וניברסיטה ווירטואלית – שעור 90 – עולם בתוך עולם

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 90 – עולם בתוך עולם

      המח הקוסם שובה את האינפורמציה ויוצר עולם בתוך עולם, מדינה, בה נוצר גנזך שפה, המאפשר ליחיד ליצור בו את עולמו הוא. עולם בתוך עולם, מדינה, הוא פרי קהילת מוחות קוסמים. שפה אינה פרי מח קוסם יחיד, אחוד קוסמים יוצר את גנזך השפה, המאפשר ליחיד לשאב ממנו את אבני הבניה, המלים, לבנית עולמו.

      אבל העולם הזה בתוך היקום, הוא עולם שונה, הוא עולם מבוסס על שרירותיות. האינפורמציה העוברת טרנספורמציה על-ידי המח הקוסם, הופכת לשרירותית, שונה מהאינפורמציה ביקום היוצרת בעיקר בצורה דטרמיניסטית, לפי המדע החדש בעולם הקוואנטי יש לנו פחות דטרמיניזם. השרירותיות הזו של השפה, היוצרת את העולם הלשוני האנושי, היא מתת מיוחדת והיא אשר מאפשרת לאדם את היצירה. בלי רצון חופשי המאפשר את השרירותיות, עולמו של האדם היה דומה לעולם הדטרמיניסטי, האילם.

      העובדה הזו שהאדם באמצעות השפה השרירותית יכול ליצור, נותנת לאדם את התחושה שהוא ריבון, ואזי קורה, שהוא נוכח לדעת שאמנם הוא יכול ליצור בעולם הלשוני שלו שנוצר על-ידו עם הקבוצה, אין לו שליטה על חוקי הקיום, אין לו שליטה על משך חייו. היווכחות זו היא שורש המרד האנושי בכלי שלו, בשפה שאינה מקיימת את משאלות האדם.

      ראינו כבר שהאדם יכול ליצור רק בהדדיות עם האחרים, הוא זקוק למסגרות שיאפשרו לו את היצירה. כך נוצרת המדינה, הקהילה הראשיתית. היא  נוצרת בצורה לא מודעת, כצורך, למען לממש את יכולת השפה, יכולת שהיא פרי המח המפותח השובה את יסוד האינפורמציה באמצעות הקולטנים באונות הקדמיות שלו. היכולת היא אימננטית, אבל היא זקוקה למסגרת חיצונית למען להתממש. בהמשך יש הבדל בין מדינה, קהילה, הנוצרת בצורה לא מודעת, לבין קהילה, מדינה הנוצרת במודעות.

       הקהילה, המדינה שנוצרה ללא מודעות עונה לצרכים פרגמטיים. בהבדל ממנה המדינה הנוצרת כפרי מודעות, רוצה יותר, רוצה משמעות ליצירה, לקיום.

       אנו נדון בשני הסוגים של המדינות, העולמות בתוך העולם, בתוך היקום, המדינה הפרגמטית שנוצרה ללא מודעות, והמדינה הנוצרת בשלב יותר מאוחר מתוך מודעות. נדון בצרכים השונים של המדינות האלו.

      אבל טרם נדון במדינות השונות, המדינה הפרגמטית והמדינה פרי מודעות, עלינו לדבר איך נוצרת המודעות. האדם הלשוני בשלב ראשון אינו בהכרח מודע. אומנם לפי משל 'עץ הדעת', חוה ואדם האוכלים מפרי העץ נעשים מיד מודעים, נעשים מודעים לגופם העירום. אבל מצב כזה הוא מצב אידיאלי. רכישת מודעות היא תהליך ארוך והוא קשור לקוסמולוגיה ראשיתית שהקהילה יוצרת.

        אם הקהילה יוצרת קוסמולוגיה כמו אנומה אליש המזופוטמית, לפיה האל מרדוך בורא את העולם בכוחנות, בביתור האלה תיאמת, ובורא את העולם מגופה, אזי לפי במיתוס זה של מרדוך, האנשים נוצרים למען לשרת את האלים. תפישה זו מנעה הרגשת חופש מהיחידים, כיוון שתפקדים היה לשרת, לקבל פקודות, לא ליצור מתוך חופש. אנשים כאלו לא משיגים מודעות של יוצרים חופשיים, הם משרתים את האלים, הם משרתים את השליטים העריצים.

       בהבדל מהקוסמולוגיה המזופוטמית, אנומה אליש, בקוסמולוגיה התנ"כית, הכלולה בפרק א' של ספר בראשית, העולם נברא למען רווחת האדם. במסגרת כזו האדם הדומה לאלוהות, כמוהו יכול ליצור מתוך רצון חופשי, בהשתמשו באבני הבניה מתוך הגנזך הקהילתי, במלים. אמנם האדם דומה לאלהים, אבל הוא ישות נבראת, את זה מסביר לנו משל 'עץ הדעת'. אבל הדמיון לאלהים משמעותו שהוא יכול ליצור את עולמו, עולם בתוך עולם, הוא יכול ליצור את עצמו כישות עם סיפור, ישות עם זהות.

        האדם שניתנה לו הזכות ליצור, לשפר את עולמו, הוא בהמשך יוצר את עצמו על-ידי סיפור, סיפור אוסף הזכרונות שהמח הקוסם משמר. שוב לא רק המדינה שהאדם הראשיתי בורא הוא עולם בתום עולום, גם עולמו האישי של האדם, הסיפור שלו, פרי רוחו, הוא עולם בתוך המדינה שהנה עולם בעולם, ביקום.

       למעשה המדינה, ה'לוויתן' של הובס, היוצר את גנזך המלים, גנזך הזכרונות, מאפשר לאדם ליצור את עולמו, כיוון  שהאינפורמציה שעברה  טרנספורמציה על-ידי המח הקוסם, שהפך אותה לשפה אנושית עם רצון חופשי, עם שרירוותיות מאפשר זאת. ללא גנזך, ללא חופש הניתן לאדם ליצור הוא גם לא יכול ליצור את עצמיותו, הוא משועבד, הוא לא יכול ליצור על-ידי הסיפור, אוסף זכרונותיו את עולמו.

       ראינו כבר שהיוונים סברו שיצירה היא השגת גבול האלים, יצירה אנושית נענשת על ידם, כמו פרומתיאוס שהנעניק לאדם את האש, ונענש על כך על-ידם. במצב כזה האדם יוצר בצורה פרגמטית, ללא זכות, והוא רואה את יצירתו כחקוי בלבד.

       במקרה הגיבור הבדיוני פאוסט, השולל את השפה היוצרת, מאמץ פעולה כוחנית, כורת ברית עם השטן תמורת נפשו, מכירה זו במציאות פירושה מכירת ההמודעות העצמיות. פאוסט נתמך ע"י מפיסטו המצווה. בהמשך פאוסט יוצר גם קהילה שבה מחוץ עצמו , האחרים פועלים כמבצעים פקודותיו, אנשים משועבדים ללא עצמיות.

       הובס שהושפע מהפילוסופיה התנ"כית טען בהקדמה לספרו 'הלוויתן', שהאדם כמו הטבע יכול ליצור, בהמשך הוא מציע ליצור את ה'לוויתן', מבוסס על אמנה, קהילה מודעת. במדינה של הובס האנשים יכולים ליצור לא רק מדינה אלא גם מערכת ערכית.

       האדם המודע לא מסתפק ביצירת מדינה עם ערכים, הוא כמה גם למשמעות קיומו, משמעות יצירתו. ברור בהבדל מהאדם בעל המודעות, האדם המשועבד לא יכול לכמה למשמעות, הוא בסך הכול יכול לפעל בצורה מכנית.

       אם ראינו שהאדם רוקם את סיפורו בסיוע הזכרון הנשמר במח הקוסם, הרי פעולה זו לא מספיקה. כבר את אבני היצירה האדם צריך לרכוש מהגנזך של המדינה, האדם לבד אין ברשותו גנזך עצמאי, לרשותו עומד גנזך קהילתי. השפה היא לא יצירה אינדיבידואלית, היא יצירה קהילתית, הגנזך הקהילתי שומר את היצירה הקהילתית והאדם הפרטי צריך כל הזמן לשאול אבני בניה, מלים, מגנזך זה למטרת היצירה שלו. הגנזך הקהילתי הוא הזכרון הקהילתי, הוא משמר את הקהילה.

        האדם המבודד על הר קרח או במדבר לבד שגנזך קהילתי לא עומד לרשותו, שקהילה לא תומכת בו, הוא חסר מודעות, הוא אינו מסוגל ליצור. אדם לבד ללא קהילה יורד לדרגת חיה. שני סוגי ההוגים טועים, הנומינליסט  לוק טעה כאשר קבע שהאדם הוא לוח חלק בלידתו. האדם כיצור של האינפורמציה, הוטבעו בו יכולות, אלא שיכולות אלו מתבצעים על- ידי דחפים ומשרתים את קיום גופו בלבד. ההוגים הגרמניים שראו את האדם ישות סגורה, אוטונומית, לא תלויה בחוץ טעו טעות יותר גדולה. האדם כמונדה, כדברי לייבניץ, או האדם כמקרוקוסמוס כדברי קנאט, הם דומים לחיות, כיוון שהמימד הלשוני של האדם הוא חיצוני, לא פנימי. אנשים סגורים כאלו לא יכולים לבנות עולם בתוך עולם.

       יכולת השפה שהיא אימננטית באדם מתממשת בחוץ בסיוע האחרים. מונדה אין בה לשון, מיקרוקוסמוס אנושי חסר את העולם הלשוני שהוא פרי קהילה חיצונית. קאנט לא היה מודע לכך שהוא שואל את שפתו מגנזך הקהילה, הוא לא היה מודע לכך שיצירתו היא פרי קוסמולוגיה שמורה בגנזך הקהילה. ברוב הובריס קאנט חשב שהוא לא רק מכיל את הכל בתוכו, הוא גם סבר שהוא מחוקק לטבע. אין הובריס גדול מכך, האדם אמנם בונה את עולמו בתוך העולם, אבל הוא פרי חוקי הטבע לפחות בגופו, עובדה שהוא לא יכול לשנות את חוקי הטבע, לא יכול לשנות את משך קיומו. עם כל האוטונומיה של האדם חוקי הטבע מכתיבים את אפשרויותיו, לא הוא להם.   

 

 

 

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: