אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 70 – רצון חופשי

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 70 – רצון חופשי

      לכולנו נדמה ש'רצון חופשי' הוא מובן מאליו. הילד הקטן כבר מכריז שזה רצונו. אבל האדם נמצא במלחמה עם מושג זה, כפי שהוא נמצא במלחמה עם מושג השפה ככלי יצירה. הסיבה לכך היא שלאדם אין שליטה על חוקי הקיום, על ההתרחשויות השרירותיות, ואזי הוא מכריז על מרד נגד הכלי שהוענק לו, הוא רוצה להיות כאיתני הטבע, כמו פאוסט, גיבורו הבדיוני של גיתה. אבל האדם במלחמה כבר מקדמת דנא עם הכלי שהוענק לו, הוא רוצה להיות מתוכנת, חלק מהטבע.

     האדם מקדמת דנא בהתבוננותו בגרמי השמים רצה להדמות להם, חשב שהם נצחיים, התקנא בסדר המופתי שלהם, הוא עדיין לא ידע על החורים השחורים ביקום הבולעים ישויות, הוא עדיין לא ידע שכוכבים מתים, שמטאורים מפציצים גרמי שמים. האדם אף פעם לא נתן לעצמו דין וחשבון שעצם יכולתו להתבונן בגרמי שמים, שמודעותו מעלה אותו על הישויות האלמות ביקום, הוא לא נתן לעצמו דין וחשבון שהשרירותיות שהכלי שהוענק לו הופך את חייו למשמעותיים, שחיים מתוכנתים הם מאד משעממים.

        ה'נחש', הפן האפל של כלי השפה, לפי המטפורה של בעל משל 'עץ הדעת', משלה את האדם על אפשרויות בלתי אפשריים, ולמעשה כלי השפה בסך הכל מאפשר לאדם להתבונן, לרכוש זהות, לרכוש שם, לשפר את חייו. אבל האדם בהסתת ה'נחש', רוצה להדמות לאלוהות, לשנות סדרי עולם. רצון חופשי הוא מוגבל לאפשרויות קיומיות, לא יכול להעניק לאדם ריבונות.

      רצון חופשי הוא בשרות כלי השפה. כלי זה לא יכול לפעל בלי רצון חופשי. אבל מאחר שרצון חופשי הוא מוגבל לא יכול למלא את משאלותיו של האדם, הוא לא מודע לו, או שולל אותו. אין פלא יותר גדול מאשר העובדה שמושג רצון חופשי בכלל לא היה קיים במחשבה היוונית שיהודים כל כך סגדו לה. הרי היוונים האמינו בעולם נצחי, ראו את עצמם חסרי זכות ליצור את עולמם. יצירה בכלל נחשבה בעיניהם פררוגטיבה של האלים, אלים אולימפיים שאף הם לא בראו את העולם, אבל התקנאו ביצורי אנוש ולא רצו שהם יהיו מתחרים שלהם. מספיק לקרא את הטראגדיה של איסכילוס, פרומתיאוס. חצי אל זה נענש על כי העניק לבני אדם אמצעי כמו אש, למען להקל על קיומם.

     ובכן, יהודים שסגדו למחשבה היוונית, לא היו מודעים לפילוסופיה הלשונית שלהם, הטמונה במשלים הפילוסופיים בתנ"ך, לא ידעו שהיוונים היו חסרים את מושג רצון חופשי. לפי החוקר   Albrecht Dihle- The Theory of Will in Classical Antiquity הוא  מספר לנו את העובדה שהיוונים לא הכירו את מושג 'רצון חופשי', רק במאה השניה לספירה, הרופא, הפילוסוף, גלן שם לב לכך, שמושג זה נכנס לנצרות מהתנ"ך, מפרק הבריאה, ששם אלהים בורא את העולם מרצונו החופשי, בורא עולם יש מאין.

       כאשר יהודים עסקו בפילוסופיה הם עסקו בפילוסופיה היוונית, בכלל לא היו מודעים לפילוסופיה הלשונית המהווה את הקוד של התנ"ך. מסיבה זו הוגים כמו פילון האלכסנדרוני רצה בסינתזה בין מחשבת התנ"ך לבין פילוסופית אפלטון, הוא לא הבין את ההבדל המהותי בין מחשבת התנ"ך להשקפה האורגנית של פילוסוף זה. אפילו הרמב"ם ניסה להסביר דברים בתנ"ך לפי פילוסופית אריסטו, ושוב אין ניגוד גדול יותר בין מחשבת התנ"ך לבין ההשקפה הפילוסופית של אריסטו שראה את העולם נצחי, לא נברא כמו בתנ"ך, האלוהות שלו, ה'מניע הבלתי מונע', בסך הכל היה לו תפקיד להניע את העולם הנצחי, הוא לא ברא אותו.

       לשיא של העדר הבנה של הניגוד בין מחשבת התנ"ך לבין המחשבה הגרמנית כמובן אנו מוצאים בעת החדשה, להוציא מהשורה הזו במידה מסוימת של הבנה את רוזנצוויג ואת בובר.

      למען להבין את ההבדל הגדול בין המחשבה הגרמנית ומחשבת התנ"ך מספיק לחזור ללותר שיהודים משום מה, ראו אותו כמזדהה עם התנ"ך כיוון שהוא תרגם אותו לגרמנית. אבל אי הבנת הפילוסופיה הלשונית התנ"כית, גרם לכך שיהודים לא שמו לב לכך שרפורמטור זה אפס את כל ההשקפה התנ"כית, לא רק בגלל ספרי השטנה שלו נגד היהודים, אלא כיוון שהוא ביטל מעשים טובים כבר בתחילת הרפורמציה, ובהמשך שלל 'רצון חופשי'. מחשבתו של לותר נעשתה הקוד התרבותי של גרמניה, של מחשבתה.

     ובכן, אם אמרנו שהיוונים לא הכירו את מושג 'רצון חופשי', הרי לותר הכיר אותו. אבל רפורמטור זה לא רצה בו, כיוון שהוא האמין ב'כוח' כהאמצעי היחידי של האדם. ברור הוא שכבר ב-1517, לותר יצא נגד מעשים טובים. אם כך, הרי אין צורך ביכולת ההבדלה שניתנה לאדם לפי משל 'עץ הדעת'. אבל לותר המשיך בהתנגדותו לכל המערכת המחשבתית, המוסרית של התנ"ך. לשיא התנגדותו של לותר לכל המערכת התנ"כית אנו מוצאים בספרו: Von unfreien Willen . ספר זה 'על העדר רצון חופשי', הוא ספר תשובה לספרו של ארזמוס, שבשם הכנסיה הקאתולית כתב בזכות ה'רצון החופשי'. הכנסיה הקאתולית כמוסר ארצי הבינה שללא רצון חופשי אי אפשר לדרוש מהמאמינים ציות לחוקים.

       לותר תמיד הכריז שהוא ממשיכו של השליח פאול שביטל את החוקים, רק שהוא בהבדל מהשליח, שציפה שינוי בסדרי עולם, לא האמין כבר ששינוי כזה עתיד להתחולל בהקדם. לכן, לותר הסיק מסקנה, שמאחר שישוע בסופו של דבר לא הביא לשינוי סדרי עולם, השטן הוא השליט על העולם הנגלה, עד אחרית הימים כאשר ישוע ינצח אותו. לכן קבע בסוף ספרו הנ"ל שהשטן הוא נסיך העולם.

      בצורה פלאית, היהודים שלא הבינו את הפילוסופיה הלשונית של מורשתם, לא הבינו את הסכנה בהכרזותיו אלו של לותר. אבל לא רק היהודים התעלמו מהדברים המסוכנים האלו של לותר, גם ממשיכיו התעלמו מכך, ורק כאשר התיאולוגיה של רפורמטור זה התגשמה ברייך השלישי, תומס מאן עמד על שורשי רייך אלף השנה בתורת לותר.

       אנו דנים פה ב'רצון חופשי', לא בתיאולוגית לותר. אבל העובדה ששלילת יכולת זו, הובילה למה שהיא הובילה, יכול להצביע על חשיבות מושג זה שבלעדיו יכולת ההבדלה של האדם בין טוב לרע מתבטלת. ואם מבטלים 'רצון חופשי', את יכולת ההבדלה בין טוב לרע, אזי מה שנשאר הוא אמצעי הכוח, נשאר ה'רע'.

      על פילוסופית התנ"ך אפשר לקרא בספרי 'התנ"ך כמשל', העומד להופיע החודש. על הבדלי ההשקפות הנוצרית והתנ"כית, אפשר לקרא בספרי 'קוסמולוגיה ושפה', 'בראשית היה הדבר – האומנם?', 'האדם בורא את עולמו', ועל לותר אפשר לקרא בספרי 'אושוויץ כממלכת פאוסט', ובספרי 'השורשים התיאולוגיים של הרייך השלישי'.

 

 

 

 

 

 

 

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 69 – הזמן הלינארי

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 69 – הזמן הלינארי

      למעשה הזמן הלינארי נכנס למחשבה המערבית דרך פרק א' בספר בראשית, פרק הבריאה. אצל היוונים הזמן היה קשור לגרמי השמים, הוא היה מעגלי. בפרק הבריאה הזמן אינו קשור לגרמי שמים, הוא קשור לשפה, הוא מודד משך קיום. כך נאמר, בראשית פרק א', 3: ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור. וירא אלהים את האור כי טוב ויבדל אלהים בין האור ובין החשך. ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה ויהי ערב ויהי בקר יום אחד'. האור כאן אינני גרם שמים, וחשך וודאי שלא, הוא העדר אור. אנחנו רואים ש'זמן', 'יום' לא קשור לגרמי השמים, הוא קשור לפעילות האור, או משך פעילות האור. השמש, גרם שמים, עדיין לא מוזכר כאן, כאילו האור לא קשור לגרם זה.

      ה'זמן', קשור לשפה הבוראת, הוא מודד משך פעולה, משך פעולת האור נקרא יום, משך העדר האור נקרא לילה.

      משמעות הזמן אינו ברור לאדם עד היום הזה, כיוון שהוא רוצה לראות את הזמן כישות, ולמעשה מתעלם ממה שמסופר בפרק הבריאה שהזמן הוא בסך הכל מודד של משך פעילות. ניטשה זיהה את הזמן עם 'מוות', ואין אי הבנה גדולה יותר. הזמן בסך הכל מודיע שמשך פעילותו של האדם נגמר. הקיום הוא פעילות. האדם המת חדל לפעל. הזמן יכול לאמד את משך פעילות הנפטר.

      עד כמה שמושג הזמן אינו ברור לאדם אנחנו יכולים לראות מכך, שעד היום מצטטים את אוגוסטינוס שבווידויים שלו אומר, שהוא יודע מהו 'זמן', אבל כאשר מבקשים ממנו להסביר מושג זה אין לו תשובה. אבל אוגוסטינוס במקום אחר אומר שלפני הבריאה לא היה זמן. באמירה זו יש אינטואיציה נכונה, אם היה אוגוסטינוס מסיק מכך על מהות הזמן. ברור שלפני הבריאה, לפני פעילות לא היה צורך בזמן מודד. באיין אין זמן, כיוון שאיין פירושו העדר פעולה. אבל אוגוסטינוס לא הסיק מהאינטואיציה שלו לגבי מושג הזמן. העובדה שעד היום כל אלו העוסקים בזמן חוזרים על דבריו של אוגוסטינוס בווידויים שלו, מצביע על כך שעד היום מושג זה סתום לפני האדם.

     מודד הזמן נחוץ לאדם כדי לאמוד את פעילותו. אבל האדם באמצעות מודד הזמן גם אומד את פעילות גרמי השמים. המדע כולו מבוסס על כך שהאדם מסוגל לאמוד את משך פעילות של היסודות ביקום. היצירה האנושית אפשרית רק אם האדם קוצב לפעילויותיו משך קצוב. פעילות מכנית לא יוצרת. לכן בדבר הרביעי מתוך עשרת הדברות אלהים קוצב את פעילותו של האדם לששה ימים, ומצווה על יום מנוחה, למען שפעילותו של האדם לא תיהפך למכנית. אבל גם ביקום לכל הישויות הוקצבו משכים מוגבלים. היוונים חשבו שגרמי השמים הם נצחיים, ואנו יודעים היום שגם גרמי השמים משך פעילותם קצובה.

       ביקום הפעילות של הישויות היא קצובה, אבל מושג הזמן הוא מושג לשוני. השפה האנושית המעניקה לאדם מודעות, התבוננות, מאפשרת לו לאמוד את משך פעילויות היסודות ביקום, ובצורה כזו ליצור מדע. אבל אחד הדברים החשובים ביותר הוא שמודד הזמן יוצר את הזכרונות שלנו. פעילות האדם שנגמרה מאוכסנת על-ידי מודד הזמן בזכרון. אם פעילותו של האדם היתה מכנית, לא קצובה, אי אפשר היה לאכסן אותה בזכרון. הזמן לא רק מבשר על תחילת פעילות, הוא מבשר גם על סיום פעילות. הזמן מאכסן את הפעילויות שהסתימו בגנזך הזכרון.

     הזכרון יכול לאכסן רק פעילויות קצובות, תמונות קצובות. הפעילויות  הן שמיות. אנחנו שולפים מהזכרון את שמות הפעילויות, לא את הפעילות עצמה, דבר זה מאפשר לאדם להחיות דרך השם את הפעילות. כנראה שגם לחיות יש מושגים, כך הן לומדות מנסיון על סכנות. יש לשער שההבדל בין המושגים של החיות, לבין זכרונות שמיים אצל האדם, הוא בכך שהאדם יכול להחיות את הפעילות בסיוע השם.

     אנחנו יכולים ללמוד מפרוסט על החיאת פעילויות שמיות. פרוסט יצא 'בחפוש הזמן האבוד', כך כנה את יצירתו. ברור שפרוסט לא יכול היה למצא את הזמן האבוד שהוא לא מהות אלא מודד. פרוסט יצא להעלות מהזכרון פעילויות שמיות שהסתימו, והוא החיה אותן בכתב, בספריו. אם פרוסט לא היה מחיה את פעילויותיו השמיות שנגמרו, הן היו נגוזות עם מותו. במקרה של פרוסט הכתב קיבע את פעילויותיו שנגמרו.

     אנחנו יודעים על קיום לפני הולדתינו מסיפורים בעל פה, או מכתבים שקיבעו התרחשויות. עמים שהושמדו, שלא נותרו עדים להתרחשויות שלהם, או לא קיבעו אותן בכתב, כאילו לא היו קיימים. הזכרנו שהיוונים לא זכרו את ראשיתם, כיוון שלא קיבעו את ראשית תולדותם בכתב.

     'זמן' מודד אין לו קיום עצמאי, הוא רק נספח להתרחשויות, לפעילויות. לכן זמן לא קיים ב'אין', כאשר אין פעילות. ברצף אין מקום ל'זמן', היכול לאמוד רק פעילויות קצובות. ב'נצח', שהוא רציפות, אין מקום לזמן. אבל בנצח גם אין חיים, כיוון שחיים, קיום, הוא פעילות קצובה. לכן בתנ"ך שאימץ פעילות קצובה, אין עולם חלופי עם חוקים אחרים, יש רק עולם נגלה והנצח הוא בשרשרת הדורות.

      שרשרת הדורות הוא בהתאם לזמן לינארי. הזמן הלינארי מאפשר פעילות מתמשכת,  בהבדל מהזמן המעגלי העוצר פעילות מתמשכת. אפילו שם האלוהות 'אהיה אשר אהיה' מצביע על עתידנות מתמשכת, מתאים לזמן הלינארי.

     קיימות השקפות היסטוריות על מות תרבויות, או משך קצוב לתרבויות. ובאמת תרבויות נעלמו. אבל זמן לינארי מתאים לעיקרון התנ"כי של התחלות חדשות. לא רק שרשרת הדורות מתאים לזמן לינארי, הוא גם מאפשר שרשרת התחדשות תרבותית. מושגים אלו 'זמן לינארי', 'התחלות חדשות', אולי מסביר ומצביע על ההתחדשויות ההיסטוריות של בני ישראל.

 

 

אומיברסיטה ווירטואלית – שעור 68 – הכתב המקבע

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 68 – הכתב המקבע את השפה הנעלמת

     מחשבת התנ"ך שאימצה את השפה ככלי בריאה של העולם, ככלי יצירה בידי האדם, אימצה גם את הכתב, הכריזה עליו ככתב אלוהי, כפי שראינו שנאמר כך בספר שמות פרק ל"ב 1. מחשבת התנ"ך הבינה שאת השפה הנעלמת יש לקבע בכתב. האם הכתב הוא המצאה אנושית או שמא הוא חלק מהאינפורמציה היקומית. עובדה שה-DNA מנחיל את עצמו באותיות. למען שיווצר קוד ביאולוגיה יש לסכם אותו באותיות.

      ובכן, הכתב הוא כלי מקבע בעולם הביאולוגי, היכולות הכלולות ב-DNA מסוכמות באותיות ובצורה כזו מונחלות לילוד. אנחנו שוב יכולים לשאל את השאלה מדוע אם כך הרכש האנושי, המידע האנושי לא מונחל, גם אם הוא מסוכם מקובע באותיות, בכתב. ניסינו לתת לשאלה זו השערות, בשעור הקודם. נזכיר כאן את אחת ההשערות, יכול להיות שרק בצורה כזו, שהאדם חייב להתחיל מחדש הוא יכול להיות ישות יוצרת, לא מתוכנתת, הוא יכול להיות ישות אוטונומית היוצרת את עולמה מחדש.

      ועשכיו נשאלת השאלה אם הכתב הוא כל כך חשוב לקיבוע השפה הנעלמת, מדוע עמים התנגדו לו, כמו היוונים ויותר מאוחר עמים אחרים, נזכיר כאן רק את רוסו. היוונים גם לא ראו את השפה ככלי יצירה, העולם נראה היה להם כחקוי של דפוסים, אידיאות נצחיות. ברור שהיוונים לא היו משלימים עם תורת האבולוציה, עם מדע האינפורמציה, ההתנגדות לכתב שייך לנטיה זו של היוונים להיות אורגניים, להיות מתוכנתים ולא מתכנתים.

      היוונים באמת היו אוטוכטוניים, ז.א. לא זכרו את ראשיתם, גם לא היה להם מידע היסטורי על ראשיתם. יש להניח שהרבה דברים שמיחסים ליוונים היו חקויים של תרבויות בסביבתם. כך גם הכתב לא הומצא על-ידי היוונים, הם אימצו את הכתב הפיניקי בתקופה די מאוחרת, במאה ה-8 או ה-7, הם נשארו עוינים לכלי זה. מבחינה זו יש הבדל עקרוני בין העברים לבין היוונים, העברים לא רק שהיו מודעים לראשיתם, הם נדדו ממרכז תרבותי אחד, כמו אור כשדים, מרכז שומרי אכדי, דרך מרכזים של החתים, של הפיניקים, של הכנעניים ולבסוף דרך המרכז המצרי. כל העמים האלו המוזכרים היו בעלי כתב.

      לא נאמר על העברים שהם המציאו את הכתב, אבל ראינו שהם קידשו את הכתב. לעומתם היוונים האוטוכטוניים רצו כל הזמן לחזור למצב לא מודע, רצו לחזור למצב אורגני, לכן גם הכתב שאותו רכשו מאחרים נשאר זר להם. על רקע זה נבין מה שנאמר בדיאלוג פיידרוס על הכתב.

     וכך מבטא אפלטון בדיאלוג פיידרוס את יחסו לכתב: 'בעיר מצרית בשם ניאוקראטיס היה אל עתיק בשם תות… והוא המציא אומנויות רבות, כמו אריתמטיקה, גאומטריה אסטרונומיה… אבל המצאתו הגדולה היתה המצאת האותיות. באותה תקופה האל תמוז היה המלך על כל מצרים, והוא גר בעיר הגדולה של מצרים העליונה, שההלנים קראו לה תבס, והאל הזה נקרא בפיהם של המצרים אמון. תות בא אליו והראה לו את המצאותיו, ורצה שהמצרים יהנו מהם. הוא פירט אותם, ותמוז שאל על השימוש בהם, שיבח כמה ושלל אחרים… אבל כאשר הגיעו לאותיות תות טען שהן יהפכו את המצרים לחכמים יותר וישפרו את זכרונם…. תמוז השיב לו, ממציא של אומנויות לא תמיד הוא שופט טוב על המצאותיו… המצאתך תיצור שיכחה בנפשותיהם של הלומדים, כיוון שהם לא ישתמשו בזכרון שלהם, הם יסתמכו על כתבים חיצוניים…'. אפלטון ממשיך ואומר שהמצאתו של תות תשמר אצל המצרים לא את המציאות האמיתית, אלא רק צורה כוזבת שלה, כתב הוא כמו ציור אלם. אפלטון מעדיף שדברים יהיו כתובים על הנפש, ולא בצורה מלאכותית בחוץ.

      ובכן מתשובת אפלטון ברור שהוא חוזר לאמונתו של סוקראטס שמידע נמצא  באדם שיש רק לילד אותו, הוא מעדיף שהמידע יהיה כתוב בנפש. שוב לפנינו ההשקפה האורגנית, השאיפה של האדם להיות מתוכנת ולא מתכנת.  

      אפשר גם להסביר את הסיבה שהיוונים לא ראו בכתב דבר חשוב, הסיבה לכך היתה שהם הרגישו את עצמם אורגניים, אוטוכטוניים והכתב נראה היה בעיניהם דבר מלאכותי, כפי שאומר את זה אפלטון במשל על האל תות. בהבדל מהיוונים העברים היו מודעים לראשיתם, הם גם היו נוודים. שתי עובדות אלו מסבירים מדוע העברים ייחסו חשיבות כזו לכתב.

      נוודים העוברים בשטחים מיושבים הם זרים, או גרים. למען לשמר את זהותם הם זקוקים למסמכים במובן עכשוי. אנחנו יכולים ללמוד ממקרה יהודה ותמר בספר בראשית, פרק ל"ח. יהודה הבא אל כלתו, המתחזה לזונה, מתבקש ממנה להשאיר אצלה את חותמתו. מחפירות ארכיאולוגיות ידוע על קיום חותמות. אבל יהודה שהוא זר במקום זקוק למסמך זה יותר מאחרים.

       עובדה זו של יהודה מסביר לנו גם התופעה שהעברים שיצאו ממרכזים תרבותיים שהכירו את הכתב, למען לשמור על זהותם נשאו את ירושתם התרבותית בכתב. יש לשער שהעברים שירדו למצרים נשאו אתם את ירושתם התרבותית בכתב, זה מסביר את התופעה שהם לא התבוללו בתרבות המצרית, זה גם מסביר תופעה נוספת, שהעברים לא אימצו את הכתב ההיארוגליפי המצרי אלא השתמשו בכתב הכנעני פיניקי.

     יש לשער שלא רק אצל היהודים המאוחרים הכתבים המקודשים החליפו אצלם טריטוריה, זהות, כנראה זה היה המצב של העברים שאף הם נשאו את ירושתם התרבותית בכתובים, ואלו החליפו אצלם את הטריטוריה.

      חוקרים עוינים למחשבת התנ"ך, בעיקר חוקרים לותרניים, התעלמו מהירושה ההיסטורית שנשמרה בספר בראשית, על קדמות התרבות העברית. 

 

 

 

 

 

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 67 – המוח- החד-פעמי

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 67 – המוח החד-פעמי, המודעות החד-פעמית, ההתבוננות החד-פעמית, ערך ההתחלות החדשות בתנ"ך

      בשעור הקודם דברנו על כך שהמוח, האבר המפותח ביותר ביקום, מעבד את האינפורמציה הנקלטת על-ידי הקולטנים באונות הקדמיות. אבל פרי שתוף פעולה זו, יצירת השפה המאפשרת מודעות, המאפשרת התבוננות, המאפשרת יצירה, לא מנחיל את עצמו בדומה ל-DNA . נשאלת השאלה מדוע? ידוע שחוקר המינים בסוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19, למרק, חשב שמידע שהאדם רוכש מנחיל את עצמו, דבר שהוכיח את עצמו כלא נכון.

     שאלה זו מדוע המידע לא מנחיל את עצמו נשארה בלתי פתורה. ננסה כאן להעלות כמה השערות, לא ודאיות. העובדה שהמידע הנרכש ע"י האדם משתוף פעולה בין האינפורמציה הנקלטת במוח האנושי, לבין מעבדת המוח לא מנחיל את עצמו, הסיבה לכך יכולה להיות שאם היא היתה מונחלת היא היתה הופכת למתוכנתת, אם ככה הרכש לא היה יותר פרי אוטונומיה, פרי רצון חופשי, פרי תכנות. המידע המונחל בצורה כזו היה מאבד את תכונותיו המיוחדות. אם היה המידע מנחיל את עצמו, נעשה מתוכנת האדם היה אולי מאבד את השליטה עליו, כפי שאין לו שליטה על ה-DNA.

     עובדה זו שהמידע לא מנחיל את עצמו, מזים את השערותיו של סוקראטס הטוען שהילוד הוא כבר בעל המידע שרק צריך לילד אותו. עובדה זו גם מזימה את השערותיו של לייבניץ שהאדם הוא מונדה, ישות המכילה כבר את כל המידע. אותו דבר אמור לגבי קאנט, אשר דיבר על מושגים א-פריוריים, כמו מושג מרחב וזמן. עובדה זו גם מזימה את כל הנטיות האורגניות של הוגים הרוצים להיות מתוכנתים, לאלו שייך אפלטון שרצה להיות אורגני, גם הוגים ומשוררים לותרניים כמו גיתה, שרצה להיות אורגני ואחרים. כל אלו גם לא לוקחים בחשבון שבמקרה כזה יאבדו את כל היתרונות האנושיים שלהם, כיוון שהישויות האורגניות המתוכנתות ביקום אין להן מודעות, אין להן יכולת של התבוננות.

     בתנ"ך יש לנו רמזים להבנה שעולמו הלשוני, התרבותי של האדם צריך כל הזמן להנתק, להתחיל מחדש, להתחדש. ברור במה שמרומז בתנ"ך לא נותן לנו ידיעה מדויקת. כפי שכבר הזכרנו הוגי התנ"ך עדיין לא ידעו כמו האחרים בזמנם, שמרכז החשיבה האנושית היא באמצעות המוח ולא הלב או הכליות. אבל נראה שהאינטואיציה המחשבתית בתנ"ך פעלה גם בנידון. עיקרון ההתחדשות הוא אחד העקרונות החשובים ביותר של מחשבת התנ"ך. עלינו גם להיעזר במשל מגדל בבל, המכיל אינטואיציה השוללת שפה אחת של אנשי שנער.

    משל מגדל בבל מספר לנו שאנשי שנער רצו בשפה אחת, דבר שאלהים התנגד לו, הוא בלל את שפתם. כנראה שהבלשן חומסקי שייך לאנשי שנער, כיוון שהוא הושפע מהמחשבה האורגנית הגרמנית, ורואה את השפה תוצר של גן ביאולוגי. חומסקי טוען שהגן הזה מכיל דקדוק לשנוי משותף לכל בני האדם. הוא רק לא רוצה להודות בכך שלשפות שונות דקדוקים שונים. אבל מה שיותר לא מתקבל על הדעת היא העובדה שקיימות לשונות רבות, כפי שמסופר במשל מגדל בבל. אם חומסקי כאיש שנער היה צודק, אזי היתה צריכה להיות שפה אחת לכל האנושות, כפי שבני הבקעה הזו רצו. אבל משל מגדל בבל באינטואיציה הבין שרק ע"י שפות רבות תשמר הדיפרנציאציה, עיקרון הבריאה. שפה אחת פירושה בטול הדיפרנציאציה.

     העובדה שידע השפה לא מונחלת לילוד, הסיבה לכך יכולה להיות שיש לברא או ליצור אותה מחדש. עובדה זו אולי מסבירה את עיקרון ההתחלות החדשות בתנ"ך, כפי שידוע תחילת תולדות העברים מתחילה עם האמירה לאברהם: 'לך לך מארצך..'. האם הסיפור הזה על אברהם הוא משל, או היסטוריה, קשה לענות. אבל עיקרון ההתחלות החדשות חוזר על עצמו בתולדות העברים. יציאת מצרים שוב היא התחלה חדשה. לפי השקפה זו על 'התחלות חדשות', יש להניח שהתנ"ך באינטואיציה הבין שתרבות נוצרת על-ידי התחלות חדשות. עמים אוטוכטוניים, אלו שלא היו מודעים להתחלה שלהם התקשו ליצור דברים חדשים.

     אנחנו לא צריכים להתעלם מהעובדה שיכולת ליצור שפה היא גנטית אצל האדם, אבל יצירתה תלויה התפתחות בהדרגתיות של המוח אצל הילוד, תלויה בהתארגנות היחיד בקהילה, כיוון שיצירה זו היא קהילתית. כל מה שהשפה מאפשרת לאדם בהמשך, מודעות, זהות, התבוננות, יצירה, הם תוצר קהילתי. אם קהילה נכחדת השפה ותרבותה נכחדים יחד אתה, אלא אם היא כתובה ומונחלת לקהילה אחרת בכתב.

     כפי שראינו כבר בדבר הרביעי מתוך עשרת הדברות האדם מצווה לברא את עולמו, בדומה לאלהים שברא את העולם. הרי אלהים יכול היה לתכנת את עולמו של האדם, כפי שהוא תכנת את גופו על-ידי ה-DNA . אבל עולמו הלשוני של האדם הוא פרי יצירתו, אם הוא לא יוצר אותו הוא לא קיים. ילד שנעזב ביער לבד למרות שיש לו יכולת לשפה, לא מדבר, כיוון שהוא זקוק לזולת, לקהילה ליצור את השפה.

      העולם הלשוני שהאדם בורא, הוא בחלקו ווירטואלי, לא מוחשי, לכן היחיד זקוק לערבות הקהילה שאכן יצירותיו תקפות. כבר השפה עצמה היא יצירה ווירטואלית קיימת רק באשור הקהילה. וודאי שיצירות השפה, כמו ערכים, מוסדות, זהות, הם ווירטואליים, לא מוחשיים. זו גם יכולה להיות אחת הסיבות שהעולם הלשוני הווירטואלי הזה לא מונחל, הוא חד-פעמי ויש ליצור אותו כל פעם מחדש.

    למרות שהאדם מקדמת דנא רצה שישות ווירטואלית כמו הנשמה תשרוד את הגוף הכלה, הוא פוחד מעולמו הלשוני הרפאי ומתגעגע שעולמו יהיה מוחשי, מתוכנת, אורגני. התנ"ך שאימץ את העולם הלשוני הווירטואלי קבע שההשגחה ערבה לעולם זה, שההשגחה מצווה על האדם לברא את עולמו הלשוני, שההשגחה מצווה על היחיד, על העברים כעם להתחיל כל פעם מחדש.

    למען שהעולם הלשוני הווירטואלי יהיה יותר מוחשי, התנ"ך גם קידש את הכתב. וכך נאמר בספר שמות, פרק ל"ב, 1: 'ויפן וירד משה מן ההר ושני לחת העדות בידו לחת כתבים משני עבריהם מזה ומזה הם כתבים. והלחת מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלחות'. אם אי אפשר להנחיל את העולם הלשוני הווירטואלי, עולם זה אם הוא מקובע בכתב יכול להיות מונחל מקהילה לקהילה. האדם מודע לכך שהרכש שלו שהוא צבר במשך חייו לא מונחל לצאצאיו, לכן האדם שואף לסכם את עולמו שנרכש על-ידו בכתובים.

 

 

 

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 67

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 67 – המוח החד-פעמי, המודעות החד-פעמית, ההתבוננות החד-פעמית, ערך ההתחלות החדשות בתנ"ך

      בשעור הקודם דברנו על כך שהמוח, האבר המפותח ביותר ביקום, מעבד את האינפורמציה הנקלטת על-ידי הקולטנים באונות הקדמיות. אבל פרי שתוף פעולה זו, יצירת השפה המאפשרת מודעות, המאפשרת התבוננות, המאפשרת יצירה, לא מנחיל את עצמו בדומה ל-DNA . נשאלת השאלה מדוע? ידוע שחוקר המינים בסוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19, למרק, חשב שמידע שהאדם רוכש מנחיל את עצמו, דבר שהוכיח את עצמו כלא נכון.

     שאלה זו מדוע המידע לא מנחיל את עצמו נשארה בלתי פתורה. ננסה כאן להעלות כמה השערות, לא ודאיות. העובדה שהמידע הנרכש ע"י האדם משתוף פעולה בין האינפורמציה הנקלטת במוח האנושי, לבין מעבדת המוח לא מנחיל את עצמו, הסיבה לכך יכולה להיות שאם היא היתה מונחלת היא היתה הופכת למתוכנתת, אם ככה הרכש לא היה יותר פרי אוטונומיה, פרי רצון חופשי, פרי תכנות. המידע המונחל בצורה כזו היה מאבד את תכונותיו המיוחדות. אם היה המידע מנחיל את עצמו, נעשה מתוכנת האדם היה אולי מאבד את השליטה עליו, כפי שאין לו שליטה על ה-DNA.

     עובדה זו שהמידע לא מנחיל את עצמו, מזים את השערותיו של סוקראטס הטוען שהילוד הוא כבר בעל המידע שרק צריך לילד אותו. עובדה זו גם מזימה את השערותיו של לייבניץ שהאדם הוא מונדה, ישות המכילה כבר את כל המידע. אותו דבר אמור לגבי קאנט, אשר דיבר על מושגים א-פריוריים, כמו מושג מרחב וזמן. עובדה זו גם מזימה את כל הנטיות האורגניות של הוגים הרוצים להיות מתוכנתים, לאלו שייך אפלטון שרצה להיות אורגני, גם הוגים ומשוררים לותרניים כמו גיתה, שרצה להיות אורגני ואחרים. כל אלו גם לא לוקחים בחשבון שבמקרה כזה יאבדו את כל היתרונות האנושיים שלהם, כיוון שהישויות האורגניות המתוכנתות ביקום אין להן מודעות, אין להן יכולת של התבוננות.

     בתנ"ך יש לנו רמזים להבנה שעולמו הלשוני, התרבותי של האדם צריך כל הזמן להנתק, להתחיל מחדש, להתחדש. ברור במה שמרומז בתנ"ך לא נותן לנו ידיעה מדויקת. כפי שכבר הזכרנו הוגי התנ"ך עדיין לא ידעו כמו האחרים בזמנם, שמרכז החשיבה האנושית היא באמצעות המוח ולא הלב או הכליות. אבל נראה שהאינטואיציה המחשבתית בתנ"ך פעלה גם בנידון. עיקרון ההתחדשות הוא אחד העקרונות החשובים ביותר של מחשבת התנ"ך. עלינו גם להיעזר במשל מגדל בבל, המכיל אינטואיציה השוללת שפה אחת של אנשי שנער.

    משל מגדל בבל מספר לנו שאנשי שנער רצו בשפה אחת, דבר שאלהים התנגד לו, הוא בלל את שפתם. כנראה שהבלשן חומסקי שייך לאנשי שנער, כיוון שהוא הושפע מהמחשבה האורגנית הגרמנית, ורואה את השפה תוצר של גן ביאולוגי. חומסקי טוען שהגן הזה מכיל דקדוק לשנוי משותף לכל בני האדם. הוא רק לא רוצה להודות בכך שלשפות שונות דקדוקים שונים. אבל מה שיותר לא מתקבל על הדעת היא העובדה שקיימות לשונות רבות, כפי שמסופר במשל מגדל בבל. אם חומסקי כאיש שנער היה צודק, אזי היתה צריכה להיות שפה אחת לכל האנושות, כפי שבני הבקעה הזו רצו. אבל משל מגדל בבל באינטואיציה הבין שרק ע"י שפות רבות תשמר הדיפרנציאציה, עיקרון הבריאה. שפה אחת פירושה בטול הדיפרנציאציה.

     העובדה שידע השפה לא מונחלת לילוד, הסיבה לכך יכולה להיות שיש לברא או ליצור אותה מחדש. עובדה זו אולי מסבירה את עיקרון ההתחלות החדשות בתנ"ך, כפי שידוע תחילת תולדות העברים מתחילה עם האמירה לאברהם: 'לך לך מארצך..'. האם הסיפור הזה על אברהם הוא משל, או היסטוריה, קשה לענות. אבל עיקרון ההתחלות החדשות חוזר על עצמו בתולדות העברים. יציאת מצרים שוב היא התחלה חדשה. לפי השקפה זו על 'התחלות חדשות', יש להניח שהתנ"ך באינטואיציה הבין שתרבות נוצרת על-ידי התחלות חדשות. עמים אוטוכטוניים, אלו שלא היו מודעים להתחלה שלהם התקשו ליצור דברים חדשים.

     אנחנו לא צריכים להתעלם מהעובדה שיכולת ליצור שפה היא גנטית אצל האדם, אבל יצירתה תלויה התפתחות בהדרגתיות של המוח אצל הילוד, תלויה בהתארגנות היחיד בקהילה, כיוון שיצירה זו היא קהילתית. כל מה שהשפה מאפשרת לאדם בהמשך, מודעות, זהות, התבוננות, יצירה, הם תוצר קהילתי. אם קהילה נכחדת השפה ותרבותה נכחדים יחד אתה, אלא אם היא כתובה ומונחלת לקהילה אחרת בכתב.

     כפי שראינו כבר בדבר הרביעי מתוך עשרת הדברות האדם מצווה לברא את עולמו, בדומה לאלהים שברא את העולם. הרי אלהים יכול היה לתכנת את עולמו של האדם, כפי שהוא תכנת את גופו על-ידי ה-DNA . אבל עולמו הלשוני של האדם הוא פרי יצירתו, אם הוא לא יוצר אותו הוא לא קיים. ילד שנעזב ביער לבד למרות שיש לו יכולת לשפה, לא מדבר, כיוון שהוא זקוק לזולת, לקהילה ליצור את השפה.

      העולם הלשוני שהאדם בורא, הוא בחלקו ווירטואלי, לא מוחשי, לכן היחיד זקוק לערבות הקהילה שאכן יצירותיו תקפות. כבר השפה עצמה היא יצירה ווירטואלית קיימת רק באשור הקהילה. וודאי שיצירות השפה, כמו ערכים, מוסדות, זהות, הם ווירטואליים, לא מוחשיים. זו גם יכולה להיות אחת הסיבות שהעולם הלשוני הווירטואלי הזה לא מונחל, הוא חד-פעמי ויש ליצור אותו כל פעם מחדש.

    למרות שהאדם מקדמת דנא רצה שישות ווירטואלית כמו הנשמה תשרוד את הגוף הכלה, הוא פוחד מעולמו הלשוני הרפאי ומתגעגע שעולמו יהיה מוחשי, מתוכנת, אורגני. התנ"ך שאימץ את העולם הלשוני הווירטואלי קבע שההשגחה ערבה לעולם זה, שההשגחה מצווה על האדם לברא את עולמו הלשוני, שההשגחה מצווה על היחיד, על העברים כעם להתחיל כל פעם מחדש.

    למען שהעולם הלשוני הווירטואלי יהיה יותר מוחשי, התנ"ך גם קידש את הכתב. וכך נאמר בספר שמות, פרק ל"ב, 1: 'ויפן וירד משה מן ההר ושני לחת העדות בידו לחת כתבים משני עבריהם מזה ומזה הם כתבים. והלחת מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלחות'. אם אי אפשר להנחיל את העולם הלשוני הווירטואלי, עולם זה אם הוא מקובע בכתב יכול להיות מונחל מקהילה לקהילה. האדם מודע לכך שהרכש שלו שהוא צבר במשך חייו לא מונחל לצאצאיו, לכן האדם שואף לסכם את עולמו שנרכש על-ידו בכתובים.