אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 63 – האם הפער בין הדתות הצטמצם עם הפענוח של פרופ' קנוהל את 'חזון גבריאל'.

     השעור הזה הוא סטיה מהעסוק במשלים הפילוסופיים של התנ"ך, בגלל הכתבה שהופיע ב'הארץ' (7 ביולי 2008), על פענוח 'חזון גבריאל', על-ידי פרופ' קנוהל, והטענה שגלוי זה מצמצם את הפער בין יהדות לנצרות. טענה זו מצביעה על אי הבנת היהדות התנ"כית ואי הבנת הנצרות. הנצרות לא נחלקה מיהדות בגלל הסיפור המשיחי של ישוע מארץ יהודה, שדומים לו היו רבים בה, כפי שמעיד על כך גם יוספוס. הנצרות נחלקה מהיהדות בגלל הפרשנות שנתנו שני השליחים פאולוס ויוחנן לסיפור.

     אם הטענה שלנו על המשלים הפילוסופיים הלשוניים היתה שהם נוצרו על-ידי יוצאי מצרים, מיחידים רב תרבותיים, את אותו דבר אפשר להגיד על ביסוס הנצרות, שהיא נוצרה על ידי שני השליחים פאול ויוחנן שהיו רב-תרבותיים, בעלי השכלה יוונית ועברית. שני השליחים האלו הבינו יותר טוב את הפילוסופיה הלשונית של התנ"ך, פילוסופיה שהפכה לקוד התרבותי שלה, מיהודים שורשיים בארץ יהודה, כיוון שהיתה להם פרספקיבה מתרבות קוטבית לה, התרבות היוונית, והם תקפו אותה בגרעין שייחד אותה.

        הנצרות התבססה על 'האגרת אל הרומיים' של פאולוס ועל בשורת יוחנן, בעיקר על הפרק הראשון של שליח זה. ללא פרשנות פילוסופית זו של שני האישים האלו, סיפורו של הנביא או הגורו ישוע, מארץ יהודה היה נשאר עלום, כמו סיפורים דומים לשלו.

       אם יהודים לא הבינו ולא עסקו במשל 'עץ הדעת', השליח פאולוס הבין שמשל זה הוא גרעין המחשבה התנ"כית, גרעין הפילוסופיה שלה, כיוון שהוא הבין שמשל זה כולל השקפה קוטבית להשקפה היוונית, שהמשל מניח שלאדם רצון חופשי, יכולת ההבדלה בין טוב לרע, רכישת הדעת מקנה לאדם מודעות, המחייבת אותו לאחריות, מקנה לו מודעות על היותו סופני. שני דברים שפאולוס לא רצה בהם, הוא לא רצה להיות אחראי על מעשיו, כפי שהוא אומר את זה ב'אגרת אל הרומיים', הוא רצה בנצחיות. וכך אומר פאולוס בפרק ז' 18: 'כי ידעתי אשר בי בבשרי לא ישכן טוב כי רצה אני לעשות הטוב ולא אמצא. כי אינני עשה הטוב אשר אני רצה כי אם הרע אשר אינני רצה אותו אני עשה. ואם את אשר לא רציתי אני עשה לא עוד אני הפעל כי אם החטא שכן בקרבי…אוי לי האדם העני מי יצילני מגוף המות הזה'. ראינו שהרגשת חטא קיומי כזה שפאולוס מזכיר מצאנו אצל הפילוסוף אנכסימנדר, היא לא היתה יהודית. ההשקפה היוונית שהוא הכיר גם לא הטילה עליו אחריות, סיפקה לו אמונה בנצחיות העולם, במידה מסוימת נצחיות הנשמה.

        אבל פאולוס היה גם יהודי לכן רצה לעגן את משאלותיו בגרעין היהודי על-ידי עיוות שלו, טענה שהזוג הראשון כתוצאה ממרדו באסור לאכל מפרי העץ, הכניס את המוות לעולם, בהתעלמו מכך שחוה ואדם בגן-עדן היו מוותיים, כיוון שהם טרם אכלו מפרי עץ החיים, שהם רק נעשו מודעים למוות כתוצאה מהאכילה מעץ הדעת. כל הפרשנות הזו של פאולוס היתה תוצאה של צורך אישי, כפי שאנו רואים מהודוי שלו. למטרה אישית זו פאולוס רתם את ההשגחה, מושג תנ"כי, שלא היה מוכר ליוונים, שהיא תביא לשינוי סדרי עולם, שתסיר ממנו אחריות, את הצורך למלא אחרי חוקי ההלכה,  תחזיר את הנצחיות. ולשם כך הוא עשה שימוש בסיפור המשיחי של ישוע.

       ובכן לא ישוע היהודי מארץ יהודה שנצלב ע"י הרומאים, כיהודים רבים בזמנו, שטען שלא בא לבטל את החוקים (מתי, פרק ה'), גרם למהפכה הדתית, פרשנותו של פאולוס, שנטרל את הפילוסופיה הלשונית התנ"כית, בבטלו את משל 'עץ הדעת', בהביאו לעולם ההלניסטי הטראגי, את האלוהות המיטיבה, 'ההשגחה', שהקריבה את בנה למען גאולת העולם, הוא המיסד של הדת החדשה, יחד עם יוחנן, שמיד נרחיב את הדיבור עליו.

     אם פאולוס ניטרל את משל 'עץ הדעת', בצורה זו ניטרל את הפילוסופיה הלשונית התנ"כית, השליח יוחנן הפך את היוצרות בפרק הבריאה, הכלי, השפה, שאלהים באמצעותה ברא את העולם הפך לריבון בבשורה שלו. וכך אומר יוחנן בפרק א' 1 בבשורתו: 'בראשית היה הדבר והדבר היה את האלהים והוא הדבר היה אלהים…..והדבר לבש בשר ןישכן בתוכנו ואת כבודו ראינו ככבוד בן יחיד לאביו מלא חסד ואמת…' ובכן ה'דבר', השפה קדמה לאלהים והיא לבשה בשר בדמות ישוע. ואם בתחילה יוחנן אומר שה'דבר' היה אלהים, הוא מתכון לישוע. וכך הוא אומר בהמשך בפסוק 18: 'את האלהים לא ראה אדם מעולם והבן היחיד בחיק האב הוא הגיד תכונתו'. ובכן ה'דבר', השפה, הפכה לישוע, היא לא יותר כלי אלא ריבון ובתור כזו היא יכולה לשנות סדרי עולם.

      ברור שישוע היהודי מארץ יהודה לא היה מעיז להגיד על עצמו שהוא הראשית, שהוא ה'דבר', השפה, והוא מחליף את האלוהות שאף אחד לא ראה. באמירות אלו של השליח יוחנן נמצא השבר של הדת החדשה עם יהדות. השבר לא התהווה בסיפור על ישוע היהודי מארץ יהודה, אלא מהפרשנויות של שני השליחים לסיפור. הם עגנו את התיאולוגיות שלהם בפילוסופיה הלשונית התנ"כית, פאולוס במשל 'עץ הדעת', יוחנן במשל הבריאה שראה את העולם תוצר כלי השפה, האינפורמציה היקומית. יוחנן ברוב תחכומו הפך את כל משמעות משל הבריאה. ה'דבר', השפה אצלו נעשתה מוחשית, נעשתה ישוע, היא לא היתה יותר ישות נעלמת, וגם האלוהות הנעלמת נעשתה בשר.

    עד היום אלו החוזרים לראות את העולם כפרי האינפורמציה, חוזרים ומצטטים את הפסוק הזה של יוחנן, מבלי להבין שהוא לקח את מה שנאמר בפרק א' של ספר בראשית, ושינה את כל המשמעות שלו. כמובן שגם יהודים לא מבינים את משמעות המהפכה המחשבתית של יוחנן, כיוון שהם עד היום לא מבינים את הפילוסופיה הלשונית במשלים התנ"כיים שנעשו הקוד התרבותי של מחשבת  התנ"ך.

     לכן הסיפור בתוך 'חזון גבריאל' על משיח שקם לתחיה, לא מקרב את הנצרות ליהדות, כיוון ששתי הדתות נבדלות זו מזו בהשקפתם הפילוסופית, יהדות התנ"כית המבוססת על פילוסופיה לשונית, ונצרות על שלילת פילוסופיה זו.

    על פילוסופית יוחנן אפשר לקרא בספרי 'בראשית היה הדבר – האומנם?'. 

 

 

 

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: