממלכות אימתניות שהטילו את אימתן על אוכלוסיות, ששאפו לנצחיות על-ידי כיבושים כוחניים, הזניחו את עולמן הלשוני, זכרונן שרד רק בשמות שנשתמרו בכתבים אצל קורבנותיהם. כך זכרונם של האשורים נשמר בזכרון מקובע בכתב של העברים, קורבנות ממלכה אימתנית זו. אלו המנסים להנציח את עצמם בכוחנות, זכרם נגוז.
אנו מודעים לקורות הממלכה המצרית העתיקה, שהשאירה פירמידות, עושר חומרני, רק אחרי שהכתב שלהם פוענח על-ידי שמפוליון. הפירמידות האלמות שהיו צריכות להעיד על פרעונים בעלי כח, ללא פענוח הכתב המצרי, לא יכלו להעיד על אלו שיצרו אותן.
אנו יודעים היום הרבה על התרבות השומרית הגדולה, תרבות שהמציאה כתב, היסטוריה, יצרה ספרות, חקקה חוקים, רק אחרי שפוענחו חרסים שהתגלו בארכיאולוגיה, חרסים שעליהם השומרים העלו את יצירותיהם. מבלעדי התרבות השומרית העילאית, תרבות התנ"ך לא היתה נוצרת. תרבות התנ"ך רק הוסיפה נדבכים חשובים ביותר לתרבות שממנה יצאה, שקיומה של תרבות זו, עד לפענוח הכתב שלה נשכחה.
האם המין האנושי נתן, נותן לעצמו דין וחשבון, שמה שנשאר מממלכות, מקהילות, הנם השמות המהווים גשרים על זרם הקיום, שהנו אדיש לתופעת האדם האנומלי ביקום?
עילאיות תרבות התנ"ך, תרבות שיצרו אותה אבות העברים, שהם הבינו שהנצחה של קהילה במילים נעלמות, בקבוע תולדותם בכתב, הקיימת רק בזכרון הקהילות, עדיפה, על נסיון של הנצחה תולדות ממלכות, על-ידי כוחנות.
הכתבים השומריים שפוענחו, מאפשרות לנו לקונן יחד עם אמהות, עם אם דומוזי הרועה שביזון גרם למותו, לדעת על מעשיו הטובים של הבן שדאג לסביבתו. אנו יכולים לקונן יחד עם האלה נינגל על חורבן עירה אור. אנו יכולים לשוחח עם גילגמש, שרצה להנציח את שמו בהעניקו שמות למעשיו, בהבינו ששמות יכולים לשרוד בזכרון קהילות.
האם היינו יודעים על אברהם, ענר, אשכול וממרא, שעזבו את אור, והיו שואפים להנציח את עצמם בכיבושים, ולא מתרכזים ביצירת בסיס ללשון היוצרת גשרים, ואולי גם המציאו את כתב האלף-בית, שתאם את שפתם השמית, במקום הכתב השומרי. הם ידעו ש'דעת' היוצרת מילים עדיפה על כח, עדיפה על כח ששימש את קין בהרגו באמצעותו את אחיו הבל, ברצותו להנציח את בחירתו במקומו.
אברהם רצה לתגמל את ענר אשכול וממרא, בהבינו שהיצירה הלשונית שהם יצרו עדיפה על מעשי כח.
בני אדם לא נתנו, לא נותנים, לעצמם דין וחשבון על התופעה האנומלית, היצירה הלשונית, שכאשר היא מקובעת בכתב, בהבדל מהיסודות בטבע, הזורמים, משתנים, יצירות אלו לא משתנות. דוגמה לכך, היצירות השומריות שנחרתו על לוחות והתגלו בחפירות ארכיאולוגיות שמרו על צורתן. דוגמה חשובה עוד יותר, יצירות העברים, שקובעו בכתב, בתנ"ך, לא משתנות, גם אם העברים שיצרו יצירות אלו פסו מהעולם.
כפי שציינו בשעורים קודמים השפה שהוענקה לאדם על-ידי האבולוציה, היא כלי נוסף לאדם, כלי שצריך לשרת את הגוף, להעניק לאדם מודעות על קיומו. אבל השפה נוטלת לעצמה עוד תפקיד, ליצור עולם של חלומות, יצירת מציאות של חלום ושברו. שקספיר בדרמה שלו 'הסערה' אומר: 'אנחנו חומר כזה שממנו חלומות עשויים, וחיינו הקטנים מעוגלים בשנה'.
לא בכדי שקספיר מדבר בדרמה זו על יצירת חלומות, כי בדרמה זו הוא רואה את עצמו קוסם שנהפך ככזה, אחרי שבילה את ימיו בקריאה בספריה. ובאמת רוב יצירותיו של שקספיר מבוססות על סיפורים מן המוכן, שלהם הוא הוסיף יסודות מכשרונותיו כמשורר, שהפכו אותן ליצירות קסומות.
שקספיר מיחס ליצירותיו הקסומות כוח, שאפשר לו לנצח את מתנגדיו, מתנגדים שזלזלו בו בגלל העדר השכלה רשמית. ועתה, אחרי שסיים את נצחונותיו, הוא מוריד מעצמו את מעיל הקסמים וחוזר לביתו המקורי.
שקספיר לא עסק בפילוסופית השפה, אבל באינטואיציה שלו הבין שהאדם הנו תוצר חומר שמאפשר יצירת חלומות. ובכן, השפה מחוץ להיותה כלי המיועד לשפר את חיי הגוף של האדם, היא כלי היוצר שמות המהווים גשר על הקיום הזורם, כלי היוצר שמות הנותנים לגוף המשתנה רצף, כלי היוצר עולם חלומות המרחיב את מנעד האדם, מנעד המאפשר לאדם לצאת מגופו הקטן למרחב.
השפה היוצרת חלומות עוברת את גבול יעודה, הרי היא ישות נעלמת, לא מוחשית, כך הן החלומות, ישויות לא מוחשיות, יכולות להתגשם רק אם הן נשמעות לחוקי הקיום, מוסיפות לעצמן פעולות, המאפשרות קיום.
מחשבת התנ"ך צמצמה את יכולות השפה לגבולות חוקי הקיום. כך מחשבת התנ"ך לא יצרה עולם חלופי חלומי, הצטמצמה לעולם נגלה בלבד, הועידה את ההבטחות החלומיות להתגשם לשרשרת הדורות.
שקספיר הקוסם, שקסם לעצמו בחלומותיו שלטון בממלכה, כמלך מילן, בהסירו מעצמו את מעיל הקסמים, לא הפך למלך, במציאות הוא חזר לעיר מולדתו כאדם מהשורה, מת זמן קצר אחרי חזרתו.
האדם המאוכזב מכלי השפה שאינו מגשים את חלומותיו, פונה לאמצעי הכח, ומדמה שכלי זה יגבר על הגבלות חוקי הקיום, אבל גם חלום כוחני זה נגמר בשבר. כח ללא שפה לא יוצר דבר, דוגמה לכך חלומו של פאוסט שרצה יצירת ממלכה אחרי שהוא ביטל את יסוד השפה, רצה ממלכה בסיועה המאגיה של מפיסטו, את 'רייך אלף השנה' שלא התגשם.
כבר המצרים העתיקים ניסו להשיג נצחונות על-ידי שימוש במאגיה, במציאות מאגיה המבוססת על השבעות שהן נוסחאות לשוניות מעוותות, ללא מעשים מוחשיים, לא משיגה דבר.
השפה תמיד נכשלת כאשר היא עוברת את מנעד היכולות שלה, כאשר היא יוצרת, למשל, משאלה לשינוי סדרי עולם, כפי שעשתה ראשית הנצרות, משאלה כזו, חלום כזה, לא יכול היה להתגשם.
שקספיר צדק כאשר ראה את עצמו קוסם, הרי יצירותיו היו מעשי קסם, אבל הן יכלו להתגשם רק על הבמה. כאשר שקספיר רצה בקסם להיהפך למלך מילן, כמובן בכך הוא לא צלח. יצירות מעשי קסמים צולחים רק על הבמה. במציאות חלומות קסם יכולות להתגשם רק אם מצרפים להן פעולות מוחשיות.
בהבדל ממעשי הקסמים של שקספיר, ההבטחות שניתנו לאבות העברים, חלומות, התגשמו, כיוון שאבות אלו הבינו, שרק שרשרת דורות שיוסיפו להבטחות אלו מעשים מוחשיים, יגשימו אותן.
הגדרתו של שקספיר את האדם כקוסם נכונה, כיוון שהשפה היא אמצעי קסם, אבל הקסם מתגשם רק אם הוא מלווה במעשים מוחשיים. אבות העברים היו קוסמים שיצרו הבטחות חיוביות, השאירו את אפשרויות התגשמותן לשרשרת הדורות שיפעלו.
בהבדל מאבות העברים הקוסמים, גיבוריו של שקספיר בטראגדיות שלו, ביססו את חלומותיהם על יסודות רעועים, שיפוט מוטעה, לכן הם נכשלו.
אם מסר אבות העברים הוא חיובי, מבוסס על שיפוט מציאות נכון, מסר הקוסמים בטראגדיות של שקספיר שלילי, מבוסס על שיפוט מוטעה של המציאות. את אותו דבר אפשר להגיד על הטראגדיות היווניות שהיו מבוססות על שיפוט מוטעה של המציאות, על אמונה בשלטון של גורל.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 456 – הזמן המודד

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 456 – הזמן המודד
עלינו להתחיל את דיונינו במהות הזמן, לפי דעותיו של הנרי ברגסון בספרו 'האבולוציה היוצרת', בו הוא נותן לזמן להיות 'מפעיל', יוצר את האבולוציה. ברגסון ראה את המדע היווני כ'סטטית', כיוון שמדע זה לא לקח בחשבון את הזמן המפעיל. ברגסון בטענה זו, מבדיל את מדע הגאומטריה של היוונים, שהיה סטטי, מרחבי, למדע החדש, העושה שימוש ב'זמן', הקובע התפתחות הנגרמת על-ידי הזמן המפעיל. הזמן לפי הגדרת ברגסון הוא 'כח' מפעיל, כח ממציא.
מעניין לציין, שברגסון לא מזכיר את הרקליטוס, שראה את הקיום הזורם, שאפלטון ואריסטו יצאו נגדו בזעם. אם היה ברגסון מזכיר את הרקליטוס, היה מבין שהקיום זורם, והזמן רק מודד זרימה זו, והוא אינו גורם אותו. המדע החדש חוזר לדעתו של הרקליטוס שהיקום נמצא בזרימה, משתמש בזמן רק כמודד זרימה זו, דבר שהרקליטוס לא עשה.
ברגסון היה פילוסוף יהודי שנולד בשנת 1859 , קיבל פרס נובל בשנת 1929, והשפעתו היתה רבה בזמנו. ברגסון שמופיע בספריו של פרוסט בשם ברגוט, התקרב לנצרות, למרות שלא המיר את דתו. חשוב לציין עובדה זו, שברגסון שהעריך ימים, למרות התקרבותו לנצרות, מת בשנת 1941, בימי כיבוש צרפת על-ידי גרמניה הנאצית, אחרי שהיה עליו להתפקד לפני הכובשים כיהודי.
הזכרנו פעמים רבות בשעורים קודמים את ספרו של התיאולוג הנורווגי, טורליף בומם, בשם : 'מחשבה עברית בהשואה עם מחשבה יוונית'. בומן הושפע מהפילוסופיה של ברגסון, בהבדל ממנו עשה בה שימוש, כאשר הוא ניסה להציג את שתי ההשקפות, את ההשקפה העברית ואת ההשקפה היוונית, דבר שברגסון לא עשה.
בומן אימץ את קביעתו של ברגסון שהמדע היווני היה מרחבי סטטי, והעמידו מול המחשבה העברית, שלפיו, בהשפעת ברגסון, היתה דינמית, כתוצאה מהיותה מופעלת על-ידי הזמן. בומן עשה שימוש ברעיונו של ברגסון לגבי המחשבה העברית.
הגדרות אלו של בומן לגבי שתי התרבויות נכונות, שהמחשבה היוונית היתה סטטית מרחבית, בעוד המחשבה העברית היתה דינמית. בומן רק טעה, כאשר יחס למחשבה העברית שהיא מופעלת על-ידי הזמן, לכן היא דינמית. כפי שקבענו לעיל, זמן אינו מפעיל, זמן הוא רק מודד התרחשויות.
המחשבה התנ"כית אמצה את הקיום הזורם, בקבעה שהקיום אינו רציף, לכן גם קיומו של האדם אינו רציף, כיוון ש'המוות' קוטע אותו, הוא מתחדש בשרשרת הדורות. אלו שמרדו במשל 'עץ הדעת', משל שקבע שחיי אדם קצובים, נגמרים במוות, מתחדשים בצאצאים, הושפעו מהמחשבה היוונית הסטטית, מחשבה שהאמינה בקיום רציף.
ובכן, הדינמיות של מחשבת התנ"ך, לא היתה מונעת על-ידי ה'זמן' המפעיל, נוסח ברגסון, אלא הכירה בקיום זורם. בקיום זורם זה האדם בעל השפה שובה נתחים ממנה באמצעות הענקת שמות לנתחים אלו, למשך מוגבל. כך האדם יצור ביאולוגי הנמצא בהשתנות מתמדת, מילד לנער, למבוגר, השם הופך אותו ליחידה סטטית, למשך מוגבל.
אם לפי הרקליטוס אי אפשר להכנס פעמים רבות לאותו נהר כיוון שהוא נמצא בזרימה, לפי מחשבת התנ"ך הנהר שכונה בשם, מאפשר להכנס לתוכו פעמים רבות. הרקליטוס לא היה מודע לשפה השובה נתחים מהזרימה למשך קצוב בהענקת שמות לנתחים.
המורדים בעיקרון של משל 'עץ הדעת' המכיר במוות, בהפסקות, לא הבינו שרק מודעות למוות מאפשר את תחושתינו שאנו קיימים, ברצף אין קיום, וודאי שאין בו את התחושה של יחיד שהוא מתקיים.
ברגסון לא רק טעה בקבעו שהזמן מפעיל את הקיום, גורם לאבולוציה, הוא התעלם מהרקליטוס, שגם סוקראטס, אפלטון, אריסטו התעלמו ממנו. מחשבת התנ"ך קדמה למחשבתו של הרקליטוס, אף היא הבינה שהקיום זורם, אבל עצרה את הזרימה בלכידתה נתחים מהזרימה למשך קצוב על-ידי שמות, בצורה כזו נתנה אפשרות לקיום עולמו של האדם.
השפעתו של ברגסון היתה לא רק על התיאולוג בומן, אלא היא השפיעה גם על מחשבתו של פרוסט שכינה את ספריו בשם 'החיפוש של הזמן האבוד', והספר האחרון בסדרה זו כונה על-ידו 'הזמן הנמצא.'
מי שקורא את ספריו של פרוסט, נוכח לדעת שהוא רואה את כל ההתרחשויות המשתנות כנגרמות על-ידי הזמן. במציאות ההתרחשויות משתנות כיוון שהאדם הביאולוגי נמצא בשינויים מתמידים, המשפיעים גם על התנהגותו, על מחשבתו.
פרוסט לא הבין שכאשר פתאום העבר הופיע לפניו, עבר זה היה מקובע במוחו, בזכרונו, בתמונות, במילים סטטיות. האדם יכול לדלות תמונות סטטיות אלו מהזכרון. התרחשויות מסוימות מדי פעם העלו במוחו של פרוסט תמונות לשוניות סטטיות מהזכרון, אלו שהזמן נעדר מהן, כפי שההיסטוריה משמרת זכרון מאורעות בתמונות לשוניות סטטיות. אנו יודעים על רצף אנושי בגין תמונות היסטוריות סטטיות אלו שקובעו בכתב, עמים שלא המציאו עדיין את הכתב ולא קיבעו באמצעותו מאורעות, זכרונם נגוז. כך פרוסט לא העלה זמן אבוד, הוא העלה תמונות סטטיות מילדותו, שהתווספו בזכרון, הוא העלה זכרון.
אמנם פרוסט בסוף ספרו 'הזמן הנמצא' אומר שכאשר האדם מת, הזמן מסתלק ממנו. הוא רק לא הסיק מקביעתו זו של עצמו, שגם הזכרון שקפא הוא אל-זמני, הזמן הסתלק ממנו.
פרוסט שנחשב סופר צרפתי, למעשה לפי ההלכה היה יהודי, כיוון שאמו היתה יהודיה שלא נטבלה לקאתוליות כמו בנה שנטבל, לדתו של אביו. מצדו היהודי פרוסט היה גם מקורב לברגסון.
אנחנו צריכים ליחס לזמן עוד תפקידים, מחוץ לתפקידו למדוד את המאורעות, התרחשויות. הזמן גם מסדר את ההתרחשויות בזכרון שכבה על שכבה. נוסף לכך, הזמן גם מודיע לנו על תחילת התרחשות, ועל סיומה.
ההיסטוריה האנושית מתאפשרת בזכות השמות הניתנות לאישים ולמאורעות, ואלו מקובעים בכתב, והזמן מסדר את המאורעות שכבה על שכבה. וכפי שקבענו קודם, היסטוריה מתאפשרת הודות להמצאת הכתב המקבע את השמות. ברור ממה שנאמר, הזמן אינו מפעיל את זרימת המאורעות, אלו זורמים הודות לחוקי הקיום הגורמים לזרימת ההתרחשויות.
חוקי הקיום הם מאחורי הזרימה, ההשתנות, זרימה המאפשרת צמיחה והפסקות, מוות, וצמיחה מחודשת.
רק חוקי הקיום הגורמים לזרימה, מאפשרים גם פעילות אנושית. לכן מחשבת התנ"ך שהכירה בהשתנות, פעלה לפי חוקי הקיום, אלו הגורמים השתנות, היתה פעלתנית, דינמית. על כן מחשבת התנ"ך לא היתה דינמית, כפי שסבר התיאולוג בומן בעקבות ברגסון כתוצאה מהזמן המפעיל.
לזמן המודד עוד תפקיד חשוב. העובדה שהוא מסדר את המאורעות שכבה על שכבה, הוא יוצר רצף. ההיסטוריה האנושית מספרת לנו על התרחשויות ברצף.
כבר פרק הבריאה, פרק א' של ספר בראשית, מספרת לנו שהבריאה היא דינמית ורציפה ומתבצעת על-ידי רצון חופשי, כיוון שהאלוהות לא נשלטת על-ידי חוקים דטרמיניסטיים. הרופא, פילוסוף גלן, במאה השניה לספירה, טען, שרצון חופשי נכנס לעולם הנוצרי מאופן פעולת האלוהות הבוראת ולא משועבדת לחוקים דטרמיניסטיים. גלן ראה בכך הבדל בין התרבות הנוצרית שהתבססה על התנ"ך, לבין התרבות היוונית שהאמינה בעולם נצחי ולא ידעה בקיום רצון חופשי.
הזמן בפרק הבריאה קובע או מודד את משך פעילות השמש, הירח, הוא אינו גורם מפעיל.
בדבר הרביעי מתוך עשרת הדברות, האדם מצווה לחקות את בריאת העולם של האלוהות, בהפעילו את רצונו החופשי ביצירת עולמו. אם האלוהות בראה את היקום מתוך רצון חופשי והזמן שימש אותה רק כמודד, גם האדם בורא, יוצר את עולמו מרצון חופשי והזמן הוא רק מודד בידיו.