אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 45 – אינטואיציה – יוצאי מצרים שיצרו באינטואיציה את המשלים הפילוסופיים של התנ"ך, הינה, קפקא, ביאליק – א'

      נתחיל בצורה לא כרונולוגית, עם קפקא, עם סיפורו המופלא 'מחקריו של כלב'. אין רבים המתיחסים לסיפור אינטואיטיבי זה של קפקא, שנכתב בצורה אלגורית. בסיפור כלב קטן רוצה לדעת מאין מצמיחה האדמה את מזונה. אומנם הכלב הקטן מודע שיש תשובות מדעיות לכך, אבל אלו לא מספקות אותו, הוא רוצה להבין יותר. לאורך הסיפור קפקא מספר על כלבים שונים, אלו העוסקים במוזיקה, כלבים אחרים מרחפים, אלו הם הפילוסופים הקנוניים, אבל כל אלו לא נותנים לכלב הקטן תשובה מספקת. הכלב הקטן ממשיך במחקריו ונוכח לדעת שכולם רוצים להשתיק אותו, הוא מפריע להם כיוון שכל מה שהם רוצים הם טכסים. הכלב הקטן מתנזר ממזון, נעשה יותר יותר רזה, ואזי מופיע לפניו כלב מטופח הרוצה לגרשו, הכלב הקטן מפריע לו. כאשר הכלב הקטן שואל את הכלב המטופח על עסוקו הוא אומר שהוא צייד. כאשר הוא ממשיך לשאול אותו הוא עונה לו שאין מה לחקור מאין מצמיחה האדמה את המזון, אלו דברים טבעיים. הכלב הקטן לאט לאט משתכנע מהכלב  המטופח שהמדעים המקובלים עדיפים, שמזון הוא למען מטרות מעשיות, שחיפוש אחרי המדע האולטימטיבי העולה על כל המדעים,  הוא בלתי אפשרי, ואולי יש צורך להסתפק בדברים שימושיים יותר.

      מסקנותיו של קפקא בסיפור זה מזכירים את סוקראטס בדיאלוג פיידו המספר על האל אפולון שמיעץ לו בחלום לאחר שהוא נידון למוות, להתעסק באומנויות יותר מעשיות ולא רק להתבונן באידיאות הנצחיות.

      אבל מה שקפקא רצה להגיד לנו בסיפור אלגורי זה הוא שהאדם אינו רוצה לדעת שאלות אולטימטיביות, הוא רוצה בסך הכל באומנויות המסיחות את הדעת. מחקרים כאלו של כלב קטן מפריעים לבני אדם המעדיפים טכסים על התמודדויות עם מציאות. כך בשביל היהודים גאולה ממצרים הפך לטכס סדר פסח, כך בשורתו של ישוע הפך על-ידי הכנסיה הקאתולית למיסה, לטכס, כך הפכה השואה בישראל לטכס.

      קפקא למעשה לא התענין רק בשאלות אולטימטיביות, הוא יותר רצה להתריע על העדר רצון מצד היהודים לראות את הסכנות האורבות להם באירופה. אנחנו צריכים להוסיף לסיפור זה של קפקא את סיפורו האלגורי 'מטמורפוזה'. קפקא באינטואיציה הבין שהשפה מאפשרת לבעלי שררה להפוך את היחיד לחרק, יותר מכך, שאפשר להפוך עם לחרק. דבר שקרה ברייך השלישי, כאשר הגרמנים הפכו את היהודים לחרקים.

       הדבר המופלא הוא ששפה המאפשרת אינטואיציה, היא גם מאפשרת לשליטים הפיכת הזולת ל'אויב קוסמי', הפיכת הזולת לחרק. בשני סיפורים אלו לפנינו מסירת אינטואיציות בצורה מטפורית על סכנות האורבות ליהודים באירופה. אבל יש רשימה קצרה של קפקא בשם 'הבעיה של החוקים שלנו'. כאן קפקא אומר דברים יותר מפורשים. כאן הוא מצטט קבוצה קטנה של אנשים הטוענים  שהחוקים הם מה שהאצילים עושים, קבוצה זו רואה רק את ההתנהגות השרירותית של האצולה, ומבטלת את האמונה העממית המסורתית, שלא רואה את המציאות. קבוצה זו טוענת שהתמימים מאמינים בצורה עיוורת בחוקים,  שנותנים להם ביטחון מדומה ולא מאפשרים להם לראות את הסכנות האורבות להם. הוא מסביר שהחוקים שהאדם חושב עליהם הם מיסתורין, לא קיימים בכלל, מחוץ מה שהאדונים מצווים.  אם את הסיפורים האלגוריים אפשר להסביר בצורות שונות, מהכתבה הקצרה הזו על החוקים ברור שקפקא באינטואיציה הבין לפני אחרים, הרי הוא חי לפני השואה, מת כבר בשנת 1924, שהשליטים יסבירו את החוקים לפי צורכיהם, שהם יהפכו את היהודים לחרקים.

       הבנותיו האינטואיטיביות של קפקא יכולים ללמד אותנו שיחידים רב תרבותיים, מסוגלים להבין באינטואיציה יותר מאשר מדענים העוסקים בעולם המתוכנת, האילם. העולם המדעי העוסק ביקום המתוכנת, לא יכול ללמד אותנו לגבי עולם האדם הלשוני, בעל האוטונומיה, בעל האינטואיציה. קפקא הבין מה שמדענים לא הבינו, את מהות השפה רבת הפנים, שחוק מקבל אינטרפרטציה על-ידי השליטים למטרות שלהם, מיעוט הוא חסר אונים מול קביעות השליטים. הכלב הקטן, קפקא, באינטואיציה הבין יותר מאלו העוסקים בטכסים, הוא הבין יותר מאנשי מדע. קפקא הבין, מה שהתנ"ך הבין לפניו שצריכים להיות פרמטרים לפני החוקים, כמו קדושת החיים, אם לא, אזי התקיפים, השליטים יהפכו את החוקים לאמצעים כוחניים להשמדת האחרים.

      קפקא שהבין את מהות השפה, הבין שאפשר בקלות להפוך כלי זה לאמצעי כח, ובצורה יופמיסטית להגיד שכח הוא 'רוח', כפי שהגל אמר, והתמימים יאמינו בכך.

      

 

 

 

 

 

 

 

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 44 – דטרמיניזם, שרירותיות ג'

       לפני שנתחיל לעסוק במושג 'אינטואיציה', עלינו להשלים את הנושא לעיל, דטרמיניזם, שרירותיות. רוב המדענים לא נתנו את דעתם על כך שמדע האבולוציה ובהמשך מדע האינפורמציה התפתחו באנגליה, בארה"ב,

 שהיו מדינות שהושפעו מתורת קלווין, שהחזיר לתנ"ך את חשיבותו, שנתן עליונות למושג 'השגחה', בהבדל מארצות לותרניות וגם קאתוליות, שעמעמו מושגים אלו, ביחוד ממשיכי לותר שרצו להיות אורגניים, חלק מהטבע הדטרמיניסטי, המתוכנת.

        האם מישהו נתן דעתו על כך שבתעקשותו של אינשטין נגד תורת הקוונטים השרירותית, הוא בהסח הדעת יצא גם נגד תורת האבולוציה? הרי תורת האבולוציה כולה מבוססת על שרירותיות. דרווין יכול היה להגיע לדעותיו אלו כיוון שהוא הסתמך על הנומינליסטים האנגליים שהסתמכו על פילוסופית השפה התנ"כית שאמצה את מושג 'רצון חופשי', 'שרירותיות הבריאה'. הרי בהקשר לאמונה בדטרמיניזם, אורגניות, תורת האבולוציה לא תיתכן. גם תורת המפץ הגדול והכל המשתמע ממנו בהמשך, מבוסס על שרירותיות, על התפתחות ושינויים. אם כך גם מדע הפיזיקה היום לא מבוסס על דטרמיניזם, הוא מבוסס על שרירותיות.

        נשאלת השאלה איך אינשטין עם כל תגליותיו המדעיות המופלאות לא הבין שאין מקום לדטרמיניזם ביקום. חטא יותר גדול של אינשטין הוא שלא הבין שעולמו הלשוני של האדם אשר אפשר את כל ממצאיו, הוא עולם אוטונומי, שרירותי. מחטא זה נובע גם הכרזתו שהתנ"ך הוא ילדותי. אנחנו נדון בעולם התנ"ך שהוא כולו פרי אינטואיציה מופלאה של יוצאי מצרים שהיו רבי תרבות והבינו לפני התפתחות מדע האינפורמציה שהעולם הוא פרי אינפורמציה, שפה.

       עלינו לחזור לנומינליסטים האנגליים ולפוריטנים של ניו-אנגלנד, אשר בעקבות קלווין, הנומינליסטים עוד לפניו, אימצו במידה רבה את פילוסופית השפה התנ"כית. עובדה זו אפשרה להם את פיתוח המדע החדש, את תורת האבולוציה, את תורת האינפורמציה. מקס וובר הבין שהלותרניות הכניסה את הציבור שהאמין בתורת לותר, לסטגנציה, לעומת אלו שהושפעו  מתורת קלווין. רק שמקס וובר לא ייחס את השינוי הזה לסיבות הנכונות. מקס וובר לא רצה להודות בכך שהנומינליסטים, שהפוריטנים נושאי החידושים הושפעו מפילוסופית התנ"ך, טען שעיקרון הפרדסטינציה גרם להבדל בין הקלוויניסטים ללותרנים.

       נשאלת השאלה מדוע שפינוזה ואינשטין היהודים נדבקו בעקרונות דטרמיניסטיים? ולא רק זה שללו את העקרונות התנ"כיים. אפשר לתרץ את העובדה הזו ברצונם של שני אישים אלו בביטחון דטרמיניסטי, בריחה משרירותיות, כיוון שחיו בתקופות שסכנה ארבה להם. אבל ישנה עוד תופעה שלא נתנו עליה את הדעת. יהודים במזרח אירופה שרצו להשתחרר מההגבלות של ההלכה נמשכו בקסם לכל התורות האורגניות הגרמניות המשחררות את היחיד מחוקים, ממוסר, מאחריות. הם לא הבינו את הסכנות האורבות להם מתורות אלו.

       אם אמרנו שיהודים שנמשכו בקסם לתורות הגרמניות האורגניות לא הבינו את הסכנות האורבות להם מהן, לא דייקנו, היה אדם אחד, משורר והוגה, היינה, שמאה שנה לפני הרייך השלישי הבין את הסכנה האורבת לעולם מהתורות הגרמניות, על כך נדבר כאשר נדון באינטואיציה.

       עלינו גם להתיחס כאן בקצור רב להתפעלותם של יהודים מתורת שפינוזה הדטרמיניסטית, הפנתאיסטית, שהתנגד לתנ"ך לא הבין את הפילוסופיה הלשונית הטמונה בה, גם לא היה לו צורך בה, הרי בעולם דטרמיניסטי אין מקום לשפה,  עולם דטרמיניסטי הוא אילם. איך תירץ שפינוזה את שימושו בשפה שאפשרה את התבוננותו, עם ביטול של רצון חופשי? אנחנו שוב מול הפרדוכסים המחשבתיים של האדם שכורת את ענף העץ שעליו הוא יושב.

      אבל גרוע מכך שיהודים אינם מבינים את הסכנה בתורת שפינוזה לפילוסופיה הלשונית של התנ"ך, סכנה יותר גדולה מהתיאולוגיה של השליח פאולוס. יהודים אינם מודעים לכך שהגרמנים באפסם את הירושה התנ"כית הסתמכו תמיד על תורת שפינוזה.

      יהודים נצמדו להלכה ולא פיתחו את פילוסופית השפה התנ"כית. זה גרם לכך שאלו מבין היהודים שרצו להשתחרר מההלכה לא ידעו על הפילוסופיה הלשונית התנ"כית, נטו לקבל אידיאולוגיות קוטביות ליהדות, כמו תורת שפינוזה, הפילוסופיה הגרמנית האורגנית. כך אימצו גם את מרכס שהיה חלק מהמחשבה האורגנית-פאוסטית הגרמנית. יהודים לא הבינו את הסכנות האורבות להם מתורות אלו, דבר שהוביל לשואה.

       בשעור הבא נדון באינטואיציות של יוצאי מצרים הרב תרבותיים, נדון גם באינטואיציות של אישים בתקופה החדשה שהרגישו בסכנות האורבות ליהודים, כמו היינה, קפקא, ביאליק.

 

 

 

 

 

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 43 – דטרמיניזם, שרירותיות – ב'

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 43 – שרירותיות ודטרמיניזם – ב'

      אנחנו רוצים להמשיך ולדון בשני המושגים 'שרירותיות' ו'דטרמיניזם', כיוון שכל המטפיזיקה סובבת עליהם. ראינו שוויטגנשטין הבין שהרצון של המטפיזיקאים להשוות את השפה עם מדע המתמטיקה שלה חוקים מדויקים, הוא שגוי. אבל במקום אחר הוא מתיחס למטפיזיקה. נביא מחדש את דבריו של וויטגנשטין לגבי טעויות המטפיזיקים בספריו 'הספר הכחול', 'הספר החום' ששם הוא מתיחס לדטרמיניזם של המטפיזיקאים: 'פילוסופים באופן קבוע רואים את שיטת המדע לנגד עיניהם, והם מתפתים לשאול ולהשיב על שאלות כפי שהמדע עושה את זה. נטיה זו היא המקור האמיתי של המטפיזיקה והיא מובילה את הפילוסוף לחשכה גמורה'. ציינו כבר בשעורים הקודמים שוויטגנשטין הבין שהשפה היא שרירותית.

       למרות הבנות אלו של וויטגנשטין הוא לא הבין את המכלול, כיוון שחי לפני התפתחות מדע האינפורמציה, וגם לא הבין מה שהנומינליסטים האנגליים שהסתמכו על פילוסופית השפה התנ"כית הבינו, שהשפה היא כלי יצירה. אבל בהבדל מוויטגנשטין הובס לא דן בשני המושגים האלו 'שרירותיות' ו'דטרמיניזם'.

       כדי להבין מה מקור הטעות של המטפיזיקאים וגם של מדענים כמו אינשטין, לגבי השפה, עלינו כאן לחזור על עיקרון שלא היה לאנשים אלו, שהאבולוציה הוציאה את האדם משרשרת הישויות הדטרמיניסטיות האילמות, העניקה להם שפה, אוטונומיה מוגבלת, רצון חופשי מוגבל. לולא מענקים אלו של האבולוציה, כל הדיון הזה לא היה אפשרי. הישויות הדטרמיניסטיות ביקום לא משוחחות, לא מתבוננות, לא יוצרות עולמות ווירטואליים. מטפיזיקאים, מדענים משתמשים בסולם השפה, אחרי שעשו שימוש בה, משליכים את הסולם שעליו טיפסו.

      אינשטין הבין רק את שפת המדע שבו עשה פלאים, לכן רצה בדטרמיניזם, לא בשרירותיות השפה שבה השתמש ליצור את המדע שלו, להתבונן. אינשטין בדומה לשפינוזה מתיחס לתנ"ך בזלזול, כיוון שלא הבין בכלל את המשלים הפילוסופיים המכילות את פילוסופית השפה. אי הבנה זו של אינשטין נבעה מהעובדה שהוא לא הכיר בעובדה האבולוציונית שהאדם הוצא משרשרת הישויות המתוכנתות, העניקה לאדם אוטונומיה מוגבלת ליצור עולם ווירטואלי, אוטונומיה המאפשרת לאדם להתבונן על היקום, התבוננות שאיפשרה לאינשטין ליצור את המדע המופלא שלו. אם הוא היה אינשטין חלק מהדטרמיניזם, הוא לא יכול היה ליצור את המדע שלו, לא היה מסוגל להתבונן. אבל ניוטון עלה עליו בנידון זה, האחרון הבין שהטבע הטרמיניסטי לא מכיל את סוד הקיום, פנה לכתבי הקודש, פנה לאלכימיה. ניוטון הבין שכתבי הקודש מכילים הבנות חסרות לבני דורו. אם היה חי אחרי התפתחות מדע האינפורמציה היה אולי מבין יותר את הטמון בתנ"ך, יותר מאינשטין, היה אולי מבין את הפילוסופיה הלשונית הטמונה במשלים הפילוסופיים של התנ"ך.

       אבל עלינו לא לשכח שגם מדע האינפורמציה המבין שהיקום נוצר על-ידה, עדיין לא רוצה להבין שהאינפורמציה ברשות האדם פועלת כתוצאה מהאוטונומיה החלקית שהוענקה לאדם, הרצון החופשי שהוענק לו,  והשפה היא שרירותית. מבחינה זו הם בדומה לאינשטין  חסרים את ההבנה  שהאבולוציה הוציאה את האדם משרשרת הישויות הדטרמיניסטיות, העניקה לאדם יכולת יצירה מוגבלת, יצירה שרירותית. מאחר שהמדענים העוסקים באינפורמציה היקומית היוצרת בצורה דטרמיניסטית, לא מודעים לכך שהאדם דטרמיניסטי רק בגופו הביאולוגי, אבל יצירתו הלשונית היא שרירותית, הם לא תורמים לפילוסופיה הלשונית, זו עדיין מתבססת על אינטואיציה שהיתה כבר לעברים יוצאי מצרים, מאז לא התקדמה בהרבה.

    המדע לא יכול להוכיח שהאדם קושר על-ידי קולטנים באונות הקדמיות לאינפורמציה היקומית, שהוא הוצא משרשרת הישויות הדטרמיניסטיות. במקרה זה רק אינטואיציה יכולה להסביר דברים כאלה. כך האינטואיציה של יוצאי מצרים שהיו רב-תרבותיים חשו, כך חש גם היפוקראטס הרופא, שחשב שהמח האנושי מופעל על-ידי יסוד חיצוני.

       על נושאים אלו אפשר יהיה לקרא ביתר הרחבה, מי שמעונין בכך, בספרי 'התנ"ך כמשל', העומד להופיע בקרוב, ששם אני מרחיבה את הדיבור על האינטואיציה של יוצאי מצרים.

 

 

 

 

 

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 42 – שרירותיות ודטרמיניזם – א'

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 42 – שרירותיות ודטרמיניזם – א'

     האדם מראשית הפיכתו לישות לשונית, העובדה שהאבולוציה הוציאה אותו משרשרת הישויות ביקום הנוצרות על-ידי האינפורמציה היקומית בצורה דטרמיניסטית, העניקה לו באמצעות הכלי החדש, השפה אוטונומיה חלקית ליצור. אפשר להגיד שהאבולוציה העניקה לאדם קודם אוטונומיה חלקית, למען יכול להפוך את האינפורמציה שאליה קושר על-ידי הקולטנים באונות הקדמיות המפותחות, לשפה. הרי כבר השפה היא יצירה, יצירה שרירותית. ללא אוטונומיה חלקית האדם לא היה יכול להפוך את האינפורמציה שאליה הוא קושר לשפה.

      הזכרנו כבר בשעורים הקודמים שגם החיות המפותחות על כדור הארץ משמיעות קולות, רק שקולות אלו לא הופכות לשפה. גם האדם לבד אינו יוצר שפה. מכאן יש להסיק שהאוטונמיה שהוענקה לאדם היא קיבוצית. האדם לבד אינו יוצר שפה, למען ליצור אותה הוא זקוק לזולתים. אבל אוטונומיה, יכולת ליצור מבוססת על רצון חופשי מוגבל, רצון חופשי שהוא שרירותי. אם האדם הלשוני הוא אוטונומי פירוש הדבר שהוא לא דטרמיניסטי, הוא רק דטרמיניסטי בגופו הביאולוגי, אבל ביצירתו הוא שרירותי. רצון חופשי מעצם מהותו הוא שרירותי, האדם יכול לעשות משהו, הוא כיול להימנע מלעשות. אבל קשה לקבע מה בדיוק קדם למה, האם הרצון החופשי, האוטונומיה, קדמו והם אפשרו לעשות שימוש באינפורמציה שנספחה לאונות הקדמיות, או כתוצאה מנספחות זו למח האנושי נוצרה האוטונומיה והרצון החופשי.

      ברצונינו כאן לדון בשרירותיות שבלעדיה יצירה לא תיתכן. הרי גם אלהים בפרק א' של ספר בראשית בורא את העולם ברצון חופשי, בשרירותיות. בהבדל מהאדם היוצר, אלהים לפי התנ"ך יוצר את היקום בצורה דטרמיניסטית, לאדם הוא מעניק אוטונומיה ליצור, הוא בורא אותו בצלמו, רק יותר מאוחר מתברר במה האדם שונה מעושהו, אין לו שליטה על חוקי הקיום, הוא לא יכול לאכל מעץ החיים.

       ובכן, האדם אינו מרוצה מהשרירותיות, מהאוטונומיה, מהרצון החופשי שהוענקו לו, הוא רוצה לאכל מעץ החיים, שפירושו להיות דטרמיניסטי, כיוון שאכילה מעץ החיים מעניקה נצחיות, ובנצחיות אין שינויים, הדברים דטרמיניסטיים, קבועים, לא שרירותיים. אבל האדם הלשוני רוצה גם שליטה על חוקי הקיום, על המוות. ראינו בשעורים הקודמים שגם מאוטנר וגם וויטגנשטיין הבינו שהשפה היא שרירותית, שהאדם הלשוני הוא שרירותי ואי אפשר להסביר את התנהגותו לפי כללי חוקי הקיום הדטרמיניסטיים. למרות זה שני הוגים אלו ברחו למיסטיקה, לכוליות, לאין, כיוון שהקיום השרירותי לא מצא חן בעיניהם.

      וראה זה פלא, לאחרונה התפרסם בעתונות ידיעה ממכתב של איינשטין שהוא רואה את התנ"ך כילדותי. ובכן, כבר הזכרנו שאינשטין אף הוא רצה להיות חלק מחוקי הקיום הדטרמיניסטיים, לכן התנגד לתורת הקוונטים, עולם שרירותי. הזכרנו שאינשטיין אמר שאלהים לא משחק קוביה, ז.א. שהוא לא השלים עם שרירותיות, רצה דטרמיניזם.

       הזכרנו שאינשטין ראה את עצמו תלמיד שפינוזה, שאף הוא רצה דטרמיניזם, לא נתן מקום בפילוסופיה שלו  לרצון חופשי.

       ובכן, אינשטין המדען, לא הבין שהאדם הוצא משרשרת הישויות הדטרמיניסטיות, שהאבולוציה העניקה לו יכולת יצירה, מבוססת על שרירותיות. אינשטין היהודי התלוש, כמו שפינוזה היהודי התלוש, כמו השליח פאול היהודי ההלניסטי התלוש, רצו דטרמיניזם, רצו להנצל משרירותיות אנושית.

      אבל איינשטין, שפינוזה, פאול השליח, נמצאו בחברה טובה, כבר הפילוסופים היווניים סוקראטס, אפלטון, אריסטו, רצו להיות חלק מהטבע הדטרמיניסטי, לא רצו בשרירותיות השפה. גם ההוגים הגרמניים רצו להיות חלק מהטבע, רצו דטרמיניזם, לא רצו בשפה השרירותית. למרות האידיאלים האלו של הוגים, של אנשי מדע אלו, הם נהגו בחייהם היום יומיים לפי תכתיבי השפה השרירותית. הרי ללא השפה השרירותית, ללא האוטונומיה, ללא רצון חופשי, אישים אלו לא היו יכולים לכתב את הגיגיהם. ללא שרירותיות, אישים אלו לא היו יכולים להתבונן, להגיע למסקנות לגבי הטבע, לגבי קיומם הם.

      לזכותו של איינשטין יש לציין שהוא כמו מאוטנר, וויטגנשטיין, הידיגר, חי לפני המהפכה המדעית בתחום האינפורמציה. למרות זה אנו נדון בשעור הבא על הפרדוכסים במחשבה האנושית מראשיתה. רק התנ"ך נמלט מפרדוכסים מחשבתיים אלו, כיוון שאימץ את השפה ככלי יצירה, השלים עם עולם נגלה בלבד, עולם שרירותי.

        למען לקבל תמונה יותר רחבה ומבוססת מאשר אפשר להציג בבלוגים, יש לקרא בספרי: 'קוסמולוגיה ושפה', 'בראשית היה הדבר – האומנם?', 'האדם בורא את עולמו'. כן אפשר יהיה לקרא בספרי העומד להופיע בקרוב בשם 'התנ"ך כמשל'.

 

 

 

 

 

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 41 – מדעים ו' – מאוטנר, וויטגנשטין, הידיגר

     אנו רוצים לברר מדוע מאוטנר וויטגנשטין נטו למיסטיקה. אם אנו בודקים את דבריהם, הם הבינו את משמעות השפה, אבל הם לא אמצו את הפן הפרגמטי, היצירתי שלה. מבחינה זו גם מאוטנר וגם וויטגנשטין נבדלו מהנומינליסטים האנגליים, כמו הובס ולוק, שהבינו שהשפה היא כלי יצירה והציעו איך ליצור מוסדות על בסיס שפה, בסיס הסכמי, ולא רצו במוסדות אורגניים, במוסר אורגני.

      אולי יש לחפש את הסיבה לשוני זה בין הנומינליסטים האנגליים לבין מאוטנר וויטגנשטין, ששני האחרונים היו יהודים ללא טריטוריה שלמענה יכלו להציע מוסדות מבוססים על הסכמים, על שפה. אמרנו ששניהם היו יהודים, לגבי וויטגנשטין דבר זה אינו נכון לגמרי כיוון שרק אבות אבותיו היו יהודים, הוא כבר נולד לנצרות. אבל וויגנשטין שגלה לאנגליה הרגיש את עצמו פליט, גולה, אדם ללא שורשים.

       קודם נצביע על כך שוויטגנשטין הבין שמטפיזיקה המנסה להתבסס על מדע המבוסס על דטרמיניזם, מוביל לפי דבריו לחשכה. וכך הוא אומר בספריו 'הספר הכחול', 'הספר החום': 'פילוסופים באופן קבוע רואים את שיטת המדע לנגד עיניהם, והם מתפתים לשאול ולהשיב על שאלות כפי שהמדע עושה את זה. נטיה זו היא המקור האמיתי של המטפיזיקה והיא מובילה את הפילוסוף לחשכה גמורה'. בשני ספרים הנ"ל וויטגנשטיין בעמ' 27 מודיע שלמלים משמעות לפי קביעתו של האדם. מדברים אלו ברור שוויטגנשטין הבין שהשפה היא שרירותית, היא לא דטרמיניסטית. אבל כפי שציינו הוא לא הסיק מכך לפן היצירתי של כלי השפה. נשאלת השאלה אם האדם יוצר את השפה, מדוע הוא לא יכול בהמשך להשתמש בכלי זה ליצירה? מאחר ששני הוגים אלו מאוטנר וויטגנשטין לא הסיקו מטעמים שהם היו מיעוט ללא טריטוריה, שהשפה היא כלי יצירה, הם לא היו באמת נומינליסטים.

     כדי שהצהרה כזו ששני האישים האלו פנו למיסטיקה לא תהיה מופרכת עלינו להביא את דבריו של וויטגנשטין אשר בסוף ספרו 'טרקטקוס לוגיקו' בעמ' 151 אומר: 'יש דברים באמת שאי אפשר לבטא אותם במלים. הם גלויים. הם מה שמכונה מיסטי'. משפט זה של וויטגנשטין לקוח הישר ממאוטנר, והאחרון מצטט את מקור הדברים האלו, מזכיר את המיסטיקון הגרמני מיסטר אקהרד. מאוטנר מצטט פילוסוף מיסטיקון זה בכרך השלישי של ספרו המוזכר כבר לעיל, עמ' 628 .

      גם הידיגר במידה רבה הושפע מהחוג הווינאי שלחמו במטפיזיקה. הוא אומר באחד המקומות שעם ניטשה פסקה המטפיזיקה. קשה להצביע אצל הידיגר מתי חל אצלו המפנה, מתי החל לעסוק בשפה. הרי בספרו העיקרי 'היות וזמן', הידיגר בורח מהזולת, מכנה אותו ', 'Das Man  'המאן דהוא' שיש לברח ממנו. ברור שאם יש לברח מהזולת, בעיקר שהזולת לפי הידיגר בספרו הנ"ל הוא עדות למוות, אזי קשה לדבר על שפה, שהיא קהילתית. האדם הבורח מהזולת מתנכר לשפה המחברת בין הבריות. אבל עובדה היא שבסוף ימיו הידיגר עסק בשפה.

     דווקא באנגלית אנו מוצאים ליקוטים מכתביו של הידיגר שבו הוא מתיחס לשפה. שני הספרים הכוללים את הליקוטים האלו נקראים:'On The Way to Language', 'Poetry Language Thought',' . כפי שציינתי קשה לדעת מתי חל המפנה אצל הידיגר, פניתו לשפה, כיוון שמי שקורא את ספריו, כתביו הראשונים בגרמנית, לא מתרשם שיש לו ענין בשפה יוצרת. בכל זאת יש להניח שהיה איזה מפנה במחשבתו של הידיגר.

      משני הספרים האלו באנגלית, אפשר להתיחס לשני דברים המצביעים על מפנה במחשבתו של פילוסוף זה. הידיגר שהיה קתולי, לא לותרני, חוזר להכרזתו של השליח יוחנן, 'בראשית היה הדבר'. לכאורה ציטוט כזה מדברי השליח לא צריך לעורר תהיה. אבל אם אנו זוכרים שגיתה ביצירתו פאוסט שולל את הפסוק הזה, מעמיד במקום 'הדבר', השפה, את המעשה, אזי חזרה לדבריו של יוחנן מצביעים על מפנה במחשבתו של הידיגר.

       דבר שני המצביע על מפנה במחשבתו של הידיגק הוא התיחסו לשיר של המשורר גאורגה. השיר נקרא 'המלה'. בשיר זה גאורגה טוען שהמלה בוראת את העולם. בלי ספק לפנינו כאן חזרה על דבריו של השליח יוחנן ש'בראשית היה הדבר'. הידיגר מאמץ את המסקנות משיר זה שהמלה, השפה בוראת את העולם. אבל כמו במקרה של מאוטנר וויטגנשטין הידיגר אינו מכריז שהשפה היא כלי יצירה, יוצרת את המוסדות האנושיים, את הערכים. הידיגר גם בהמשך מתחמק מלהודות שהשפה בוראת את עולמו של האדם. הוא רואה אותה יותר כמו הרדר 'אורגנית'.

       התחמקותו של הידיגר משפה יוצרת את עולמו של האדם אנו יכולים ללמוד מכך שהוא רואה את השפה כמקום 'מחבוא'. אי אפשר להסביר שאיפה כזו מחוץ לרצון של בריחה מהמציאות. אולי אפשר להצדיק את האימוץ החלקי בלבד של הוגים אלו את השפה, שהם פעלו לפני התפתחות מדע האינפורמציה. כן הם נבדלו מהנומינליסטים האנגליים שהסתמכו על פילוסופית השפה שבתנ"ך.     

     דברים עלו על שלושת ההוגים האלו נמסרים רק בקצור, להרחיב עליהם אפשר רק בספר או במאמר, לא בבלוג.