אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 22 – המלחמה בין כלי הכח לבין כלי השפה

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 22 – המלחמה בין כלי הכח לבין כלי השפה

    העובדה שהאדם החלש לא תמיד נכנע להיררכיה הכוחנית כפי שחיה חלשה יותר נכנעת לה, היא שהשפה מאפשרת לו ליצור לעצמו זהות העומדת נגד הכח. ברור שבעל הכח יכול להשמיד את החלש המתימר להיותו עליון. אבל אם האדם בעל הראואיות העצמית לא מושמד הוא יכול לעמוד נגד עריצות. אפיקטטוס, הפילוסוף הסטואי היה עבד והוא סיפר שבהיותו במצב זה הוא הרגיש את עצמו מעל משעבדיו, הרגיש את עצמו חופשי.

     אפשר לקחת את דוגמת יוסף שהרגיש את עצמו ראוי יותר מאחיו. אלו האחרונים באמת רצו לרצחו, אבל הוא שרד והרגשתו זו, עולמו הפנימי שלא התערער, הועיל לו להגיע לאן שהגיע. ואולי דוגמה טובה יותר היא אישיותו של משה, הוא לא נכנע לתכתיבי הכוחנות המצרית. משה לא רק ראה את עצמו נעלה על השליטים המצריים, הוא גם ראה את העברים המשועבדים שהזדהה אתם כנעלים על משעבדיהם.

      במקרה יוסף ובמקרה משה אנו יכולים ליחס את שרידותם כיחידים, כיוון שהם קבלו אשור ראשוני מבעל סמכות. יוסף היה אהוב על יעקב אביו, היה בן של רחל, האשה המועדפת על ידי אביו. משה כנראה השתייך למשפחה מכובדת, עובדה שאחיו אהרון היה כוהן, אחותו מרים נביאה. הוא, כנראה, היה בן ערובה בחצר הפרעה כמנהג הזמן ההוא, לקחת בני ערובה של משפחות מכובדות של עמים משועבדים.

     אבל אנשים רגילים, צריכים תמיד לקבל תמיכה של הקהילה לזהותם. הזהות כמו השפה עצמה היא קהילתית. הזכרנו כבר באחד השעורים הקודמים, שיהודים דתיים עמדו ביתר שאת נגד ההשפלות, כיוון שבבית הכנסת קבלו תמיכה. בהבדל מהיהודים הדתיים, אינשטין באחת המסות שלו מספר, שתלמידים יהודיים כיחידים באוניברסיטאות גרמניות, שנתקלו בשנאה של סביבתם,  הפנימו את זה. כך נוצרה השנאה העצמית היהודית. מספיק להזכיר בהקשר זה את אוטו וויניגר עם השנאה העצמית היהודית שלו. בצורה פלאית, מסופר שוויטגנשטין הפילוסוף היה ממעריציו.

      ובאמת השפה שהוענקה לאדם, העלתה אותו בדרגה גבוהה יותר מהחיות. מענק זה היה צריך להחליף את הכח כאמצעי, אבל זה לא קורה תמיד. כנראה הסיבה לכך היא שהאדם הוא דואלי, הוא גוף מתוכנת כמו החיות, והגוף המתוכנת הזה נוהג לפי מה שתוכנת בו, אמצעיו הם הכח. החלק הלשוני שסופח לאדם לא תמיד מצליח להתגבר על הדחפים של הגוף. מה שפרויד מציין כתת-הכרה, היא למעשה ביטוי לדחפים הגופניים המתוכנתים שהאדם ההכרתי רוצה לכפות עליהם את ערכיו.

      אנחנו ראינו ממשל 'עץ הדעת', שאחרי שחוה ואדם אכלו מפרי העץ, נעשו בעלי 'דעת', בעלי הכרה, הם מיד התבישו בגופם הערום וכיסו אותו. הם גם הרגישו ניכור בין ה'דעת', הכרתם, לבין הגוף המתוכנת. אבל האדם ההכרתי, הכרה שהיא פרי האינפורמציה, לא יכול לפעל מבלי שהגוף הביאולוגי המתוכנת יספק לה אנרגיה. התלות ההדדית הזו של ההכרה בגוף, והגוף בהכרה גורם למתחים בין שני החלקים. ה'הדחקה', שפרויד מדבר עליה היא נסיון ההכרה להסתיר את הדחפים של הגוף שהיא מתבישת בהם, כפי שחוה ואדם התבישו בגופם העירום.

   יש אצל האדם תופעת היופמיזם ((euphemism , כאשר האדם מנסה ליפות דחף בנתינת שם רוחני לו. כך למעשה הפעלת כוחנות למען לרכוש מעמד מועדף בסולם ההיררכי כמו אצל החיות, כמו במקרה של גלגמש, היא מכונה גבורה. הגרמנים היו אשפי היופמיזם. קאנט כינה את הערכים הפנימיים, המתוכנתים, כ'רוחניות צרופה', הגדיל לעשות את זה הגל, שבשבילו כל הכוחנות כונתה 'רוחניות', כך הוא ראה אפילו את פרידריך הגדול, שהפעיל כוחנות בלתי מוגבלת, כהתגלמות איש הרוח. אבל גם ספרו המפורסם ביותר נקרא: 'תופעת הרוח',(Phanomenologie des Geistes ). היחידי שעמד על ההטעיה הגרמנית הזו היה היינה בספרו: 'דת ופילוסופיה באשכנז'. יהודים פחות חכמים מהיינה קנו את הרמאות.

         על נושאים אלו אפשר לקרא בספרי: 'אויב קוסמי', 'אושוויץ כממלכת פאוסט', 'השורשים התיאולוגיים של הרייך השלישי', 'קוסמולוגיה ושפה', 'בראשית היה הדבר – האומנם?', 'האדם

בורא את עולמו'.

 

 

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אופיר  On 2 באפריל 2008 at 14:45

    האם את סבורה שכל מה שהשפה יכולה להגיע אליו זה הביטחון העצמי, או העמידה אל מול הכח – רק באמצעות הסתכלות על בעל הכח כנחות ממני (כלומר, זהו ביטחון עצמי 'נגטיבי' – הטוב שלי מוגדר באמצעות הרע שלו. האם ניתן להגיע לביטחון עצמי 'פוזיטיבי'?)? לדעתי היכולת הזאת של השפה (לשיטתך, והאמת היא שלי קשה לחשוב על משהו אחר, ואם יש לך משהו – אשמח לשמוע) מכוונת מעט נמוך.

    לגבי יוסף: לדעתי, את האמירות שלו, שנתפסו כיומרניות ושחצניות בעיני האחים, הוא אמר די בתמימות, ולא היה יכול לדעת כיצד יתפרשו בידי אחיו. לאחר מכן איננו יודעים על אמירות כגון אלו, אולם אנו כאן מיודעים על דבר אחר: "ויבא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם". יוסף מלשין על אחיו. הפס' נאמר ממש בהתחלת סיפורי יוסף, כשעוד קשה קצת לעמוד על אופיו. לכן, בשלב זה דווקא ניתן לפרש את יוסף כבעל הכח, כמתנשא, ואת אחיו כחלשים. האחים היו, בעצם, קהילת החלשים עליהם את מדברת, ש'מרדה' ביוסף, וכמעט והרגה אותו.
    אך לאחר מכן, בבית פוטיפר וכל המאורעות שהגיעו בעקבות השהיה שם, יוסף הוא אכן החלש. שם, כוח עמידתו אל מול בעלי הכח הוא הודות לאלוהים אותו הוא ירא, ושבכל צומת חשובה הוא מזכיר את שמו. אולי זהו הביטחון העצמי הפוזיטיבי עליו דיברתי, אך אינני בטוח בכך בכלל.

    לגבי משה – לא מוזכר בשום מקום שהוא ראה את עצמו נעלה על המצרים, וגם לא כמזוהה עם ישראל. להיפך, במעמד הסנה (וביתר תוקף במדרשים, ובאופן גלוי בהמשך הסיפור המקראי, במסעות המדבר, אך זה כבר לא מענייננו) הוא מפגין חוסר אמון בישראל, ואומר "והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי". לדעתי, משה, כמו יוסף, עמד (שלא ברצונו – הוא הרי סירב פעמים רבות לשליחותו) בזכות האלוהים ששלח אותו.

    [נ.ב – הערה טכנית: הפונט הזה קצת מקשה על הקריאה. אני בטוח שקוראייך ישמחו אם תשני אותו, לפונט אריאל, למשל (הפונט של התגובה הזאת).]

  • לא חשוב  On 2 באפריל 2008 at 21:24

    מייצג כאן כוח ששום שפה או תקשורת מילולית אנושית לא תוכל לו.

    גזרה מארץ תצמח.

  • אופיר  On 2 באפריל 2008 at 23:11

    כח? ייצוג של כח? האם המטרה ברשימה היא להפעיל עלי אלימות, ועוד באמצעים גרפיים שהאמת היא שהם לא ממש מהותיים, אלא שוליים אך מציקים? לא נראה לי. הפומפוזיות הזאת מיותרת בעיניי.

    המטרה בבלוג היא להעביר ידע לקורא בצורה הבהירה ביותר.
    במידה ומישהו רוצה במקרה להראות את בקיאותו במלל פוסט-מודרניסטי, מסובך ומיותר לעילא, הוא יכול לעשות את זה, אבל הוא יעשה את זה בספר. לא בבלוג.

    כותבת הבלוג, שלא קראתי את ספריה, כותבת בצורה נהירה ולא מתנשאת, וכפי שאני רואה את הדברים – רצונה העיקרי הוא שהטקסט יהיה מובן. לכן, סבורני כי ייטב אם הפונט יהיה ידידותי יותר.

  • לא חשוב  On 3 באפריל 2008 at 0:14

    עניין הפונט עלה וחזר, וחזר ועלה כאן – ללא הועיל.

    אבל התבשרנו שהייתה גם התייעצות עם איש מחשבים, אשר התקשורת המילולית עימו (שגם אליה כיוונתי) העלתה חרס.

    דא עקא שעניין זה שב ועולה: הפונט מ פ ר י ע לקריאה.

  • רבקה  On 3 באפריל 2008 at 8:45

    אופיר, אני מעמידה את השפה ככלי שהוענק לאדם על-ידי האבולוציה כיתרון, ככלי היכול להחליף את כלי הכח. במציאות כלי השפה הוא כלי מאד נזיל, בעוד שכלי הכח נראה בעיני האדם כמוחשי יותר. לכן כאשר אנו דנים בכלי השפה עלינו לדעת שהוא נזיל, תלוי באחרים. לכן הבטחון העצמי שלנו אינו יציב. לעתים רחוקות אנו פוגשים אנשים באמת בטוחים בעצמם. מצבי רוחו של משה מלמדים אותנו על נזילות הבטחון העצמי, הוא מבקש כל הזמן את ערבות אלהים לאמונותיו.רבקה

  • אופיר  On 3 באפריל 2008 at 10:20

    תוכלי אולי להרחיב מעט יותר בנוגע לנזילותה של השפה? גם לא ממש הבנתי מה הכוונה של תלות באחרים – קיימת תלות רק אם מזדהה עם קבוצה מסוימת, אך מה אם אני מחליט על דרך משלי ודבק בה, מבלי להתייחס לדעת האחרים?

  • רבקה  On 5 באפריל 2008 at 10:36

    לאופיר, השפה מעצם טבעה היא יצירה קיבוצית, אנחנו תלויים כל הזמן בזולתים למען נהיה בטוחים בדברים, כך זה גם אם הזהות, היא תלויה בזולתים. אדם לבד במדבר או על הר קרח אינו לו זהות, אין לו שפה. כך זה גם לגבי בטחון עצמי. כדאי להזכיר כאן את הפילוסוף הובס שבספרו 'בהמות', אומר דבר חכמם, שהמלך הוא מלך אם יש אנשים המאמינים במלכותו.בזמנו של הובס הוציאו להורג את המלך צ'לס. רבקה

  • רבקה  On 6 באפריל 2008 at 8:27

    לאופיר, השפה היא ישות נעלמת, לא מוחשית. לכן אנו זקוקים כל הזמן לאשור מהאחרים לגביה. דבר זה אמור לגבי כל היצירות הלשוניות. כפי שכבר אמרנו השפה היא קיבוצית, כל היצירות שלה הן קיבוציות, זה אומר שאנו צריכים לקבל אשור מהאחרים שמה שאנו אומרים תקף. אפילו לגבי מחשבותינו אנו לא תמיד בטוחים בהן. במקרה של משה, הוא הזדקק כל הזמן לאשור מהאלוהות שדרכו היא נכונה. רבקה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: