אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 58 – המשלים הפילוסופיים של התנ"ך,משל הבריאה ג'

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 58 – המשלים הפילוסופיים של התנ"ך, משל הבריאה ג'

    עלינו שוב להתיחס לעובדה שכבר הזכרנו בשעור הקודם שבעל המשל קובע שהאדם נברא בצלם אלהים. קביעה זו צריכה להיות הצופן להבנת המשל כולו. קביעה זו מסבירה מיהו בעל המשל. ברור מקביעה זו שבעל המשל הוא אדם שהגיע למסקנה שבידו כלי יצירה נעלם, השפה, ומהתבוננות באופן שכלי זה יוצר דברים יש מאין, הוא הסיק על כל חוקיו.

      בעל המשל גם הגיע למסקנה שהאדם הוצא משרשרת הישויות המתוכנתות, כיוון שבהבדל מהן הוא בעל יכולת של תכנות, של יצירה. בעל המשל מתוך התבוננות הגיע גם למסקנה שאומנם האדם שהוצא משרשרת הישויות המתוכנתות, אבל התכנות שלו מוגבל לעולמו הוא, הוא לא ברא את העולם. אם כך האדם היוצר, המתכנת הוא בעל אוטונומיה מוגבלת וקיימת ישות שבדומה לו, אבל נעלה עליו, שבאותו כלי, השפה, בראה את היקום.

     יש להניח שלבעל משל הבריאה היה מידע של מיתוס מצרי לפיו האל פתה ברא את העולם בהבל פיו. מיתוס זה במצרים לא זכה לפתוח, נדחה כיוון שהמצרים רצו בעולם נצחי. אבל בעל משל הבריאה שהיה רב תרבותי, ניסה על בסיס נסיונות קודמים שונים להסביר את בריאת העולם, מהתבוננות רחבה יותר הגיע למסקנות מרחיקות לכת לגבי אופן פעולות כלי השפה. את כל מסקנותיו לגבי אופן פעולות השפה הוא השליך לעולמות עליונים.

     אבל בעל המשל פעל גם כתוצאה מראקציה שלו לכל התרבות המצרית, שלא היתה מוכנה להתמודד עם הקיום כפי שהוא הסיק מהסתכלותו, אלא יצרה לעצמה קיום של משאלות. האדם החושב זקוק תמיד לטריגרים למען לחולל מהפכות מחשבתיות.

     מאחר שבעל המשל הגיע למסקנות מהסתכלויותיו על אופן פעולות השפה המנוגדות להשקפה המצרית, הוא ראה צורך בקוסמולוגיה תואמת את מסקנותיו. כך בעל המשל השליך ממסקנותיו על אופן פעולות כלי השפה שבידיו על עולמות עליונים, והקוסמולוגיה שהוא יצר מתואמת לחוקי השפה, לחוקי האינפורמציה.

      ברור היה לבעל המשל שהעולם נברא על-ידי ישות שהשתמשה באותו כלי נעלם, אינפורמציה או שפה, ובראה את הישויות ביקום ללא מאבקים, בהבדל למה שמסופר בקוסמולוגיה המזופוטמית, במיתוס אנומה אליש, שבה בריאת העולם היא כוחנית על-ידי האל מרדוך, שבמאבק עם האלה תיאמת, ובביתור גופה, יצר את העולם. מהסתכלות בעל המשל הבין שהאינפורמציה היקומית יוצרת ללא מאבקים, על-ידי התרכבות עם אנרגיה.

    התפתחות מדע האינפורמציה במאה ה-20 יכולה להאיר את ההבדל בין מיתוס מרדוך הכוחני לבין משל הבריאה התנ"כי.  Von Neumann, המתמטיקאי היהודי ההונגרי, שנחשב על-ידי רבים כהגאון, אמר שמדע האינפורמציה החליפה מילים כמו 'כח', 'אנרגיה', 'עבודה' במלים כמו 'קודים', 'שדר', 'סיסמה', כך בהבדל מהבריאה הכוחנית של מרדוך, במשל הבריאה התנ"כי לפנינו בריאה 'אינפורמטיבית' .

      הזכרנו כבר שבעל המשל ראה את היווצרות הקיום מתוך ה'אין', מסקנה כזו תואמת את אופן פעולת השפה הנעלמת היוצרת דברים יש מאין, בהתרכבות עם אנרגיה. ראינו שההבדלה, פעולה מצד הבורא, פעולה שהיא אנרגיה, מיד נספחה אליה שם, וכך נוצרו הישויות הראשונות. את התוהו ששרר לא היה צורך לבתר בכוח, כפי שעשה מרדוך, הפעולה של ההבדלה נעשתה ללא מאבק, הבריאה כולה התבצעה בדרכי שלום על-ידי הגדים: 'ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור', ההגד, פעולה, בתוספת שם, אינפורמציה יוצר את הישות.

      ושוב אנו רואים שדברים קיימים רק בשונות. ל'אור' משמעות רק אם לצדו 'חושך'. 'וירא אלהים את האור כי טוב ויבדל אלהים בין האור ובין החשך'. במציאות 'חושך' הוא בסך הכל העדר אור, הוא לא ישות. אולי אפשר מכך להסיק על ההבדל בין 'טוב' ל'רע', שרע הוא 'אין', בהבדל ממנו 'טוב' הוא קיום. ראינו באמת שאלהים אחרי שהוא בורא את האור מכריז: 'וירא אלהים את האור כי טוב..'. הכרזות אלהים 'כי טוב', הן תמיד על בריאה, יצירת ישות.

       ובאמת ראינו במקרה משל קין והבל שכאשר הגיבור הרג את אחיו, הוא גרם להיווצרות 'אין', הבל לא התקיים  יותר. פעולה רעה גורמת ל'אין', הורסת את הקיום שהוא 'טוב'. לפי משל הבריאה היצירה היא טובה, לא הרצף שהוא 'אין'.

       בעל משל הבריאה ממשיך בהשלכותיו על היקום מתוך נסיונותיו מהתבוננות על היצירה הלשונית. ברור לבעל המשל שיצירה אפשרית רק בגבולות, גבולות של מרחב, אבל גם גבולות של 'משך'. היצירות אינן נצחיות, כיוון, כפי שראינו נצחיות פירושו 'אין', לכן גם משך קיום הישות מוגבלת. מכאן בעל המשל מיד מכניס את מודד הזמן. לפיו הזמן הוא לא ישות אלא מודד את משך פעילות הישות. כך אנו רואים מההמשך: 'ויבדל אלהים בין האור ובין החשך. ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה ויהי ערב ויהי בקר יום אחד'.

     הארת האור מוגבל למשך 'יום'. מושג 'יום' הוא מודד של פעילות האור, העדר פעילות האור, 'חושך' נקרא 'לילה'.

     בעל המשל קוצב גם את פעילות האלוהות, הדברים נוצרים בהדרגתיות, כל דרגה של פעילות נמדדת במודד הזמן. ברור שהדורות לא הבינו שהכינויים 'יום אחד', 'יום שני', הן מטפורות ולא צריך להבין אותם מילולית. אנחנו יכולים להסביר את המטפורה 'יום' כמליוני שנים.

      ושוב נוכל לעמד על ההבדלים המחשבתיים בין מחשבת התנ"ך לבין המחשבה היוונית הקלאסית. אלהים ממשיך ובורא: 'ויעש אלהים את שני המארת הגדלים את המאור הגדול לממשלת היום ואת המאור הקטן לממשלת הלילה ואת הכוכבים'. היוונים חשבו את גרמי השמים כנצחיים, כאן הם ישויות נבראות. שוב אין צורך להדגיש שמה שנאמר במשל זה תואם את הממצאים המדעיים של היום.

     אולי כאן המקום לפרש את הפסוק: 'ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה וישבת ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה. ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אתו כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות'. גם המנוחה היא חלק מההשקפה שקיום אפשרי רק עם הפסקות, פעילות רצופה נעשית מכנית. לבעל המשל היה ברור שיש לעשות הפסקות בפעילות, הוא השליך את מסקנתו זו לעולמות עליונים. גם האלהות לא בוראת ברציפות, היא בוראת עם הפסקות.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 57 – המשלים אפילוסופיים של התנ"ך, משל הבריאה, ב'

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 57 – המשלים הפילוסופיים של התנ"ך, משל הבריאה, ב'

האם מישהו חשב על סיבת העובדה שבעל משל הבריאה אומר שהאדם נוצר בצלם אלהים: 'ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו זכר ונקבה ברא אותם'? אם בעל המשל לא היה מציין את העובדה הזו הוא לא היה יכול להצדיק את העזתו לתאר את הבריאה. לאדם מותר לתאר את היווצרות הבריאה כיוון שהוא נברא בצלם אלהים.

       ברור שזו לא הסיבה היחידה שבעל המשל מציין את העובדה שהאדם נברא בצלם אלהים. בסיבה נוספת לכך היא שעובדה זו שהאדם נברא בצלם אלהים מתיר לו לברא את עולמו הוא, ואת זה נראה במשל עשרת הדברות, בדבר הרביעי בו האדם מצווה לברא את עולמו. בעל המשל של עשרות הדברות נראה זהה עם בעל משל הבריאה, מכך שהוא מזכיר את העובדה שאלהים ברא את העולם בששה ימים. בעל המשל מרשה לאדם את יצירת עולמו, רק כיוון שהוא נברא בצלם אלהים. שוב נוכל לעמד על חשיבות מצוה זו רק אם נשוה אותה לאמונה היוונית שראתה ביצירה פריבילגיה של האלים בלבד.

     לא רק היוונים לא העניקו לאדם זכויות יצירה, גם המזופוטמיים ראו את האדם כמשרת את האלים בלבד, מחוסר זכויות. בעל המשל גם מפליג וטוען שהכל נברא למען האדם. היום מדענים חוזרים על עיקרון זה כאשר מכריזים שהעולם התפתח למען לאפשר את הופעתו של האדם, תורות ה'אנטרופוס', של מדענים.     

     אמנם בעל משל 'עץ הדעת' ניסה לצנן את ההתלהבות של בעל משל הבריאה לגבי זכויות האדם, אבל הוא השאיר בידו זכות ליצור את עולמו.

       משל הבריאה מכיל את ההשקפה הקיומית הנעלה ביותר, השקפה שלא מגבילה את האדם בשום דבר, מאפשרת לו להנות ממנעמי הקיום. אנו צריכים רק לחזור על דבריו של אנכסימנדר, שהזכרנו אותו כבר כמה פעמים, שראה בהבדלות מהכוליות חטא, והעונש הוא שהכוליות בולעת לתוכה מחדש את הנבדל. האם אפשר לתאר פער גדול יותר בין שתי השקפות עולם?

       אבל לבעל המשל הבנה שהקיום הוא בגבולות, שבריאה אפשרית רק בגבולות, לכן משל עשרת הדברות המנסה להגביל את האדם בתאוותיו, הוא המשך של ההשקפה שאנו מוצאים במשל הבריאה. יציאה מגבולות פירושה תוהו ובוהו. רק גבול מאפשר קיום, ברצף, יציאה מגבולות אין קיום. השליח פאול חזר להשקפה של אנכסימנדר על חטא קדמון. במשל הבריאה אין שום חטא, הקיום לגיטימי יש להינות ממנו בגבולות.

       אבל עלינו לחזור לעובדה שבעל המשל קבע שהאדם נברא בצלם אלהים, שהעולם נברא למענו. קביעות אלו של בעל המשל מתירות לו לעשות שימוש במסקנותיו מהסתכלויותיו איך הדברים נוצרים, מתירים לו להשליך מסקנות אלו לעולמות עליונים. בעל המשל מודע לעובדה שהשפה האנושית היא ישות נעלמת, אבל ישות נעלמת זו בתוספת פעולה שהיא אנרגיה יוצרת את הישויות. בעל המשל מודע לעובדה נוספת שבידי האדם כלי נעלם שבסיוע שלו הוא יוצר.

        ראינו ממשל 'עץ הדעת' שבעל המשל הזה ראה את היכולת של האדם להבדיל בין טוב לרע, ליצור, כרכש ממקור חיצוני. יש להניח שגם בעל משל הבריאה היה מודע לעובדה זו שהכלי שבידיו, כלי השפה הנעלמת הוא ממקור חיצוני, הרי הדברים ביקום נוצרים מכלי נעלם דומה. מכאן הסיק שהכלי שהוא מקושר אתו, כלי הפועל גם ביקום, עושה את האדם דומה לאלהים. אמנם האדם יכול ליצור באמצעות כלי השפה הנעלם, אבל הוא לא ברא את העולם. בריאת העולם נעשתה על-ידי ישות נעלה יותר, בורא, אלוהות, העושה שימוש בכלי הנעלם ויוצרת את הישויות ביקום.

       למעשה האדם כישות לשונית הסיק מקדמת דנא שקיימות ישויות ביקום האחראיים לקיום, מהאמצעי שבידיו, השפה הנעלמת. השפה הנעלמת איפשרה לאדם ליצור את הישויות הנעלמות וגם ליצור לעצמו 'נשמה'. אמנם עמים אחרים הסיקו מסקנות אלו לא בצורה מודעת, אלא רק בתחושה פרגמטית. ההבדל בין תחושות אלו של תרבויות אחרות, לבין תחושותיו של בעל משל הבריאה הוא במודעות, בהבנה איך כלי השפה פועל. אנחנו יכולים לדבר רק על דרגות הבנה. האינטואיציה של בעל המשל אפשרה לו להגיע  להבנתו העילאית מתוך התבססותו על מסקנות קודמות.

     אם הבנותיהם של בני אדם מקדמת דנא היו א-פריוריות, כפי שסבר קאנט, שעל מסקנותיו מתבסס חומסקי, אזי הם היו צריכים להגיע למסקנות מופשטות בדומה לבעל משל הבריאה, אבל אנו רואים שהבנות מופשטות הן פרי אינטואיציה המסתמכת על נסיונות ומסקנות קודמות. אם ההבנות הן א-פריוריות, אזי האדם הלשוני מקדמת דנא היה צריך להמציא או להבין את כל כללי המדע העכשווי. אנחנו רואים שהבנות מתבססות על נסיונות של דורות, הן הדרגתיות.           

       מטפיזיקאים בדומה לסוקראטס וקאנט שרצו להפנים את המידע, רצו בשליטה בלעדית עליה, רצו להשתחרר מתלות של הסתכלויות של דורות על הבריאה וסודותיה.

    בעל משל הבריאה בהבדל ממטפיזיקאים שר שיר תהילה לבריאה, שיר תהילה לבורא שברא עולם למען רווחת האדם, עולם 'כי טוב'.

 

 

 

 

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 56 – המשלים הפילוסופיים של התנ"ך, משלהבריאה א'

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 56 –  המשלים הפילוסופיים של התנ"ך, משל הבריאה, א'

     למעשה היינו צריכים להתחיל עם משל הבריאה, אבל במשל זה רק נאמר שהאדם נברא בצלם אלהים ולא מפורט מה משמעות היות האדם בצלם אלהים. רק במשל 'עץ הדעת' לפנינו הפירוט. בהקשר פילוסופית השפה משל 'עץ הדעת' הוא יותר חשוב. אבל משל הבריאה הוא חשוב לגבי בריאת העולם, כיוון שקוסמולוגיה במשל זה שונה מקוסמולוגיות אחרות, כיוון שבו אנו מוצאים אינטואיציה שהעולם נברא ב'הגדים', 'שפה', 'אינפורמציה' המתרכבת עם אנרגיה, פעולה. אינטואיציה זו מקבלת היום אישוש ממדע האינפורמציה שאף היא רואה את העולם פרי אינפורמציה המתרכבת עם אנרגיה.

     הקוסמולוגיה במשל הבריאה שונה מהקוסמולוגיה המצרית והקוסמולוגיה היוונית היותר מאוחרת, שרצו בעולם נצחי. בקוסמולוגיה במשל זה נאמר שהעולם 'נברא', הוא לא נצחי, קביעה התואמת את מדע 'הנפץ' הראשיתי. מה שחשוב בקביעה זו שלפני הבריאה היה 'אין', או 'רצף', שקיום פירושו חלוקת הרצף. בהקשר לרצף חשוב להתעכב כאן על השאיפה המיסטית האנושית ל'כוליות', 'רצף'. המיסטיקונים השונים לא מודעים לכך שב'כוליות', ב'רצף' אין קיום. מספיק כאן להזכיר את המיסטיקון הסיני לאוטשה, שרצה לחזור למצב בלתי מחולק ל'טאו'.

       אבל גם כאשר מחלקים את ה'אין' בבריאה, ה'אין' נשאר חלק מהבריאה, מהקיום, כיוון שלקיום משמעות רק לצד ה'אין', כפי ש'טוב' קיים רק אם בצדו 'רע'. קביעה זו חשובה בהקשר של ה'אפס' שהתפתח בהדרגתיות במושג הודי מעורפל, דרך התיווך הערבי בימי הבינים, בהמשך התפתח על בסיס ה'אין' בפילוסופיה התנ"כית. חשוב לציין את העובדה הזו, שהיוונים שלא רצו ב'אין', גם לא הכירו את ה'אפס', שהוא היום הבסיס של כל המדע.

      כפי שכבר הדגשנו בהקשר למשל 'עץ הדעת', התנ"ך אינו מרחיב הסבר על עקרונותיו, הוא ממחיז אותם. התנ"ך לא אומר לנו שלפני הבריאה היה 'אין', היה 'רצף'. פילוסופית התנ"ך מתחילה בפעולה, 'בריאה', 'הבדלה', ומיד מעניקה לפעולה שם: 'בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ'. ה'פעולה' שהיא 'אנרגיה', נכלאת מיד בשם 'שמים', 'ארץ'.

היה צורך באלפי שנים עד אשר אינשטין יצר את הנוסחה: אנרגיה שווה מסה כפול מהירות האור בריבוע. אינשטין לא פירש את העיקרון שלו בצורה פילוסופית, שהאנרגיה כלואה בנוסחה, באינפורמציה, בשפה. הישויות ביקום הן אנרגיה כלואה באינפורמציה. הגוף הביאולוגי של האדם כולא אנרגיה מבחוץ לפי קוד ה- DNA , קוד שהוא אינפורמציה, אלגוריתם.

      את הנוסחה של אינשטין, הכליאה של האנרגיה בנוסחה, באינפורמציה, בשפה, אפשר גם  לפרק. ומה קורה כאשר מפרקים את החיבור הזה? נוצר תוהו ובוהו. משל הבריאה ממשיך ואומר כך: 'והארץ היתה תהו ובהו…', 'תהו ובהו' פירושו העדר הבדלה, לכן רצף ללא אינפורמציה. מגדירים היום גם את האנטרופיה כמצב ללא אינפורמציה.

     אבל העובדה שבעל משל זה הגיע למסקנות התואמות את הממצאים המדעיים של היום, מצביע על כך שהוא היה בעל אינטואיציה בלתי רגילה, אינטואיציה שהסתמכה על הכרויות עם תרבויות שונות, אינטואיציה שהתבססה על התבוננות. בעל המשל יכול היה להגיע למסקנותיו רק כיוון שפילוסופית השפה היתה נהירה לו. ואם פילוסופית השפה היתה נהירה לו, הוא הבין שברצף אין קיום, שהקיום הוא פעילות מתמדת, הוא הבין שפעולה יכולה להיהפך לישות רק אם היא מקבלת שם.   

     מה שמדהים במשל זה הוא הוד הבורא. אנחנו נוכל לעמוד על חד-פעמיות זו של תיאור הבורא והבריאה רק בהמשך כאשר נשוה את משל הבריאה הזה עם סיפורי בריאה אחרים. סיפור בריאה כזה, וראית הבורא בצורה מופשטת כזו יכול היה להתהוות על-ידי אדם מתבונן על פלאי הקיום, על התהוות מאין, וכליון הנברא, והתחדשות מחודשת.

      כאשר יחיד מגיע לדרגה של מתבונן בקיום, רואה איך דברים צצים מאין, הוא יכול להסיק על ראשית התהוות. הרי למתבונן ברור שהדברים אינם נצחיים. ואם הישויות לא נצחיות מתהוות ונעלמות, גם הקיום התהווה באותה צורה, יצא מהאין. הקיום מצטייר למתבונן כפלא, לכן לא יפלא שהבורא אחרי שהוא בורא כל שלב ושלב מכריז 'כי טוב'.

       אבל את משל הבריאה אפשר להעריך אם אנו מודעים לעובדה שהוא נוצר כראקציה לתרבות המצרית. המשלים הפילוסופיים של התנ"ך אינם מציינים את העובדה שהם ראקציה לכל ההשקפה המצרית, שפולחן המוות הגיע אצלה לממדים שהחיים הקיומים התגמדו. פולחן המוות המצרי נוצר מהרצון לעבור מקיום לא מספק, לקיום חלופי, לעולם חלופי. נטיה זו ליחס לעולם החלופי תכונות נעלות על אלו של קיום בעולם הנגלה, הוא ארכיטיפי, כיוון שעד היום אלו המאמינים בעולם חלופי אחרי המוות, מחוקקים לעולם זה חוקים לפי משאלותיהם.

      שיר התהילה של בעל משל הבריאה לקיום בעולם הנגלה מקבל משמעות רק על בסיס הראקציה הזו לאמונות המצריות. ההכרזות של הבורא אחרי כל שלב של בריאה 'כי טוב', מובן רק אם מעמידים כנגד עולם קיומי טוב זה, את האמונה שהעולם הוא לא מושלם.

    בעל המשל יכול היה ליצור שיר תהילה על הקיום, שיר תהילה על הבורא של הקיום הזה, רק כיוון שהוא התבסס על ירושה של העברים הנוודים שבמשך נדודיהם התנתקו ממסורות קודמות, ובעל משל הבריאה השלים את מלאכת ההנתקות מהתרבות המצרית, ויצר פילוסופיה מנוגדת למשאלות האנושיות. בעל המשל היה מודע למהפכה הגדולה שהוא חולל, את הרגשתו זו הוא ביטא במשפט (שמות ל"ג 16 ): 'ובמה יודע אפוא כי מצאתי חן בעיניך אני ועמך הלא בלכתך עמנו ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה'.

     על העקרונות הנוספים של המלש בשעור הבא.

וניברסיטה ווירטואלית – שעור 55 – המשלים הפילוסופיים של התנ"ך, ו'

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 55 – המשלים הפילוסופיים של התנ"ך, ו'

לפרשנות  למשל 'עץ הדעת' לא היה תוקף אם כל המסרים החיוביים של בעל המשל לא היו נעשים הקוד של מחשבת התנ"ך, וכל תעתועי השפה שבעל המשל התיחס אליהם בשלילה, לא היו נעדרים ממחשבת התנ"ך. כך עיקרון ההבדלה בין טוב לרע אומץ, בשמו אפשר היה לתבע מהיחיד אחריות על מעשיו. עיקרון עולם נגלה בלבד נעשה תשתית מחשבת התנ"ך. אומנם בעל המשל לא ציין את עיקרון 'עולם נגלה' אבל אמירתו שהאדם ישוב לאדמה, והעדר איזכור של קיום בעולם חלופי ביסס רעיון זה.

      'עבודה' או עמל אומץ על-ידי מחשבת התנ"ך. מושג 'ניכור' או 'הבדלה', אומץ, ניכור, יכולת ההבדלה מהגוף. למרות זה אין במשל הפרדה בין גוף ונפש, בעל המשל הבין שהמודעות, ההכרה, זקוקה היזון מהגוף, לאנרגיה של הגוף, לכן שני החלקים הם אחד. גם רעיון זה אומץ ע"י מחשבת התנ"ך. הרעיון של בעל המשל הזה שהשפה צריכה לשרת את הגוף, אומץ על- ידי התנ"ך, התרכזות הנביאים בשמירה על התנהגות חברתית נאותה.

       גינוי בעל המשל ביומרות השפה, 'הנחש', שהאדם יכול להיות זהה עם אלהים, לא אומץ, מלכי יהודה לא ראו את עצמם כאלים, בדומה לפרעונים. גם גינוי בעל המשל לשאיפה של השפה להיות ריבונית, היומרה שלה שביכולתה  לשנות סדרי עולם נעדר ממחשבת התנ"ך, בהבדל ממה שאומר השליח יוחנן בפרק הראשון של הבשורה שלו בברית החדשה, שהשפה בדמותו של ישוע היא ריבונית, ואם כך יכולה לשנות סדרי עולם. 

       מכל זה ברור שמשל 'עץ הדעת' על שלושת חלקיו נעשה הקוד התרבותי של התנ"ך, והוא קדם לכל השאר, קדם לנבואה, שלמעשה התבססה עליו. דברים אלו מאששים את ההנחה שיוצאי מצרים הם מאחורי תרבות התנ"ך, נראה את זה גם לגבי משלים אחרים, ביחוד משל 'בריאת העולם', בפרק א' ותחילת פרק ב' של ספר בראשית.

      כל זה לגבי העובדה שמשל 'עץ הדעת' הוא הקוד התרבותי של התנ"ך. אבל עלינו גם להתיחס למסר החשוב ביותר של בעל המשל לאדם כיצור לשוני. עד היום שום פילוסוף לא הגיע לדרגת הבנתו את כלי השפה.        

     למרות שבעל משל 'עץ הדעת' חסר את המושגים העכשוויים, את המידע של תורת האינפורמציה, הבנתו היא אבסולוטית. בעל המשל גם חסר את המחקרים העכשוויים של המח, אפילו אבר זה לא ידוע לו, הוא כמובן לא יודע על האונות הקדמיות שהן חלקים מאוחרים של המח, הוא חסר את הממצאים המדעיים של מדע האינפורמציה, חסר את המידע שהגוף הביאולוגי מתפתח לפי ה-DNA. בעל המשל חסר את המושג 'הכרה', בעל המשל חסר את המושג 'זהות', בעל המשל חסר אפילו את המושג 'שפה'. בעל המשל מדבר ב'מטפורות', אבל מהמחזת המושגים אנחנו יכולים להבין את הבנתו את כלי השפה באינטואיציה.

      כפי שציינו בעל המשל ביסס את הבנתו מהסתכלות פשוטה, מהכרת תרבויות והבנתם החלקית, הנסיון הוא למעשה בסיס האינטואיציה, ולבעל המשל התכונה או יכולת זו היתה מירבית.

      עלינו לברר קודם בעיה עיקרית אחת שרוב המדענים היום ובעבר, רוב המטפיזיקאים, לא הבינו כיוון שהם העדיפו את העולם המתוכנת, ולא הבינו או לא רצו להתיחס לעולם האדם שהוא פרי אוטונומיה שהאבולוציה העניקה לויחד עם יכולת לתכנת, ליצור את עולמו השרירותי. המדענים, המטפיזיקאים לא מבינים שהם יכולים להסתכל על העולם בזכות האוטונומיה הלשונית שלהם, לו באמת היה חוזר האדם להיות חלק מהטבע המתוכנת, כפי שמטפיזיקאים שאפו, היו מאבדים את יכולת ההסתכלות שלהם.

       אם האדם היה חוזר להיות חלק מהטבע המתוכנת, הוא היה מאבד את זהותו. אלו ששוללים את ה'רצון החופשי' או שלא ידעו עליו, כמו היוונים הקלאסיים, מאבדים לא רק את זהותם, את היכולת של הסתכלות על העולם החיצון, הם מאבדים גם את היכולת שלהם ליצור מדע.

       כאשר בעל המשל הוציא את האדם מג-עדן, הוא הוציא אותו למעשה משורת הישויות המתוכנתות, העניק לו את האוטונומיה שהאכילה מעץ הדעת סיפק. בעל המשל גם דרך אגב סיפר במשלו שחוה היתה זו שאכלה הראשונה מפרי העץ. גם בקביעה זו בעל המשל התבסס על אמונות של תרבויות קודמות שהאשה היא היא אשר רכשה את יכולת השפה. לפי מיתוס מצרי האלה איזיס היתה בעלת היכולת לשפה. גם בנקודה זו אנו עדים לאינטואיציה המופלאה של בעל המשל, הרי חקר המח של היום מצביע על כך שהאזור השמאלי במח, אזור השפה מפותח יותר אצל נשים.

      אבל ראשית השפה יכלה להתפתח כתוצאה מהתרחשות טראומטית אצל האדם. יש לשער שטראומת המוות היה הטריגר. לפי הקינות השומריות שהשתמרו אפשר להסיק שאמהות ששכלו את פרי בטנם השמיעו לראשונה קריאות, קולות של אבל.

       נוסף לכך בעל המשל מציין שאדם מאשים את חוה שהיא אשר פיתתה אותו לאכל מהפרי, שוב אינטואיציה, שהזכר משתוקק לחזור לגן-עדן, להיות מתוכנת, לא להיות בעל אוטונומיה, לא להיות לשוני ואחראי למעשיו, לעמל לקיומו. כל המטפיזיקאים בדומה לאדם שאפו לחזור למצב מתוכנת. 

    בשעור הבא נרחיב על 'ניכור' המאפשר 'הכרה', המאפשר 'זהות'.

 

 

 

 

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 54 – המשלים הפילוסופיים של התנ"ך, ה'

   רק אם נשווה את המסר במשל 'קין והבל', שהוא החלק השלישי ממשל 'עץ הדעת', עם פילוסופיות מאוחרות יותר, נוכל לעמוד על חשיבותו. אנו נשווה משל זה להשקפות של שתי אסכולות פילוסופיות בימי הביניים, האסכולה ה'ראליסטית' והאסכולה 'הנומינליסטית', ובעיקר נשוה משל זה עם דעותיו של הפילוסוף הגרמני הגל, בספרו 'הפנומנולוגיה של הרוח', ואז יתברר ההבדל בין ההשקפה הקיומית התנ"כית לבין ההשקפות האחרות.

      במשל זה בעל המשל מציג לפנינו בעיה ארכיטיפית של השפה, כאשר היא יוצרת מושגים מופשטים המתנתקים מהיעוד שלהם לשרת את הגוף. בבעיה זו    עסקו שתי האסכולות ה'ראליסטית' וה'נומינליסטית'. הראשונים הצדיקו קיום מושגים עצמאיים, הנומינליסטים ראו את תפקיד המושגים מיועדים להתחבר עם ישויות קיימות, להפוך אותן מישויות אנונימיות לבעלות זהות, למען לאפשר לאדם להתמצא ביקום. אבל בעיה זו לתת קיום עצמאי למושגים היתה קיימת מקדמת דנא, את העובדה הזו ראינו כבר אצל המצרים שראו בשמות ישויות עצמאיות, עם יכולות מאגיות, לא משרתות את הגוף, לא מקנות לו רק זהות, אלא השמות הפכו לנשק להשגת מטרות. ובאמת כאשר השמות מקבלים עצמאות מאגית, הופכים לנשק, הם הופכים לרצחניים.

      בעל המשל מביא לפנינו דוגמה כזו שמושג 'בכורה', או מושג 'העדפה', שזכה לעצמאות, הופך לרצחני, קין בשם המושג הורג את אחיו. המושג נעשה יותר חשוב מהגוף, נעשה יותר חשוב מעיקרון 'קדושת החיים'. הרצחנות במקרה זה לא מתבצעת בגלל רצון להשגת מזון, בגלל רצון של שמירה על טריטוריה, הרצחנות מתבצעת למען מושג נעלם, הבולע את החיים.

      לחוה ואדם נולדים שני בנים, קין והבל. 'ויהי מקץ ימים ויבא קין מפרי האדמה מנחה ליהוה. והבל הביא גם הוא מבכרות צאנו ומחלבהן וישע יהוה אל הבל ואל מנחתו. ואל קין ואל מנחתו לא שעה ויחר לקין מאד ויפלו פניו. ויאמר יהוה אל קין למה חרה לך ולמה נפלו פניך. הלוא אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב לפתח חטאת רבץ ואליך תשוקתו ואתה תמשל בו. ויאמר קין אל הבל אחיו ויהי בהיותם בשדה ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו'.

     אם היה קין הורג את אחיו בגלל סכסוך על מזון או טריטוריה, הוא לא היה שונה מהחיות. אבל קין הורג בגלל מושג מופשט 'בכורה', או זהות, זהותו של הבל עדיפה על זו של אחיו קין כיוון שאלהים העדיף אותו. ובכן, בעל המשל גם הפעם הבין את הפן השלילי של השפה, או כפי שהוא מכנה אותה היכולת להבדיל בין טוב לרע, כאשר היא משתחררת מיעודה לשרת את הגוף.

      כאשר השפה מתנתקת מיעודה, לפי הבנת בעל המשל, היא הופכת לנשק, היא הופכת לרצחנית, היא נעשית מקור הרצחנות האנושית. מספיק אם נביא כמה דוגמאות. מלחמת טרויה לפי הומר פורצת בגלל 'כבוד', פאריס שחטף את הלנה פגע בכבוד האכאיים, המלחמה פורצת בין האכיים לבין הטרויינים על מושג 'כבוד'. לפי טוקידידס המלחמה הפלופונזית פורצת בגלל 'קנאה' של ספרטה באתונה, בגלל 'הגמוניה' של האחרונה, מושגים מופשטים, לא בגלל מזון, ולא טריטוריה.

      ראינו כבר  ש'דעת', השפה בזה לגוף. ראינו שחוה ואדם כאשר נעשים מודעים מתבישים בגופם העירום. ובכן השפה אם לא רותמים אותה בשרות הגוף דורשת לעצמה ריבונות, משמידה את הגוף. קין בעל המודעות מעדיף את המושג המופשט 'בכורה' ובשמה הורג את גופו של אחיו הבל. לפי בעל המשל קין בחר ב'רע', לכן הוא נענש. ראינו שאלהים אומר לקין הזועם שהוא יכול לחטאת הרובץ בפתחו. אבל קין נכנע לחטאת, והורג את הבל.

     המשל יכול היה להשאר בחזקת מקרה. אבל אם אנו משווים משל זה למה שאומר לנו הגל בספרו 'פנומנולוגיה של הרוח' אנו עומדים על חשיבות משל זה.

וכך אומר הגל בספרו זה: 'העצמות שלא העיזה להתמודד עם החיים, יכולה להיות מוכרת כאישיות. אולם אין היא משיגה את האמת של ההכרה, את המודעות העצמית. באותה מידה על העצמות לשאוף למות הזולת, כפי שהיא נאבקת על חייה, כיוון שהזולת אינו לבד'. ובכן לפי הגל האדם משיג מודעות אם הוא הורג את הזולת. ברור שהגל מבטא השקפה קוטבית לזו שבמשל 'קין והבל'. ה'זהות', מושג מופשט תובע קורבן הזולת, המושג המופשט בולע את גוף הזולת.

      אם קודם לא הבנו את פחדיו של בעל המשל ממושגים מופשטים המתנתקים מיעודם לשרת את הגוף, להיטיב עם החיים, הגל מוכיח ממה שיגור בעל המשל. בעיני הגל הגיבור משיג את זהותו בהריגת הזולת, הוא לא נענש על כך כמו קין. בעיני הגל קין הוא הגיבור. למעשה הגל העריץ את פרידריך הגדול, מלך פרוסיה שהתקיף את כל שכניו ללא סיבה נראית לעין, למען גדולה, למען זהות, למען בכורה.

      הזכרנו את האסכולה הראליסטית בימי הביניים שהאמינו שלמושגים עצמאות. למעשה הראליסט המובהק היה אפלטון שנתן לאידיאות עצמאות. ובאמת במדינתו של אפלטון הפילוסופים הם אנשי מלחמה, בדומה לפרידריך הגדול גיבורו של הגל.

    אבל אנו לא צריכים להרחיק כל כך, בימינו השאהידים מוכנים להקריב את גופם למען האמונות שלהם. אנחנו רואים שבעל המשל שהבין את מהות השפה, את הפן החיובי שלה המקנה זהות, יכולת יצירה, אבל הוא הבין גם את הפן המתעתע של השפה המשלה את האדם שהוא זהה עם אלהים, וגם השפה הדורשת לעצמה ריבונות, נעשית רצחנית, בולעת או מחסלת את הגוף.

     על מטרותיו של בעל המשל בשעור הבא.