אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 465 – האדם נבדל מהחיה רק במודעות, תרומת השפה

אוניברסיטה ווירטואלית – /עור 465 – האדם מובדל מהחיה רק במודעות, תרומת השפה
ראינו שכל הברויים מונעים על-ידי דחף הקיום, דחף המבדיל מה טוב לקיום, מה רע לקיום. ומה יתרונו של האדם על הברויים? ראינו שהאבולוציה העניקה לאדם את היכולת לנכר במילים את דחף הקיום, מה טוב לקיום מה רע לקיום. השפה בשרות דחף הקיום. אבל לשפה יכולת נוספת, היא מעניקה לאדם את ה'מודעות', מודעות על קיומו, מודעות החסרה לברויים אחרים.
איך נוצרת המודעות, ראינו שהשפה נותנת לתחושות הגוף שמות. היאך נוצרים השמות? השמות נוצרים כתוצאה של ניכור תחושה בסימול, סימול שלו גבולות, כך כל תחושה זוכה לסימול בגבולות. השפה גם מאפשרת לאדם לחוש עצמו מנוכר מהזולת. ניכור זה מהזולת, מאפשר לאדם לראות את עצמו בגבולות, מאפשר לו להתבונן על עצמו מבחוץ כיחידה. ההתבוננות העצמית הזו החיצונית, היא ה'מודעות'.
ראינו שחוה ואדם שניכסו את פרי 'עץ הדעת', שהקנתה להם את יכולת ההבדלה, הניכור, פתאום ראו את עצמם מבחוץ כעירומים. היכולת הזו, פרי יכולת ההבדלה, הניכור, של התבוננות עצמית מבחוץ, ממחישה לאדם שהוא ישות בגבולות, לא חלק מרצף. המודעות הזו ממחישה לאדם שקיומו בגבולות.
ובכן, ה'מודעות', יתרונו של האדם על ברויים אחרים מבשרת לו גם שקיומו קצוב, קיומו בגבולות.
האדם רואה את השפה, את ה'מודעות' כנתונים, אבל את היותו סופני כעונש.
אי ההשלמה עם הסופנות, מכניסה את האדם הלשוני, המודע, לכל הסתירות המחשבתיות.
האדם מחפש מפלט מסופניות. כבר גילגמש, גיבור האפוס השומרי תר אחרי סם חיים, שיבטל את הסופנות. לבסוף הוא מסתפק בשם, שם שורד את הגוף הכלה.
ראינו שאבות העברים שהשלימו עם מתת השפה, מתת בשרות חיים קצובים, ניצלו מסתירות מחשבתיות. העברים לא יצרו גיבורים, דומים לגילגמש השומרי, שרצה למען שימור שמו, לפצות את הקיום בשוחד, למען יתרצה וישמור את שמו, תמורת הקרבת נתיניו במלחמות. הם, העברים, גם בהבדל מהמצרים העתיקים, לא יצרו לעצמם עולמות חלופיים, בהם קיום נצחי, רציף.
ראינו שהיוונים, שלא הכירו את ההשלמה של מחשבת התנ"ך עם מתת השפה, דוברם, סוקראטס למען להמלט מסופנות התכחש לשפה המציבה גבולות, רצה בנפש סטטית רציפה.
יהודים בארצות הלניסטיות שהיו דו-תרבותיים, הכירו את ירושת אבותיהם וגם הכירו את התרבות היוונית, הוקסמו על-ידי האחרונה, בשאיפתה לסטטיות הנפש, בהתכחשותה לשפה המבשרת סופיות. שאול הטרסי, הדו-תרבותי, החליט להחטיא את השפה, מתת שאומצה על-ידי אבותיו, החטיא את השפה שכביכול החטיאה את הקיום, בעונש קיום סופני. רצה לשחד את האלוהות בקרבן של ישוע הנצלב, למען תתרצה ותשנה סדרי עולם.
החטאת השפה על-ידי שאול הטרסי, החטיא את העברים, שבגינם, באמצם את השפה, המוות נכנס לעולמו של האדם.
'הברית החדשה' שבאה להחליף את 'הברית הישנה', למען להשתחרר מהחטא, השפה שבחטא יסודה, שהחטיאה את העולם, מטרתה שחרור העולם מהחטא.
השפה, המתת האנומלית של האבולוציה לאדם, הנה ישות לא מוחשית. כישות לא מוחשית האדם יכול על-ידי מטמורפוזה להפוך מתת לחטא.
ברור שהתחכום התיאולוגי של שאול הטרסי ב'אגרתו אל הרומיים', לא יכול היה לשנות את המציאות. אבל שאול הטרסי הצליח להפוך את העברים, שהשלימו עם מתת הקיום, השפה, 'דעת', הצליח להפוך אותם באמצעות מטמורפוזה, מ'נבחרים', ל'נושאי חטא העולם', אשמים, שבגינם נכנס המוות לעולמו של האדם.
הפילוסופים היווניים, סוקראטס, אפלטון, אריסטו, שנאו את הרקליטוס שדיבר על עולם זורם ומשתנה, כיוון שהם שאפו לעולם סטטי, נצחי,
בהבדל מהפילוסופים היווניים, שמצאו אשם בהרקליטוס, שכפר בעולמם הסטטי. שאול הטרסי מצא את העברים אשמים, בהחטיאם את העולם.
ואם שאול הטרסי הבטיח שבזכות ישוע הנצלב, האלוהות תשנה סדרי עולם, תחזיר רצף, נצחיות, הבטחתו לא התגשמה. לותר האיכר חמש מאות שנה אחריו, השתכנע, בכשלונו של ישוע, והכתיר את יריבו, השטן, כמנצח, כשליט על העולם הנגלה, בספרו 'על אי קיום רצון חופשי'.
לותר שלא חדל מלפחד מהמוות, נבחרו, השטן, לא הושיעו. ובכן, היה על לותר למצא אשמים בגזרת המוות. הוא חזר לאשמים הקודמים, היהודים. בספרו 'היהודים ושקריהם', מצא אשם, רבי שטען שהמשיח יהיה מלך היהודים, לא מושיע נוסח הנוצרים, מושיע מהמוות. משיח יהודי כזה, ערער מחדש את תקיפות המושיע הנוצרי, ישוע. לותר הכריז שהוא היה מעדיף להיות חזירה, מלהאמין במשיח נוסח יהודי, שאינו משחרר מהמוות.
לותר שכח שהוא המליך את השטן על העולם הנגלה, שטן שאינו משחרר ממוות. אבל הוא הזדקק למשיח משחרר מהמוות, מצא מחדש אויב שעליו אפשר היה להטיל את האשמה, שבגין משיחם, שהוא רק מלך היהודים, המוות שליט. ספר שטנה זה של לותר נגד היהודים, שימש את אנשי הרייך השלישי. כך יכול היה היטלר בספרו MEIN KAMPF , להכריז שהיהודים הנם 'חטא העולם'.
המטמורפוזה, כלי לשוני, יכול להפוך כל ברכה, בחירה, לקללה. האדם תמיד זקוק לאשמים, כאשר המציאות לא נענית למשאלות שלו.
ובכו, ה'מודעות' יתרונו של האדם על ברויים אחרים, מואשמת שחוקי הקיום מקציבים לכל הברויים משך מוגבל.
האדם אינו אסיר תודה ל'מודעות', שבגינה הוא בכלל מודע לקיומו. ברצף, משאלתו של האדם, אם קיום היה מתאפשר בה, תחושת הקיום היתה מתאפסת. אבל למעשה ברצף בכלל אין קיום. גם הברויים האחרים מחוסרי המודעות, משך קיומם מוגבל.
אם לותר העדיף להיות חזירה, מלהאמין במשיח נוסח היהודים, הוא היה מוכן לוותר על 'מודעותו', משאלה שהתגשמה בחסידיו, אנשי הרייך השלישי.
המודעות מאפשרת לנו להעריך את קיומינו. אבל יותר מכך, אנו נהנים מדברים כיוון שלידם קיים אי קיום. תמיד נשאלת השאלה מדוע נוצר הרע בעולמו של האלוהות. ובכן, אנו נהנים מטוב, כיוון בצדו רובץ הרע. ללא רע, לא היינו מודעים לטוב.
כבר דחף הקיום מבדיל בין טוב לרע, טוב לקיום, רע לקיום, ברויים בורחים מסכנות, סכנות שהן רעות לקיום. אם דחף הקיום לא היה מצביע על כך שהקיום הוא טוב, רצוי לשמור עליו, לברוח מסכנות, הברויים לא היו בורחים מסכנות.
פרק הבריאה, פרק א' של ספר בראשית המבוסס כבר על ההבדלה, פרי 'דעת', בו אלהים בורא את האור, לידו העדר אור, חושך. האם היינו נהנים מהאור, ללא העדרו למשך קצוב?
התאוות ליותר מעוורות את האדם, מונעות ממנו להנות מהנתונים הקיומיים.

אוניברסיטה ווירטואלית -שעור 464 – דחף הקיום – הנפש הדינמית – ה'אמת הקיומית'

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 464 – דחף הקיום – הנפש הדינמית – ה'אמת הקיומית'
דחף הקיום משותף לכל הברויים, עובדה שהברויים בורחים מסכנות. הדחף לקיום מבדיל מה טוב לקיום, מה רע לקיום.
האדם נבדל מברויים אחרים, שהוא מנכר את דחף הקיום בהעניקו להבדלה זו מה טוב לקיום, מה רע לקיום, שמות. ההבדלה השמית מקדשת את הקיום, קדוש זה הוא ה'אמת הקיומית'.
סוקראטס בדיאלוג קרטילוס טוען ששמות לא מבטאים את האמת, כיוון שהם מבטאים רק את הזרימה והאמת היא סטטית, אמת סטטית של הנפש. כמובן, שסוקראטס רצה לשלול את השקפתו של הרקליטוס, שטען שהכל נמצא בזרימה. הוא ראה את השפה כמבטאת את הקיום הזורם. סוקראטס רצה בסטטיות פרמנידסית, שנפש סטטית היא ערובה לה.
שלילת השפה בדיאלוג זה, קרטילוס, היא תולדה של שאיפה לקיום נצחי סטטי. ברור שבקיום סטטי אין צורך בשפה, אבל בקיום סטטי גם חיים לא יתכנו. כל ההשקפה של פילוסוף זה, ושל אפלטון, היתה מבוססת על סתירה קיומית. על סתירה, שפילוסוף זה התכחש לאמצעי, השפה, שבה השתמש, כדי לשלול אותה.
המשאלות האנושיות משליכות את האדם למצב אבסורדי. המשאלה לקיום רציף, שוללת את הקיום. הרי ברצף לא יתכן קיום. המרד של סוקראטס בכלי השפה, שולל את כל טעוניו שהם לשוניים. לנפש סטטית או נצחית, אין אמת, הרי סוקראטס טען שהשפה רק מבטאת את הזרימה, שלל אותה מהנפש, מאין אם כך באיזה אמצעים הוא העניק לה תאר 'אמת'? נפש סטטית, אילמת, לא דינמית, מבטלת 'אמת קיומית', מבטלת 'אמת של דחף הקיום' המבוסס על הבדלה מה טוב לקיום מה רע לקיום.
השלילה האבסורדית מהשפה יכולת לבטא אמת, על-ידי סוקראטס, מבוססת כבר על ההנחה של פילוסופים אלו, סוקראטס ואפלטון, שהשפה היא נתון, כמו ראיה, כמו הליכה, על כן היא חלק מהזרימה ההרקלידית. הרי הם גם שללו את הזרימה ההרקלידית. שני פילוסופים אלו האמינו בעולם פרמנדיסי סטטי.
כאן בדיאלוג זה, קרטילוס, סוקראטס שולל מהשפה, שהנה חלק מהזרימה, רק לבטא אמת, בטענה שהנפש הסטטית היא גנזך האמת.
היום אין עוררים על כך, שהעולם אינו סטטי, אינו נצחי, לכן נדון כאן בטענתו האבסורדית של סוקראטס שהשפה לא יכולה לבטא אמת, בהיותה חלק מהזרימה ההרקלידית.
למען לדון ביכולות השפה, עלינו קודם לדון ב'נפש' שסוקראטס מעניק לה סטטיות, וישות סטטית זו מגלמת את האמת. נשאלת השאלה איך ישות סטטית הנה גנזך האמת, או התגלמות האמת? היאך, הישות הסטטית הזו מעידה על היותה אמת, באיזו אמצעים, הרי סוקראטס שלל ממנה שפה. סוקראטס בצורה אבסורדית מיחס לישות סטטית יכולת להעיד על עצמה. במציאות סוקראטס השולל מהשפה לבטא אמת, באותה שפה עצמה הוא מיחס לנפש הסטטית יכולת להעיד על עצמה כאמת.
סוקראטס נעשה הדובר של הנפש הסטטית, וכדובר שלה, הוא משתמש באותה שפה ששלל ממנה יכולת לבטא אמת. האם קיים אבסורד גדול יותר, ליחס לשפה שקודם נשלל ממנה יכולת לבטא 'אמת', להפוך אותה כדוברת הנפש האילמת. סוקראטס לא הרגיש בהסתבכות שלו באבסורדים.
לא רק סוקראטס לא הרגיש באבסורדיות הלך מחשבתו, גם אלו שאמצו את הבשורה שלו על נפש נצחית סטטית לא הרגישו בכך, כיוון שהם בדומה לסוקראטס אבו בנפש נצחית.
במציאות, לא בעולם של משאלות, נפש היא דחף הקיום, המשותף לכל הברויים, דחף הקיום הדוחף את הברויים להמלט מסכנות, לתור אחרי אוכל לתחזוק הקיום. עובדה שכל הברויים במצוות דחף הקיום נמצאים בבריחה מסכנות, תרים אחרי מזון, למען לתחזק את קיומם. אם ככה, דחף הקיום, שהנו הנפש הדינמית, המניעה את הברויים להשמע לדחפים שלה, להבדיל מה טוב לקיום, מה רע לקיום, היא הנה ה'אמת הקיומית'.
האדם נבדל מיתר הברויים, בכך שהאבולוציה העניקה לו בצורה אנומלית, יכולת לנכר את ההבדלה של דחף הקיום, מה טוב לקיום מה רע לקיום, במילים. 'דחף הקיום', שהוא ה'נפש הדינמית', נבדל מהנפש הסטטית של סוקראטס בכך, שהוא דינמי. השפה היא בשרות 'דחף הקיום', דחף הקיום שהוא ה'נפש הדינמית'- ה'אמת הקיומית'.
'דעת' שחוה ואדם נכסו מ'עץ הדעת', דעת המבדילה, רק מבטאת את ה'אמת הקיומית' של דחף הקיום, במילים, את 'קדושת החיים', חיים, המתת הקצובה.
השפה היא בשרות קדושת החיים, חיים קצובים, שהנם ה'אמת הקיומית'.
הנפש הסטטית אינה מצווה שמירת הקיום, היא רצף, רצף דוחה ניכור, ניכור השובר רצף, למען לאפשר קיום קצוב. רצף דוחה גם 'אמת', מלה בגבולות, שפה, שסוקראטס שלל ממנה יכולת לבטא 'אמת'. כמובן שסוקראטס ברוב התלהבותו ממשאלתו על נפש נצחית, לא הרגיש בסתירה שטען שנפש נצחית זו היא האמת.
בתנ"ך אין נפש נצחית, נוסח סוקראטס, בתנ"ך נפש שווה ל'רוח חיים' שאפשר לתרגם ל'דחף החיים'. העובדה שלפי מחשבת התנ"ך הנפש לא נצחית, הרי היא לא שורדת את הגוף הכלה. בתנ"ך אין לנו עולם חלופי, נוסח סוקראטס ששם הנפש הנצחית שורדת, שורדת אחרי גלגולים. בתנ"ך לפנינו רק עולם נגלה, עולם נגלה שאלהים ברא אותו כמושלם.
התנ"ך שאימץ את 'דעת', את פילוסופית השפה כבסיס מחשבתו, 'דעת' האמצעי שחוה ואדם נכסו לעצמם מעץ הדעת, מבטאת את הערכים, ערכים יצירי 'דעת'.
אי יכולתו של האדם להשלים עם היפסקות, כיליון, מוות, מעוור אותו, מלהתמודד עם הנתונים הקיומיים. הרי בלי היפסקות, בלי מוות, לא היינו מודעים לקיומינו.
אנחנו מודעים לקיומינו רק אחרי שאנו לוכדים את עצמינו בשם, נעשים מודעים להיותינו מנוכרים מהזולת, מהסביבה. ברצף 'מודעות' לא תיתכן, הרי 'מודעות' היא פרי הניכור.
העברית תוצר דעת, היא הגיונית, האדם 'מכיר' את הזולת, שממנו הוא ניכר את עצמו. השם 'הכרה', פרי ניכור, זהה עם 'מודעות'.
סוקראטס בדיוניו לא היה מודע לאבסורדים, לחוסר הגיון, הרי האבסורדים שלו הקיפו הכל, את כל קיומו. הרי סוקראטס לא רק שלל את יכולת הבעת אמת מהשפה, הוא שלל בדיאלוג פיידו את האלים של עירו שהרשו את גזר דין המוות שלו, טען שהוא עם מותו הולך לקיום ששם שולטים אלים צודקים יותר.
האבסורדים של סוקראטס הם האבסורדים הארכיטיפיים של האדם כאדם, שלא משלים עם המוות, רוצה רצף, מבלי להבין שהוא מודע לקיומו בגלל המוות.
אי ההשלמה עם הפסקות מוביל גם לזלזול בשפה, שפה שהנה חסרת אונים מול שרירותיות הקיום. בלי ספק שהדברת לא הועילה לסוקראטס למנע ממנו את גזר דין המוות, בצדק הוא העניש אותה, שלל ממנה לבטא אמת.
סוקראטס רצה בשינוי סדרי עולם, רצה בעולם חלופי, משאלה אנושית ארכיטיפית, גם הנצרות הראשיתית שמרדה בבשורת התנ"ך, על עולם מושלם, רצתה אותו דבר. האם משאלות אלו, הסותרות את חוקי הקיום, יכולות להתגשם?

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 463 – לפי הדיאלוג מנו של אפלטון, לימוד וחקירה הנם היזכרות הנפש ממה שחוותה בגלגולים קודמים

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 463– לפי הדיאלוג מנו של אפלטון, לימוד וחקירה הנם היזכרות של הנפש ממה שחוותה בגלגולים קודמים.
בדיאלוג זה של אפלטון, בשם 'מנו', סוקראטס מנהל שיח עם אדם צעיר בשם מנו על מהות מדות. סוקראטס מסכם את תשובותיו של מנו כך: 'אתה אומר שאו שאדם אינו יכול לחקור דבר שהוא יודע, או שהוא אינו יכול לחקור דבר שהוא אינו יודע, כיוון אם הוא יודע דבר, אין לא צורך לחקור בו, ואם לאו, הוא אינו יכול לחקור, כיוון שהוא אינו יודע את הדבר שעליו לחקור.' מנו שואל:'סוקראטס האם זה לא כך'? סוקראטס לא מסכים אתו, ואומר מדוע הוא לא מסכים אתו. לבסוף תשובתו של סוקראטס היא שהוא שמע מאנשים חכמים, גברים ונשים, דברים אלוהיים.
מנו שואל מי היו אנשים אלו, תשובתו של סוקראטס היא הם היו כוהנים וכוהנות, וגם משוררים, ביניהם המשורר פינדר.
וכך ממשיך סוקראטס לספר: 'לפי המשוררים העתיקים, נפש הנה נצחית, והיא זוכרת כל מה שהיא ידעה בגלגולים קודמים, זוכרת גם על מהות מדות. לכן הנפש החוקרת יכולה להיזכר בכל הדברים, וגם על מידות. מאחר שלימוד הנו היזכרות'. בסוף הדיאלוג סוקראטס טוען שמדות הנן מתת האלים לאדם.
סיכום זה של סוקראטס הוא בסיס התורה שלו: 'שלימוד הנו היזכרות'. עלינו לדעת שסוקראטס וגם היוונים בכלל לא ידעו עדיין על גנים המורשים מהורים לילדיהם, ולא ידעו שהגנים המורשים אינם כוללים דברים שהאדם למד בחייו. וודאי לא ידעו שדעותיו של למרק, שהגנים מכילים גם דברים שהאדם למד, ואלו מורשים, דעות אלו נסתרו.
עלי להוסיף, שלא רק סוקראטס חשב שידיעה הנה אימננטית, גם פילוסופים כמו לייבניץ, האמין שהאדם הוא מונדה המכילה את כל הידע, גם קאנט חשב כך.
נעם חומסקי הושפע מדעות אלו ומדבר על גן לשוני, דקדוק מולד. ברור שהיכולת של האדם לשפה היא מולדת, היא נחלת האדם בלבד, אבל הילד הנולד חסר שפה, חסר מידע, בהמשך הוא לומד אותם מהסביבה. נשאלת השאלה, איך רוכשים בני אדם שלהם יכולת לשפה, שפה מוגשמת, מבלי שהיא נתון?
ובכן, היכולת לשפה מבוססת על יכולת לנכר, האדם היחיד עם יכולת לשפה, יכול לנכר בהשמעת קול על צורך של גופו. אבל הזולת צריך להסכים אתו שקול זה אכן מסמל צורך, הקול המושמע בהמשך יהפך למלה, אם שניים לפחות מסכימים שאכן קול זה מסמל צורך. ובכן, הקולות ששניים מסכימים שהן מסמלות צורכי גוף, ההופכים למלים, הן יצירות הדדיות, יצירות קיבוציות. מכאן שהמילים אינן מולדות, הן פרי יצירה הדדית של יחידים, יצירה הדדית של קהילה.
אם אנו חוזרים לקביעתו של סוקראטס שמדה היא מתת אלים, עלינו להזים את דבריו, מדות הן יצירות לשוניות של קהילות להסדרת חיים חברתיים. ילד לא נולד עם מדות, מדות אינן פרי היזכרות מגלגולים קודמים, מידות נלמדות מהקהילה, שיצרה אותן בהדדיות כצורך להסדרים של חיים קהילתיים.
ובכן, יכולת מולדת לשפה צריכה להתגשם, היא צריכה להיווצר, במילים, באמצעות הניכור, ניכור הכולל בתוכו רצון חופשי פועל, מהות יכולת זו, הרי בלי רצון חופשי אי אפשר ליצור. הגשום מתבצע לפחות על-ידי שני יחידים, שקולות שהם מנכרים מגופם, מסמלים צרכים של גופם.
לשונאים, ניירולוגים, מדברים על שפה ככלי קומוניקציה בלבד, אינם מודעים לעובדה שמהות יכולת השפה היא ה'ניכור', ניכור המאפשר יצירה. הרי היווצרות השפה עצמה פרי ניכור, ניכור שבהמשך מאפשר יצירת העולם הלשוני האנושי. ובכן, השפה איננה רק כלי קומוניקציה, היא כלי יצירה.
מכל שנאמר כאן ברור, שהשפה המוגשמת, אינה אימננטים, אינה מולדת, היא תוצר חיצוני ששני יחידים מסכימים ביניהם שאכן הקול שיצא מגרונם, מסמל צורך גופני, וקול זה הופך למלה המסמלת צורך זה.
נתינת שם חיצוני לצרכים גופניים, נתינת שם למעשים, נתינת שם ללימוד על בסיס נסיון, מבדיל את האדם מברויים אחרים על כדור הארץ שלנו.
גם החיה לא נולדת עם כל המידע, אף היא לומדת מהנסיון, ההבדל בין החיה לבין האדם הוא שהחיה אין לה היכולת להעניק שמות לצורכי גופה, למידע שהיא רוכשת מהנסיון, ואת המידע הזה להעביר לאחרים.
היוונים הקלאסיים האמינו שהעולם הוא נצחי ודברים חדשים לא נוצרים בו. כך גם אמונתו זו של סוקראטס היא בהתאם להשקפה זו.
בהבדל מההשקפה היוונית המאוחרת יותר להיווצרות מחשבת התנ"ך, משל 'עץ הדעת' מלמד שרק אחרי ניכוס 'דעת' הפועל על-ידי הבדלה, ניכור, האדם נעשה 'מודע', בהמשך הוא יכול ליצור על-ידי ניכור לא רק את השפה, גם מערכות ערכיות.
בהמשך, לפי מחשבת התנ"ך בפרק א' של ספר בראשית, פרק הבריאה, העולם אינו נצחי, יש לו התחלה, כאשר האלוהות יוצאת מהאין ובוראת את העולם. היא בוראת את האדם בדמותה כיצור מסוגל ליצור. כך זה נאמר בדבר הרביעי מתוך עשרת הדברות שהאדם צריך לחקות את אלהים ולברא את עולמו.
מפליא הדבר, שצאצאי העברים לא המשיכו לפתח מחשבה זו של אבותיהם, השתעבדו לפילוסופיות קוטביות, כמקרה נעם חומסקי, הסובר שהשפה היא פרי גן, היא פרי דקדוק מולד.
אין זה מקרה, שהעולם מעדיף את ההשקפה ששפה הנה מולדת, למרות שהשקפה זו מנוגדת להוכחות מדע הביאולוגיה על ההפך. העדפה זו היא פרי סרוב האדם להשלים עם קיום אנושי קצוב, עם עולם לשון פרי יצירה שרירותית.
האדם המודרני משלים עם ממצאי המדע הפיזיקלי, ממצאי מדע הביאולוגיה, אבל לא משלים שעולמו הלשוני הנו פרי יצירה שרירותית, שעולם לשוני זה אינו משכפל את עצמו, אינו דטרמיניסטי.
הניירולוגים רוצים לראות את העולם הלשוני כפרי מכני של הניירונים העמלניים ולא כפרי יצירה של יחידים הכורתים זה עם זה בריתות איך לכנות תחושות, איך לכנות דברים מסביב. הם אינם מודעים שכל המערכות הערכיות הן פרי יצירה שרירותית של יחידים, של קהילות, ואלו קיימים רק כל עוד יחידי הקהילה מאמינים בהם. הרי כל היצירה הלשונית היא לא מוחשית, לא קיימת מחוץ למח האנושי ובקיבוע בכתב.
ברור מדוע משנתו של נעם חומסקי עדיפה, הרי שפה מולדת היא דטרמיניסטית, למרות שקביעה זו מנוגדת לממצאי מדע הביאולוגיה. קביעה זו מועדפת, על עולם לשוני רפאי שכולו תלוי באמונה של יחידי הקהילה בה. אפילו איינשטיין העדיף עולם דטרמיניסטי על עולם שרירותי.
עולם לשוני שהנו יצירה שרירותית של האדם, מטיל עליו אחריות גדולה יותר לשמור על חופת יצירתו. הרי השפה הנה אמצעי נוסף בידי האדם לשיפור חייו. אם היצירה הלשונית היא שרירותית, יצירת המערכות הערכיות אינן שרירותיות, תפקידם לשפר את חיי האדם.
אם קובעים שהמערכות הערכיות הן מולדות, דטרמיניסטיות, רצון חופשי נשלל מהאדם, ובלי רצון חופשי גם אחריות מתבטלת. למען להיות אחראי, לאדם צריכה להיות יכולת להבדיל בין טוב ורע, האדם צריך להיות בעל רצון חופשי.
לא בכדי סוקראטס האמין בגלגול נשמות מכני, שבהם האדם החוטא בצורה מכנית ממורק מחטאיו. אמונות בגלגול נשמות מאפשר אי צדק חברתי, דוגמה לכך היא סדר של קסטות בהודו, סדר מבוסס על אמונה בגלגול נשמות, לפי המחוקק ההינדי מנו.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 462 – יכולת החליפין תרומת השפה לאנושות

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 462 – יכולת החליפין, תרומת השפה לאנושות.
שפה נוצרת על-ידי בריתות בין יחידים, בריתות מבוססות על התחיבויות הדדיות, איך לכנות צרכים, מצבים, בשמות. בריתות אלו בהמשך יוצרות את הקהילות. היווצרות הקהילה נחוצה, כיון שהשפה, השמות, אינם מוחשיים, קיימים רק בזכרון האנושי, קיימים רק בקהילה הזוכרת. קהילות בהמשך, עושות שימוש בבריתות למען שתוף פעולה, לרתום מי נהרות להפרחת שממות. ובכן, עבודה משותפת הופכת כחליפין ליצירת מזון.
התרבות המצרית העתיקה נוצרה מסביב לנהר הנילוס, שרתימת מימיו באמצעות שיתוף פעולה של יחידים, שעל-ידי בריתות תרמו עבודה, ותמורת העבודה כחליפין זכו במזון. תהליך דומה נוצר במזופוטמיה, שגם שם רתמו את מי הנהרות להשקיה להפרחת שממה, שממה שהצמיחה כחליפין לעבודה מזון.
היתרון של האדם על ברויים אחרים הוא ביכולת החליפין, המאפשר לאדם יותר מזון, חליפין שגם מאפשר רכישת צרכים חסרים תמורת צרכים עודפים, חליפין, שהיחיד החסר רכוש, מסוגל להשיג מזון תמורת עבודה.
האדם העכשוי, מכיר בעיקר את חליפין הכספי, שהוא גלגול החליפין הראשוני. החליפין בגלגולו בצורת כסף נעשה יותר ויותר מתוחכם, עד אשר קשה לעקוב על התנהלותו. למרות כך, הכסף כחליפין מאפשר קשר של סחר בין ארצות, והוא בלי ספק אמצעי של שלום דוחה מלחמות אגרסיביות.
לכן תמוהה יחסו של מרכס לכסף, שלו הקדיש את ספרו המונומנטלי 'הקאפיטאל', שבו הוא רואה את הכסף כה'חטא הקדמון'.
ברור שמרכס מתיחס לכסף בצורתו הנצלני, אבל כסף גם בצורתו הנצלני אינו שלילי יותר מאשר 'כח' כאמצעי נצלני, אינו שלילי יותר מאשר השתלטות על אדמות אחרים, שעבוד אחרים.
אני מביאה את המחשבה הפרדוכסלית, של שליט קמבודיה, פאול פוט, שטען בעקבות מרכס שהוא ביטל במדינתו את הכסף, זה לא מנע ממנו להשמיד חלק גדול של אוכלוסית ארצו.
כדוגמה נוספת אפשר להביא את רוסיה הקומוניסטית מרכסיסטית, שבה ידה של שחיתות כוחנית ולאו דווקא שחיתות כספית השתוללה.
מרכס כפי שהצבענו בשעור הקודם ייחס להיסטוריה תפקיד אפוקליפטי, שהיא תשנה סדרי עולם, מבלי לבדוק מהות מושג זה 'היסטוריה', שהיא בסך הכל מקבעת רשימה של שמות דמויות, שמות מפעליהם בצורה סטטית. היסטוריה סטטית לא מבצעת מהלכים אפוקליפטיים. כך גם בקשר לכסף, שמרכס בספרו הקאפיטאל מיחס לו את כל עוולות הקיום האנושי.
מרכס נוהג לגבי הכסף, בצורה המקובלת, הורגים את השליח של בשורה רעה. יש להאשים את האדם שהוא הופך את אמצעיו לניצול הזולת, ולא להאשים את האמצעי, במקרה זה את הכסף.
הנביאים עדיין לא היו מודעים לאמצעי הכסף כמשחית, הם יצאו נגד גזלות אדמה של תקפים, יצאו נגד עוות צדק שהוביל לשחיתות. למרות שהיום מזהים את הכסף עם יהודים, נגד עיני הנביאים עמדה גזלת אדמות.
במציאות 'חליפין', מתת השפה, מתת המעלה את האדם על ברויים אחרים, הנו בסיס המרקם החברתי האנושי, בסיס המוסר, בסיס החוקים.
אנחנו יודעים מחפירות ארכיאולוגיות שבני אדם היו מקריבים קורבנות לישויות נעלמות, בימי קדם, למען שאלו יגנו עליהם, יספקו להם מזון, קורבנות הוקרבו כחליפין להשגת בטחון, מזון.
אבל אנו יודעים מהקינות השומריות של האמהות, שחשבו שתרומה לחברה מזכה את היחיד למשך קיום ארוך יותר, תרומה לחברה לפי מערכת ערכית קבועה, כחליפין לאריכות ימים. זה מלמד אותנו שהמוסר של האמהות, מוסר ראשוני, כבר היה מבוסס על תרומה חברתית כחליפין, לזכאות מידי נעלמים .
ברור שהמוסר הראשוני של האמהות היה פרי ברית עם ישויות נעלמות, גם אם לא מודע, שמהן ציפו להגנה תמורת מעשים חברתיים. ובכן, המוסר האנושי מבוסס על מערכת ערכים חברתיים מוסכמת, וקיום ערכים אלו כחליפין, בין הישויות הנעלמות שאתן כרתו ברית לא מודעת. מערכת ערכים נוצרת באמצעות השפה של הקהילה. מערכת מוסרית זו פרי הקהילה, היא אמצעי חליפין למשא ומתן בין הקהילה לנעלמים ביקום.
מזמורי תהלים מכילים בקשות מהאלוהות לצדק קיומי, כחליפין להתנהגות חברתית, לפי מערכת ערכים. הנביאים היו מטיפים לבני ישראל נגד סטיות, מתנאי ברית שנכרתה ביניהם לבין האלוהות, לרגלי הר סיני, ביציאתם ממצרים. ברית זו הבטיחה להם בטחון על-ידי האלוהות, אם יקיימו את אותה מערכת שנכרתה ביניהם לבינה. שוב, חליפין של מעשים לפי מערכת חברתית ערכית מוסכמת, תמורת בטחון קיומי.
בצורה פרדוכסלית הכובשים הגדולים של העבר, ושל התקופה החדשה, האמינו שכיבושיהם של אדמות של אחרים, יבטיחו להם כחליפין, בטחון קיומי, נצחיות. אנו רואים שכל ההתנהלות האנושית מבוססת על חליפין.
סביר שגזלת אדמות כאמצעי חליפין קיומי, או אמצעי להבטחת נצח, הוא יותר שלילי מאשר כסף כחליפין, גם כאשר אמצעי זה נשחת, משמש לניצול הזולת.
כאן הזכרנו את השימושים הפרגמטיים של החליפין, אבל השפה כולה מתפקדת רק על בסיס 'חליפין'. הרי כבר את המלה הראשונה, את השם הראשון, ששני יחידים יוצרים, על-ידי הבטחה הדדית לכנות דבר בהמשך, שאכן שם זה מסמל דבר מה, הבטחה מבוססת על התחיבות חליפית .
קהילות נוצרות על-ידי יחידים על בסיס התחיבויות חליפיות, מודעת או לא מודעת, לקיים כללים מסוימים, מערכת מוסרית ראשונית.
מודעות, זהות, מבוססים על משובים חלופיים של יחידי הקהילה. זהותינו כולה מבוססת על החלפת משובים.
בהקשר לכל שנאמר כאן, מוזרות טענות מרכס במסתו ה'שאלה היהודית' היוצאות נגד ה'ניכור' היהודי. שוב אנו עומדים נדהמים מול העדר ההבנה של מרכס. ברור שמרכס לא הבין איך השפה פועלת, אחרת הרי הוא לא היה אומר דברים אלו.
השפה פועלת על-ידי 'ניכורים' של דבר מדבר, כך האדם נעשה מודע לעצמו, כאשר השפה מאפשרת לו להנכר מהזולת ועל-ידי כך לראות את עצמו כאינדיבידואום, אינדיבידואום הנעשה מודע לעצמו. אבל המודעות העצמית לא מספיקה, האדם צריך לקבל משוב מאחרים שאכן הוא אינדיבידואום. ואפילו יותר, הזהות כולה תלויה במשוב מאחרים, המכירים בזולת לפי מה שהוא תורם לקהילה. ההכרה ההדדית של יחידים בקהילה מבוססת על חליפין של הכרות הדדיות.
כל ההתנהגות הקהילתית הזו של יחידים מתאפשרת רק כתרומה של השפה המנכרת אחד ממשנהו. אבל ההתנהלות הקהילתית הזו גם מבוססת על 'חליפין', שהשפה מאפשרת.
ובכן, מרכס ששלל את ה'ניכור' היהודי', שלל גם את אמצעי החליפין, הכסף, הוא למעשה רצה בקיום אורגני. בכתבים המוקדמים שלו מרכס ראה בחברה של החיות אידיאל. שוב אנו חוזרים בצורה לא מודעת על-ידי מרכס לאידיאל 'גן-עדן' האורגני, לפני ניכוס 'דעת', אידיאל גם של הנצרות הקדומה. וראינו שגם ניטשה ראה חיים עם החיות ביצירתו 'כה אמר זרטוסטרא' אידאל.
מרכס שהתימר להיות מדעי, למעשה השתוקק להיות אורגני-לותרני. הוא גם השתוקק שההיסטוריה תגשים אפוקליפסה, שינוי סדרי עולם.

אוניברסיטה ווירטואלית שעור 461 – גשר השמות על קיום זורם מבוסס על בריתות

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור – 458 – גשר השמות על קיום זורם מבוסס על בריתות
לשם אין תוקף, אם הוא לא מבוסס על ברית עם הזולת, המאשר את השם. לשם, למלה אין תוקף ביחידות. השם, המלה תקפים רק אם הן תוצר של ברית בין שניים. הקהילה נוצרת כאשר יחידים שכרתו בריתות ביניהם ליצירת שמות, מילים, כורתים ברית עם ישות נעלמת, הנותנת חסות לקהילה.
אנו יודעים מהתנ"ך, שנכרתה ברית בהר סיני בין העברים לאלוהיהם, ברית מודעת. העברים כרתו ברית מודעת, כיוון שהם אימצו את 'דעת', דעת שהפכה אותם ל'מודעים'. אבל בריתות אחרות בדרך כלל אינן מודעות, למרות שבלעדיהם שפה, קהילה לא נוצרות.
כל משא ומתן אנושי מבוסס על ברית, על הסכם, גם אם אלו לא מודעים. הברית, ההסכם מבוססים על הסכמת שני הצדדים למלא מעשים לגשום הברית, ההסכם.
ראינו בשעור הקודם, שהשפה היא חומר המאפשר יצירת חלום. חלום לא מבוסס על הסכם עם הזולת לבצע פעולה. לכן החלום אינו ישים, למרות שהיחיד יכול לבד ליישם את חלומו. אבל חלומות של קהילה ישימות רק אם היחידים כורתים ביניהם בריתות ליישמם
אבל קיימים חלומות קיבוציים שהקהילות החולמות אותם מצפות שישות נעלמת תישם אותם. כך היה ועדיין קיים חלום קיבוצי, של הנצרות, שההשגחה תישם אותו, חלום על שינוי סדרי עולם, חלום שלא התגשם, ולא יכול להתגשם, כיוון שגשום חלום כזה מנוגד לחוקי הקיום.
בהבדל מהחלום המאוחר הנוצרי הזה, החלום של אבות העברים שהם ינכסו את ארץ כנען, התגשם, כיוון שצאצאי אבות העברים בצעו כיבוש של כנען, ולא ציפו שהישות הנעלמת שהבטיחה להם את הנכס הזה תגשים את הניכוס. ההשקפה הקיומית התנ"כית היתה מבוססת על פעילות אנושית, פעילות בהתאם לחוקי הקיום.
התרבות המערבית לא מבוססת רק על האפוקליפסה, החלום של ראשית הנצרות, על שינוי סדר עולם, שינוי בידי ישות נעלמת בניגוד לחוקי הקיום, גם האפוקליפסה הפאוסטית, שהיתה מבוססת על התיאולוגיה של לותר, רצתה בהשגים, כמו נעורים נצחיים, על בסיס של כריתת ברית עם מפיסטו הממונה על מאגיה. גרמניה הנאצית רצתה בכיבוש העולם, כיבוש שיהפוך את תושביה לעם אדונים, בסיועה של מאגיית מפיסטו.
אבל איזה פלא, מרכס שהתימר שתורתו היא מדעית, רצה בשינוי סדרי עולם בסיועה של ה'היסטוריה'. איש המדע הזה, מרכס לא בחן את מושג 'ההיסטוריה'. אם היה בוחן מושג זה, היה מבין, שהיסטוריה היא אוסף שמות של דמויות שפעלו, שמות ופעולות שנעשו סטטיות, על כן היסטוריה היא סטטית, היסטוריה לא מפעילה דבר. אבל בעלי חלומות לא בודקים את חלומותיהם האם הם ישימים.
אבות העברים שכרתו ברית עם ישות נעלמת, אלוהות שהבטיחה להם ניכוס ארץ כנען, הבינו שלא יוכלו לנכס את חלום בעלות על שטח, כיוון שמספרם מועט, כך השאירו את ההבטחה, את גשום החלום, לדורות שיתרבו ויוכלו לנכס במעשים את החלום.
צאצאי אבות העברים שירדו למצרים במספר קטן, התרבו שם עם הזמן, אבל שועבדו, הבינו שהם צריכים להשתחרר בכוחות עצמיים. העברים במצריים לא ציפו ל'משיח' שבשיטות נעלמות ישחרר אותם, שהו במדבר, עד אשר גדל שם דור שהיה מסוגל לכבוש את הארץ המובטחת.
העברים, בהבדל מאחרים, הצטמצמו לאפשרויות, לא הפליגו כבעלי חלומות אחרים לאפשרויות בלתי ישימות. הפאוסטים ברוב תאוותיהם רצו כיבוש כל העולם, כך גם הנצרות, לא הסתפקה בגבולות ישימים. מרכס חלם על עולם ומלואו.
כל בעלי התאוות לאפשרויות בלתי ישימות, בדרך כלל מזלזלים בפן הלשוני המצביע על הצטמצמות, בוחרים בפן הנחשי, של השפה, השואפת לבלתי מוגבלות. לא בכדי השליח פאול, התנגד למשל 'עץ הדעת', בפן המצביעה על גבולות. לא בכדי פאוסט ביטל את השפה המגבילה. אפילו מרכס שהתימר למדעיות, במסתו 'השאלה היהודית', יצא בשצף קצף נגד ה'ניכור היהודי', ניכור שהנו בסיס פעילות השפה המצמצמת.
עולם השפה, שפה המיחדת את האדם מיתר הברואים על כדור הארץ שלנו, שפה שהיא תופעה אנומלית ביקום, מתקיימת רק על בסיס בריתות, בריתות הנכרתות בין יחידים, בין קהילות.
כל ההסדרים החברתיים, כמו חוקים, מערכות מוסריות, השפה עצמה, מבוססים על בריתות בין יחידי הקהילה. כבר האמהות השומריות, שהשמיעו קינות, כמו אם דומוזי הרועה, טענה שבנה הרועה, קיים חובות חברתיות, דאג למשפחתו ולסביבתו, לכן מותו המוקדם הוא הפרה של ברית, זכאות למשך חיים ארוך יותר.
המערכת המוסרית בשלב הראשון, שלב האמהות, היה מבוסס על בריתות. רק בשלב השני, שלב הגבורה, שלב גילגמש, שהיה מלך ארך, היתה סטיה מהמערכת הראשונית, דאגה לקהילה תמורת זכאות קיומית. גילגמש רצה בהשארות שמו אחרי הפסקות קיומו הגופני, לשם כך הוא ניהל מלחמות למען לזכות בשם של גיבור שיזכה אותו בנצחיות שמו. מערכת מוסרית מבוססת על גבורה, היא כבר שלב 'נחשי', התעלמות מחובות חברתיות קיומיות.
מערכות מבוססות על זכאות אישית, ללא חובות חברתיות, כמו שם עולם שגילגמש חמד, כמו שם עולם שגם הגיבור האכאי אכילס חמד, לפי הומרוס, מערערות את שווי המשקל של עולם הלשון המבוססת על בריתות, זכאות תמורת שרות חברתי.
השפה הינוסית, בשתי פניה, הפן החברתי והפן הנחשי, גורמת בפן האחרונה, לסטיות שהן בעוכרי מלחמות ההרס האנושיות. גילגמש מלך ארך ניהל מלחמות בניגוד לרצונם של תושבי מדינתו, למען האדרת שמו בלבד. אכילס נלחם במלחמת טרויה ההרסנית, הלא מוצדקת למען האדרת שמו. פאוסט השמיד את צבאות אויב הקיסר, באמצעות המאגיה של מפיסטו, למען רכישת פיסת אדמה. אבל עוד קודם, הוא כרת ברית עם מפיסטו הממונה על מאגיה למען להשיג נעורים נצחיים.
כל המלחמות האגרסיביות של שליטי העבר, של שליטים בזמן החדש, מערערות את שווי המשקל של העולם הלשוני, המבוסס על בריתות המשרתות את שני הצדדים. מלחמות הגנה הן למען קיום חברתי תקין, בניגוד למלחמות אגרסיביות המערערות את שווי המשקל של העולם הלשוני.
האדם תמיד מתפתה על ידי הפן הנחשי של השפה לקבל דברים ללא תמורה מצדו.
האדם שוכח שעולמו הלשוני, עולם של שמות המהווים גשר קט מעל זרימת היקום, אפשרי רק אם הוא מקיים בריתות לטובת הכלל. עולם השפה הוא ישות נעלמת המתקיים רק אם האדם, הקהילה מחזקת אותו בפעולות מוחשיות. עולם הלשון מתקיים רק אם הוא נשמע לחוקי הקיום. חלומות מבוססים על מאגיה, חלומות מבוססים על משאלות שלא נשמעות לחוקי הקיום לא מתגשמים.
עם ישראל שבמשך אלפים שנות גלות ציפה לגאולה על-טבעית, משיח, בניגוד להשקפה הקיומית התנ"כית, התעורר רק אחרי השואה, שעליו להגשים את הגאולה בכוחות עצמאיים.
לשפה עצמה, מתת אנומלית שהוענקה לאדם, אין יכולת לשנות את חוקי הקיום, היא יכולה לסייע רק לאדם ליצור לעצמו קיום משופר, מזה של הברויים האחרים על כדור הארץ. קסמים מנוגדים לחוקי הקיום לא ישימים.
לא בכדי, הבטחות הנחש במשל 'עץ הדעת', נדחו על-ידי המחשבה הקיומית התנ"כית. במציאות האנושית ה'נחש' מופיע שוב, שוב, בחיי האדם עם הבטחות שוא. האדם עם הגלויים המדעיים של סודות חוקי הקיום, משלה את עצמו שיוכל לטבע, שוכח שהוא וכדור הארץ הקטן שעליו הוא יושב, הוא אין, במרחב היקום האין-סופי.
מוטב לאדם להאחז בגשרים הרעועים של השמות מעל ליקום הזורם, למען שיקום זה לא ישליך אותו מעליו עם חלומות השוא שלו. מוטב לאדם לכרות בריתות למען חזוק הגשרים הלשוניים, עולמו של האדם תלוי במעשיו.