אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 31 – זכרון

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 31 – זכרון

      כאשר אנו דנים בזכרון עלינו לקחת בחשבון שגם חיות זוכרות. ההבדל בין הזכרון של החיות לבין הזכרון של האדם שהאחרון יכול לתמצת את זכרונו במלים. הזכרון האנושי הראשוני של היחיד מתומצת בשמו, הנותן ליחיד את זהותו. אנו שואלים את היחיד על שמו. אדם ללא שם מאבד את אנושיותו. לעבד אין שם, חולה אלצהימר שוכח את שמו.

      השם מסמל את היות האדם יצור לשוני, הוא יכול לנכר את עצמו מאחרים, לראות את עצמו כיחידה מובדלת. אבל היחיד אינו נותן לעצמו לבד את השם, הוריו מעניקים לו אותו עם היוולדו. ההורים לוקחים את השם מגנזך הקיבוצי, השם הוא פרי יצירה קיבוצית כמו השפה, לכן היחיד צריך לקבל הכרה בשמו מצד האחרים, מצד הקהילה. לשם של יחיד במדבר לבד אין משמעות. השם שהוא ישות לשונית נעלמת, לא מוחשית, מעניק לאדם את התחושה שהוא יותר מאשר גופו הביאולוגי. כאן עלינו להתעכב על דבריו של הביאולוג דוקין, אשר בספרו, 'הגן האנוכי', רצה להוכיח שהאדם בסך הכל רוצה להנציח את הגנים שלו.

     כנראה שדוקין לא קרא את האפוס של גילגמש השומרי, שמוכן היה להסתכן בהרפתקאות למען לשמר את שמו. אותו דבר אמור לגבי אכילס שאף הוא בצע את הרציחות, הציג את גבורתו, למען לשמר את שמו לדורות. דוקין גם לא קרא את דבריו של הפילוסוף וויקו אשר טען שלושה דברים מאפינים את האדם, קבורה, נשואים ודת. נתעכב רק על נשואים. הזכר נכנס לברית עם בת זוגו למען יוכל להעניק לצאצאיו את שמו, להנציח את שמו. החיות לא מנציחות את שמן בצאצאיהן. עלינו גם לזכור את מנהג ה'יבום', למען לשמר את שם הנפטר שלא הוליד.

      השם הוא המרכז שמסביבו האדם יוצר את סיפור חייו, לכן חשוב להזכיר את השם כראשית בהקשר של הזכרון. האדם יודע שהוא צריך לגבות את שמו במעשים למען לקבע את זהותו. אבל מעשים מכניים אינם יוצרים זהות. העבד העובד בצורה מכנית אינו רוכש זהות. ומה ההבדל בין מעשים מכניים לבין מעשים המגבים את זהותו של היחיד? ובכן, האדם צריך לתת שמות למעשיו. מעשים ללא שמות לא נשמרים בזכרון, אינם רוקמים את סיפורו של האדם המגבים את זהותו.

      מעשים, שהם הפעלת אנרגיה, בתוספת שם, שפה, נעשים ישויות זכאים להשמר בזכרון. האדם מתהדר במעשיו השמיים, הוא למד, הוא בנה, בצע מעשים למען החברה. בזכות מעשים אלו האדם רואה את עצמו ראוי. אבל מעשים אלו צריכים להשמר בזכרון. לא די שסיפורו של היחיד, מעשיו ישמרו בזכרונו הפרטי, הם צריכים גם להשמר בזכרון הקהילה.

     הגוף הביאולוגי נוצר על-ידי חוקי הקיום, הוא מתוכנת, באמצעות ה-DNA שאף היא שפה או אינפורמציה. אבל האדם הביאולוגי אינו שונה מהחיות שאף הן פרי DNA תרומת חוקי הקיום. בהבדל מהגוף הביאולוגי, האדם הלשוני יוצר את זהותו, סיפור חייו, באמצעות המענק האבולוציוני, השפה שנספחה אליו. הזהות הזו שהיא ישות נעלמת, ווירטואלית, קיימת רק הודות לזכרון, הודות לקיבוע מעשיו של האדם בזכרונו.

     אם האדם הביאולוגי יכול לשכפל את עצמו על-ידי הגנים שלו, הוא לא יכול לשכפל את זכרונו. הזכרון פרי השפה, הוא ווירטואלי לכן לא משכפל את עצמו, זקוק לזכרון הקהילתי למען להשמר. גילגמש השומרי יודע שלמען לשמר את שמו, את סיפור חייו, זכרונו, הוא צריך לבצע מעשי גבורה שבזכותם הם ישמרו בזכרון הקהילה.

     האדם בצורה אינטואיטיבית יודע שיצירותיו הלשוניות הן ווירטואליות, לכן הוא גם רוצה לשמר את שמו על-ידי דברים מוחשיים. כך הפרעונים רצו לשמר את שמם על-ידי פירמידות. אבל הפירמידות אף הן זקוקות היו לקהילה הזוכרת, מי הקים אותן.

     האדם המציא את הכתב למען לקבע את זכרונותיו. ובאמת עמים שלא המציאו כתב, זכרונם התפוגג, כאילו לא היו קיימים.

     הזכרון המכיל את מעשיו של האדם, את סיפורו, מאפשר לו לראות את עצמו כיחידה מנוכרת מאחרים, מאפשר לו להתבונן על עצמו, בהמשך להתבונן על האחרים, על היקום. למעשה אנחנו יוצרים את הכרתינו באמצעות מענק השפה, ברור שאנו יוצרים את עצמינו בסיוע הקהילה המאשרת את זהותינו.

     האדם יוצר את הכרתו באמצעות כלי השפה, הזכרון במוחו, על-ידי שתוף פעולה עם הקהילה. ההכרה מאפשרת לאדם בהמשך להתבונן, ליצור את עולמו.

      על נושאים אלו אפשר לקרא בספרי: 'קוסמולוגיה ושפה', 'בראשית היה הדבר – האומנם?', 'האדם בורא את עולמו'.

  

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ובכן  On 27 באפריל 2008 at 12:14

    כל מיני בעלי חיים (ולא רק כלבים) מזהים שם מסויים עם עצמם, וזוכרים את השם לאורך שנים גם לאחר שלא שמעו אותו זמן רב.

  • ענת פרי  On 27 באפריל 2008 at 13:31

    מפריע לי השימוש במונח "מנוכרת", "יחידה מנוכרת מאחרים".

    מנוכר בדרך כלל במשמעות entfremdet, alienated.

    נדמה לי שכאן צריך להיות פשוט "יחידה נפרדת".

  • רבקה  On 28 באפריל 2008 at 8:06

    לענת. השרש 'נכר' נמצא בתנ"ך. משורש זה נגזרות המלים 'הכרה', 'נוכרי', הפעל 'להכיר'. בשורש זה 'נכר' ומהמילים הניגזרות ממנו יש אינטואיציה של הפילוסופיה התנ"כית שההכרה שלנו היא תוצר יכולת השפה להבדיל, לנכר. אנחנו צריכים לדעת שמילים, מושגים הם כבר תוצר של הקוד הפילוסופי שך תרבות. לכן אני משתמשת במלה 'מנוכר', למרות שלמלה זו יש קונוטציה שלילית בתרבויות אחרות שלא אימצו את השפה עם היכולות שלה, לא רוצות ב'ניכור', רוצות להיות חלק מכוליות, שזוהי נטיה מיסטית, אורגנית.ציינתי בשעורים קודמים כבר שהתנ"ך הבין שרק אדם מנוכר מאחרים מסוגל להתבונן על עצמו, על היקום. אדם כחלק מהטבע, אדם לא מנוכר, אינו מסוגל להתבונן. כבר חוה ואדם לאחר שאכלו מעץ הדעת מסתכלים על גופם כזר, מנוכר, מתבישים בו, מכסים אותו.מבחינה זו מחשבת התנ"ך היא עקבית יותר מכל הפילוסופיות האחרות.אפשר לכתב על נושא זה בלי סוף, אסתפק הפעם במעט, את יכולה למצא הרחבה על דברים אלו בספרי. רבקה'

  • רבקה  On 28 באפריל 2008 at 8:09

    'לבעלי חיים', אני מדגישה שגם לחיות זיכרון, הן רק לא יכולות לתמצת את זה במילים. אנחנו דומים לחיות והן דומות לנו, רק שלהן אין שפה.רבקה

  • ענת פרי  On 28 באפריל 2008 at 9:31

    אבל גם לנכרי במקרא יש משמעות שלילית וגם במסורת היהודית.

    והמשמעויות של מלים הן דינמיות. הרי גם "עקרת בית" היום איננו במשמעות הנכונה, וגם לא "דשא". אבל אי אפשר להתעלם מהמטען הסמנטי שנוסף למלים עם הזמן, גם אם מקורו בטעות הבנה.

    וזה גם מגביר את האפשרות לטעות בהבנת הטקסט, והרי זה בבחינת "לפני עיוור לא תיתן מכשול".

  • רבקה  On 29 באפריל 2008 at 9:08

    לענת, במדה מסוימת את צודקת שלשם 'נוכרי', קונוטצי שלילית, אבל המשמעות הראשונית של שם זה שהוא 'לא אני'. אבל אנו צריכים להתיחס למושגים החיוביים, כמו 'הכרה', כמו 'להכיר'. אנו לא צריכים להסחף על-ידי בעלי תרבות הרוצים להיות חלק מהכוליות, כמו אנכסימנדר, שהזכרתי אותו, שראה בהבדלות חטא, או לאוטשה הסיני שרצה את ה'טאו', הבלתי מחולק. שפה מנכרת, מבדילה, בלעדי ההבדלה לא הינו יכולים להתבונן על היקום, בלי ההבדלה ה'ניכור', לא היינו יכולים ליצור.כל ההסתיגויות מהשפה היוצרת נובעות מאי רצונו של האדם לשאת באחריות על גורלו, למלא אחרי צווי השפה. עובדה היא שהגינוי של השליח פאולוס למשל האכילה מעץ הדעת התקבל, ואפילו יהודים אף פעם לא התיחסו למשל זה. מספיק לקראת את ספרי המיסטיקה היהודית ששם תמיד מעדיפים את 'עץ החיים'. חיים וויטאל כינה את ספרו בשם 'עץ החיים'. בספר זה אנו מוצאים קומולוגיה קוטבית לקוסמולוגיה התנ"כית, עובדה היא שהוא לא גונה על-ידי הדורות, לא הצביעו על כך שבמשל עץ הדעת נאסר על האדם לאכל מ'עץ החיים'. האדם מעדיף אשליות, את אשליותיו של ה'נחש', אין מה לעשות. רבקה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: