Monthly Archives: פברואר 2008

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 12 – המוות כטריגר להיווצרות התרבות האנושית

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 12 – המוות כטריגר להיווצרות התרבות האנושית

    התחלתנו עם הקינה השומרית כיוון שהשמורים הורישו לנו תרבות לשונית כתובה, ואנו מנסים להבין איך היא נוצרה מכתבים אלו. מהתרבות השומרית שנותרה אנו למדים שהם עדיין בתחילה לפחות לא ידעו על עולמות חלופיים, מחוץ לשאול, לא היתה להם עדיין קוסמולוגיה מסודרת. הם טענו שכאשר שמים וארץ הופרדו, נוצר השם וכן יצירת לחם. יצירת לחם כראשית מפליאה, אבל מצביעה על כך שהם החשיבו את היצירה האנושית הראשונה כמו מזון, לחם.

      אבל אנחנו דוקא רוצים להרחיב על ה'שם', שנוצר עם ראשית היווצרות העולם. כבר בקינה אנחנו עדים לכך שללא מודעות האמהות, הרעיות, מעמידים את השם כתחליף לגוף הכלה. אנחנו נראה בהמשך את יחסו של גילגמש לשם. אבל האמהות עדיין לא מודעות שהם יצרו תחליף לגוף הביאולוגי הכלה, את ה'שם' כתחליף, אשר ימשיך להתקיים, לפחות בזכרון הקהילה.

      האדם מראשיתו מתגבר על המוות, הכליון של הגוף, בהעמידו את ה'שם' במקומו. ברור שהשם תלוי בזיכרון הקהילה. אבל הקהילה מוכנה לשמר ולקבע את השם של הנפטר רק עם הוא תרם משהו לקהילה, תרומה המזכה אותו ששמו ישמר. הערכים המוסריים הראשוניים נוצרים כדי להצדיק את התביעה למשך חיים נוסף, יותר ממה שחוקי הקיום קצבו. אבל מאחר שהתביעה לא נענית האדם יוצר לעצמו תחליפים כמו ה'שם'.

      אבל היצירה הלשונית האנושית היא ישות נעלמת, לא מוחשית, והאדם הפרטי אף פעם אינו בטוח בקיום היצירה הלשונית שלו, לכן הוא זקוק לקהילה כערבה שאכן היצירות הלשוניות הנעלמות אכן קיימות. הלשון היא לא רק יצירה קהילתית, היא גם זקוקה כל הזמן לאשורים של הזולתים שאכן היא תקפה. הרי היצירה הלשונית האנושית לא קיימת ביקום, היא קיימת רק בקהילה, בזכרון הקהילה.

     אנחנו לא מודעים לעובדה הפלאית שהאדם בורא לעצמו בסיוע מתת השפה עולם בתוך עולם. ברור שכל העולם הלשוני הווירטואלי של האדם לא קיים ביקום, הוא קיים רק בקהלות אנושיות. האדם יוצר עולמות חלופיים למען הנשמה, שהוא סבור שהיא ממשיכה להתקיים אחרי כליון הגוף, על כל זה בהמשך. אבל לגבי השומרים, שהירושה שהם הותירה אחריהם מלמדת אותנו איך האדם החל ליצור לעצמו עולם בתוך העולם הנגלה, עולם לשוני שאין לו תוקף ביקום.

      כבר מהקינה השומרית אנו למדים שהאדם אינו משלים עם הקצבה הקצרה של קיומו, שחוקי הקיום הקציבו לו. למען להצדיק תביעה ליותר חיים, האדם, במקרה של הקינה, האמהות המקוננות, הרעיות, יוצרות את הערכים הראשוניים, שצריכות להצדיק את התביעות. האמהות והרעיות מודעות כבר לעובדה שתמורת דבר צריך לתת דבר. במקרה זה הערכים הן התמורה. מפליא שהאמהות והרעיות עדיין לא מזכירות קורבנות כתמורה.  נוסף לערכים הראשוניים שהאמהות והרעיות יוצרות, הן יוצרות את השם כתחליף לגוף הכלה. הרועה דומוזי הופך לשם נעלם, בהמשך הוא הופך לאל תמוז, ישות נעלמת.

     אנחנו רואים שהאדם המורד בחוקי הקיום המקציבים לו משך מוגבל, בסיוע המתת שהוענק לו, מתת השפה יחד עם אוטונומיה מוגבלת, רצון חופשי מוגבל, שאינם יכולים להאריך את משך הגוף הביאולוגי המתוכנת, יוצרים את ה'שם', את ה'נשמה', כתחליפים, שחוקי הקיום לא יכולים להם. אבל כל היצירות הלשוניות הווירטואליות האלו קיימות רק בקהילה האנושית, בעולם הווירטואלי, ולא בתוך היקום המוחשי.

     המוות העומד בשער, גורם לאדם ליצור לעצמו קיום ווירטואלי, עולם ווירטואלי המנצח את השוער.

       על הקינות השומריות אפשר לקרא באנתולוגיה משירת המזרח הקדום בשם: 'בימים הרחוקים ההם'. כן אפשר לקרא על הנושא בספרי: 'קוסמולוגיה ושפה', 'בראשית היה הדבר – האומנם', 'האדם בורא את עולמו'.      

מודעות פרסומת

האוניברסיטה הווירטואלית – שעור 11 – הירושה השומרית

האוניברסיטה הווירטואלית – שעור 11 – הירושה השומרית

    בשעורים האחרונים הרחבנו את הדיבור על הקוסמולוגיות השונות. אבל עלינו לחזור לראשית התרבות הכתובה, התרבות השומרית. הזכרנו את העובדה שהאבולוציה העניקה לאדם את יכולת השפה ואוטונומיה עם רצון חופשי המאפשר לו ליצור. אבל היכולת הזו שהאבולוציה העניקה לאדם היתה זקוקה לטריגר למען להתפתח. הזכרנו שרוב אלו העוסקים בפילוסופית השפה רואים באמצעי זה כלי לקומוניקציה, אבל גם ישויות אחרות על כדור הארץ יש להן יכולות של קומוניקציה, לכן יכולת זו אינה בלעדית לאדם.

     מה שבלעדי לאדם היא היכולת לעשות שימוש בשפה ככלי יצירה. עלינו לשאל מה היה הטריגר של האדם לעשות שימוש בכלי השפה למטרת יצירה. למען לתת תשובה לשאלה זו אנו יכולים להיעזר בירושה התרבותית השומרית הכתובה, שהשתמרה ופוענחה בזמן החדש.

      אבל לפני שנתעמק בירושה השומרית, עלינו להזכיר מחדש שלעברים היה קשר לתרבות זו, כיוון שמסופר על אברהם שיצא מאור כשדים, מרכז שומרי שבימיו היה כבר תחת שלטון כשדי. גם הדגשנו בשעורים קודמים שיוצאי מצרים היו רבי תרבות, ורק על בסיס הירושות התרבותיות האלו הם יכלו לחבר את המשלים הפילוסופיים שלהם הכוללים את עקרונות הפילוסופיה הלשונית.

      עכשיו אנו יכולים לחזור לירושה השומרית. על השומרים אין מידע מאין באו למזופוטמיה. אבל ברור שהם התבססו כבר על תרבויות שקדמו להם. אבל השומרים המציאו את כתב היתדות, שאותו הטביעו על לוחות חימר. השומרים הורישו לנו 'קינות', ואת האפוס הראשון על 'גילגמש'.

      ובכן, מה מלמדות אותנו הקינות השומריות? הקינות הן בעיקר על הרועה דומוזי, שהפך ברבות הימים לאל תמוז. נשים מקוננות על לכתו טרם עת של הרועה. מהעובדה הזו אנו יכולים להסיק שמוות היה הטריגר להיווצרות הקינה, שהשמעתה על-ידי הנשים הוביל להיווצרות הקהילה השומעת,  בהמשך הן כללו את הערכים הראשוניים.

      ננסה להרחיב את הנושא. האם ששכלה את פרי בטנה השמיעה צעקה אשר הפכה לקינה. הנשים האחרות החזיקו אחריה. המוות גרם למודעות שמשך הקיום קצוב. ברור שכלי השפה שהוענק לאדם על-ידי האבולוציה איפשר את המודעות הזו. אבל יכולת בפוטנציה צריך טריגר כדי להיהפך לממשות. אבל גם הצעקה שהושמעה היתה זקוקה לזולתים שומעים, שיגיבו עליה. בלי ספק שנשים אחרות שהתנסו אף הן במוות פרי בטנן, ענו לאם הזועקת. כך נוצר השיח, כך נוצרה הקהילה המקוננת.

      ומה משמעות הקינה? ברור שהאם הזועקת טוענת נגד הקיום שהקציב משך קיום קצר. הקינה היא ראשית המרד נגד חוקי הקיום הקוצבים משך מוגבל. נשאלת שוב השאלה, באיזו זכות תבעו האמהות יותר קיום? מהקינות על הרועה דומוזי אנחנו לומדים שהאמהות, הרעיות של הנפטרים הציגו מעשים טובים של הגיבורים, בשם מעשים טובים אלו הן דרשו יותר קיום מחוקי הקיום.

      אנחנו רואים שהערכים הראשוניים נוצרו בקינות למען להצדיק את התביעות מחוקי הקיום. אם דומוזי מדגישה את העובדה שהרועה דאג למשפחתו, שהרועה דאג לסביבתו. אנחנו רואים את התופעה מופלאה שהתרסה נגד חוקי הקיום אפשרית רק על בסיס נתינת תמורה, מעשים חברתיים טובים. הערכים הראשוניים נוצרים למען לאפשר את התביעות מהקיום. השפה מלמדת את האדם שבעד כל בקשה יש לתת תמורה. אנחנו נראה בהמשך שהקרבת קורבנות על-ידי בני אדם אף היא מבוססת על עיקרון התמורה, האדם המבקש דבר מהנעלמים נותן תמורה בצורת קורבנות.

       על כל מה שהקינה השומרית מלמדת אותנו נרחיב בהמשך.

      על הירושה השומרית אפשר לקרא באנטולוגיה משירת המזרח הקדום, 'בימים הרחוקים  ההם', ועל הנושאים לעיל אפשר לקרא בספרי: 'קוסמולוגיה ושפה', בראשית היה הדבר – האומנם?', 'האדם בורא את עולמו'.

 

 

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 10 – הקוסמולוגיה של קלווין

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 10 – הקוסמולוגיה של קלווין

      אף אחד לא התיחס לקוסמולוגיה של קלווין, כיוון שהרפורמיסטים לא רצו להודות בכך שרפורמטור זה בהבדל מלותר חזר לעקרונות התנ"ך. רק אצל הפוריטנים בניו-אנגלנד, החזרה לעקרונות התנ"ך בעקבות קלוון היתה כמעט מוחלטת. במציאות, במקומות שתיאולוגית קלווין אומצה, מדינות כמו הולנד, אנגליה ויותר מאוחר בניו-אנגלנד, אמריקה, העקרונות התיאולוגיים של קלווין סייעו להתפתחות הדמוקראטיות המערביות.

      הזכרנו בשעור הקודם את מקס וובר שלפי התוצאות החברתיות והכלכליות הסיק על התיאולוגיות השונות של לותר וקלווין. אבל מקס וובר ייחס את הסיבות להתפתחות השונה של מדינות אשר אמצו את התיאולוגיה של קלווין, לעיקרון 'הפרדסטינציה' בתיאולוגית קלווין.

       כנראה מקס וובר לא קרא את תיאולוגית קלווין בספרו המונומנטלי בשם:Institutes of the Christian Religion   אם היה מקס וובר קורא את משנתו של רפורמטור זה, היה נוכח לדעת שעיקרון ההשגחה, מאפין את תורתו. כאן רק נזכיר שלותר המליך את השטן, הרי אין ניגוד גדול יותר מאשר ההשגחה מול השטן. ובכן, בעולמה של ההשגחה שורר החוק, קיימים בריתות. מי שקורא את כתביהם של הפוריטנים נוכח לדעת איזה חשיבות הם יחסו ל'ברית', עם ההשגחה. עולם עם חוק, עם בריתות, הוא עולם אופטימי. אבל, כפי שציינו, מקס וובר טען שעיקרון 'הפרדסטינציה', הוא אשר גרם להתפתחות טובה יותר אצל לממשיכי קלווין. כמובן שמקס וובר לא הבין שעיקרון זה, פרדסטינציה' הוא רק הקצנה של עיקרון 'הבחירה' בתנ"ך.

      למען נוכל להעריך את ההבדל בין התיאולוגיה של לותר וזו של קלווין, אנו צריכים להעמיד זה מול זה את הברית של פאוסט, ביצירת גיתה, עם מפיסטו, לברית שכרתו הפוריטנים עם ההשגחה. אמנם לותר לא כרת ברית עם השטן, אבל גיתה שהבין את התיאולוגיה שלו, והמחיז אותה ביצירתו 'פאוסט', השלים את המלאכה. הברית הזו של פאוסט עם השטן נעשתה תשתית הרייך השלישי.

     במלחמת העולם השניה, תומס מאן הבין כבר מה שאחרים לא הבינו, שהברית הזו עם מפיסטו היא אשר עצבה את הרייך השלישי. תומס מאן כתב במלחמת העולם השניה את הספר 'ד"ר פאוסטוס'. ברור שתומס מאן לא התיחס לקוסמולוגיה של קלווין, הוא התיחס רק לקוסמולוגיה של לותר.

       הזכרנו כאן רק את קלווין שחזר במידה רבה לעקרונות התנ"כיים. אבל הנומינליסטים האנגליים, כמו אוקם, ויותר מאוחר הובס אף הם חזרו במידה רבה לעקרונות תנ"כיים. יש גם להזכיר את מילטון, אשר כתב בשתי הדרמות שלו, 'גן-עדן אבוד', ו'גן-עדן המוחיה', על ניצחון על השטן. גם את העובדה הזו יש להעמיד מול השטן, מפיסטו, של לותר וגיתה. מילטון גם כתב ספרים תיאולוגיים, ואלו אפילו יותר מסתמכים על עקרונות תנ"כיים.

      תחת הנהגת אלוהות מיטיבה כמו ההשגחה, האדם רשאי לפעול ולצפות שפעולותיו ישאו פרי. הפעילות החיובית של הפוריטנים שמקס וובר היה עד להם, נבעה מקוסמולוגיה חיובית, משלטון ההשגחה, ולא מעיקרון הפרדסטינציה.

        אני מרחיבה על נושאים אלו בספרי" 'עולם נגלה', השורשים התיאולוגיים של הרייך השלישי', 'קוסמולוגיה ושפה', 'בראשית היה הדבר – האומנם?', 'האדם בורא את עולמו'.

אוניברסיטה הווירטואלית – שעור 9 – הקוסמולוגיה של לותר

האוניברסיטה ווירטואלית – שעור 9 – הקוסמולוגיה של לותר

     אני מרחיבה את הדיון על הקוסמולוגיות השונות, עכשיו אדון גם בשתי הקוסמולוגיות של שני הרפורמטורים לותר וקלווין, כיוון שהקוסמולוגיות כמו ה-DNA המעצב את הישויות, הן מעצבות את התרבויות.

     כמו במקרה של הפרשנות המוטעית של השליח פאולוס למשל 'עץ הדעת', אף אחד לא חזר למקור, כדי לגלות מה באמת כתוב במשל זה, הרפורמיסטים במערב, עד המאה ה-19, ותחילת המאה ה-20, לא התעמקו בתיאולוגיות של לותר וקלווין, כך שלא עמדו גם על ההבדלים של הקוסמולוגיות שלהם. רק מקס וובר בסוף המאה ה-19 עמד על ההבדל בין שתי התיאולוגיות, מהתוצאות שלהם, על חיים חברתיים וכלכליים, במקומות ששם הם אומצו. אבל הפרשנות שלו היא מוטעית, גם הוא לא התעמק בכתבים של שני רפורמטורים אלו, ייחס את התוצאות השונות לעקרונות מוטעים. אולי יש ליחס למקס וובר את הפרשנות המוטעית שלו, לאי רצונו להודות בכך, שקלווין חזר לעקרונות התנ"ך, דבר שגרמנים לא רצו להודות בכך.

     הקוסמולוגיה של לותר חשובה, כיוון שהיא נעשתה בסיס הרייך השלישי. נשאלת השאלה מדוע לא שמו לב ליסודות השליליים בקוסמולוגיה של לותר? הרפורמיסטים הסתפקו בכך שהוא מרד בכנסיה הקאתולית, דבר שני קבלו את טענתו שהוא ממשיכו של השליח פאולוס.

     שוב, גם לגבי טענתו של לותר שהוא ממשיכו של פאולוס החסידים לא התעמקו האם באמת הוא הולך בדרכו. נציין כאן את הסטיה העיקרית של לותר מתיאולוגית השליח פאולוס. שליח זה רצה והאמין שסדרי העולם ישתנו, לותר כבר לא האמין בכך, כיוון שציפיות אלו של רבו לא התגשמו אלף חמש מאות שנה אחריו. מסקנה זו של לותר הוביל אותו לתיאולוגיה שונה לגמרי. כמובן שהשליח פאולוס האמין בשלטונו של ישוע וגם של ההשגחה, אבל לותר שראה שהדברים לא התגשמו, המליך במקום ישוע את האויב שלו, את השטן, וטען שישוע ימשל באחרית הימים כאשר ינצח את אויבו.

      הסיבה שלא עמדו על ההבדל הזה בין תיאולוגית פאולוס, בין הקוסמולוגיה שלו, לבין התיאולוגיה של לותר עם הקוסמולוגיה החדשה שלו, היא שאנשים אינם קוראים מקורות. לו היו חסידיו של לותר קוראים את ספרו 'העדר רצון חופשי', היו נוכחים לדעת שהוא בסוף הספר ממליך את השטן. אבל אפילו שימת לב לשם ספר זה 'העדר רצון חופשי', היה צריך ללמד את החסידים שלותר הניח יסודות להשקפה אורגנית. כבר בתחילת הרפורמציה שלו בשנת 1517, לותר ב-95 התיזות שלו שלל מעשים טובים.

     ובכן, שלילת 'רצון חופשי', מנטרל את פעילות השפה. ואם השפה היא מנוטרלת, הרי האדם לא יכול ליצור מוסר, ואזי מה שנשאר לו הן ערכים אורגניים, כוחניים, שמשותפים לאדם ולחיות. כל אלו המדברים על מוסר פנימי, אינם מודעים לכך שמוסר כזה משותף להם ולחיות. המוסר האנושי השונה מערכים אורגניים כוחניים, הוא המוסר הלשוני.

       כמובן עלינו להזכיר כאן שלותר כתב את הספר הזה כתשובה לספרו של ארסמוס מרוטרדם, בשם 'רצון חופשי'. ארסמוס ייצג את הכנסיה הקאתולית, שבינתים אימצה 'רצון חופשי', בידעה שאינה יכולה לדרוש ממאמיניה מעשים טובים אם הם מחוסרי 'רצון חופשי'.

     לותר הבין שה'שטן', אמצעיו הם כוחניים והוא משעבד את בני האדם באמצעיו. לותר עדיין לא שלל את אמצעי השפה, למרות שכל עקרונותיו שללו אותה, או יתרו אותה. הרי שפה לא יכולה לפעל אם היא מחוסרת את האוטונומיה שמאפשרת לה ליצור, אם היא מחוסרת 'רצון חופשי'. את המלאכה הזו, שלילת השפה היוצרת השלים גיתה ביצירתו 'פאוסט', כאשר שלל את 'הדבר' של השליח יוחנן, ובמקומו העמיד את 'המעשה', כראשית.  

       אני מרחיבה את הדיון על נושאים אלו בספרי: 'השורשים התיאולוגיים של הרייך השלישי', 'אושוויץ כממלכת פאוסט', 'אויב קוסמי'.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 8 – הקוסמולוגיה של השליח יוחנן

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 8 – הקוסמולוגיה של השליח יוחנן

      הקוסמולוגיה של השליח פאולוס ב'אגרת אל הרומיים', שימש את המאמינים הנוצריים כעוגן אפוקליפטי לשינוי סדרי עולם, באמצעות ישוע שנצלב, בסיוע ההשגחה. ראינו שהשליח הזה שראה שהבשורה שלו לא התגשמה, הבטיח ביאה מחודשת של ישוע, שאז סדרי עולם ישתנו. אבל בינתים הכנסיה הקאתולית הפכה את הבשורה של פאולוס לטכס המיסה. על כך נרחיב בהמשך.

     עתה ברצונינו להציג את הקוסמולוגיה של השליח יוחנן. שליח זה בפרק הראשון של בשורתו מכריז 'בראשית היה הדבר'. כל מי שקורא דיונים בשפה מוצא את המשפט הזה של יוחנן מצוטט. אפילו הידיגר מזכיר אותו. אבל עוד לפני הידיגר,  גיתה בדרמת פאוסט מתיחס למשפט זה, שולל אותו, ובמקום 'הדבר', הוא מציב את 'המעשה' כראשית. גם על פרשנות זו של גיתה נרחיב בהמשך.

     אבל צריך לקרא את כל הפרק הראשון של בשורת יוחנן בברית החדשה, כדי שנבין למה הוא מתכוון. ברור שיוחנן אימץ את מה שנאמר במשל הבריאה, פרק א' ותחילת פרק ב' של בראשית, שהעולם נברא בשפה. אבל יוחנן הפך את היוצרות. במשל הבריאה ההגדים של אלהים, או השפה שהוא משתמש בה לבריאה הם אמצעים שלו. השפה היא כלי שבאמצעותה האלוהות בוראת את העולם. אבל מי שקורה את הפרק הראשון בבשורת יוחנן נוכח לדעת שהוא הפך את 'הדבר', את השפה מכלי ל'ריבון'. איך עשה את זה יוחנן? ובכן, יוחנן הפך את ישוע להתגלמות 'הדבר'. ולא רק זה, ישוע מחליף את אלהים. נשאלת השאלה מדוע עשה יוחנן את השפה לריבון בדמותו של ישוע? יוחנן בדומה לשליח פאולוס רצה שישוע בתור 'הדבר', השפה' ישנה סדרי עולם.

     יוחנן בפרק זה גם נותן את הסיבות שהוא הפך את ישוע לאלוהות בלעדית. הוא אומר שם שאת אלהים אף אחד לא ראה, לכן יש לאמץ את ישוע, שהתגלם בבשר, שהוא התגלמות 'הדבר', כאלוהות נוכחת. בהבדל מפאולוס יוחנן כבר לא מזדקק ל'השגחה' שהיא תשנה סדרי עולם. ישוע כהתגלמות 'הדבר', השפה היוצרת יבצע את שינוי סדרי עולם, הוא אשר יבטל את המוות.

      אלו המצטטים את הפסוק הראשון מבשורת יוחנן 'בראשית היה הדבר', אינם מודעים לכך שהוא הסתמך על משל הבריאה בספר בראשית, אבל הפך את השפה מכלי ל'ריבון'. ברור, כמו במקרה של בשורת פאולוס, ישוע כ'הדבר', לא שינה סדרי עולם. נוסף לכך, אנו שכלי זה הוענק לנו על-ידי האבולוציה יודעים שהשפה אינה ריבונית, היא לא יכולה לשנות את חוקי הקיום, היא לא יכולה לבטל את המוות.

      האכזבה הגדולה ביותר של האדם הלשוני, שהכלי שבידיו, כלי היצירה שלו, השפה, חסרת אונים מול חוקי הקיום הקוצבים לאדם משך מוגבל. האדם הלשוני גם מאוכזב מכך שהכלי שבידיו, אינו יכול לשרירות חוקי הקיום.

       גם אם אנו חוזרים לאינפורמציה היקומית, שהשפה האנושית היא חלק ממנה, אפשר להגיד עליה שהיא לא ריבונית, היא לא ראשית. האינפורמציה היקומית פועלת לפי חוקים שלא היא חקקה אותם. אנו לא נקבע או נסביר מי חקק לאינפורמציה, כל אחד יסיק את מסקנותיו הוא.

      העובדה שבני אדם לא המשיכו בחקר פילוסופית השפה שראשיתה במשלים בתנ"ך, מונעת מהם עד היום להבין את מהות כלי זה, כך שמאמצים פסוק כזה של יוחנן, מבלי להבין את כוונותיו, שוללים את הפסוק, כפי שעשה את זה גיתה בדרמת פאוסט, גם הוא לא הבין אותו.

      אבל שתי הקוסמולוגיות ששני השליחים, פאולוס ויוחנן יצרו, משמשים עד היום עוגנים למאמינים הנוצריים.

        על נושאים אלו אני דנה בהרחבה בספרי: 'קוסמולוגיה ושפה', 'בראשית היה הדבר – האומנם?', האדם בורא את עולמו'.