שעור 4

     למען לא לחשוב שהמשלים הפילוסופיים הלשוניים שנוצרו על-ידי יוצאי מצרים נוצרו בחלל ריק מבחינה תרבותית, עלינו להזכיר כאן שהעברים הנוודים נשאו אתם ירושות תרבותיות של אלפי שנים. על אברהם מסופר בתנ"ך שהוא יצא מאור כשדים, עיר מדינה שהיתה מרכז התרבות השומרית ובימיו היא גם היתה מרכז תרבותי אכדי. אברהם נדד בארץ כנען, לכן הוא היה עד לתרבות הכנענית, מסופר עליו שהוא פוגש גם חתים. העברים היורדים למצרים, רוכשים גם תרבות מצרית, לא רק משה, כפי שזה מסופר, כנראה היתה שכבה שלמה בין העברים שהיתה רב תרבותית.
     אין ספק שאלו שיצרו את המשלים, הכירו את התיאולוגיה הממפיתית של מצרים, לפיה האל פתה ברא את העולם בהגדים מפיו. האינטואיציה הלשונית המצרית הזו היתה רק חלקית ונדחתה במצרים. לא נרחיב כאן את הדיבור על סיבות הדחיה, כפי שלא נרחיב כאן את הדיבור על המהפכה הדתית של פרעה אחנאתון. רק שחשוב להזכיר את הירושות העתיקות השונות שאפשרו את המהפכה המחשבתית התנ"כית, כדי להזים את הטענות של חוקרים גרמניים שאחרו את היווצרות תרבות התנ"ך.
       יש כאן להזכיר את העובדה התמוהה שיוצאי מצרים כתבו את חבוריהם בכתב הפיניקי כנעני, ולא בכתב החרטומים המצרי. עובדה זו מצביעה על כך שהשבטים שישבו במצרים הוו קהילה תרבותית נבדלת מהמצרים האוטוכטונים.
      יש להניח שיוצאי מצרים יצרו את הקוד התרבותי התנ"כי, זה מסביר את ההתפתחות המיוחדת של שבטי העברים שהתישבו בארץ כנען. קהילה בכלל, והקהילה של העברים, היתה זקוקה לקוד תרבותי מנחה כדי להתפתח בצורה שונה משכניה.
       בשעורים הקודמים הזכרנו איך האדם יוצר את שפתו, איך הוא יוצר שמות, ואז חזרנו למשל 'עץ הדעת', למען להבין איך נוצרה ההכרה, המאפשרת את יצירת השפה, את יצירת השמות. עכשיו אנו שואלים מדוע יש צורך בשמות של עצמים חיצוניים, ביחוד מדוע יש צורך בשמות ליחידים?
       כדי לתת תשובה לשאלה לעיל, עלינו לחזור למשל 'עץ הדעת', המסביר לנו שהאדם הרוכש את ה'דעת', נעשה מודע להיותו מנוכר מהסביבה, מנוכר מהזולת, אפילו מנוכר מגופו הביאולוגי. ובכן, האדם המנוכר מרגיש את בדידותו. האדם המרגיש את בדידותו, רכש כלי יצירה, את השפה. והוא מיד עושה שימוש בכלי יצירה זו ביצירת שמות. השם הראשון שחוה ואדם יוצרים הוא 'בושה', בשם זה נותנים ביטוי להרגשתם שהם דואליים, 'דעת', הכרה, וגוף מתוכנת עירום, שהם מתבישים בו. אבל מהר מאד חוה ואדם יוצרים חיים, בנים. במה ההולדה האנושית שונה מההולדה אצל החיות, היא שונה בזה שהיא מודעת, בעוד שהחיות לא מודעות ביצירת חיים.
     חוה ואדם מיד נותנים שמות לילודים שלהם. מדוע יש צורך בשם? השם מאפשר לאנשים המנוכרים אחד מהשני להתקשר זה עם זה, ליצור יחד אתם את הקהילה, ישות ווירטואלית פרי השפה, במקום השתיכות לכוליות, לגן עדן שממנה גורשו בגלל רכישת המודעות. הם יוצרים כוליות ווירטואלית, קהילה, כתחליף. השמות מאפשרים את התקשורת. האדם נותן שמות לא רק לזולת, הוא מעניק שמות לכל הסובב אותו, למען תקשורת, למען לצרף את העולם החיצון לקהילתו, לגוף הווירטואלי שלו.       
     השם הניתן ליחיד לכאורה הוא רכושו, הוא נותן את זהותו, אבל לא כך. האדם, בעל השם, הוא לא ישות עצמאית, למען להיות מודע לזהותו, הוא זקוק כל הזמן שהקהילה, הזולתים, יכירו בו. ההזדקקות להכרתם של הזולתים מחבר את היחיד לקהילה הווירטואלית. בלי החיבור הזה הקהילה הווירטואלית לא קיימת. כפי שהיחיד תלוי בהכרת הזולתים בזהותו, כך הקהילה הווירטואלית זקוקה שהיחיד יהיה מחובר אליה ויכיר בה. שפה המקשרת בין היחידים ויוצרת את הקהילה, אף היא זקוקה ליחידים שיעשו שימוש בה, יכירו בה.
       העולם הווירטואלי שהשפה יוצרת זקוק להכרה הדדית. עולם ווירטואלי זה אין לו קיום בחלל, יש לו קיום רק בהסכמת היחידים המהווים אותו שאכן הוא קיים.
       על דברים אלו אני דנה בהרחבה בספרי: 'קוסמולוגיה ושפה', 'בראשית היה הדבר – האומנם?', 'האדם בורא את עולמו'.                                                                                        
 

שעור 3

     ראינו שהתפתחות מדע האינפורמציה, מדע האבולוציה, מדע הפיזיקה החדשה, מאפשרים לנו להבין ביתר שאת את מהות השפה האנושית. למרות טענות אלו, עובדה היא שהעוסקים בפילוסופית השפה, עדיין לא הסיקו מהממצאים המדעיים האחרונים על השפה האנושית. לכן אנחנו יכולים לחזור לקביעתו של ניוטון שלקדמונים התגלו אמיתות, שאינן מובנות עדיין לבני דורינו. הזכרנו שמשל 'עץ הדעת', בתנ"ך, מכיל כבר את כל יסודות פילוסופית השפה.
     כדי שנוכל להמשיך במה שהתחלנו שהשפה היא יצירה קהילתית, שהאדם יוצר שמות, עלינו קודם להבין את משל 'עץ הדעת', כדי להבין איך המתת הזו, השפה, שהאבולוציה העניקה לאדם, פועלת. הזכרנו שהמשלים בתנ"ך המכילים את העקרונות הפילוסופיים, ניתנו בצורה מטפורית. לכן עלינו לתרגם את הלשון המטפורית הזו ללשונינו. אנחנו יכולים להתחיל ב'עץ הדעת'. הכוונה במטפורה זו היא שהשפה נרכשת ממקור חיצוני, 'עץ הדעת' הוא האינפורמציה היקומית. המשל רוצה להגיד לנו, שאחרי שהאדם מקושר ליסוד זה, הוא מאפשר לו בהמשך להבדיל בין טוב לרע. כוונת המשל היא שהשפה הנרכשת ממקור חיצוני פועלת על-ידי הבדלות, על-ידי ניכור דבר מדבר.
     בעל המשל מיד מסביר מה יכולת זו, הבדלה זו, ניכור זה, מאפשרים לאדם. הזוג הראשון האוכל מפרי העץ, מבדיל מיד בין 'הדעת', שהיא ההכרה הנוצרת מהשפה, לבין הגוף הביאולוגי המתוכנת, שהוא מסתכל עליו בבוז, מכסה אותו כיוון שהוא עירום. המשל מסביר שהאדם הלשוני הוא דואלי, הוא 'דעת', הכרה, והוא גוף ביאולוגי מתוכנת. ה'דעת', ההכרה, תוצר השפה או האינפורמציה שנרכשה, מאפשרת לחוה ואדם להתבונן. הם מתבישים בגוף העירום, שקודם, טרם אכלו מהפרי, הם לא התבוששו בו, על עירומו. כן נאמר במשל בהמשך, שחוה ואדם אינם יכולים לאכל 'מעץ החיים'.
     הרכש החדש, 'דעת', מאפשר לחוה ואדם מודעות, שהם מוותיים. הרי גם בגן העדן, הזוג הראשון טרם אכל מ'עץ החיים', לכן גם קודם היו מוותיים, רק שלא היו מודעים לכך, כפי שהם היו ערומים, אבל לא היו מודעים לכך. הרכש החדש, 'דעת', הכרה, מאפשר לחוה ואדם לתת שם 'בושה', למסקנה הראשונה של מודעותם.
     ובכן, כדי שבני אדם יוכלו לתת שמות, הם צריכים קודם להיות בעלי 'דעת', בעלי הכרה, המאפשרת התבוננות. זו האחרונה, ההתבוננות, היא תוצר היכולת להבדיל דבר מדבר, לנכר דבר מדבר. הניכור ממחיש לאדם שהוא מובדל מהאחרים, מהטבע. גרוש מגן העדן פירושו שהאדם נעשה מודע שהוא מנוכר מהכוליות, אחראי על גורלו. גם החיות הן מובדלות מהכוליות, עירומות, מוותיות רק שהן לא מודעות לכך. בהבדל מהחיות, האדם המודע המוצא את עצמו מנוכר, מיד באמצעות הכלי החדש שרכש, השפה הוא יוצר לעצמו גוף ווירטואלי חדש, את הקהילה. נתינת השמות מקשר את האדם עם הזולת, עם הסביבה, עם הקהילה.
      העובדה שיוצאי מצרים יכלו ליצור את המשלים המופלאים האלו המכילים את העקרונות הפילוסופיים שלהם, את ההבנה איך השפה פועלת, נבעה מכך שהם היו רבי-תרבות, שהם היו נוודים, שהם היו מנוכרים מהאדמה שישבו עליה, שהם לא היו אוטוכטוניים כמו העמים שבקרבם ישבו.
      בהמשך נראה איך דור חדש, מאוחר יותר של יהודים רבי תרבות, כמו השליחים פאולוס ויוחנן, הזדהו עם התרבות השליטה בזמנם, התרבות היוונית האוטוכטונית, ניסו לאפס את הפילוסופיה הלשונית התנ"כית. המלחמה התרבותית הזו שהיחלה עם השליחים האלו, בין הירושה התרבותית היוונית לבין הירושה התרבותית התנ"כית מתחוללת עד ימינו.
      על נושאים אלו אפשר לקרא בהרחבה בספרי" 'קוסמולוגיה ושפה', 'בראשית היה הדבר – האומנם?', 'האדם בורא את עולמו'.
     

שעור 2

     בשעור הקודם הזכרנו את אינשטיין עם נוסחתו המפורסמת, שהובילה לפירוק החומר, לפצצה האטומית. ולמרות שאזכורו של ניוטון קודמו, אשר גרם למהפכה המדעית הגדולה ביותר לפניו, לא שייך לענינינו, אני מתיחסת אליו כאן כדי להצביע על הבדל בין שני מדענים אלו. בהבדל מאינשטיין שהסתפק במדע בלבד, ניוטון מצא חסר בממצאיו המדעיים, התעניין בכתבי הקודש, בעיקר בתנ"ך וגם באלכימיה.
      אנו בהקשרינו כאן מעונינים במסקנותיו של ניוטון לגבי התנ"ך, הוא אמר שלקדמונים התגלו דברים יותר מאשר לבני דורו. אמנם ניוטון לא מדבר על כך שהמשלים התנ"כיים טוענים שהעולם נברא בשפה, כיוון שהוא פעל לפני התפתחות מדע האינפורמציה, אבל הוא באינטואיציה הבין שאותו יסוד נעלם היוצר את היקום, אותו יסוד המאפשר לאדם להתבונן על היקום, שאותו הוא מחפש, נמצא בתנ"ך, מבלי שהוא הבין את מהותו.
      איזכורו של ניוטון חשוב לדיונינו, כדי להצביע על כך, שמחוץ למדע השיטתי, קיימת תמיד מחשבה אינטואיטיבית. ניוטון הבין שבמחשבה האינטואיטיבית של התנ"ך יש תשובות החסרות לו, למרות ממצאיו המדעיים. ברור שלא הממצאים המדעיים של ניוטון, ולא הממצאים המדעיים של אינשטיין מסבירים את משמעות השפה, שפה היוצרת את ההכרה האנושית, המאפשרת לאדם להתבונן על היקום, המאפשרת את המדע. 
      עכשיו אנו יכולים לחזור לדיונינו בשפה עצמה, אותו כלי שהאבולוציה העניקה לאדם המבדיל אותו מהחיה. נשאלת השאלה הראשונית, איך נוצרת השפה על-ידי בני אדם? עלינו להקדים ולטעון שהשפה אינה יצירה אינדיבידואלית, היא יצירה קהילתית. האדם המשמיע קול, זקוק לזולת שישמע אותו. האדם זקוק לזולת כאשר הוא רוצה לכנות ישות מסוימת מחוצה לו בשם. השם שהיחיד רוצה להעניק לדבר מה חיצוני, מקבל תוקף רק אם הזולת, או זולתים מסכימים לו. השם, איננו מוחשי, השם הוא ווירטואלי, לכן הוא זקוק למקהלה שתאשר את קיומו. השפה הזקוקה לאשור מתמיד מהזולתים, יוצרת את הקהילה הנותנת לה תוקף.
     אפשר היה להניח, כפי שרצו אנשי שנער, במשל מגדל בבל, קיום שפה אחת, אבל לא כך. הסיבה לשפות רבות היא שכל קבוצת אנשים יוצרת את השפה שלה. ריבוי השפות גם מזים את טענתו של חומסקי שיכולת השפה היא אורגנית, תוצר של גן לשוני. אם סברתו היתה נכונה, אזי היתה צריכה להיות שפה אחת לאנושות. אבל, כפי שכבר הזכרנו, השפה אינה אורגנית, כמו הגוף המתוכנת על ידי חוקי הקיום, השפה היא תוצר חיצוני, חלק מהאינפורמציה היקומית, שהאדם מקושר אליה, שהאדם מתכנת
אותה יחד עם הזולתים.
    עד כמה שהשפה קשורה לקהילה אנו יכולים לראות מכך, שאם הקהילה נכחדת השפה נכחדת אתה. אבל אם הקהילה המציאה כתב, היא יכולה לשמר את הירושה התרבותית שלה בשפתה בכתובים, כמו במקרה של השומרים, שכתביהם פוענחו אחרי אלפי שנים.     
על נושאים אלו אפשר לקרא בהרחבה בספרי: 'קוסמולוגיה ושפה', 'בראשית היה הדבר – האומנם?', 'האדם בורא את עולמו'.
    

שעור 1

     השם 'אוניברסיטה ווירטואלית' מתאים למדיום ווירטואלי – האינטרנט. מדיום חדש הוא גם במה לרעיונות חדשים. פילוסופית השפה יכלה להתפתח כיוון שמדע האינפורמציה במאה הקודמת, עם פענוח ה-DNA הוביל למסקנות שהעולם הוא פרי אינפורמציה, שהישויות ביקום נוצרות על-ידי האינפורמציה, המתרכבת עם אנרגיה. מסקנות אלו לגבי העולם, לא תורגמו לעולמו של האדם בעל השפה, שכלי זה, השפה, שהיא טרנספורמציה של האינפורמציה לצרכי האדם, אף היא כלי יצירה. אמנם פילוסופים כמו וויטגנשטיין וגם הידיגר עסקו בפילוסופית השפה, אבל מאחר שהם פעלו לפני המהפכה המדעית של אינפורמציה, הם הבינו את הדברים רק בצורה חלקית. האדם בורא את עולמו האנושי באמצעות כלי השפה, עולם לשוני זה שהאדם בורא מבדיל אותו מהחיות מחוסרות השפה.
     אבל לא דייקנו אם אמרנו שרק מדע האינפורמציה גלה שהעולם הוא פרי אינפורמציה. בתנ"ך אנו מוצאים כבר הבנה אינטואיטיבית שהעולם הוא פרי שפה. התנ"ך מסר את עקרונותיו הפילוסופיים במשלים, כך לפנינו משל 'הבריאה', שבו נאמר שאלהים בורא את העולם בהגדים, בשפה, פרק א' ותחילת פרק ב' בספר בראשית, משל 'עץ הדעת', מכיל כבר את כל היסודות של פילוסופית השפה. מאחר שהמשלים נכתבו בצורה מטפורית, בתמציתיות, אף אחד לא התיחס אליהם כפילוסופיה. רק מדע האינפורמציה החדש מאשש את האינטואיציה התנ"כית.
    כדי להבין איך הפך האדם ליצור לשוני, בהבדל מהחיות, יש להיעזר במדע האבולוציה. ידוע שהאונות הקדמיות במח האנושי התפתחו בשלב יותר מאוחר, וביתר שאת מאשר אצל החיות. כדי להבין מה משמעות האונות הקדמיות במח, עלינו להבין שהמח האנושי מכיל קולטנים. העין האנושית מכילה קולטן, אשר הופך את הפוטונים, לאור, ז.א. שהאדם קשור ליסוד האור ביקום. האוזנים הופכות את גלי הקול קליטים לאדם, הגוף האנושי הופך אנרגיה לדם, המפעיל אותו.
     יש להניח שהאונות הקדמיות, התפתחות מאוחרת, מכילות אף הן קולטנים, הקשורים לאינפורמציה היקומית, המח האנושי הופך אינפורמציה זו לשפה האנושית. האדם קשור ליסודות ביקום באמצעות הקולטנים שלו.
     אם המדע החדש קובע שהאינפורמציה  בהתחברה עם אנרגיה יוצרת את היקום, אזי יש להניח שהשפה אף היא כלי יצירה, יוצרת, כאשר הגוף הביאולוגי המתוכנת מספק לה אנרגיה.
       עלינו להיעזר לעוד ממצא מדעי, נוסחתו של אינשטיין, הטוענת שאנרגיה שווה למסה כפול מהירות האור ברבוע. אינשטיין לא תרגם את נוסחתו לשפת האינפורמציה, לא טען שהאנרגיה כלואה באינפורמציה. ומאחר שהוא לא תרגם את נוסחתו לשפת האינפורמציה, הוא גם לא טען שהעולם הוא אינפורמציה, שהעולם הוא שפה. ברור שאינשטיין לא התיחס לשפה האנושית ככלי יצירה.
      אבל אם אנו מתרגמים את נוסחתו של אינשטיין באמצעות מדע האינפורמציה, אזי אפשר להגיד שאפשר לפרק את החיבור בין יסוד האינפורמציה לבין יסוד האנרגיה, דבר המוכיח שהישויות ביקום נוצרות על-ידי חיבור שני היסודות, אינפורמציה ואנרגיה.
     מתוך עסוק בשתי השקפות העולם השונות, התנ"כית והמערבית בכלל, נוכחתי לדעת שקיים וויכוח מתמיד בין שתי הירושות המחשבתיות, הירושה היוונית והירושה התנ"כית. ההבדל נסב על השפה, על רצון חופשי, ירושת התנ"ך, לבין  הירושה היוונית, האמונה שלה בנצחיות העולם, נטיתה למחשבה אורגנית.
     השליח פאולוס תקף את משל האכילה 'מעץ הדעת'. בטענה שהיא הכניסה את המוות לעולם. השקפה זו נעשתה בסיס הנצרות. פאולוס התנגד לשפה, כיוון שהוא הביא עמו ירושה תרבותית יוונית, ובאמצעותה ניטרל את ההשקפה הלשונית התנ"כית. כפי שהזכרנו המדע החדש מאשש את ההשקפה הלשונית התנ"כית.
     על נושאים אלו אפשר לקרא בהרחבה בספרי: 'קוסמולוגיה ושפה', 'בראשית היה הדבר – האומנם?', 'האדם בורא את עולמו'.