אוניברסביטה ווירטואלית – שעור 568 – הדיבר השלישי מתוך עשרת הדברות

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 568 – הדבר השלישי מתוך

 עשרת הדברות

   הדבר השלישי מתוך עשרת הדברות אומר: 'לא תשא את שם יהוה אלהיך לשוא כי לא ינקה יהוה את אשר ישא את שמו לשוא'. מטרת האיסור של הדבר היתה נגד שמוש בשם האלוהות למטרות מאגיות.

    המצרים העתיקים יחסו לשם יכולות מאגיות, חשבו שהשם כבר מכיל את כל היכולות, לכן הם הסתירו את השם, למען לא תגזלנה מהם היכולות המאגיות. אפילו הפרעונים היו מסתירים את שמם, וגם האלים, כמו האל רה, שהיה מסתיר את שמו. לפי אחד המיתוסים האלה איזיס גלתה את שמו של האל רה, וכך השתלטה עליו.

    אבל איסור לשאת את שם האלוהות מטרתו היתה רחבה יותר, הכוונה היתה לא לעשות ספקולציות על האלוהות, לא לעשות ספקולציות לגבי עולמות עליונים.

    אם אנו בודקים את המתת שהוענקה לאדם, מתת 'דעת', מתברר שמתת 'דעת' הוענקה לאדם למטרות קיומיות בלבד,  'בעולם הנגלה'. מחשבת התנ"ך עסקה רק ב'עולם הנגלה'.

     כך אנו יכולים לראות מפרק א' של ספר בראשית, פרק הבריאה, שאלהים בורא את העולם למען האדם, בורא את האדם בדמותו, למען יוכל ליצור את עולמו.

     עשרת הדברות המצורפות לפרק הבריאה, מונות את העקרונות הקיומיומים בלבד. אין בפרק הבריאה ובעשרת הדברות, שום ספקולציה על מהות ה אלוהות, אין עיסוק בהם על עולמות עליונים, מחוץ ל'עולם הנגלה'.

    משל 'עץ הדעת' כבר מגביל את יכולת האדם לעולם הקצוב, בניגוד ממה שהנחש'  אומר לחוה, שהאכילה מהפרי האסור, 'דעת', יעניק לה תובנות בדומה לתובנות האלוהות.

   ה'נחש' במשל 'עץ הדעת' מסמל את המרד האנושי, מרד נגד ההגבלות שהנן הגבלות של 'דעת', הגבלות ל'עולם נגלה' בלבד.

   מזימות ה'נחש' מנוטרלות כבר במשל 'עץ הדעת', מנוטרלות על-ידי כך שנאסר על האדם לאכל מפרי 'עץ החיים', כך שחיי אדם הם קצובים, בניגוד הבטחות ה'נחש'.

   שלילת מזימות ה'נחש' כלול גם בדבר השלישי, נגד נשיאת שם האלוהות לשוא, רצון לדעת על דברים, מחוץ לדברים 'בגבולות עולם נגלה'. רצון כזה הוא מרד, מרד ה'נחש'.

    מחשבת התנ"ך לא הרחיבה על עקרונות שלה, על תובנות שלה, לכן הדורות לא הבינו את העיקרון בכל עומקו.

   אפשר להבין את עקרונות מחשבת התנ"ך רק אם משווים אותם להשקפות של תרבויות אחרות, קוסמולוגיות אחרות, כך יכולנו להסיק מהדבר השלישי על איסור שימוש מאגי בשם האלוהות מהנוהג המצרי העתיק. כך נוכל להרחיב על עקרונות תנ"כיים רק אם נשווה אותם אותם להשקפות של תרבויות אחרות.

    במשל 'עץ הדעת' אין הרחבה על משמעות דברי ה'נחש', אבל אם אנו מתוך כל גלגוליו של ה'נחש' בשמות שונים, שטן, מפיסטו, בודקים את מעשיו, אנו יכולים להבין, שדברי ה'נחש', מכילים כוונות לשנות סדרי עולם.

    כבר במשל 'עץ הדעת' ברור שדברי ה'נחש' הם מרד, מרד נגד האלוהות, מרד נגד סדרי עולם, שהמשל מנטרל, בקובעו שנאסר על האדם לאכל מפרי 'עץ החיים', איסור המצביע על כך שחחייו של האדם קצובים ולא רצופים, ולא דומים למהות האלוהות. למען חיי נצח, נעורים נצחיים.

    אבל אם אנו רוצים לעמד על כוונות ה'נחש', בגלגולו בשם ה'שטן' של לותר, לותר שהמליך אותו על העולם הנגלה, אנו נוכחים לדעת שלותר האמין שה'שטן', יבטיח לו חיי נצח, דבר שישוע לא הגשים, כיון שהשטן הכשילו, ניצח אותו.

     ואם אנו בודקים את גלגולו של ה'נחש' בשם 'מפיסטו', אצל המשורר גיתה, גיתה שהמחיז את תיאולוגית לותר, אנו נוכחים  לדעת שגיבור הדרמה פאוסט כורת ברית עם מפיסטו למען חיי נצח, נעורים נצחיים.

    מפיסטו זה בדרמה של גיתה ממונה על 'מאגיה', ובכוחו, או לפחות בהבטחותיו, הוא יכול לשנות סדרי עולם. קודם כל גיתה בשמו של מפיסטו, מבטל את דברי השליח יוחנן, יוחנן שבפרק א' של בשורתו אומר: 'בראשית היה הדבר'. פרשו את הכרזתו זו של יוחנן שכוונתו היא שהעולם נברא בשפה, פרשנות מוטעית, שרק נתיחס אליה בקצור. יוחנן אינו מרחיב, שה'דבר' שלו מתבצע על-ידי הבדלות, כפי שהאלוהות בפרק א' מבדיל.

   גיתה מבטל את הפסוק של יוחנן ומחליפו בכך שבראשית היה ה'מעשה'.

    קביעתו זו של גיתה מבטלת בריאה בהבדלות, ובמקומה נותן מקום לבריאה מכנית.

    אבל מפיסטו ביצירתו של גיתה, בפרולוג שלו, נעשה בנו האהוב של האלוהות הנרפאית, ומקומו של ישוע נפקד, והוא, מפיסטו מתכוון לשנות סדרי עולם.

     עלינו לחזור עתה לאיסור לשאת את שם האלוהות לשוא, למען להבין שהאיסור מתכוון לכל סוגי הספקולציות של האדם המורד בסדרי עולם.

    התיחסנו לספקולציות בתרבויות אחרות ועלינו לחזור לספקולציות של צאצאי העברים, לדלג על ספקולציות של יהודים הלניסטיים שיצרו את הנצרות, ברצותם להבטיח שהאלוהות בגין קורבנו של ישוע ישנה סדרי עולם. אבל יהודים אחרי חורבן בית שני לא מרדו בהלכה, כפי ששאול הטרסי מרד בה, קימו אותה, אבל כתוספת להלכה, המציאו קוסמולוגיות רבות, קוסמולוגיות שאף הן היו מרד בסדרי עולם.

    מחשבת התנ"ך בגלגול המאוחר הסתפקה בהלכה בלבד, וויתרה על פילוסופית השפה שבתשתית מחשבת התנ"ך, וויתרה על היסטוריה שבמחשבת התנ"ך. וויתרה על הסתפקות מחשבת התנ"ך ב'עולם נגלה' בלבד.

   תורה בעל-פה הפכה את החוקים הקיומיים לפולחניים, וכל מי שקיים חוקים פולחניים אלו היה יהודי טוב.

    המחשבה המאוחרת הזו לא פסלה ספקולציות מכל הסוגים. אנו כאן נתיחס בעיקר לספקולציה של חיים וויטאל, תלמידו של האר"י, שהיא ספקולציה על קוסמולוגיה שנמצאת בספרו  בשם 'עץ חיים'.

    כבר השם 'עץ חיים' מצביע על שימוש באיסור, שנמצא במשל 'עץ הדעת', מלאכל מפריו של עץ זה, שאכילה מפריו מוכיחה את מזימות ה'נחש', מזימה למרוד בקיצוץ חיי אדם, רצון להדמות לאלוהות.

    המחשבה של יהדות אחרי חורבן בית שני, כבר לא היתה מודעת שאכילה מ'עץ החיים' נאסר במשל 'עץ הדעת'. אמנם חיים וויטאל לא עומד בספרו זה על אכילה מ'עץ החיים', אבל חוסר ידיעתו שהשימוש בשם 'עץ חיים' כשם לספרו מלמד על מרד, על כך שהוא יכול היה ליצור קוסמולוגיה שהיא מנוגדת לגמרי לקוסמולוגיה בפרק א' של ספר בראשית.

     הקוסמולוגיה שאנו מוצאים בספרו של חיים וויטאל היא קוסמולוגיה לקוחה ממחשבה גנוסטית. בקוסמולוגיה זו אין לפנינו הבדלה הנמצאת בקוסמולוגיה בפרק א' של ספר בראשית, כאן האלוהות מצטמצמת למען לתת מקום לעולמו של האדם. ובכלל עולם זה הוא עולם פרי אורות שנשברו ונתפזרו, ועל האדם הוטל התפקיד לאסוף את השברים שנשברו  שלא נקלטו בעולם זה של האלוהות שהצטמצמה, למען לתת מקום לעולמו של האדם.

     ברור שאין ביכולתנו מטעם צמצום המקום להרחיב על כל הקוסמולוגיה הנמצאת בספרו של חיים וויטאל, רצונינו רק לרמוז על ספקולציה שאפשרה את הופעתו של משיח השקר, שבתי צבי.

    הדבר השלישי מתוך עשרת הדברות התכוון למנוע ספקולציות כאלו, ספקולציות שהן מרד בסדרי היקום, סדרי האלוהות.

    שמוש ב'עץ חיים' שנוטרל במשל 'עץ הדעת' נמצא גם בקבלה, שהפליגה בספקולציות שה'דבר' השלישי אסר.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 568 – הדבר השלישי מתוך

 עשרת הדברות

   הדבר השלישי מתוך עשרת הדברות אומר: 'לא תשא את שם יהוה אלהיך לשוא כי לא ינקה יהוה את אשר ישא את שמו לשוא'. מטרת האיסור של הדבר היתה נגד שמוש בשם האלוהות למטרות מאגיות.

    המצרים העתיקים יחסו לשם יכולות מאגיות, חשבו שהשם כבר מכיל את כל היכולות, לכן הם הסתירו את השם, למען לא תגזלנה מהם היכולות המאגיות. אפילו הפרעונים היו מסתירים את שמם, וגם האלים, כמו האל רה, שהיה מסתיר את שמו. לפי אחד המיתוסים האלה איזיס גלתה את שמו של האל רה, וכך השתלטה עליו.

    אבל איסור לשאת את שם האלוהות מטרתו היתה רחבה יותר, הכוונה היתה לא לעשות ספקולציות על האלוהות, לא לעשות ספקולציות לגבי עולמות עליונים.

    אם אנו בודקים את המתת שהוענקה לאדם, מתת 'דעת', מתברר שמתת 'דעת' הוענקה לאדם למטרות קיומיות בלבד,  'בעולם הנגלה'. מחשבת התנ"ך עסקה רק ב'עולם הנגלה'.

     כך אנו יכולים לראות מפרק א' של ספר בראשית, פרק הבריאה, שאלהים בורא את העולם למען האדם, בורא את האדם בדמותו, למען יוכל ליצור את עולמו.

     עשרת הדברות המצורפות לפרק הבריאה, מונות את העקרונות הקיומיומים בלבד. אין בפרק הבריאה ובעשרת הדברות, שום ספקולציה על מהות ה אלוהות, אין עיסוק בהם על עולמות עליונים, מחוץ ל'עולם הנגלה'.

    משל 'עץ הדעת' כבר מגביל את יכולת האדם לעולם הקצוב, בניגוד ממה שהנחש'  אומר לחוה, שהאכילה מהפרי האסור, 'דעת', יעניק לה תובנות בדומה לתובנות האלוהות.

   ה'נחש' במשל 'עץ הדעת' מסמל את המרד האנושי, מרד נגד ההגבלות שהנן הגבלות של 'דעת', הגבלות ל'עולם נגלה' בלבד.

   מזימות ה'נחש' מנוטרלות כבר במשל 'עץ הדעת', מנוטרלות על-ידי כך שנאסר על האדם לאכל מפרי 'עץ החיים', כך שחיי אדם הם קצובים, בניגוד הבטחות ה'נחש'.

   שלילת מזימות ה'נחש' כלול גם בדבר השלישי, נגד נשיאת שם האלוהות לשוא, רצון לדעת על דברים, מחוץ לדברים 'בגבולות עולם נגלה'. רצון כזה הוא מרד, מרד ה'נחש'.

    מחשבת התנ"ך לא הרחיבה על עקרונות שלה, על תובנות שלה, לכן הדורות לא הבינו את העיקרון בכל עומקו.

   אפשר להבין את עקרונות מחשבת התנ"ך רק אם משווים אותם להשקפות של תרבויות אחרות, קוסמולוגיות אחרות, כך יכולנו להסיק מהדבר השלישי על איסור שימוש מאגי בשם האלוהות מהנוהג המצרי העתיק. כך נוכל להרחיב על עקרונות תנ"כיים רק אם נשווה אותם אותם להשקפות של תרבויות אחרות.

    במשל 'עץ הדעת' אין הרחבה על משמעות דברי ה'נחש', אבל אם אנו מתוך כל גלגוליו של ה'נחש' בשמות שונים, שטן, מפיסטו, בודקים את מעשיו, אנו יכולים להבין, שדברי ה'נחש', מכילים כוונות לשנות סדרי עולם.

    כבר במשל 'עץ הדעת' ברור שדברי ה'נחש' הם מרד, מרד נגד האלוהות, מרד נגד סדרי עולם, שהמשל מנטרל, בקובעו שנאסר על האדם לאכל מפרי 'עץ החיים', איסור המצביע על כך שחחייו של האדם קצובים ולא רצופים, ולא דומים למהות האלוהות. למען חיי נצח, נעורים נצחיים.

    אבל אם אנו רוצים לעמד על כוונות ה'נחש', בגלגולו בשם ה'שטן' של לותר, לותר שהמליך אותו על העולם הנגלה, אנו נוכחים לדעת שלותר האמין שה'שטן', יבטיח לו חיי נצח, דבר שישוע לא הגשים, כיון שהשטן הכשילו, ניצח אותו.

     ואם אנו בודקים את גלגולו של ה'נחש' בשם 'מפיסטו', אצל המשורר גיתה, גיתה שהמחיז את תיאולוגית לותר, אנו נוכחים  לדעת שגיבור הדרמה פאוסט כורת ברית עם מפיסטו למען חיי נצח, נעורים נצחיים.

    מפיסטו זה בדרמה של גיתה ממונה על 'מאגיה', ובכוחו, או לפחות בהבטחותיו, הוא יכול לשנות סדרי עולם. קודם כל גיתה בשמו של מפיסטו, מבטל את דברי השליח יוחנן, יוחנן שבפרק א' של בשורתו אומר: 'בראשית היה הדבר'. פרשו את הכרזתו זו של יוחנן שכוונתו היא שהעולם נברא בשפה, פרשנות מוטעית, שרק נתיחס אליה בקצור. יוחנן אינו מרחיב, שה'דבר' שלו מתבצע על-ידי הבדלות, כפי שהאלוהות בפרק א' מבדיל.

   גיתה מבטל את הפסוק של יוחנן ומחליפו בכך שבראשית היה ה'מעשה'.

    קביעתו זו של גיתה מבטלת בריאה בהבדלות, ובמקומה נותן מקום לבריאה מכנית.

    אבל מפיסטו ביצירתו של גיתה, בפרולוג שלו, נעשה בנו האהוב של האלוהות הנרפאית, ומקומו של ישוע נפקד, והוא, מפיסטו מתכוון לשנות סדרי עולם.

     עלינו לחזור עתה לאיסור לשאת את שם האלוהות לשוא, למען להבין שהאיסור מתכוון לכל סוגי הספקולציות של האדם המורד בסדרי עולם.

    התיחסנו לספקולציות בתרבויות אחרות ועלינו לחזור לספקולציות של צאצאי העברים, לדלג על ספקולציות של יהודים הלניסטיים שיצרו את הנצרות, ברצותם להבטיח שהאלוהות בגין קורבנו של ישוע ישנה סדרי עולם. אבל יהודים אחרי חורבן בית שני לא מרדו בהלכה, כפי ששאול הטרסי מרד בה, קימו אותה, אבל כתוספת להלכה, המציאו קוסמולוגיות רבות, קוסמולוגיות שאף הן היו מרד בסדרי עולם.

    מחשבת התנ"ך בגלגול המאוחר הסתפקה בהלכה בלבד, וויתרה על פילוסופית השפה שבתשתית מחשבת התנ"ך, וויתרה על היסטוריה שבמחשבת התנ"ך. וויתרה על הסתפקות מחשבת התנ"ך ב'עולם נגלה' בלבד.

   תורה בעל-פה הפכה את החוקים הקיומיים לפולחניים, וכל מי שקיים חוקים פולחניים אלו היה יהודי טוב.

    המחשבה המאוחרת הזו לא פסלה ספקולציות מכל הסוגים. אנו כאן נתיחס בעיקר לספקולציה של חיים וויטאל, תלמידו של האר"י, שהיא ספקולציה על קוסמולוגיה שנמצאת בספרו  בשם 'עץ חיים'.

    כבר השם 'עץ חיים' מצביע על שימוש באיסור, שנמצא במשל 'עץ הדעת', מלאכל מפריו של עץ זה, שאכילה מפריו מוכיחה את מזימות ה'נחש', מזימה למרוד בקיצוץ חיי אדם, רצון להדמות לאלוהות.

    המחשבה של יהדות אחרי חורבן בית שני, כבר לא היתה מודעת שאכילה מ'עץ החיים' נאסר במשל 'עץ הדעת'. אמנם חיים וויטאל לא עומד בספרו זה על אכילה מ'עץ החיים', אבל חוסר ידיעתו שהשימוש בשם 'עץ חיים' כשם לספרו מלמד על מרד, על כך שהוא יכול היה ליצור קוסמולוגיה שהיא מנוגדת לגמרי לקוסמולוגיה בפרק א' של ספר בראשית.

     הקוסמולוגיה שאנו מוצאים בספרו של חיים וויטאל היא קוסמולוגיה לקוחה ממחשבה גנוסטית. בקוסמולוגיה זו אין לפנינו הבדלה הנמצאת בקוסמולוגיה בפרק א' של ספר בראשית, כאן האלוהות מצטמצמת למען לתת מקום לעולמו של האדם. ובכלל עולם זה הוא עולם פרי אורות שנשברו ונתפזרו, ועל האדם הוטל התפקיד לאסוף את השברים שנשברו  שלא נקלטו בעולם זה של האלוהות שהצטמצמה, למען לתת מקום לעולמו של האדם.

     ברור שאין ביכולתנו מטעם צמצום המקום להרחיב על כל הקוסמולוגיה הנמצאת בספרו של חיים וויטאל, רצונינו רק לרמוז על ספקולציה שאפשרה את הופעתו של משיח השקר, שבתי צבי.

    הדבר השלישי מתוך עשרת הדברות התכוון למנוע ספקולציות כאלו, ספקולציות שהן מרד בסדרי היקום, סדרי האלוהות.

    שמוש ב'עץ חיים' שנוטרל במשל 'עץ הדעת' נמצא גם בקבלה, שהפליגה בספקולציות שה'דבר' השלישי אסר.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 568 – הדבר השלישי מתוך

 עשרת הדברות

   הדבר השלישי מתוך עשרת הדברות אומר: 'לא תשא את שם יהוה אלהיך לשוא כי לא ינקה יהוה את אשר ישא את שמו לשוא'. מטרת האיסור של הדבר היתה נגד שמוש בשם האלוהות למטרות מאגיות.

    המצרים העתיקים יחסו לשם יכולות מאגיות, חשבו שהשם כבר מכיל את כל היכולות, לכן הם הסתירו את השם, למען לא תגזלנה מהם היכולות המאגיות. אפילו הפרעונים היו מסתירים את שמם, וגם האלים, כמו האל רה, שהיה מסתיר את שמו. לפי אחד המיתוסים האלה איזיס גלתה את שמו של האל רה, וכך השתלטה עליו.

    אבל איסור לשאת את שם האלוהות מטרתו היתה רחבה יותר, הכוונה היתה לא לעשות ספקולציות על האלוהות, לא לעשות ספקולציות לגבי עולמות עליונים.

    אם אנו בודקים את המתת שהוענקה לאדם, מתת 'דעת', מתברר שמתת 'דעת' הוענקה לאדם למטרות קיומיות בלבד,  'בעולם הנגלה'. מחשבת התנ"ך עסקה רק ב'עולם הנגלה'.

     כך אנו יכולים לראות מפרק א' של ספר בראשית, פרק הבריאה, שאלהים בורא את העולם למען האדם, בורא את האדם בדמותו, למען יוכל ליצור את עולמו.

     עשרת הדברות המצורפות לפרק הבריאה, מונות את העקרונות הקיומיומים בלבד. אין בפרק הבריאה ובעשרת הדברות, שום ספקולציה על מהות ה אלוהות, אין עיסוק בהם על עולמות עליונים, מחוץ ל'עולם הנגלה'.

    משל 'עץ הדעת' כבר מגביל את יכולת האדם לעולם הקצוב, בניגוד ממה שהנחש'  אומר לחוה, שהאכילה מהפרי האסור, 'דעת', יעניק לה תובנות בדומה לתובנות האלוהות.

   ה'נחש' במשל 'עץ הדעת' מסמל את המרד האנושי, מרד נגד ההגבלות שהנן הגבלות של 'דעת', הגבלות ל'עולם נגלה' בלבד.

   מזימות ה'נחש' מנוטרלות כבר במשל 'עץ הדעת', מנוטרלות על-ידי כך שנאסר על האדם לאכל מפרי 'עץ החיים', כך שחיי אדם הם קצובים, בניגוד הבטחות ה'נחש'.

   שלילת מזימות ה'נחש' כלול גם בדבר השלישי, נגד נשיאת שם האלוהות לשוא, רצון לדעת על דברים, מחוץ לדברים 'בגבולות עולם נגלה'. רצון כזה הוא מרד, מרד ה'נחש'.

    מחשבת התנ"ך לא הרחיבה על עקרונות שלה, על תובנות שלה, לכן הדורות לא הבינו את העיקרון בכל עומקו.

   אפשר להבין את עקרונות מחשבת התנ"ך רק אם משווים אותם להשקפות של תרבויות אחרות, קוסמולוגיות אחרות, כך יכולנו להסיק מהדבר השלישי על איסור שימוש מאגי בשם האלוהות מהנוהג המצרי העתיק. כך נוכל להרחיב על עקרונות תנ"כיים רק אם נשווה אותם אותם להשקפות של תרבויות אחרות.

    במשל 'עץ הדעת' אין הרחבה על משמעות דברי ה'נחש', אבל אם אנו מתוך כל גלגוליו של ה'נחש' בשמות שונים, שטן, מפיסטו, בודקים את מעשיו, אנו יכולים להבין, שדברי ה'נחש', מכילים כוונות לשנות סדרי עולם.

    כבר במשל 'עץ הדעת' ברור שדברי ה'נחש' הם מרד, מרד נגד האלוהות, מרד נגד סדרי עולם, שהמשל מנטרל, בקובעו שנאסר על האדם לאכל מפרי 'עץ החיים', איסור המצביע על כך שחחייו של האדם קצובים ולא רצופים, ולא דומים למהות האלוהות. למען חיי נצח, נעורים נצחיים.

    אבל אם אנו רוצים לעמד על כוונות ה'נחש', בגלגולו בשם ה'שטן' של לותר, לותר שהמליך אותו על העולם הנגלה, אנו נוכחים לדעת שלותר האמין שה'שטן', יבטיח לו חיי נצח, דבר שישוע לא הגשים, כיון שהשטן הכשילו, ניצח אותו.

     ואם אנו בודקים את גלגולו של ה'נחש' בשם 'מפיסטו', אצל המשורר גיתה, גיתה שהמחיז את תיאולוגית לותר, אנו נוכחים  לדעת שגיבור הדרמה פאוסט כורת ברית עם מפיסטו למען חיי נצח, נעורים נצחיים.

    מפיסטו זה בדרמה של גיתה ממונה על 'מאגיה', ובכוחו, או לפחות בהבטחותיו, הוא יכול לשנות סדרי עולם. קודם כל גיתה בשמו של מפיסטו, מבטל את דברי השליח יוחנן, יוחנן שבפרק א' של בשורתו אומר: 'בראשית היה הדבר'. פרשו את הכרזתו זו של יוחנן שכוונתו היא שהעולם נברא בשפה, פרשנות מוטעית, שרק נתיחס אליה בקצור. יוחנן אינו מרחיב, שה'דבר' שלו מתבצע על-ידי הבדלות, כפי שהאלוהות בפרק א' מבדיל.

   גיתה מבטל את הפסוק של יוחנן ומחליפו בכך שבראשית היה ה'מעשה'.

    קביעתו זו של גיתה מבטלת בריאה בהבדלות, ובמקומה נותן מקום לבריאה מכנית.

    אבל מפיסטו ביצירתו של גיתה, בפרולוג שלו, נעשה בנו האהוב של האלוהות הנרפאית, ומקומו של ישוע נפקד, והוא, מפיסטו מתכוון לשנות סדרי עולם.

     עלינו לחזור עתה לאיסור לשאת את שם האלוהות לשוא, למען להבין שהאיסור מתכוון לכל סוגי הספקולציות של האדם המורד בסדרי עולם.

    התיחסנו לספקולציות בתרבויות אחרות ועלינו לחזור לספקולציות של צאצאי העברים, לדלג על ספקולציות של יהודים הלניסטיים שיצרו את הנצרות, ברצותם להבטיח שהאלוהות בגין קורבנו של ישוע ישנה סדרי עולם. אבל יהודים אחרי חורבן בית שני לא מרדו בהלכה, כפי ששאול הטרסי מרד בה, קימו אותה, אבל כתוספת להלכה, המציאו קוסמולוגיות רבות, קוסמולוגיות שאף הן היו מרד בסדרי עולם.

    מחשבת התנ"ך בגלגול המאוחר הסתפקה בהלכה בלבד, וויתרה על פילוסופית השפה שבתשתית מחשבת התנ"ך, וויתרה על היסטוריה שבמחשבת התנ"ך. וויתרה על הסתפקות מחשבת התנ"ך ב'עולם נגלה' בלבד.

   תורה בעל-פה הפכה את החוקים הקיומיים לפולחניים, וכל מי שקיים חוקים פולחניים אלו היה יהודי טוב.

    המחשבה המאוחרת הזו לא פסלה ספקולציות מכל הסוגים. אנו כאן נתיחס בעיקר לספקולציה של חיים וויטאל, תלמידו של האר"י, שהיא ספקולציה על קוסמולוגיה שנמצאת בספרו  בשם 'עץ חיים'.

    כבר השם 'עץ חיים' מצביע על שימוש באיסור, שנמצא במשל 'עץ הדעת', מלאכל מפריו של עץ זה, שאכילה מפריו מוכיחה את מזימות ה'נחש', מזימה למרוד בקיצוץ חיי אדם, רצון להדמות לאלוהות.

    המחשבה של יהדות אחרי חורבן בית שני, כבר לא היתה מודעת שאכילה מ'עץ החיים' נאסר במשל 'עץ הדעת'. אמנם חיים וויטאל לא עומד בספרו זה על אכילה מ'עץ החיים', אבל חוסר ידיעתו שהשימוש בשם 'עץ חיים' כשם לספרו מלמד על מרד, על כך שהוא יכול היה ליצור קוסמולוגיה שהיא מנוגדת לגמרי לקוסמולוגיה בפרק א' של ספר בראשית.

     הקוסמולוגיה שאנו מוצאים בספרו של חיים וויטאל היא קוסמולוגיה לקוחה ממחשבה גנוסטית. בקוסמולוגיה זו אין לפנינו הבדלה הנמצאת בקוסמולוגיה בפרק א' של ספר בראשית, כאן האלוהות מצטמצמת למען לתת מקום לעולמו של האדם. ובכלל עולם זה הוא עולם פרי אורות שנשברו ונתפזרו, ועל האדם הוטל התפקיד לאסוף את השברים שנשברו  שלא נקלטו בעולם זה של האלוהות שהצטמצמה, למען לתת מקום לעולמו של האדם.

     ברור שאין ביכולתנו מטעם צמצום המקום להרחיב על כל הקוסמולוגיה הנמצאת בספרו של חיים וויטאל, רצונינו רק לרמוז על ספקולציה שאפשרה את הופעתו של משיח השקר, שבתי צבי.

    הדבר השלישי מתוך עשרת הדברות התכוון למנוע ספקולציות כאלו, ספקולציות שהן מרד בסדרי היקום, סדרי האלוהות.

    שמוש ב'עץ חיים' שנוטרל במשל 'עץ הדעת' נמצא גם בקבלה, שהפליגה בספקולציות שה'דבר' השלישי אסר.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 568 – הדבר השלישי מתוך

 עשרת הדברות

   הדבר השלישי מתוך עשרת הדברות אומר: 'לא תשא את שם יהוה אלהיך לשוא כי לא ינקה יהוה את אשר ישא את שמו לשוא'. מטרת האיסור של הדבר היתה נגד שמוש בשם האלוהות למטרות מאגיות.

    המצרים העתיקים יחסו לשם יכולות מאגיות, חשבו שהשם כבר מכיל את כל היכולות, לכן הם הסתירו את השם, למען לא תגזלנה מהם היכולות המאגיות. אפילו הפרעונים היו מסתירים את שמם, וגם האלים, כמו האל רה, שהיה מסתיר את שמו. לפי אחד המיתוסים האלה איזיס גלתה את שמו של האל רה, וכך השתלטה עליו.

    אבל איסור לשאת את שם האלוהות מטרתו היתה רחבה יותר, הכוונה היתה לא לעשות ספקולציות על האלוהות, לא לעשות ספקולציות לגבי עולמות עליונים.

    אם אנו בודקים את המתת שהוענקה לאדם, מתת 'דעת', מתברר שמתת 'דעת' הוענקה לאדם למטרות קיומיות בלבד,  'בעולם הנגלה'. מחשבת התנ"ך עסקה רק ב'עולם הנגלה'.

     כך אנו יכולים לראות מפרק א' של ספר בראשית, פרק הבריאה, שאלהים בורא את העולם למען האדם, בורא את האדם בדמותו, למען יוכל ליצור את עולמו.

     עשרת הדברות המצורפות לפרק הבריאה, מונות את העקרונות הקיומיומים בלבד. אין בפרק הבריאה ובעשרת הדברות, שום ספקולציה על מהות ה אלוהות, אין עיסוק בהם על עולמות עליונים, מחוץ ל'עולם הנגלה'.

    משל 'עץ הדעת' כבר מגביל את יכולת האדם לעולם הקצוב, בניגוד ממה שהנחש'  אומר לחוה, שהאכילה מהפרי האסור, 'דעת', יעניק לה תובנות בדומה לתובנות האלוהות.

   ה'נחש' במשל 'עץ הדעת' מסמל את המרד האנושי, מרד נגד ההגבלות שהנן הגבלות של 'דעת', הגבלות ל'עולם נגלה' בלבד.

   מזימות ה'נחש' מנוטרלות כבר במשל 'עץ הדעת', מנוטרלות על-ידי כך שנאסר על האדם לאכל מפרי 'עץ החיים', כך שחיי אדם הם קצובים, בניגוד הבטחות ה'נחש'.

   שלילת מזימות ה'נחש' כלול גם בדבר השלישי, נגד נשיאת שם האלוהות לשוא, רצון לדעת על דברים, מחוץ לדברים 'בגבולות עולם נגלה'. רצון כזה הוא מרד, מרד ה'נחש'.

    מחשבת התנ"ך לא הרחיבה על עקרונות שלה, על תובנות שלה, לכן הדורות לא הבינו את העיקרון בכל עומקו.

   אפשר להבין את עקרונות מחשבת התנ"ך רק אם משווים אותם להשקפות של תרבויות אחרות, קוסמולוגיות אחרות, כך יכולנו להסיק מהדבר השלישי על איסור שימוש מאגי בשם האלוהות מהנוהג המצרי העתיק. כך נוכל להרחיב על עקרונות תנ"כיים רק אם נשווה אותם אותם להשקפות של תרבויות אחרות.

    במשל 'עץ הדעת' אין הרחבה על משמעות דברי ה'נחש', אבל אם אנו מתוך כל גלגוליו של ה'נחש' בשמות שונים, שטן, מפיסטו, בודקים את מעשיו, אנו יכולים להבין, שדברי ה'נחש', מכילים כוונות לשנות סדרי עולם.

    כבר במשל 'עץ הדעת' ברור שדברי ה'נחש' הם מרד, מרד נגד האלוהות, מרד נגד סדרי עולם, שהמשל מנטרל, בקובעו שנאסר על האדם לאכל מפרי 'עץ החיים', איסור המצביע על כך שחחייו של האדם קצובים ולא רצופים, ולא דומים למהות האלוהות. למען חיי נצח, נעורים נצחיים.

    אבל אם אנו רוצים לעמד על כוונות ה'נחש', בגלגולו בשם ה'שטן' של לותר, לותר שהמליך אותו על העולם הנגלה, אנו נוכחים לדעת שלותר האמין שה'שטן', יבטיח לו חיי נצח, דבר שישוע לא הגשים, כיון שהשטן הכשילו, ניצח אותו.

     ואם אנו בודקים את גלגולו של ה'נחש' בשם 'מפיסטו', אצל המשורר גיתה, גיתה שהמחיז את תיאולוגית לותר, אנו נוכחים  לדעת שגיבור הדרמה פאוסט כורת ברית עם מפיסטו למען חיי נצח, נעורים נצחיים.

    מפיסטו זה בדרמה של גיתה ממונה על 'מאגיה', ובכוחו, או לפחות בהבטחותיו, הוא יכול לשנות סדרי עולם. קודם כל גיתה בשמו של מפיסטו, מבטל את דברי השליח יוחנן, יוחנן שבפרק א' של בשורתו אומר: 'בראשית היה הדבר'. פרשו את הכרזתו זו של יוחנן שכוונתו היא שהעולם נברא בשפה, פרשנות מוטעית, שרק נתיחס אליה בקצור. יוחנן אינו מרחיב, שה'דבר' שלו מתבצע על-ידי הבדלות, כפי שהאלוהות בפרק א' מבדיל.

   גיתה מבטל את הפסוק של יוחנן ומחליפו בכך שבראשית היה ה'מעשה'.

    קביעתו זו של גיתה מבטלת בריאה בהבדלות, ובמקומה נותן מקום לבריאה מכנית.

    אבל מפיסטו ביצירתו של גיתה, בפרולוג שלו, נעשה בנו האהוב של האלוהות הנרפאית, ומקומו של ישוע נפקד, והוא, מפיסטו מתכוון לשנות סדרי עולם.

     עלינו לחזור עתה לאיסור לשאת את שם האלוהות לשוא, למען להבין שהאיסור מתכוון לכל סוגי הספקולציות של האדם המורד בסדרי עולם.

    התיחסנו לספקולציות בתרבויות אחרות ועלינו לחזור לספקולציות של צאצאי העברים, לדלג על ספקולציות של יהודים הלניסטיים שיצרו את הנצרות, ברצותם להבטיח שהאלוהות בגין קורבנו של ישוע ישנה סדרי עולם. אבל יהודים אחרי חורבן בית שני לא מרדו בהלכה, כפי ששאול הטרסי מרד בה, קימו אותה, אבל כתוספת להלכה, המציאו קוסמולוגיות רבות, קוסמולוגיות שאף הן היו מרד בסדרי עולם.

    מחשבת התנ"ך בגלגול המאוחר הסתפקה בהלכה בלבד, וויתרה על פילוסופית השפה שבתשתית מחשבת התנ"ך, וויתרה על היסטוריה שבמחשבת התנ"ך. וויתרה על הסתפקות מחשבת התנ"ך ב'עולם נגלה' בלבד.

   תורה בעל-פה הפכה את החוקים הקיומיים לפולחניים, וכל מי שקיים חוקים פולחניים אלו היה יהודי טוב.

    המחשבה המאוחרת הזו לא פסלה ספקולציות מכל הסוגים. אנו כאן נתיחס בעיקר לספקולציה של חיים וויטאל, תלמידו של האר"י, שהיא ספקולציה על קוסמולוגיה שנמצאת בספרו  בשם 'עץ חיים'.

    כבר השם 'עץ חיים' מצביע על שימוש באיסור, שנמצא במשל 'עץ הדעת', מלאכל מפריו של עץ זה, שאכילה מפריו מוכיחה את מזימות ה'נחש', מזימה למרוד בקיצוץ חיי אדם, רצון להדמות לאלוהות.

    המחשבה של יהדות אחרי חורבן בית שני, כבר לא היתה מודעת שאכילה מ'עץ החיים' נאסר במשל 'עץ הדעת'. אמנם חיים וויטאל לא עומד בספרו זה על אכילה מ'עץ החיים', אבל חוסר ידיעתו שהשימוש בשם 'עץ חיים' כשם לספרו מלמד על מרד, על כך שהוא יכול היה ליצור קוסמולוגיה שהיא מנוגדת לגמרי לקוסמולוגיה בפרק א' של ספר בראשית.

     הקוסמולוגיה שאנו מוצאים בספרו של חיים וויטאל היא קוסמולוגיה לקוחה ממחשבה גנוסטית. בקוסמולוגיה זו אין לפנינו הבדלה הנמצאת בקוסמולוגיה בפרק א' של ספר בראשית, כאן האלוהות מצטמצמת למען לתת מקום לעולמו של האדם. ובכלל עולם זה הוא עולם פרי אורות שנשברו ונתפזרו, ועל האדם הוטל התפקיד לאסוף את השברים שנשברו  שלא נקלטו בעולם זה של האלוהות שהצטמצמה, למען לתת מקום לעולמו של האדם.

     ברור שאין ביכולתנו מטעם צמצום המקום להרחיב על כל הקוסמולוגיה הנמצאת בספרו של חיים וויטאל, רצונינו רק לרמוז על ספקולציה שאפשרה את הופעתו של משיח השקר, שבתי צבי.

    הדבר השלישי מתוך עשרת הדברות התכוון למנוע ספקולציות כאלו, ספקולציות שהן מרד בסדרי היקום, סדרי האלוהות.

    שמוש ב'עץ חיים' שנוטרל במשל 'עץ הדעת' נמצא גם בקבלה, שהפליגה בספקולציות שה'דבר' השלישי אסר.

   הדבר השלישי הנו נגד ספקולציות מעבר ל'עולם הנגלה', מצוה להצטמצם בעקרונות קיומיים של עשרת הדברות, ושמירה על 'עולם נגלה' זה, שנברא למען האדם, שעלול להמוג אם לא ישמור עליו.   הדבר השלישי הנו נגד ספקולציות מעבר ל'עולם הנגלה', מצוה להצטמצם בעקרונות קיומיים של עשרת הדברות, ושמירה על 'עולם נגלה' זה, שנברא למען האדם, שעלול להמוג אם לא ישמור עליו.

   הדבר השלישי הנו נגד ספקולציות מעבר ל'עולם הנגלה', מצוה להצטמצם בעקרונות קיומיים של עשרת הדברות, ושמירה על 'עולם נגלה' זה, שנברא למען האדם, שעלול להמוג אם לא ישמור עליו.

   הדבר השלישי הנו נגד ספקולציות מעבר ל'עולם הנגלה', מצוה להצטמצם בעקרונות קיומיים של עשרת הדברות, ושמירה על 'עולם נגלה' זה, שנברא למען האדם, שעלול להמוג אם לא ישמור עליו.

   הדבר השלישי הנו נגד ספקולציות מעבר ל'עולם הנגלה', מצוה להצטמצם בעקרונות קיומיים של עשרת הדברות, ושמירה על 'עולם נגלה' זה, שנברא למען האדם, שעלול להמוג אם לא ישמור עליו.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 568 – הדבר השלישי מתוך

 עשרת הדברות

   הדבר השלישי מתוך עשרת הדברות אומר: 'לא תשא את שם יהוה אלהיך לשוא כי לא ינקה יהוה את אשר ישא את שמו לשוא'. מטרת האיסור של הדבר היתה נגד שמוש בשם האלוהות למטרות מאגיות.

    המצרים העתיקים יחסו לשם יכולות מאגיות, חשבו שהשם כבר מכיל את כל היכולות, לכן הם הסתירו את השם, למען לא תגזלנה מהם היכולות המאגיות. אפילו הפרעונים היו מסתירים את שמם, וגם האלים, כמו האל רה, שהיה מסתיר את שמו. לפי אחד המיתוסים האלה איזיס גלתה את שמו של האל רה, וכך השתלטה עליו.

    אבל איסור לשאת את שם האלוהות מטרתו היתה רחבה יותר, הכוונה היתה לא לעשות ספקולציות על האלוהות, לא לעשות ספקולציות לגבי עולמות עליונים.

    אם אנו בודקים את המתת שהוענקה לאדם, מתת 'דעת', מתברר שמתת 'דעת' הוענקה לאדם למטרות קיומיות בלבד,  'בעולם הנגלה'. מחשבת התנ"ך עסקה רק ב'עולם הנגלה'.

     כך אנו יכולים לראות מפרק א' של ספר בראשית, פרק הבריאה, שאלהים בורא את העולם למען האדם, בורא את האדם בדמותו, למען יוכל ליצור את עולמו.

     עשרת הדברות המצורפות לפרק הבריאה, מונות את העקרונות הקיומיומים בלבד. אין בפרק הבריאה ובעשרת הדברות, שום ספקולציה על מהות ה אלוהות, אין עיסוק בהם על עולמות עליונים, מחוץ ל'עולם הנגלה'.

    משל 'עץ הדעת' כבר מגביל את יכולת האדם לעולם הקצוב, בניגוד ממה שהנחש'  אומר לחוה, שהאכילה מהפרי האסור, 'דעת', יעניק לה תובנות בדומה לתובנות האלוהות.

   ה'נחש' במשל 'עץ הדעת' מסמל את המרד האנושי, מרד נגד ההגבלות שהנן הגבלות של 'דעת', הגבלות ל'עולם נגלה' בלבד.

   מזימות ה'נחש' מנוטרלות כבר במשל 'עץ הדעת', מנוטרלות על-ידי כך שנאסר על האדם לאכל מפרי 'עץ החיים', כך שחיי אדם הם קצובים, בניגוד הבטחות ה'נחש'.

   שלילת מזימות ה'נחש' כלול גם בדבר השלישי, נגד נשיאת שם האלוהות לשוא, רצון לדעת על דברים, מחוץ לדברים 'בגבולות עולם נגלה'. רצון כזה הוא מרד, מרד ה'נחש'.

    מחשבת התנ"ך לא הרחיבה על עקרונות שלה, על תובנות שלה, לכן הדורות לא הבינו את העיקרון בכל עומקו.

   אפשר להבין את עקרונות מחשבת התנ"ך רק אם משווים אותם להשקפות של תרבויות אחרות, קוסמולוגיות אחרות, כך יכולנו להסיק מהדבר השלישי על איסור שימוש מאגי בשם האלוהות מהנוהג המצרי העתיק. כך נוכל להרחיב על עקרונות תנ"כיים רק אם נשווה אותם אותם להשקפות של תרבויות אחרות.

    במשל 'עץ הדעת' אין הרחבה על משמעות דברי ה'נחש', אבל אם אנו מתוך כל גלגוליו של ה'נחש' בשמות שונים, שטן, מפיסטו, בודקים את מעשיו, אנו יכולים להבין, שדברי ה'נחש', מכילים כוונות לשנות סדרי עולם.

    כבר במשל 'עץ הדעת' ברור שדברי ה'נחש' הם מרד, מרד נגד האלוהות, מרד נגד סדרי עולם, שהמשל מנטרל, בקובעו שנאסר על האדם לאכל מפרי 'עץ החיים', איסור המצביע על כך שחחייו של האדם קצובים ולא רצופים, ולא דומים למהות האלוהות. למען חיי נצח, נעורים נצחיים.

    אבל אם אנו רוצים לעמד על כוונות ה'נחש', בגלגולו בשם ה'שטן' של לותר, לותר שהמליך אותו על העולם הנגלה, אנו נוכחים לדעת שלותר האמין שה'שטן', יבטיח לו חיי נצח, דבר שישוע לא הגשים, כיון שהשטן הכשילו, ניצח אותו.

     ואם אנו בודקים את גלגולו של ה'נחש' בשם 'מפיסטו', אצל המשורר גיתה, גיתה שהמחיז את תיאולוגית לותר, אנו נוכחים  לדעת שגיבור הדרמה פאוסט כורת ברית עם מפיסטו למען חיי נצח, נעורים נצחיים.

    מפיסטו זה בדרמה של גיתה ממונה על 'מאגיה', ובכוחו, או לפחות בהבטחותיו, הוא יכול לשנות סדרי עולם. קודם כל גיתה בשמו של מפיסטו, מבטל את דברי השליח יוחנן, יוחנן שבפרק א' של בשורתו אומר: 'בראשית היה הדבר'. פרשו את הכרזתו זו של יוחנן שכוונתו היא שהעולם נברא בשפה, פרשנות מוטעית, שרק נתיחס אליה בקצור. יוחנן אינו מרחיב, שה'דבר' שלו מתבצע על-ידי הבדלות, כפי שהאלוהות בפרק א' מבדיל.

   גיתה מבטל את הפסוק של יוחנן ומחליפו בכך שבראשית היה ה'מעשה'.

    קביעתו זו של גיתה מבטלת בריאה בהבדלות, ובמקומה נותן מקום לבריאה מכנית.

    אבל מפיסטו ביצירתו של גיתה, בפרולוג שלו, נעשה בנו האהוב של האלוהות הנרפאית, ומקומו של ישוע נפקד, והוא, מפיסטו מתכוון לשנות סדרי עולם.

     עלינו לחזור עתה לאיסור לשאת את שם האלוהות לשוא, למען להבין שהאיסור מתכוון לכל סוגי הספקולציות של האדם המורד בסדרי עולם.

    התיחסנו לספקולציות בתרבויות אחרות ועלינו לחזור לספקולציות של צאצאי העברים, לדלג על ספקולציות של יהודים הלניסטיים שיצרו את הנצרות, ברצותם להבטיח שהאלוהות בגין קורבנו של ישוע ישנה סדרי עולם. אבל יהודים אחרי חורבן בית שני לא מרדו בהלכה, כפי ששאול הטרסי מרד בה, קימו אותה, אבל כתוספת להלכה, המציאו קוסמולוגיות רבות, קוסמולוגיות שאף הן היו מרד בסדרי עולם.

    מחשבת התנ"ך בגלגול המאוחר הסתפקה בהלכה בלבד, וויתרה על פילוסופית השפה שבתשתית מחשבת התנ"ך, וויתרה על היסטוריה שבמחשבת התנ"ך. וויתרה על הסתפקות מחשבת התנ"ך ב'עולם נגלה' בלבד.

   תורה בעל-פה הפכה את החוקים הקיומיים לפולחניים, וכל מי שקיים חוקים פולחניים אלו היה יהודי טוב.

    המחשבה המאוחרת הזו לא פסלה ספקולציות מכל הסוגים. אנו כאן נתיחס בעיקר לספקולציה של חיים וויטאל, תלמידו של האר"י, שהיא ספקולציה על קוסמולוגיה שנמצאת בספרו  בשם 'עץ חיים'.

    כבר השם 'עץ חיים' מצביע על שימוש באיסור, שנמצא במשל 'עץ הדעת', מלאכל מפריו של עץ זה, שאכילה מפריו מוכיחה את מזימות ה'נחש', מזימה למרוד בקיצוץ חיי אדם, רצון להדמות לאלוהות.

    המחשבה של יהדות אחרי חורבן בית שני, כבר לא היתה מודעת שאכילה מ'עץ החיים' נאסר במשל 'עץ הדעת'. אמנם חיים וויטאל לא עומד בספרו זה על אכילה מ'עץ החיים', אבל חוסר ידיעתו שהשימוש בשם 'עץ חיים' כשם לספרו מלמד על מרד, על כך שהוא יכול היה ליצור קוסמולוגיה שהיא מנוגדת לגמרי לקוסמולוגיה בפרק א' של ספר בראשית.

     הקוסמולוגיה שאנו מוצאים בספרו של חיים וויטאל היא קוסמולוגיה לקוחה ממחשבה גנוסטית. בקוסמולוגיה זו אין לפנינו הבדלה הנמצאת בקוסמולוגיה בפרק א' של ספר בראשית, כאן האלוהות מצטמצמת למען לתת מקום לעולמו של האדם. ובכלל עולם זה הוא עולם פרי אורות שנשברו ונתפזרו, ועל האדם הוטל התפקיד לאסוף את השברים שנשברו  שלא נקלטו בעולם זה של האלוהות שהצטמצמה, למען לתת מקום לעולמו של האדם.

     ברור שאין ביכולתנו מטעם צמצום המקום להרחיב על כל הקוסמולוגיה הנמצאת בספרו של חיים וויטאל, רצונינו רק לרמוז על ספקולציה שאפשרה את הופעתו של משיח השקר, שבתי צבי.

    הדבר השלישי מתוך עשרת הדברות התכוון למנוע ספקולציות כאלו, ספקולציות שהן מרד בסדרי היקום, סדרי האלוהות.

    שמוש ב'עץ חיים' שנוטרל במשל 'עץ הדעת' נמצא גם בקבלה, שהפליגה בספקולציות שה'דבר' השלישי אסר.

   הדבר השלישי הנו נגד ספקולציות מעבר ל'עולם הנגלה', מצוה להצטמצם בעקרונות קיומיים של עשרת הדברות, ושמירה על 'עולם נגלה' זה, שנברא למען האדם, שעלול להמוג אם לא ישמור עליו.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 568 – הדבר השלישי

אברסיטה ווירטואלית שעור 568 – הדבר השלישי

ה

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור המתווכים

אוניברסיטה ווירטולית – שעור 567 – המתווכים

      האדם מראשיתו חש שהוא תלוי בכוחות על. הוא הסיק מנוהגו עם בעלי כח שיש לשחדם. למען שיעתרו. מכאן אנו מבינים שמנהג הקורבנות הוא תקשור ראשיתי עם כח על, למען השגת היותר. אבל מהר מאד האדם נוכח לדעת שאין לו תובנות איך לתקשר עם כוחות על. מכאן מסקנתו של האדם שיש למנות מתווכים עם כוחות על, מתווכים שלהם המדע איך לבוא בתקשור עם כוחות על אלו.

      הדוגמה ההיסטורית שנשארה  לנו היא על היווצרות מתווכחים יודעי חן, ממצרים העתיקה, מעמד כוהנים בעלי כח רב.

      דגם מעמד הכוהנים במצרים הוא דגם ארכיטיפי, ששימש בתרבויות שונות.

      השאלה נשאלת איך, המין האנושי הגיע לתובנה שיש יודעי חן, איך לתקשר עם עליונים. כנראה הדגם החברתי שנוצר עם בעלי כח, שימש את החברה להניח שקיימים גם בדומה לבעלי הכח בעלי תובנות לגבי עולמות עליונים.

       אבל אנו לומדים מהנוהג של האדם מראשיתו לשחד כוחות על למען יספקו לו יותר מחיה, שהאדם יצא משורת הבריות על כדור הארץ שלנו, שלא מסתפק ב'דחף הקיום', המשותף לכל הברויים, דחף קיום המבטיח מחיה, טריטוריה, יכולת לברח מסכנות לקיום.

      הרצון של האדם ליותר מאשר מה שהוקצב לו, מלמד שלאדם הוענקה יכולת נוספת ל'דחף הקיום', יכולת 'דעת', דעת הבדילה, דעת המבדילה המאפשרת לאדם לטבע לעצמו יותר.

    היכולת הזו ש'דעת המבדילה' מאפשרת לאדם גם למרוד בעליונים על משהעניקו לו קיום קצוץ.

     ובכן, האדם שהוענקה לו יכולת נוספת ל'דחף הקיום' שהוענק לכל הברויים, יכולת זו היא מאחורי התביעות של האדם מהקיום ליותר. ובכן, אם אנו רוצים להבין היווצרות המעמד הכוהנים יודעי חן, הסיבה לכך שהמענק הנוסף שהוענק לאדם, הוא מאחורי תביעותיו ליותר. ולמען השגת היותר האדם ממנה יודעי חן. לכן אל יפליא אותנו שהאדם ממנה מתווכים להשגת היותר.

למעשה כל השוני בין האדם ליתר הברויים הוא המענק הנוסף 'דעת' המבדילה. מענק נוסף זה הוא ישות נעלמת, לא מוחשית, ונראה שעובדה זו היא מאחורי התפתחויות שונות של האדם, שונות מהתנהגות מחוסרי מענק זה.

       קודם כל עלינו להתיחס לעובדה שהאדם נוכח לדעת בזכות המענק שחייו קצובים, שהמענקים קצובים.

    אבל לפני שהאדם נוכח לדעת שחייו קצובים, הוא על-ידי יכולת ההבדלה של 'דעת', מבדיל את עצמו מהסובב אותו, נעשה מודע. מודעות זו שהאדם משיג הודות להבדלה, גם מאפשרת לו להבין שחיו קצובים, שהמענקים קצובים.

      אבל לפני שהאדם נוכח לדעת שחייו קצובים, שהמענקים קצובים ההבדלה מאפשרת לאדם לקצוץ בקול היוצא מגרונו על חסר, ליצור מהקול הקצוץ יחידה, סימול, שם. אבל הדגשנו שההבדלה שהוענקה לאדם היא ישות נעלמת, לכן האדם המשמיע את הקול הקצוץ, זקוק לזולת שיסכים שהקול הקצוץ מביע חסר. עובדה זו שהאדם זקוק לזולת שיסכים עם החסר שלו, מכריח אותו לכרות אתו ברית שיזכור את הסימול לחסר, כך נוצרת הברית בין השנים לזכור את הסימול לחסר.

     בהמשך אותה שיטה לתת סימול לדברים מקשרת את בני אדם בבריתות לזכור את הסימול.

     ובכן, האדם שמצא דרך ליצור סימול עם הזולת, מאפשרת לו גם את יצירת הסימול לכך שחייו הם קצובים, מאפשרת לו יחד עם הזולת ליצור סימול על קיצוץ מחיה.

     תהליך זה גורמת לאדם להכיר שהוא בכל המתתים תלוי בכוחות על, מכאן האדם ממנהגו עם הזולת התקיף, מבין שעליו לשחד כוחות על אלו. כפי שכבר הזכרנו, קורבנות הם הדרך הראשונה של האדם לשחד עליונים למען השגת היותר.

     השלב השני של האדם לבוא בדברים עם עליונים, שהוא יודע שהוא תלוי בהם, הוא למנות 'מתווכים', יודעי חן, שיפנו לעליונים, כפי שכבר הסברנו.

     אנחנו רואים שכל השוני של האדם מיתר הברויים על כדור הארץ שלנו הוא הודות למענק שהוענק לו, מענק 'דעת' דעת המבדילה.

     יתר הברויים שלא הוענק להם מענק ה'הבדלה', מסתפקים ב'דחף הקיום', המאפשר להם להשיג מחיה, טריטוריה, יכולת לברח מסכנות לחייהם.

    אבל עלינו להזכיר, שטרם היווצרות מעמד ה'מתווכים', אנו לומדים מקוסמולוגיות שונות, שהאדם נמצא בסכסוך עם עליונים, עליונים הקוצצים במשך חייו, עליונים הקוצצים במחיה. היווצרות ה'מתווכים' הוא שלב יותר מפותח, נסיון שיחוד עליונים לעמען יעניקו את היותר.

     מעמד ה'מתווכים', הכוהנים,  בהמשך גוזלים לעצמם כוחות לא רק לשרת את אלו שהעניקו להם מעמד של יודעי חן, הם מיחסים לעצמם כוחות על להתחרות עם עליונים. שוב מקרה מעמד הכהנים, המתווכים המצריים יכולים לשרת אותנו להבין שהכוהנים מתחרים עם עליונים, יוצרים עולמות חלופיים, ששם הנשמות של הנפטרים ממשיכים את קיומם.

    ברור שמעשים אלו של הכוהנים ליצור עולמות חלופיים, מלמדים שהם מיחסים לעצמם כוחות על, עובדה המצביע על כך שהם מזלזלים בעליונים.

       כוהני מצרים היו מציידים את המתים בהשבעות, השבעות שהיו צריכות להעביר אותם מעל מהמורות לעולם החלופי.      

       ברור שמעשים אלו של כוהני מצרים ליצור עולם חלופי, ציוד הנפטרים עם השבעות העניק להם כוחות. כך כוהני מצרים, ביטלו את המהפכה המחשבתית של פרעה אחנאתון שיסד דת פולחן השמש, אבל הכוהנים בעלי הכח ביטלו את הדת החדשה של פרעה זה מיד אחרי מותו.

        אנחנו הבאנו את דוגמת התפתחות מעמד ה'מתווכים' הכוהנים המצריים, אבל בחלק של הקוסמולוגיות של עמים אחרים אנו מוצאים דווקא סכסוך של האדם עם עליונים, על התעללות שלהם באדם, בקיצוב שהם גורמים למשך קיומו.

      הדוגמה הטובה ביותר לסכסוך כזה עם עליונים אנו מוצאים בקוסמולוגיה היוונית. בקוסמולוגיה יוונית זו אנו מוצאים סכסוך כזה ביחוד עם האלה 'מוירה', שלה הם יחסו זדון לגורל האדם.

      היוונים שהאמינו שהעולם הוא נצחי, שהאדם הוא נצחי חוקי הקיום לא שתפו פעולה אתם, והם כינו חוקי קיום אלו בשם 'מוירה'.

      היוונים לא יצרו מעמד כוהנים, מעמד 'מתווכים', שיבואו בדברים עם עליונים, שישחדו אותם. הם נמצאו ביאוש, מכאן נוכל להבין איך הבשורה של השליח שאול הטרסי, הצליח לפורר את הדת היוונית על-ידי בשורתו על ישוע, שהוקרב ל מען לשנות סדרי עולם, לשלול קיצוב, להחזיר רצף.

      מאחר שהבטחותיו של השליח שאול, לא התגשמו, קמה הכנסייה הקתולית עם תחליף למציאות רצופה, המצאת ה'מיסה', מציאות הזויה, על השגת הרצף במילוי פרטי מיסה זו, אכילת לחם ההופך לגופו של הגואל, שתית יין ההופך לדמו של הגואל, הזדהות אתו וגאולה עם גאולתו הוא.

       לאדם דרכים שונות ומשונות ברצונו לבטל את פרי ההבדלה, הבדלה הגורמת לקצוץ חיי אדם, הבדלה הקוצצת במחיה.

        האדם למעשה מורד במתת שהוענק לו, מתת ה'הבדלה', הוא רוצה רצף.

      אם הבטחות בשמו של ישוע לא התגשמו, המורד החדש, לותר שלא השלים עם קיצוץ חייו, החליט שישוע החלשלש, לא הצליח להחזיר את הרצף, מצא שיריבו, השטן נצחו, וציפה ממנו שיחזיר את הרצף'.

      למעשה האדם מורד במתת 'ההבדלה' הקוצצת במשך קיומו, רוצה 'רצף.

     רק מחשבת התנ"ך כתוצאה מנסיבות מיוחדות, השלימה עם המתת, השלימה עם עולם נגלה, עם חיים קצובים.

אניברסיטה ווירטואלית – שעור 567 המתווכים