Monthly Archives: אוקטובר 2008

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 93 – הגן הלשוני

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 93 – הגן הלשוני

       ראינו שהמח הקוסם קולט את היסודות ביקום עושה להם טרנספורמציה לרווחת האדם. ראינו גם שהעובדה שהמח הקוסם מקושר ליסודות ביקום, עושה להם טרנספורמציה, מאפשר לאדם את ההפלגות למרחבים, נוסף לכך שהמח על-ידי הטרנספורמציה מאפשר לאדם לראות, לשמע, לדבר. אנו נחזור לכל האפשרויות שהמח מאפשר, אחרי שנדון בהצעותיו של נועם חומסקי החושב שלאדם גן לשוני, שכל היכולות שלו הן מולדות.

       ובכן, נועם חומסקי מושפע מהמחשבה הגרמנית, הוא מאד מושפע מקאנט. אבל אפשר להגיד שהוא גם מושפע מהרדר, אשר אף הוא חשב שהשפה היא אורגנית. אבל נתחיל לדון קודם בהשפעת קאנט על חומסקי. בספרו 'הרהורים על שפה', אומר חומסקי:'ש' (איש מדע מסוים) יכול לגלות שהשקפתו האופטימית אינה נכונה, שהשכל האנושי אינו מסוגל לפתח הבנה מדעית של התהליכים שהוא בעצמו משתמש בהם. קאנט הציע שהסכימטיזציה של הבנה בשימושה בהבנת התופעות והצורות שלה, הנה מוסתרת במעמקי הנפש האנושית, שאופני פעולתה, הטבע לא יגלה לנו, לא יגלה למבטינו'.(עמ' 156). אנחנו רואים מציטוט זה של חומסקי מדברי קאנט, שהוא מקבל את מסקנותיו של פילוסוף זה, שהבנת המידע הוא אימננטי, בתוככי הנפש, לא חיצוני, פרי משא ומתן לשוני בין בני אדם, המשתמשים בכלי השפה שהוענק להם, להבנת הדברים.

        אנו בהקשר מסקנתו זו של חומסקי, בעקבות קאנט, חוזרים ומצטטים את הובס בויכוחו  עם דקרט, שהאדם חושב בשפה. אומנם הובס לא אמר שהאדם באמצעות השפה, בשיח עם אחרים מגיע להבנה, אבל אנחנו יכולים להוסיף מסקנות אלו לדבריו. אנחנו בהמשך עוד נחזור להסתמכותו של חומסקי על קאנט. כאן עלינו לחזור להנחתו שקיים גן לשוני, שוב אבר אורגני. חומסקי אימץ את ההשקפה האורגנית הגרמנית, ראינו שגם הרדר חשב שהשפה היא אורגנית.

       ראינו כבר בשעורים קודמים שהשקפה אורגנית היתה מקובלת על הפילוסופים היווניים, שסוקראטס חשב שהכל נמצא בפנימיותו של האדם וצריך רק לילד את המידע. הפילוסופים היווניים והפילוסופים הגרמניים רק לא הבינו שהמידע שנמצא בתוככי האדם, המידע המתוכנת, הוא משותף לאדם ולחיה. הזכרנו כבר שלוק טעה כאשר אמר שהאדם בלידתו הוא לוח חלק מבחינת המידע. לאדם ולחיה יש מידע מתוכנת. אם קאנט מדבר על מידע מתוכנת זה אזי הוא אומר שאנו דומים לחיות שלהן אותו מידע מתוכנת.

        בעל משל 'עץ הדעת' הבדיל בין המידע שהיה לאדם בגן-עדן, טרם אכל מ'עץ-הדעת' לבין המידע של חוה ואדם אחרי שאכלו מ'עץ-הדעת'. החוכמה הזו של בעל -'עץ הדעת' חסרה לקאנט. אבל כפי שכבר ציינו בשעורים קודמים, האדם רוצה להיות אורגני, הוא רוצה להיות מיקרוקוסמוס המכיל כבר את כל המידע ולא נזקק לזולת, לשיח אתו, לא נזקק להתבוננות שהשפה מאפשרת, לא שואב את שפתו מגנזך הקהילה.

        אם היוונים לא הכירו את פילוסופית השפה התנ"כית, קאנט כבר הכיר את מחשבת התנ"ך, אבל קאנט בז לה, כפי שלותר שידע על 'רצון חופשי', בהבדל מהיוונים שלא הכירו מושג זה, אבל הוא שלל אותו. בהמשך נראה שקאנט יצא בשצף-קצף נגד המוסר התנ"כי המבוסס על משא ומתן בין בני אדם. קאנט מדבר על מוסר פנימי, שנראה בעיניו עדיף על המוסר התנ"כי. אבל כפי שציינו המוסר הפנימי הזה שהוא מדבר עליו, הוא מתוכנת ומשותף לאדם ולחיה. נשאלת השאלה האם הכללים שחיות נוהגות לפיהם עדיפות על המוסר התנ"כי?

      בעל משל 'עץ-הדעת' הבין שלהבדיל בין 'טוב לרע', הוא פרי 'דעת', פרי האינפורמציה שהאדם רוכש. אבל ראינו שבעל משל 'עץ הדעת' חשב שמספיק הרכש הזה מ'עץ-הדעת', עדיין לא ידע שרכש זה צריך לעבור טרנספורמציה במח הקוסם, ההופך אותו לשפה, המאפשרת את השיח בין יחידים, אשר יוצרים את המושגים. כפי שכבר הזכרנו תפקיד המח כמרכז החשיבה לא היה ידוע עד למאה ה-2 לספירה, לכן אין להאשים את בעל משל 'עץ הדעת' על כך שלא ידע על תפקיד המח.

       חוה ואדם אחרי אוכלם מפרי העץ, האנינפורמציה, שעברה טרנספורמציה במח הקוסם   (גם אם הם לא ידעו על תפקיד המח), רכשו יכולת ניכור, שאיפשר את המודעות שלהם, שאיפשר להם ליצור מושג, שם לתחושה, תחושה שכונתה על-ידם כ'בושה'.

      חומסקי שהושפע מקאנט וממחשבה הגרמנית, לא הצליח לצאת ממלכודת זו, והוא אומר בכמה מקומות שענין השפה נשאר סוד בעיניו. החלק השני של הספר לעיל, מכונה 'בעיות ומיסתורין בחקר השפה'. בתחילת חלק זה של הספר חומסקי אומר: 'מבלי להשתמש בדעות קדומות לגבי תוצאות מחקר זה , עלינו להגיד שבני אדם ניחנו בשיטה אינטלקטואלית של ארגון מולד, שאפשר לכנותו 'מצב ראשיתי' של השכל…….לגבי השפה אפשר להגיד שהשינויים המהירים (ברכישתה) מתחוללים בפרק זמן מוקדם של החיים….שהם נשארים קבועים….'. מפורסמים קביעותיו של חומסקי לגבי הדקדוק של השפה, שלפיו הוא מולד. אבל אנו יודעים שבשפות שונות דקדוקים שונים, אנו יודעים את הדבר הבסיסי ששפות לא מולדות, הן נוצרות על ידי קהלות שונות, על -ידי שיח בין יחידים, לכן הן שונות.

      אבל בעית הדקדוק היא לא הבעיה העיקרית לגבי השקפתו של חומסקי. הבעיה העיקרית של תורת חומסקי היא שהוא אימץ את המחשבה הגרמנית האורגנית, לפיה אדם כלוא בתוך עצמו, הוא מונדה או מיקרוקוסמוס, לכן לא יכול להתבונן על העולם החיצון. למען שהאדם יוכל להתבונן, הוא זקוק ליכולת ניכור, ניכור מהאחר או הבדלות מהאחר. ראינו שחוה ואדם רכשו יכולת זו אחרי אכלם מפרי 'עץ הדעת', כך רכשו מודעות. יכולת זו, מודעות, איפשרה לחוה ואדם בהמשך את ההבדלה בין 'טוב ורע', איפשרה להם להתבונן על העולם מחוץ לעצמם, איפשרה להם ליצור. לאדם כמיקרוקוסמוס, סגור בתוך עצמו, חסרה שפה, אין לו צורך בה, והרי ללא שפה האדם לא יכול ליצור, כפי שהחיה החסרה שפה לא יכולה ליצור.

       ברור  שהאדם הסגור בתוך עצמו ללא שיח עם הזולת גם לא יכול ליצור מושגים. חוה ואדם יוצרים את המושג הראשון 'בושה', בהדדיות. האם השפה היתה בתוככי קאנט?, הרי הוא רכש אותה מגנזך הקהילה. האם המושגים היו בתוככי קאנט, או שמא רכש אותם מהאחרים, או יצר אותם עם האחרים.

        עלינו כאן להזכיר שוב את הפילוסוף היהודי-גרמני רוזנצוויג, שאמר שהאדם הגרמני הוא סגור, בעוד האדם היהודי פתוח לדברים. ברור שרוזנצוויג לא דיבר על הסיבות שהאדם הגרמני הוא סגור, הוא לא דיבר על השפה, הוא לא דיבר על כך שהסגירות הזו היא תולדה של השקפה אורגנית. אבל רוזנצוויג שחי בגרמניה חש בכך שהאדם הגרמני הוא סגור, מבלי לציין מדוע.

       חומסקי היהודי, במקרה גם בעל תרבות עברית, מרד בירושתו, בבריחתו ממורשתו מצא מפלט דווקא במחשבה הגרמנית הקוטבית, שמהמלכודת שלה לא יודע איך לצאת, רואה בשפה מיסתורין. על כל זה נמשיך בהמשך.

      בהקשר לדברים שאני מוסרת בבלוגים אלו, אני מוכרחה להזכיר את ספרי, כיוון שבהם אני דנה בבעיות אלו בצורה יותר שיטתית. לכן מי שרוצה תורה יותר שיטתית, יעיין נא בספרי. לאחרונה הופיע ספר שלי בשם: 'התנ"ך כמשל'. כן אני עוסקת בפילוסופית השפה בספרים קודמים: 'קוסמולוגיה ושפה', 'בראשית היה 'הדבר' – האומנם?', 'האדם בורא את עולמו'.

         

 

     

  

מודעות פרסומת

וניברסיטה ווירטואלית – שעור 92 – האני שגופו קטן עליו

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 92 – האני שגופו קטן עליו

     השפה הנעלמת מאפשרת לאדם את ההפלגות למרחבים, גופו קטן עליו, לא יכול להכילם. הגוף מתמרד להפלגות, הוא חדל לספק אנרגיה למפליג, המורד בו, הרוצה להתכחש לו. השפה הספקית להפלגות, השפה שהמח הקוסם מיצר תלויה בגוף גנזך האנרגיה. מספיק אם הגוף המבוזה לא מספק רגע דם למח הקוסם, הוא מת.

     אלכסנדר הגדול שכבש וכבש, שראה עצמו אל, גופו התמרד, לא סיפק את האנרגיה להפלגות הבלתי מוגבלות. אלכסנדר האל מת בגיל 33 . נפוליאון הגדול כבש וכבש, הכתיר את עצמו לקיסר, נעצר על-ידי השלג של ערבות רוסיה, הוגלה ומת בגיל 51 . עובדה היא שכיבושים של כובשים גדולים לא האריכו ימים. אבל גם הפלגות מסוג אחר, בתחום הרוח נעצרות. ניוטון לפני מותו אמר שהוא היה כילד המשליך אבנים על הים. הוא הבין שכל המצאותיו התגמדו מול חידת העולם.

     סוקראטס ששאל ושאל, נוכח לדעת שאינו יודע דבר, הוא קסם לעצמו עולם חלופי בתקוה ששם בקרב האלים ימצא את הפתרונות. השליח פאולוס לא מצא מנוח בעולם, לא היווני ולא היהודי, מצא פתרון, החליט לנטרל את משל 'עץ-הדעת' שריסן את ההפלגות של רוכשי ה'דעת', והוא, האחרון, העיז לפי השליח פאולוס לצמצם את ההפלגות, השאיר בידי האדם רק יצירת חיים, דאגה להם בעמל, יכולת להבדיל  בין טוב לרע. ה'דעת' לפי בעל המשל נודעה ליצירת חיים במודעות, היא נודעה רק להבדיל בין טוב לרע, נועדה רק לקדש את החיים, לא לגזול את דם הזולת בטוענות שוא, כמו במקרה קין והבל. הדעת נועדה לשרת את הגוף בעולם הנגלה.

      השליח פאולוס אחרי השתקת בעל משל 'עץ הדעת' עם אזהרותיו, נועץ ב'נחש', וזה הודיעו שההשגחה נמלכה בדעתה רוצה לשנות סדרי עולם, רוצה בעולם חלופי לעולם שאותו בראה קודם בשמחה, וכך אמר ה'נחש': למטרה זו הקריבה ההשגחה את בנה ישוע. אבל העולם לא נענה לציפיותיו של השליח, כפי שה'נחש' הבטיח. ברוב יאושו פאולוס  הבטיח שהבן יופיע שנית. וחסידיו מחכים לו עד היום.

      אם רק  יהודי זה, פאולוס, היה מפליג בהפלגות, בציפיות שוא, היינו מצביעים על התחכמות האדם החדש. אבל הופיע עוד חכם יהודי, מרכס, שאף הוא הבטיח והבטיח, שהמדע החדש אם רק יסיעו לו, ישנה סדרי עולם, ואנשים האמינו לו.

       האדם הקטן גם אם הוא לא מפליג לבד, נאחז בהפלגות בעל החזונות. אוי למי שמעיז כמו בעל משל 'עץ הדעת' להזהיר אותו מהפלגות. המשבר הכלכלי העולמי של היום נגרם כיוון שלא נשמעו לאזהרותיו של בעל משל 'עץ הדעת'. הכסף הוא מודד ערך חפץ, סחורה, מודד ערך עבודה. כסף הניר כמו השפה הוא ישות נעלמת, כפי שכלי השפה הוא ישות נעלמת, ומאחר שהוא ישות נעלמת האדם עיוור לגבולותיו. כסף הניר בא להמר סחורה מוחשית. במקום להביא פרה כסחורה להמרה, השפה מאפשרת להמר אותה בכסף ניר.

      הסינים כבר במתחילת המאה התשיעית המציאו את כסף הניר, על ידי הקיסר הין  טסונג, בגלל חוסר מטבעות מברונזה. חכם סיני בשם מה טוון-לן, הזהיר שאל לו לכסף ניר להיות כסף, אלא רק עליו להיות סמל של כסף ממשי במתכות, או סמל לתוצרת, דבריו לא נשמעו. שוב קובלאי קהן המונוגולי ששלט בסין, לפי סיפוריו של מארקו פולו, השתמש שוב בכסף נייר.

      אם האדם היה נשמע לאזהרותיו של בעל משל 'עץ הדעת', היה נמנע מהפלגות שכסף ניר מאפשר, מעבר לסחורה שהוא צריך לסמל, כיוון שהוא שוכח שישות סמלית זו זקוקה לערבות של דבר ממשי, של סחורה, מתכת. דבר זה דומה לאזהרותיו של בעל משל 'עץ הדעת' המזהיר את האדם שהכלי שאותו רכש צריך לשרת את הגוף, אל לאדם להפליג באמצעותו למחוזות לא לו. כך עם כסף הניר הוא צריך להיות צמוד לסחורה, למתכת, לרכוש, אין לו קיום עצמאי. מה שקרה והביא למשבר של היום היא השיכחה של מהות כסף הניר, מהות ניירות הערך.

      בעל משל 'עץ הדעת' הקדים את האסכולות הנומינליסטית והראליסטית. הוא היה נומינליסט ראשון שהצביע על הסכנה בנתינת ממשות ראליסטית למושגים. השם 'ראליסטי' מטעה בני אדם, האסכולה הראליסטית העניקה ממשות למושגים מופשטים. כדוגמה טובה הן האידיאות של אפלטון שנתן להן ממשות. הנומינליסטים, בעיקר האנגליים, טענו ששמות צריכים לסמל עצמים ממשיים. הם רק לא הבינו ולא היו מודעים, שצריך להעניק שמות גם ליצירות, לעבודה. בכך שגו הנומינליסטים, כמו בעל משל 'עץ הדעת', שלא היה מודע לתרומת המח הקוסם, המצאה מאוחרת יותר, העושה טרנספורמציה ל'דעת', לאינפורמציה. הנומינליסטים לא היו מודעים שהאדם יוצר באמצעות כלי השפה ישויות, כמו המיכשור המתוחכם של היום ולאלו יש להעניק שמות.

      במה אפשר לראות את תחכומו של בעל משל 'עץ הדעת'? בחלק השלישי של משלו, החלק על קין והבל, הוא מצביע על כך שקין כמו הראליסטים, העניק למושג 'העדפה' של אחיו, ממשות, יותר מאשר לגופו, והרג אותו. כאשר מושגים מקבלים העדפה על הגוף שאותו הם צריכים לשרת, הם מובילים את הנאחזים בהם לאבדון, להרג, למלחמה.

      המשבר הכלכלי של היום הוא תולדה של שכיחת אזהרת בעל משל 'עץ הדעת', כאשר המודד, כסף הניר סמל לסחורה, קיבל העדפה על הערבים לו, החפצים עצמם. יש כאן להזכיר את האוטוביאוגראפיה של איש העסקים ברוך ברוך, בזמנו של רוזוולט, שמספר שם שנוכח בכנס של אנשי ממון, ונוכח לדעת שהם שיחקו בנירות ערך, שכחו שהם רק סמלים של חפצים ממשיים. כתוצאה מהיווכחותו שאישים אלו אבדו קשר עם המציאות, הוא מכר את ניירות הערך שלו, לפני המשבר של 1929 , וכך הציל את רכושו.

      מקרה המשבר הכלכלי של היום הוא רק הפסד של רכוש הצריך לשרת מדינות ואת האדם הפרטי במחיתו. אבל מלחמות אידיאולוגיות, מהפכות אידיאולוגיות, אף הן  תולדה של השקפות ראליסטיות, כאשר מושגים מופשטים מקבלים ממשות כביכול. המלחמה הפלופונזית ביוון, לפי טוקידידס, נגרמה על תחרות של 'הגמוניה', מושג מופשט, בין שתי הערים אתונה וספרטה. מלחמה זו למעשה הרסה את יוון.      

     התחלנו בהפלגות של האדם, הפלגות שהשפה הנעלמת מאפשרת לו. האדם המפליג שוכח שהוא תלוי באנרגיה שגופו הביאולוגי מספק לו. אפילו המח הקוסם, מת אם הגוף אינו מספק לו אנרגיה, דם. עלינו להזכיר בהקשר לכל הנאמר שהאדם המפליג גם שוכח שהוא תלוי בכדור הארץ שנוצרו בו תנאים מיוחדים המאפשרים את קיומו.

      האדם שגופו קטן עליו, שונא את המזהירים אותו מפני הפלגות בלתי אפשריות. הוא תמיד מעדיף את אלו המספקים לו אפשרויות בלתי אפשריים. לא בעל משל 'עץ הדעת' כבש את העולם, פאולוס שניסה לנטרל אותו כבש אותו. מרכס שהבטיח שהמדע בסיוע מהפכות ישנה סדרי עולם, הצליח יותר, מאשר הובס, למשל, אשר טען שהאדם יכול להבין רק את מה שהוא יוצר, הוא לא יכול להבין את חוקי הקיום, שלא נוצרו על-ידו. הובס אינו אהוד, נחשב לפילוסוף מינורי, אבל קאנט שטען שהאדם מחוקק לטבע, זכה לתאר פילוסוף מג'ורי.

 

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 91 -עולם בתוך עולם – זהות

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 91 – עולם בתוך עולם – זהות

     לילוד לוקח זמן להנתק מאמו, אפשר להגדיר את זה בצורה אחרת, הילוד מנכר את עצמו מאמו יחד עם השפה. לוקח לילוד זמן עד אשר הוא יכול להכריז על עצמו כ'אני'. הזכרנו כבר שרק בעברית קיים השורש 'נכר' שממנו נגזרים המלים 'לנכר', 'הכרה', 'נוכרי', כיוון שהשפה העברית, בכלל שפה, נגזרת מהקוד התרבותי שלה, העברית אם כך, נגזרת מהפילו

סופיה הלשונית שלה. אם מושגים אלו נגזרים בעברית מהפילוסופיה הלשונית שלה, מושגים אלו   הם טבעיים לה, כיוון שהשפה מעצם מהותה היא תולדה מהיכולת 'לנכר', 'להבדיל', דבר מדבר. אבל למושג alienation, יש משמעות שלילית בתרבות המערבית. הסיבה לכך היא הרצון להיות חלק מהכוליות, מהטבע, לא להיות זר. הרי להיות 'נוכרי' או 'זר' יש לו משמעות

שלילית אצל האדם, כן ראינו שלהיות 'אורגני' מועדף על האדם.

      האדם רוכש 'זהות' כאשר הוא מכריז על עצמו כ'אני', שפירושו שהוא מובדל מהזולת. אבל המלה, ככל המלים, היא רכוש קיבוצי, רכוש של הקהילה, היא לא רכוש של היחיד. כך גם לגבי הזהות. האדם רוכש 'זהות' כאשר האחרים, הקהילה מכירה בו כישות עצמאית. אנחנו רואים איך מושגים נגזרים אחד ממשנהו.

      אבל 'הזהות' זקוקה ליותר מאשר מודעות ל'אני', היא זקוקה לסיפור, שהנו סך הכל של המעשים של היחיד. אם אמרנו שהשפה הקהילתית יוצרת עולם בתוך עולם, בתוך היקום, כך היחיד יוצר 'זהות', עולם של היחיד בתוך העולם הלשוני, הקהילתי, בתוך העולם מחוץ לעולם הקהילתי, היקום. אפשר להגיד שה'זהות' היא עולם שלישי, כיוון שהיחיד אחרי שהוא הפנים את כל הרכש שלו מהקהילה, יכול להנתק ממנה, לפחות למשך מוגבל.

      הסיבה שהאדם יכול לראות את עצמו כ'מונדה', כ'מיקרוקוסמוס' היא שאחרי שהוא הפנים את הרכש שלו מהקהילה, הפנים אותו, הוא יכול להנתק ממנה. אזי הוא יכול להכריז על עצמו 'כעולם' עצמאי. הזכרנו את לייבניץ שטבע את המושג 'מונדה', הזכרנו גם את קאנט שאף הוא ראה את עצמו כ'מיקרוקוסמוס', המכיל כבר את הכל. לכן אפשר להגיד ש'זהות' מאפשרת בהמשך לאדם ליצור עולם עצמאי בתוך העולם הקהילתי הלשוני, שהנו עולם מופרד מהיקום.

      אבל כל המושגים האלו שיצרנו הם שרירותיים, כיוון שבמציאות הקהילה הלשונית אינה מנותקת מהעולם מחוצה לה, העולם או ה'זהות' של היחיד, אינה מנותקת מהקהילה. הכל שזור בכול. השפה השרירותית מאפשרת לאדם את כל המשחקים האלו. היא מאפשרת לא רק ליצור את הקהילה הלשונית, היא מאפשרת לאדם גם ליצור לעצמו עולמות חלופיים לעולם הנגלה, לשם נודדת הנשמה אחרי המוות כאשר השתחחרה מהגוף המותיץ

      השפה מאפשרת לאדם לרצות דבר והיפוכו, היא מאפשרת לו להתבונן על העולם מחוץ לקהילה הלשונית, ולרצות להיות לא נפרד מעולם חיצוני זה, להיות אורגני, חלק מהכוליות. ה'זהות' מפרידה את האדם מהזולת, אבל הוא יכול גם לרכוש לעצמו זהות של הזולת. הזהות היא מאד זינלה,  האדם יכול לרכוש לעצמו זהות של גיבורים, גם של אלים.

     ראינו שהנוצרי הקאתולי על-ידי טכס המיסה יכול על-ידי אכילת לחם הקודש ושתית היין להיהפך לישוע הגואל, להצלב אתו ולהגאל יחד אתו, וליהפך לנצחי. אלו הנספחים לכובש הגדול רואים את עצמם זהים אתו, הצלחותיו הם הצלחות של הנספח, כישלונותיו הם הכשלון שלו. הנספחים לצבאו של נפוליאון רכשו את זהותו.

      כאשר דקרט הכריז cogito ergo sum, הוא ראה את ה'אני' שלו כמולדת, לא כרכש של השפה. על מושג זה התנהל וויכוח בין דקרט לבין הובס שטען נגד חברו שמחשבה היא לשונית, לכן היא קהילתית, ואם כך, בטחון במושג הוא פרי הסכם עם האחרים, לכן היחיד בטוח בקיומו של מושג רק אם האחרים מאשרים אותו. הובס שהיתה לו רק השקפה לשונית אינטואיטיבית חלקית, לא הסביר את כל התהליך של וודאואות. אמנם בספרו 'בהמות' הובס אומר שמלך הוא מלך רק אם האחרים מאמינים במלכותו. צ"רלס הראשון הוצא להורג בזמן מלחמת האזרחים באנגליה, ובכן כאשר הנתינים הכריזו שאינו מלך, אפשר היה להוציאו להורג.

 בספר 'מחשבות', של דקרט, המורכב מהנחות הפילוסוף ותשובות האחרים, שהשתתפו בוויכוח זה, הובס רק אמר שבשביל מחשבה האדם זקוק לשפה. אבל למען ודאואות האדם זקוק לא רק לשפה, אלא לערבויות מהאחרים שמה שהוא חושב אכן כך הוא. למרות שדקרט לא הסכים עם הובס, הוא הבין שלמען להיות בטוח בודאות מסוימת יש צורך בערבות של מישהו, הוא בחר באלהים כערב, לא הסתפק בערבות של חבריו.

      למעשה דקרט בעל ההובריס לא רצה להודות בכך שהוא מזדקק לערבות האחרים למסקנותיו, הוא רצה רק באלהים כערב, לכן אמר שהוא בטוח בודאות שלו כיוון שאלהים אינו מהתל בו. כמו דקרט גם לייבניץ וגם קאנט לא רצו להיות חייבים לזולתים למסקנות שלהם, לכן מרוב הובריס התכחשו לעובדה שהם הפנימו את הרכש שלהם מהקהילה והכריזו עליו כרכושם הם.

      השפה מעצם מהותה היא קהילתית, לכן כל מושגינו הם קהילתיים. מכאן שאנשים מקהילות שונות, שלהן קודים תרבותיים שונים, חושבים בצורה אחרת. הקוד התרבותי יוצר כבר את המושגים הלשוניים, כך ראינו שהשפה העברית שהקוד התרבותי שלה התבסס על השקפה שהעולם נברא בשפה, מכילה מושגים שאנו לא מוצאים בשפות אחרות. כך ראינו שהשפה היוונית הקלאסית לא הכילה את המושג 'רצון חופשי', כיוון שהקוד התרבותי היווני הניח שהעולם הוא נצחי, ואם כך אין צורך ליצור דברים חדשים, יש רק לחקות דברים שכבר בנמצא.

      אבל כאן אנו דנים ב'זהות' של היחיד. ובכן ה'זהות' תלויה לא רק בשפה, היא תלויה בערבות של האחרים בקהילה. למשל, קהילה יכולה לשלול זהות אדם, להכריז עליו כעבד מחוסר זהות. ברייך השלישי נשלל משוכני מחנות שם וזהות, הם היו רק מספרים. היחיד רוכש זהות אם הוא שותף באמנה קהילתית.

      אפשר לראות שמדינות אינן מוכנות להעניק ליחידים שנספחים אליהן מבחוץ אזרחות. הרי 'אזרחות' היא זהות שהקהילה מעניקה ליחידיה. ה'אזרחות', כמו גם 'זהות' מקנה ליחיד גם זכויות. אפשר להביא דוגמה מחברות היררכיות שבהן רק מי שעומד בראש הפירמידה לדבריו תוקף. בחברה של קסטות לאלו בקסטות הנמוכות אין זהות, לדבריהם אין תוקף.

       כאשר אפלטון הציע דגם למדינה אורגנית, במקום המדינה הדמוקראטית של אתונה, זכויות הוענקו לאלו שנוצרו ממתכות אצילות, אפלטון לא רצה שלהמון או לאלו שנוצרו ממתכות נחותות יהיו  בעלי זהויות  שוות לאלו מקסטות עליונות.

    פלאי הדבר, האדם עם יכולת לשונית בורא לעצמו קהילה למען יוכל בה לעשות שימוש במתת השפה שהוענקה לו. אבל כל מוסד שנוצר בצורה וולוטרית, בהמשך יכול לשלול מהיחיד את זכויותיו, המוסד הופך ל-usurpator  , הוא מעניק זכויות או שולל זכויות מהיחיד. הקהילה מעניה זכויות ליחידים הממלאים חובות שהיא קובעת אותן, כמועילים לה. כך גם לגבי מושגים, אם אלו לא תואמים את הקוד, הם לא מתקבלים. בצורה פרדוקסלית האדם תמיד יוצר לעצמו שופטים לזכויותיו.

        אנחנו רואים שחברות עם נטיות אורגניות מעניקות חשיבות להוגים השוללים את הקהילה, טוענים שהרכש שרכשו הוא שהם. בהבדל מחברה שלה קוד נומינליסטית,  מאמצת הוגים המבטאים את עקרונותיה. אם החברה הלותרנית הכריזה על קאנט כהפילוסוף הגדול ביותר, היא יכלה לעשות את זה כייוון שהאדן כאדם רוצה חהמלט מחובות לקהילה, מחובות לזולת.

        היהודים העריצו ומעריצים את התרבות הגרמנית, כייון שהפילוסופיה הלשונית בתנ"ך לא ידועה להם, והם משתוקקים  להתרבות הפילוסופית הגרמנית, האורגנית  הם גם אשר הפיצו אותה בעולם, כיוון שהם רצו להשתחרר מ'ההלכה'.   

    

 

 

 

 

 

 

 

 

וניברסיטה ווירטואלית – שעור 90 – עולם בתוך עולם

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 90 – עולם בתוך עולם

      המח הקוסם שובה את האינפורמציה ויוצר עולם בתוך עולם, מדינה, בה נוצר גנזך שפה, המאפשר ליחיד ליצור בו את עולמו הוא. עולם בתוך עולם, מדינה, הוא פרי קהילת מוחות קוסמים. שפה אינה פרי מח קוסם יחיד, אחוד קוסמים יוצר את גנזך השפה, המאפשר ליחיד לשאב ממנו את אבני הבניה, המלים, לבנית עולמו.

      אבל העולם הזה בתוך היקום, הוא עולם שונה, הוא עולם מבוסס על שרירותיות. האינפורמציה העוברת טרנספורמציה על-ידי המח הקוסם, הופכת לשרירותית, שונה מהאינפורמציה ביקום היוצרת בעיקר בצורה דטרמיניסטית, לפי המדע החדש בעולם הקוואנטי יש לנו פחות דטרמיניזם. השרירותיות הזו של השפה, היוצרת את העולם הלשוני האנושי, היא מתת מיוחדת והיא אשר מאפשרת לאדם את היצירה. בלי רצון חופשי המאפשר את השרירותיות, עולמו של האדם היה דומה לעולם הדטרמיניסטי, האילם.

      העובדה הזו שהאדם באמצעות השפה השרירותית יכול ליצור, נותנת לאדם את התחושה שהוא ריבון, ואזי קורה, שהוא נוכח לדעת שאמנם הוא יכול ליצור בעולם הלשוני שלו שנוצר על-ידו עם הקבוצה, אין לו שליטה על חוקי הקיום, אין לו שליטה על משך חייו. היווכחות זו היא שורש המרד האנושי בכלי שלו, בשפה שאינה מקיימת את משאלות האדם.

      ראינו כבר שהאדם יכול ליצור רק בהדדיות עם האחרים, הוא זקוק למסגרות שיאפשרו לו את היצירה. כך נוצרת המדינה, הקהילה הראשיתית. היא  נוצרת בצורה לא מודעת, כצורך, למען לממש את יכולת השפה, יכולת שהיא פרי המח המפותח השובה את יסוד האינפורמציה באמצעות הקולטנים באונות הקדמיות שלו. היכולת היא אימננטית, אבל היא זקוקה למסגרת חיצונית למען להתממש. בהמשך יש הבדל בין מדינה, קהילה, הנוצרת בצורה לא מודעת, לבין קהילה, מדינה הנוצרת במודעות.

       הקהילה, המדינה שנוצרה ללא מודעות עונה לצרכים פרגמטיים. בהבדל ממנה המדינה הנוצרת כפרי מודעות, רוצה יותר, רוצה משמעות ליצירה, לקיום.

       אנו נדון בשני הסוגים של המדינות, העולמות בתוך העולם, בתוך היקום, המדינה הפרגמטית שנוצרה ללא מודעות, והמדינה הנוצרת בשלב יותר מאוחר מתוך מודעות. נדון בצרכים השונים של המדינות האלו.

      אבל טרם נדון במדינות השונות, המדינה הפרגמטית והמדינה פרי מודעות, עלינו לדבר איך נוצרת המודעות. האדם הלשוני בשלב ראשון אינו בהכרח מודע. אומנם לפי משל 'עץ הדעת', חוה ואדם האוכלים מפרי העץ נעשים מיד מודעים, נעשים מודעים לגופם העירום. אבל מצב כזה הוא מצב אידיאלי. רכישת מודעות היא תהליך ארוך והוא קשור לקוסמולוגיה ראשיתית שהקהילה יוצרת.

        אם הקהילה יוצרת קוסמולוגיה כמו אנומה אליש המזופוטמית, לפיה האל מרדוך בורא את העולם בכוחנות, בביתור האלה תיאמת, ובורא את העולם מגופה, אזי לפי במיתוס זה של מרדוך, האנשים נוצרים למען לשרת את האלים. תפישה זו מנעה הרגשת חופש מהיחידים, כיוון שתפקדים היה לשרת, לקבל פקודות, לא ליצור מתוך חופש. אנשים כאלו לא משיגים מודעות של יוצרים חופשיים, הם משרתים את האלים, הם משרתים את השליטים העריצים.

       בהבדל מהקוסמולוגיה המזופוטמית, אנומה אליש, בקוסמולוגיה התנ"כית, הכלולה בפרק א' של ספר בראשית, העולם נברא למען רווחת האדם. במסגרת כזו האדם הדומה לאלוהות, כמוהו יכול ליצור מתוך רצון חופשי, בהשתמשו באבני הבניה מתוך הגנזך הקהילתי, במלים. אמנם האדם דומה לאלהים, אבל הוא ישות נבראת, את זה מסביר לנו משל 'עץ הדעת'. אבל הדמיון לאלהים משמעותו שהוא יכול ליצור את עולמו, עולם בתוך עולם, הוא יכול ליצור את עצמו כישות עם סיפור, ישות עם זהות.

        האדם שניתנה לו הזכות ליצור, לשפר את עולמו, הוא בהמשך יוצר את עצמו על-ידי סיפור, סיפור אוסף הזכרונות שהמח הקוסם משמר. שוב לא רק המדינה שהאדם הראשיתי בורא הוא עולם בתום עולום, גם עולמו האישי של האדם, הסיפור שלו, פרי רוחו, הוא עולם בתוך המדינה שהנה עולם בעולם, ביקום.

       למעשה המדינה, ה'לוויתן' של הובס, היוצר את גנזך המלים, גנזך הזכרונות, מאפשר לאדם ליצור את עולמו, כיוון  שהאינפורמציה שעברה  טרנספורמציה על-ידי המח הקוסם, שהפך אותה לשפה אנושית עם רצון חופשי, עם שרירוותיות מאפשר זאת. ללא גנזך, ללא חופש הניתן לאדם ליצור הוא גם לא יכול ליצור את עצמיותו, הוא משועבד, הוא לא יכול ליצור על-ידי הסיפור, אוסף זכרונותיו את עולמו.

       ראינו כבר שהיוונים סברו שיצירה היא השגת גבול האלים, יצירה אנושית נענשת על ידם, כמו פרומתיאוס שהנעניק לאדם את האש, ונענש על כך על-ידם. במצב כזה האדם יוצר בצורה פרגמטית, ללא זכות, והוא רואה את יצירתו כחקוי בלבד.

       במקרה הגיבור הבדיוני פאוסט, השולל את השפה היוצרת, מאמץ פעולה כוחנית, כורת ברית עם השטן תמורת נפשו, מכירה זו במציאות פירושה מכירת ההמודעות העצמיות. פאוסט נתמך ע"י מפיסטו המצווה. בהמשך פאוסט יוצר גם קהילה שבה מחוץ עצמו , האחרים פועלים כמבצעים פקודותיו, אנשים משועבדים ללא עצמיות.

       הובס שהושפע מהפילוסופיה התנ"כית טען בהקדמה לספרו 'הלוויתן', שהאדם כמו הטבע יכול ליצור, בהמשך הוא מציע ליצור את ה'לוויתן', מבוסס על אמנה, קהילה מודעת. במדינה של הובס האנשים יכולים ליצור לא רק מדינה אלא גם מערכת ערכית.

       האדם המודע לא מסתפק ביצירת מדינה עם ערכים, הוא כמה גם למשמעות קיומו, משמעות יצירתו. ברור בהבדל מהאדם בעל המודעות, האדם המשועבד לא יכול לכמה למשמעות, הוא בסך הכול יכול לפעל בצורה מכנית.

       אם ראינו שהאדם רוקם את סיפורו בסיוע הזכרון הנשמר במח הקוסם, הרי פעולה זו לא מספיקה. כבר את אבני היצירה האדם צריך לרכוש מהגנזך של המדינה, האדם לבד אין ברשותו גנזך עצמאי, לרשותו עומד גנזך קהילתי. השפה היא לא יצירה אינדיבידואלית, היא יצירה קהילתית, הגנזך הקהילתי שומר את היצירה הקהילתית והאדם הפרטי צריך כל הזמן לשאול אבני בניה, מלים, מגנזך זה למטרת היצירה שלו. הגנזך הקהילתי הוא הזכרון הקהילתי, הוא משמר את הקהילה.

        האדם המבודד על הר קרח או במדבר לבד שגנזך קהילתי לא עומד לרשותו, שקהילה לא תומכת בו, הוא חסר מודעות, הוא אינו מסוגל ליצור. אדם לבד ללא קהילה יורד לדרגת חיה. שני סוגי ההוגים טועים, הנומינליסט  לוק טעה כאשר קבע שהאדם הוא לוח חלק בלידתו. האדם כיצור של האינפורמציה, הוטבעו בו יכולות, אלא שיכולות אלו מתבצעים על- ידי דחפים ומשרתים את קיום גופו בלבד. ההוגים הגרמניים שראו את האדם ישות סגורה, אוטונומית, לא תלויה בחוץ טעו טעות יותר גדולה. האדם כמונדה, כדברי לייבניץ, או האדם כמקרוקוסמוס כדברי קנאט, הם דומים לחיות, כיוון שהמימד הלשוני של האדם הוא חיצוני, לא פנימי. אנשים סגורים כאלו לא יכולים לבנות עולם בתוך עולם.

       יכולת השפה שהיא אימננטית באדם מתממשת בחוץ בסיוע האחרים. מונדה אין בה לשון, מיקרוקוסמוס אנושי חסר את העולם הלשוני שהוא פרי קהילה חיצונית. קאנט לא היה מודע לכך שהוא שואל את שפתו מגנזך הקהילה, הוא לא היה מודע לכך שיצירתו היא פרי קוסמולוגיה שמורה בגנזך הקהילה. ברוב הובריס קאנט חשב שהוא לא רק מכיל את הכל בתוכו, הוא גם סבר שהוא מחוקק לטבע. אין הובריס גדול מכך, האדם אמנם בונה את עולמו בתוך העולם, אבל הוא פרי חוקי הטבע לפחות בגופו, עובדה שהוא לא יכול לשנות את חוקי הטבע, לא יכול לשנות את משך קיומו. עם כל האוטונומיה של האדם חוקי הטבע מכתיבים את אפשרויותיו, לא הוא להם.   

 

 

 

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 89 – המח, הקוסם הגדול

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 89 – המח, הקוסם הגדול

       הזכרנו כבר בשעורים קודמים שרק במאה ה-2 לספירה הרופא הפילוסוף גלן קבע שהמח הוא מרכז החשיבה של האדם. מחקר המח היום מתפתח לבקרים. אבל ברור הוא כבר שהמח מורכב בשכבות שונות עתיקות יותר וחדשות יותר. האונות הקדמיות הן המאוחרות ביותר, והן המפותחות ביותר אצל האדם. אונות קדמיות אלו מקשרות אותנו עם האינפורמציה היקומית. אבל עלינו להדגיש שהמח מקושר לכל היסודות ביקום.

      נשאלת השאלה מה תפקיד המח. אפשר להגדיר אותו כמעבדה. המח הקולט את כל היסודות ביקום בצורה פלאית, בקסם עושה להם טרנספורמציה לצרכיו של האדם. אפשר להגיד על המח שהוא הקוסם הגדול ביותר ביקום. עובדה שהאינפורמציה הנקלטת במח עוברת בו טרנספורמציה והופכת לשפה האנושית. ובכן, אינפורמציה ללא טרנספורמציה ביקום, יוצרת ישויות אלמות, ישויות חסרות זהות, חסרות יכולת התבוננות.

      ובכן הקוסם הגדול, המח הצורך את רוב הדם בגופינו, החדל לפעל ברגע שלא מסופק לו יסוד זה, עושה קסמים שלא בנמצא ביקום. האדם עד היום הזה אינו אסיר תודה לקוסם שלו, המח על המתת שהוא מעניק לו. האדם מראשיתו מורד בקוסם שלו, מורד בו שהמתת שלו לא מעניקה לו יכולת שלטון על חוקי הקיום, לא מעניקה לו שליטה על משך חייו.

       הקוסם הגדול, המח המעניק לאדם את כל יתרונותיו על ישויות אחרות, יכולת קומוניקציה, יכולת התבוננות, מודעות, בעיקר יכולת יצירה. אבל פאוסט המורד אינו מרוצה מהמתת, הוא רוצה יותר. משום מה פאוסט המורד חושב שאם הוא יהיה חלק מהטבע חלקו ביקום ישתפר, הוא יגבר על מוות, ישלוט בחוקי הקיום, ישתחרר מחובות, ביחוד חובות לזולת, לא יצטרך לשאת ולתת אתו.

     ובכן, האם משאלות אלו של האדם אם תתגשמנה יצעידו את האדם למצב עדיף? במציאות כל משאלותיו אלו של האדם יגרמו לנסיגה שלו, לאיבוד יתרונותיו. האדם כחלק מהטבע יהפך לישות מחוסרת הכרה, מחוסרת מודעות, הוא יהפך לישות אילמת כמו הישויות האחרות ביקום.

      כל מה שהקוסם, המח, מעניק לאדם, הוא יציאה מהעולם האילם, יציאה מהעולם הדטרמיניסטי, הוא הופך בקסם את האדם לישות היכולה ליצור לעצמה את עולמה בתוך היקום האין-סופי. ישות זו שהקוסם יוצר יכולה להתבונן על העולם האילם, לחקות את חוקיו, ובצורה זו ליצור כלים, מיכשור מתוחכם ביותר, ליצור לעצמו מיסתור. בזכות הקוסם המח, האדם יכול ליצור לעצמו את ה'ליוויתן' הגדול, מדינה עם חוקים וערכים, יצירותיו הוא. שוב, הלוויתן הוא עולם בתוך העולם, בתוך היקום. ישות זו מאפשרת לאדם לקבל תמיכה, משוב, שאכן הוא ישות עם מודעות, עם שם, אוטונומי בגבולות. הפלא הגדול או הקסם הגדול שהקוסם, המח מעניק לאדם שהוא משמר את פעולותיו השמיות, שהוא גנזך השומר את פעולותיו, בצורה זו המאפשר לאדם ליצור את עצמו כסיפור. מודעות לא מספיקה למען שהאדם ירגיש שהוא ישות אוטונומית, האדם זקוק לסיפור למען להיות ישות מודעת עם עצמיות.

       אנחנו יכולים להעריך את הזכרון שהקוסם המוח משמר בגנזך שלו, רק אם תוקפת אותנו מחלת האלצהימר המוחקת אותו, אזי האדם מאבד את זהותו. השם של האדם צריך תמיד להיות מגובה בסיפור, בסיפור משפחתי. הסיפור הוא אשר מעניק לאדם את משמעות חייו. אדם ללא שם, אדם ללא סיפור ערב, הוא ישות חלולה.

       לאדם הבנה אינטואיטיבית לחשיבות שמו וסיפורו. מודעות זו דוחפת את האדם ליצירת סיפורו הוא, ליצירת סיפורים אחרים. האדם שלא צלח ליצור את עצמו כסיפור, מזדהה עם סיפור של גיבור, מזדהה גם עם סיפורים על אלים. העובדה שהאדם נוהה אחרי הגיבור המעיז להתגרות בחוקי הקיום היא תוצאה שהאדם רוצה להיות חלק מסיפורו של הגיבור. אחרת אין להבין את התופעה שאנשים מרצונם החופשי נספחים לכובשים הגדולים.

        אבל לא רק האדם הפרטי יוצר את עצמו כסיפור למען לרכוש עצמיות, גם הקהילה, הלוויתן, יוצר מיתוסים של אלים, מזדהה אתם, והוא מצפה מהם להגנה, למשוב, מצפה שהם יהיו בעלי בריתו נגד הקבוצות האחרות. הקהילה זקוקה למיתוס של אלים למען הרגשת היחד, למען להזדהות עם גדולתם, למען לקבל מהם הגנה וערבות.

       בסיועה  הקוסם, המח, האדם משמר את הזכרונות, בסיועה הקוסם המח, האדם יוצר לעצמו מסגרות עם סדרים, אבל בסיועה שלו האדם גם משתלט על עולמות עליונים, על אלים, למען יהיו לו תומכים, ערבים.   

      אנחנו רואים שהקוסם המוח, מאפשר לאדם לא רק ליצור את ה'ליוויתן' שמעניק לו את זהותו, את האוטונומיה החלקית, הוא גם מאפשר לו לאכלס את היקום עם ישויות שאף הן יאשרו את זהותו. הקוסם, המח מאפשר לאדם ליצור עולמות ווירטואליים, המוציאים אותו מעולמו שקטן עליו. האדם המודע רוצה תמיד אני יותר גדול, גופו תמיד קטן עליו. זוהי הסיבה שהוא מזדהה עם גיבורים, זוהי הסיבה שהוא מזדהה עם הישויות העליונות שלהם כוחות בלתי מוגבלים. גם אם משך קיומו של האדם מוגבל, הוא בסיוע העולמות הווירטואליים הופך לישות רבת ממדים שיש לו בעלי ברית כל-יכולים.

     מספיק אם נקרא את החלק השני של יצירת פאוסט, בו הגיבור רוצה להיות כאיתני הטבע, ולהיווכח שמשאלתו ניתנה לו בסוף ימיו, אבל הוא איבד את כל זכויותיו האנושיות, הוא הפך לישות מכנית עמלה ללא ממדים שהקוסם, המוח, בסיוע הכלי שהוא מעניק לאדם, כלי השפה, מספק.   

       ראינו שהיוונים לא היו מודעים שהם בעלי רצון חופשי. הם לא היו מודעים לעובדה זו כיוון שהם גם לא היו מודעים שבידם כלי יצירה, השפה. לא רק שהיוונים לא היו מודעים לכלי השפה ככלי יצירה, ראינו שהם גם לא ידעו על המח, כפי אחרים בתקופתם לא היו מודעים לאיבר זה. אבל העברים, בתנ"ך גם אם לא היו מודעים למח כמרכז המחשבה, הבינו שהם מקושרים ליסוד האינפורמציה המאפשר להם ליצור. הזכרנו כבר את העובדה שאריסטו בספרו 'פואטיקה' מדבר על האדם כחקין, לא כיוצר. הרי אריסטו האמין שהעולם הוא נצחי, הוא לא נברא, לכן גם לא היה עליו ליצור דברים חדשים, היה רק צורך לחקות דברים קיימים. מבחינה זו אריסטו דמה לרבו אפלטון שאף הוא ראה את האדם כמחקה את האידיאות הנצחיות. למרות כל זה, היוונים יצרו הרבה, כיוון שבאופן פרגמטי, אינטואיטיבי הם הבינו שהם יכולים ליצור דברים חדשים. מבחינה זו היוונים כמו האדם מאז שהוא הפך לישות לשונית, באינטואיציה הבין שהוא יכול ליצור, גם אם הוא לא היה מודע לכך לגמרי. מבחינה זו התנ"ך הוא הראשון שנעשה מודע לכך שהאדם קשור ליסוד האינפורמציה ויכול ליצור.

       האדם בכל מצבו נשאר ישות לשונית, אבל הוא יכול לבחר להיות ישות יוצרת או ישות הרוצה לקבל זהות בהרס, במלחמות, בגבורה הרסנית. ראינו שהפאוסטים יצאו למלחמות הרס, אחרי שהתנכרו למתת השפה שקיבלו מהאבולוציה. אבל עוד טרם הפאוסטים, היו מדינות אגרסיביות בעבר, כדאי כאן להזכיר בעיקר את האשורים הקשורים לתנ"ך, שנהלו מלחמות השמד, ולא נשאר מהם זכר, כיוון שהם לא יצרו דברים חדשים. ביוון אנחנו יכולים לראות את ההבדל בין ספרטה ואתונה. ספרטה רצתה זהות במלחמה, בגבורה, לא נשאר ממנה דבר, בהבדל ממנה אתונה שיצרה השאירה ירושה עשירה.

      כאן אי אפשר לדון בכל מכלול הבעיה. אבל האדם צריך להיות אסיר תודה לקוסם הגדול שלו המח, המאפשר לו ליצור, להיהפך לישות עם סיפור. ההולך לפי צווי הקוסם, המח ויוצר, עדיף על המורד בו, הלוחם ההורס. המתים לא יכולים להעיד על גבורת הרוצח, הבל אינו יכול להעיד על גדולת קין.