אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 97 – מעבר לטוב ולרע

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 97 – מעבר לטוב ולרע

      בכתבה כאן אנו רוצים בעיקר להתיחס לספרו של ניטשה Jenseits von Gut und Bose. אלו הרוצים לראות בניטשה אחד שסטה מהמחשבה הגרמנית בגלל האמביוולנטיות של רעיונותיו, ליד ההשמצות שלו נגד היהודים הוא גם מדי פעם מוצא זכות בהם, גדולה בהם. אבל אמביוולנטיות זו של ניטשה לא צריכה להטעות אותנו, הוא חלק של המחשבה הגרמנית הלותרנית, והוא סיפק לאנשי הרייך השלישי את הסיסמאות הטובות ביותר.

      להיות מעבר לטוב ולרע היא משאלה אנושית, היא מבטאת את הרצון להשתחרר מחובות חברתיות, מהמוסר הלשוני. רצון כזה להיות מעבר לטוב ולרע הוא גם רצון של מיסטיקונים למיניהם. הרי להיות מעבר לטוב ולרע פירושו ביטול ההבדלה שעליה מושתתת השפה. המיסטיקון רוצה לחזור לכוליות, מבלי להודות בכך, מבלי להבין שבכוליות אין חיים. אם לאוטשה ראה בטאו הלא מחולק את האידיאל, הוא לא נתן לעצמו דין וחשבון שאידיאל זה פירושו ביטול הבריאה. אם אנכסימנדר אמר שהבדלות מהוכליות היא חטא, הוא העדיף את האין.

      ברור שניטשה לא היה מודה בכך שהוא רוצה לבטל את הבריאה, הוא התכוון לדבר אחר, הוא רצה לבטל את המוסר הלשוני, לחזור למוסר אורגני. מי שקורה את ספרו זה של ניטשה נוכח לדעת שכעסו על היהודים שעל-ידי המוסר הלשוני שלהם, הם ביטלו את מוסר האדונים, את המוסר האורגני שלפיו לחזק זכויות יתר. וכך הוא כותב בספר זה על היהודים:'תולדות האדם היו נעשות מחוסרות ערך ללא הרוח שחדרה לתוכן מחסרי האונים. ניקח מיד את הדוגמה הבאה: כל מה שנעשה על הארץ נגד המיוחסים, החזקים, האדונים, בעלי הכוח – אי אפשר להשוות לזה מה שהיהודים עשו לכל אלו. היהודים – ששינו את ערכיהם – קיבלו את הפיצוי בנקמה רוחנית…

…עם  היהודים מתחיל מרד העבדים במוסר'. אם ההוגים האחרים לא אמרו את הדברים האלו בבוטות כזו, הרי לניטשה לא היו עקבות. הוא כבר לא דיבר על מוסר פנימי של קאנט, לעומת המוסר החיצוני היהודי. למעשה קאנט רצה את אותו הדבר כמו ניטשה, את המוסר של האדונים, רק שהוא עטף את דבריו בניסוח מטעה.                                                                         ניטשה חוזר כאן על דברי קליקלס בדיאלוג גורגיאס, בו גיבור זה  מציע לחזור למוסר הטבע לפיו לחזק זכויות יתר. ב'פאוסט' של גיתה הדברים לא נאמרים בבוטות כזו. אמנם הגיבור הבדיוני רוצה להדמות לאיתני הטבע, אבל לא מדובר על מוסר הטבע, מוסר אורגני. ולא רק זה, ניטשה אומר מפורשות שעם המוסר היהודי נכנס מרד העבדים נגד האדונים. ברור שניטשנה לא מדבר על שפה, שאימוץ כלי זה מכריח את האדם לבדיל בין טוב לרע. ניטשה מסתפק בכך שתוצאות כלי זה, שאותו הוא לא מזכיר, המכריחים את האדם להבדיל בין טוב לרע, הוא כלי יהודי. ההבדלה בין טוב לרע מוביל לביטול המוסר האורגני, מוסר האדונים.

      מדבריו של ניטשה נעשה ברור יותר שהלותרנים נלחמו בכלי השפה, שראו בו כלי יהודי, שהם רצו לחזור למוסר אורגני של אדונים. כל אלו המסנגרים על ניטשה לא הבינו את המסר שלו הברור, ביחוד הוא ברור בספרו שלא פורסם בחייו, 'הרצון לכח'. מכל הבחינות ניטשה נותן ביטוי למאוויים הגרמניים בצורה ברורה יותר. האחרים לא העיזו לצאת נגד הנצרות מפורשות, ניטשה לא היסס לצאת נגדה, כיוון שבה נשארו יסודות מהיהדות.

       בצורה פרדוכסלית ניטשה מימש בחייו את האידיאל להיות 'מעבר לטוב ולרע', הוא איבד את שפיותו. להיות מעבר לטוב ולרע בממשות פירושו אי קיום. את העובדה שניטשה איבד את שפיותו אפשר לכנות כאי קיום, הוא מסמל את האי שפיות של הרייך השלישי שאימץ את דעותיו.

      עלינו לחזור למשמעות הבדלה בין טוב לרע בהקשר לבריאה. ברור שזכותו של כל אדם לוותר על קיומו. אבל אם אנו רוצים להבין את יסודות הקיום, הבריאה, עלינו לדעת שהם מבוססים על ידיעת 'טוב ורע'. עובדה היא שהבדלה בין טוב לרע מוטבע בחיות, מתוכנת בDNA שלהם. עובדה היא שחיות בורחות מסכנות לחייהם. אם כך הן יודעות שקיום עדיף על אי קיום, אם כך 'טוב ורע' מוטבע בהם.

      ההבדל בין ידיעת החיה שקיום עדיף על אי קיום, לבין ידיעת האדם הלשוני להבדיל בין טוב לרע, הוא בכך שכלי השפה מעצים את הידיעה הזו, שהידיעה אצל האדם הלשוני היא לא מתוכנתת אלא וולונטרית. לכן האדם יכול לבחר ברע, בהתאבדות, קין יכול לרצח את אחיו. השפה מקנה לאדם וולונטריות, רצון חופשי. 'רצון חופשי' שהשפה מעניקה לאדם, או המח הקוסם מעניק לו, מאפשר בהמשך יצירה. המוסר הלשוני הוא יצירה של רצון חופשי למען הטבת הקיום.

       האדם בסיוע כלי השפה יוצר לעצמו עולם בתוך עולם, עולם משופר בתוך עולם אורגני אלים, בתוך עולם אילם, מחוסר אוטונומיה מוגבלת, רצון חופשי ליצור דברים לשיפור הקיום.

באופן פרדוכסלי משאלתו של ניטשה התגשמה, הוא איבד את המח הקוסם הבונה עולם בתוך עולם. 

       אנחנו גם נמצאים בתחום פרדוכסלי במקרה של 'פאוסט' הגיבור הבדיוני של גיתה. גם גיבור זה ההגבלות החברתיות מכבידות עליו, הוא רוצה להשתחרר מהם. אבל למשאלותיו אלו של פאוסט יש מחיר, הוא צריך לפנות ל'מפיסטו', לכרות אתו ברית, למשכן את נשמתו בעד הזכויות החדשות. ובכן פאוסט בגלגול החדש הזה הוא בסך הכל מריונטה, הוא איבד את רצונו החופשי, הוא הולך בעקבותיו של מפיסטו אשר מספק לו את מאוויו. פאוסט נעשה עבד לאדונו מפיסטו וכל השגיו ניתנות לו ע"י אדונו. הוא מנצח בקסמים שמקבל מאדונו את אויבי הקיסר, בחלק השני של הדרמה. בזכות השגיו הוא מקבל מהקיסר חלקת אדמה לשחררה מגלי הים. פאוסט בסוף ימיו פועל בצורה מכנית, את האנשים מסביבו הוא משעבד, חסר כל נחמה. הוא מבין שעשה מקח טעות כאשר כרת ברית עם מפיסטו. בסוף הדרמה בסיוע הנשים המיטיבות הוא נמלט מאדונו משעבדו, לעולמן של הנשים. פאוסט המאוחר, המורד יותר אומלל מאשר פאוסט בתחילה.

       אבל אנו רואים גם במקרה של זרטוסטרא, הגיבור הבדיוני של ניטשה שבמרדו עלה על ההר ודר בקרב חיותיו החביבות. ברבות הימים הוא יורד מההר, כיוון שלא יכול היה להביא לפני החיות את תורתו החדשה. חיים אורגניים בקרב החיות לא סיפקו את זרטוסטרא והוא יורד אל האנשים השנואים עליו להביא להם את בשורתו.

      מה שאנו יודעים מההיסטוריה שהכובשים הגדולים, אלו החזקים שניטשה מדבר עליהם, שהשתוקקו ליותר ויותר, לא היו מרוצים בסוף ימיהם, הפסידו אפילו את הנחמה שחיי חברה תקינים מספקים, הרי קילוסים של עבדים לא משתווים ליחס של הערכה של שווים. זרטוסטרא על ההר עם החיות לא יכול היה לדבר אתם, הכובשים הגדולים המשעבדים את כולם לא יכולים לדבר עם עבדיהם. פאוסט המרדן בסוף ימיו מאס במפיסטו, מאס באלו שהוא שעבד אותם, הוא השתוקק לחברת נשים מיטיבות, נשים חופשיות.                    

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 97 – מעבר לטוב ולרע

      בכתבה כאן אנו רוצים בעיקר להתיחס לספרו של ניטשה Jenseits von Gut und Bose. אלו הרוצים לראות בניטשה אחד שסטה מהמחשבה הגרמנית בגלל האמביוולנטיות של רעיונותיו, ליד ההשמצות שלו נגד היהודים הוא גם מדי פעם מוצא זכות בהם, גדולה בהם. אבל אמביוולנטיות זו של ניטשה לא צריכה להטעות אותנו, הוא חלק של המחשבה הגרמנית הלותרנית, והוא סיפק לאנשי הרייך השלישי את הסיסמאות הטובות ביותר.

      להיות מעבר לטוב ולרע היא משאלה אנושית, היא מבטאת את הרצון להשתחרר מחובות חברתיות, מהמוסר הלשוני. רצון כזה להיות מעבר לטוב ולרע הוא גם רצון של מיסטיקונים למיניהם. הרי להיות מעבר לטוב ולרע פירושו ביטול ההבדלה שעליה מושתתת השפה. המיסטיקון רוצה לחזור לכוליות, מבלי להודות בכך, מבלי להבין שבכוליות אין חיים. אם לאוטשה ראה בטאו הלא מחולק את האידיאל, הוא לא נתן לעצמו דין וחשבון שאידיאל זה פירושו ביטול הבריאה. אם אנכסימנדר אמר שהבדלות מהוכליות היא חטא, הוא העדיף את האין.

      ברור שניטשה לא היה מודה בכך שהוא רוצה לבטל את הבריאה, הוא התכוון לדבר אחר, הוא רצה לבטל את המוסר הלשוני, לחזור למוסר אורגני. מי שקורה את ספרו זה של ניטשה נוכח לדעת שכעסו על היהודים שעל-ידי המוסר הלשוני שלהם, הם ביטלו את מוסר האדונים, את המוסר האורגני שלפיו לחזק זכויות יתר. וכך הוא כותב בספר זה על היהודים:'תולדות האדם היו נעשות מחוסרות ערך ללא הרוח שחדרה לתוכן מחסרי האונים. ניקח מיד את הדוגמה הבאה: כל מה שנעשה על הארץ נגד המיוחסים, החזקים, האדונים, בעלי הכוח – אי אפשר להשוות לזה מה שהיהודים עשו לכל אלו. היהודים – ששינו את ערכיהם – קיבלו את הפיצוי בנקמה רוחנית…

…עם  היהודים מתחיל מרד העבדים במוסר'. אם ההוגים האחרים לא אמרו את הדברים האלו בבוטות כזו, הרי לניטשה לא היו עקבות. הוא כבר לא דיבר על מוסר פנימי של קאנט, לעומת המוסר החיצוני היהודי. למעשה קאנט רצה את אותו הדבר כמו ניטשה, את המוסר של האדונים, רק שהוא עטף את דבריו בניסוח מטעה.                                                                         ניטשה חוזר כאן על דברי קליקלס בדיאלוג גורגיאס, בו גיבור זה  מציע לחזור למוסר הטבע לפיו לחזק זכויות יתר. ב'פאוסט' של גיתה הדברים לא נאמרים בבוטות כזו. אמנם הגיבור הבדיוני רוצה להדמות לאיתני הטבע, אבל לא מדובר על מוסר הטבע, מוסר אורגני. ולא רק זה, ניטשה אומר מפורשות שעם המוסר היהודי נכנס מרד העבדים נגד האדונים. ברור שניטשנה לא מדבר על שפה, שאימוץ כלי זה מכריח את האדם לבדיל בין טוב לרע. ניטשה מסתפק בכך שתוצאות כלי זה, שאותו הוא לא מזכיר, המכריחים את האדם להבדיל בין טוב לרע, הוא כלי יהודי. ההבדלה בין טוב לרע מוביל לביטול המוסר האורגני, מוסר האדונים.

      מדבריו של ניטשה נעשה ברור יותר שהלותרנים נלחמו בכלי השפה, שראו בו כלי יהודי, שהם רצו לחזור למוסר אורגני של אדונים. כל אלו המסנגרים על ניטשה לא הבינו את המסר שלו הברור, ביחוד הוא ברור בספרו שלא פורסם בחייו, 'הרצון לכח'. מכל הבחינות ניטשה נותן ביטוי למאוויים הגרמניים בצורה ברורה יותר. האחרים לא העיזו לצאת נגד הנצרות מפורשות, ניטשה לא היסס לצאת נגדה, כיוון שבה נשארו יסודות מהיהדות.

       בצורה פרדוכסלית ניטשה מימש בחייו את האידיאל להיות 'מעבר לטוב ולרע', הוא איבד את שפיותו. להיות מעבר לטוב ולרע בממשות פירושו אי קיום. את העובדה שניטשה איבד את שפיותו אפשר לכנות כאי קיום, הוא מסמל את האי שפיות של הרייך השלישי שאימץ את דעותיו.

      עלינו לחזור למשמעות הבדלה בין טוב לרע בהקשר לבריאה. ברור שזכותו של כל אדם לוותר על קיומו. אבל אם אנו רוצים להבין את יסודות הקיום, הבריאה, עלינו לדעת שהם מבוססים על ידיעת 'טוב ורע'. עובדה היא שהבדלה בין טוב לרע מוטבע בחיות, מתוכנת בDNA שלהם. עובדה היא שחיות בורחות מסכנות לחייהם. אם כך הן יודעות שקיום עדיף על אי קיום, אם כך 'טוב ורע' מוטבע בהם.

      ההבדל בין ידיעת החיה שקיום עדיף על אי קיום, לבין ידיעת האדם הלשוני להבדיל בין טוב לרע, הוא בכך שכלי השפה מעצים את הידיעה הזו, שהידיעה אצל האדם הלשוני היא לא מתוכנתת אלא וולונטרית. לכן האדם יכול לבחר ברע, בהתאבדות, קין יכול לרצח את אחיו. השפה מקנה לאדם וולונטריות, רצון חופשי. 'רצון חופשי' שהשפה מעניקה לאדם, או המח הקוסם מעניק לו, מאפשר בהמשך יצירה. המוסר הלשוני הוא יצירה של רצון חופשי למען הטבת הקיום.

       האדם בסיוע כלי השפה יוצר לעצמו עולם בתוך עולם, עולם משופר בתוך עולם אורגני אלים, בתוך עולם אילם, מחוסר אוטונומיה מוגבלת, רצון חופשי ליצור דברים לשיפור הקיום.

באופן פרדוכסלי משאלתו של ניטשה התגשמה, הוא איבד את המח הקוסם הבונה עולם בתוך עולם. 

       אנחנו גם נמצאים בתחום פרדוכסלי במקרה של 'פאוסט' הגיבור הבדיוני של גיתה. גם גיבור זה ההגבלות החברתיות מכבידות עליו, הוא רוצה להשתחרר מהם. אבל למשאלותיו אלו של פאוסט יש מחיר, הוא צריך לפנות ל'מפיסטו', לכרות אתו ברית, למשכן את נשמתו בעד הזכויות החדשות. ובכן פאוסט בגלגול החדש הזה הוא בסך הכל מריונטה, הוא איבד את רצונו החופשי, הוא הולך בעקבותיו של מפיסטו אשר מספק לו את מאוויו. פאוסט נעשה עבד לאדונו מפיסטו וכל השגיו ניתנות לו ע"י אדונו. הוא מנצח בקסמים שמקבל מאדונו את אויבי הקיסר, בחלק השני של הדרמה. בזכות השגיו הוא מקבל מהקיסר חלקת אדמה לשחררה מגלי הים. פאוסט בסוף ימיו פועל בצורה מכנית, את האנשים מסביבו הוא משעבד, חסר כל נחמה. הוא מבין שעשה מקח טעות כאשר כרת ברית עם מפיסטו. בסוף הדרמה בסיוע הנשים המיטיבות הוא נמלט מאדונו משעבדו, לעולמן של הנשים. פאוסט המאוחר, המורד יותר אומלל מאשר פאוסט בתחילה.

       אבל אנו רואים גם במקרה של זרטוסטרא, הגיבור הבדיוני של ניטשה שבמרדו עלה על ההר ודר בקרב חיותיו החביבות. ברבות הימים הוא יורד מההר, כיוון שלא יכול היה להביא לפני החיות את תורתו החדשה. חיים אורגניים בקרב החיות לא סיפקו את זרטוסטרא והוא יורד אל האנשים השנואים עליו להביא להם את בשורתו.

      מה שאנו יודעים מההיסטוריה שהכובשים הגדולים, אלו החזקים שניטשה מדבר עליהם, שהשתוקקו ליותר ויותר, לא היו מרוצים בסוף ימיהם, הפסידו אפילו את הנחמה שחיי חברה תקינים מספקים, הרי קילוסים של עבדים לא משתווים ליחס של הערכה של שווים. זרטוסטרא על ההר עם החיות לא יכול היה לדבר אתם, הכובשים הגדולים המשעבדים את כולם לא יכולים לדבר עם עבדיהם. פאוסט המרדן בסוף ימיו מאס במפיסטו, מאס באלו שהוא שעבד אותם, הוא השתוקק לחברת נשים מיטיבות, נשים חופשיות.                    

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 97 – מעבר לטוב ולרע

      בכתבה כאן אנו רוצים בעיקר להתיחס לספרו של ניטשה Jenseits von Gut und Bose. אלו הרוצים לראות בניטשה אחד שסטה מהמחשבה הגרמנית בגלל האמביוולנטיות של רעיונותיו, ליד ההשמצות שלו נגד היהודים הוא גם מדי פעם מוצא זכות בהם, גדולה בהם. אבל אמביוולנטיות זו של ניטשה לא צריכה להטעות אותנו, הוא חלק של המחשבה הגרמנית הלותרנית, והוא סיפק לאנשי הרייך השלישי את הסיסמאות הטובות ביותר.

      להיות מעבר לטוב ולרע היא משאלה אנושית, היא מבטאת את הרצון להשתחרר מחובות חברתיות, מהמוסר הלשוני. רצון כזה להיות מעבר לטוב ולרע הוא גם רצון של מיסטיקונים למיניהם. הרי להיות מעבר לטוב ולרע פירושו ביטול ההבדלה שעליה מושתתת השפה. המיסטיקון רוצה לחזור לכוליות, מבלי להודות בכך, מבלי להבין שבכוליות אין חיים. אם לאוטשה ראה בטאו הלא מחולק את האידיאל, הוא לא נתן לעצמו דין וחשבון שאידיאל זה פירושו ביטול הבריאה. אם אנכסימנדר אמר שהבדלות מהוכליות היא חטא, הוא העדיף את האין.

      ברור שניטשה לא היה מודה בכך שהוא רוצה לבטל את הבריאה, הוא התכוון לדבר אחר, הוא רצה לבטל את המוסר הלשוני, לחזור למוסר אורגני. מי שקורה את ספרו זה של ניטשה נוכח לדעת שכעסו על היהודים שעל-ידי המוסר הלשוני שלהם, הם ביטלו את מוסר האדונים, את המוסר האורגני שלפיו לחזק זכויות יתר. וכך הוא כותב בספר זה על היהודים:'תולדות האדם היו נעשות מחוסרות ערך ללא הרוח שחדרה לתוכן מחסרי האונים. ניקח מיד את הדוגמה הבאה: כל מה שנעשה על הארץ נגד המיוחסים, החזקים, האדונים, בעלי הכוח – אי אפשר להשוות לזה מה שהיהודים עשו לכל אלו. היהודים – ששינו את ערכיהם – קיבלו את הפיצוי בנקמה רוחנית…

…עם  היהודים מתחיל מרד העבדים במוסר'. אם ההוגים האחרים לא אמרו את הדברים האלו בבוטות כזו, הרי לניטשה לא היו עקבות. הוא כבר לא דיבר על מוסר פנימי של קאנט, לעומת המוסר החיצוני היהודי. למעשה קאנט רצה את אותו הדבר כמו ניטשה, את המוסר של האדונים, רק שהוא עטף את דבריו בניסוח מטעה.                                                                         ניטשה חוזר כאן על דברי קליקלס בדיאלוג גורגיאס, בו גיבור זה  מציע לחזור למוסר הטבע לפיו לחזק זכויות יתר. ב'פאוסט' של גיתה הדברים לא נאמרים בבוטות כזו. אמנם הגיבור הבדיוני רוצה להדמות לאיתני הטבע, אבל לא מדובר על מוסר הטבע, מוסר אורגני. ולא רק זה, ניטשה אומר מפורשות שעם המוסר היהודי נכנס מרד העבדים נגד האדונים. ברור שניטשנה לא מדבר על שפה, שאימוץ כלי זה מכריח את האדם לבדיל בין טוב לרע. ניטשה מסתפק בכך שתוצאות כלי זה, שאותו הוא לא מזכיר, המכריחים את האדם להבדיל בין טוב לרע, הוא כלי יהודי. ההבדלה בין טוב לרע מוביל לביטול המוסר האורגני, מוסר האדונים.

      מדבריו של ניטשה נעשה ברור יותר שהלותרנים נלחמו בכלי השפה, שראו בו כלי יהודי, שהם רצו לחזור למוסר אורגני של אדונים. כל אלו המסנגרים על ניטשה לא הבינו את המסר שלו הברור, ביחוד הוא ברור בספרו שלא פורסם בחייו, 'הרצון לכח'. מכל הבחינות ניטשה נותן ביטוי למאוויים הגרמניים בצורה ברורה יותר. האחרים לא העיזו לצאת נגד הנצרות מפורשות, ניטשה לא היסס לצאת נגדה, כיוון שבה נשארו יסודות מהיהדות.

       בצורה פרדוכסלית ניטשה מימש בחייו את האידיאל להיות 'מעבר לטוב ולרע', הוא איבד את שפיותו. להיות מעבר לטוב ולרע בממשות פירושו אי קיום. את העובדה שניטשה איבד את שפיותו אפשר לכנות כאי קיום, הוא מסמל את האי שפיות של הרייך השלישי שאימץ את דעותיו.

      עלינו לחזור למשמעות הבדלה בין טוב לרע בהקשר לבריאה. ברור שזכותו של כל אדם לוותר על קיומו. אבל אם אנו רוצים להבין את יסודות הקיום, הבריאה, עלינו לדעת שהם מבוססים על ידיעת 'טוב ורע'. עובדה היא שהבדלה בין טוב לרע מוטבע בחיות, מתוכנת בDNA שלהם. עובדה היא שחיות בורחות מסכנות לחייהם. אם כך הן יודעות שקיום עדיף על אי קיום, אם כך 'טוב ורע' מוטבע בהם.

      ההבדל בין ידיעת החיה שקיום עדיף על אי קיום, לבין ידיעת האדם הלשוני להבדיל בין טוב לרע, הוא בכך שכלי השפה מעצים את הידיעה הזו, שהידיעה אצל האדם הלשוני היא לא מתוכנתת אלא וולונטרית. לכן האדם יכול לבחר ברע, בהתאבדות, קין יכול לרצח את אחיו. השפה מקנה לאדם וולונטריות, רצון חופשי. 'רצון חופשי' שהשפה מעניקה לאדם, או המח הקוסם מעניק לו, מאפשר בהמשך יצירה. המוסר הלשוני הוא יצירה של רצון חופשי למען הטבת הקיום.

       האדם בסיוע כלי השפה יוצר לעצמו עולם בתוך עולם, עולם משופר בתוך עולם אורגני אלים, בתוך עולם אילם, מחוסר אוטונומיה מוגבלת, רצון חופשי ליצור דברים לשיפור הקיום.

באופן פרדוכסלי משאלתו של ניטשה התגשמה, הוא איבד את המח הקוסם הבונה עולם בתוך עולם. 

       אנחנו גם נמצאים בתחום פרדוכסלי במקרה של 'פאוסט' הגיבור הבדיוני של גיתה. גם גיבור זה ההגבלות החברתיות מכבידות עליו, הוא רוצה להשתחרר מהם. אבל למשאלותיו אלו של פאוסט יש מחיר, הוא צריך לפנות ל'מפיסטו', לכרות אתו ברית, למשכן את נשמתו בעד הזכויות החדשות. ובכן פאוסט בגלגול החדש הזה הוא בסך הכל מריונטה, הוא איבד את רצונו החופשי, הוא הולך בעקבותיו של מפיסטו אשר מספק לו את מאוויו. פאוסט נעשה עבד לאדונו מפיסטו וכל השגיו ניתנות לו ע"י אדונו. הוא מנצח בקסמים שמקבל מאדונו את אויבי הקיסר, בחלק השני של הדרמה. בזכות השגיו הוא מקבל מהקיסר חלקת אדמה לשחררה מגלי הים. פאוסט בסוף ימיו פועל בצורה מכנית, את האנשים מסביבו הוא משעבד, חסר כל נחמה. הוא מבין שעשה מקח טעות כאשר כרת ברית עם מפיסטו. בסוף הדרמה בסיוע הנשים המיטיבות הוא נמלט מאדונו משעבדו, לעולמן של הנשים. פאוסט המאוחר, המורד יותר אומלל מאשר פאוסט בתחילה.

       אבל אנו רואים גם במקרה של זרטוסטרא, הגיבור הבדיוני של ניטשה שבמרדו עלה על ההר ודר בקרב חיותיו החביבות. ברבות הימים הוא יורד מההר, כיוון שלא יכול היה להביא לפני החיות את תורתו החדשה. חיים אורגניים בקרב החיות לא סיפקו את זרטוסטרא והוא יורד אל האנשים השנואים עליו להביא להם את בשורתו.

      מה שאנו יודעים מההיסטוריה שהכובשים הגדולים, אלו החזקים שניטשה מדבר עליהם, שהשתוקקו ליותר ויותר, לא היו מרוצים בסוף ימיהם, הפסידו אפילו את הנחמה שחיי חברה תקינים מספקים, הרי קילוסים של עבדים לא משתווים ליחס של הערכה של שווים. זרטוסטרא על ההר עם החיות לא יכול היה לדבר אתם, הכובשים הגדולים המשעבדים את כולם לא יכולים לדבר עם עבדיהם. פאוסט המרדן בסוף ימיו מאס במפיסטו, מאס באלו שהוא שעבד אותם, הוא השתוקק לחברת נשים מיטיבות, נשים חופשיות.                    

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: