אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 75 – האדם בורא עולמו
האדם הביאולוגי נברא על-ידי חוקי הקיום, מתוכנת על ידם, אבל עולמו האנושי, הלשוני, דבר המפריד אותו בישויות אחרות ביקום, הוא עולם שהיחיד יחד עם קהילה בורא באמצעות כלי לשונו. האדם הביאולוגי יכול להתקיים לבד, אבל האדם הלשוני יכול ליצור את שפתו רק בקהילה, לא באופן אינדיווידואלי. השפה האנושית המבדילה את האדם מיתר הברויים, לא קיימת מחוץ לקהילה, לא קיימת ביקום. השפה אינה רק כלי קומוניקציה, הרי גם חיות יוצרות קומוניקציה ביניהן, השפה היא בעיקר כלי יצירה, דבר שרוב ההוגים, אלו שעוסקים בפילוסופית השפה, מתעלמים מעובדה זו, לא מדגישים אותה.
הסיבה שאלו העוסקים בשפה, המדגישים רק את הפן הקומוניקטיבי שלה, היא שהאדם אינו רוצה שעולמו, מוסדותיו, ערכיו, דתו, ספרותו, יהיו פרי כלי השפה הנעלמת, העראית. הוא רוצה שעולמו יהיה מבוסס על משהו יציב יותר. כפי שכבר הדגשנו שרק מחשבת התנ"ך השלימה עם העובדה שהאדם בורא את עולמו, כפי שהיא השלימה עם העובדה שקיים רק עולם הנגלה. אבל רוב התרבויות לא השלימו עם עובדה זו, אפילו היום עם התפתחות מדע האינפורמציה, לא בנמצא מחקר הקובע שהשפה היא בעיקר כלי יצירה.
הזכרנו כבר כמה פעמים את העובדה שהפילוסופים היווניים, אלו הנחשבים לגדולים ביותר ראו את השפה רק ככלי חקוי של אידיאות, או דברים קיימים. נחזור רק להזכיר את הקביעה המפורשת ביותר של אריסטו, בספרו 'פואטיקה' שהאדם הוא החקין הגדול ביותר, כל יצירתו היא חקוי בלבד. מבחינה זו אריסטו רק חזר על קביעותיו של אפלטון, שהאדם מחקה את האידיאות הנצחיות. כפי שכבר הזכרנו, היוונים, לפניהם המצרים ואחרים רצו בעולם יציב, בעולם הנצחי, לא עולם עראי, עולם נברא.
היום למרות שדעות אלו הוזמו, האדם עדיין לא משלים עם העובדה שהוא בורא את עולמו, יחד עם האחרים, עם הקהילה. הוא לא משלים עם העובדה שהוא שומר עולמו האנושי, בלי שמירתו אותו הוא לא קיים!!! קביעה זו חשובה כיוון שאם האדם יכיר בעובדה שהוא הוא שומר עולמו ובלעדי שמירתו הוא לא קיים, זה יחייב אותו לאחריות גדולה יותר, דבר שהאדם אינו רוצה בכך.
קביעתינו שלא היו הוגים שלפחות חלקית הכירו בעובדה שהאדם בורא את עולמו, היא לא נכונה. הזכרנו כבר שהפילוסוף הובס בהקדמה לספרו 'לויתן', אמר שהאדם כמו הטבע יוצר. אבל הוא לא הרחיב על כך, הלך בדרכו והצביע על כך שהאדם יוצר את מדינתו. אבל הובס אמר מה שאמר, כיוון שהוא השופע ממחשבת התנ"ך. אבל גם הידיגר עם כל ההסתיגויות ממנו, הגיע בסוף ימיו לדעה שהמלה יוצרת את העולם, כוונתו לעולם האנושי. הוא אמר את זה בעוגנו את מסקנתו זו בשירו של המשורר גאורגה בשם 'המלה', בו משורר זה אומר שלפני שהמלה בראה את העולם הוא לא היה קיים.
ובכן, למרות שהאדם לא מכיר בעובדה שהוא יוצר את עולמו הלשוני, כיוון שהוא לא רוצה להיות אחראי לו, לא רוצה בעולם עראי, הוא דווקא מאוכזב ביותר שכלי השפה לא מאפשר לו לשנות את חוקי הקיום. כאן לפנינו הפרדוכסליות של מחשבת האדם. הרי מה שמטריד את האדם שהוא מוותי, שאין לו שליטה על שרירותיות הקיום, לכן הוא מתכחש לכלי שבידו שלא מסוגל למלא את משאלותיו. אנחנו רואים את העובדה הזו כאשר אנו מנסים לראות מה מבדיל את הנצרות מיהדות. השליחים פאול ויוחנן שהכירו בחולשת הכלי, רצו בסילוקו. פאול רצה בביטול האכילה מעץ הדעת, למען לבטל את המוות, יוחנן רצה להפוך את הכלי לריבון, כך שהוא ימלא את משאלות האדם, ישנה סדרי עולם. עובדה מצערת שמשאלות אלו של שני השליחים לא התגשמו.
עובדה זו שכל המשאלות האנושיות מכל הסוגים לא התגשמו, מה שנשאר הוא שעולמו הלשוני של האדם נשאר כפיקדון בידיו, נתון לשמירתו, נתון לתיחזוקו. אפשר יהיה לשכנע בני אדם בעובדות אלו, רק אם היחיד יכיר בעובדה שהמתת שהוענקה לו, מעלה אותו על שאר הברויים ביקום, שעליו לקדש מתת זו, כפי שעליו לקדש את החיים שהוענקו לו. על האדם להכיר בעובדה שלא הכלים המכניים שהוא יוצר נותנים משמעות לקיומו, אלא דווקא היצירות הלשוניות הנעלמות, הלא מוחשיות.
העולם המכני שהאדם יוצר הוא לא בשרות 'קדושת חיים', מחוץ בתחום הרפואה. עובדה מצערת היא שהמכשור המכני בחלקו לפחות משרת הרג, מלחמות. האדם יוצא להרג, למלחמות, כיוון שהוא רוצה להיות ריבון, הוא רוצה שמשאלותיו יתגשמו. למעשה האדם הלוחם נאבק בחוקי הקיום, אבל מאחר שהוא לא יכול להם, הוא מעתיק את זה על הזולת, מושג Displacement , ועל-ידי הריגתו הוא מרגיש כאילו הוא ריבון. הכובשים הגדולים רוצים להיות ריבוניים. מספיק לקרא את משלו של ישעיהו, פרק י"ד, הוא מלגלג על מלך בבל המהרס, שרצה להדמות לעליון, ומת מוות משפיל. אבל אפשר גם לקרא את חזון דניאל, על הכובשים הגדולים, ההופכים אצלו לחיות אימתניות המשמידות זו את זו.
אבל הטפות אלו נגד הכובשים הגדולים לא הרתיעו את הבאים בהמשך, מלחזור על שאיפות לריבונות, מהרס הקיים. האדם, הכובש, לא לומד את הבל שאיפותיו. התנ"ך לא הצליח באזהרותיו, נגד המהרסים, נגד הגוגים מארץ המגוגים של יחזקאל. הם הצליחו להרוס את ארץ יהודה.
למרות מרדנות זו של השואפים לריבונות, ההורסים את הקיים, האדם הפרגמטי אחרי ההרס חוזר לאפשרויות, בורא מחדש את עולמו, את מוסדותיו וערכיו. אבל האדם הפרגמטי לא מעניק לחיים את הקדושה שהם ראויים להם, האדם הפרגמטי לא מעניק למתת שהוענקה לו את ההוד הראויה לה. האדם מעניק הוד לגבורה, להרג, למלחמות, במקום להעניק קדושה לפיקדון החיים, ליכולתיו המיוחדים, המעלים אותו על ברויים אחרים, המוציאים אותו מהעולם האילם, מאפשרים לו להתבונן. הרי המתתים האלו הם האוצרות של האדם שעליו לשמור עליהן, כיוון שחוקי הקיום לא יעניקו לו יותר מזה.
מי שרוצה יותר מידע על נושאים אלו, עליו לקרא בספרי 'התנ"ך כמשל', המופיע החודש. כן הוא יכול להרחיב את ידיעותיו על נושאים אלו מספרי: 'האדם בורא את עולמו', 'בראשית היה הדבר – האומנם?', 'קוסמולוגיה ושפה'.
אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 75 – האדם בורא עולמו
האדם הביאולוגי נברא על-ידי חוקי הקיום, מתוכנת על ידם, אבל עולמו האנושי, הלשוני, דבר המפריד אותו בישויות אחרות ביקום, הוא עולם שהיחיד יחד עם קהילה בורא באמצעות כלי לשונו. האדם הביאולוגי יכול להתקיים לבד, אבל האדם הלשוני יכול ליצור את שפתו רק בקהילה, לא באופן אינדיווידואלי. השפה האנושית המבדילה את האדם מיתר הברויים, לא קיימת מחוץ לקהילה, לא קיימת ביקום. השפה אינה רק כלי קומוניקציה, הרי גם חיות יוצרות קומוניקציה ביניהן, השפה היא בעיקר כלי יצירה, דבר שרוב ההוגים, אלו שעוסקים בפילוסופית השפה, מתעלמים מעובדה זו, לא מדגישים אותה.
הסיבה שאלו העוסקים בשפה, המדגישים רק את הפן הקומוניקטיבי שלה, היא שהאדם אינו רוצה שעולמו, מוסדותיו, ערכיו, דתו, ספרותו, יהיו פרי כלי השפה הנעלמת, העראית. הוא רוצה שעולמו יהיה מבוסס על משהו יציב יותר. כפי שכבר הדגשנו שרק מחשבת התנ"ך השלימה עם העובדה שהאדם בורא את עולמו, כפי שהיא השלימה עם העובדה שקיים רק עולם הנגלה. אבל רוב התרבויות לא השלימו עם עובדה זו, אפילו היום עם התפתחות מדע האינפורמציה, לא בנמצא מחקר הקובע שהשפה היא בעיקר כלי יצירה.
הזכרנו כבר כמה פעמים את העובדה שהפילוסופים היווניים, אלו הנחשבים לגדולים ביותר ראו את השפה רק ככלי חקוי של אידיאות, או דברים קיימים. נחזור רק להזכיר את הקביעה המפורשת ביותר של אריסטו, בספרו 'פואטיקה' שהאדם הוא החקין הגדול ביותר, כל יצירתו היא חקוי בלבד. מבחינה זו אריסטו רק חזר על קביעותיו של אפלטון, שהאדם מחקה את האידיאות הנצחיות. כפי שכבר הזכרנו, היוונים, לפניהם המצרים ואחרים רצו בעולם יציב, בעולם הנצחי, לא עולם עראי, עולם נברא.
היום למרות שדעות אלו הוזמו, האדם עדיין לא משלים עם העובדה שהוא בורא את עולמו, יחד עם האחרים, עם הקהילה. הוא לא משלים עם העובדה שהוא שומר עולמו האנושי, בלי שמירתו אותו הוא לא קיים!!! קביעה זו חשובה כיוון שאם האדם יכיר בעובדה שהוא הוא שומר עולמו ובלעדי שמירתו הוא לא קיים, זה יחייב אותו לאחריות גדולה יותר, דבר שהאדם אינו רוצה בכך.
קביעתינו שלא היו הוגים שלפחות חלקית הכירו בעובדה שהאדם בורא את עולמו, היא לא נכונה. הזכרנו כבר שהפילוסוף הובס בהקדמה לספרו 'לויתן', אמר שהאדם כמו הטבע יוצר. אבל הוא לא הרחיב על כך, הלך בדרכו והצביע על כך שהאדם יוצר את מדינתו. אבל הובס אמר מה שאמר, כיוון שהוא השופע ממחשבת התנ"ך. אבל גם הידיגר עם כל ההסתיגויות ממנו, הגיע בסוף ימיו לדעה שהמלה יוצרת את העולם, כוונתו לעולם האנושי. הוא אמר את זה בעוגנו את מסקנתו זו בשירו של המשורר גאורגה בשם 'המלה', בו משורר זה אומר שלפני שהמלה בראה את העולם הוא לא היה קיים.
ובכן, למרות שהאדם לא מכיר בעובדה שהוא יוצר את עולמו הלשוני, כיוון שהוא לא רוצה להיות אחראי לו, לא רוצה בעולם עראי, הוא דווקא מאוכזב ביותר שכלי השפה לא מאפשר לו לשנות את חוקי הקיום. כאן לפנינו הפרדוכסליות של מחשבת האדם. הרי מה שמטריד את האדם שהוא מוותי, שאין לו שליטה על שרירותיות הקיום, לכן הוא מתכחש לכלי שבידו שלא מסוגל למלא את משאלותיו. אנחנו רואים את העובדה הזו כאשר אנו מנסים לראות מה מבדיל את הנצרות מיהדות. השליחים פאול ויוחנן שהכירו בחולשת הכלי, רצו בסילוקו. פאול רצה בביטול האכילה מעץ הדעת, למען לבטל את המוות, יוחנן רצה להפוך את הכלי לריבון, כך שהוא ימלא את משאלות האדם, ישנה סדרי עולם. עובדה מצערת שמשאלות אלו של שני השליחים לא התגשמו.
עובדה זו שכל המשאלות האנושיות מכל הסוגים לא התגשמו, מה שנשאר הוא שעולמו הלשוני של האדם נשאר כפיקדון בידיו, נתון לשמירתו, נתון לתיחזוקו. אפשר יהיה לשכנע בני אדם בעובדות אלו, רק אם היחיד יכיר בעובדה שהמתת שהוענקה לו, מעלה אותו על שאר הברויים ביקום, שעליו לקדש מתת זו, כפי שעליו לקדש את החיים שהוענקו לו. על האדם להכיר בעובדה שלא הכלים המכניים שהוא יוצר נותנים משמעות לקיומו, אלא דווקא היצירות הלשוניות הנעלמות, הלא מוחשיות.
העולם המכני שהאדם יוצר הוא לא בשרות 'קדושת חיים', מחוץ בתחום הרפואה. עובדה מצערת היא שהמכשור המכני בחלקו לפחות משרת הרג, מלחמות. האדם יוצא להרג, למלחמות, כיוון שהוא רוצה להיות ריבון, הוא רוצה שמשאלותיו יתגשמו. למעשה האדם הלוחם נאבק בחוקי הקיום, אבל מאחר שהוא לא יכול להם, הוא מעתיק את זה על הזולת, מושג Displacement , ועל-ידי הריגתו הוא מרגיש כאילו הוא ריבון. הכובשים הגדולים רוצים להיות ריבוניים. מספיק לקרא את משלו של ישעיהו, פרק י"ד, הוא מלגלג על מלך בבל המהרס, שרצה להדמות לעליון, ומת מוות משפיל. אבל אפשר גם לקרא את חזון דניאל, על הכובשים הגדולים, ההופכים אצלו לחיות אימתניות המשמידות זו את זו.
אבל הטפות אלו נגד הכובשים הגדולים לא הרתיעו את הבאים בהמשך, מלחזור על שאיפות לריבונות, מהרס הקיים. האדם, הכובש, לא לומד את הבל שאיפותיו. התנ"ך לא הצליח באזהרותיו, נגד המהרסים, נגד הגוגים מארץ המגוגים של יחזקאל. הם הצליחו להרוס את ארץ יהודה.
למרות מרדנות זו של השואפים לריבונות, ההורסים את הקיים, האדם הפרגמטי אחרי ההרס חוזר לאפשרויות, בורא מחדש את עולמו, את מוסדותיו וערכיו. אבל האדם הפרגמטי לא מעניק לחיים את הקדושה שהם ראויים להם, האדם הפרגמטי לא מעניק למתת שהוענקה לו את ההוד הראויה לה. האדם מעניק הוד לגבורה, להרג, למלחמות, במקום להעניק קדושה לפיקדון החיים, ליכולתיו המיוחדים, המעלים אותו על ברויים אחרים, המוציאים אותו מהעולם האילם, מאפשרים לו להתבונן. הרי המתתים האלו הם האוצרות של האדם שעליו לשמור עליהן, כיוון שחוקי הקיום לא יעניקו לו יותר מזה.
מי שרוצה יותר מידע על נושאים אלו, עליו לקרא בספרי 'התנ"ך כמשל', המופיע החודש. כן הוא יכול להרחיב את ידיעותיו על נושאים אלו מספרי: 'האדם בורא את עולמו', 'בראשית היה הדבר – האומנם?', 'קוסמולוגיה ושפה'.
אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 75 – האדם בורא עולמו
האדם הביאולוגי נברא על-ידי חוקי הקיום, מתוכנת על ידם, אבל עולמו האנושי, הלשוני, דבר המפריד אותו בישויות אחרות ביקום, הוא עולם שהיחיד יחד עם קהילה בורא באמצעות כלי לשונו. האדם הביאולוגי יכול להתקיים לבד, אבל האדם הלשוני יכול ליצור את שפתו רק בקהילה, לא באופן אינדיווידואלי. השפה האנושית המבדילה את האדם מיתר הברויים, לא קיימת מחוץ לקהילה, לא קיימת ביקום. השפה אינה רק כלי קומוניקציה, הרי גם חיות יוצרות קומוניקציה ביניהן, השפה היא בעיקר כלי יצירה, דבר שרוב ההוגים, אלו שעוסקים בפילוסופית השפה, מתעלמים מעובדה זו, לא מדגישים אותה.
הסיבה שאלו העוסקים בשפה, המדגישים רק את הפן הקומוניקטיבי שלה, היא שהאדם אינו רוצה שעולמו, מוסדותיו, ערכיו, דתו, ספרותו, יהיו פרי כלי השפה הנעלמת, העראית. הוא רוצה שעולמו יהיה מבוסס על משהו יציב יותר. כפי שכבר הדגשנו שרק מחשבת התנ"ך השלימה עם העובדה שהאדם בורא את עולמו, כפי שהיא השלימה עם העובדה שקיים רק עולם הנגלה. אבל רוב התרבויות לא השלימו עם עובדה זו, אפילו היום עם התפתחות מדע האינפורמציה, לא בנמצא מחקר הקובע שהשפה היא בעיקר כלי יצירה.
הזכרנו כבר כמה פעמים את העובדה שהפילוסופים היווניים, אלו הנחשבים לגדולים ביותר ראו את השפה רק ככלי חקוי של אידיאות, או דברים קיימים. נחזור רק להזכיר את הקביעה המפורשת ביותר של אריסטו, בספרו 'פואטיקה' שהאדם הוא החקין הגדול ביותר, כל יצירתו היא חקוי בלבד. מבחינה זו אריסטו רק חזר על קביעותיו של אפלטון, שהאדם מחקה את האידיאות הנצחיות. כפי שכבר הזכרנו, היוונים, לפניהם המצרים ואחרים רצו בעולם יציב, בעולם הנצחי, לא עולם עראי, עולם נברא.
היום למרות שדעות אלו הוזמו, האדם עדיין לא משלים עם העובדה שהוא בורא את עולמו, יחד עם האחרים, עם הקהילה. הוא לא משלים עם העובדה שהוא שומר עולמו האנושי, בלי שמירתו אותו הוא לא קיים!!! קביעה זו חשובה כיוון שאם האדם יכיר בעובדה שהוא הוא שומר עולמו ובלעדי שמירתו הוא לא קיים, זה יחייב אותו לאחריות גדולה יותר, דבר שהאדם אינו רוצה בכך.
קביעתינו שלא היו הוגים שלפחות חלקית הכירו בעובדה שהאדם בורא את עולמו, היא לא נכונה. הזכרנו כבר שהפילוסוף הובס בהקדמה לספרו 'לויתן', אמר שהאדם כמו הטבע יוצר. אבל הוא לא הרחיב על כך, הלך בדרכו והצביע על כך שהאדם יוצר את מדינתו. אבל הובס אמר מה שאמר, כיוון שהוא השופע ממחשבת התנ"ך. אבל גם הידיגר עם כל ההסתיגויות ממנו, הגיע בסוף ימיו לדעה שהמלה יוצרת את העולם, כוונתו לעולם האנושי. הוא אמר את זה בעוגנו את מסקנתו זו בשירו של המשורר גאורגה בשם 'המלה', בו משורר זה אומר שלפני שהמלה בראה את העולם הוא לא היה קיים.
ובכן, למרות שהאדם לא מכיר בעובדה שהוא יוצר את עולמו הלשוני, כיוון שהוא לא רוצה להיות אחראי לו, לא רוצה בעולם עראי, הוא דווקא מאוכזב ביותר שכלי השפה לא מאפשר לו לשנות את חוקי הקיום. כאן לפנינו הפרדוכסליות של מחשבת האדם. הרי מה שמטריד את האדם שהוא מוותי, שאין לו שליטה על שרירותיות הקיום, לכן הוא מתכחש לכלי שבידו שלא מסוגל למלא את משאלותיו. אנחנו רואים את העובדה הזו כאשר אנו מנסים לראות מה מבדיל את הנצרות מיהדות. השליחים פאול ויוחנן שהכירו בחולשת הכלי, רצו בסילוקו. פאול רצה בביטול האכילה מעץ הדעת, למען לבטל את המוות, יוחנן רצה להפוך את הכלי לריבון, כך שהוא ימלא את משאלות האדם, ישנה סדרי עולם. עובדה מצערת שמשאלות אלו של שני השליחים לא התגשמו.
עובדה זו שכל המשאלות האנושיות מכל הסוגים לא התגשמו, מה שנשאר הוא שעולמו הלשוני של האדם נשאר כפיקדון בידיו, נתון לשמירתו, נתון לתיחזוקו. אפשר יהיה לשכנע בני אדם בעובדות אלו, רק אם היחיד יכיר בעובדה שהמתת שהוענקה לו, מעלה אותו על שאר הברויים ביקום, שעליו לקדש מתת זו, כפי שעליו לקדש את החיים שהוענקו לו. על האדם להכיר בעובדה שלא הכלים המכניים שהוא יוצר נותנים משמעות לקיומו, אלא דווקא היצירות הלשוניות הנעלמות, הלא מוחשיות.
העולם המכני שהאדם יוצר הוא לא בשרות 'קדושת חיים', מחוץ בתחום הרפואה. עובדה מצערת היא שהמכשור המכני בחלקו לפחות משרת הרג, מלחמות. האדם יוצא להרג, למלחמות, כיוון שהוא רוצה להיות ריבון, הוא רוצה שמשאלותיו יתגשמו. למעשה האדם הלוחם נאבק בחוקי הקיום, אבל מאחר שהוא לא יכול להם, הוא מעתיק את זה על הזולת, מושג Displacement , ועל-ידי הריגתו הוא מרגיש כאילו הוא ריבון. הכובשים הגדולים רוצים להיות ריבוניים. מספיק לקרא את משלו של ישעיהו, פרק י"ד, הוא מלגלג על מלך בבל המהרס, שרצה להדמות לעליון, ומת מוות משפיל. אבל אפשר גם לקרא את חזון דניאל, על הכובשים הגדולים, ההופכים אצלו לחיות אימתניות המשמידות זו את זו.
אבל הטפות אלו נגד הכובשים הגדולים לא הרתיעו את הבאים בהמשך, מלחזור על שאיפות לריבונות, מהרס הקיים. האדם, הכובש, לא לומד את הבל שאיפותיו. התנ"ך לא הצליח באזהרותיו, נגד המהרסים, נגד הגוגים מארץ המגוגים של יחזקאל. הם הצליחו להרוס את ארץ יהודה.
למרות מרדנות זו של השואפים לריבונות, ההורסים את הקיים, האדם הפרגמטי אחרי ההרס חוזר לאפשרויות, בורא מחדש את עולמו, את מוסדותיו וערכיו. אבל האדם הפרגמטי לא מעניק לחיים את הקדושה שהם ראויים להם, האדם הפרגמטי לא מעניק למתת שהוענקה לו את ההוד הראויה לה. האדם מעניק הוד לגבורה, להרג, למלחמות, במקום להעניק קדושה לפיקדון החיים, ליכולתיו המיוחדים, המעלים אותו על ברויים אחרים, המוציאים אותו מהעולם האילם, מאפשרים לו להתבונן. הרי המתתים האלו הם האוצרות של האדם שעליו לשמור עליהן, כיוון שחוקי הקיום לא יעניקו לו יותר מזה.
מי שרוצה יותר מידע על נושאים אלו, עליו לקרא בספרי 'התנ"ך כמשל', המופיע החודש. כן הוא יכול להרחיב את ידיעותיו על נושאים אלו מספרי: 'האדם בורא את עולמו', 'בראשית היה הדבר – האומנם?', 'קוסמולוגיה ושפה'.
אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 75 – האדם בורא עולמו
האדם הביאולוגי נברא על-ידי חוקי הקיום, מתוכנת על ידם, אבל עולמו האנושי, הלשוני, דבר המפריד אותו בישויות אחרות ביקום, הוא עולם שהיחיד יחד עם קהילה בורא באמצעות כלי לשונו. האדם הביאולוגי יכול להתקיים לבד, אבל האדם הלשוני יכול ליצור את שפתו רק בקהילה, לא באופן אינדיווידואלי. השפה האנושית המבדילה את האדם מיתר הברויים, לא קיימת מחוץ לקהילה, לא קיימת ביקום. השפה אינה רק כלי קומוניקציה, הרי גם חיות יוצרות קומוניקציה ביניהן, השפה היא בעיקר כלי יצירה, דבר שרוב ההוגים, אלו שעוסקים בפילוסופית השפה, מתעלמים מעובדה זו, לא מדגישים אותה.
הסיבה שאלו העוסקים בשפה, המדגישים רק את הפן הקומוניקטיבי שלה, היא שהאדם אינו רוצה שעולמו, מוסדותיו, ערכיו, דתו, ספרותו, יהיו פרי כלי השפה הנעלמת, העראית. הוא רוצה שעולמו יהיה מבוסס על משהו יציב יותר. כפי שכבר הדגשנו שרק מחשבת התנ"ך השלימה עם העובדה שהאדם בורא את עולמו, כפי שהיא השלימה עם העובדה שקיים רק עולם הנגלה. אבל רוב התרבויות לא השלימו עם עובדה זו, אפילו היום עם התפתחות מדע האינפורמציה, לא בנמצא מחקר הקובע שהשפה היא בעיקר כלי יצירה.
הזכרנו כבר כמה פעמים את העובדה שהפילוסופים היווניים, אלו הנחשבים לגדולים ביותר ראו את השפה רק ככלי חקוי של אידיאות, או דברים קיימים. נחזור רק להזכיר את הקביעה המפורשת ביותר של אריסטו, בספרו 'פואטיקה' שהאדם הוא החקין הגדול ביותר, כל יצירתו היא חקוי בלבד. מבחינה זו אריסטו רק חזר על קביעותיו של אפלטון, שהאדם מחקה את האידיאות הנצחיות. כפי שכבר הזכרנו, היוונים, לפניהם המצרים ואחרים רצו בעולם יציב, בעולם הנצחי, לא עולם עראי, עולם נברא.
היום למרות שדעות אלו הוזמו, האדם עדיין לא משלים עם העובדה שהוא בורא את עולמו, יחד עם האחרים, עם הקהילה. הוא לא משלים עם העובדה שהוא שומר עולמו האנושי, בלי שמירתו אותו הוא לא קיים!!! קביעה זו חשובה כיוון שאם האדם יכיר בעובדה שהוא הוא שומר עולמו ובלעדי שמירתו הוא לא קיים, זה יחייב אותו לאחריות גדולה יותר, דבר שהאדם אינו רוצה בכך.
קביעתינו שלא היו הוגים שלפחות חלקית הכירו בעובדה שהאדם בורא את עולמו, היא לא נכונה. הזכרנו כבר שהפילוסוף הובס בהקדמה לספרו 'לויתן', אמר שהאדם כמו הטבע יוצר. אבל הוא לא הרחיב על כך, הלך בדרכו והצביע על כך שהאדם יוצר את מדינתו. אבל הובס אמר מה שאמר, כיוון שהוא השופע ממחשבת התנ"ך. אבל גם הידיגר עם כל ההסתיגויות ממנו, הגיע בסוף ימיו לדעה שהמלה יוצרת את העולם, כוונתו לעולם האנושי. הוא אמר את זה בעוגנו את מסקנתו זו בשירו של המשורר גאורגה בשם 'המלה', בו משורר זה אומר שלפני שהמלה בראה את העולם הוא לא היה קיים.
ובכן, למרות שהאדם לא מכיר בעובדה שהוא יוצר את עולמו הלשוני, כיוון שהוא לא רוצה להיות אחראי לו, לא רוצה בעולם עראי, הוא דווקא מאוכזב ביותר שכלי השפה לא מאפשר לו לשנות את חוקי הקיום. כאן לפנינו הפרדוכסליות של מחשבת האדם. הרי מה שמטריד את האדם שהוא מוותי, שאין לו שליטה על שרירותיות הקיום, לכן הוא מתכחש לכלי שבידו שלא מסוגל למלא את משאלותיו. אנחנו רואים את העובדה הזו כאשר אנו מנסים לראות מה מבדיל את הנצרות מיהדות. השליחים פאול ויוחנן שהכירו בחולשת הכלי, רצו בסילוקו. פאול רצה בביטול האכילה מעץ הדעת, למען לבטל את המוות, יוחנן רצה להפוך את הכלי לריבון, כך שהוא ימלא את משאלות האדם, ישנה סדרי עולם. עובדה מצערת שמשאלות אלו של שני השליחים לא התגשמו.
עובדה זו שכל המשאלות האנושיות מכל הסוגים לא התגשמו, מה שנשאר הוא שעולמו הלשוני של האדם נשאר כפיקדון בידיו, נתון לשמירתו, נתון לתיחזוקו. אפשר יהיה לשכנע בני אדם בעובדות אלו, רק אם היחיד יכיר בעובדה שהמתת שהוענקה לו, מעלה אותו על שאר הברויים ביקום, שעליו לקדש מתת זו, כפי שעליו לקדש את החיים שהוענקו לו. על האדם להכיר בעובדה שלא הכלים המכניים שהוא יוצר נותנים משמעות לקיומו, אלא דווקא היצירות הלשוניות הנעלמות, הלא מוחשיות.
העולם המכני שהאדם יוצר הוא לא בשרות 'קדושת חיים', מחוץ בתחום הרפואה. עובדה מצערת היא שהמכשור המכני בחלקו לפחות משרת הרג, מלחמות. האדם יוצא להרג, למלחמות, כיוון שהוא רוצה להיות ריבון, הוא רוצה שמשאלותיו יתגשמו. למעשה האדם הלוחם נאבק בחוקי הקיום, אבל מאחר שהוא לא יכול להם, הוא מעתיק את זה על הזולת, מושג Displacement , ועל-ידי הריגתו הוא מרגיש כאילו הוא ריבון. הכובשים הגדולים רוצים להיות ריבוניים. מספיק לקרא את משלו של ישעיהו, פרק י"ד, הוא מלגלג על מלך בבל המהרס, שרצה להדמות לעליון, ומת מוות משפיל. אבל אפשר גם לקרא את חזון דניאל, על הכובשים הגדולים, ההופכים אצלו לחיות אימתניות המשמידות זו את זו.
אבל הטפות אלו נגד הכובשים הגדולים לא הרתיעו את הבאים בהמשך, מלחזור על שאיפות לריבונות, מהרס הקיים. האדם, הכובש, לא לומד את הבל שאיפותיו. התנ"ך לא הצליח באזהרותיו, נגד המהרסים, נגד הגוגים מארץ המגוגים של יחזקאל. הם הצליחו להרוס את ארץ יהודה.
למרות מרדנות זו של השואפים לריבונות, ההורסים את הקיים, האדם הפרגמטי אחרי ההרס חוזר לאפשרויות, בורא מחדש את עולמו, את מוסדותיו וערכיו. אבל האדם הפרגמטי לא מעניק לחיים את הקדושה שהם ראויים להם, האדם הפרגמטי לא מעניק למתת שהוענקה לו את ההוד הראויה לה. האדם מעניק הוד לגבורה, להרג, למלחמות, במקום להעניק קדושה לפיקדון החיים, ליכולתיו המיוחדים, המעלים אותו על ברויים אחרים, המוציאים אותו מהעולם האילם, מאפשרים לו להתבונן. הרי המתתים האלו הם האוצרות של האדם שעליו לשמור עליהן, כיוון שחוקי הקיום לא יעניקו לו יותר מזה.
מי שרוצה יותר מידע על נושאים אלו, עליו לקרא בספרי 'התנ"ך כמשל', המופיע החודש. כן הוא יכול להרחיב את ידיעותיו על נושאים אלו מספרי: 'האדם בורא את עולמו', 'בראשית היה הדבר – האומנם?', 'קוסמולוגיה ושפה'.
אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 75 – האדם בורא עולמו
האדם הביאולוגי נברא על-ידי חוקי הקיום, מתוכנת על ידם, אבל עולמו האנושי, הלשוני, דבר המפריד אותו בישויות אחרות ביקום, הוא עולם שהיחיד יחד עם קהילה בורא באמצעות כלי לשונו. האדם הביאולוגי יכול להתקיים לבד, אבל האדם הלשוני יכול ליצור את שפתו רק בקהילה, לא באופן אינדיווידואלי. השפה האנושית המבדילה את האדם מיתר הברויים, לא קיימת מחוץ לקהילה, לא קיימת ביקום. השפה אינה רק כלי קומוניקציה, הרי גם חיות יוצרות קומוניקציה ביניהן, השפה היא בעיקר כלי יצירה, דבר שרוב ההוגים, אלו שעוסקים בפילוסופית השפה, מתעלמים מעובדה זו, לא מדגישים אותה.
הסיבה שאלו העוסקים בשפה, המדגישים רק את הפן הקומוניקטיבי שלה, היא שהאדם אינו רוצה שעולמו, מוסדותיו, ערכיו, דתו, ספרותו, יהיו פרי כלי השפה הנעלמת, העראית. הוא רוצה שעולמו יהיה מבוסס על משהו יציב יותר. כפי שכבר הדגשנו שרק מחשבת התנ"ך השלימה עם העובדה שהאדם בורא את עולמו, כפי שהיא השלימה עם העובדה שקיים רק עולם הנגלה. אבל רוב התרבויות לא השלימו עם עובדה זו, אפילו היום עם התפתחות מדע האינפורמציה, לא בנמצא מחקר הקובע שהשפה היא בעיקר כלי יצירה.
הזכרנו כבר כמה פעמים את העובדה שהפילוסופים היווניים, אלו הנחשבים לגדולים ביותר ראו את השפה רק ככלי חקוי של אידיאות, או דברים קיימים. נחזור רק להזכיר את הקביעה המפורשת ביותר של אריסטו, בספרו 'פואטיקה' שהאדם הוא החקין הגדול ביותר, כל יצירתו היא חקוי בלבד. מבחינה זו אריסטו רק חזר על קביעותיו של אפלטון, שהאדם מחקה את האידיאות הנצחיות. כפי שכבר הזכרנו, היוונים, לפניהם המצרים ואחרים רצו בעולם יציב, בעולם הנצחי, לא עולם עראי, עולם נברא.
היום למרות שדעות אלו הוזמו, האדם עדיין לא משלים עם העובדה שהוא בורא את עולמו, יחד עם האחרים, עם הקהילה. הוא לא משלים עם העובדה שהוא שומר עולמו האנושי, בלי שמירתו אותו הוא לא קיים!!! קביעה זו חשובה כיוון שאם האדם יכיר בעובדה שהוא הוא שומר עולמו ובלעדי שמירתו הוא לא קיים, זה יחייב אותו לאחריות גדולה יותר, דבר שהאדם אינו רוצה בכך.
קביעתינו שלא היו הוגים שלפחות חלקית הכירו בעובדה שהאדם בורא את עולמו, היא לא נכונה. הזכרנו כבר שהפילוסוף הובס בהקדמה לספרו 'לויתן', אמר שהאדם כמו הטבע יוצר. אבל הוא לא הרחיב על כך, הלך בדרכו והצביע על כך שהאדם יוצר את מדינתו. אבל הובס אמר מה שאמר, כיוון שהוא השופע ממחשבת התנ"ך. אבל גם הידיגר עם כל ההסתיגויות ממנו, הגיע בסוף ימיו לדעה שהמלה יוצרת את העולם, כוונתו לעולם האנושי. הוא אמר את זה בעוגנו את מסקנתו זו בשירו של המשורר גאורגה בשם 'המלה', בו משורר זה אומר שלפני שהמלה בראה את העולם הוא לא היה קיים.
ובכן, למרות שהאדם לא מכיר בעובדה שהוא יוצר את עולמו הלשוני, כיוון שהוא לא רוצה להיות אחראי לו, לא רוצה בעולם עראי, הוא דווקא מאוכזב ביותר שכלי השפה לא מאפשר לו לשנות את חוקי הקיום. כאן לפנינו הפרדוכסליות של מחשבת האדם. הרי מה שמטריד את האדם שהוא מוותי, שאין לו שליטה על שרירותיות הקיום, לכן הוא מתכחש לכלי שבידו שלא מסוגל למלא את משאלותיו. אנחנו רואים את העובדה הזו כאשר אנו מנסים לראות מה מבדיל את הנצרות מיהדות. השליחים פאול ויוחנן שהכירו בחולשת הכלי, רצו בסילוקו. פאול רצה בביטול האכילה מעץ הדעת, למען לבטל את המוות, יוחנן רצה להפוך את הכלי לריבון, כך שהוא ימלא את משאלות האדם, ישנה סדרי עולם. עובדה מצערת שמשאלות אלו של שני השליחים לא התגשמו.
עובדה זו שכל המשאלות האנושיות מכל הסוגים לא התגשמו, מה שנשאר הוא שעולמו הלשוני של האדם נשאר כפיקדון בידיו, נתון לשמירתו, נתון לתיחזוקו. אפשר יהיה לשכנע בני אדם בעובדות אלו, רק אם היחיד יכיר בעובדה שהמתת שהוענקה לו, מעלה אותו על שאר הברויים ביקום, שעליו לקדש מתת זו, כפי שעליו לקדש את החיים שהוענקו לו. על האדם להכיר בעובדה שלא הכלים המכניים שהוא יוצר נותנים משמעות לקיומו, אלא דווקא היצירות הלשוניות הנעלמות, הלא מוחשיות.
העולם המכני שהאדם יוצר הוא לא בשרות 'קדושת חיים', מחוץ בתחום הרפואה. עובדה מצערת היא שהמכשור המכני בחלקו לפחות משרת הרג, מלחמות. האדם יוצא להרג, למלחמות, כיוון שהוא רוצה להיות ריבון, הוא רוצה שמשאלותיו יתגשמו. למעשה האדם הלוחם נאבק בחוקי הקיום, אבל מאחר שהוא לא יכול להם, הוא מעתיק את זה על הזולת, מושג Displacement , ועל-ידי הריגתו הוא מרגיש כאילו הוא ריבון. הכובשים הגדולים רוצים להיות ריבוניים. מספיק לקרא את משלו של ישעיהו, פרק י"ד, הוא מלגלג על מלך בבל המהרס, שרצה להדמות לעליון, ומת מוות משפיל. אבל אפשר גם לקרא את חזון דניאל, על הכובשים הגדולים, ההופכים אצלו לחיות אימתניות המשמידות זו את זו.
אבל הטפות אלו נגד הכובשים הגדולים לא הרתיעו את הבאים בהמשך, מלחזור על שאיפות לריבונות, מהרס הקיים. האדם, הכובש, לא לומד את הבל שאיפותיו. התנ"ך לא הצליח באזהרותיו, נגד המהרסים, נגד הגוגים מארץ המגוגים של יחזקאל. הם הצליחו להרוס את ארץ יהודה.
למרות מרדנות זו של השואפים לריבונות, ההורסים את הקיים, האדם הפרגמטי אחרי ההרס חוזר לאפשרויות, בורא מחדש את עולמו, את מוסדותיו וערכיו. אבל האדם הפרגמטי לא מעניק לחיים את הקדושה שהם ראויים להם, האדם הפרגמטי לא מעניק למתת שהוענקה לו את ההוד הראויה לה. האדם מעניק הוד לגבורה, להרג, למלחמות, במקום להעניק קדושה לפיקדון החיים, ליכולתיו המיוחדים, המעלים אותו על ברויים אחרים, המוציאים אותו מהעולם האילם, מאפשרים לו להתבונן. הרי המתתים האלו הם האוצרות של האדם שעליו לשמור עליהן, כיוון שחוקי הקיום לא יעניקו לו יותר מזה.
מי שרוצה יותר מידע על נושאים אלו, עליו לקרא בספרי 'התנ"ך כמשל', המופיע החודש. כן הוא יכול להרחיב את ידיעותיו על נושאים אלו מספרי: 'האדם בורא את עולמו', 'בראשית היה הדבר – האומנם?', 'קוסמולוגיה ושפה'.
אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 75 – האדם בורא עולמו
האדם הביאולוגי נברא על-ידי חוקי הקיום, מתוכנת על ידם, אבל עולמו האנושי, הלשוני, דבר המפריד אותו בישויות אחרות ביקום, הוא עולם שהיחיד יחד עם קהילה בורא באמצעות כלי לשונו. האדם הביאולוגי יכול להתקיים לבד, אבל האדם הלשוני יכול ליצור את שפתו רק בקהילה, לא באופן אינדיווידואלי. השפה האנושית המבדילה את האדם מיתר הברויים, לא קיימת מחוץ לקהילה, לא קיימת ביקום. השפה אינה רק כלי קומוניקציה, הרי גם חיות יוצרות קומוניקציה ביניהן, השפה היא בעיקר כלי יצירה, דבר שרוב ההוגים, אלו שעוסקים בפילוסופית השפה, מתעלמים מעובדה זו, לא מדגישים אותה.
הסיבה שאלו העוסקים בשפה, המדגישים רק את הפן הקומוניקטיבי שלה, היא שהאדם אינו רוצה שעולמו, מוסדותיו, ערכיו, דתו, ספרותו, יהיו פרי כלי השפה הנעלמת, העראית. הוא רוצה שעולמו יהיה מבוסס על משהו יציב יותר. כפי שכבר הדגשנו שרק מחשבת התנ"ך השלימה עם העובדה שהאדם בורא את עולמו, כפי שהיא השלימה עם העובדה שקיים רק עולם הנגלה. אבל רוב התרבויות לא השלימו עם עובדה זו, אפילו היום עם התפתחות מדע האינפורמציה, לא בנמצא מחקר הקובע שהשפה היא בעיקר כלי יצירה.
הזכרנו כבר כמה פעמים את העובדה שהפילוסופים היווניים, אלו הנחשבים לגדולים ביותר ראו את השפה רק ככלי חקוי של אידיאות, או דברים קיימים. נחזור רק להזכיר את הקביעה המפורשת ביותר של אריסטו, בספרו 'פואטיקה' שהאדם הוא החקין הגדול ביותר, כל יצירתו היא חקוי בלבד. מבחינה זו אריסטו רק חזר על קביעותיו של אפלטון, שהאדם מחקה את האידיאות הנצחיות. כפי שכבר הזכרנו, היוונים, לפניהם המצרים ואחרים רצו בעולם יציב, בעולם הנצחי, לא עולם עראי, עולם נברא.
היום למרות שדעות אלו הוזמו, האדם עדיין לא משלים עם העובדה שהוא בורא את עולמו, יחד עם האחרים, עם הקהילה. הוא לא משלים עם העובדה שהוא שומר עולמו האנושי, בלי שמירתו אותו הוא לא קיים!!! קביעה זו חשובה כיוון שאם האדם יכיר בעובדה שהוא הוא שומר עולמו ובלעדי שמירתו הוא לא קיים, זה יחייב אותו לאחריות גדולה יותר, דבר שהאדם אינו רוצה בכך.
קביעתינו שלא היו הוגים שלפחות חלקית הכירו בעובדה שהאדם בורא את עולמו, היא לא נכונה. הזכרנו כבר שהפילוסוף הובס בהקדמה לספרו 'לויתן', אמר שהאדם כמו הטבע יוצר. אבל הוא לא הרחיב על כך, הלך בדרכו והצביע על כך שהאדם יוצר את מדינתו. אבל הובס אמר מה שאמר, כיוון שהוא השופע ממחשבת התנ"ך. אבל גם הידיגר עם כל ההסתיגויות ממנו, הגיע בסוף ימיו לדעה שהמלה יוצרת את העולם, כוונתו לעולם האנושי. הוא אמר את זה בעוגנו את מסקנתו זו בשירו של המשורר גאורגה בשם 'המלה', בו משורר זה אומר שלפני שהמלה בראה את העולם הוא לא היה קיים.
ובכן, למרות שהאדם לא מכיר בעובדה שהוא יוצר את עולמו הלשוני, כיוון שהוא לא רוצה להיות אחראי לו, לא רוצה בעולם עראי, הוא דווקא מאוכזב ביותר שכלי השפה לא מאפשר לו לשנות את חוקי הקיום. כאן לפנינו הפרדוכסליות של מחשבת האדם. הרי מה שמטריד את האדם שהוא מוותי, שאין לו שליטה על שרירותיות הקיום, לכן הוא מתכחש לכלי שבידו שלא מסוגל למלא את משאלותיו. אנחנו רואים את העובדה הזו כאשר אנו מנסים לראות מה מבדיל את הנצרות מיהדות. השליחים פאול ויוחנן שהכירו בחולשת הכלי, רצו בסילוקו. פאול רצה בביטול האכילה מעץ הדעת, למען לבטל את המוות, יוחנן רצה להפוך את הכלי לריבון, כך שהוא ימלא את משאלות האדם, ישנה סדרי עולם. עובדה מצערת שמשאלות אלו של שני השליחים לא התגשמו.
עובדה זו שכל המשאלות האנושיות מכל הסוגים לא התגשמו, מה שנשאר הוא שעולמו הלשוני של האדם נשאר כפיקדון בידיו, נתון לשמירתו, נתון לתיחזוקו. אפשר יהיה לשכנע בני אדם בעובדות אלו, רק אם היחיד יכיר בעובדה שהמתת שהוענקה לו, מעלה אותו על שאר הברויים ביקום, שעליו לקדש מתת זו, כפי שעליו לקדש את החיים שהוענקו לו. על האדם להכיר בעובדה שלא הכלים המכניים שהוא יוצר נותנים משמעות לקיומו, אלא דווקא היצירות הלשוניות הנעלמות, הלא מוחשיות.
העולם המכני שהאדם יוצר הוא לא בשרות 'קדושת חיים', מחוץ בתחום הרפואה. עובדה מצערת היא שהמכשור המכני בחלקו לפחות משרת הרג, מלחמות. האדם יוצא להרג, למלחמות, כיוון שהוא רוצה להיות ריבון, הוא רוצה שמשאלותיו יתגשמו. למעשה האדם הלוחם נאבק בחוקי הקיום, אבל מאחר שהוא לא יכול להם, הוא מעתיק את זה על הזולת, מושג Displacement , ועל-ידי הריגתו הוא מרגיש כאילו הוא ריבון. הכובשים הגדולים רוצים להיות ריבוניים. מספיק לקרא את משלו של ישעיהו, פרק י"ד, הוא מלגלג על מלך בבל המהרס, שרצה להדמות לעליון, ומת מוות משפיל. אבל אפשר גם לקרא את חזון דניאל, על הכובשים הגדולים, ההופכים אצלו לחיות אימתניות המשמידות זו את זו.
אבל הטפות אלו נגד הכובשים הגדולים לא הרתיעו את הבאים בהמשך, מלחזור על שאיפות לריבונות, מהרס הקיים. האדם, הכובש, לא לומד את הבל שאיפותיו. התנ"ך לא הצליח באזהרותיו, נגד המהרסים, נגד הגוגים מארץ המגוגים של יחזקאל. הם הצליחו להרוס את ארץ יהודה.
למרות מרדנות זו של השואפים לריבונות, ההורסים את הקיים, האדם הפרגמטי אחרי ההרס חוזר לאפשרויות, בורא מחדש את עולמו, את מוסדותיו וערכיו. אבל האדם הפרגמטי לא מעניק לחיים את הקדושה שהם ראויים להם, האדם הפרגמטי לא מעניק למתת שהוענקה לו את ההוד הראויה לה. האדם מעניק הוד לגבורה, להרג, למלחמות, במקום להעניק קדושה לפיקדון החיים, ליכולתיו המיוחדים, המעלים אותו על ברויים אחרים, המוציאים אותו מהעולם האילם, מאפשרים לו להתבונן. הרי המתתים האלו הם האוצרות של האדם שעליו לשמור עליהן, כיוון שחוקי הקיום לא יעניקו לו יותר מזה.
מי שרוצה יותר מידע על נושאים אלו, עליו לקרא בספרי 'התנ"ך כמשל', המופיע החודש. כן הוא יכול להרחיב את ידיעותיו על נושאים אלו מספרי: 'האדם בורא את עולמו', 'בראשית היה הדבר – האומנם?', 'קוסמולוגיה ושפה'.
אוניברסיטה ווירטואלית - פלוסופית השפה 