אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 81 – לותר ג'

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 81 – לותר ג'

      הזכרנו בהקשר הקוד התרבותי של התנ"ך את יוצאי מצרים, אלו שחברו את המשלים שנעשו תשתית מחשבת התנ"ך. מחברי המשלים שהסיקו ממשגים של קודמיהם, אמצו את כלי השפה, כלי המוציא את האדם משורת הישויות האלמות ביקום, כלי המאפשר השקפה קיומית, מבוססת על ההנחה שהאדם באמצעות הכלי שהוענק לו מסוגל ליצור את עולמו, לשפר אותו.

    הזכרנו בהקשר למהפכה שלותר חולל, שגם הוא למד מנסיונו האישי וגם מכך שההבטחות של השליחים פאולוס ויוחנן, לא התגשמו. אלא בהבדל מיוצאי מצרים מחברי המשלים שיצרו השקפה קיומית מאוזנת, לותר הסיק מסקנות קיצוניות ממה שלמד. לותר בצורה הגיונית, יותר מאינטואיציה מאשר מודעות מפורשת, הסיק ממעשה השליח פאולוס שראה את עצמו כממשיכו, שביטול האכילה מעץ הדעת, עובדה זו, ביטול כלי השפה, משאיר את האדם רק עם כלי הכח.

     ואם מוותרים על מתת כלי השפה, מוותרים גם על היכולות שהיא מאפשרת, הבדלה בין טוב לרע. אמצעי הכח לא מאפשר הבדלה בין מעשים טובים ורעים, לכן כבר בהתחלה לותר בתשעים וחמש התיזות שלו ביטל מעשים טובים כמובילים לגאולה. בהבדל ממורו, השליח פאולוס שהאמין שסדרי עולם ישתנו ולכן לא יהיה צורך להבדיל בין טוב לרע, לותר לא האמין יותר בשינוי אפוקליפטי.

    אנחנו דנים בתיאולוגיה של לותר רק בגלל התוצאות הרות עולם שהקוד התרבותי שלו חולל בהמשך, לא רק לגבי השמדת חלק ארי של יהודים ברייך השלישי, אלא גם למען להוכיח את אפסות ההשקפה הכוחנית שהוא יצר כהקוד של הגרמנים, ואלו אימצו אותו.

    התיאולוגיה הכוחנית הקיצונית של לותר, שנדון בה בהמשך, שנכשלה מכל הבחינות, צריכה ללמד את האנושות שהיא צריכה לברך על המתת שהאבולוציה העניקה לה, מתת השפה ולא לשאוף לסגת לשלב הכוחני. כלי השפה יעיל יותר לקיום האנושי מאשר כלי הכח שבאפשרותו רק להרוס.

     השקפתו הקיצונית של לותר למעשה הובילה אותו, בלי להיות מודע לכך, להשקפתו של קליקלס, בדיאלוג של אפלטון, גורגיאס, שהציע מוסר אורגני, כוחני, שהיוונים לא אמצו אותו. בהבדל מהקוד הגרמני שלא הכיר בענוה, היוונים יצרו את מושג 'ההובריס', שמנע קיצוניות נוסח לותר. הם גם בהבדל ממנו לא אימצו את המוירה השרירותית, כוחנית, המקבילה לשטן, שאותו הוא אימץ.  אפשר להגיד על לותר שהוא נעשה הגנוסטיקאי הקיצוני ביותר.

     הבחירה של לותר עוררה מיד מלחמות עקובות מדם, כבר מיד אחרי הרפורמציה  האכרים התמרדו ובפקודת לותר לנסיכי גרמניה דוכאו ביד ברזל. בכלל כתוצאה מהרפורמציה החלו מלחמות הדת, ומלחמת שלושים השנה היתה ההרסנית ביותר, כמעט השמידה את גרמניה. המלחמות לא פסקו גם בהמשך, מלחמות פרידריך הגדול, ושתי מלחמות האולם.

      התיאולוגיה של לותר גם מנעה את איחודה של גרמניה עד המאה ה-19, כיוון שהיא נשארה מפורדת לנסיכויות אורגניות, לכן היתה פחות מסוכנת. רק אחרי האיחוד על-ידי ביסמרק, גרמניה נעשתה מסוכנת לעולם. מפליאה העובדה שהעולם המערבי הפרוטסטנטי לא הבחין בהבדל המהותי בין התיאולוגיה של לותר וזו של קלווין, שרק בסוף המאה ה-19 מקס וובר עמד על ההבדל, וגם הוא בצורה גרמנית לא הבין בדיוק מהן הסיבות האמיתיות להבדל. בתיאולוגית קלווין נדון בהמשך, וניוחך שקלווין בהבדל מלותר חזר לערכי התנ"ך.

     לותר הבין שרק הירושה התנ"כית עומדת בדרכו, ולכן החל במלחמה נגד היהודים, אלו יורשי מחשבת התנ"ך שכבר מזמן לא הבינו את הפילוסופיה הלשונית של ירושתם. מאחר שהם לא הבינו את ירושתם, הם, היהודים, גם לא היו ערים לסכנה האורבת להם מהתיאולוגיה של לותר. האחרון הבין את מחשבת התנ"ך, אשר לא האמינה בעולם חלופי, האמינה רק בעולם נגלה, והוא שפחד מהמוות רצה את השארות הנפש, שכביכול ישוע הבטיח. לותר לא הבין שבינתים יהדות חזרה אף היא לאמונה בעולם חלופי, חזרה לאמונה בהשארות הנפש.

     בצורה פרדוכסלית היהודים שלא הבינו את ירושתם ועליה נרדפו, ניסו להזדהות עם השליטים הכוחניים, כדרכו של העולם, שהחלש מזדהה עם נוגשו, עם החזק, השליט. הם פתחו שנאה עצמית, מספיק אם נזכיר כאן את היהודי אוטו וויניגר עם השנאה העצמית שלו שהשפיע אפילו על וויטגנשטין. אפילו איינשטין שהזדמן לאוניברסיטאות גרמניות הבין את התופעה של השנאה העצמית של התלמידים היהודיים בהן, טען שהם הפנימו את השנאה של הגרמנים מסביבם.

     אחד מספרי השטנה של לותר נגד היהודים נקרא :Von den Juden und ihren Lugen    

(היהודים ושקריהם), ספר זה אומץ על-ידי אנשי הרייך השלישי. ברור שכל התיאולוגיה של לותר מנוגדת לכל העקרונות של התנ"ך, הוא הבין את זה, ולכן גם הבין ויעץ להשמיד את היהודים שכביכול הם המתנגדים הרעיוניים שלו.

      אם אמרנו שלותר הבין את ההבדל בין התיאולוגיה שלו לבין מחשבת התנ"ך אנו לא מדייקים. לותר אף פעם לא מזכיר את השפה כהאמצעי המנוגד לאמצעי שהוא בחר בו, אמצעי הכח. רק גיתה שהמחיז את התיאולוגיה של לותר בדרמה שלו 'פאוסט', שנעסוק בה בהמשך, הבין שיש לצאת נגד כלי השפה, דבר שלותר לא עשה, למרות שהוא התנכל לכל צורת תפקוד כלי זה.

      לותר בצורה אינטואיטיבית מבטא את המרד של הגרמנים נגד השלטת הנצרות עליהם, שאף היא היתה כבר תוצר של מרד נגד עקרונות התנ"ך, אבל היא לא הקצינה כמו רפורמטור זה, את זה נראה כאשר נדון בספרו החשוב ביותר שלו: Von unfreien Willen

(על העדר רצון חופשי), שאותו כתב כתשובה לספרו של ארסמוס מרוטרדם בשבח ה'רצון החופשי'. ארסמוס ביטא את ההשקפה של הכנסיה הקאתולית, שבהמשך הזמן הבינה שאי אפשר לדרוש מעשים טובים אם לא מאמצים את ה'רצון החופשי'.

     אם אנו מיחסים כביכול ללותר את השמדת החלק הארי של היהודים, אנו לא מדייקים, כיוון שלקח זמן עד אשר עקרונותיו הבשילו, עד אשר נוצר מיתוס פאוסט המרדן הכל יכול, הכורת ברית עם השטן, מפיסטו, מיתוס שהשתלט על גרמניה. ברייך השלישי הגרמנים החלו להאמין שבסיוע המאגיה של מפיסטו הם באמת ישתלטו על העולם.

 

 

 

 

 

 

 

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 81 – לותר ג'

      הזכרנו בהקשר הקוד התרבותי של התנ"ך את יוצאי מצרים, אלו שחברו את המשלים שנעשו תשתית מחשבת התנ"ך. מחברי המשלים שהסיקו ממשגים של קודמיהם, אמצו את כלי השפה, כלי המוציא את האדם משורת הישויות האלמות ביקום, כלי המאפשר השקפה קיומית, מבוססת על ההנחה שהאדם באמצעות הכלי שהוענק לו מסוגל ליצור את עולמו, לשפר אותו.

    הזכרנו בהקשר למהפכה שלותר חולל, שגם הוא למד מנסיונו האישי וגם מכך שההבטחות של השליחים פאולוס ויוחנן, לא התגשמו. אלא בהבדל מיוצאי מצרים מחברי המשלים שיצרו השקפה קיומית מאוזנת, לותר הסיק מסקנות קיצוניות ממה שלמד. לותר בצורה הגיונית, יותר מאינטואיציה מאשר מודעות מפורשת, הסיק ממעשה השליח פאולוס שראה את עצמו כממשיכו, שביטול האכילה מעץ הדעת, עובדה זו, ביטול כלי השפה, משאיר את האדם רק עם כלי הכח.

     ואם מוותרים על מתת כלי השפה, מוותרים גם על היכולות שהיא מאפשרת, הבדלה בין טוב לרע. אמצעי הכח לא מאפשר הבדלה בין מעשים טובים ורעים, לכן כבר בהתחלה לותר בתשעים וחמש התיזות שלו ביטל מעשים טובים כמובילים לגאולה. בהבדל ממורו, השליח פאולוס שהאמין שסדרי עולם ישתנו ולכן לא יהיה צורך להבדיל בין טוב לרע, לותר לא האמין יותר בשינוי אפוקליפטי.

    אנחנו דנים בתיאולוגיה של לותר רק בגלל התוצאות הרות עולם שהקוד התרבותי שלו חולל בהמשך, לא רק לגבי השמדת חלק ארי של יהודים ברייך השלישי, אלא גם למען להוכיח את אפסות ההשקפה הכוחנית שהוא יצר כהקוד של הגרמנים, ואלו אימצו אותו.

    התיאולוגיה הכוחנית הקיצונית של לותר, שנדון בה בהמשך, שנכשלה מכל הבחינות, צריכה ללמד את האנושות שהיא צריכה לברך על המתת שהאבולוציה העניקה לה, מתת השפה ולא לשאוף לסגת לשלב הכוחני. כלי השפה יעיל יותר לקיום האנושי מאשר כלי הכח שבאפשרותו רק להרוס.

     השקפתו הקיצונית של לותר למעשה הובילה אותו, בלי להיות מודע לכך, להשקפתו של קליקלס, בדיאלוג של אפלטון, גורגיאס, שהציע מוסר אורגני, כוחני, שהיוונים לא אמצו אותו. בהבדל מהקוד הגרמני שלא הכיר בענוה, היוונים יצרו את מושג 'ההובריס', שמנע קיצוניות נוסח לותר. הם גם בהבדל ממנו לא אימצו את המוירה השרירותית, כוחנית, המקבילה לשטן, שאותו הוא אימץ.  אפשר להגיד על לותר שהוא נעשה הגנוסטיקאי הקיצוני ביותר.

     הבחירה של לותר עוררה מיד מלחמות עקובות מדם, כבר מיד אחרי הרפורמציה  האכרים התמרדו ובפקודת לותר לנסיכי גרמניה דוכאו ביד ברזל. בכלל כתוצאה מהרפורמציה החלו מלחמות הדת, ומלחמת שלושים השנה היתה ההרסנית ביותר, כמעט השמידה את גרמניה. המלחמות לא פסקו גם בהמשך, מלחמות פרידריך הגדול, ושתי מלחמות האולם.

      התיאולוגיה של לותר גם מנעה את איחודה של גרמניה עד המאה ה-19, כיוון שהיא נשארה מפורדת לנסיכויות אורגניות, לכן היתה פחות מסוכנת. רק אחרי האיחוד על-ידי ביסמרק, גרמניה נעשתה מסוכנת לעולם. מפליאה העובדה שהעולם המערבי הפרוטסטנטי לא הבחין בהבדל המהותי בין התיאולוגיה של לותר וזו של קלווין, שרק בסוף המאה ה-19 מקס וובר עמד על ההבדל, וגם הוא בצורה גרמנית לא הבין בדיוק מהן הסיבות האמיתיות להבדל. בתיאולוגית קלווין נדון בהמשך, וניוחך שקלווין בהבדל מלותר חזר לערכי התנ"ך.

     לותר הבין שרק הירושה התנ"כית עומדת בדרכו, ולכן החל במלחמה נגד היהודים, אלו יורשי מחשבת התנ"ך שכבר מזמן לא הבינו את הפילוסופיה הלשונית של ירושתם. מאחר שהם לא הבינו את ירושתם, הם, היהודים, גם לא היו ערים לסכנה האורבת להם מהתיאולוגיה של לותר. האחרון הבין את מחשבת התנ"ך, אשר לא האמינה בעולם חלופי, האמינה רק בעולם נגלה, והוא שפחד מהמוות רצה את השארות הנפש, שכביכול ישוע הבטיח. לותר לא הבין שבינתים יהדות חזרה אף היא לאמונה בעולם חלופי, חזרה לאמונה בהשארות הנפש.

     בצורה פרדוכסלית היהודים שלא הבינו את ירושתם ועליה נרדפו, ניסו להזדהות עם השליטים הכוחניים, כדרכו של העולם, שהחלש מזדהה עם נוגשו, עם החזק, השליט. הם פתחו שנאה עצמית, מספיק אם נזכיר כאן את היהודי אוטו וויניגר עם השנאה העצמית שלו שהשפיע אפילו על וויטגנשטין. אפילו איינשטין שהזדמן לאוניברסיטאות גרמניות הבין את התופעה של השנאה העצמית של התלמידים היהודיים בהן, טען שהם הפנימו את השנאה של הגרמנים מסביבם.

     אחד מספרי השטנה של לותר נגד היהודים נקרא :Von den Juden und ihren Lugen    

(היהודים ושקריהם), ספר זה אומץ על-ידי אנשי הרייך השלישי. ברור שכל התיאולוגיה של לותר מנוגדת לכל העקרונות של התנ"ך, הוא הבין את זה, ולכן גם הבין ויעץ להשמיד את היהודים שכביכול הם המתנגדים הרעיוניים שלו.

      אם אמרנו שלותר הבין את ההבדל בין התיאולוגיה שלו לבין מחשבת התנ"ך אנו לא מדייקים. לותר אף פעם לא מזכיר את השפה כהאמצעי המנוגד לאמצעי שהוא בחר בו, אמצעי הכח. רק גיתה שהמחיז את התיאולוגיה של לותר בדרמה שלו 'פאוסט', שנעסוק בה בהמשך, הבין שיש לצאת נגד כלי השפה, דבר שלותר לא עשה, למרות שהוא התנכל לכל צורת תפקוד כלי זה.

      לותר בצורה אינטואיטיבית מבטא את המרד של הגרמנים נגד השלטת הנצרות עליהם, שאף היא היתה כבר תוצר של מרד נגד עקרונות התנ"ך, אבל היא לא הקצינה כמו רפורמטור זה, את זה נראה כאשר נדון בספרו החשוב ביותר שלו: Von unfreien Willen

(על העדר רצון חופשי), שאותו כתב כתשובה לספרו של ארסמוס מרוטרדם בשבח ה'רצון החופשי'. ארסמוס ביטא את ההשקפה של הכנסיה הקאתולית, שבהמשך הזמן הבינה שאי אפשר לדרוש מעשים טובים אם לא מאמצים את ה'רצון החופשי'.

     אם אנו מיחסים כביכול ללותר את השמדת החלק הארי של היהודים, אנו לא מדייקים, כיוון שלקח זמן עד אשר עקרונותיו הבשילו, עד אשר נוצר מיתוס פאוסט המרדן הכל יכול, הכורת ברית עם השטן, מפיסטו, מיתוס שהשתלט על גרמניה. ברייך השלישי הגרמנים החלו להאמין שבסיוע המאגיה של מפיסטו הם באמת ישתלטו על העולם.

 

 

 

 

 

 

 

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 81 – לותר ג'

      הזכרנו בהקשר הקוד התרבותי של התנ"ך את יוצאי מצרים, אלו שחברו את המשלים שנעשו תשתית מחשבת התנ"ך. מחברי המשלים שהסיקו ממשגים של קודמיהם, אמצו את כלי השפה, כלי המוציא את האדם משורת הישויות האלמות ביקום, כלי המאפשר השקפה קיומית, מבוססת על ההנחה שהאדם באמצעות הכלי שהוענק לו מסוגל ליצור את עולמו, לשפר אותו.

    הזכרנו בהקשר למהפכה שלותר חולל, שגם הוא למד מנסיונו האישי וגם מכך שההבטחות של השליחים פאולוס ויוחנן, לא התגשמו. אלא בהבדל מיוצאי מצרים מחברי המשלים שיצרו השקפה קיומית מאוזנת, לותר הסיק מסקנות קיצוניות ממה שלמד. לותר בצורה הגיונית, יותר מאינטואיציה מאשר מודעות מפורשת, הסיק ממעשה השליח פאולוס שראה את עצמו כממשיכו, שביטול האכילה מעץ הדעת, עובדה זו, ביטול כלי השפה, משאיר את האדם רק עם כלי הכח.

     ואם מוותרים על מתת כלי השפה, מוותרים גם על היכולות שהיא מאפשרת, הבדלה בין טוב לרע. אמצעי הכח לא מאפשר הבדלה בין מעשים טובים ורעים, לכן כבר בהתחלה לותר בתשעים וחמש התיזות שלו ביטל מעשים טובים כמובילים לגאולה. בהבדל ממורו, השליח פאולוס שהאמין שסדרי עולם ישתנו ולכן לא יהיה צורך להבדיל בין טוב לרע, לותר לא האמין יותר בשינוי אפוקליפטי.

    אנחנו דנים בתיאולוגיה של לותר רק בגלל התוצאות הרות עולם שהקוד התרבותי שלו חולל בהמשך, לא רק לגבי השמדת חלק ארי של יהודים ברייך השלישי, אלא גם למען להוכיח את אפסות ההשקפה הכוחנית שהוא יצר כהקוד של הגרמנים, ואלו אימצו אותו.

    התיאולוגיה הכוחנית הקיצונית של לותר, שנדון בה בהמשך, שנכשלה מכל הבחינות, צריכה ללמד את האנושות שהיא צריכה לברך על המתת שהאבולוציה העניקה לה, מתת השפה ולא לשאוף לסגת לשלב הכוחני. כלי השפה יעיל יותר לקיום האנושי מאשר כלי הכח שבאפשרותו רק להרוס.

     השקפתו הקיצונית של לותר למעשה הובילה אותו, בלי להיות מודע לכך, להשקפתו של קליקלס, בדיאלוג של אפלטון, גורגיאס, שהציע מוסר אורגני, כוחני, שהיוונים לא אמצו אותו. בהבדל מהקוד הגרמני שלא הכיר בענוה, היוונים יצרו את מושג 'ההובריס', שמנע קיצוניות נוסח לותר. הם גם בהבדל ממנו לא אימצו את המוירה השרירותית, כוחנית, המקבילה לשטן, שאותו הוא אימץ.  אפשר להגיד על לותר שהוא נעשה הגנוסטיקאי הקיצוני ביותר.

     הבחירה של לותר עוררה מיד מלחמות עקובות מדם, כבר מיד אחרי הרפורמציה  האכרים התמרדו ובפקודת לותר לנסיכי גרמניה דוכאו ביד ברזל. בכלל כתוצאה מהרפורמציה החלו מלחמות הדת, ומלחמת שלושים השנה היתה ההרסנית ביותר, כמעט השמידה את גרמניה. המלחמות לא פסקו גם בהמשך, מלחמות פרידריך הגדול, ושתי מלחמות האולם.

      התיאולוגיה של לותר גם מנעה את איחודה של גרמניה עד המאה ה-19, כיוון שהיא נשארה מפורדת לנסיכויות אורגניות, לכן היתה פחות מסוכנת. רק אחרי האיחוד על-ידי ביסמרק, גרמניה נעשתה מסוכנת לעולם. מפליאה העובדה שהעולם המערבי הפרוטסטנטי לא הבחין בהבדל המהותי בין התיאולוגיה של לותר וזו של קלווין, שרק בסוף המאה ה-19 מקס וובר עמד על ההבדל, וגם הוא בצורה גרמנית לא הבין בדיוק מהן הסיבות האמיתיות להבדל. בתיאולוגית קלווין נדון בהמשך, וניוחך שקלווין בהבדל מלותר חזר לערכי התנ"ך.

     לותר הבין שרק הירושה התנ"כית עומדת בדרכו, ולכן החל במלחמה נגד היהודים, אלו יורשי מחשבת התנ"ך שכבר מזמן לא הבינו את הפילוסופיה הלשונית של ירושתם. מאחר שהם לא הבינו את ירושתם, הם, היהודים, גם לא היו ערים לסכנה האורבת להם מהתיאולוגיה של לותר. האחרון הבין את מחשבת התנ"ך, אשר לא האמינה בעולם חלופי, האמינה רק בעולם נגלה, והוא שפחד מהמוות רצה את השארות הנפש, שכביכול ישוע הבטיח. לותר לא הבין שבינתים יהדות חזרה אף היא לאמונה בעולם חלופי, חזרה לאמונה בהשארות הנפש.

     בצורה פרדוכסלית היהודים שלא הבינו את ירושתם ועליה נרדפו, ניסו להזדהות עם השליטים הכוחניים, כדרכו של העולם, שהחלש מזדהה עם נוגשו, עם החזק, השליט. הם פתחו שנאה עצמית, מספיק אם נזכיר כאן את היהודי אוטו וויניגר עם השנאה העצמית שלו שהשפיע אפילו על וויטגנשטין. אפילו איינשטין שהזדמן לאוניברסיטאות גרמניות הבין את התופעה של השנאה העצמית של התלמידים היהודיים בהן, טען שהם הפנימו את השנאה של הגרמנים מסביבם.

     אחד מספרי השטנה של לותר נגד היהודים נקרא :Von den Juden und ihren Lugen    

(היהודים ושקריהם), ספר זה אומץ על-ידי אנשי הרייך השלישי. ברור שכל התיאולוגיה של לותר מנוגדת לכל העקרונות של התנ"ך, הוא הבין את זה, ולכן גם הבין ויעץ להשמיד את היהודים שכביכול הם המתנגדים הרעיוניים שלו.

      אם אמרנו שלותר הבין את ההבדל בין התיאולוגיה שלו לבין מחשבת התנ"ך אנו לא מדייקים. לותר אף פעם לא מזכיר את השפה כהאמצעי המנוגד לאמצעי שהוא בחר בו, אמצעי הכח. רק גיתה שהמחיז את התיאולוגיה של לותר בדרמה שלו 'פאוסט', שנעסוק בה בהמשך, הבין שיש לצאת נגד כלי השפה, דבר שלותר לא עשה, למרות שהוא התנכל לכל צורת תפקוד כלי זה.

      לותר בצורה אינטואיטיבית מבטא את המרד של הגרמנים נגד השלטת הנצרות עליהם, שאף היא היתה כבר תוצר של מרד נגד עקרונות התנ"ך, אבל היא לא הקצינה כמו רפורמטור זה, את זה נראה כאשר נדון בספרו החשוב ביותר שלו: Von unfreien Willen

(על העדר רצון חופשי), שאותו כתב כתשובה לספרו של ארסמוס מרוטרדם בשבח ה'רצון החופשי'. ארסמוס ביטא את ההשקפה של הכנסיה הקאתולית, שבהמשך הזמן הבינה שאי אפשר לדרוש מעשים טובים אם לא מאמצים את ה'רצון החופשי'.

     אם אנו מיחסים כביכול ללותר את השמדת החלק הארי של היהודים, אנו לא מדייקים, כיוון שלקח זמן עד אשר עקרונותיו הבשילו, עד אשר נוצר מיתוס פאוסט המרדן הכל יכול, הכורת ברית עם השטן, מפיסטו, מיתוס שהשתלט על גרמניה. ברייך השלישי הגרמנים החלו להאמין שבסיוע המאגיה של מפיסטו הם באמת ישתלטו על העולם.

 

 

 

 

 

 

 

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 81 – לותר ג'

      הזכרנו בהקשר הקוד התרבותי של התנ"ך את יוצאי מצרים, אלו שחברו את המשלים שנעשו תשתית מחשבת התנ"ך. מחברי המשלים שהסיקו ממשגים של קודמיהם, אמצו את כלי השפה, כלי המוציא את האדם משורת הישויות האלמות ביקום, כלי המאפשר השקפה קיומית, מבוססת על ההנחה שהאדם באמצעות הכלי שהוענק לו מסוגל ליצור את עולמו, לשפר אותו.

    הזכרנו בהקשר למהפכה שלותר חולל, שגם הוא למד מנסיונו האישי וגם מכך שההבטחות של השליחים פאולוס ויוחנן, לא התגשמו. אלא בהבדל מיוצאי מצרים מחברי המשלים שיצרו השקפה קיומית מאוזנת, לותר הסיק מסקנות קיצוניות ממה שלמד. לותר בצורה הגיונית, יותר מאינטואיציה מאשר מודעות מפורשת, הסיק ממעשה השליח פאולוס שראה את עצמו כממשיכו, שביטול האכילה מעץ הדעת, עובדה זו, ביטול כלי השפה, משאיר את האדם רק עם כלי הכח.

     ואם מוותרים על מתת כלי השפה, מוותרים גם על היכולות שהיא מאפשרת, הבדלה בין טוב לרע. אמצעי הכח לא מאפשר הבדלה בין מעשים טובים ורעים, לכן כבר בהתחלה לותר בתשעים וחמש התיזות שלו ביטל מעשים טובים כמובילים לגאולה. בהבדל ממורו, השליח פאולוס שהאמין שסדרי עולם ישתנו ולכן לא יהיה צורך להבדיל בין טוב לרע, לותר לא האמין יותר בשינוי אפוקליפטי.

    אנחנו דנים בתיאולוגיה של לותר רק בגלל התוצאות הרות עולם שהקוד התרבותי שלו חולל בהמשך, לא רק לגבי השמדת חלק ארי של יהודים ברייך השלישי, אלא גם למען להוכיח את אפסות ההשקפה הכוחנית שהוא יצר כהקוד של הגרמנים, ואלו אימצו אותו.

    התיאולוגיה הכוחנית הקיצונית של לותר, שנדון בה בהמשך, שנכשלה מכל הבחינות, צריכה ללמד את האנושות שהיא צריכה לברך על המתת שהאבולוציה העניקה לה, מתת השפה ולא לשאוף לסגת לשלב הכוחני. כלי השפה יעיל יותר לקיום האנושי מאשר כלי הכח שבאפשרותו רק להרוס.

     השקפתו הקיצונית של לותר למעשה הובילה אותו, בלי להיות מודע לכך, להשקפתו של קליקלס, בדיאלוג של אפלטון, גורגיאס, שהציע מוסר אורגני, כוחני, שהיוונים לא אמצו אותו. בהבדל מהקוד הגרמני שלא הכיר בענוה, היוונים יצרו את מושג 'ההובריס', שמנע קיצוניות נוסח לותר. הם גם בהבדל ממנו לא אימצו את המוירה השרירותית, כוחנית, המקבילה לשטן, שאותו הוא אימץ.  אפשר להגיד על לותר שהוא נעשה הגנוסטיקאי הקיצוני ביותר.

     הבחירה של לותר עוררה מיד מלחמות עקובות מדם, כבר מיד אחרי הרפורמציה  האכרים התמרדו ובפקודת לותר לנסיכי גרמניה דוכאו ביד ברזל. בכלל כתוצאה מהרפורמציה החלו מלחמות הדת, ומלחמת שלושים השנה היתה ההרסנית ביותר, כמעט השמידה את גרמניה. המלחמות לא פסקו גם בהמשך, מלחמות פרידריך הגדול, ושתי מלחמות האולם.

      התיאולוגיה של לותר גם מנעה את איחודה של גרמניה עד המאה ה-19, כיוון שהיא נשארה מפורדת לנסיכויות אורגניות, לכן היתה פחות מסוכנת. רק אחרי האיחוד על-ידי ביסמרק, גרמניה נעשתה מסוכנת לעולם. מפליאה העובדה שהעולם המערבי הפרוטסטנטי לא הבחין בהבדל המהותי בין התיאולוגיה של לותר וזו של קלווין, שרק בסוף המאה ה-19 מקס וובר עמד על ההבדל, וגם הוא בצורה גרמנית לא הבין בדיוק מהן הסיבות האמיתיות להבדל. בתיאולוגית קלווין נדון בהמשך, וניוחך שקלווין בהבדל מלותר חזר לערכי התנ"ך.

     לותר הבין שרק הירושה התנ"כית עומדת בדרכו, ולכן החל במלחמה נגד היהודים, אלו יורשי מחשבת התנ"ך שכבר מזמן לא הבינו את הפילוסופיה הלשונית של ירושתם. מאחר שהם לא הבינו את ירושתם, הם, היהודים, גם לא היו ערים לסכנה האורבת להם מהתיאולוגיה של לותר. האחרון הבין את מחשבת התנ"ך, אשר לא האמינה בעולם חלופי, האמינה רק בעולם נגלה, והוא שפחד מהמוות רצה את השארות הנפש, שכביכול ישוע הבטיח. לותר לא הבין שבינתים יהדות חזרה אף היא לאמונה בעולם חלופי, חזרה לאמונה בהשארות הנפש.

     בצורה פרדוכסלית היהודים שלא הבינו את ירושתם ועליה נרדפו, ניסו להזדהות עם השליטים הכוחניים, כדרכו של העולם, שהחלש מזדהה עם נוגשו, עם החזק, השליט. הם פתחו שנאה עצמית, מספיק אם נזכיר כאן את היהודי אוטו וויניגר עם השנאה העצמית שלו שהשפיע אפילו על וויטגנשטין. אפילו איינשטין שהזדמן לאוניברסיטאות גרמניות הבין את התופעה של השנאה העצמית של התלמידים היהודיים בהן, טען שהם הפנימו את השנאה של הגרמנים מסביבם.

     אחד מספרי השטנה של לותר נגד היהודים נקרא :Von den Juden und ihren Lugen    

(היהודים ושקריהם), ספר זה אומץ על-ידי אנשי הרייך השלישי. ברור שכל התיאולוגיה של לותר מנוגדת לכל העקרונות של התנ"ך, הוא הבין את זה, ולכן גם הבין ויעץ להשמיד את היהודים שכביכול הם המתנגדים הרעיוניים שלו.

      אם אמרנו שלותר הבין את ההבדל בין התיאולוגיה שלו לבין מחשבת התנ"ך אנו לא מדייקים. לותר אף פעם לא מזכיר את השפה כהאמצעי המנוגד לאמצעי שהוא בחר בו, אמצעי הכח. רק גיתה שהמחיז את התיאולוגיה של לותר בדרמה שלו 'פאוסט', שנעסוק בה בהמשך, הבין שיש לצאת נגד כלי השפה, דבר שלותר לא עשה, למרות שהוא התנכל לכל צורת תפקוד כלי זה.

      לותר בצורה אינטואיטיבית מבטא את המרד של הגרמנים נגד השלטת הנצרות עליהם, שאף היא היתה כבר תוצר של מרד נגד עקרונות התנ"ך, אבל היא לא הקצינה כמו רפורמטור זה, את זה נראה כאשר נדון בספרו החשוב ביותר שלו: Von unfreien Willen

(על העדר רצון חופשי), שאותו כתב כתשובה לספרו של ארסמוס מרוטרדם בשבח ה'רצון החופשי'. ארסמוס ביטא את ההשקפה של הכנסיה הקאתולית, שבהמשך הזמן הבינה שאי אפשר לדרוש מעשים טובים אם לא מאמצים את ה'רצון החופשי'.

     אם אנו מיחסים כביכול ללותר את השמדת החלק הארי של היהודים, אנו לא מדייקים, כיוון שלקח זמן עד אשר עקרונותיו הבשילו, עד אשר נוצר מיתוס פאוסט המרדן הכל יכול, הכורת ברית עם השטן, מפיסטו, מיתוס שהשתלט על גרמניה. ברייך השלישי הגרמנים החלו להאמין שבסיוע המאגיה של מפיסטו הם באמת ישתלטו על העולם.

 

 

 

 

 

 

 

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: