Monthly Archives: אפריל 2008

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 32 – ההכרה החד-פעמית

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 32 – ההכרה החד-פעמית

     ראינו כבר בשעור הקודם שהאדם אינו יכול לשכפל את זכרונו. אבל בסוף המאה ה-18 למרק, בוטנאי חשב שהמינים יכולים לשכפל את התכונות שרכשו, דעות אלו הוכיחו את עצמן כלא נכונות. אבל כאן אנו מזכירים את למרק, כיוון שאבולוציה מנעה ומונעת לשכפל את התכונות הנרכשות, למען שהאדם הנולד יוכל ליצור את עולמו בשתוף פעולה עם האחרים, עם הקהילה, מחדש. אם האבולוציה היתה נעניקה לאדם את היכולת לשכפל את הזכרונות, דברים שהוא למד, היינו חוזרים לדטרמיניזם, מהאדם היתה נשללת יכולת היצירה.

      ראינו כבר בשעורים קודמים שהאדם שואף להיות מתוכנת ולא מתכנת. ראינו שסוקראטס חשב שהאדם מכיל כבר את כל המידע שצריך רק לילד אותו. ליבניץ המציא את מושג המונדה, ישות המכילה כבר את כל המידע. אפילו קאנט במידה מסוימת הלך בעקבותיו וראה מושגים כמו זמן ומרחב כאפריוריים. הזכרנו כבר שהיוונים בכלל לא הכירו את המושג 'רצון חופשי', הנחוץ ליצירה. אבל לותר בוויכוח שלו עם הכנסיה הקאתולית שלל את הרצון החופשי. הפילוסופים הגרמניים הלכו בעקבותיו, גם כאשר לא הכריזו על כך. אבל עלינו גם להזכיר את שפינוזה שאף הוא שלל את הרצון החופשי. שפינוזה לא הבין את הסתירה, כפי שלותר לפניו לא הבין, שמרד במקרה של שפינוזה במסורת היהודית, במקרה של הראשון במסורת הקאתולית, לא יכול היה להתבצע ללא רצון חופשי.

    התחלנו בכך, שהעובדה שהאדם לא יכול לשכפל את רכישותיו, מאפשר לו ליצור את עולמו. העובדה שהאבולוציה סיפחה את האדם על-ידי הקולטנים שלו באונות הקדמיות לאינפורמציה היקומית, היא בו בזמן העניקה לאדם רצון חופשי שבלעדיו האדם לא יכול ליצור. היצירה היא היא אשר מוציאה את האדם משרשרת הישויות ביקום, שהן מתוכנתות, לא מתכננות. בכך האדם הוא בראש הסולם האבולוציוני, עד היום הוא יחיד, לא נמצאו עד עכשיו ישויות דומות לו, שהוענקה להן יכולת היצירה.

      השפה, מענק האבולוציה, מאפשר לאדם לנכר את עצמו מאחרים, לראות את עצמו כישות מנוכרת, בצורה זו הוא יכול להתבונן. לו האדם היה מתוכנת, הוא לא היה יכול להתבונן, בזה האדם שונה מישויות אחרות ביקום, בין שאר ההבדלים שהשפה מאפשרת לו.

      ההכרה האנושית היא תוצר השפה, והיא תוצר היכולת של כלי זה להפוך את הקולות שיוצאים מגרונו למילים, לשפה מדוברת. גם חיות מוציאות קולות, אלא שאלו לא הופכות למילים, לשפה מודברת. עלינו לקחת בחשבון שגם החיות הן כבר שלב יותר גבוה בסולם האבולוציוני, מאשר הישויות האלמות ביקום המתוכנת.

      כפי שהאדם יוצר את השפה על-ידי כך שהוא קוצץ בקול היוצא מגרונו כך האדם בהמשך יכול ליצור על-ידי קציצה ברצף. יצירה היא קציצה ברצף. ברצף אין קיום. יצירה בלתי אפשרית בלי רצון חופשי. אבל היכולות שהאבולוציה העניקה לאדם מאפשרות לו ליצור רק את עולמו, הוא לא יכול לשנות את חוקי הקיום, דבר שמיאש אותו. העיקרון היהודי 'הכל צפוי והרשות נתונה', מסכם את יכולתו של האדם. ה'רשות נתונה', פירוש הדבר שלאדם ניתנה אוטונומיה מוגבלת בהקשר חוקי הקיום. האדם יכול ליצור את עולמו, אבל הוא כפוף לחוקי הקיום שהוא לא יכול להם, הוא לא יכול למוות, כיוון שהבריאה אפשרית רק אם הישויות קצוצות, משך קיומן מוגבל, ויש התחדשות מתמדת ביקום. כפי שאמרנו ברצף אין קיום.

     ההכרה האנושית היא חד-פעמית, הילוד לא יורש את הרכש שלו, רכש הוריו. הוא צריך להתחיל מחדש את יצירת עולמו. יכולת היצירה מוענקת לילוד, אבל הרכש של ההכרה היא חד-פעמי.

      השפה האנושית יכולה לבצע את היצירה, כיוון שהאבולוציה במשך מליוני שנים שכללה את המח האנושי המורכב משכבות שכבות, מבוסס על הקולטנים,ואלו, הקולטיםמקושרים  ליסודת ביקום עושים להם טרנספורמציה כדי להתאימם לצרכי הגוף הביאולוגי. השפה הנספחת לגוף יכולה לבצע את היצירה כיוון שבמח האנושי יש קולטנים למעשים, הזכרון, המאפשר להפוך את המעשים לסיפור בסיס הזהות של היחיד.

      אבל הזכרון במח מאפשר גם לאדם לאגור מידע, ליצור עולמות ווירטואליים, שלא בנמצא ביקום, זוהי יצירה יש מאין. אבל ההכרה יחד עם הזכרון גם מאפשרים לאדם להתבונן איך חוקי הקיום פועלים ולחקות אותם, ליצור מיכשור. ללא זיכרון האדם לא היה יכול ליצור.

        על נושאים אלו אפשר לקרא בספרי: 'קוסמולוגיה ושפה', 'בראשית היה הדבר – האומנם?', 'האדם בורא את עולמו'.

מודעות פרסומת

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 32 – ההכרה החד-פעמית

     ראינו כבר בשעור הקודם שהאדם אינו יכול לשכפל את זכרונו. אבל בסוף המאה ה-18 למרק, בוטנאי חשב שהמינים יכולים לשכפל את התכונות שרכשו, דעות אלו הוכיחו את עצמן כלא נכונות. אבל כאן אנו מזכירים את למרק, כיוון שאבולוציה מנעה ומונעת לשכפל את התכונות הנרכשות, למען שהאדם הנולד יוכל ליצור את עולמו בשתוף פעולה עם האחרים, עם הקהילה, מחדש. אם האבולוציה היתה נעניקה לאדם את היכולת לשכפל את הזכרונות, דברים שהוא למד, היינו חוזרים לדטרמיניזם, מהאדם היתה נשללת יכולת היצירה.

      ראינו כבר בשעורים קודמים שהאדם שואף להיות מתוכנת ולא מתכנת. ראינו שסוקראטס חשב שהאדם מכיל כבר את כל המידע שצריך רק לילד אותו. ליבניץ המציא את מושג המונדה, ישות המכילה כבר את כל המידע. אפילו קאנט במידה מסוימת הלך בעקבותיו וראה מושגים כמו זמן ומרחב כאפריוריים. הזכרנו כבר שהיוונים בכלל לא הכירו את המושג 'רצון חופשי', הנחוץ ליצירה. אבל לותר בוויכוח שלו עם הכנסיה הקאתולית שלל את הרצון החופשי. הפילוסופים הגרמניים הלכו בעקבותיו, גם כאשר לא הכריזו על כך. אבל עלינו גם להזכיר את שפינוזה שאף הוא שלל את הרצון החופשי. שפינוזה לא הבין את הסתירה, כפי שלותר לפניו לא הבין, שמרד במקרה של שפינוזה במסורת היהודית, במקרה של הראשון במסורת הקאתולית, לא יכול היה להתבצע ללא רצון חופשי.

    התחלנו בכך, שהעובדה שהאדם לא יכול לשכפל את רכישותיו, מאפשר לו ליצור את עולמו. העובדה שהאבולוציה סיפחה את האדם על-ידי הקולטנים שלו באונות הקדמיות לאינפורמציה היקומית, היא בו בזמן העניקה לאדם רצון חופשי שבלעדיו האדם לא יכול ליצור. היצירה היא היא אשר מוציאה את האדם משרשרת הישויות ביקום, שהן מתוכנתות, לא מתכננות. בכך האדם הוא בראש הסולם האבולוציוני, עד היום הוא יחיד, לא נמצאו עד עכשיו ישויות דומות לו, שהוענקה להן יכולת היצירה.

      השפה, מענק האבולוציה, מאפשר לאדם לנכר את עצמו מאחרים, לראות את עצמו כישות מנוכרת, בצורה זו הוא יכול להתבונן. לו האדם היה מתוכנת, הוא לא היה יכול להתבונן, בזה האדם שונה מישויות אחרות ביקום, בין שאר ההבדלים שהשפה מאפשרת לו.

      ההכרה האנושית היא תוצר השפה, והיא תוצר היכולת של כלי זה להפוך את הקולות שיוצאים מגרונו למילים, לשפה מדוברת. גם חיות מוציאות קולות, אלא שאלו לא הופכות למילים, לשפה מודברת. עלינו לקחת בחשבון שגם החיות הן כבר שלב יותר גבוה בסולם האבולוציוני, מאשר הישויות האלמות ביקום המתוכנת.

      כפי שהאדם יוצר את השפה על-ידי כך שהוא קוצץ בקול היוצא מגרונו כך האדם בהמשך יכול ליצור על-ידי קציצה ברצף. יצירה היא קציצה ברצף. ברצף אין קיום. יצירה בלתי אפשרית בלי רצון חופשי. אבל היכולות שהאבולוציה העניקה לאדם מאפשרות לו ליצור רק את עולמו, הוא לא יכול לשנות את חוקי הקיום, דבר שמיאש אותו. העיקרון היהודי 'הכל צפוי והרשות נתונה', מסכם את יכולתו של האדם. ה'רשות נתונה', פירוש הדבר שלאדם ניתנה אוטונומיה מוגבלת בהקשר חוקי הקיום. האדם יכול ליצור את עולמו, אבל הוא כפוף לחוקי הקיום שהוא לא יכול להם, הוא לא יכול למוות, כיוון שהבריאה אפשרית רק אם הישויות קצוצות, משך קיומן מוגבל, ויש התחדשות מתמדת ביקום. כפי שאמרנו ברצף אין קיום.

     ההכרה האנושית היא חד-פעמית, הילוד לא יורש את רכש הוריו. הוא צריך להתחיל מחדש את יצירת עולמו. יכולת היצירה מוענקת לילוד, אבל הרכש של ההכרה היא חד-פעמי.

      השפה האנושית יכולה לבצע את היצירה, כיוון שהאבולוציה במשך מליוני שנים שכללה את המח האנושי המורכב משכבות שכבות, מבוסס על קולטנים ואלו, הקולטים, הקשורים ליסודת ביקום עושים להם טרנספורמציה כדי להתאימם לצרכי הגוף הביאולוגי. השפה הנספחת לגוף יכולה לבצע את היצירה כיוון שבמח האנושי יש קולטנים למעשים, הזכרון, המאפשר להפוך את המעשים לסיפור בסיס הזהות של היחיד.

      אבל הזכרון במח מאפשר גם לאדם לאגור מידע, ליצור עולמות ווירטואליים, שלא בנמצא ביקום, זוהי יצירה יש מאין. אבל ההכרה יחד עם הזכרון גם מאפשרים לאדם להתבונן איך חוקי הקיום פועלים ולחקות אותם, ליצור מיכשור. ללא זיכרון האדם לא היה יכול ליצור.

        על נושאים אלו אפשר לקרא בספרי: 'קוסמולוגיה ושפה', 'בראשית היה הדבר – האומנם?', 'האדם בורא את עולמו'.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 31 – זכרון

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 31 – זכרון

      כאשר אנו דנים בזכרון עלינו לקחת בחשבון שגם חיות זוכרות. ההבדל בין הזכרון של החיות לבין הזכרון של האדם שהאחרון יכול לתמצת את זכרונו במלים. הזכרון האנושי הראשוני של היחיד מתומצת בשמו, הנותן ליחיד את זהותו. אנו שואלים את היחיד על שמו. אדם ללא שם מאבד את אנושיותו. לעבד אין שם, חולה אלצהימר שוכח את שמו.

      השם מסמל את היות האדם יצור לשוני, הוא יכול לנכר את עצמו מאחרים, לראות את עצמו כיחידה מובדלת. אבל היחיד אינו נותן לעצמו לבד את השם, הוריו מעניקים לו אותו עם היוולדו. ההורים לוקחים את השם מגנזך הקיבוצי, השם הוא פרי יצירה קיבוצית כמו השפה, לכן היחיד צריך לקבל הכרה בשמו מצד האחרים, מצד הקהילה. לשם של יחיד במדבר לבד אין משמעות. השם שהוא ישות לשונית נעלמת, לא מוחשית, מעניק לאדם את התחושה שהוא יותר מאשר גופו הביאולוגי. כאן עלינו להתעכב על דבריו של הביאולוג דוקין, אשר בספרו, 'הגן האנוכי', רצה להוכיח שהאדם בסך הכל רוצה להנציח את הגנים שלו.

     כנראה שדוקין לא קרא את האפוס של גילגמש השומרי, שמוכן היה להסתכן בהרפתקאות למען לשמר את שמו. אותו דבר אמור לגבי אכילס שאף הוא בצע את הרציחות, הציג את גבורתו, למען לשמר את שמו לדורות. דוקין גם לא קרא את דבריו של הפילוסוף וויקו אשר טען שלושה דברים מאפינים את האדם, קבורה, נשואים ודת. נתעכב רק על נשואים. הזכר נכנס לברית עם בת זוגו למען יוכל להעניק לצאצאיו את שמו, להנציח את שמו. החיות לא מנציחות את שמן בצאצאיהן. עלינו גם לזכור את מנהג ה'יבום', למען לשמר את שם הנפטר שלא הוליד.

      השם הוא המרכז שמסביבו האדם יוצר את סיפור חייו, לכן חשוב להזכיר את השם כראשית בהקשר של הזכרון. האדם יודע שהוא צריך לגבות את שמו במעשים למען לקבע את זהותו. אבל מעשים מכניים אינם יוצרים זהות. העבד העובד בצורה מכנית אינו רוכש זהות. ומה ההבדל בין מעשים מכניים לבין מעשים המגבים את זהותו של היחיד? ובכן, האדם צריך לתת שמות למעשיו. מעשים ללא שמות לא נשמרים בזכרון, אינם רוקמים את סיפורו של האדם המגבים את זהותו.

      מעשים, שהם הפעלת אנרגיה, בתוספת שם, שפה, נעשים ישויות זכאים להשמר בזכרון. האדם מתהדר במעשיו השמיים, הוא למד, הוא בנה, בצע מעשים למען החברה. בזכות מעשים אלו האדם רואה את עצמו ראוי. אבל מעשים אלו צריכים להשמר בזכרון. לא די שסיפורו של היחיד, מעשיו ישמרו בזכרונו הפרטי, הם צריכים גם להשמר בזכרון הקהילה.

     הגוף הביאולוגי נוצר על-ידי חוקי הקיום, הוא מתוכנת, באמצעות ה-DNA שאף היא שפה או אינפורמציה. אבל האדם הביאולוגי אינו שונה מהחיות שאף הן פרי DNA תרומת חוקי הקיום. בהבדל מהגוף הביאולוגי, האדם הלשוני יוצר את זהותו, סיפור חייו, באמצעות המענק האבולוציוני, השפה שנספחה אליו. הזהות הזו שהיא ישות נעלמת, ווירטואלית, קיימת רק הודות לזכרון, הודות לקיבוע מעשיו של האדם בזכרונו.

     אם האדם הביאולוגי יכול לשכפל את עצמו על-ידי הגנים שלו, הוא לא יכול לשכפל את זכרונו. הזכרון פרי השפה, הוא ווירטואלי לכן לא משכפל את עצמו, זקוק לזכרון הקהילתי למען להשמר. גילגמש השומרי יודע שלמען לשמר את שמו, את סיפור חייו, זכרונו, הוא צריך לבצע מעשי גבורה שבזכותם הם ישמרו בזכרון הקהילה.

     האדם בצורה אינטואיטיבית יודע שיצירותיו הלשוניות הן ווירטואליות, לכן הוא גם רוצה לשמר את שמו על-ידי דברים מוחשיים. כך הפרעונים רצו לשמר את שמם על-ידי פירמידות. אבל הפירמידות אף הן זקוקות היו לקהילה הזוכרת, מי הקים אותן.

     האדם המציא את הכתב למען לקבע את זכרונותיו. ובאמת עמים שלא המציאו כתב, זכרונם התפוגג, כאילו לא היו קיימים.

     הזכרון המכיל את מעשיו של האדם, את סיפורו, מאפשר לו לראות את עצמו כיחידה מנוכרת מאחרים, מאפשר לו להתבונן על עצמו, בהמשך להתבונן על האחרים, על היקום. למעשה אנחנו יוצרים את הכרתינו באמצעות מענק השפה, ברור שאנו יוצרים את עצמינו בסיוע הקהילה המאשרת את זהותינו.

     האדם יוצר את הכרתו באמצעות כלי השפה, הזכרון במוחו, על-ידי שתוף פעולה עם הקהילה. ההכרה מאפשרת לאדם בהמשך להתבונן, ליצור את עולמו.

      על נושאים אלו אפשר לקרא בספרי: 'קוסמולוגיה ושפה', 'בראשית היה הדבר – האומנם?', 'האדם בורא את עולמו'.

  

אוניברסיטה וורטואלית – שעור 30 – סמלים

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 30 – סמלים

     האם אנשים חשבו על התופעה המופלאה הזו שהשפה מאפשרת לסמל מדינה שלמה בסמל של 'דגל'. חיילים היוצאים לקרב מגנים על הדגל בחרוף נפש. ילדים בארה"ב מתחיבים בנאמנות למדינתם בנוכחות דגל. אבל אפשר להגיד שכל מלה כמעט מסמלת ישות גדולת ממדים, כמו המלה 'שמים', את הרקיע האין-סופי, המלה 'ים', את האוקינוסים האין סופיים. אבל המלים שהם סמלים אינם זהים לסמלים המסמלים ישויות מקודשות, אידיאולוגיות מקודשות.

      ברור שמלים וסמלים אינם המציאות שהם מסמלים. אבל מלים וסמלים מאפשרים לאדם ליצור עולם ווירטואלי סמלי המחליף את המציאות, כמו שטרות המחליפים כסף, נכסים ממשיים. קל יותר לאדם בסמלים של רכוש מאשר סחר ברכוש עצמו. במקום  barter , סחר בחליפין של דברים מוחשיים, הרבה יותר קל לאדם לסחור בתחליפים סמליים של הרכוש. הכסף כאמצעי חליפין נוצר למען להקל על הסחר.

      אצל מרכס בספרו המונומנטלי ה'קפיטאל', יוצא בשצף קצף נגד הכסף, רואה בו את החטא הקדמון. למרכס שהיתה לו השקפה אורגנית סלד מהחלפת דברים מוחשיים בסמלים. אפשר היה להגיד על מרכס שהתנגד לשפה, כפי שהתנגד לו גיתה, אבל מרכס לא יצא נגד השפה, הוא בסך הכל סלד מהסמלים שהיא יצרה.

      בצורה פרדוקסלית פול-פוט העריץ של קמבודיה, שהשמיד שליש מתושבי מדינתו, התפאר בכך שהוא ביטל את ה'כסף', האמצעי המושמץ על-ידי מרכס. ברור שזה לא מנע את האכזריות והשחיתות שלו.

      לעתים קרובות אנשים ממקדים בסמל מסוים את כל העוולות האנושיות, כך עשה מרכס, זה לא מנע שחיתות בברית המועצות, אכזריות. השליח פאול מיקד את כל הרע ב'הלכה' היהודית, בחוקים, רצה לבטל אותם, הוא לא קידם את מלכות שמים על-ידי כך.

      בעל הסמכויות המשתמש בהן לניצול האחרים אינו פחות מושחת מאשר בעל הכסף, בעל הרכוש המשתמש בו לניצול האחרים. לכן ברית המועצות שביטלה כביכול את הקאפיטאליזם לא נעשתה יותר מדינה שויונית, מתוקנת יותר.

      לא הסמלים אשמים בשחיתות אנושית, הדחפים הביאולוגיים, הרצון של יחיד לשלט באחר, להתעלות עליו, אלו גורמים לשחיתות. ברור שהשפה יכולה להעצים את הדחפים הביאולוגיים, היא יכולה גם ליצור סכנות מדומות, ליצור אויבים מדומים, כפי שהגרמנים ברייך השלישי הפכו את היהודים שהיו מיעוט, שלא היה להם כח ממשי, ל'אויב קוסמי'. אבל עמים לא מתוחכמים יכולים אף הם להשמיד עמים אחרים כתוצאה של פחד קמאי. גם החיות פוחדות, אבל האדם יכול להעצים את הפחד הזה לממדים הרסניים.

     כן, הסמלים פרי השפה, מועילים לאדם לטוב ולרע. האדם באמצעות הסמלים יכול לקלט את העולם החיצון ביתר קלות, הוא יכול להרגיש שהוא שליט על הקיום באמצעות סמליו. ברור שהרגשת שליטה זו היא מוגזמת, כיוון שהאדם בסופו של דבר אינו יכול לחוקי הקיום, אינו יכול לשנות אותם, הוא רק יכול באמצעות הסמלים, המלים ליצור לעצמו עולם משופר.

       מאחר שבשעור זה לא נוכל לכלול את כל היכולות שהשפה מעניקה לאדם, עלינו כאן להצטמצם בסמלים הפלאיים כמו 'הצלב' הנוצרי, שהוא למעשה ממסגר בתוכו את כל האמונה של דת זו. כפי שחיילים בקרב נושאים את הדגל המסמל את מדינתם, הצלב אף הוא שימש את המאמינים כמעין דגל, שהם נשאו אתם ביציאתם לקרב. הסמל המוחשי הזה ה'צלב' מסגר בתוכו לא טריטוריה, לא דבר מוחשי, אל תורה רוחנית, או תורה לשונית נעלמת.   

        על נושאים אלו אפשר לקרא בספרי: 'קוסמולוגיה ושפה', 'בראשית היה הדבר – האומנם?', 'האדם בורא עולמו'.

אוניברסיטה ווירטואלית- שעור 29 – טכסים

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 29 – טכסים

     בשעורים הקודמים דיברנו על רצונם של בני אדם לשנות סדרי עולם. הדגשנו שעד היום כל השאיפות האפוקליפטיות לא התגשמו, האדם עד היום הזה לא יכול לחוקי הקיום. מה שקורה במציאות, כאשר בני אדם נוכחים לדעת שהציפיות לשינוי סדרי עולם לא התגשמו, הם ממציאים טכסים שבהם הם יוצרים מציאות ווירטואלית שבה הציפיות כביכול מתגשמות.

      אנחנו נמצאים בזמן פסח שהטכס העיקרי בו הוא 'סדר פסח', דרמה על יציאת מצרים. יהודים במשך אלפים שנה של גלותם היו מעלים את דרמת יציאת מצרים כטכס, שנתן להם הרגשה כאילו הם יצאו ממצרים, הם השתחררו מעבדות, כך זה נאמר בהגדה, בעוד שבמציאות הם נשארו בגלות משועבדים.

     טכס סדר פסח יכול ללמד אותנו על טכסים בכלל. יהודים שלא יכלו להשתחרר, לא יכלו להיגאל הסתפקו באפשרויות ווירטואליות של גאולה.

     משה וודאי לא התכוון או לא הסתפק בגאולה ווירטואלית, בלי ספק שהוא יכול היה לספק טכס כזה לעברים המשועבדים במצרים. אבל למשה היתה השקפה קיומית לפיה האדם מסוגל לשנות את תנאי חייו, יכול לאמץ השקפה קיומית, יכול להתכונן, אם לא מיד, אזי בהמשך, בכיבוש טריטוריה המאפשרת חיים חופשיים.

     מקרה הציפיות האפוקליפטיות של ראשית הנצרות, שהשליח, פאול ויוחנן היטיפו להן היתה שונה, מהציפיות של יהודים בגולה לזכות בגאולה, אם לא ממשית אזי לפחות בצורה ווירטואלית על-ידי טכס. הציפיות של יהודים יכלו להתגשם, כפי שהתגשמו בזמן יציאת מצריים, כיוון שהם היו ציפיות קיומיות. אבל לא כך עם הרצונות האפוקליפטיות של  פאול ויוחנן, שרצו שינוי סדרי עולם, אלו לא יכלו להתגשם.

       מאחר שבהמשך, כאשר הנוצרים נוכחו לדעת שהבשורה לא התגשמה, הם יצרו את טכס המיסה. לפי טכס זה המאמינים אכלו לחם סמלי, שהפך לבשרו של ישוע, שתו יין סמלי שהפך לדמו של ישוע, בצורה כזו הם נצלבו יחד אתו, ונגאלו יחד עם מושיעם. טכס זה הומצא על-ידי הכנסיה הקאתולית, הוא לא שימש יותר באותה צורה את הלותרנים והקלוויניסטים, אלו ואלו בצורות שונות דבקו במציאות קיומית.

      כל הרפורמציה של לותר קרתה כיוון שהוא נוכח לדעת שהכנסיה הקאתולית שליטה על המאמינים הנוצריים באמצעות טכסים ווירטואליים.

       אנחנו רואים שהשפה יכולה ליצור לא רק עולמות חלופיים ווירטואליים אחרי המוות, היא יכולה גם ליצור טכסים היוצרים מציאויות ווירטואליות בעולם הנגלה. מתולדות היהודים בגולה, אנחנו נוכחים לדעת שהם הסתפקו בגאולה ווירטואלית שאותה המחיזו בסדר פסח, כך הנוצרים הקאתולים הסתפקו בגאולה ווירטואלית שהטכס המיסה סיפק להם. אמנם אנחנו יודעים שבימי הבינים היו הרבה תסיסות  בעולם הנוצרי שרצו בגשום הציפיות האפוקליפטיות. גם אצל היהודים בגולה קמו משיחי שקר שהבטיחו גשום הגאולה.

     לותר המאוכזב שהבשורה לא התגשמה, הסיק שבינתים השטן שליט, עד אחרית הימים כאשר הוא ינוצח על-ידי ישוע. בינתים הוא הבטיח למאמינים וחסידיו, גאולת נשמתם בלבד, לגוף הוא הותיר עולם כוחני של השטן שהתגשם ברייך השלישי. השניות הזו של לותר, גאולה לנשמת המאמין, שעבוד הגוף לשלטון הכח של השטן, יצר במחשבה הגרמנית את ה'פנימיות', המפורסמת שלהם. אפילו נשמתו של פאוסט בסוף נגאלת על-ידי הנשים המיטיבות.

     קלווין יצר עולם יותר קיומי שעליו השליט את ההשגחה. למרות זה, העולם הנוצרי לא וויתר עד היום על ציפיות, שהשליח פאול הבטיח, הופעה מחודשת של ישוע שישלים את הגאולה.

     אנחנו דנים כאן בשפה אשר מספקת לאדם אשליות, כאשר היא לא יכולה לחוקי הקיום, מאפשרת לו ליצור לעצמו עולמות ווירטואליים באמצעות טכסים. אזהרותיו של בעל משל עץ הדעת מפני ה'נחש', המספק את האשליות, לא הועילו.    

    הטכסים המיצרים קיומים ווירטואליים אשליתיים, מרגיעים את האדם שאינו מרוצה מקיומו המוגבל בעולם הנגלה, האדם לא מוכן לקבל את אזהרותיו של בעל משל 'עץ הדעת'.

        על נושאים אלו אפשר לקרא בספרי: 'קוסמולוגיה ושפה', 'בראשית היה הדבר – האומנם?', 'האדם יוצר את עולמו'.