Monthly Archives: אוגוסט 2008

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 78 – גן-העדן המוחזר ב'

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 78 – גן-העדן המוחזר ב'

    לעתים תיאולוגיות, פילוסופיות נוצרות למען לשרת מטרות מסוימות. מה היתה המטרה של מחבר משל 'עץ-הדעת' על שלושת חלקיו? נראה שמחבר זה שלפי השערה השתייך לקבוצת הוגים שתכננו את יציאת מצרים, רצה למסור מסר לעברים המשועבדים, שגעגועים לגן-עדן, פירושו נסיגה למצב חיתי. נסיגה כזו לא תשרת את העברים המשועבדים, שקיעה בחלומות לא תשרת אותם, רק הנתקות מאשליות, הכרה בעובדות קיום, הכרה שהקיום הוא עמל. השתחררות משעבוד לא מתבצעת באמצעות ניסים, אלא יש לעמול קשה למען השחרור.

     ברור שמחוץ למטרה זו, שחרור משעבוד, לבעל המשל היתה השקפה קיומית, הוא דחה את האשליות האנושיות על נצחיות, על אפשרות שחרור ממעמסת ההכרה, המודעות. כפי שכבר ציינו בעל המשל הכיר תרבויות שקדמו לו, למד מהמשגים שלהם, הבין ששעבוד אחרים, מלחמות, רצחנות אנושית הם תוצר של שאיפה אנושית לריבונות. ואם בני אדם לא מצליחים להשליט את רצונם על חוקי הקיום, קטני אמונה מעתיקים את הרצון לריבונות בהשלטת רצונם על האחרים.

     לאלו שרצו לשחרר את העברים השאננים במצרים משעבודם, יציאה ממצרים למדבר, למצב נוודי קודם, טרם ירדו העברים למצרים, נוודות במדבר השומם, נראה כפתרון אפשרי. עתה עלינו להשוות את מצבם של הוגים אלו, למצב הוגים יהודיים בעולם ההלניסטי-רומאי, כאשר פתרון כזה, יציאה למדבר לא היה קיים יותר. היהודים בפזורה, בעולם ההלניסטי-רומאי לא ראו פתרון קיומי. הם, במקרה זה השליחים פאול ויוחנן, עשו מהפך הפוך, לא שלילת האשליות, אלא חזרה אליהן.

     גן-העדן הצטייר בעיני יהודים אלו שהרגישו זרים בעולם ההלניסטי, אבל הרגישו זרים גם ביהודה, שכל המערכת שלה הכבידה עליהם, כפתרון יחידי. יהודים אלו לא המציאו את האפוקליפסות, את הציפיות לשינוי סדרי עולם, הן היו רווחות ביהודה, הם נאחזו בהם, לשם חיזוקם המציאו תיאולוגיה חדשה לגמרי, הפוכה מזו שאנו מוצאים במשלים של התנ"ך.

      התיאולוגיה החדשה ששליחים אלו רקמו, שעגנו אותה במשלים על-ידי נתינת פרשנות מעוותת להם, לא יכלה לשמש את תושבי יהודה, וודאי שהיא לא היתה מספקת אפילו את ישוע, אם הוא היה דמות היסטורית שנצלב, שלא העיז לפגע בהלכה, ואמר בבשורת מתי, פרק ה' שלא בא לגרע מהחוקים אלא רק להוסיף עליהם.

     אבל התיאולוגיה החדשה שנדבר עליה בהמשך, בהחלט יכלה לשרת את כל המשועבדים באימפריה הרומאית, אלו שלא עמדו לפניהם פתרונות קיומיים, יכלו רק להיאחז באשליות, בהבטחות של שינוי סדרי עולם, בחזרה לגן-עדן. ובאמת המשועבדים באימפריה הרומאית אימצו את התיאולוגיות של שני השליחים. המשועבדים יכלו גם להזדהות עם ישוע שנצלב, הרי הם הכירו את העונש האכזרי הזה של הרומאים למורדים בשלטונם.

     אנו רואים איך השליחים מתוך מצב שונה סגרו את המעגל המחשבתי שהחל עם יוצאי מצרים, שרקמו השקפה קיומית וכל מה שמשתמע ממנה, השקפה שהיתה צריכה לשרת את מטרתם, שחרור העברים המשועבדים ממצרים. מה שהוגים אלו יצרו הייתה מהפכה מחשבתית חד-פעמית, התעמתות עם המציאות, וויתור על כל האשליות של הדורות. התרבות התנ"כית יכלה להיווצר רק על הקוד הזה שמחברי משלים אלו יצרו. קוד זה אפשר בהמשך את ההתפתחות המיוחדת של תרבות העברים. שוב תרבות לא נוצרת מבלי קוד ראשיתי המכוון איך על הגוף להתפתח. אלו שרואים בנבואה ראשית טועים, היא תוצר הקוד הראשוני. אפילו אם מצביעים על דברים דומים לנבואה זו אצל עמים שקדמו להם, עליהם לקרא טוב את הכתבים של העיר מדינה מארי כדי להיווכח עד כמה הם פרימיטיביים ולא דומים להוד של הנבואה הקלאסית של התנ"ך, כפי שהחוקה, או המערכת הערכית של עשרת הדברות שונה מחוקות קודמות.

       אבל כאן ברצונינו להצביע איך השליחים פאול ויוחנן עוותו את המסרים התנ"כיים שבהם הם עגנו את התיאולוגיה שלהם, כדי להגיע לתוצאות הפוכות לאלו של המשלים. שליחים אלו רצו את האשליות, את גן- העדן, הם רצו שינוי סדרי עולם, רצו נצחיות, ריבונות, כל המשאלות שבעל משל 'עץ הדעת' התריע נגדם.

     שליחים אלו בהיותם רב-תרבותי, בעלי תרבות יוונית, הבינו בין האחרונה לבין תרבות התנ"ך, הבינו שהקוד שלה הוא פרי השקפה לשונית הרואה את גן- עדן כמצב נחות, מצב חיתי. שליחים אלו הבינו מה שבני יהודה כבר לא הבינו בהתרחקותם מהמקור. ומאחר שרצו דבר שונה ממקור התנ"כי, הם עוותו את המקור שיתאים לצורכיהם. פאול ביטל את האכילה מעץ הדעת שהעניק לחוה ואדם מודעות, חשב שבצורה כזו יבטל את המוות, האמין שההשגחה תסייע לו במשימה זו.

      יוחנן התחכם לפרק הבריאה, הוא הפך את הכלי, השפה ששמשה את אלהים בבריאה, החליפה, לישות ראשיתית, ריבונית, ישות שקדמה לאלוהות, ולמען שהיא תגשים את משאלות האדם, הוא גשם אותה בדמותו של ישוע בשר ודם. יוחנן ברוב תחכומו טען שאת אלהים אף אחד לא ראה, ישוע שהתגלם בבשר הוא נציגו מחליפו. נציג זה ישוע שנעשה התגלמות השפה הריבונית בסיוע שלה נעשה עצמו ריבון, ובתור כזה יכול היה לשנות סדרי עולם. ראינו שישוע איש יהודה לא השלה את עצמו ביכולות של השליחים האלו ייחסו לו, בשבילם הוא רק שימש כסמל רצוי למהפכה  המחשבתית שלהם.

      הבשורה האפוקליפטית הזו לשינוי סדרי עולם התאימה לעמים ולעבדים המשועבדים באימפריה הרומית, שהם לא יכלו להשתחרר ממנה, התיאולוגיה החדשה עם ההבטחות האפוקליפטיות על שינוי סדרי עולם במשך כמה מאות שנה פוררו את המבנה הקיומי האגרסיבי של האימפריה הרומית, והעולם העתיק שקע לציפיות. ההתעורות מהציפיות וחזרה לחיים קיומיים ארכה מאות בשנים. הרפורמציה שמה קץ לציפיות האפוקליפטיות, לותר  יצר תיאולוגיה כוחנית והמליך את השטן במקום ישוע שנכשל לשנות סדרי עולם, קלווין ברוב חכמתו הבין שחיים קיומיים אפשריים רק בחזרה לעקרונות התנ"ך שעל שמירתם השליט את ה'השגחה'.

     ברצוני לוודא את הקוראים, על נסיעתי לשלושה שבועות, לכן השעורים יפסקו במשך זמן זה, ומקווה לחדש את הדיונים עם חזרתי.

 

 

 

 

 

 

 

מודעות פרסומת

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 77 – גן-העדן המוחזר

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 77 –  גן- העדן המוחזר

     (שם הפרק הזה מזכיר את יצירתו של מילטון, 'גן-העדן המוחזר', אצלו במשמעות שונה.)

      מושג 'גן-עדן' הפך אצל בני אדם לסמל געגועים לקיום ללא עול. לכן היה חשוב לנו להצביע על העובדה שבעל משל 'עץ הדעת' מזהיר מפורשות שקיום אדם בגן- עדן היה קיום חיתי, האדם טרם היה מודע, הוא היה ערום ולא התבושש, כפי שהחיות לא מתבוששות, כיוון שאף הן עירומות. קודם, לפני שנמשיך עלינו לציין שמצב חיתי הוא לא אידיאל. עובדה שחיות נמצאות בבריחה מתמדת מפני סכנות, גם אם ההשערה שהן לא מודעות למוות, האינסטינקטים שלהם לקיום מזהירות אותן על סכנות לקיומן. דבר שני, החיות האוכלות מן המוכן, בעתות של בצורות, פגעי טבע הן מושמדות, בהבדל מהאדם שיכול ליצור לעצמו מיסתור, שיכול ליצור בצורה מלאכותית מזון, על-ידי ריתום נהרות.

     אבל בעל המשל לא מזהיר את האדם מאיומים אלו על חיי החיות, הוא מדגיש את העדר המודעות אצל החיות. האדם נבדל מהחיות בכך שבאמצעות הכלי שהוא רוכש, הוא נעשה מודע, עולה בכך על כל הברויים האילמים ביקום. אמנם בעל המשל מזהיר את האדם מאשליות, מצביע על כך שעולמו הלשוני לא בנמצא כל עוד הוא לא יוצר אותו בעמל. בשביל היתרונות שהאדם רוכש הוא צריך לעמל. חשוב ביותר להדגיש עובדה זו, שהתנ"ך אימץ עבודה כהכרחית לקיום, בעוד שתרבויות אחרות ניסו להשתחרר מעול העבודה.  

     ובכן לא הצורך לעבד מטריד את האדם, מטריד אותו המודעות למוות. משום מה נראה לאדם שבגן-עדן למוות אין אחיזה, וגם בנידון בעל המשל מבשר שהזוג הראשון רק לא היה מודע למוות, כיוון שעדיין לא רכשו 'דעת' המאפשר מודעות, כפי שלא היה מודע לעירום, בדומה לחיות. בעל המשל מצביע על העובדה שהחיות והזוג הראשון בגן-עדן טרם אכלו מעץ החיים, לכן הם היו מוותיים, גם אם לא היו מודעים לכך.

      דברים אלו חשובים, כיוון שבעל המשל היה מודע לגעגועים של האדם לנצחיות, געגועים כאלו הם חלק מהאדם הלשוני שלא משלים עם משך קיומו הקצוב. היוונים לא המציאו את הגעגועים האלו, גם לא השליחים פאול ויוחנן. כבר גילגמש השומרי רצה להיות נצחי וחיפש  את האלקסיר, סם החיים. מבחינת המשאלות האנושיות דבר לא השתנה מאז השומרים עד ימינו. לכן בעל המשל מדבר לאדם כיצור לשוני של כל הדורות. אולי הוא רוצה להסביר גם, אם זה לא נאמר מפורשות, שבנצח אין קיום, שלמען קיום קיצוב משך הקיום הכרחי, מוות הכרחי.

     ובכן, בעל המשל לא בא להסביר לפילוסופים היווניים המהוללים את חוקי הקיום, הוא מסביר לבני דורו, על סמך מה שהוא למד על געגועי שוא. נשאלת השאלה איך בעל המשל יכול היה להגיע למסקנות אלו, בעוד שחכמי הדורות, לא הסיקו מסקנות דומות? ברור שבעל המשל השלים עם חוקי הקיום הקוצבים, בהבינו שקיום לא יתכן אחרת. שהקיום משמעותו התחדשות.

 

    העברים הנוודים שבנדודיהם הכירו תרבויות מפותחות, הגיעו למסקנותיהם בראותם שאשליות לא מתגשמות. יוצאי מצרים אלו למדו מהמשגים של התרבויות שנקרו בדרכם, נווד שהוא רב-תרבותי יש לו פרספקטיבה, רואה את היחסיות של הדברים, דבר שחסר ליושבי קבע, לעמים אוטוכטוניים.

     יוצאי מצרים צאצאי הנוודים, המעוקרים, שירשו תרבות של אבותיהם בכתובים, מרדו בכל עקרונות התרבות המצרית, רצו להשתחרר לא רק מהתרבות של שליטיהם, רצו גם להינתק מהם. כדי לבצע משימה כזו היו צריכים קודם גיבוש פילוסופיה חדשה, שאפשר להיאחז בה, המאפשרת את ההינתקות. לשם מטרה כזו היה צורך לנתץ אשליות של הסביבה, היה צורך להצביע על המשגים. לפיכך מדינה אינה אורגנית, אפשר ליצור אותה, ערכים אינם אורגניים, אפשר ליצור אותם. לפי בעל המשל רק חיות הן אורגניות כיוון שהן חסרות מודעות.

     מכאן מובן שחכמים כמו אפלטון ואריסטו שלא היו זקוקים ליצור מדינה חדשה, כיוון שהיא היתה מובנת מאליה, התגעגעו לגן-עדן משלהם, למצב אורגני ללא אחריות, ללא צורך לעמל, מצב שבו לא יוצרים דברים חדשים, מחקים רק דברים קיימים, אפשר לחלום על עצירת הזמן, כפי שחלם על כך אריסטו במושג Nunc Stans , הרי ממילא כבר הכל קיים.

     אם יהודים או עברים רב-תרבותיים יצרו את פילוסופית השפה בצורה גאונית, שעד היום הוגים לא משתווים להם, אחרי דורות רבים, שוב יהודים רב-תרבותיים, כמו השליחים פאול ויוחנן מושפעים מהתרבות היוונית התכנלו לירושתם. הם בעיקר התכנלו לירושתם, כיוון שבינתיים, במשך הדורות היתה נסיגה מההשקפה המכוננת הראשיתית, היא הפכה להלכה. החוקר יחזקאל קאופמן הוא היחידי המדבר על הנסיגה מהמורשת הראשיתית. קאופמן לא היה הוגה דעות, אבל הבין שהיהדות התרחקה מירושתה הראשיתית.

     אמנם שני השליחים פאול ויוחנן רצו להשתחרר מההלכה שהכבידה עליהם, כיוון שהיו רב-תרבותיים, הבינו שהמקור של התרבות ביהודה מושרש בפילוסופיה מנוגדת לפילוסופיה היוונית, ולמען להשתחרר מעול ההלכה, יש צורך לתקוף את המקור, את הפילוסופיה הלשונית. שני שליחים אלו המתוחכמים, לא היו מרוצים גם מהחכמה היוונית, לכן ניסו לעשות סינקרטיזם בין שתי התרבויות, רצו לספק לעולם היווני הטראגי בשורה חדשה, גן-עדן מוחזר, מבוסס על פרשנות מעוותת של הפילוסופיה הלשונית התנ"כית. לשם מטרה כזו היה צורך לנטרל את המודעות. על כל זה בשעור הבא.  

     בינתים אלו הרוצים משנה יותר מורחבת על נושאים אלו אפשר לשם כך לקרא בספרי: 'התנ"ך כמשל' (ספר העומד להופיע החודש), 'קוסמולוגיה ושפה', 'בראשית היה הדבר – האומנם?', 'האדם בורא עולמו'.

   

 

 

 

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 77 – גן-העדן המוחזר

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 77 –  גן- העדן המוחזר

     (שם הפרק הזה מזכיר את יצירתו של מילטון, 'גן-העדן המוחזר', אצלו במשמעות שונה.)

      מושג 'גן-עדן' הפך אצל בני אדם לסמל געגועים לקיום ללא עול. לכן היה חשוב לנו להצביע על העובדה שבעל משל 'עץ הדעת' מזהיר מפורשות שקיום אדם בגן- עדן היה קיום חיתי, האדם טרם היה מודע, הוא היה ערום ולא התבושש, כפי שהחיות לא מתבוששות, כיוון שאף הן עירומות. קודם, לפני שנמשיך עלינו לציין שמצב חיתי הוא לא אידיאל. עובדה שחיות נמצאות בבריחה מתמדת מפני סכנות, גם אם ההשערה שהן לא מודעות למוות, האינסטינקטים שלהם לקיום מזהירות אותן על סכנות לקיומן. דבר שני, החיות האוכלות מן המוכן, בעתות של בצורות, פגעי טבע הן מושמדות, בהבדל מהאדם שיכול ליצור לעצמו מיסתור, שיכול ליצור בצורה מלאכותית מזון, על-ידי ריתום נהרות.

     אבל בעל המשל לא מזהיר את האדם מאיומים אלו על חיי החיות, הוא מדגיש את העדר המודעות אצל החיות. האדם נבדל מהחיות בכך שבאמצעות הכלי שהוא רוכש, הוא נעשה מודע, עולה בכך על כל הברויים האילמים ביקום. אמנם בעל המשל מזהיר את האדם מאשליות, מצביע על כך שעולמו הלשוני לא בנמצא כל עוד הוא לא יוצר אותו בעמל. בשביל היתרונות שהאדם רוכש הוא צריך לעמל. חשוב ביותר להדגיש עובדה זו, שהתנ"ך אימץ עבודה כהכרחית לקיום, בעוד שתרבויות אחרות ניסו להשתחרר מעול העבודה.  

     ובכן לא הצורך לעבד מטריד את האדם, מטריד אותו המודעות למוות. משום מה נראה לאדם שבגן-עדן למוות אין אחיזה, וגם בנידון בעל המשל מבשר שהזוג הראשון רק לא היה מודע למוות, כיוון שעדיין לא רכשו 'דעת' המאפשר מודעות, כפי שלא היה מודע לעירום, בדומה לחיות. בעל המשל מצביע על העובדה שהחיות והזוג הראשון בגן-עדן טרם אכלו מעץ החיים, לכן הם היו מוותיים, גם אם לא היו מודעים לכך.

      דברים אלו חשובים, כיוון שבעל המשל היה מודע לגעגועים של האדם לנצחיות, געגועים כאלו הם חלק מהאדם הלשוני שלא משלים עם משך קיומו הקצוב. היוונים לא המציאו את הגעגועים האלו, גם לא השליחים פאול ויוחנן. כבר גילגמש השומרי רצה להיות נצחי וחיפש  את האלקסיר, סם החיים. מבחינת המשאלות האנושיות דבר לא השתנה מאז השומרים עד ימינו. לכן בעל המשל מדבר לאדם כיצור לשוני של כל הדורות. אולי הוא רוצה להסביר גם, אם זה לא נאמר מפורשות, שבנצח אין קיום, שלמען קיום קיצוב משך הקיום הכרחי, מוות הכרחי.

     ובכן, בעל המשל לא בא להסביר לפילוסופים היווניים המהוללים את חוקי הקיום, הוא מסביר לבני דורו, על סמך מה שהוא למד על געגועי שוא. נשאלת השאלה איך בעל המשל יכול היה להגיע למסקנות אלו, בעוד שחכמי הדורות, לא הסיקו מסקנות דומות? ברור שבעל המשל השלים עם חוקי הקיום הקוצבים, בהבינו שקיום לא יתכן אחרת. שהקיום משמעותו התחדשות.

 

    העברים הנוודים שבנדודיהם הכירו תרבויות מפותחות, הגיעו למסקנותיהם בראותם שאשליות לא מתגשמות. יוצאי מצרים אלו למדו מהמשגים של התרבויות שנקרו בדרכם, נווד שהוא רב-תרבותי יש לו פרספקטיבה, רואה את היחסיות של הדברים, דבר שחסר ליושבי קבע, לעמים אוטוכטוניים.

     יוצאי מצרים צאצאי הנוודים, המעוקרים, שירשו תרבות של אבותיהם בכתובים, מרדו בכל עקרונות התרבות המצרית, רצו להשתחרר לא רק מהתרבות של שליטיהם, רצו גם להינתק מהם. כדי לבצע משימה כזו היו צריכים קודם גיבוש פילוסופיה חדשה, שאפשר להיאחז בה, המאפשרת את ההינתקות. לשם מטרה כזו היה צורך לנתץ אשליות של הסביבה, היה צורך להצביע על המשגים. לפיכך מדינה אינה אורגנית, אפשר ליצור אותה, ערכים אינם אורגניים, אפשר ליצור אותם. לפי בעל המשל רק חיות הן אורגניות כיוון שהן חסרות מודעות.

     מכאן מובן שחכמים כמו אפלטון ואריסטו שלא היו זקוקים ליצור מדינה חדשה, כיוון שהיא היתה מובנת מאליה, התגעגעו לגן-עדן משלהם, למצב אורגני ללא אחריות, ללא צורך לעמל, מצב שבו לא יוצרים דברים חדשים, מחקים רק דברים קיימים, אפשר לחלום על עצירת הזמן, כפי שחלם על כך אריסטו במושג Nunc Stans , הרי ממילא כבר הכל קיים.

     אם יהודים או עברים רב-תרבותיים יצרו את פילוסופית השפה בצורה גאונית, שעד היום הוגים לא משתווים להם, אחרי דורות רבים, שוב יהודים רב-תרבותיים, כמו השליחים פאול ויוחנן מושפעים מהתרבות היוונית התכנלו לירושתם. הם בעיקר התכנלו לירושתם, כיוון שבינתיים, במשך הדורות היתה נסיגה מההשקפה המכוננת הראשיתית, היא הפכה להלכה. החוקר יחזקאל קאופמן הוא היחידי המדבר על הנסיגה מהמורשת הראשיתית. קאופמן לא היה הוגה דעות, אבל הבין שהיהדות התרחקה מירושתה הראשיתית.

     אמנם שני השליחים פאול ויוחנן רצו להשתחרר מההלכה שהכבידה עליהם, כיוון שהיו רב-תרבותיים, הבינו שהמקור של התרבות ביהודה מושרש בפילוסופיה מנוגדת לפילוסופיה היוונית, ולמען להשתחרר מעול ההלכה, יש צורך לתקוף את המקור, את הפילוסופיה הלשונית. שני שליחים אלו המתוחכמים, לא היו מרוצים גם מהחכמה היוונית, לכן ניסו לעשות סינקרטיזם בין שתי התרבויות, רצו לספק לעולם היווני הטראגי בשורה חדשה, גן-עדן מוחזר, מבוסס על פרשנות מעוותת של הפילוסופיה הלשונית התנ"כית. לשם מטרה כזו היה צורך לנטרל את המודעות. על כל זה בשעור הבא.  

     בינתים אלו הרוצים משנה יותר מורחבת על נושאים אלו אפשר לשם כך לקרא בספרי: 'התנ"ך כמשל' (ספר העומד להופיע החודש), 'קוסמולוגיה ושפה', 'בראשית היה הדבר – האומנם?', 'האדם בורא עולמו'.

   

 

 

 

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 76 – רצונו של האדם להיות ריבון

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 76 – רצונו של האדם להיות ריבון

     המסרים של משל 'עץ הדעת' על שלושת חלקיו. בעל משלים אלו הבין ששפה בפן ה'נחשי' שלה השלתה את חוה שאם תאכל מעץ הדעת, תהיה ריבונית, תהיה  כאלהים. בעל משל עץ הדעת מתוך הכרות עם התרבויות שהיו קיימות אלפי שנים לפניו הבין  שהמרד האנושי הוא פרי רצונו של האדם להיות ריבון, להיות זהה עם האלוהות, ליצור מערכת חוקי קיום לפי משאלותיו. בעל משל עץ הדעת מתוך הכרות עם מרד האדם, הבין גם שהדחף הזה להיות ריבון הוא גורם לרצחנות האדם. אם בעל משל עץ הדעת אינו אומר את זה מיד, הוא מצביע על עובדה זו בהמשך, בחלק השלישי של משלו, במשל קין והבל.

    ובכן, מתוך הכרות נפש האדם, בעל משל עץ הדעת רוצה ללמד אותו מה מטרת הכלי, ומה גבולות המתת  שהוענקה לו. שלושת החלקים של משל עץ הדעת, חלק גן-עדן, חלק האכילה מעץ הדעת, חלק קין והבל, נוצרו על-ידי בעל משל זה מתוך הכרות מעמיקה של התרבויות שקדמו לו, מהכרות נפש האדם המורד שאינו מרוצה ממה שהוקצב לו, וכן הבנתו ששורש ההרסנות, הרצחנות של האדם מקורם ברצונו להיות ריבון, ברצונו לשנות סדרי עולם.

    ובכן, איך הצליח בעל המשלים האלו להצביע בצמצום כזה על כל חולייו של האדם הלשוני, איך הוא הצליח בצורה גאונית להסביר את מהות כלי ה'דעת', איך הוא הצליח בתמציתיות כזו להראות איך המרדנות, הרצון לריבונות, מובילה לרצחנות. בלי ספק שבעל המשלים האלו ניחן באינטואיציה גאונית שהיתה פרי הכרות של כל התרבויות העתיקות. בלי ספק שבעל המשלים האלו לא השתעשע באשליות, התיצב מול הקיום עם אפשרויותיו, עם האפשרויות שהוענקו לאדם.

    בעל המשלים למד מכל הטעויות, אי ההבנות, של התרבויות שנבעו מאי הבנתם של מהות הכלי שהוציא את האדם משרשרת הישויות האילמות ביקום. בעל המשלים הבין שמאי הבנת מהות הכלי, ה'דעת' שהוענקה לאדם, נובעות  אשליותיו על אפשרויות בלתי אפשריים. בצורה פלאית בשלושת המשלים האלו לפנינו תשובות והסברים לכל המחשבה האנושית לדורותיה. כפי שכבר הסברנו באחד השעורים הקודמים, עם כל הגאונות של בעל המשלים האלו, החסר היחידי בהם הוא שבעל משלים אלו עדיין לא ידע, כפי שדורות רבים אחריו לא ידעו, על קיום ותפקיד המוח האנושי, ולא ידע ש'דעת', או האינפורמציה צריכה לעבור טרנספורמציה באמצעות אבר המוח, שהופך אותה לשפה האנושית היוצרת.

     אנחנו יכולים לראות עד כמה האדם גם היום מפגר מבחינת הבנת מצבו, אחר גאונותו של בעל משלים אלו. נתחיל עם החלק הראשון של המשל, החלק על גן-עדן, על תפקידו, ועל כך שהאדם רוצה לחזור אליו, בעוד שבעל המשל רצה להצביע שבגן האדם היה חיה בין החיות, היה חסר מודעות. הרצון לחזור לגן-עדן, פירושו לחזור למצב חיתי. משל זה יכול לשמש אותנו בדיונינו בהשקפות האורגניות של כל הדורות, נגד הפילוסופים הגדולים כמו אפלטון ואחרים שלא הבינו את המסר החשוב הזה של בעל משל 'גן-עדן', רצו לחזור לאורגניות, לגן-עדן.

     בלי ספק שהחלק השני של המשל, האכילה מעץ הדעת הוא החלק החשוב ביותר. כאן בעל המשל מסביר את מהות הכלי של האדם, ה'דעת', או השפה, שהוא נספח אליו ממקור חיצוני. אבל יותר מכך, בעל המשל מצביע על העובדה שכלי זה, בפן ה'נחשי' שלו משלה את האדם שהוא יכול להיות ריבון, זהה עם האלוהות. בעל המשל קודם מצביע על היכולת שה'דעת' מעניקה לאדם, היא מעניקה לו 'מודעות'. האדם היכול להבדיל בין טוב לרע נעשה ישות מודעת, הוא יכול להבדיל בין טוב לרע, בהמשך הוא מסוגל להבדיל בין גופו הביאולוגי, לבין הרכש החדש שלו 'דעת'. האדם בהבדל ממצבו בגן-עדן, מתבושש בעירומו, דבר שלא קרה לו בגן, בהיותו מחוסר מודעות, דומה לחיות.

    קודם כל הסבר זה של בעל המשל הוא גאוני, ושוב יכול לשמש אותנו נגד אלו השואפים להיות אורגניים. בלי 'דעת' האדם לא יכול להתבונן, לא יכול ליצור את השפה. אנחנו רואים שחוה ואדם שנעשו מודעים, מתבוששים בגופם, יוצרים את המלה, את הערך 'בושה'. אלו שרוצים להיות אורגניים, לא מבינים שללא יכולת להבדיל, להבדיל בין טוב לרע, הם ישויות לא מודעות, כמו הישויות ביקום. שפינוזה וניטשה שרצו להיות מעבר לטוב לרע, לא הבינו שבמקרה כזה יאבדו את המודעות שלהם, את היכולת להתבונן. בלי יכולת זו, המדע בלתי אפשרי, מחשבה בלתי אפשרית, יצירת שפה בלתי אפשרית, בכלל היצירה באמצעות השפה היא בלתי אפשרית.

    אבל בחלק השני הזה של המשל, בעל המשל מיד מצנן את אשליותיהם של חוה ואדם שהם יכולים להיות ריבוניים, זהים עם אלהים, מיד נאמר לזוג הראשון שהם לא יכולים לאכל מ'עץ החיים', ז.א. הם לא נצחיים. באמירה זו כל האשליות של האדם לנצחיות מושמות לאל. לא רק האשליה לנצחיות מושמת לאל, גם הרצון לריבונות מושמת לאל. האדם צריך לעמל, למען ליצור את עולמו, הקיום הוא עמל, העולם הלשוני האנושי הוא פרי עמל. כאן לפנינו ערך ה'עבודה' בתנ"ך, ערך ה'יצירה', שהיוונים התכחשו להם.

     אם לא ברור מהחלק השני של המשל מה משמעות ההבדלה בין טוב לרע, אזי בא החלק השלישי, החלק על קין והבל וממחיש לפנינו את המשמעות. להבדיל בין טוב לרע פירושו קדושת החיים, איסור להרוג את הזולת. קין נענש על כך שהרג את אחיו הבל. הפילוסוף המהולל הגל, שכל כך הרבה יהודים התפעלו ומתפעלים ממחשבתו, לא קיבל את האזהרה הזו מבעל המשל. אצל הגל, בספרו 'פנומנולוגיה של הרוח', למען מודעות היחיד צריך להרוג את הזולת.

      בלי ספק שקין הורג את אחיו מרצונו להיות 'ריבון', אם לא על היקום, אזי לפחות על הזולת, על אחיו. קין מימש את ריבונותו על-ידי העתק, Displacement, הוא מימש את כל יכולתו על-ידי הריגת אחיו.

     בשעור הבא נמשיך לדון במשלים אלו ועל המסרים שלהם, ועל השליחים יוחנן ופאול, שהתנכלו להם, בצורה כזו יצרו תיאולוגיה אחרת, בסיס הנצרות.      

 הההה

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 76 – רצונו של האדם להיות ריבון

     המסרים של משל 'עץ הדעת' על שלושת חלקיו. בעל משלים אלו הבין ששפה בפן ה'נחשי' שלה השלתה את חוה שאם תאכל מעץ הדעת, תהיה ריבונית, תהיה  כאלהים. בעל משל עץ הדעת מתוך הכרות עם התרבויות שהיו קיימות אלפי שנים לפניו הבין  שהמרד האנושי הוא פרי רצונו של האדם להיות ריבון, להיות זהה עם האלוהות, ליצור מערכת חוקי קיום לפי משאלותיו. בעל משל עץ הדעת מתוך הכרות עם מרד האדם, הבין גם שהדחף הזה להיות ריבון הוא גורם לרצחנות האדם. אם בעל משל עץ הדעת אינו אומר את זה מיד, הוא מצביע על עובדה זו בהמשך, בחלק השלישי של משלו, במשל קין והבל.

    ובכן, מתוך הכרות נפש האדם, בעל משל עץ הדעת רוצה ללמד אותו מה מטרת הכלי, ומה גבולות המתת  שהוענקה לו. שלושת החלקים של משל עץ הדעת, חלק גן-עדן, חלק האכילה מעץ הדעת, חלק קין והבל, נוצרו על-ידי בעל משל זה מתוך הכרות מעמיקה של התרבויות שקדמו לו, מהכרות נפש האדם המורד שאינו מרוצה ממה שהוקצב לו, וכן הבנתו ששורש ההרסנות, הרצחנות של האדם מקורם ברצונו להיות ריבון, ברצונו לשנות סדרי עולם.

    ובכן, איך הצליח בעל המשלים האלו להצביע בצמצום כזה על כל חולייו של האדם הלשוני, איך הוא הצליח בצורה גאונית להסביר את מהות כלי ה'דעת', איך הוא הצליח בתמציתיות כזו להראות איך המרדנות, הרצון לריבונות, מובילה לרצחנות. בלי ספק שבעל המשלים האלו ניחן באינטואיציה גאונית שהיתה פרי הכרות של כל התרבויות העתיקות. בלי ספק שבעל המשלים האלו לא השתעשע באשליות, התיצב מול הקיום עם אפשרויותיו, עם האפשרויות שהוענקו לאדם.

    בעל המשלים למד מכל הטעויות, אי ההבנות, של התרבויות שנבעו מאי הבנתם של מהות הכלי שהוציא את האדם משרשרת הישויות האילמות ביקום. בעל המשלים הבין שמאי הבנת מהות הכלי, ה'דעת' שהוענקה לאדם, נובעות  אשליותיו על אפשרויות בלתי אפשריים. בצורה פלאית בשלושת המשלים האלו לפנינו תשובות והסברים לכל המחשבה האנושית לדורותיה. כפי שכבר הסברנו באחד השעורים הקודמים, עם כל הגאונות של בעל המשלים האלו, החסר היחידי בהם הוא שבעל משלים אלו עדיין לא ידע, כפי שדורות רבים אחריו לא ידעו, על קיום ותפקיד המוח האנושי, ולא ידע ש'דעת', או האינפורמציה צריכה לעבור טרנספורמציה באמצעות אבר המוח, שהופך אותה לשפה האנושית היוצרת.

     אנחנו יכולים לראות עד כמה האדם גם היום מפגר מבחינת הבנת מצבו, אחר גאונותו של בעל משלים אלו. נתחיל עם החלק הראשון של המשל, החלק על גן-עדן, על תפקידו, ועל כך שהאדם רוצה לחזור אליו, בעוד שבעל המשל רצה להצביע שבגן האדם היה חיה בין החיות, היה חסר מודעות. הרצון לחזור לגן-עדן, פירושו לחזור למצב חיתי. משל זה יכול לשמש אותנו בדיונינו בהשקפות האורגניות של כל הדורות, נגד הפילוסופים הגדולים כמו אפלטון ואחרים שלא הבינו את המסר החשוב הזה של בעל משל 'גן-עדן', רצו לחזור לאורגניות, לגן-עדן.

     בלי ספק שהחלק השני של המשל, האכילה מעץ הדעת הוא החלק החשוב ביותר. כאן בעל המשל מסביר את מהות הכלי של האדם, ה'דעת', או השפה, שהוא נספח אליו ממקור חיצוני. אבל יותר מכך, בעל המשל מצביע על העובדה שכלי זה, בפן ה'נחשי' שלו משלה את האדם שהוא יכול להיות ריבון, זהה עם האלוהות. בעל המשל קודם מצביע על היכולת שה'דעת' מעניקה לאדם, היא מעניקה לו 'מודעות'. האדם היכול להבדיל בין טוב לרע נעשה ישות מודעת, הוא יכול להבדיל בין טוב לרע, בהמשך הוא מסוגל להבדיל בין גופו הביאולוגי, לבין הרכש החדש שלו 'דעת'. האדם בהבדל ממצבו בגן-עדן, מתבושש בעירומו, דבר שלא קרה לו בגן, בהיותו מחוסר מודעות, דומה לחיות.

    קודם כל הסבר זה של בעל המשל הוא גאוני, ושוב יכול לשמש אותנו נגד אלו השואפים להיות אורגניים. בלי 'דעת' האדם לא יכול להתבונן, לא יכול ליצור את השפה. אנחנו רואים שחוה ואדם שנעשו מודעים, מתבוששים בגופם, יוצרים את המלה, את הערך 'בושה'. אלו שרוצים להיות אורגניים, לא מבינים שללא יכולת להבדיל, להבדיל בין טוב לרע, הם ישויות לא מודעות, כמו הישויות ביקום. שפינוזה וניטשה שרצו להיות מעבר לטוב לרע, לא הבינו שבמקרה כזה יאבדו את המודעות שלהם, את היכולת להתבונן. בלי יכולת זו, המדע בלתי אפשרי, מחשבה בלתי אפשרית, יצירת שפה בלתי אפשרית, בכלל היצירה באמצעות השפה היא בלתי אפשרית.

    אבל בחלק השני הזה של המשל, בעל המשל מיד מצנן את אשליותיהם של חוה ואדם שהם יכולים להיות ריבוניים, זהים עם אלהים, מיד נאמר לזוג הראשון שהם לא יכולים לאכל מ'עץ החיים', ז.א. הם לא נצחיים. באמירה זו כל האשליות של האדם לנצחיות מושמות לאל. לא רק האשליה לנצחיות מושמת לאל, גם הרצון לריבונות מושמת לאל. האדם צריך לעמל, למען ליצור את עולמו, הקיום הוא עמל, העולם הלשוני האנושי הוא פרי עמל. כאן לפנינו ערך ה'עבודה' בתנ"ך, ערך ה'יצירה', שהיוונים התכחשו להם.

     אם לא ברור מהחלק השני של המשל מה משמעות ההבדלה בין טוב לרע, אזי בא החלק השלישי, החלק על קין והבל וממחיש לפנינו את המשמעות. להבדיל בין טוב לרע פירושו קדושת החיים, איסור להרוג את הזולת. קין נענש על כך שהרג את אחיו הבל. הפילוסוף המהולל הגל, שכל כך הרבה יהודים התפעלו ומתפעלים ממחשבתו, לא קיבל את האזהרה הזו מבעל המשל. אצל הגל, בספרו 'פנומנולוגיה של הרוח', למען מודעות היחיד צריך להרוג את הזולת.

      בלי ספק שקין הורג את אחיו מרצונו להיות 'ריבון', אם לא על היקום, אזי לפחות על הזולת, על אחיו. קין מימש את ריבונותו על-ידי העתק, Displacement, הוא מימש את כל יכולתו על-ידי הריגת אחיו.

     בשעור הבא נמשיך לדון במשלים אלו ועל המסרים שלהם, ועל השליחים יוחנן ופאול, שהתנכלו להם, בצורה כזו יצרו תיאולוגיה אחרת, בסיס הנצרות.      

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 75 – האדם בורא אולמו

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 75 – האדם בורא עולמו

     האדם הביאולוגי נברא על-ידי חוקי הקיום, מתוכנת על ידם, אבל עולמו האנושי, הלשוני, דבר המפריד אותו בישויות אחרות ביקום, הוא עולם שהיחיד יחד עם קהילה בורא באמצעות כלי לשונו. האדם הביאולוגי יכול להתקיים לבד, אבל האדם הלשוני יכול ליצור את שפתו רק בקהילה, לא באופן אינדיווידואלי. השפה האנושית המבדילה את האדם מיתר הברויים, לא קיימת מחוץ לקהילה, לא קיימת ביקום. השפה אינה רק כלי קומוניקציה, הרי גם חיות יוצרות קומוניקציה ביניהן, השפה היא בעיקר כלי יצירה, דבר שרוב ההוגים, אלו שעוסקים בפילוסופית השפה, מתעלמים מעובדה זו, לא מדגישים אותה.

      הסיבה שאלו העוסקים בשפה, המדגישים רק את הפן הקומוניקטיבי שלה, היא שהאדם אינו רוצה שעולמו, מוסדותיו, ערכיו, דתו, ספרותו, יהיו פרי כלי השפה הנעלמת, העראית. הוא רוצה שעולמו יהיה מבוסס על משהו יציב יותר. כפי שכבר הדגשנו שרק מחשבת התנ"ך השלימה עם העובדה שהאדם בורא את עולמו, כפי שהיא השלימה עם העובדה שקיים רק עולם הנגלה. אבל רוב התרבויות לא השלימו עם עובדה זו, אפילו היום עם התפתחות מדע האינפורמציה, לא בנמצא מחקר הקובע שהשפה היא בעיקר כלי יצירה.

     הזכרנו כבר כמה פעמים את העובדה שהפילוסופים היווניים, אלו הנחשבים לגדולים ביותר ראו את השפה רק ככלי חקוי של אידיאות, או דברים קיימים. נחזור רק להזכיר את הקביעה המפורשת ביותר של אריסטו, בספרו 'פואטיקה' שהאדם הוא החקין הגדול ביותר, כל יצירתו היא חקוי בלבד. מבחינה זו אריסטו רק חזר על קביעותיו של אפלטון, שהאדם מחקה את האידיאות הנצחיות. כפי שכבר הזכרנו, היוונים, לפניהם המצרים ואחרים רצו בעולם יציב, בעולם הנצחי, לא עולם עראי, עולם נברא.

     היום למרות שדעות אלו הוזמו, האדם עדיין לא משלים עם העובדה שהוא בורא את עולמו, יחד עם האחרים, עם הקהילה. הוא לא משלים עם העובדה שהוא שומר עולמו האנושי, בלי שמירתו אותו הוא לא קיים!!! קביעה זו חשובה כיוון שאם האדם יכיר בעובדה שהוא הוא שומר עולמו ובלעדי שמירתו הוא לא קיים, זה יחייב אותו לאחריות גדולה יותר, דבר שהאדם אינו רוצה בכך.

    קביעתינו שלא היו הוגים שלפחות חלקית הכירו בעובדה שהאדם בורא את עולמו, היא לא נכונה. הזכרנו כבר שהפילוסוף הובס בהקדמה לספרו 'לויתן', אמר שהאדם כמו הטבע יוצר. אבל הוא לא הרחיב על כך, הלך בדרכו והצביע על כך שהאדם יוצר את מדינתו. אבל הובס אמר מה שאמר, כיוון שהוא השופע ממחשבת התנ"ך. אבל גם הידיגר עם כל ההסתיגויות ממנו, הגיע בסוף ימיו לדעה שהמלה יוצרת את העולם, כוונתו לעולם האנושי. הוא אמר את זה בעוגנו את מסקנתו זו בשירו של המשורר גאורגה בשם 'המלה', בו משורר זה אומר שלפני שהמלה בראה את העולם הוא לא היה קיים.

     ובכן, למרות שהאדם לא מכיר בעובדה שהוא יוצר את עולמו הלשוני, כיוון שהוא לא רוצה להיות אחראי לו, לא רוצה בעולם עראי, הוא דווקא מאוכזב ביותר שכלי השפה לא מאפשר לו לשנות את חוקי הקיום. כאן לפנינו הפרדוכסליות של מחשבת האדם. הרי מה שמטריד את האדם שהוא מוותי, שאין לו שליטה על שרירותיות הקיום, לכן הוא מתכחש לכלי שבידו שלא מסוגל למלא את משאלותיו. אנחנו רואים את העובדה הזו כאשר אנו מנסים לראות מה מבדיל את הנצרות מיהדות. השליחים פאול ויוחנן שהכירו בחולשת הכלי, רצו בסילוקו. פאול רצה בביטול האכילה מעץ הדעת, למען לבטל את המוות, יוחנן רצה להפוך את הכלי לריבון, כך שהוא ימלא את משאלות האדם, ישנה סדרי עולם. עובדה מצערת שמשאלות אלו של שני השליחים לא התגשמו.

     עובדה זו שכל המשאלות האנושיות מכל הסוגים לא התגשמו, מה שנשאר הוא שעולמו הלשוני של האדם נשאר כפיקדון בידיו, נתון לשמירתו, נתון לתיחזוקו. אפשר יהיה לשכנע בני אדם בעובדות אלו, רק אם היחיד יכיר בעובדה שהמתת שהוענקה לו, מעלה אותו על שאר הברויים ביקום, שעליו לקדש מתת זו, כפי שעליו לקדש את החיים שהוענקו לו. על האדם להכיר בעובדה שלא הכלים המכניים שהוא יוצר נותנים משמעות לקיומו, אלא דווקא היצירות הלשוניות הנעלמות, הלא מוחשיות.

      העולם המכני שהאדם יוצר הוא לא בשרות 'קדושת חיים', מחוץ בתחום הרפואה. עובדה מצערת היא שהמכשור המכני בחלקו לפחות משרת הרג, מלחמות. האדם יוצא להרג, למלחמות, כיוון שהוא רוצה להיות ריבון, הוא רוצה שמשאלותיו יתגשמו. למעשה האדם הלוחם נאבק בחוקי הקיום, אבל מאחר שהוא לא יכול להם, הוא מעתיק את זה על הזולת, מושג Displacement , ועל-ידי הריגתו הוא מרגיש כאילו הוא ריבון. הכובשים הגדולים רוצים להיות ריבוניים. מספיק לקרא את משלו של ישעיהו, פרק י"ד, הוא  מלגלג על מלך בבל המהרס, שרצה להדמות לעליון, ומת מוות משפיל. אבל אפשר גם לקרא את חזון דניאל, על הכובשים הגדולים, ההופכים אצלו לחיות אימתניות המשמידות זו את זו.

    אבל הטפות אלו נגד הכובשים הגדולים לא הרתיעו את הבאים בהמשך, מלחזור על שאיפות לריבונות, מהרס הקיים. האדם, הכובש, לא לומד את הבל שאיפותיו. התנ"ך לא הצליח באזהרותיו, נגד המהרסים, נגד הגוגים מארץ המגוגים של יחזקאל. הם הצליחו להרוס את ארץ יהודה.

    למרות מרדנות זו של השואפים לריבונות, ההורסים את הקיים, האדם הפרגמטי אחרי ההרס חוזר לאפשרויות, בורא מחדש את עולמו, את מוסדותיו וערכיו. אבל האדם הפרגמטי לא מעניק לחיים את הקדושה שהם ראויים להם, האדם הפרגמטי לא מעניק למתת שהוענקה לו את ההוד הראויה לה. האדם מעניק הוד לגבורה, להרג, למלחמות, במקום להעניק קדושה לפיקדון החיים, ליכולתיו המיוחדים, המעלים אותו על ברויים אחרים, המוציאים אותו מהעולם האילם, מאפשרים לו להתבונן. הרי המתתים האלו הם האוצרות של האדם שעליו לשמור עליהן, כיוון שחוקי הקיום לא יעניקו לו יותר מזה.

 

     מי שרוצה יותר מידע על נושאים אלו, עליו לקרא בספרי 'התנ"ך כמשל', המופיע החודש. כן הוא יכול להרחיב את ידיעותיו על נושאים אלו מספרי: 'האדם בורא את עולמו', 'בראשית היה הדבר – האומנם?', 'קוסמולוגיה ושפה'.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 75 – האדם בורא עולמו

     האדם הביאולוגי נברא על-ידי חוקי הקיום, מתוכנת על ידם, אבל עולמו האנושי, הלשוני, דבר המפריד אותו בישויות אחרות ביקום, הוא עולם שהיחיד יחד עם קהילה בורא באמצעות כלי לשונו. האדם הביאולוגי יכול להתקיים לבד, אבל האדם הלשוני יכול ליצור את שפתו רק בקהילה, לא באופן אינדיווידואלי. השפה האנושית המבדילה את האדם מיתר הברויים, לא קיימת מחוץ לקהילה, לא קיימת ביקום. השפה אינה רק כלי קומוניקציה, הרי גם חיות יוצרות קומוניקציה ביניהן, השפה היא בעיקר כלי יצירה, דבר שרוב ההוגים, אלו שעוסקים בפילוסופית השפה, מתעלמים מעובדה זו, לא מדגישים אותה.

      הסיבה שאלו העוסקים בשפה, המדגישים רק את הפן הקומוניקטיבי שלה, היא שהאדם אינו רוצה שעולמו, מוסדותיו, ערכיו, דתו, ספרותו, יהיו פרי כלי השפה הנעלמת, העראית. הוא רוצה שעולמו יהיה מבוסס על משהו יציב יותר. כפי שכבר הדגשנו שרק מחשבת התנ"ך השלימה עם העובדה שהאדם בורא את עולמו, כפי שהיא השלימה עם העובדה שקיים רק עולם הנגלה. אבל רוב התרבויות לא השלימו עם עובדה זו, אפילו היום עם התפתחות מדע האינפורמציה, לא בנמצא מחקר הקובע שהשפה היא בעיקר כלי יצירה.

     הזכרנו כבר כמה פעמים את העובדה שהפילוסופים היווניים, אלו הנחשבים לגדולים ביותר ראו את השפה רק ככלי חקוי של אידיאות, או דברים קיימים. נחזור רק להזכיר את הקביעה המפורשת ביותר של אריסטו, בספרו 'פואטיקה' שהאדם הוא החקין הגדול ביותר, כל יצירתו היא חקוי בלבד. מבחינה זו אריסטו רק חזר על קביעותיו של אפלטון, שהאדם מחקה את האידיאות הנצחיות. כפי שכבר הזכרנו, היוונים, לפניהם המצרים ואחרים רצו בעולם יציב, בעולם הנצחי, לא עולם עראי, עולם נברא.

     היום למרות שדעות אלו הוזמו, האדם עדיין לא משלים עם העובדה שהוא בורא את עולמו, יחד עם האחרים, עם הקהילה. הוא לא משלים עם העובדה שהוא שומר עולמו האנושי, בלי שמירתו אותו הוא לא קיים!!! קביעה זו חשובה כיוון שאם האדם יכיר בעובדה שהוא הוא שומר עולמו ובלעדי שמירתו הוא לא קיים, זה יחייב אותו לאחריות גדולה יותר, דבר שהאדם אינו רוצה בכך.

    קביעתינו שלא היו הוגים שלפחות חלקית הכירו בעובדה שהאדם בורא את עולמו, היא לא נכונה. הזכרנו כבר שהפילוסוף הובס בהקדמה לספרו 'לויתן', אמר שהאדם כמו הטבע יוצר. אבל הוא לא הרחיב על כך, הלך בדרכו והצביע על כך שהאדם יוצר את מדינתו. אבל הובס אמר מה שאמר, כיוון שהוא השופע ממחשבת התנ"ך. אבל גם הידיגר עם כל ההסתיגויות ממנו, הגיע בסוף ימיו לדעה שהמלה יוצרת את העולם, כוונתו לעולם האנושי. הוא אמר את זה בעוגנו את מסקנתו זו בשירו של המשורר גאורגה בשם 'המלה', בו משורר זה אומר שלפני שהמלה בראה את העולם הוא לא היה קיים.

     ובכן, למרות שהאדם לא מכיר בעובדה שהוא יוצר את עולמו הלשוני, כיוון שהוא לא רוצה להיות אחראי לו, לא רוצה בעולם עראי, הוא דווקא מאוכזב ביותר שכלי השפה לא מאפשר לו לשנות את חוקי הקיום. כאן לפנינו הפרדוכסליות של מחשבת האדם. הרי מה שמטריד את האדם שהוא מוותי, שאין לו שליטה על שרירותיות הקיום, לכן הוא מתכחש לכלי שבידו שלא מסוגל למלא את משאלותיו. אנחנו רואים את העובדה הזו כאשר אנו מנסים לראות מה מבדיל את הנצרות מיהדות. השליחים פאול ויוחנן שהכירו בחולשת הכלי, רצו בסילוקו. פאול רצה בביטול האכילה מעץ הדעת, למען לבטל את המוות, יוחנן רצה להפוך את הכלי לריבון, כך שהוא ימלא את משאלות האדם, ישנה סדרי עולם. עובדה מצערת שמשאלות אלו של שני השליחים לא התגשמו.

     עובדה זו שכל המשאלות האנושיות מכל הסוגים לא התגשמו, מה שנשאר הוא שעולמו הלשוני של האדם נשאר כפיקדון בידיו, נתון לשמירתו, נתון לתיחזוקו. אפשר יהיה לשכנע בני אדם בעובדות אלו, רק אם היחיד יכיר בעובדה שהמתת שהוענקה לו, מעלה אותו על שאר הברויים ביקום, שעליו לקדש מתת זו, כפי שעליו לקדש את החיים שהוענקו לו. על האדם להכיר בעובדה שלא הכלים המכניים שהוא יוצר נותנים משמעות לקיומו, אלא דווקא היצירות הלשוניות הנעלמות, הלא מוחשיות.

      העולם המכני שהאדם יוצר הוא לא בשרות 'קדושת חיים', מחוץ בתחום הרפואה. עובדה מצערת היא שהמכשור המכני בחלקו לפחות משרת הרג, מלחמות. האדם יוצא להרג, למלחמות, כיוון שהוא רוצה להיות ריבון, הוא רוצה שמשאלותיו יתגשמו. למעשה האדם הלוחם נאבק בחוקי הקיום, אבל מאחר שהוא לא יכול להם, הוא מעתיק את זה על הזולת, מושג Displacement , ועל-ידי הריגתו הוא מרגיש כאילו הוא ריבון. הכובשים הגדולים רוצים להיות ריבוניים. מספיק לקרא את משלו של ישעיהו, פרק י"ד, הוא  מלגלג על מלך בבל המהרס, שרצה להדמות לעליון, ומת מוות משפיל. אבל אפשר גם לקרא את חזון דניאל, על הכובשים הגדולים, ההופכים אצלו לחיות אימתניות המשמידות זו את זו.

    אבל הטפות אלו נגד הכובשים הגדולים לא הרתיעו את הבאים בהמשך, מלחזור על שאיפות לריבונות, מהרס הקיים. האדם, הכובש, לא לומד את הבל שאיפותיו. התנ"ך לא הצליח באזהרותיו, נגד המהרסים, נגד הגוגים מארץ המגוגים של יחזקאל. הם הצליחו להרוס את ארץ יהודה.

    למרות מרדנות זו של השואפים לריבונות, ההורסים את הקיים, האדם הפרגמטי אחרי ההרס חוזר לאפשרויות, בורא מחדש את עולמו, את מוסדותיו וערכיו. אבל האדם הפרגמטי לא מעניק לחיים את הקדושה שהם ראויים להם, האדם הפרגמטי לא מעניק למתת שהוענקה לו את ההוד הראויה לה. האדם מעניק הוד לגבורה, להרג, למלחמות, במקום להעניק קדושה לפיקדון החיים, ליכולתיו המיוחדים, המעלים אותו על ברויים אחרים, המוציאים אותו מהעולם האילם, מאפשרים לו להתבונן. הרי המתתים האלו הם האוצרות של האדם שעליו לשמור עליהן, כיוון שחוקי הקיום לא יעניקו לו יותר מזה.

 

     מי שרוצה יותר מידע על נושאים אלו, עליו לקרא בספרי 'התנ"ך כמשל', המופיע החודש. כן הוא יכול להרחיב את ידיעותיו על נושאים אלו מספרי: 'האדם בורא את עולמו', 'בראשית היה הדבר – האומנם?', 'קוסמולוגיה ושפה'.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 75 – האדם בורא עולמו

     האדם הביאולוגי נברא על-ידי חוקי הקיום, מתוכנת על ידם, אבל עולמו האנושי, הלשוני, דבר המפריד אותו בישויות אחרות ביקום, הוא עולם שהיחיד יחד עם קהילה בורא באמצעות כלי לשונו. האדם הביאולוגי יכול להתקיים לבד, אבל האדם הלשוני יכול ליצור את שפתו רק בקהילה, לא באופן אינדיווידואלי. השפה האנושית המבדילה את האדם מיתר הברויים, לא קיימת מחוץ לקהילה, לא קיימת ביקום. השפה אינה רק כלי קומוניקציה, הרי גם חיות יוצרות קומוניקציה ביניהן, השפה היא בעיקר כלי יצירה, דבר שרוב ההוגים, אלו שעוסקים בפילוסופית השפה, מתעלמים מעובדה זו, לא מדגישים אותה.

      הסיבה שאלו העוסקים בשפה, המדגישים רק את הפן הקומוניקטיבי שלה, היא שהאדם אינו רוצה שעולמו, מוסדותיו, ערכיו, דתו, ספרותו, יהיו פרי כלי השפה הנעלמת, העראית. הוא רוצה שעולמו יהיה מבוסס על משהו יציב יותר. כפי שכבר הדגשנו שרק מחשבת התנ"ך השלימה עם העובדה שהאדם בורא את עולמו, כפי שהיא השלימה עם העובדה שקיים רק עולם הנגלה. אבל רוב התרבויות לא השלימו עם עובדה זו, אפילו היום עם התפתחות מדע האינפורמציה, לא בנמצא מחקר הקובע שהשפה היא בעיקר כלי יצירה.

     הזכרנו כבר כמה פעמים את העובדה שהפילוסופים היווניים, אלו הנחשבים לגדולים ביותר ראו את השפה רק ככלי חקוי של אידיאות, או דברים קיימים. נחזור רק להזכיר את הקביעה המפורשת ביותר של אריסטו, בספרו 'פואטיקה' שהאדם הוא החקין הגדול ביותר, כל יצירתו היא חקוי בלבד. מבחינה זו אריסטו רק חזר על קביעותיו של אפלטון, שהאדם מחקה את האידיאות הנצחיות. כפי שכבר הזכרנו, היוונים, לפניהם המצרים ואחרים רצו בעולם יציב, בעולם הנצחי, לא עולם עראי, עולם נברא.

     היום למרות שדעות אלו הוזמו, האדם עדיין לא משלים עם העובדה שהוא בורא את עולמו, יחד עם האחרים, עם הקהילה. הוא לא משלים עם העובדה שהוא שומר עולמו האנושי, בלי שמירתו אותו הוא לא קיים!!! קביעה זו חשובה כיוון שאם האדם יכיר בעובדה שהוא הוא שומר עולמו ובלעדי שמירתו הוא לא קיים, זה יחייב אותו לאחריות גדולה יותר, דבר שהאדם אינו רוצה בכך.

    קביעתינו שלא היו הוגים שלפחות חלקית הכירו בעובדה שהאדם בורא את עולמו, היא לא נכונה. הזכרנו כבר שהפילוסוף הובס בהקדמה לספרו 'לויתן', אמר שהאדם כמו הטבע יוצר. אבל הוא לא הרחיב על כך, הלך בדרכו והצביע על כך שהאדם יוצר את מדינתו. אבל הובס אמר מה שאמר, כיוון שהוא השופע ממחשבת התנ"ך. אבל גם הידיגר עם כל ההסתיגויות ממנו, הגיע בסוף ימיו לדעה שהמלה יוצרת את העולם, כוונתו לעולם האנושי. הוא אמר את זה בעוגנו את מסקנתו זו בשירו של המשורר גאורגה בשם 'המלה', בו משורר זה אומר שלפני שהמלה בראה את העולם הוא לא היה קיים.

     ובכן, למרות שהאדם לא מכיר בעובדה שהוא יוצר את עולמו הלשוני, כיוון שהוא לא רוצה להיות אחראי לו, לא רוצה בעולם עראי, הוא דווקא מאוכזב ביותר שכלי השפה לא מאפשר לו לשנות את חוקי הקיום. כאן לפנינו הפרדוכסליות של מחשבת האדם. הרי מה שמטריד את האדם שהוא מוותי, שאין לו שליטה על שרירותיות הקיום, לכן הוא מתכחש לכלי שבידו שלא מסוגל למלא את משאלותיו. אנחנו רואים את העובדה הזו כאשר אנו מנסים לראות מה מבדיל את הנצרות מיהדות. השליחים פאול ויוחנן שהכירו בחולשת הכלי, רצו בסילוקו. פאול רצה בביטול האכילה מעץ הדעת, למען לבטל את המוות, יוחנן רצה להפוך את הכלי לריבון, כך שהוא ימלא את משאלות האדם, ישנה סדרי עולם. עובדה מצערת שמשאלות אלו של שני השליחים לא התגשמו.

     עובדה זו שכל המשאלות האנושיות מכל הסוגים לא התגשמו, מה שנשאר הוא שעולמו הלשוני של האדם נשאר כפיקדון בידיו, נתון לשמירתו, נתון לתיחזוקו. אפשר יהיה לשכנע בני אדם בעובדות אלו, רק אם היחיד יכיר בעובדה שהמתת שהוענקה לו, מעלה אותו על שאר הברויים ביקום, שעליו לקדש מתת זו, כפי שעליו לקדש את החיים שהוענקו לו. על האדם להכיר בעובדה שלא הכלים המכניים שהוא יוצר נותנים משמעות לקיומו, אלא דווקא היצירות הלשוניות הנעלמות, הלא מוחשיות.

      העולם המכני שהאדם יוצר הוא לא בשרות 'קדושת חיים', מחוץ בתחום הרפואה. עובדה מצערת היא שהמכשור המכני בחלקו לפחות משרת הרג, מלחמות. האדם יוצא להרג, למלחמות, כיוון שהוא רוצה להיות ריבון, הוא רוצה שמשאלותיו יתגשמו. למעשה האדם הלוחם נאבק בחוקי הקיום, אבל מאחר שהוא לא יכול להם, הוא מעתיק את זה על הזולת, מושג Displacement , ועל-ידי הריגתו הוא מרגיש כאילו הוא ריבון. הכובשים הגדולים רוצים להיות ריבוניים. מספיק לקרא את משלו של ישעיהו, פרק י"ד, הוא  מלגלג על מלך בבל המהרס, שרצה להדמות לעליון, ומת מוות משפיל. אבל אפשר גם לקרא את חזון דניאל, על הכובשים הגדולים, ההופכים אצלו לחיות אימתניות המשמידות זו את זו.

    אבל הטפות אלו נגד הכובשים הגדולים לא הרתיעו את הבאים בהמשך, מלחזור על שאיפות לריבונות, מהרס הקיים. האדם, הכובש, לא לומד את הבל שאיפותיו. התנ"ך לא הצליח באזהרותיו, נגד המהרסים, נגד הגוגים מארץ המגוגים של יחזקאל. הם הצליחו להרוס את ארץ יהודה.

    למרות מרדנות זו של השואפים לריבונות, ההורסים את הקיים, האדם הפרגמטי אחרי ההרס חוזר לאפשרויות, בורא מחדש את עולמו, את מוסדותיו וערכיו. אבל האדם הפרגמטי לא מעניק לחיים את הקדושה שהם ראויים להם, האדם הפרגמטי לא מעניק למתת שהוענקה לו את ההוד הראויה לה. האדם מעניק הוד לגבורה, להרג, למלחמות, במקום להעניק קדושה לפיקדון החיים, ליכולתיו המיוחדים, המעלים אותו על ברויים אחרים, המוציאים אותו מהעולם האילם, מאפשרים לו להתבונן. הרי המתתים האלו הם האוצרות של האדם שעליו לשמור עליהן, כיוון שחוקי הקיום לא יעניקו לו יותר מזה.

 

     מי שרוצה יותר מידע על נושאים אלו, עליו לקרא בספרי 'התנ"ך כמשל', המופיע החודש. כן הוא יכול להרחיב את ידיעותיו על נושאים אלו מספרי: 'האדם בורא את עולמו', 'בראשית היה הדבר – האומנם?', 'קוסמולוגיה ושפה'.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 75 – האדם בורא עולמו

     האדם הביאולוגי נברא על-ידי חוקי הקיום, מתוכנת על ידם, אבל עולמו האנושי, הלשוני, דבר המפריד אותו בישויות אחרות ביקום, הוא עולם שהיחיד יחד עם קהילה בורא באמצעות כלי לשונו. האדם הביאולוגי יכול להתקיים לבד, אבל האדם הלשוני יכול ליצור את שפתו רק בקהילה, לא באופן אינדיווידואלי. השפה האנושית המבדילה את האדם מיתר הברויים, לא קיימת מחוץ לקהילה, לא קיימת ביקום. השפה אינה רק כלי קומוניקציה, הרי גם חיות יוצרות קומוניקציה ביניהן, השפה היא בעיקר כלי יצירה, דבר שרוב ההוגים, אלו שעוסקים בפילוסופית השפה, מתעלמים מעובדה זו, לא מדגישים אותה.

      הסיבה שאלו העוסקים בשפה, המדגישים רק את הפן הקומוניקטיבי שלה, היא שהאדם אינו רוצה שעולמו, מוסדותיו, ערכיו, דתו, ספרותו, יהיו פרי כלי השפה הנעלמת, העראית. הוא רוצה שעולמו יהיה מבוסס על משהו יציב יותר. כפי שכבר הדגשנו שרק מחשבת התנ"ך השלימה עם העובדה שהאדם בורא את עולמו, כפי שהיא השלימה עם העובדה שקיים רק עולם הנגלה. אבל רוב התרבויות לא השלימו עם עובדה זו, אפילו היום עם התפתחות מדע האינפורמציה, לא בנמצא מחקר הקובע שהשפה היא בעיקר כלי יצירה.

     הזכרנו כבר כמה פעמים את העובדה שהפילוסופים היווניים, אלו הנחשבים לגדולים ביותר ראו את השפה רק ככלי חקוי של אידיאות, או דברים קיימים. נחזור רק להזכיר את הקביעה המפורשת ביותר של אריסטו, בספרו 'פואטיקה' שהאדם הוא החקין הגדול ביותר, כל יצירתו היא חקוי בלבד. מבחינה זו אריסטו רק חזר על קביעותיו של אפלטון, שהאדם מחקה את האידיאות הנצחיות. כפי שכבר הזכרנו, היוונים, לפניהם המצרים ואחרים רצו בעולם יציב, בעולם הנצחי, לא עולם עראי, עולם נברא.

     היום למרות שדעות אלו הוזמו, האדם עדיין לא משלים עם העובדה שהוא בורא את עולמו, יחד עם האחרים, עם הקהילה. הוא לא משלים עם העובדה שהוא שומר עולמו האנושי, בלי שמירתו אותו הוא לא קיים!!! קביעה זו חשובה כיוון שאם האדם יכיר בעובדה שהוא הוא שומר עולמו ובלעדי שמירתו הוא לא קיים, זה יחייב אותו לאחריות גדולה יותר, דבר שהאדם אינו רוצה בכך.

    קביעתינו שלא היו הוגים שלפחות חלקית הכירו בעובדה שהאדם בורא את עולמו, היא לא נכונה. הזכרנו כבר שהפילוסוף הובס בהקדמה לספרו 'לויתן', אמר שהאדם כמו הטבע יוצר. אבל הוא לא הרחיב על כך, הלך בדרכו והצביע על כך שהאדם יוצר את מדינתו. אבל הובס אמר מה שאמר, כיוון שהוא השופע ממחשבת התנ"ך. אבל גם הידיגר עם כל ההסתיגויות ממנו, הגיע בסוף ימיו לדעה שהמלה יוצרת את העולם, כוונתו לעולם האנושי. הוא אמר את זה בעוגנו את מסקנתו זו בשירו של המשורר גאורגה בשם 'המלה', בו משורר זה אומר שלפני שהמלה בראה את העולם הוא לא היה קיים.

     ובכן, למרות שהאדם לא מכיר בעובדה שהוא יוצר את עולמו הלשוני, כיוון שהוא לא רוצה להיות אחראי לו, לא רוצה בעולם עראי, הוא דווקא מאוכזב ביותר שכלי השפה לא מאפשר לו לשנות את חוקי הקיום. כאן לפנינו הפרדוכסליות של מחשבת האדם. הרי מה שמטריד את האדם שהוא מוותי, שאין לו שליטה על שרירותיות הקיום, לכן הוא מתכחש לכלי שבידו שלא מסוגל למלא את משאלותיו. אנחנו רואים את העובדה הזו כאשר אנו מנסים לראות מה מבדיל את הנצרות מיהדות. השליחים פאול ויוחנן שהכירו בחולשת הכלי, רצו בסילוקו. פאול רצה בביטול האכילה מעץ הדעת, למען לבטל את המוות, יוחנן רצה להפוך את הכלי לריבון, כך שהוא ימלא את משאלות האדם, ישנה סדרי עולם. עובדה מצערת שמשאלות אלו של שני השליחים לא התגשמו.

     עובדה זו שכל המשאלות האנושיות מכל הסוגים לא התגשמו, מה שנשאר הוא שעולמו הלשוני של האדם נשאר כפיקדון בידיו, נתון לשמירתו, נתון לתיחזוקו. אפשר יהיה לשכנע בני אדם בעובדות אלו, רק אם היחיד יכיר בעובדה שהמתת שהוענקה לו, מעלה אותו על שאר הברויים ביקום, שעליו לקדש מתת זו, כפי שעליו לקדש את החיים שהוענקו לו. על האדם להכיר בעובדה שלא הכלים המכניים שהוא יוצר נותנים משמעות לקיומו, אלא דווקא היצירות הלשוניות הנעלמות, הלא מוחשיות.

      העולם המכני שהאדם יוצר הוא לא בשרות 'קדושת חיים', מחוץ בתחום הרפואה. עובדה מצערת היא שהמכשור המכני בחלקו לפחות משרת הרג, מלחמות. האדם יוצא להרג, למלחמות, כיוון שהוא רוצה להיות ריבון, הוא רוצה שמשאלותיו יתגשמו. למעשה האדם הלוחם נאבק בחוקי הקיום, אבל מאחר שהוא לא יכול להם, הוא מעתיק את זה על הזולת, מושג Displacement , ועל-ידי הריגתו הוא מרגיש כאילו הוא ריבון. הכובשים הגדולים רוצים להיות ריבוניים. מספיק לקרא את משלו של ישעיהו, פרק י"ד, הוא  מלגלג על מלך בבל המהרס, שרצה להדמות לעליון, ומת מוות משפיל. אבל אפשר גם לקרא את חזון דניאל, על הכובשים הגדולים, ההופכים אצלו לחיות אימתניות המשמידות זו את זו.

    אבל הטפות אלו נגד הכובשים הגדולים לא הרתיעו את הבאים בהמשך, מלחזור על שאיפות לריבונות, מהרס הקיים. האדם, הכובש, לא לומד את הבל שאיפותיו. התנ"ך לא הצליח באזהרותיו, נגד המהרסים, נגד הגוגים מארץ המגוגים של יחזקאל. הם הצליחו להרוס את ארץ יהודה.

    למרות מרדנות זו של השואפים לריבונות, ההורסים את הקיים, האדם הפרגמטי אחרי ההרס חוזר לאפשרויות, בורא מחדש את עולמו, את מוסדותיו וערכיו. אבל האדם הפרגמטי לא מעניק לחיים את הקדושה שהם ראויים להם, האדם הפרגמטי לא מעניק למתת שהוענקה לו את ההוד הראויה לה. האדם מעניק הוד לגבורה, להרג, למלחמות, במקום להעניק קדושה לפיקדון החיים, ליכולתיו המיוחדים, המעלים אותו על ברויים אחרים, המוציאים אותו מהעולם האילם, מאפשרים לו להתבונן. הרי המתתים האלו הם האוצרות של האדם שעליו לשמור עליהן, כיוון שחוקי הקיום לא יעניקו לו יותר מזה.

 

     מי שרוצה יותר מידע על נושאים אלו, עליו לקרא בספרי 'התנ"ך כמשל', המופיע החודש. כן הוא יכול להרחיב את ידיעותיו על נושאים אלו מספרי: 'האדם בורא את עולמו', 'בראשית היה הדבר – האומנם?', 'קוסמולוגיה ושפה'.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 75 – האדם בורא עולמו

     האדם הביאולוגי נברא על-ידי חוקי הקיום, מתוכנת על ידם, אבל עולמו האנושי, הלשוני, דבר המפריד אותו בישויות אחרות ביקום, הוא עולם שהיחיד יחד עם קהילה בורא באמצעות כלי לשונו. האדם הביאולוגי יכול להתקיים לבד, אבל האדם הלשוני יכול ליצור את שפתו רק בקהילה, לא באופן אינדיווידואלי. השפה האנושית המבדילה את האדם מיתר הברויים, לא קיימת מחוץ לקהילה, לא קיימת ביקום. השפה אינה רק כלי קומוניקציה, הרי גם חיות יוצרות קומוניקציה ביניהן, השפה היא בעיקר כלי יצירה, דבר שרוב ההוגים, אלו שעוסקים בפילוסופית השפה, מתעלמים מעובדה זו, לא מדגישים אותה.

      הסיבה שאלו העוסקים בשפה, המדגישים רק את הפן הקומוניקטיבי שלה, היא שהאדם אינו רוצה שעולמו, מוסדותיו, ערכיו, דתו, ספרותו, יהיו פרי כלי השפה הנעלמת, העראית. הוא רוצה שעולמו יהיה מבוסס על משהו יציב יותר. כפי שכבר הדגשנו שרק מחשבת התנ"ך השלימה עם העובדה שהאדם בורא את עולמו, כפי שהיא השלימה עם העובדה שקיים רק עולם הנגלה. אבל רוב התרבויות לא השלימו עם עובדה זו, אפילו היום עם התפתחות מדע האינפורמציה, לא בנמצא מחקר הקובע שהשפה היא בעיקר כלי יצירה.

     הזכרנו כבר כמה פעמים את העובדה שהפילוסופים היווניים, אלו הנחשבים לגדולים ביותר ראו את השפה רק ככלי חקוי של אידיאות, או דברים קיימים. נחזור רק להזכיר את הקביעה המפורשת ביותר של אריסטו, בספרו 'פואטיקה' שהאדם הוא החקין הגדול ביותר, כל יצירתו היא חקוי בלבד. מבחינה זו אריסטו רק חזר על קביעותיו של אפלטון, שהאדם מחקה את האידיאות הנצחיות. כפי שכבר הזכרנו, היוונים, לפניהם המצרים ואחרים רצו בעולם יציב, בעולם הנצחי, לא עולם עראי, עולם נברא.

     היום למרות שדעות אלו הוזמו, האדם עדיין לא משלים עם העובדה שהוא בורא את עולמו, יחד עם האחרים, עם הקהילה. הוא לא משלים עם העובדה שהוא שומר עולמו האנושי, בלי שמירתו אותו הוא לא קיים!!! קביעה זו חשובה כיוון שאם האדם יכיר בעובדה שהוא הוא שומר עולמו ובלעדי שמירתו הוא לא קיים, זה יחייב אותו לאחריות גדולה יותר, דבר שהאדם אינו רוצה בכך.

    קביעתינו שלא היו הוגים שלפחות חלקית הכירו בעובדה שהאדם בורא את עולמו, היא לא נכונה. הזכרנו כבר שהפילוסוף הובס בהקדמה לספרו 'לויתן', אמר שהאדם כמו הטבע יוצר. אבל הוא לא הרחיב על כך, הלך בדרכו והצביע על כך שהאדם יוצר את מדינתו. אבל הובס אמר מה שאמר, כיוון שהוא השופע ממחשבת התנ"ך. אבל גם הידיגר עם כל ההסתיגויות ממנו, הגיע בסוף ימיו לדעה שהמלה יוצרת את העולם, כוונתו לעולם האנושי. הוא אמר את זה בעוגנו את מסקנתו זו בשירו של המשורר גאורגה בשם 'המלה', בו משורר זה אומר שלפני שהמלה בראה את העולם הוא לא היה קיים.

     ובכן, למרות שהאדם לא מכיר בעובדה שהוא יוצר את עולמו הלשוני, כיוון שהוא לא רוצה להיות אחראי לו, לא רוצה בעולם עראי, הוא דווקא מאוכזב ביותר שכלי השפה לא מאפשר לו לשנות את חוקי הקיום. כאן לפנינו הפרדוכסליות של מחשבת האדם. הרי מה שמטריד את האדם שהוא מוותי, שאין לו שליטה על שרירותיות הקיום, לכן הוא מתכחש לכלי שבידו שלא מסוגל למלא את משאלותיו. אנחנו רואים את העובדה הזו כאשר אנו מנסים לראות מה מבדיל את הנצרות מיהדות. השליחים פאול ויוחנן שהכירו בחולשת הכלי, רצו בסילוקו. פאול רצה בביטול האכילה מעץ הדעת, למען לבטל את המוות, יוחנן רצה להפוך את הכלי לריבון, כך שהוא ימלא את משאלות האדם, ישנה סדרי עולם. עובדה מצערת שמשאלות אלו של שני השליחים לא התגשמו.

     עובדה זו שכל המשאלות האנושיות מכל הסוגים לא התגשמו, מה שנשאר הוא שעולמו הלשוני של האדם נשאר כפיקדון בידיו, נתון לשמירתו, נתון לתיחזוקו. אפשר יהיה לשכנע בני אדם בעובדות אלו, רק אם היחיד יכיר בעובדה שהמתת שהוענקה לו, מעלה אותו על שאר הברויים ביקום, שעליו לקדש מתת זו, כפי שעליו לקדש את החיים שהוענקו לו. על האדם להכיר בעובדה שלא הכלים המכניים שהוא יוצר נותנים משמעות לקיומו, אלא דווקא היצירות הלשוניות הנעלמות, הלא מוחשיות.

      העולם המכני שהאדם יוצר הוא לא בשרות 'קדושת חיים', מחוץ בתחום הרפואה. עובדה מצערת היא שהמכשור המכני בחלקו לפחות משרת הרג, מלחמות. האדם יוצא להרג, למלחמות, כיוון שהוא רוצה להיות ריבון, הוא רוצה שמשאלותיו יתגשמו. למעשה האדם הלוחם נאבק בחוקי הקיום, אבל מאחר שהוא לא יכול להם, הוא מעתיק את זה על הזולת, מושג Displacement , ועל-ידי הריגתו הוא מרגיש כאילו הוא ריבון. הכובשים הגדולים רוצים להיות ריבוניים. מספיק לקרא את משלו של ישעיהו, פרק י"ד, הוא  מלגלג על מלך בבל המהרס, שרצה להדמות לעליון, ומת מוות משפיל. אבל אפשר גם לקרא את חזון דניאל, על הכובשים הגדולים, ההופכים אצלו לחיות אימתניות המשמידות זו את זו.

    אבל הטפות אלו נגד הכובשים הגדולים לא הרתיעו את הבאים בהמשך, מלחזור על שאיפות לריבונות, מהרס הקיים. האדם, הכובש, לא לומד את הבל שאיפותיו. התנ"ך לא הצליח באזהרותיו, נגד המהרסים, נגד הגוגים מארץ המגוגים של יחזקאל. הם הצליחו להרוס את ארץ יהודה.

    למרות מרדנות זו של השואפים לריבונות, ההורסים את הקיים, האדם הפרגמטי אחרי ההרס חוזר לאפשרויות, בורא מחדש את עולמו, את מוסדותיו וערכיו. אבל האדם הפרגמטי לא מעניק לחיים את הקדושה שהם ראויים להם, האדם הפרגמטי לא מעניק למתת שהוענקה לו את ההוד הראויה לה. האדם מעניק הוד לגבורה, להרג, למלחמות, במקום להעניק קדושה לפיקדון החיים, ליכולתיו המיוחדים, המעלים אותו על ברויים אחרים, המוציאים אותו מהעולם האילם, מאפשרים לו להתבונן. הרי המתתים האלו הם האוצרות של האדם שעליו לשמור עליהן, כיוון שחוקי הקיום לא יעניקו לו יותר מזה.

 

     מי שרוצה יותר מידע על נושאים אלו, עליו לקרא בספרי 'התנ"ך כמשל', המופיע החודש. כן הוא יכול להרחיב את ידיעותיו על נושאים אלו מספרי: 'האדם בורא את עולמו', 'בראשית היה הדבר – האומנם?', 'קוסמולוגיה ושפה'.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 75 – האדם בורא עולמו

     האדם הביאולוגי נברא על-ידי חוקי הקיום, מתוכנת על ידם, אבל עולמו האנושי, הלשוני, דבר המפריד אותו בישויות אחרות ביקום, הוא עולם שהיחיד יחד עם קהילה בורא באמצעות כלי לשונו. האדם הביאולוגי יכול להתקיים לבד, אבל האדם הלשוני יכול ליצור את שפתו רק בקהילה, לא באופן אינדיווידואלי. השפה האנושית המבדילה את האדם מיתר הברויים, לא קיימת מחוץ לקהילה, לא קיימת ביקום. השפה אינה רק כלי קומוניקציה, הרי גם חיות יוצרות קומוניקציה ביניהן, השפה היא בעיקר כלי יצירה, דבר שרוב ההוגים, אלו שעוסקים בפילוסופית השפה, מתעלמים מעובדה זו, לא מדגישים אותה.

      הסיבה שאלו העוסקים בשפה, המדגישים רק את הפן הקומוניקטיבי שלה, היא שהאדם אינו רוצה שעולמו, מוסדותיו, ערכיו, דתו, ספרותו, יהיו פרי כלי השפה הנעלמת, העראית. הוא רוצה שעולמו יהיה מבוסס על משהו יציב יותר. כפי שכבר הדגשנו שרק מחשבת התנ"ך השלימה עם העובדה שהאדם בורא את עולמו, כפי שהיא השלימה עם העובדה שקיים רק עולם הנגלה. אבל רוב התרבויות לא השלימו עם עובדה זו, אפילו היום עם התפתחות מדע האינפורמציה, לא בנמצא מחקר הקובע שהשפה היא בעיקר כלי יצירה.

     הזכרנו כבר כמה פעמים את העובדה שהפילוסופים היווניים, אלו הנחשבים לגדולים ביותר ראו את השפה רק ככלי חקוי של אידיאות, או דברים קיימים. נחזור רק להזכיר את הקביעה המפורשת ביותר של אריסטו, בספרו 'פואטיקה' שהאדם הוא החקין הגדול ביותר, כל יצירתו היא חקוי בלבד. מבחינה זו אריסטו רק חזר על קביעותיו של אפלטון, שהאדם מחקה את האידיאות הנצחיות. כפי שכבר הזכרנו, היוונים, לפניהם המצרים ואחרים רצו בעולם יציב, בעולם הנצחי, לא עולם עראי, עולם נברא.

     היום למרות שדעות אלו הוזמו, האדם עדיין לא משלים עם העובדה שהוא בורא את עולמו, יחד עם האחרים, עם הקהילה. הוא לא משלים עם העובדה שהוא שומר עולמו האנושי, בלי שמירתו אותו הוא לא קיים!!! קביעה זו חשובה כיוון שאם האדם יכיר בעובדה שהוא הוא שומר עולמו ובלעדי שמירתו הוא לא קיים, זה יחייב אותו לאחריות גדולה יותר, דבר שהאדם אינו רוצה בכך.

    קביעתינו שלא היו הוגים שלפחות חלקית הכירו בעובדה שהאדם בורא את עולמו, היא לא נכונה. הזכרנו כבר שהפילוסוף הובס בהקדמה לספרו 'לויתן', אמר שהאדם כמו הטבע יוצר. אבל הוא לא הרחיב על כך, הלך בדרכו והצביע על כך שהאדם יוצר את מדינתו. אבל הובס אמר מה שאמר, כיוון שהוא השופע ממחשבת התנ"ך. אבל גם הידיגר עם כל ההסתיגויות ממנו, הגיע בסוף ימיו לדעה שהמלה יוצרת את העולם, כוונתו לעולם האנושי. הוא אמר את זה בעוגנו את מסקנתו זו בשירו של המשורר גאורגה בשם 'המלה', בו משורר זה אומר שלפני שהמלה בראה את העולם הוא לא היה קיים.

     ובכן, למרות שהאדם לא מכיר בעובדה שהוא יוצר את עולמו הלשוני, כיוון שהוא לא רוצה להיות אחראי לו, לא רוצה בעולם עראי, הוא דווקא מאוכזב ביותר שכלי השפה לא מאפשר לו לשנות את חוקי הקיום. כאן לפנינו הפרדוכסליות של מחשבת האדם. הרי מה שמטריד את האדם שהוא מוותי, שאין לו שליטה על שרירותיות הקיום, לכן הוא מתכחש לכלי שבידו שלא מסוגל למלא את משאלותיו. אנחנו רואים את העובדה הזו כאשר אנו מנסים לראות מה מבדיל את הנצרות מיהדות. השליחים פאול ויוחנן שהכירו בחולשת הכלי, רצו בסילוקו. פאול רצה בביטול האכילה מעץ הדעת, למען לבטל את המוות, יוחנן רצה להפוך את הכלי לריבון, כך שהוא ימלא את משאלות האדם, ישנה סדרי עולם. עובדה מצערת שמשאלות אלו של שני השליחים לא התגשמו.

     עובדה זו שכל המשאלות האנושיות מכל הסוגים לא התגשמו, מה שנשאר הוא שעולמו הלשוני של האדם נשאר כפיקדון בידיו, נתון לשמירתו, נתון לתיחזוקו. אפשר יהיה לשכנע בני אדם בעובדות אלו, רק אם היחיד יכיר בעובדה שהמתת שהוענקה לו, מעלה אותו על שאר הברויים ביקום, שעליו לקדש מתת זו, כפי שעליו לקדש את החיים שהוענקו לו. על האדם להכיר בעובדה שלא הכלים המכניים שהוא יוצר נותנים משמעות לקיומו, אלא דווקא היצירות הלשוניות הנעלמות, הלא מוחשיות.

      העולם המכני שהאדם יוצר הוא לא בשרות 'קדושת חיים', מחוץ בתחום הרפואה. עובדה מצערת היא שהמכשור המכני בחלקו לפחות משרת הרג, מלחמות. האדם יוצא להרג, למלחמות, כיוון שהוא רוצה להיות ריבון, הוא רוצה שמשאלותיו יתגשמו. למעשה האדם הלוחם נאבק בחוקי הקיום, אבל מאחר שהוא לא יכול להם, הוא מעתיק את זה על הזולת, מושג Displacement , ועל-ידי הריגתו הוא מרגיש כאילו הוא ריבון. הכובשים הגדולים רוצים להיות ריבוניים. מספיק לקרא את משלו של ישעיהו, פרק י"ד, הוא  מלגלג על מלך בבל המהרס, שרצה להדמות לעליון, ומת מוות משפיל. אבל אפשר גם לקרא את חזון דניאל, על הכובשים הגדולים, ההופכים אצלו לחיות אימתניות המשמידות זו את זו.

    אבל הטפות אלו נגד הכובשים הגדולים לא הרתיעו את הבאים בהמשך, מלחזור על שאיפות לריבונות, מהרס הקיים. האדם, הכובש, לא לומד את הבל שאיפותיו. התנ"ך לא הצליח באזהרותיו, נגד המהרסים, נגד הגוגים מארץ המגוגים של יחזקאל. הם הצליחו להרוס את ארץ יהודה.

    למרות מרדנות זו של השואפים לריבונות, ההורסים את הקיים, האדם הפרגמטי אחרי ההרס חוזר לאפשרויות, בורא מחדש את עולמו, את מוסדותיו וערכיו. אבל האדם הפרגמטי לא מעניק לחיים את הקדושה שהם ראויים להם, האדם הפרגמטי לא מעניק למתת שהוענקה לו את ההוד הראויה לה. האדם מעניק הוד לגבורה, להרג, למלחמות, במקום להעניק קדושה לפיקדון החיים, ליכולתיו המיוחדים, המעלים אותו על ברויים אחרים, המוציאים אותו מהעולם האילם, מאפשרים לו להתבונן. הרי המתתים האלו הם האוצרות של האדם שעליו לשמור עליהן, כיוון שחוקי הקיום לא יעניקו לו יותר מזה.

 

     מי שרוצה יותר מידע על נושאים אלו, עליו לקרא בספרי 'התנ"ך כמשל', המופיע החודש. כן הוא יכול להרחיב את ידיעותיו על נושאים אלו מספרי: 'האדם בורא את עולמו', 'בראשית היה הדבר – האומנם?', 'קוסמולוגיה ושפה'.