אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 474 – גורל שרירותי מול השגחה

אוניברסיטה ווירטואלית – שעו 474 – גורל שרירותי מול השגחה
יוצאי אור, אברהם, ענר אשכול וממרא, חוללו את המהפכה המחשבתית שלהם, שהעמידו מול האמונה בגורל שרירותי אמונה בהשגחה. עובדה זו חשובה, למען נבין מדוע במחשבת התנ"ך לא קיימת טראגדיה שרירותית, פרי גורל עוור. רוע בתנ"ך היא מעשה בני אדם, רצחנות פרי חמדנות אנושית, כמו מקרה קיין ההורג את אחיו הבל, כתוצאה של חמדנות, רצונו לגזול בחירת אחיו.
מי שקורא את קינת נינגל על חורבן עירה אור, נוכח לדעת שתחינתה מושמת לאל, כאשר האלים מנמקים את סירובם, לבטל את השמדת אור, בנימוק שגזרות גורל אין לשנות. הסרוב לא מנומק בטענה שאור חטאה.
גם היוונים המאוחרים האמינו שגורל עיוור שולט לא רק בחיי אדם, שולט גם באלים.
הדגשת מהפכה מחשבתית זו חשובה, למען נבין את התפתחות תרבות המערב, תולדה של מחשבת התנ"ך, במריה בה, באימצה אותה.
אפילו הטראגדיות של שקספיר, לא נגרמות כתוצאה של גורל עיוור, אלא כתוצאה של מעשי אדם זדוניים. קשה לדעת ממי שקספיר הושפע, הרי הוא חי כבר אחרי הרפורמציה, אם הושפע מקלווין, שאימץ את ההשגחה, התנגד לאמונה היוונית בגורל עיוור. או שמא אנגליה שהיתה מדינת חוק, מאז ה-MAGNA CARTA, התפתחה בצורה עצמאית, הושפעה ממחשבת התנ"ך.
קיימת דוגמה מובהקת בין יחס האנגלים למיתוס פאוסט, ליחס הלותרנים לגיבור מיתוס זה, שנראה בהמשך. מרלו המחזאי כתב דרמה על פאוסט, ובסוף הדרמה לא העניש את הגיבור על מעשיו, הצנזורים האנגליים הכריחו אותו לשנות את סוף הדרמה, ולהעניש את הגיבור. כמובן שדרישה זו מנוגדת להשקפה הלותרנית, שלא הענישה את פאוסט.
אבל נחזור למחשבת התנ"ך, וננסה לראות את ההבדל העקרוני בינה לבין המחשבה היוונית. ניקח את דרמת איוב. את גיבור דרמה זו פוקדים אסונות, למרות שהוא רואה את עצמו חף מפשע, ההיפך, הוא ניסה לשנות את מהלכי חייו על-ידי הקרבת קורבנות. בצר לו, בגין האסונות שפקדו את בניו, בהמשך גם אותו עצמו פוקדים חוליים, אמונתו מתערערת. הידידים שבאים כביכול לנחמו, מאשימים אותו בחטאים שבגינם פקדו אותו האסונות.
ובכן, דרמת איוב בשלב זה דומה לטראגדיות יווניות, אם היא היתה נגמרת ללא ההסבר, שרבים רואים אותו כתוספת מלאכותית, תוספת שבה מופיעה האלוהות ומשיבה לטענות הגיבור. למעשה תוספת זו אינה מלאכותית, אלא היא מטרת הדרמה לטעון נגד קורבנות, כפי שהנביאים התנגדו להם, קורבנות כשוחד, לשנות מהלכי חיים, וכן נסיון להסביר את הסדר היקומי של ההשגחה.
אלוהים המופיע בתוספת זו, מגנה את הידידים שהאשימו את הגיבור לשוא, מנסה להוכיח לאיוב, שהוא נעדר הבנה למהלכי חוקי הקיום, נעדר הבנה למהלכי ההשגחה, הדואגת לכל ברוייה. איוב המתוודה בטעויותיו, זוכה לחידוש חייו, לבנים ובנות, זוכה לאריכות חיים.
חדוש חייו של איוב, הוא בהתאם להשקפה התנ"כית, שבה כל ההטפות של הנביאים, תמיד נגמרות בנחמות, בה הגיבורים שלא חטאו, עמדו בנסיונות לבסוף מצליחים. הנחמות של מחשבת התנ"ך מבדילות אותה ממחשבת השומרים, מחשבת היוונים המאוחרים. פרומתיאוס בטראגדית איסכילוס, לא זוכה לנחמות, בדומה לאיוב.
גם גיבורים אחרים של הטראגדיות היווניות, לא זוכים לנחמות.
אין כאן רצון, בכתבה זו להתיחס לראשית הנצרות ובמרד שלה ב'דעת', ממשל 'עץ הדעת', וכל ההשתלשלויות ממרד זה. הרצון כאן היא להצביע על הפרשנות השונה שניתנה לנצרות, וכמובן על בסיסה התנ"כי, על-ידי שני הרפורמטורים, לותר וקלווין.
בשעורים קודמים לאלו כבר הוזכר כמה פעמים, שהעולם הפרוטסטנטי, שכלל את חסידי לותר ושל קלווין, לא שם לב על ההבדלים התיאולוגיים שבכתבי שני הרפורמטורים. שלקח ארבע מאות שנה, למען יעמדו על ההבדלים, כתוצאה מההתפתחות השונה שהתחוללה בארצות ששם תורותיהם של לותר או של קלווין אומצו.
אפילו חוקר מכובד כמו מקס וובר, שכבר הבין שיש הבדל בין תורותיהם של לותר וקלווין, מהתוצאות, למעשה לא הבין נכונה את הסיבות, ייחס את ההבדל להנחה מוטעית, כמו הפרדסטינציה, ולא לעקרונות הממשיים שמבדילים בין תיאולוגית לותר וזו של קלווין. כבר הוזכר בשעורים קודמים, שההבדל הממשי בין התיאולוגיות של לותר וקלווין, הוא שהראשון המליך על העולם הנגלה את השטן, בעוד שקלווין נתן בכורה להשגחה.
תומס מאן, במלחמת העולם השניה, כבר הבין שההתפתחות המיוחדת של גרמניה, מקורה בתיאולוגית לותר, בהעלותו של רפורמטור זה את השטן כשליט העולם הנגלה. אבל גם תומס מאן, לא התיחס ליחוד תיאולוגית קלווין שנתן בכורה להשגחה.
מה שהיום מכונה העולם המערבי, הוא העולם ששם תיאולוגית קלווין ניצחה. היא ניצחה לא רק כיוון שנתנה בכורה להשגחה, אלא גם כיוון שהיא למעשה החזירה את הנצרות למקורה התנ"כי.
הזכרנו את הטראגדיות של שקספיר שההתרחשויות בהן הן לא תוצאה של גורל, כפי שבטראגדיות היווניות, אבל למרות שינוי זה, הטראגדיות של שקספיר לא נגמרות בסוף טוב, בדומה לדרמת איוב.
בהבדל מהטראגדיות השקספיריות, אם אנו מתיחסים לסרטים האמריקאיים הקלסיים, בהן בדרך כלל סוף טוב. יש לראות בעובדות אלו את ההשפעה הפוריטנית בארה"ב, שהיתה כולה מבוססת על עקרונות תנ"כיים.
אם אנו רוצים להשוות סרטים אלו לאופרות האיטלקיות, שוב אנו רואים הבדל מהותי. האופרות האיטלקיות הקלאסיות תמיד נגמרות ברע. בלי ספק שאפשר לראות בכך את ההשפעה של הקאתוליות, השונה מהקלוויניזם האופטימי.
ברור שדברים אחרונים אלו לא מבוססים על מחקרים מעמיקים. אבל ההבדל בין הלותרניות והקלוויניזם מבוסס על מחקר מעמיק, על השוואה מעמיקה בין התיאולוגיה הלותרנית והקלוויניסטית.
ההשוואה בין התיאולוגיות הנ"ל מוכיחה, שעקרונות ראשיתיים מעצבים תרבויות לדורות. כבר הראנו בתחילת השעור, שתרבות התנ"ך, היא תולדה של מהפכה מחשבתית הנמצאת במשלים פילוסופיים, שאותם יצרו אבות העברים, משלים בהן אנו מוצאים את מושג ההשגחה. הראינו, שמושג זה שונה מהאמונה השומרית, שהאמינה בגורל עיוור השליט בחיי אדם.
הטיעון בשעור זה מנסה להוכיח שתולדות האדם היא תולדה של מושגים לשונאיים ראשוניים המקובעים בקוסמולוגיות.
רעיונות קוסמולוגיים מעצבים תרבויות, כמו ה- DNAמעצב התפתחות ביאולוגית.
לכן לא יפלא, שמי שעקב אחרי מהלך התפתחות התרבות הגרמנית אחרי הרפורמציה, התרכז ברעיונות של לותר, יכול היה לראות איך רעיונות אלו עצבו את כל המחשבה הגרמנית, שהובילה ישר לרייך השלישי.

מודעות פרסומת

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 473 – הנחש, קיין, פאוסט

אוניברסיטה וירטואלית – שעור 473 – הנחש, קיין, פאוסט
במחשבה האנושית קיים תמיד מורד נגד סדרי עולם. מחשבת התנ"ך נתנה את התפקיד הזה ל'נחש'. יש להניח שיוצרי המשל 'עץ הדעת', ענר, אשכול וממרא, (לפי השערה), השתמשו במיתוס שהיה רווח בזמנם, על 'נחש חכם' שלו כוחות מיוחדים, כוחות מאגיים.
בתשתית משל 'עץ הדעת', אנו מוצאים כמה שרידים של מיתוסים קיימים, שיוצרי המשל שללו את המסר שלהם. כך היה קיים גם מיתוס 'גן עדן', שיוצרי משל 'עץ הדעת' נתנו לא פרשנות משלהם.
'הנחש' במשל 'עץ הדעת' מבטיח לחוה יכולות אלוהיות, אם היא תאכל מפרי 'עץ הדעת'. ברור שיכולות כאלו, מטרתן למרוד באלוהות, למרוד בסדרים שלו. מחשבת התנ"ך שמטרתה השלמה עם סדרי עולם, מיד מענישה את המורד בהם.
משל 'עץ הדעת' המבטא השלמה עם חוקי הקיום, מעניק לחוה ואדם האוכלים מפרי 'עץ הדעת', את יכולת ה'הבדלה', הבדלה שהיא מיסודות סדרי עולם, יחד עם 'מודעות'. ומדוע הענקת המודעות חשובה, למען, שחוה ואדם יכירו בסדרי עולם, לפיהם הקיום קצוב. ברור שהכרה בעובדה שהקיום קצוב, מנוגד להבטחת ה'נחש' על קיום רצוף.
חוה ואדם שנעשו מודעים, מבינים שהם עירומים, מבינים בהמשך שנאסר עליהם לאכול מ'עץ החיים'. גם מיתוס 'עץ החיים', וודאי היה רווח בתקופת היווצרות משל 'עץ הדעת', שמחבריו שללו את המסר שלו, על הענקתו חיים נצחיים, רציפים, שלא תאם את ההשקפה הקיומית של מחשבתם.
הדורות לא הבינו את מסר איסור מלאכול מפרי 'עץ החיים', שפירושו הוא הכרה בקיום קצוב, הכרה במחשבה המסוגלת רק לקלוט את חוקי הקיום הקצובים, ולא רצף, קיום היקום, מחוץ לעולם הנגלה.
הרי הבטחת הנחש היתה הבנת הרצף, מחשבת התנ"ך קצצה את הידיעה רק לעולם הנגלה.
כך, מראשיתה מחשבת התנ"ך מנעה את המורדים בסדרי עולם האדם, סדרי עולם קצובים, ידיעה רק של חוקי עולם האדם.
ומדוע הבאנו את קיין בשורה של מורדים? קיין מסמל את ה'חמדנות', שיותר מאוחר נאסר בעשרת הדברות, חמדנות שאף היא מובילה למרד בנתונים קיומיים. קיין מסמל את כל כובשי עולם, שאף פעם לא הסתפקו במתתים שקבלו, רצו יותר, חמדו את המתתים של הזולת. חמדנות כזו מובילה למרד, מרד בקיים, רצון להשיג את היותר לא באמצעות נתונים של 'דעת', משא ומתן, חילופים, אלא להשיג את היותר, באמצעים כוחניים.
ישעיהו, במשל שלו, בפרק י"ד, מביא את דוגמת מלך בבל-אשור, החמדן, שבחמדנותו הרס את העולם, ברצותו להיות דומה לעליון.
ה'נחש' המורד, מופיע במחשבת האדם, במשך ההיסטוריה בשמות שונים. בתנ"ך ה'נחש' מופיע בהתגלמותו בקיין החמדן, ההורג את אחיו, הוא מופיע בדמות מלך אשור-בבל, החמדן ההורס את העולם.
בתנ"ך ה'נחש' לא מופיע כדמות על-טבעית, הוא רק מופיע כאדם חמדן, ככובש ההורס סדרי עולם, למען להאדיר את שמו. הכובש, שבחזון דניאל הופך לחיה, חיה הורסת, חיה הבולעת את קודמותיה.
ה'נחש' בתנ"ך לא מופיע כישות על-טבעית המתחרה באלוהות, כפי שמגלמי ה'נחש', היותר מאוחרים, שהם ישויות על-טבעיות, מתחרות באלוהים. הרי במחשבת התנ"ך האלוהות היא בלעדית, לכן מורדים בבריאה הם אנשים חמדניים.
ה'נחש' הופך לישות על-טבעית רק בספרות הבתר תנ"כית, ביחוד בברית החדשה, קיים מאבק בין ישוע לבין ה'נחש' שהפך לשטן.
אבל ה'נחש' שהפך לשטן בנצרות, קיבל משנה תוקף ברפורמציה, על-ידי לותר, שהשתכנע שישוע נכשל במשימתו, ולפיו, יריבו השטן ניצח אותו.
נצחונו של השטן, לפי לותר, התפרש שהעולם חזר למצב טרם אכילה מ'עץ הדעת', למצב שלרשותו של האדם רק אמצעי ה'כח'. ,לותר לא הרחיב על כך, הוא דילג על מרידתו של שאול הטרסי, שרצה בביטול האכילה מ'עץ הדעת'. הוא המליך את המנצח, את ה'נחש' בדמות השטן, שמרד בעולם הנגלה, השליט באמצעות כח.
לפי לותר, למרות שלא הרחיב על כך, ה'נחש', בדמות השטן ביטל את עולם 'דעת', עולמו של אלהים.
חסידיו של לותר, התעלמו מכך, שהוא יצר דת חדשה, דת בשליטת ה'שטן', המורד בעולמו של אלוהי התנ"ך, עולם נגלה מבוסס על 'דעת'. השליט החדש, השטן המורד, עולמו נשלט על-ידי 'כח'.
אם חסידיו של לותר, הפרוטסטנטים בעולם, התעלמו מיוצרו דת חדשה, האמינו בהכרזתו שהוא תלמידו של שאול הטרסי, חסידיו בגרמניה טוו הלאה את המסר שלו. הם אימצו את האל החדש, שהעניקו לו שם חדש 'מפיסטו', וציפו שהוא יעניק להם את ה'רצף' שנגזל מהם, נעורים נצחיים.
האל החדש, מפיסטו היה צריך לבטל את כל ההגבלות ש'דעת' גזלה. האדם החדש, 'פאוסט', שהתחבר עם ה'נחש', התחבר בגלומו כ'מפיסטו', קיבל מידיו את כל השחרורים מהגבלות.
ובכן, זה לקח דורות רבים, עד אשר ה'נחש' המורד השתחרר, החזיר לאדם את החופש שנגזל ממנו. פאוסט, האדם המשוחרר, האדם שכרת ברית עם מפיסטו, התהלך על במתי ארץ כמנצח, הרי יעודו היה מרד נגד הבריאה. הוא הצליח במשימה זו, להרוס את הקיים, במשך שתים עשרה שנה.
פאוסט בסיוע מפיסטו, שליט על כח ומאגיה, הצליח להשמיד ביתר הצלחה מקיין, להשמיד את יורשי הבל הנבחר, הבלים שהשלימו עם עולם נגלה, השלימו עם 'דעת', המקנה רק הבנת העולם הנגלה.
פאוסט המצליח מצא עצמו מהר מאד בחלל ריק ללא עדים להצלחתו. הוא התגעגע לתיאמת שתרדים אותו.
הקיום העניק לברואיו 'דחף לקיום', יכולת לברח מסכנות לקיום זה.
קיום, חשב לשפר את יצירתו, ליצור ברויים עם יותר כלים לשיפור קיומם. למען יעלצו במתתים הנוספים, העניק לברואיו 'מודעות' למען יבדילו בין קיום, להעדר קיום. הבדלה, למען יעלצו במתת הקיום מול העדרו. נותנים הלל לשמש אחרי העדרה.
הברויים בהעדר מודעות, חסרים את השמחה על המתת, קיומם. שמחה רק בהחזרת האבדה. מודעות, גנזך השמחה, על קיום מוחזר אחרי העדרו.
המודעות קניין משותף, קיימת רק כפרי משוב מהזולת, בחלל אין מודעות. אנחנו מעניקים אחד לשני מודעות על קיומינו. אנחנו מעניקים אחד לשני ראואיות. אנחנו מציגים את עצמינו על הבמה למען לזכות במבט הזולת, שיעניק לנו ראואיות.
עולמינו יציב רק אם אנו כורתים בריתות עם הזולתים, אם אנו יכולים לעשות חליפין אתם. אם היצירות שלנו זוכות להכרה מהם.
נשאלת השאלה, איך שבט, שבט העברים, הגיעו להכרת ערכים אלו. רמז היסטורי בתנ"ך, שאברהם, יחד עם מלווים, ענר, אשכול וממרא, יצאו מאור, בפקודת אלהים. אור מרכז תרבותי, תרבות שומר, שהשיגיה היו יותר מאשר השגי תרבות יוון המאוחרת יותר.
אישים אלו שיצאו מאור, נפרדו גם מהאמונה השומרית, גזרה קדומה, אמונה שהאלים שלהם גזרו עליהם חורבן, בגין גיבורים, גילגמשים, שחמדו יותר מאשר הוקצב להם.
יוצאי אור נדדו, הכירו תרבויות שונות, נוכחו שהאדם יוצר את עולמו הלשוני, עולם בגבולות, קיים רק כל עוד שומרים על גבולות אלו, לא פורצים אותם.
מתת המודעות, הכרה בקיום בגבולות, למען הענקת מקום לזולת, זולת מאשר קיומינו.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 472 – השפה מוגבלת להבנת חיים קצובים בעולם הנגאוניברסיטה ווירטואלית – שעור 472 – השפה מוגבלת להבנת חיים קצובים בעולם הנגלה, לא להבנת חידת היקום. המרד בשפה, הוא למעשה מרד נגד ההכרה, המודעות, שהשפה יוצרת. ראינו שהמרד נגד השפה הוא בעיקר פרי הפחד מהמוות מההפסקות. ברור שכלי השפה שיעודה להוסיף אפשרויות נוספות לקיום, אפשרויות נוספות ל'דחף הקיום', גם במהותה, מהות המנכרת דבר מדבר, מצביעה לאדם שהוא חלק מחוקי הקיום, חוקים היוצרים ושוללים. ההכרה, המודעות, אינם יוצרים את החלק השולל, של חוקי הקיום, הם רק מאפשרים לאדם להיווכח שהוא חלק מחוקים אלו. עובדה זו שההכרה, המודעות, רק מצביעים על עובדה זו, שחוקי הקיום לא רק יוצרים אלא גם שוללים, אבל אינם מאפשרים לאדם לשנות חוקים אלו. עובדה זו שהמודעות רק מצביעה על עובדת היפסקות קיום האדם, מבלי שהוא יכול לשנות דבר, מודעות, הכרה זו, נעשות מעמסה. על-כן אל נתפלא שהאדם רוצה לחזור למצב גן-עדן, טרם אכל מפרי 'עץ הדעת', בחושבו שבלי כלי 'דעת', חוק ההפסקות יפסח מעליו. אבל כפי שהוכחנו, החיות בגן-עדן לא טעמו מפרי 'עץ החיים', לכן אף הם מוותיים, רק שעובדה זו לא מודעת להם. האדם שמעמסת ההכרה מכבידה עליו, מנסה להפטר ממנה בדרכים שונות, על-ידי שתיית אלכוהול, סמים, שרק מקצרים את משך קיומו. התנ"ך ברוב חכמתו, ביוצרו את פילוסופית השפה, יצר גם את מושג ה'השגחה'. בצורה כזו מחשבת התנ"ך גבלה את האדם לעולם הנגלה, סגרה מפניו את היקום האין-סופי המיסתורי. אולי זה לא מקרה שהתנ"ך לא עסק בחקר הטבע, הסתפק בעולם הלשון המוגבל של האדם, הסתפק בפן אחד של תרומת השפה, פן המשפר את קיום האדם. בהבדל מהעברים היוונים עסקו בחקר חוקי הטבע, מבלי להבין, מה שאבות העברים יוצרי פילוסופית השפה הבינו, שהטבע לא יביא נחמה לאדם, המיסתורין שלו מעבר להבנתו. מחשבת התנ"ך יצרה עולם לשוני הרמטי, שמעליו 'השגחה' השומרת שעולם זה יתנהל לפי צדק, על-כן יצרה עולם אופטימי, שבו אין טראגדיות, שבו הצדיק נשכר. מספיק לקרא את מזמורי תהילים, שבו בני אדם פונים לאותה השגחה, לאותו שופט עליון, שתתקן עוולות אנושיות. השקפה אופטימית זו מנוגדת לגמרי להשקפה היוונית, שלפיה ישות שרירותית שליטה על העולם, המוירה. השקפה שלפיה האלים מקנאים בבני אדם, לפיה רצונותיו החיוביים של האדם מושמים לאל, טראגדיה שליטה בעולמו של האדם. האם השקפות פסימיות אלו גרמו ליוונים לחפש בטבע איזה סדר עדיף על הסדר בעולמו של האדם, קשה לקבע. החוקים הדטרמיניסטיים של הטבע, כביכול אימתו את אמונת היוונים על עולם סטטי, עולם נצחי. אבל עולם סטטי נצחי זה לא מנע את הטראגדיות בחייו של האדם. למרות שהיוונים האמינו בנצחיות העולם הם לא יכלו להתעלם מגורל האדם שמשך חייו קצוב. האם מחקר חוקי הטבע הדטרמיניסטיים נחמו את היוונים, שחייהם התנהלו בשרירותיות? בלי ספק שסתירות אלו גרמו ליוונים, לפילוסופים שלהם, סוקראטס ואפלטון, להאמין שקיימים עולמות חלופיים, שבהם שולטים אלים צודקים יותר. סוקראטס האמין בגלגול נשמות, אמונה אורפית עממית. לפי אמונה זו, גלגול נשמות, הצדיק בסופו של דבר נשכר. הסתירות האלו בחיי היוונים, איפשרו את האפוקליפסה של שאול הטרסי, על שינוי סדרי עולם. אנו לא נדון כאן בכל הבלבול שנוצר בעולם הנוצרי, כיוון שהאפוקליפסה של שאול הטרסי לא התגשמה, בלבול, שהביא את הרפורמציה. אנו רוצים כאן לעסוק על הפלגותיו החדשות של האדם להבין את חוקי הטבע. ההפלגות המחודשות של האדם לחקר היקום מחוץ לעולם ההרמטי התנ"כי, עולם שבו השגחה שומרת על מערכת צדק, הכניס את האדם, את החוקר לאי שקט קיומי. הרי אם כל התחכום המדעי, היקום נשאר חידה לחוקר. אם אנו נזכיר כאן את ניוטון, שקידם את המדע היווני שנעצר, שהתאפשר לו, על-ידי כמה עקרונות תנ"כיים, שבהבדל מהעקרונות היווניים על עולם סטטי, נצחי, הצביעו על השתנות. המתמטיקה החדשה התרכזה במדידת ההשתנות בחוקי הטבע. הממצאים המדעיים השאירו את ניוטון באי שקט, כיוון שהמדע החדש רק הגביר את חידת היקום. ניוטון עצמו חיפש פתרונות באלכימיה ובכתבי הקודש, האמין בהשגחה. טען שלקדמונים, הכוונה לאבות העברים, התגלו הבנות שהוא ובני דורו חסרים. אבל ברצונינו בהקשר לשעור זה דווקא לעסוק בשני אנשי מדע יהודיים, הנחשבים לגדולים ביותר, באיינשטיין ובפיינמן. שני מדענים יהודיים אלו, בהבדל מניוטון, לא עסקו במחשבת התנ"ך, התכחשו לה, הפליגו מעבר העולם ההרמטי התנ"כי, ליקום האין-סופי. מאחר שאיינשטיין נחשב לאיש המדע הגדול ביותר, מעניין להתרכז במה שהוא אומר, כפי שזה מסופר בביאוגראפיה האחרונה שלו, שנכתבה בידי וולטר אייזקסון, בשם, 'איינשטיין, חייו והיקום שלו'. בביאוגראפיה זו מופיע אדם בשם פיראק, שהתרכז בראיונות של גדולי העולם. פיראק זה שאל את איינשטיין: 'האם אתה מאמין באלוהים? תשובתו של איינשטיין לשאלה זו: 'אני לא אתיאיסט. הבעיה הכרוכה בעניין זה היא הרבה מדי רחבה עבור שכלנו המוגבל. אנחנו דומים לילד קטן הנכנס לספרייה ענקית, מלאה בשפות רבות. הילד יודע כי מן הסתם מישהו כתב את הספרים האלו. הוא אינו יודע כיצד. הוא אינו מבין את השפות שבהן כתובים הספרים. יש לו חשד מעומעם בדבר סדר מיסתורי כלשהו השולט בארגון הספרים, אבל הוא לא יודע מהו. דומני שזהו היחס בין האדם, נבון ככל שיהיה, לבין האל אנחנו רואים שהיקום מסודר בשיטתיות מרהיבה ושהוא מציית לחוקים מסוימים, אבל אנחנו מבינים רק במעומעם את החוקים האלו.' במקום אחר בביאוגראפיה זו איינשטיין מצוטט כמדבר על רגש המיסתורין מול היקום שהשכל האנושי לא מבינו. כל התבטאויותיו של איינשטיין חסרים את הרגש של בטחון של האדם התנ"כי. איינשטיין עם כל תגליותיו נשאר אדם עזוב ביקום האין-סופי, בהבדל מהאדם התנ"כי לא היה לו אל מי לפנות, למען לזכות במשמעות קיומו. איש המדע היהודי השני פיינמן, בביאוגראפיה שלו, בשם 'גניוס' שנכתבה בידי ג'ימס גליק, בסוף הביאוגראפיה, לפני מותו סיכם את עצמו כך: 'אני לא מפוחד מכך שאיני מבין , בהיותי אבוד ביקום מיסטורי ללא מטרה … זה לא מפחיד אותי'. הבאתי את הרגשותיהם של שני מדענים דגולים יהודיים, שיצאו מהעולם ההרמטי התנ"כי, עולם הלשון האנושי, שבו משמעות לאדם, ליקום האין-סופי, שבו הם הרגישו אבודים ללא משמעות. דוגמאות אלו של שני המדענים מעלות את השאלה, האם באמת אבות העברים ברוב חכמתם הבינן יותר, שעל האדם להצטמצם בעולמו הלשוני, שבו משמעות לקיומו. הרי לפי פרק א' של ספר בראשית האלוהות בראה עולם זה למען רווחת האדם. בעולם לשוני הרמטי זה של אבות העברים, השפה, הכלי שהוענק לאדם מאפשר לו הבנת קיומו ומשמעותו. כלי זה, השפה, אין בכוחו להעניק לאדם הבנה של מסתרי היקום, לכן אל לאדם לצאת מעולם הרמטי זה, כיוון שבמקרה כזה יאבד את דרכו. למעשה מי שקורה את משל 'עץ הדעת' כהלכה, צריך להבין מה ה'נחש' אומר לחוה שיקרה לה באוכלה מפרי העץ: 'כי יודע אלהים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלהים יודעי טוב ורע'. למעשה הנחש המורד, מבטיח לחוה ואדם היות כאלהים. העונש על הנחש בהמשך, ומניעת אכילה של חוה ואדם מפרי 'עץ החיים', מצביע על כך, שאכילת 'דעת' צומצמה להבנת חיים קצובים בעולם הנגלה בלבד, מניעת הבנת רזי היקום, כהבטחת הנחש. מה שדבריהם של שני המלומדים מלמדים, למרות שהם בהמלצת הנחש ניסו להבין את חידת היקום, זה נחסם מהם, כיוון ש'דעת' מאפשרת רק הבנת קיום האדם שחייו קצובים, בעולם הנגלה. חכמי מחברי משל 'עץ הדעת', מסבירים שה'שפה', 'דעת', מוגבלת להבנת העולם הלשוני, ולא להבנת חידת היקום. השפה יעודה רק לשפר, להוסיף ל'דחף הקיום'. לה, לא להבנת חידת היקום

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 472 – השפה מוגבלת להבנת חיים קצובים בעולם הנגלה, לא להבנת חידת היקום.
המרד בשפה, הוא למעשה מרד נגד ההכרה, המודעות, שהשפה יוצרת. ראינו שהמרד נגד השפה הוא בעיקר פרי הפחד מהמוות מההפסקות. ברור שכלי השפה שיעודה להוסיף אפשרויות נוספות לקיום, אפשרויות נוספות ל'דחף הקיום', גם במהותה, מהות המנכרת דבר מדבר, מצביעה לאדם שהוא חלק מחוקי הקיום, חוקים היוצרים ושוללים.
ההכרה, המודעות, אינם יוצרים את החלק השולל, של חוקי הקיום, הם רק מאפשרים לאדם להיווכח שהוא חלק מחוקים אלו. עובדה זו שההכרה, המודעות, רק מצביעים על עובדה זו, שחוקי הקיום לא רק יוצרים אלא גם שוללים, אבל אינם מאפשרים לאדם לשנות חוקים אלו. עובדה זו שהמודעות רק מצביעה על עובדת היפסקות קיום האדם, מבלי שהוא יכול לשנות דבר, מודעות, הכרה זו, נעשות מעמסה.
על-כן אל נתפלא שהאדם רוצה לחזור למצב גן-עדן, טרם אכל מפרי 'עץ הדעת', בחושבו שבלי כלי 'דעת', חוק ההפסקות יפסח מעליו. אבל כפי שהוכחנו, החיות בגן-עדן לא טעמו מפרי 'עץ החיים', לכן אף הם מוותיים, רק שעובדה זו לא מודעת להם.
האדם שמעמסת ההכרה מכבידה עליו, מנסה להפטר ממנה בדרכים שונות, על-ידי שתיית אלכוהול, סמים, שרק מקצרים את משך קיומו.
התנ"ך ברוב חכמתו, ביוצרו את פילוסופית השפה, יצר גם את מושג ה'השגחה'. בצורה כזו מחשבת התנ"ך גבלה את האדם לעולם הנגלה, סגרה מפניו את היקום האין-סופי המיסתורי.
אולי זה לא מקרה שהתנ"ך לא עסק בחקר הטבע, הסתפק בעולם הלשון המוגבל של האדם, הסתפק בפן אחד של תרומת השפה, פן המשפר את קיום האדם.
בהבדל מהעברים היוונים עסקו בחקר חוקי הטבע, מבלי להבין, מה שאבות העברים יוצרי פילוסופית השפה הבינו, שהטבע לא יביא נחמה לאדם, המיסתורין שלו מעבר להבנתו.
מחשבת התנ"ך יצרה עולם לשוני הרמטי, שמעליו 'השגחה' השומרת שעולם זה יתנהל לפי צדק, על-כן יצרה עולם אופטימי, שבו אין טראגדיות, שבו הצדיק נשכר.
מספיק לקרא את מזמורי תהילים, שבו בני אדם פונים לאותה השגחה, לאותו שופט עליון, שתתקן עוולות אנושיות.
השקפה אופטימית זו מנוגדת לגמרי להשקפה היוונית, שלפיה ישות שרירותית שליטה על העולם, המוירה. השקפה שלפיה האלים מקנאים בבני אדם, לפיה רצונותיו החיוביים של האדם מושמים לאל, טראגדיה שליטה בעולמו של האדם.
האם השקפות פסימיות אלו גרמו ליוונים לחפש בטבע איזה סדר עדיף על הסדר בעולמו של האדם, קשה לקבע.
החוקים הדטרמיניסטיים של הטבע, כביכול אימתו את אמונת היוונים על עולם סטטי, עולם נצחי. אבל עולם סטטי נצחי זה לא מנע את הטראגדיות בחייו של האדם. למרות שהיוונים האמינו בנצחיות העולם הם לא יכלו להתעלם מגורל האדם שמשך חייו קצוב.
האם מחקר חוקי הטבע הדטרמיניסטיים נחמו את היוונים, שחייהם התנהלו בשרירותיות? בלי ספק שסתירות אלו גרמו ליוונים, לפילוסופים שלהם, סוקראטס ואפלטון, להאמין שקיימים עולמות חלופיים, שבהם שולטים אלים צודקים יותר. סוקראטס האמין בגלגול נשמות, אמונה אורפית עממית. לפי אמונה זו, גלגול נשמות, הצדיק בסופו של דבר נשכר.
הסתירות האלו בחיי היוונים, איפשרו את האפוקליפסה של שאול הטרסי, על שינוי סדרי עולם.
אנו לא נדון כאן בכל הבלבול שנוצר בעולם הנוצרי, כיוון שהאפוקליפסה של שאול הטרסי לא התגשמה, בלבול, שהביא את הרפורמציה. אנו רוצים כאן לעסוק על הפלגותיו החדשות של האדם להבין את חוקי הטבע.
ההפלגות המחודשות של האדם לחקר היקום מחוץ לעולם ההרמטי התנ"כי, עולם שבו השגחה שומרת על מערכת צדק, הכניס את האדם, את החוקר לאי שקט קיומי. הרי אם כל התחכום המדעי, היקום נשאר חידה לחוקר. אם אנו נזכיר כאן את ניוטון, שקידם את המדע היווני שנעצר, שהתאפשר לו, על-ידי כמה עקרונות תנ"כיים, שבהבדל מהעקרונות היווניים על עולם סטטי, נצחי, הצביעו על השתנות. המתמטיקה החדשה התרכזה במדידת ההשתנות בחוקי הטבע.
הממצאים המדעיים השאירו את ניוטון באי שקט, כיוון שהמדע החדש רק הגביר את חידת היקום. ניוטון עצמו חיפש פתרונות באלכימיה ובכתבי הקודש, האמין בהשגחה. טען שלקדמונים, הכוונה לאבות העברים, התגלו הבנות שהוא ובני דורו חסרים.
אבל ברצונינו בהקשר לשעור זה דווקא לעסוק בשני אנשי מדע יהודיים, הנחשבים לגדולים ביותר, באיינשטיין ובפיינמן.
שני מדענים יהודיים אלו, בהבדל מניוטון, לא עסקו במחשבת התנ"ך, התכחשו לה, הפליגו מעבר העולם ההרמטי התנ"כי, ליקום האין-סופי.
מאחר שאיינשטיין נחשב לאיש המדע הגדול ביותר, מעניין להתרכז במה שהוא אומר, כפי שזה מסופר בביאוגראפיה האחרונה שלו, שנכתבה בידי וולטר אייזקסון, בשם, 'איינשטיין, חייו והיקום שלו'.
בביאוגראפיה זו מופיע אדם בשם פיראק, שהתרכז בראיונות של גדולי העולם. פיראק זה שאל את איינשטיין: 'האם אתה מאמין באלוהים? תשובתו של איינשטיין לשאלה זו: 'אני לא אתיאיסט. הבעיה הכרוכה בעניין זה היא הרבה מדי רחבה עבור שכלנו המוגבל. אנחנו דומים לילד קטן הנכנס לספרייה ענקית, מלאה בשפות רבות. הילד יודע כי מן הסתם מישהו כתב את הספרים האלו. הוא אינו יודע כיצד. הוא אינו מבין את השפות שבהן כתובים הספרים. יש לו חשד מעומעם בדבר סדר מיסתורי כלשהו השולט בארגון הספרים, אבל הוא לא יודע מהו. דומני שזהו היחס בין האדם, נבון ככל שיהיה, לבין האל אנחנו רואים שהיקום מסודר בשיטתיות מרהיבה ושהוא מציית לחוקים מסוימים, אבל אנחנו מבינים רק במעומעם את החוקים האלו.'
במקום אחר בביאוגראפיה זו איינשטיין מצוטט כמדבר על רגש המיסתורין מול היקום שהשכל האנושי לא מבינו. כל התבטאויותיו של איינשטיין חסרים את הרגש של בטחון של האדם התנ"כי. איינשטיין עם כל תגליותיו נשאר אדם עזוב ביקום האין-סופי, בהבדל מהאדם התנ"כי לא היה לו אל מי לפנות, למען לזכות במשמעות קיומו.
איש המדע היהודי השני פיינמן, בביאוגראפיה שלו, בשם 'גניוס' שנכתבה בידי ג'ימס גליק, בסוף הביאוגראפיה, לפני מותו סיכם את עצמו כך: 'אני לא מפוחד מכך שאיני מבין , בהיותי אבוד ביקום מיסטורי ללא מטרה … זה לא מפחיד אותי'.
הבאתי את הרגשותיהם של שני מדענים דגולים יהודיים, שיצאו מהעולם ההרמטי התנ"כי, עולם הלשון האנושי, שבו משמעות לאדם, ליקום האין-סופי, שבו הם הרגישו אבודים ללא משמעות.
דוגמאות אלו של שני המדענים מעלות את השאלה, האם באמת אבות העברים ברוב חכמתם הבינן יותר, שעל האדם להצטמצם בעולמו הלשוני, שבו משמעות לקיומו. הרי לפי פרק א' של ספר בראשית האלוהות בראה עולם זה למען רווחת האדם.
בעולם לשוני הרמטי זה של אבות העברים, השפה, הכלי שהוענק לאדם מאפשר לו הבנת קיומו ומשמעותו. כלי זה, השפה, אין בכוחו להעניק לאדם הבנה של מסתרי היקום, לכן אל לאדם לצאת מעולם הרמטי זה, כיוון שבמקרה כזה יאבד את דרכו.
למעשה מי שקורה את משל 'עץ הדעת' כהלכה, צריך להבין מה ה'נחש' אומר לחוה שיקרה לה באוכלה מפרי העץ: 'כי יודע אלהים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלהים יודעי טוב ורע'. למעשה הנחש המורד, מבטיח לחוה ואדם היות כאלהים. העונש על הנחש בהמשך, ומניעת אכילה של חוה ואדם מפרי 'עץ החיים', מצביע על כך, שאכילת 'דעת' צומצמה להבנת חיים קצובים בעולם הנגלה בלבד, מניעת הבנת רזי היקום, כהבטחת הנחש.
מה שדבריהם של שני המלומדים מלמדים, למרות שהם בהמלצת הנחש ניסו להבין את חידת היקום, זה נחסם מהם, כיוון ש'דעת' מאפשרת רק הבנת קיום האדם שחייו קצובים, בעולם הנגלה.
חכמי מחברי משל 'עץ הדעת', מסבירים שה'שפה', 'דעת', מוגבלת להבנת העולם הלשוני, ולא להבנת חידת היקום. השפה יעודה רק לשפר, להוסיף ל'דחף הקיום'.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 471 – האם השםה היא נתון?

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 471 – האם השפה היא נתון?
אנשים במשך הדורות השתמשו במתת השפה בצורה פרגמטית, ראו את השפה כנתון, לא שאלו למהותה. רק בתנ"ך יש התיחסות לשפה כמתת חיצונית, שהאדם יוצר אותה בשותפות עם הזולתים. אפילו נעם חומסקי רואה את השפה כפרי גן ביאולוגי. הנירולוגים רואים את השפה כפרי מכני של הניירונים.
עלינו גם להוסיף, שסוקראטס ויותר מאוחר לייבניץ וקאנט ראו את השפה כאימננטית. הם לא הבינו שרק 'דחף הקיום' הוא אימננטי, הרי הוא משותף לכל הברויים על כדור הארץ. הראיה היא אימננטית, אי אפשר לבודד אותה, גם את 'דחף הקיום' האימננטי אי אפשר לבודד, בהבדל ממנו אפשר לבודד את השפה, לאכסן אותה בזכרון אלו היוצרים אותה, ואם תרבות המציאה את הכתב, אפשר לקבע את השפה בכתב.
העובדה שבהבדל מתרבויות אחרות רק מחשבת התנ"ך ראתה את השפה כפרי חיצוני, שהאדם המנכס פרי זה נעשה בעל שפה, המאפשרת לו להבדיל בין טוב לרע, מאפשרת לו גם להבדיל את הרכש 'דעת' מגופו, או לנכר את 'דעת' מגופו, ובצורה כזו להיהפך למודע.
משל 'עץ הדעת' המוסר את המידע על השפה, מיידע את האדם גם שמשך קיומו מוגבל.
מידע זה שמשל 'עץ הדעת' מיידע את האדם, גרם במשך הדורות או להתעלמות ממסר המשל, או מרד במה שנאמר בו. האדם אינו משלים עם קיום קצוב, לא משלים עם שפה שאינה נתון, אינה חלק מחוקי הטבע.
למעשה מה שאבות העברים עשו, ביוצאם מאור, מרכז תרבותי שומרי, שהם ניתקו את השפה מחוקי הטבע, מחוקי גורל, שהשומרים האמינו בהם.
צאצאי אבות העברים שיצרו את מחשבת התנ"ך, לא מרדו במסר משל 'עץ הדעת', הרי מחשבת התנ"ך מבוסס על עקרונות במשל, בעיקר יוצאי מצריים ביססו את השלב השני של פילוסופית השפה, במשל 'בריאת העולם' בפרק א' של ספר בראשית, על העקרונות במשל 'עץ הדעת'. אבל רוב הצאצאים או שלא הבינו את המשל, או התעלמו ממנו. בלי ספק שהנביאים היו אחרוני מבטא עקרונות משל 'עץ הדעת', אבל הם הושתקו אחרי חורבן בית ראשון.
צאצאי אבות העברים שהתפזרו בגולה, עקרונות משל 'עץ הדעת' הפריעו להם, נזכיר כאן שניים, את שאול הטרסי ואת מרכס.
שאול הטרסי, ממה שמסופר ב'מעשה השליחים' בברית החדשה, רצה להיות רומאי, העקרונות במשל 'עץ הדעת' הפריעו לו להתמזג בתרבות הרומית. הוא סיכם את בשורתו ב'אגרת אל הרומיים', בהם ניסה להוכיח שעקרונות שבמשל זה בחטא יסודם. על כן, ישוע שנצלב, נעשה קורבן קוסמי, שבזכותו האלוהות תשנה את סדרי העולם, תבטל את העקרונות שבמשל 'עץ הדעת'.
מסר האפוקליפסה של שאול הטרסי שכנע רבים, שציפו שהיא תתממש. כאשר האפוקליפסה לא התממשה, שאול הערמומי הבטיח ביאה מחודשת של ישוע. אבל חסידיו הערמומיים, הפכו את ההבטחה לשינוי סדרי עולם, למיסה מאגית מיסטית, שבה המאמין מתאחד עם ישוע, נצלב אתו וקם לתחיה אתו. לותר ברפורמציה הבין שההבטחות בשמו של ישוע לשינוי סדרי עולם לא התגשמו, המליך את השטן על העולם הנגלה, וחסידו גותה, בדרמה שלו בשם 'פאוסט', נתן לגיבורו לכרות ברית עם השטן, בשמו החדש מפיסטו, השולט באמצעות כח ומאגיה, וביטל את השפה.
מרכס היהודי למחצה, כיוון שאביו ניצר אותו, למען יוכל להיות חלק מהחברה הגרמנית, נולד לתוך האידיאולוגיה הלותרנית. מוצאו היהודי ומזגו הקיצוני הפריעו לו להיהפך לחלק מהחברה הלותרנית, הוא עמד מול אותן בעיות כמו קודמו שאול הטרסי. עקרונות מורשתו היהודית הפריעו לו בשאיפתו להיות חלק מהחברה הלותרנית.
בניגוד לשאול הטרסי שהכיר את ירושתו העברית, מרכס לא הכיר. אבל הוא שאל מושג, שאותו טבע מורו הגל, את מושג ה'ניכור'. הגל בהבדל מהוגים לותרניים אחרים, הבין את המסר של משל 'עץ הדעת', את ה'הבדלה' את ה'ניכור', המאפשרים את המודעות. בספרו 'פינומנולוגיה של הרוח' הוא דן באיזה צורה האדם על-ידי 'ניכור' משיג מודעות רק אחרי שהוא הורג את הזולת. ברור שתיאור זה שונה מהשגת מודעות במשל 'עץ הדעת', ששם חוה ואדם רק מנכרים את 'דעת' שניכסו, מגופם, וכך נעשים מודעים. אבל בשביל הגל הלותרני צורה זו לה הספיקה, ולפיו קין הרוצח את אחיו הבל, הרציחה הופכת אותו למודע.
הגרמון הזה של הגל את משל 'עץ הדעת', לא חשוב לדיונינו. חשוב רק שמרכס היהודי למחצה אימץ את המושג הזה, והפך אותו ליסוד תורתו, 'ניכור' כהחטא הקדמון, ה'ניכור' היהודי שמנע ממנו להיהפך לחלק מהחברה הלותרנית.
מרכס דן ב'ניכור' במסתו בשם 'השאלה היהודית', בה הוא מתפלמס עם באואר, לגבי נתינת זכויות אזרחיות ליהודים. בסוף המסה הזו, בפרק בשם: 'היכולת של יהודים ונוצרים להשתחרר', הוא מצביע על מושג ה'ניכור' היהודי, שמאפשר ליהודים למרות שהם מחסרי אזרחות, בזכות ה'כסף', שהנו פרי מהותם ה'מנוכר', לשלוט בעולם. במסה זו הוא גם מאפין את אלוהי התנ"ך כאלוהי הכסף. הוא טוען במסה זו, שהיהודים על-ידי ה'ניכור' הזה בכסף, הפכו את כל העולם הנוצרי ליהודי, והעולם צריך להשתחרר מחטא קדום זה ה'כסף' היהודי, פרי ה'ניכור.
לא כאן המקום להתעמק בכל משנתו של מרכס, ש'הניכור' היהודי בשבילו הגורם לעולם נחטא, שרק ה'היסטוריה' במהלכה תשחרר את האדם מתלאותיו. אם שאול הטרסי רצה בשינוי סדרי עולם בזכות הקורבן הקוסמי של ישוע שנצלב, מרכס יצר אפוקליפסה חדשה שתתבצע על-ידי ההיסטוריה במהלכה.
אנו לא יכולים כאן להכנס לכל המכלול של משנת מרכס שהיא תערובת של המחשבה הלותרנית הפאוסטית עם אלמנט יהודי, יהודי למחצה, שרוצה להשתחרר מירושתו על-ידי אפוקליפסה.
שני היהודים למחצה, שאול הטרסי ומרכס, מרדו במסר של 'עץ הדעת', ה'ניכור', רצו לחזור למצב גן-עדן, בו האדם היה חד עם החיות מחוסרי 'דעת', מחוסרי 'מודעות. שני האישים האלו על-ידי המרד שלהם יצרו שתי דתות, את הנצרות ואת המרכסיזם. הם יצרו שתי דתות כיוון שהבטיחו שה'ניכור ' של האדם, השנוא עליהם, יתבטל על-ידי אפוקליפסה.
הדוגמאות האלו של שני היהודים רק מצביעות על משאלות אנושיות ארכיטיפיות, רצון להשתחרר ממודעות, שהנה מעמסה על האדם. היא מעמסה כיוון שהיא מעמידה את האדם מול חידת הקיום, שהשפה רק מגבירה. השפה אינה פותרת לאדם חידת קיומו הקצוב. ולא רק זה, השפה אפילו מעמידה את האדם מול חידת הקיום, מגבירה את אי הביטחון שלו.
התנ"ך באימוצו את 'דעת' כמתת חיובית, השלמתו עם קיום קצוב, השלמתו עם עולם נגלה בלבד, לא סיפק אפילו את צאצאי העברים, שאחרי חורבן בית שני חזרו להאמין בעולם חלופי.
עם כל בריחותיו של האדם מהמתת האנומלית שהוענקה לו, לא מועילה לו, הרי האפוקליפסות של שאול הטרסי ושל מרכס לא התגשמו, לא יכולים להתגשם.
מאחר שכל המשאלות האנושיות הכזיבו, לא התגשמו, אפילו הברית עם מפיסטו, הממונה על כח ומאגיה, הוביל לאין, הפתרון של מחשבת התנ"ך, השלמה עם הנתונים, התרכזות בשיפור החיים החברתיים, נראה הפיתרון האידאלי.
האדם צריך להשלים עם העובדה, שהמתת האנומלית 'דעת' הוענקה לו רק כתוספת ל'דחף הקיום', המשותף לכל הברויים על כדור הארץ. המתת יכולה לשפר את חייו האדם, שהיותו בגן-עדן לא התאפשרה לו.
אולי שולית הקוסם, האדם, צריך להשלים עם מעמד שוליה, ולא להכנס ללבירינט היקום האין-סופי, וללכת בו לאיבוד.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 440 רעיונות ראשיתיים של קהילות, משפיעות בצורה נסתצרת על עיצוב תרבות, גם כאשר בני הקהילה לא מודעים להם

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 470 – רעיונות ראשיתיים של קהילות, משפיעות בצורה נסתרת על עיצוב תרבות, גם כאשר בני הקהילה לא מודעים להם
אחת התופעות הפלאיות היא כאשר קהילה לא מודעת לרעיונות של אבות הקהילה, אלו משפיעים בצורה נסתרת, מעצבים את התרבות.
אחת הדוגמאות הבולטות היא שהעולם הפרוטסטנטי, במשך ארבע מאות שנה, אחרי הרפורמציה, לא עמד על ההבדל המהותי בין תיאולוגית לותר לזו של קלווין.
התהייה החלה, כאשר נוכחו לדעת שמדינות שאימצו את משנת לותר התפתחה מבחינה מדינית, כלכלית בצורה שונה ממדינות שאימצו את משנת קלווין. מי שעורר את תשומת הלב על ההבדלים, היה מקס וובר, שבסוף המאה ה-19, ותחילת המאה העשרים, הצביע על השוני בין המדינות שאמצו תיאולוגיות שונות.
מקס וובר מפורסם בכך, שהוא ייחס את ההתפתחות השונה של מדינות שאימצו את תיאולוגית קלווין, שזו העלתה את עיקרון ה'פרדסטינציה', שגרם למאמינים להצטיין, למען להוכיח שהם הנבחרים. השקפתו זו של מקס וובר התקבלה, ואף אחד לא בדק אם היא נכונה.
הבאת אבחנתו של מקס וובר צריכה להוכיח לנו, ששמים לב לשינויים רק מהמוגמר, ולא בודקים את הרעיונות הראשיתיים שהובילו לתוצאות המוגמר. למרות שמקס וובר נחשב כחוקר חשוב, הוא לא טרח לבדוק את הכתבים של שני הרפורמטורים בצורה יסודית. אם היה מקס וובר בודק את הכתבים המשעממים של שני הרפורמטורים, יכול היה להבחין בהבדל מהותי של משנתם.
כלותרני, למקס וובר היה נוח להדבק למושג אצל קלווין, שאם היה בודק בצורה יסודית, היה מבין ש'פרדסטינציה' אצל קלווין היא ה'בחירה' התנ"כית, והיא אינה רעיון עיקרי אצלו. פרדסטינציה, או בחירה הנם חלק ממשנתו של קלווין, שהתבססה על עקרונות התנ"ך, שאותם הוא אימץ, ביניהם עיקרון ה'השגחה' התנ"כית.
אבל מקס וובר גם אם שם לב שמשנת קלווין כולה מבוססת על עקרונות התנ"ך, הוא כלותרני, לותרניות שעשתה דה-לגיטימציה לתנ"ך, התעלם מכך. והוא גם לא טרח לבדוק את עקרונות לותר, המנוגדים לאלו של קלווין.
מקס וובר כמובן לא טרח לבדוק במשנת לותר, שזה האחרון המליך את ה'שטן' על העולם הנגלה, שטן, שהוא הניגוד הגמור של 'השגחה' אצל קלווין.
מי שטרח, כמוני, לקרא ביסודיות את כתביו של לותר, ואת כתביהם של ההוגים הגרמניים, רואה את ההשפעה של הראשון, עליהם, מבלי שעקרונותיו היו נהירים להם.
נשאלת השאלה, איך רעיונות ראשוניים השפיעו על כל ההתפתחות של התרבות הגרמנית, מבלי שאישים אלו טרחו לבדוק אותם. ועלינו לחזור למה שנאמר בתחילה שרעיונות ראשיתיים משפיעים בצורה נסתרת.
ובכן, כפי שראינו מקס וובר לא טרח לקרא, ואם קרא פרש דברים לפי צרכיו. רק כאשר רעיונותיו של לותר התגשמו או יצרו את הרייך השלישי, תומס מאן בזמן מלחמת העולם השניה, כגולה, הצביע על השטן של לותר, שהוא המליכו, השטן שהפך למפיסטו בדרמת גותה, כמעצבי הרייך השלישי.
כל מי שקורא ביסודיות את כתביו של לותר ומשווה אותם לכתביו של קלווין, יכול להיווכח שהראשון יצר את דת השטן, דת מפיסטו, השטן שניצח את ישוע שהבטחותיו לא התגשמו. השני חזר לעקרונות התנ"ך, המליך את ההשגחה על העולם.
עובדה היא שלא רק הגרמנים לא הבחינו שלותר יסד דת חדשה, דת השטן, בהבדל מהמלכת ההשגחה על-ידי קלווין, כל העולם הפרוטסטנטי, שכלל גרמנים ואת אלו שהושפעו מקלווין, לא עמדו על עובדות אלו.
ולמרות שלא עמדו על ההבדלים של תורות שני הרפורמטורים, הרעיונות שלהם השפיעו בצורה נסתרת, עצבו תרבויות שונות.

ובהקשר זה, שרעיונות ראשוניים משפיעים בצורה נסתרת על קהילה, מבלי שיחידי הקהילה מודעים לרעיונות ראשוניים, אני רוצה לגעת בעובדה שצאצאי אבות העברים לא הבינו ממש את העקרונות שבמשלים הפילוסופיים של האבות, ולמרות זה, אלו עצבו את תרבות התנ"ך בצורה נסתרת.
כך הרעיון הראשיתי במשל 'עץ הדעת', על 'הבדלה' בין טוב לרע, יצר תרבות חוקתית. ולא רק זה, העובדה שחוה ואדם נעשו 'מודעים' באוכלם מפרי העץ, היה בסיס מחשבת התנ"ך. כך חדרו מושגי יסוד כמו ניכור, משורש 'נכר', שממנו התפתחו השמות 'הכרה', 'נכר', 'נוכרי', הפועל 'להכיר'. מ'דעת', פרי העץ, יש לנו בעברי ה'שם 'מודעות'.
העובדה שנאסר במשל 'עץ הדעת' מלאכל מפרי 'עץ החיים', מחשבת התנ"ך אמצה רק עולם נגלה, ללא עולם חלופי, לא חיים נצחיים. קדושת החיים היא תוצאה מהעונש שהוטל על קיין שרצח את אחיו הבל.
רוב ההוגים, ביניהם אפילו הרמב"ם, לא היו מודעים לעובדה שמשל 'עץ הדעת' הזים אמונה בגן עדן, שלפי המשל חוה ואדם הפכו לבני אנוש, שבגן הם היו בדומה לחיות מחוסרי מודעות, לא התבוששו בעירומם כיתר החיות.
בתנ"ך אין לנו טראגדיות, תופעה הנוגדת היות 'השגחה' המתגמלת צדיקים, מענישה חטאים.
בתנ"ך אין הבדלה בין הגוף, ל'רוח חיים', שניהם כלים עם המוות.
המקיים את המצוות בעשרת הדברות, זוכה רק בחיים ארוכים. ברור לפי מחשבת התנ"ך שהעולם נברא יש מאין, נברא בהגדים, שהאלוהות העניקה לכל היסודות שמות. העולם נברא למען האדם.
כל הרעיונות האלו שעצבו את מחשבת התנ"ך, לא מנע מהוגים יהודיים, בתקופה שנפגשו עם מחשבות דומיננטיות של תקופתם, כמו המחשבה היוונית, יותר מאוחר המחשבה הערבית לכרע ברך לפניהם, לא לעמוד על עליונות מחשבת אבותיהם. לאלו שייכים פילון האלכסנדרוני, אפילו הרמב"ם, סעדיה הגאון.
אבל הדבר החמור ביותר, שיהודים בגרמניה השתחוו לפני אנשים כמו קאנט, הגל, ניטשה, גותה, שעשו דה-לגיטימציה למחשבת אבותיהם. נמיכות הקומה של הוגים יהודיים, בלי ספק איפשר את השואה.
העובדה שיהודים כבר לא הבינו את חד-פעמיות פילוסופית השפה, שבמשלים הפילוסופיים, החליש את העמידה של הקהילה היהודית מול ההתקפה על ירושתם.
אחת הדוגמאות שברצוני להביא, למען הבנת נמיכות הקומה של היהודים, היא מקרה של אלזה לסקר שילר.
אלזה לסקר שילר, המשוררת הגאונית, שלא היו לה עכבות, במחזה שלה 'אני ואני', היא מורידה את כל שליטי הרייך השלישי, לגיא בן הנום, למשפט אחרון. בין היתר היא רומזת שגותה היה בנו של מפיסטו. העזה כזאת הפחידה את חוכמי יהדות, אפילו בובר, גזר החרמה של המחזה, על פגיעה בגותה שבעיני היהודים היה אלוהות.
אם תומס מאן, העז לראות בשטן של לותר, במפיסטו של גותה כיוצרי הרייך השלישי, יהודים נמוכי רוח, אפילו אחרי מפלת הרייך השלישי, אחרי השואה לא שינו את הערצתם לתרבות הגרמנית הפושעת.