וניברסיטה ווירטואלית – שעור 21 – מאגיה

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 21 – מאגיה

     הזכרנו את השימוש בכלי המאגיה ע"י פאוסט ומפיסטו. במציאות כלי המאגיה הוא עתיק, כימי היות האדם יצור לשוני.

      ננסה להסביר את הופעת הכלי הזה, איזה צורך הוא ממלא. ובכן, האדם הלשוני עושה שימוש בכלי השפה שהוענק לו ע"י האבולוציה, הוא עושה שימוש באוטונומיה המוגבלת ורצון חופשי מוגבל, שהוענק לו. אבל האדם שהוא מרדן, אינו מסתפק במה שכלי השפה מעניק לו, הוא רוצה יותר, יותר חיים, שליטה על שרירותיות הקיום. העובדה שכלי השפה אינו יכול לחוקי הקיום, למוות, שהוא בסיס הבריאה, לשרירותיות, גורם לאדם אכזבה מרה, מכאן הזלזול שלו בכלי זה.

     האדם המאוכזב מחפש אמצעים להכריח את חוקי הקיום, הוא רוצה שהם יענו לו, הוא רוצה להיות ריבון. מאחר שהשפה אינה יכולה לספק לאדם את משאלותיו הוא מנסה לחזור לכלי הכח, פתרון שני שהוא יוצר נוסחאות מעוותות של השפה, השבעות, וחושב שבעזרתן יוכל להכריח את חוקי הקיום להעתר לו.

      אנחנו מוצאים ב'ספר המתים' של המצרים העתיקים נוסחאות מאגיות, השבעות, או נוסחאות שבהן השפה עוותה, למען להיעזר בהן לעבור את המכשולים לעולם הבא, עולם חלופי, שלשם נודדת הנשמה. אבל למצרים היה עוד אמצעי מאגי, השם, שלפי דעתם הכיל את כוחם. בכתבים הפירמידיים הפרעונים מאימים על האלים שהם יודעים את שמם, לכן ינצחו אותם. לפי אחד המיתוסים האלה איזיס בעורמה מגלה את שמו של האל 'רה' בצורה כזו היא משתלטת עליו.

     הדורות המאוחרים לא הבינו את ה'דבר' השני מתוך עשרת הדברות, שבו נאסר להשתמש בשמו של האלוהות לשוא. ובכן, באיסור זה יש התנגדות לנוהג המצרי להשתמש בשם אלוהות ככלי מאגי. לא הבינו את האיסור הזה בעשרת הדברות, כיוון שהמשלים של התנ"ך שמרדו בתרבות המצרית, לא הזכירו את העובדה הזו. בספר במדבר פרק כ"ג, 23 , נאסר 'נחש' ו'קסם' בישראל.

     ברור שבהקשר הפילוסופיה התנ"כית שראתה את העולם כטוב, נברא ע"י אלוהות מיטיבה, לא היה מקום ל'מאגיה', נסיון לכפות על הקיום שינוי סדרי עולם, להלחם באלוהות ע"י שימוש בשמו.

      הנסיון של האדם המורד בגורלו, שהוא מוותי, גורם לכך שהוא רוצה לחזור לשלב מוקדם יותר של האבולוציה, לשלב שהאמצעי שלו היה כח, ולא שפה הדורשת ממנו משא ומתן, חליפין, כריתת בריתות. לאדם תמיד נדמה שאמצעי כח הוא יותר יעיל. לכן הוא גם רוצה לחזור למוסר 'טבע', שלפיו שימוש בכח הוא לגיטימי.

      ראינו שאפילו פילוסוף מהולל כמו אפלטון רצה לחזור למוסר טבע, כך רצה גם קאנט, בצורה אחרת, בטענה שמוסר פנימי עדיף על המוסר הלשוני התנ"כי. קאנט לא ידע שמוסר פנימי מתוכנת, משותף לאדם ולחיה, שמשאלה כזו פירושה נסיגה לשלב התפתחותי נמוך יותר, שלב שבו האמצעי היחידי הוא 'כח'.

     משום מה הצעות אלו של פילוסופים אלו נראים בעיני בני אדם כעדיפים, כיוון שמוסר לשוני הדורש משא ומתן, חליפין, כריתת בריתות, הוא מייגע, ומוסר מבוסס על כוחנות נראה בעיניו עדיף.         

      אנו לא יכולים להוכיח אם המאגיה של השם הועיל לפרעונים להתגבר, לנצח את האלים, האם ההשבעות שאנו מוצאים ב'ספר המתים', העביר את נשמות המתים לעולמות חלופיים. אנחנו יכולים רק להתיחס לדברים קיומיים היסטוריים. וכאן ברור שהמאגיה של פאוסט-מפיסטו לא הועילה לרייך השלישי להשתלט על העולם. אנחנו רק יכולים להגיד שגם ההבטחות האפוקליפטיות של השליח פאולוס על שינוי סדרי עולם לא התגשמו. גיתה בדרמת פאוסט אומר שהמאגיה של המכשפות לא שונה מהטכסים הדתיים, כמו, למשל, המיסה הקאתולית. הוא רק לא מוסיף שאלו ואלו לא מועילים.

      ואולי בהקשר זה כדאי להביא את דבריו של הפילוסוף וולטיר, שבסוף היצירה שלו 'קנדיד', מסכם שכל מה שהאדם יכול לעשות הוא לנטע גן. ועל כך יש להוסיף שכל מה שכלי השפה מאפשר לאדם הוא לשפר את חייו, ליפות אותם, ליצור לעצמו נחמות. יתרונות שאין לחיות, יתרונות שחזרה לטבע לא מספק.

      מספיק לקרא את תשובת אלהים לאיוב בסוף הדרמה. יש אזהרה לגיבור לא למרוד, שעליו להשלים עם הנתונים הקיומיים, שגורלו שפר על גורל החיות, שהוא יכול להתחיל מחדש. ובאמת איוב מתחיל את חייו מחדש, זוכה לאריכות ימים. אריכות ימים לפי משל עשרת הדברות הוא השכר למקיים את עקרונות משל זה.                                    

     על נושאים אלו אפשר לקרא בספרי: 'אושוויץ כממלכת פאוסט', 'השורשים התיאולוגיים של

הרייך השלישי', 'קוסמולוגיה ושפה', 'בראשית היה הדבר – האומנם?', 'האדם בורא את עולמו'.

 

 

 

 

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 20 – מוסר אורגני, מוסר הטבע

 

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 20 – מוסר אורגני, מוסר הטבע

      לפני שנדון מהי מאגיה, עלינו קודם לברר מה משמעות 'העדר רצון חופשי', שלותר רצה בו. ראינו שהיוונים בכלל לא הכירו את המושג הזה. ומדוע רצה לותר בחיים ללא 'רצון חופשי'? ראינו שלותר טען שהוא ממשיכו של השליח פאול, במידה מסוימת כן, רק שהאחרון קיווה לשנויים אפוקליפטים, שינוי סדרי עולם, לותר כבר לא האמין בכך.

      מבלי להודות בכך לותר חזר לארכיטיפ היווני, רצון להיות חלק מהטבע, להיות אורגני. ראינו שאפלטון רצה במדינה אורגנית, רצה במעמדות אוטוכטוניים, ילידי האדמה ממתכות שונות. אם אנו עוזבים את המטפורות של אפלטון, על היות המעמדות במדינה שלו ילידי האדמה, פרי מתכות שונות, אזי עלינו לחזור לדברים היסטוריים. אפלטון היה מעריץ של ספרטה האגרסיבית, הלוחמנית, העדיף אותה על עירו אתונה הדמוקראטית. אם כך, הרי אפלטון עם כל הפלפולים שלו, רצה מוסר של הטבע, שאותו ביטא קליקלס בדיאלוג גורגיאס. לפי קליקלס לחזק זכויות רבות יותר מאשר לחלש.

      במשל קין הבל האחרון נרצח, כיוון שאלהים העדיף אותו. במציאות יכול להיות שקין היה החזק, הבל היה החלש, אבל בתור יצור לשוני הוא טען שאלהים העדיף אותו, לכן לא קיבל את מרות קין והאחרון הזה רצח אותו. הרי אצל החיות החלשות יותר נכנעות לחזק ולכן לא נרצחות. אפשר לראות ביומרות החלש הלשוני שהוא מועדף, את הסיבות לרצחנות האנושית. החזק הורג את החלש המתימר להיות בעל זכויות ולא מקבל את מרותו.

      המוסר החדש הזה שלותר יצר על-ידי שלילת הרצון חופשי, החזיר אותו למוסר של הטבע, החזק הוא בעל זכויות יתר. דבר זה מיד התבטא בכך שהוא שסה את הנסיכים החזקים באיכרים החלשים שמרדו וביקשו זכויות. ההתחלה הזו צריכה ללמד אותנו על ההמשך. בסוף ימיו לותר כתב ספרי שטנה נגד היהודים שאנשי הרייך השלישי השתמשו בהם. אחד הספרים נקרא :Von den Juden und ihren Luegen . ובכן, היהודים שהנם מיעוט, מחוסרי כח ממשי, מעיזים לחשוב שהם העם הנבחר, אינם מסכימים עם דעותיו. לכן יש לגרשם, להשמידם.

     ובכן, את כל האנטישמיות אפשר להסביר על בסיס זה של התנגשות בין שני מיני מוסר, מוסר הטבע, האורגני שבו לחזק זכויות יתר, לבין המוסר הלשוני שזכויות נקנות במעשים טובים. יהודים לשוניים תובעים לעצמם זכויות למרות שהם מחוסרי כח ממשי. יהודים נאחזים בספר התנ"ך המקודש כטריטורית- על ולא נכנעים לתכתיבים של החזקים.

      ההיסטוריון צ'ריקובר לפני שנים כתב מאמר בירחון 'מולד', שאנטישמיות לא היתה קיימת כל עוד יהודים ישבו בארצם. משה יוצר הפילוסופיה הלשונית, הבין שכמו במקרה של מחשבות, אידיאות, שיש לגבות אותן במעשים, כך במקרה של קוד תרבותי מסוים, יש לגבות אותו בטריטוריה. משה למד שהעברים, שכנראה היה להם קוד תרבותי מסוים, אבל לא טריטוריה, שועבדו. יהודים אחרי חורבן בית שני, שהתפזרו בגולה לא הבינו את חכמתו של משה.

     על נושאים אלו אפשר לקרא בספרי: 'השורשים התיאולוגיים של הרייך השלישי', 'אושוויץ כממלכת פאוסט', 'קוסמולוגיה ושפה', 'בראשית היה הדבר – האומנם?', 'האדם בורא את עולמו'.

אוניברסיטה ווירטואלית – 19 – רצון חופשי

אוניברסטה ווירטואלית – שעור 19 – רצון חופשי

      בשבילינו היום רצון חופשי הוא מובן מאליו, כיוון שאנו צאצאי הפילוסופיה התנ"כית, צאצאי הפילוסופיה הלשונית, גם אם אנו לא מודעים לגמרי שעולמינו האנושי הוא פרי כלי השפה שהאבולוציה העניקה לנו. אבל היוונים הלקאסיים לא הכירו בכלל את מושג 'רצון חופש', בכלל לא היה להם צורך במושג זה, כיון שהם ראו את העולם נצחי, לכן, כפי שכבר הזכרנו בשעור הקודם לא ראו גם צורך ביצירה.

      נקדים קודם את דבריו של הרופא הפילוסוף גלן, במאה השניה של הספירה, הוא אומר לנו בדרך אגב, שהיוונים לא היכירו את מושג 'רצון חופשי', ומושג זה חדר דרך התנ"ך. הוא לא מסביר מדוע לא היה להם צורך במושג זה. שוב אנו בפרדוכס אנושי, הרי היוונים בחייהם היום-ימיים ודאי הפעילו את רצונם החופשי. אבל לקוד תרבותי יש לוגיקה. אם הקוד אומר שהעולם הוא נצחי אזי האדם לא צריך ליצור, אין לא צורך בשפה ככלי יצירה, והרי רצון חופשי הוא אמצעי של השפה היוצרת. אדם לא יכול ליצור ללא רצון חופשי.

    התנ"ך כדרכו אינו מסביר את מושגיו, אינו מתפלפל עליהם. אבל ברור שאלהים בורא את העולם מתוך רצון חופשי, אין בתנ"ך דטרמיניזם. המושג דטרמיניזם קשור לאמונה בעולם נצחי, סטטי. התנ"ך הניח כמובן מאליו שלאדם רצון חופשי, שלאדם לשוני רצון חופשי. הרי אי אפשר לדרוש מאדם אחריות ללא רצון חופשי.

      המושג רצון חופשי חדר למערב באיטיות גדולה, הרי הנצרות התבססה על אמונה אפוקליפטית שסדרי העולם ישתנו, העולם יהיה סטטי, המוות יגורש ממנו. בעולם כזה אין צורך ברצון חופשי. אבל הנצרות שמרה על התנ"ך כספר מקודש, מטעמים משלה, כעדות לבאות, כעדות לאפוקליפסה שלה. לכן עקרונות התנ"ך לא היו לגיטימיים לגמרי, אבל הכנסיה הקאתולית בהמשך, ברצונה שמאמיניה נוסף למיסה המיסטית, יקימו מצוות, היתה צריכה לחזור ל'רצון חופשי'. הזכרנו את העובדה הזו כבר בקשר לקוסמולוגיה של לותר.

      לותר כפי שכבר הזכרנו, כתב ספר בשם 'העדר רצון חופשי', כתגובה לספרון של ארסמוס בשם 'רצון חופשי'. ארסמוס כתב את הספרון הזה בעידוד הכנסיה הקאתולית. בהבדל מהיוונים הקלאסיים לותר הכיר את המושג 'רצון חופשי', אבל הוא יצא כבר ב-95 התיזות שלו נגד מעשים טובים, האמין שהגאולה צריכה להתממש בגין הקורבן הקוסמי של ישוע, ואלו המאמינים בו נפשם נגאלת, לא גופם. את הגוף לותר הותיר תחת שלטוננו של השטן. ובכן, בהעדר צורך במעשים המגבים אידיאות, אין צורך ברצון חופשי. אבל מי שקורא את הספר הזה של לותר 'העדר רצון חופשי', נוכח לדעת שהוא האמין גם בדטרמיניזם. שוב במצב דטרמיניסטי אין צורך ברצון חופשי, או אין תוקף לרצון חופשי.

      לותר לא נתן לעצמו דין וחשבון על מעשיו, הרי הוא הפעיל את רצונו החופשי כאשר מרד בכנסיה הקאתולית, במצב דטרמיניסטי אין מקום למרד. הסתירות האלו הם חלק מהאדם, שרוצה לקבל את היתרונות של הכלי שברשותו, מצד שני לא רוצה באחריות על מעשיו. לותר לא דיבר על השפה, הסתפק בקביעותיו של השליח פאולוס שביטל את משל עץ הדעת, את ההבדלה בין טוב לרע. לותר תמיד טען שהוא ממשיכו של השליח פאולוס, במידה רבה זה נכון, רק שפאולוס חשב על שינוי סדרי עולם, דבר שלותר לא האמין בו, הרי עברו כבר אלף חמש מאות שנה מאז צליבתו של ישוע וסדרי עולם לא השתנו. לכן לותר הסיק שישוע עדיין לא גבר על השטן והאחרון הוא שליט העולם הנגלה, כך לפחות הוא סיכם בסוף ספרו זה.

      את המסקנות שלותר לא הסיק שבעדר רצון חופשי משתקים את השפה, הסיק גיתה שהמחיז את תיאולוגית לותר בדרמת פאוסט. גיתה ביטל את דבריו של השליח יוחנן 'בראשית היה הדבר', וטען שבראשית היה המעשה. גיתה התכוון שמעשים קדמו לשפה, אבל אלה יכלו להיות רק מעשים מכניים , הרי מעשים יצירתים אפשריים רק בפקודת אלגוריתמים לשוניים מכוונים. גיבורו של גיתה, פאוסט, באמת פעל בצורה מכנית, כוחנית, היה המריונטה של מפיסטו מיטיבו, הרי הוא היה חסר רצון חופשי, כיוון שהוא שלל את ה'דבר', השפה, ורצון חופשי הוא חלק מהשפה, לכן מעשיו היו מכניים. אם כן אין תימה שברייך השלישי שמיתוס פאוסט עם מפיסטו השתלט עליהם, האנשים פעלו בצורה מכנית כמריונטות של מפיסטו, או נציגו היטלר.  

     השטן, מפיסטו, אמצעיו הם מאגיה, כוחנות, פאוסט פעל באמצעות כלי המאגיה. על כך בשעור הבא.

      על נושאים אלו אפשר לקרא בספרי: 'השורשים התיאולוגיים של הרייך השלישי', 'אושוויץ כממלכת פאוסט', 'קוסמולוגיה ושפה', 'בראשית היה הדבר – האומנם?', 'האדם בורא עולמו'.

 

 

 

 

 

אוניבריצירה לפי סיטה ווירטואלית – שעור 18 -יצירה לפי היוונים היא פררוגטיבה של האלים בלבד

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 18 – יצירה לפי היוונים היא פררוגטיבה של האלים בלבד

     יוצאי מצרים שיצרו את המשלים הפילוסופיים של התנ"ך מרדו בירושה המצרית מבלי להזכיר את זה, אפילו מרדו בכתב המצרי, עובדה שהם השתמשו בכתב כנעני פיניקי ולא בכתב ההיארוגליפים המצריים, על כך נדון בהמשך, כאשר נדון בהרחבה על המשלים הפילוסופיים של התנ"ך. אבל התרבות המצרית לא השפיעה על התרבות המערבית, כיוון שההיאגרופילים פוענחו רק בראשית המאה- ה19 על-ידי שמפוליון.

      אבל התרבות המערבית היא במידה רבה המשך התרבות היוונית, ביחוד זה היה כך בתקופה החדשה בגרמניה. למען להבין תופעות יש צורך תמיד להשוות תרבויות שונות, בלי השואה כזו אי אפשר להבין את השוני. העובדה שיהודים אחרי המפגש עם התרבות היוונית לא ביררו מה מבדיל את תרבותם מזו האחרונה, גרם אצלם לבלבול.

     אנחנו נדון בכמה עקרונות יווניים מול עקרונות תנ"כיים, למען לעמוד על ההבדל המהותי בין שתי התרבויות. ובכן, אם היוונים האמינו בעולם נצחי, לא היה להם צורך בשפה בוראת. אנחנו רואים כבר אצל  אנכסימנדר, אחד הפילוסופים הקדומים, שהוא רואה ב'הבדלות' האדם מהכוליות 'חטא', שהעונש עליו הוא שהכוליות מחזירה אותו לחיקה. אם מישהו מפקפק בהשפעת המחשבה היוונית על השליח פאול, מספיק להוכיח את ההשפעה הזו, אם נסתמך על הפרגמנט הזה מפילוסופית אנכסימנדר. ברור שאם הבדלות מהכוליות היא חטא, האכילה מעץ הדעת המעניקה לחוה ואדם יכולת להבדיל בין טוב לרע, להבדיל בין הדעת, ההכרה, לבין הגוף, הוא חטא, ניכור הוא חטא.

        אבל אנו יכולים לראות בצורה יותר ברורה את האמונה היוונית שיצירה היא פררוגטיבה של האלים מהטראגדיה של פרומתיאוס של איסכילוס. חצי-אל זה פרומתיאוס נענש על-ידי זאוס על כך שהוא העניק לאדם את כלי האש. ובכן, כלי זה, האש, מאפשר לאדם ליצור דברים. פרומתיאוס איפשר לאדם להסיג את זכויות האלים.

      אבל אריסטו אמר דברים יותר מפורשים. בספרו 'פואטיקה', הוא אומר שהאדם הוא חקין בלבד, לא יוצר דברים חדשים. דבריו אלו של אריסטו מעוררים תהיה. האם יצירות ספרותיות נמצאות ביקום? האם ערכים ומוסדות נמצאים ביקום? אריסטו כבר הסתמך על רבו אפלטון שראה ביצירה אנושית חקוי לאידיאות הנצחיות.

      ברור שהכרזות כאלו סותרות את המציאות היוונית עצמה, הרי עם זה יצר, יצר הרבה מאד. הסיבה לפרדוכס זה היא שהיוונים נחרדו מעולם לשוני ווירטואלי, עולם לשוני נעלם, רצו דברים מוחשיים. להיות חלק מהטבע נראה בעיני היוונים עדיף מאשר להיות בעולם לשוני ווירטואלי. ברור הוא שפחד כזה מעולם לשוני מתבטל אם מקבלים את העקרונות התנ"כיים שהעולם כולו הוא פרי שפה, אם מקבלים את מדע האינפורמציה של היום, שאף הוא רואה את העולם פרי אינפורמציה, אם מקבלים את מדע ה'נפץ הגדול', שמזים את האמונה היוונית על עולם נצחי לא משתנה.

      אריסטו יוצא בשצף קצף נגד הרקליטוס על קביעותיו שהעולם נמצא בהשתנות מתמדת. אריסטו רצה אפילו לעצור את הזמן Nunc Stans . גם האמונה בנצחיות העולם שאריסטו האמין בו סותר את דבריו של הרקליסטוס על השתנות מתמדת.

     עולמו של האדם הוא עולם בתוך עולם, עולם ווירטואלי לשוני, הנוצר כיוון שלאדם הוענקה אוטונומיה מוגבלת, רצון חופשי יחד עם השפה הבוראת, עולם שבו נוצרות ישויות פרי השפה, שאינן בנמצא ביקום האלם.

     על דברים אלו אפשר לקרא בספרי: 'קוסמולוגי ושפה', 'בראשית היה הדבר – האומנם?', 'האדם בורא את עולמו'.

 

 

 

 

 

 

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 18 – יצירה לפי היוונים היא פררוגטיבה של האלים בלבד

     יוצאי מצרים שיצרו את המשלים הפילוסופיים של התנ"ך מרדו בירושה המצרית מבלי להזכיר את זה, אפילו מרדו בכתב המצרי, עובדה שהם השתמשו בכתב כנעני פיניקי ולא בכתב ההיארוגליפים המצריים, על כך נדון בהמשך, כאשר נדון בהרחבה על המשלים הפילוסופיים של התנ"ך. אבל התרבות המצרית לא השפיעה על התרבות המערבית, כיוון שההיאגרופילים פוענחו רק בראשית המאה- ה19 על-ידי שמפוליון.

      אבל התרבות המערבית היא במידה רבה המשך התרבות היוונית, ביחוד זה היה כך בתקופה החדשה בגרמניה. למען להבין תופעות יש צורך תמיד להשוות תרבויות שונות, בלי השואה כזו אי אפשר להבין את השוני. העובדה שיהודים אחרי המפגש עם התרבות היוונית לא ביררו מה מבדיל את תרבותם מזו האחרונה, גרם אצלם לבלבול.

     אנחנו נדון בכמה עקרונות יווניים מול עקרונות תנ"כיים, למען לעמוד על ההבדל המהותי בין שתי התרבויות. ובכן, אם היוונים האמינו בעולם נצחי, לא היה להם צורך בשפה בוראת. אנחנו רואים כבר אצל  אנכסימנדר, אחד הפילוסופים הקדומים, שהוא רואה ב'הבדלות' האדם מהכוליות 'חטא', שהעונש עליו הוא שהכוליות מחזירה אותו לחיקה. אם מישהו מפקפק בהשפעת המחשבה היוונית על השליח פאול, מספיק להוכיח את ההשפעה הזו, אם נסתמך על הפרגמנט הזה מפילוסופית אנכסימנדר. ברור שאם הבדלות מהכוליות היא חטא, האכילה מעץ הדעת המעניקה לחוה ואדם יכולת להבדיל בין טוב לרע, להבדיל בין הדעת, ההכרה, לבין הגוף, הוא חטא, ניכור הוא חטא.

        אבל אנו יכולים לראות בצורה יותר ברורה את האמונה היוונית שיצירה היא פררוגטיבה של האלים מהטראגדיה של פרומתיאוס של איסכילוס. חצי-אל זה פרומתיאוס נענש על-ידי זאוס על כך שהוא העניק לאדם את כלי האש. ובכן, כלי זה, האש, מאפשר לאדם ליצור דברים. פרומתיאוס איפשר לאדם להסיג את זכויות האלים.

      אבל אריסטו אמר דברים יותר מפורשים. בספרו 'פואטיקה', הוא אומר שהאדם הוא חקין בלבד, לא יוצר דברים חדשים. דבריו אלו של אריסטו מעוררים תהיה. האם יצירות ספרותיות נמצאות ביקום? האם ערכים ומוסדות נמצאים ביקום? אריסטו כבר הסתמך על רבו אפלטון שראה ביצירה אנושית חקוי לאידיאות הנצחיות.

      ברור שהכרזות כאלו סותרות את המציאות היוונית עצמה, הרי עם זה יצר, יצר הרבה מאד. הסיבה לפרדוכס זה היא שהיוונים נחרדו מעולם לשוני ווירטואלי, עולם לשוני נעלם, רצו דברים מוחשיים. להיות חלק מהטבע נראה בעיני היוונים עדיף מאשר להיות בעולם לשוני ווירטואלי. ברור הוא שפחד כזה מעולם לשוני מתבטל אם מקבלים את העקרונות התנ"כיים שהעולם כולו הוא פרי שפה, אם מקבלים את מדע האינפורמציה של היום, שאף הוא רואה את העולם פרי אינפורמציה, אם מקבלים את מדע ה'נפץ הגדול', שמזים את האמונה היוונית על עולם נצחי לא משתנה.

      אריסטו יוצא בשצף קצף נגד הרקליטוס על קביעותיו שהעולם נמצא בהשתנות מתמדת. אריסטו רצה אפילו לעצור את הזמן Nunc Stans . גם האמונה בנצחיות העולם שאריסטו האמין בה סותר את דבריו של הרקליסטוס על השתנות מתמדת.

     עולמו של האדם הוא עולם בתוך עולם, עולם ווירטואלי לשוני, הנוצר כיוון שלאדם הוענקה אוטונומיה מוגבלת, רצון חופשי יחד עם השפה הבוראת, עולם שבו נוצרות ישויות פרי השפה, שאינן בנמצא ביקום האלם.

     על דברים אלו אפשר לקרא בספרי: 'קוסמולוגי ושפה', 'בראשית היה הדבר – האומנם?', 'האדם בורא את עולמו'.