ארכיון חודשי: נובמבר 2008

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 97 – מעבר לטוב ולרע

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 97 – מעבר לטוב ולרע

      בכתבה כאן אנו רוצים בעיקר להתיחס לספרו של ניטשה Jenseits von Gut und Bose. אלו הרוצים לראות בניטשה אחד שסטה מהמחשבה הגרמנית בגלל האמביוולנטיות של רעיונותיו, ליד ההשמצות שלו נגד היהודים הוא גם מדי פעם מוצא זכות בהם, גדולה בהם. אבל אמביוולנטיות זו של ניטשה לא צריכה להטעות אותנו, הוא חלק של המחשבה הגרמנית הלותרנית, והוא סיפק לאנשי הרייך השלישי את הסיסמאות הטובות ביותר.

      להיות מעבר לטוב ולרע היא משאלה אנושית, היא מבטאת את הרצון להשתחרר מחובות חברתיות, מהמוסר הלשוני. רצון כזה להיות מעבר לטוב ולרע הוא גם רצון של מיסטיקונים למיניהם. הרי להיות מעבר לטוב ולרע פירושו ביטול ההבדלה שעליה מושתתת השפה. המיסטיקון רוצה לחזור לכוליות, מבלי להודות בכך, מבלי להבין שבכוליות אין חיים. אם לאוטשה ראה בטאו הלא מחולק את האידיאל, הוא לא נתן לעצמו דין וחשבון שאידיאל זה פירושו ביטול הבריאה. אם אנכסימנדר אמר שהבדלות מהוכליות היא חטא, הוא העדיף את האין.

      ברור שניטשה לא היה מודה בכך שהוא רוצה לבטל את הבריאה, הוא התכוון לדבר אחר, הוא רצה לבטל את המוסר הלשוני, לחזור למוסר אורגני. מי שקורה את ספרו זה של ניטשה נוכח לדעת שכעסו על היהודים שעל-ידי המוסר הלשוני שלהם, הם ביטלו את מוסר האדונים, את המוסר האורגני שלפיו לחזק זכויות יתר. וכך הוא כותב בספר זה על היהודים:'תולדות האדם היו נעשות מחוסרות ערך ללא הרוח שחדרה לתוכן מחסרי האונים. ניקח מיד את הדוגמה הבאה: כל מה שנעשה על הארץ נגד המיוחסים, החזקים, האדונים, בעלי הכוח – אי אפשר להשוות לזה מה שהיהודים עשו לכל אלו. היהודים – ששינו את ערכיהם – קיבלו את הפיצוי בנקמה רוחנית…

…עם  היהודים מתחיל מרד העבדים במוסר'. אם ההוגים האחרים לא אמרו את הדברים האלו בבוטות כזו, הרי לניטשה לא היו עקבות. הוא כבר לא דיבר על מוסר פנימי של קאנט, לעומת המוסר החיצוני היהודי. למעשה קאנט רצה את אותו הדבר כמו ניטשה, את המוסר של האדונים, רק שהוא עטף את דבריו בניסוח מטעה.                                                                         ניטשה חוזר כאן על דברי קליקלס בדיאלוג גורגיאס, בו גיבור זה  מציע לחזור למוסר הטבע לפיו לחזק זכויות יתר. ב'פאוסט' של גיתה הדברים לא נאמרים בבוטות כזו. אמנם הגיבור הבדיוני רוצה להדמות לאיתני הטבע, אבל לא מדובר על מוסר הטבע, מוסר אורגני. ולא רק זה, ניטשה אומר מפורשות שעם המוסר היהודי נכנס מרד העבדים נגד האדונים. ברור שניטשנה לא מדבר על שפה, שאימוץ כלי זה מכריח את האדם לבדיל בין טוב לרע. ניטשה מסתפק בכך שתוצאות כלי זה, שאותו הוא לא מזכיר, המכריחים את האדם להבדיל בין טוב לרע, הוא כלי יהודי. ההבדלה בין טוב לרע מוביל לביטול המוסר האורגני, מוסר האדונים.

      מדבריו של ניטשה נעשה ברור יותר שהלותרנים נלחמו בכלי השפה, שראו בו כלי יהודי, שהם רצו לחזור למוסר אורגני של אדונים. כל אלו המסנגרים על ניטשה לא הבינו את המסר שלו הברור, ביחוד הוא ברור בספרו שלא פורסם בחייו, 'הרצון לכח'. מכל הבחינות ניטשה נותן ביטוי למאוויים הגרמניים בצורה ברורה יותר. האחרים לא העיזו לצאת נגד הנצרות מפורשות, ניטשה לא היסס לצאת נגדה, כיוון שבה נשארו יסודות מהיהדות.

       בצורה פרדוכסלית ניטשה מימש בחייו את האידיאל להיות 'מעבר לטוב ולרע', הוא איבד את שפיותו. להיות מעבר לטוב ולרע בממשות פירושו אי קיום. את העובדה שניטשה איבד את שפיותו אפשר לכנות כאי קיום, הוא מסמל את האי שפיות של הרייך השלישי שאימץ את דעותיו.

      עלינו לחזור למשמעות הבדלה בין טוב לרע בהקשר לבריאה. ברור שזכותו של כל אדם לוותר על קיומו. אבל אם אנו רוצים להבין את יסודות הקיום, הבריאה, עלינו לדעת שהם מבוססים על ידיעת 'טוב ורע'. עובדה היא שהבדלה בין טוב לרע מוטבע בחיות, מתוכנת בDNA שלהם. עובדה היא שחיות בורחות מסכנות לחייהם. אם כך הן יודעות שקיום עדיף על אי קיום, אם כך 'טוב ורע' מוטבע בהם.

      ההבדל בין ידיעת החיה שקיום עדיף על אי קיום, לבין ידיעת האדם הלשוני להבדיל בין טוב לרע, הוא בכך שכלי השפה מעצים את הידיעה הזו, שהידיעה אצל האדם הלשוני היא לא מתוכנתת אלא וולונטרית. לכן האדם יכול לבחר ברע, בהתאבדות, קין יכול לרצח את אחיו. השפה מקנה לאדם וולונטריות, רצון חופשי. 'רצון חופשי' שהשפה מעניקה לאדם, או המח הקוסם מעניק לו, מאפשר בהמשך יצירה. המוסר הלשוני הוא יצירה של רצון חופשי למען הטבת הקיום.

       האדם בסיוע כלי השפה יוצר לעצמו עולם בתוך עולם, עולם משופר בתוך עולם אורגני אלים, בתוך עולם אילם, מחוסר אוטונומיה מוגבלת, רצון חופשי ליצור דברים לשיפור הקיום.

באופן פרדוכסלי משאלתו של ניטשה התגשמה, הוא איבד את המח הקוסם הבונה עולם בתוך עולם. 

       אנחנו גם נמצאים בתחום פרדוכסלי במקרה של 'פאוסט' הגיבור הבדיוני של גיתה. גם גיבור זה ההגבלות החברתיות מכבידות עליו, הוא רוצה להשתחרר מהם. אבל למשאלותיו אלו של פאוסט יש מחיר, הוא צריך לפנות ל'מפיסטו', לכרות אתו ברית, למשכן את נשמתו בעד הזכויות החדשות. ובכן פאוסט בגלגול החדש הזה הוא בסך הכל מריונטה, הוא איבד את רצונו החופשי, הוא הולך בעקבותיו של מפיסטו אשר מספק לו את מאוויו. פאוסט נעשה עבד לאדונו מפיסטו וכל השגיו ניתנות לו ע"י אדונו. הוא מנצח בקסמים שמקבל מאדונו את אויבי הקיסר, בחלק השני של הדרמה. בזכות השגיו הוא מקבל מהקיסר חלקת אדמה לשחררה מגלי הים. פאוסט בסוף ימיו פועל בצורה מכנית, את האנשים מסביבו הוא משעבד, חסר כל נחמה. הוא מבין שעשה מקח טעות כאשר כרת ברית עם מפיסטו. בסוף הדרמה בסיוע הנשים המיטיבות הוא נמלט מאדונו משעבדו, לעולמן של הנשים. פאוסט המאוחר, המורד יותר אומלל מאשר פאוסט בתחילה.

       אבל אנו רואים גם במקרה של זרטוסטרא, הגיבור הבדיוני של ניטשה שבמרדו עלה על ההר ודר בקרב חיותיו החביבות. ברבות הימים הוא יורד מההר, כיוון שלא יכול היה להביא לפני החיות את תורתו החדשה. חיים אורגניים בקרב החיות לא סיפקו את זרטוסטרא והוא יורד אל האנשים השנואים עליו להביא להם את בשורתו.

      מה שאנו יודעים מההיסטוריה שהכובשים הגדולים, אלו החזקים שניטשה מדבר עליהם, שהשתוקקו ליותר ויותר, לא היו מרוצים בסוף ימיהם, הפסידו אפילו את הנחמה שחיי חברה תקינים מספקים, הרי קילוסים של עבדים לא משתווים ליחס של הערכה של שווים. זרטוסטרא על ההר עם החיות לא יכול היה לדבר אתם, הכובשים הגדולים המשעבדים את כולם לא יכולים לדבר עם עבדיהם. פאוסט המרדן בסוף ימיו מאס במפיסטו, מאס באלו שהוא שעבד אותם, הוא השתוקק לחברת נשים מיטיבות, נשים חופשיות.                    

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 97 – מעבר לטוב ולרע

      בכתבה כאן אנו רוצים בעיקר להתיחס לספרו של ניטשה Jenseits von Gut und Bose. אלו הרוצים לראות בניטשה אחד שסטה מהמחשבה הגרמנית בגלל האמביוולנטיות של רעיונותיו, ליד ההשמצות שלו נגד היהודים הוא גם מדי פעם מוצא זכות בהם, גדולה בהם. אבל אמביוולנטיות זו של ניטשה לא צריכה להטעות אותנו, הוא חלק של המחשבה הגרמנית הלותרנית, והוא סיפק לאנשי הרייך השלישי את הסיסמאות הטובות ביותר.

      להיות מעבר לטוב ולרע היא משאלה אנושית, היא מבטאת את הרצון להשתחרר מחובות חברתיות, מהמוסר הלשוני. רצון כזה להיות מעבר לטוב ולרע הוא גם רצון של מיסטיקונים למיניהם. הרי להיות מעבר לטוב ולרע פירושו ביטול ההבדלה שעליה מושתתת השפה. המיסטיקון רוצה לחזור לכוליות, מבלי להודות בכך, מבלי להבין שבכוליות אין חיים. אם לאוטשה ראה בטאו הלא מחולק את האידיאל, הוא לא נתן לעצמו דין וחשבון שאידיאל זה פירושו ביטול הבריאה. אם אנכסימנדר אמר שהבדלות מהוכליות היא חטא, הוא העדיף את האין.

      ברור שניטשה לא היה מודה בכך שהוא רוצה לבטל את הבריאה, הוא התכוון לדבר אחר, הוא רצה לבטל את המוסר הלשוני, לחזור למוסר אורגני. מי שקורה את ספרו זה של ניטשה נוכח לדעת שכעסו על היהודים שעל-ידי המוסר הלשוני שלהם, הם ביטלו את מוסר האדונים, את המוסר האורגני שלפיו לחזק זכויות יתר. וכך הוא כותב בספר זה על היהודים:'תולדות האדם היו נעשות מחוסרות ערך ללא הרוח שחדרה לתוכן מחסרי האונים. ניקח מיד את הדוגמה הבאה: כל מה שנעשה על הארץ נגד המיוחסים, החזקים, האדונים, בעלי הכוח – אי אפשר להשוות לזה מה שהיהודים עשו לכל אלו. היהודים – ששינו את ערכיהם – קיבלו את הפיצוי בנקמה רוחנית…

…עם  היהודים מתחיל מרד העבדים במוסר'. אם ההוגים האחרים לא אמרו את הדברים האלו בבוטות כזו, הרי לניטשה לא היו עקבות. הוא כבר לא דיבר על מוסר פנימי של קאנט, לעומת המוסר החיצוני היהודי. למעשה קאנט רצה את אותו הדבר כמו ניטשה, את המוסר של האדונים, רק שהוא עטף את דבריו בניסוח מטעה.                                                                         ניטשה חוזר כאן על דברי קליקלס בדיאלוג גורגיאס, בו גיבור זה  מציע לחזור למוסר הטבע לפיו לחזק זכויות יתר. ב'פאוסט' של גיתה הדברים לא נאמרים בבוטות כזו. אמנם הגיבור הבדיוני רוצה להדמות לאיתני הטבע, אבל לא מדובר על מוסר הטבע, מוסר אורגני. ולא רק זה, ניטשה אומר מפורשות שעם המוסר היהודי נכנס מרד העבדים נגד האדונים. ברור שניטשנה לא מדבר על שפה, שאימוץ כלי זה מכריח את האדם לבדיל בין טוב לרע. ניטשה מסתפק בכך שתוצאות כלי זה, שאותו הוא לא מזכיר, המכריחים את האדם להבדיל בין טוב לרע, הוא כלי יהודי. ההבדלה בין טוב לרע מוביל לביטול המוסר האורגני, מוסר האדונים.

      מדבריו של ניטשה נעשה ברור יותר שהלותרנים נלחמו בכלי השפה, שראו בו כלי יהודי, שהם רצו לחזור למוסר אורגני של אדונים. כל אלו המסנגרים על ניטשה לא הבינו את המסר שלו הברור, ביחוד הוא ברור בספרו שלא פורסם בחייו, 'הרצון לכח'. מכל הבחינות ניטשה נותן ביטוי למאוויים הגרמניים בצורה ברורה יותר. האחרים לא העיזו לצאת נגד הנצרות מפורשות, ניטשה לא היסס לצאת נגדה, כיוון שבה נשארו יסודות מהיהדות.

       בצורה פרדוכסלית ניטשה מימש בחייו את האידיאל להיות 'מעבר לטוב ולרע', הוא איבד את שפיותו. להיות מעבר לטוב ולרע בממשות פירושו אי קיום. את העובדה שניטשה איבד את שפיותו אפשר לכנות כאי קיום, הוא מסמל את האי שפיות של הרייך השלישי שאימץ את דעותיו.

      עלינו לחזור למשמעות הבדלה בין טוב לרע בהקשר לבריאה. ברור שזכותו של כל אדם לוותר על קיומו. אבל אם אנו רוצים להבין את יסודות הקיום, הבריאה, עלינו לדעת שהם מבוססים על ידיעת 'טוב ורע'. עובדה היא שהבדלה בין טוב לרע מוטבע בחיות, מתוכנת בDNA שלהם. עובדה היא שחיות בורחות מסכנות לחייהם. אם כך הן יודעות שקיום עדיף על אי קיום, אם כך 'טוב ורע' מוטבע בהם.

      ההבדל בין ידיעת החיה שקיום עדיף על אי קיום, לבין ידיעת האדם הלשוני להבדיל בין טוב לרע, הוא בכך שכלי השפה מעצים את הידיעה הזו, שהידיעה אצל האדם הלשוני היא לא מתוכנתת אלא וולונטרית. לכן האדם יכול לבחר ברע, בהתאבדות, קין יכול לרצח את אחיו. השפה מקנה לאדם וולונטריות, רצון חופשי. 'רצון חופשי' שהשפה מעניקה לאדם, או המח הקוסם מעניק לו, מאפשר בהמשך יצירה. המוסר הלשוני הוא יצירה של רצון חופשי למען הטבת הקיום.

       האדם בסיוע כלי השפה יוצר לעצמו עולם בתוך עולם, עולם משופר בתוך עולם אורגני אלים, בתוך עולם אילם, מחוסר אוטונומיה מוגבלת, רצון חופשי ליצור דברים לשיפור הקיום.

באופן פרדוכסלי משאלתו של ניטשה התגשמה, הוא איבד את המח הקוסם הבונה עולם בתוך עולם. 

       אנחנו גם נמצאים בתחום פרדוכסלי במקרה של 'פאוסט' הגיבור הבדיוני של גיתה. גם גיבור זה ההגבלות החברתיות מכבידות עליו, הוא רוצה להשתחרר מהם. אבל למשאלותיו אלו של פאוסט יש מחיר, הוא צריך לפנות ל'מפיסטו', לכרות אתו ברית, למשכן את נשמתו בעד הזכויות החדשות. ובכן פאוסט בגלגול החדש הזה הוא בסך הכל מריונטה, הוא איבד את רצונו החופשי, הוא הולך בעקבותיו של מפיסטו אשר מספק לו את מאוויו. פאוסט נעשה עבד לאדונו מפיסטו וכל השגיו ניתנות לו ע"י אדונו. הוא מנצח בקסמים שמקבל מאדונו את אויבי הקיסר, בחלק השני של הדרמה. בזכות השגיו הוא מקבל מהקיסר חלקת אדמה לשחררה מגלי הים. פאוסט בסוף ימיו פועל בצורה מכנית, את האנשים מסביבו הוא משעבד, חסר כל נחמה. הוא מבין שעשה מקח טעות כאשר כרת ברית עם מפיסטו. בסוף הדרמה בסיוע הנשים המיטיבות הוא נמלט מאדונו משעבדו, לעולמן של הנשים. פאוסט המאוחר, המורד יותר אומלל מאשר פאוסט בתחילה.

       אבל אנו רואים גם במקרה של זרטוסטרא, הגיבור הבדיוני של ניטשה שבמרדו עלה על ההר ודר בקרב חיותיו החביבות. ברבות הימים הוא יורד מההר, כיוון שלא יכול היה להביא לפני החיות את תורתו החדשה. חיים אורגניים בקרב החיות לא סיפקו את זרטוסטרא והוא יורד אל האנשים השנואים עליו להביא להם את בשורתו.

      מה שאנו יודעים מההיסטוריה שהכובשים הגדולים, אלו החזקים שניטשה מדבר עליהם, שהשתוקקו ליותר ויותר, לא היו מרוצים בסוף ימיהם, הפסידו אפילו את הנחמה שחיי חברה תקינים מספקים, הרי קילוסים של עבדים לא משתווים ליחס של הערכה של שווים. זרטוסטרא על ההר עם החיות לא יכול היה לדבר אתם, הכובשים הגדולים המשעבדים את כולם לא יכולים לדבר עם עבדיהם. פאוסט המרדן בסוף ימיו מאס במפיסטו, מאס באלו שהוא שעבד אותם, הוא השתוקק לחברת נשים מיטיבות, נשים חופשיות.                    

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 97 – מעבר לטוב ולרע

      בכתבה כאן אנו רוצים בעיקר להתיחס לספרו של ניטשה Jenseits von Gut und Bose. אלו הרוצים לראות בניטשה אחד שסטה מהמחשבה הגרמנית בגלל האמביוולנטיות של רעיונותיו, ליד ההשמצות שלו נגד היהודים הוא גם מדי פעם מוצא זכות בהם, גדולה בהם. אבל אמביוולנטיות זו של ניטשה לא צריכה להטעות אותנו, הוא חלק של המחשבה הגרמנית הלותרנית, והוא סיפק לאנשי הרייך השלישי את הסיסמאות הטובות ביותר.

      להיות מעבר לטוב ולרע היא משאלה אנושית, היא מבטאת את הרצון להשתחרר מחובות חברתיות, מהמוסר הלשוני. רצון כזה להיות מעבר לטוב ולרע הוא גם רצון של מיסטיקונים למיניהם. הרי להיות מעבר לטוב ולרע פירושו ביטול ההבדלה שעליה מושתתת השפה. המיסטיקון רוצה לחזור לכוליות, מבלי להודות בכך, מבלי להבין שבכוליות אין חיים. אם לאוטשה ראה בטאו הלא מחולק את האידיאל, הוא לא נתן לעצמו דין וחשבון שאידיאל זה פירושו ביטול הבריאה. אם אנכסימנדר אמר שהבדלות מהוכליות היא חטא, הוא העדיף את האין.

      ברור שניטשה לא היה מודה בכך שהוא רוצה לבטל את הבריאה, הוא התכוון לדבר אחר, הוא רצה לבטל את המוסר הלשוני, לחזור למוסר אורגני. מי שקורה את ספרו זה של ניטשה נוכח לדעת שכעסו על היהודים שעל-ידי המוסר הלשוני שלהם, הם ביטלו את מוסר האדונים, את המוסר האורגני שלפיו לחזק זכויות יתר. וכך הוא כותב בספר זה על היהודים:'תולדות האדם היו נעשות מחוסרות ערך ללא הרוח שחדרה לתוכן מחסרי האונים. ניקח מיד את הדוגמה הבאה: כל מה שנעשה על הארץ נגד המיוחסים, החזקים, האדונים, בעלי הכוח – אי אפשר להשוות לזה מה שהיהודים עשו לכל אלו. היהודים – ששינו את ערכיהם – קיבלו את הפיצוי בנקמה רוחנית…

…עם  היהודים מתחיל מרד העבדים במוסר'. אם ההוגים האחרים לא אמרו את הדברים האלו בבוטות כזו, הרי לניטשה לא היו עקבות. הוא כבר לא דיבר על מוסר פנימי של קאנט, לעומת המוסר החיצוני היהודי. למעשה קאנט רצה את אותו הדבר כמו ניטשה, את המוסר של האדונים, רק שהוא עטף את דבריו בניסוח מטעה.                                                                         ניטשה חוזר כאן על דברי קליקלס בדיאלוג גורגיאס, בו גיבור זה  מציע לחזור למוסר הטבע לפיו לחזק זכויות יתר. ב'פאוסט' של גיתה הדברים לא נאמרים בבוטות כזו. אמנם הגיבור הבדיוני רוצה להדמות לאיתני הטבע, אבל לא מדובר על מוסר הטבע, מוסר אורגני. ולא רק זה, ניטשה אומר מפורשות שעם המוסר היהודי נכנס מרד העבדים נגד האדונים. ברור שניטשנה לא מדבר על שפה, שאימוץ כלי זה מכריח את האדם לבדיל בין טוב לרע. ניטשה מסתפק בכך שתוצאות כלי זה, שאותו הוא לא מזכיר, המכריחים את האדם להבדיל בין טוב לרע, הוא כלי יהודי. ההבדלה בין טוב לרע מוביל לביטול המוסר האורגני, מוסר האדונים.

      מדבריו של ניטשה נעשה ברור יותר שהלותרנים נלחמו בכלי השפה, שראו בו כלי יהודי, שהם רצו לחזור למוסר אורגני של אדונים. כל אלו המסנגרים על ניטשה לא הבינו את המסר שלו הברור, ביחוד הוא ברור בספרו שלא פורסם בחייו, 'הרצון לכח'. מכל הבחינות ניטשה נותן ביטוי למאוויים הגרמניים בצורה ברורה יותר. האחרים לא העיזו לצאת נגד הנצרות מפורשות, ניטשה לא היסס לצאת נגדה, כיוון שבה נשארו יסודות מהיהדות.

       בצורה פרדוכסלית ניטשה מימש בחייו את האידיאל להיות 'מעבר לטוב ולרע', הוא איבד את שפיותו. להיות מעבר לטוב ולרע בממשות פירושו אי קיום. את העובדה שניטשה איבד את שפיותו אפשר לכנות כאי קיום, הוא מסמל את האי שפיות של הרייך השלישי שאימץ את דעותיו.

      עלינו לחזור למשמעות הבדלה בין טוב לרע בהקשר לבריאה. ברור שזכותו של כל אדם לוותר על קיומו. אבל אם אנו רוצים להבין את יסודות הקיום, הבריאה, עלינו לדעת שהם מבוססים על ידיעת 'טוב ורע'. עובדה היא שהבדלה בין טוב לרע מוטבע בחיות, מתוכנת בDNA שלהם. עובדה היא שחיות בורחות מסכנות לחייהם. אם כך הן יודעות שקיום עדיף על אי קיום, אם כך 'טוב ורע' מוטבע בהם.

      ההבדל בין ידיעת החיה שקיום עדיף על אי קיום, לבין ידיעת האדם הלשוני להבדיל בין טוב לרע, הוא בכך שכלי השפה מעצים את הידיעה הזו, שהידיעה אצל האדם הלשוני היא לא מתוכנתת אלא וולונטרית. לכן האדם יכול לבחר ברע, בהתאבדות, קין יכול לרצח את אחיו. השפה מקנה לאדם וולונטריות, רצון חופשי. 'רצון חופשי' שהשפה מעניקה לאדם, או המח הקוסם מעניק לו, מאפשר בהמשך יצירה. המוסר הלשוני הוא יצירה של רצון חופשי למען הטבת הקיום.

       האדם בסיוע כלי השפה יוצר לעצמו עולם בתוך עולם, עולם משופר בתוך עולם אורגני אלים, בתוך עולם אילם, מחוסר אוטונומיה מוגבלת, רצון חופשי ליצור דברים לשיפור הקיום.

באופן פרדוכסלי משאלתו של ניטשה התגשמה, הוא איבד את המח הקוסם הבונה עולם בתוך עולם. 

       אנחנו גם נמצאים בתחום פרדוכסלי במקרה של 'פאוסט' הגיבור הבדיוני של גיתה. גם גיבור זה ההגבלות החברתיות מכבידות עליו, הוא רוצה להשתחרר מהם. אבל למשאלותיו אלו של פאוסט יש מחיר, הוא צריך לפנות ל'מפיסטו', לכרות אתו ברית, למשכן את נשמתו בעד הזכויות החדשות. ובכן פאוסט בגלגול החדש הזה הוא בסך הכל מריונטה, הוא איבד את רצונו החופשי, הוא הולך בעקבותיו של מפיסטו אשר מספק לו את מאוויו. פאוסט נעשה עבד לאדונו מפיסטו וכל השגיו ניתנות לו ע"י אדונו. הוא מנצח בקסמים שמקבל מאדונו את אויבי הקיסר, בחלק השני של הדרמה. בזכות השגיו הוא מקבל מהקיסר חלקת אדמה לשחררה מגלי הים. פאוסט בסוף ימיו פועל בצורה מכנית, את האנשים מסביבו הוא משעבד, חסר כל נחמה. הוא מבין שעשה מקח טעות כאשר כרת ברית עם מפיסטו. בסוף הדרמה בסיוע הנשים המיטיבות הוא נמלט מאדונו משעבדו, לעולמן של הנשים. פאוסט המאוחר, המורד יותר אומלל מאשר פאוסט בתחילה.

       אבל אנו רואים גם במקרה של זרטוסטרא, הגיבור הבדיוני של ניטשה שבמרדו עלה על ההר ודר בקרב חיותיו החביבות. ברבות הימים הוא יורד מההר, כיוון שלא יכול היה להביא לפני החיות את תורתו החדשה. חיים אורגניים בקרב החיות לא סיפקו את זרטוסטרא והוא יורד אל האנשים השנואים עליו להביא להם את בשורתו.

      מה שאנו יודעים מההיסטוריה שהכובשים הגדולים, אלו החזקים שניטשה מדבר עליהם, שהשתוקקו ליותר ויותר, לא היו מרוצים בסוף ימיהם, הפסידו אפילו את הנחמה שחיי חברה תקינים מספקים, הרי קילוסים של עבדים לא משתווים ליחס של הערכה של שווים. זרטוסטרא על ההר עם החיות לא יכול היה לדבר אתם, הכובשים הגדולים המשעבדים את כולם לא יכולים לדבר עם עבדיהם. פאוסט המרדן בסוף ימיו מאס במפיסטו, מאס באלו שהוא שעבד אותם, הוא השתוקק לחברת נשים מיטיבות, נשים חופשיות.                    

וניברסיטה ווירטואלית – שעור 96 – קאנט והפרמטרים

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 96 – קאנט והפרמטרים

     השפה מכריחה אותנו להציב פרמטרים, למען נדע מהו טוב ומהו רע. ראינו שמחשבת התנ"ך שבאופן אינטואיטיבי הבינה את כל כללי השפה, הבינה שלמען שלהבדלה בין טוב לרע תהיה משמעות הכרח להציב פרמטרים. הזכרנו שלפי מחשבת התנ"ך קדושת חיים הוא העיקרון החשוב ביותר לפיה, למען חיים נברא העולם, לכן הוא הוא הפרמטר לטוב, מי שגוזל את חייו של הזולת הוא חוטא. משל קין והבל ממחיש את העיקרון הזה. קין בהרגו את אחיו לא כיבד את העיקרון של קדושת חיים לכן הוא חטא.

       הפלגנו בהגדרתינו, כאילו רק למען ומסביב עיקרון קדושת חיים השפה מציבה פרמטר. במציאות האדם הלשוני פועל לפי פרמטרים. כל הבדלה, והשפה מבוססת על הבדלה, מציבה מיד פרמטר. הזכרנו כבר שלמען שהאדם יתמצא בשטח, הוא רואה את השמש כפרמטר, לפיה הוא קובע מזרח ומערב, צפון ודרום. אבל אפילו בשביל דבר קטן, כמו מלה 'קטן', צריך להיות 'גדול', אדם הוא קטן אם הוא נמדד לפי גובהו של הזולת. אדם הוא מכוער אם הוא לא מתאים לדגם של יופי שהחברה קבעה.

       אבל חשוב ביותר הוא עיקרון החופש. אדם רוצה בחופש, הוא אינו מגדיר לעצמו את המושג. הרי חופש בחלל אין לו משמעות. למען חופש תמיד צריך להגדיר, חופש ממה. ברור שחופש זקוק לפרמטרים, העבד רוצה להשתחרר מתלות באדונו, מדינה רוצה להשתחרר משעבוד למדינה אחרת, ילד רוצה להשתחרר מבית הספר. האדם רוצה חופש מעבודה. בכל הרצונות האלו האדם צריך להציב פרמטר שממנו הוא רוצה להשתחרר.

      אפילו המיסטיקון הסיני לאוטשה, שהאידיאל שלו היה הטאו הלא מחולק, אומר שכאשר אנשים על האדמה יודעים על יופי כיופי, אז נוצרת ההכרה  בכעור. כאשר בני אדם על האדמה מכירים בטוב כטוב, אז עולה ההכרה  ברוע.

      בכתבה זו ניסינו להצביע על העובדה  שהשפה למען לפעול זקוקה לפרמטרים, למען יוכל האדם לדון בדברים. פרמטרים אפשריים רק אם קיימים זולתים, אם קיים עולם חיצון, אם קיימת שמש כפרמטר. כל זה בא להזים את תורתו של קאנט שטען שהעולם החיצון אינו ודאי בשבילו, כתוצאה מכך טען שהוא שופט את הדברים לפי הערכים הפנימיים, המולדים שלו. אפילו המיסטיקון הסיני, לאוטשה הבין ששפיטה, הכרה, תלויים בפרמטרים חיצוניים.

       אנחנו יכולים להזים את דבריו של קאנט לפי המדע הנירולוגי, אשר יודע היום שהילוד נולד עם מח חלקי בלבד, אשר מתפתח בהמשך כתוצאה מאתגור הסביבה. התפתחות המח אורך שנים, התפתחות האונות הקדמיות הן המאוחרות ביותר. הילוד לא מביא אתו ערכים מולדים, הוא רוכש אותם. ברור שגוף האדם הביאולוגי שהנו מתוכנת, אופן פעולתו מוטבע בגנים שלו. אבל המח האנושי, באופן מיוחד החלק שהתפתח מאוחר יותר, האונות הקדמיות, רוכשות מידע מהיסודות ביקום, האינפורמציה היקומית, רוכש מידע מהזולתים בסביבתו, רוכש מידע מהקהילה. 

      אבל אנו לא רוצים להזים את דבריו של קאנט רק בהסתמכות על מדע הנירולוגיה, פילוסוף זה היה תוצר הקוד התרבותי שאותו יצר לותר. תיאולוג זה נתן בכורה לעולמו הפנימי של האדם, אשר לא נכתם מפעולותיו. אמנם יש הבדל מהניסוחים של לותר לאלו של קאנט, אבל בהקשר לתרבות שנוצרה כתולדה של התיאולוגיה של לותר, יש להבין  פילוסוף זה.                                                                                                               

     וכך אומר קאנט בספרו:  Kritik der Reinen Vernunft עמ' 49, 50 'אני מכנה כל הכרה טראנסצנדנטאלית, אשר אינה עוסקת בעצמים כשלעצמם אלא ביכולת הכרתנו את העצמים, עד שדבר זה אפשרי בצורה אפריורית, שיטת מושגים כזו תכונה פילוסופיה טרנסצנדנטאלית'. בהמשך: 'לא נדון כאן בטבע הדברים שהוא בלתי מוגבל, אלא בתבונה אשר שופטת את טבע הדברים, ואפילו רק בהכרה העוסקת בהכרת הדברים אפריורי, כיוון שאין לחפשם בחוץ, ולכן הם לא נסתרים מאתנו…'. וב- Prologomena  עמ' 99 הוא אומר: '…התבונה יוצרת את חוקיה (אפריורי) לא מהטבע אלא היא מכתיבה אותם לו'. לא בכדי טען המשורר היינה, בספרו, 'דת ופילוסופיה באשכנז', אחרי קריאת הכרזות אלו של קאנט, שהוא המליך את עצמו במקום אלהים.

    אנו מביאים את דבריו אלו של קאנט לא למען להכנס כאן לדיון בכל משנתו המנוגדת להגיון, אלא למען בהמשך לראות את שנאתו למחשבה התנ"כית, בעיקר בדיון שלו על המוסר האנושי. אנחנו נראה בהמשך ששנאתו זו של קאנט למחשבת התנ"ך מצביעה על כך שהוא באינטואיציה הבין שדבריו מנוגדים לפילוסופיה הלשונית. גם בהבנה זו של פילוסוף זה שמחשבתו מנוגדת למחשבת התנ"ך הוא הלך בעקבות לותר. למעשה כל ההוגים הגרמניים בסופו של דבר המשיכו את מחשבת לותר.

      אבל טרם נדון ביחסו של קאנט למוסר, מוסר שהוא מעדיף, מוסר שהוא מזלזל בו, עלינו להצביע על האבסורדיות של מחשבתו. קאנט לא הבין שיכולות המתוכנתות בגופו הביאולוגי של האדם זהות ליכולות של החיות, גם לחיות יכולות אפריוריות מתוכנתות. האדם נבדל מהחיה שידיעותיו באמצעות המח הקוסם נרכשות מבחוץ. כפי שכבר ראינו בשעורים קודמים המח הקוסם, האבר המפותח ביותר ביקום, המוציא את האדם משורת הישויות האלמות המתוכנתות, מקושר לכל היסודות ביקום. הרכש החשוב ביותר שלו הוא רכש השפה, שהיא תוצר האינפורמציה היקומית שהאונות הקדמיות מקושרות אליה, והמח הקוסם הופך אינפורמציה זו לשפה אנושית. השפה אינה אורגנית, היא מתת האינפורמציה היקומית העוברת טרנספורמציה על-ידי המח הקוסם.

       קאנט שהיה סבור שהכל אפריורי בתוכו, שחך שהוא רכש שפה מהוריו, מהזולתים, מגנזך הקהילה. קאנט שראה את עצמו מחוקק לטבע, שכח שהעולם נברא לפני לידתו, שהוא מתוכנת ואינו זקוק שהאל קאנט יחוקק למענו חוקים. ההובריס של יחיד זה עולה על הובריס של כובשים גדולים שרצו לחוקק רק לזולתים, לא לטבע עצמו.

      ברור שקאנט האל לא יכול היה לקבל את המוסר התנ"כי. וכך הוא אומר בספרו: Die Religion innerhalb der Grenzen der blossen Vernunft ,עמ' 272 , 'לפי היווצרותה המקורית, הדת היהודית היא במהותה מערכת חוקים, שעל פיה נוסדה מדינה. באותו זמן או מאוחר יותר נוספו למערכת זו תוספות מוסריות, שלמעשה אינן שייכות ליהדות. היהדות בכללה אינה דת אלא איחוד של המון אנשים, אשר כיוון שהשתייכו לשבט מסוים התאחדו תחת חוקים פוליטיים לגוף משותף, אך לא לקהילה דתית.— ביסודה של חוקה מדינית זו יש תיאוקראטיה…. אלהים – שהינו שליט עולמי שאין לו יומרות לשלוט על המצפון – שלו עובדים, אינו עושה אותה (חוקה זו) לדת. ההוכחה שאין היא אמורה להיות דת, היא בראש וראשונה: כל הצווים הם מן הסוג שביסוד כל חוקה פוליטית. אלו הם חוקים כפייתיים, כי עוסקים רק במעשים חיצוניים'.

       כאן בדברים אלו קאנט שהמליך את עצמו לאל, במציאות מתגלה כאדם קטן, אנטישמי, שלמעשה לא מבין שכל יחודו של האדם שהוא ישות לשונית, שכלי השפה, יתרונו על ברויים אחרים, מכריחה אותו לשאת ולתת עם הזולת, לכרות אתו הסכמים, בריתות, שהמוסר הוא פרי משא ומתן כזה, פרי פעולה חיצונית. כפי שכבר הדגשנו היכולות המתוכנתות הפנימיות של האדם משותפות לו ולחיות. המוסר הפנימי של קאנט באמת שייך לסוג זה, האנטישמיות שלו מצביעה על כך. קאנט אומר במקום אחד גם שיש לבצע 'יוטנזיה' ליהודים, ברייך השלישי בצעו את הצעתו.

       יש בפסקה לעיל עוד יסוד משותף למחשבה הגרמנית, זו שחקרה את התנ"ך, שיהדות רכשה ערכים מוסריים מתרבויות אחרות. משום מה, יהודים קטני מח השלימו עם דעות אלו. עד היום יהודים שלא השתחררו מהנחיתות על היותם מיעוט, מוכנים להלל את גדולת קאנט, מחוץ היינה המשוחרר, שעמד על טבעו של פילוסוף זה.

וניברסיטה ווירטואלית – שעור 95 – משל קין והבל

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 95 – משל  קין והבל

      ראינו שמשל 'עץ הדעת' מורכב משלושה חלקים, החלק הראשון על 'גן-העדן', החלק השני על 'עץ-הדעת', והחלק השלישי על 'קין והבל'. מדוע משתייך משל 'קין והבל' לפילוסופית השפה? ובכן, משל 'קין והבל', עוסק ב'זהות', מצביע על כך שמהות זו שהשפה מעצימה אותה על-ידי הענקת שם , על-ידי הענקת יכולת לאדם ליצור לעצמו סיפור מסביב שם זה, גורם לכך שזהות זו יכולה לנשל את הגוף מבכורתו.

        מחשבת התנ"ך בהבינה שהגוף הוא אילם, לא יכול לנשילה לשונית זו, כיוון שהוא מתוכנת כמו ישויות אלמות ביקום, יצר את הערך 'קדושת חיים', 'קדושת הגוף', בטענה שלמעשה העולם נברא למען חיים. כבר בחלק האכילה מעץ הדעת, מחבר המשל מזכה את אדם וחוה קודם כל לעשות שימוש ב'דעת',  ליצירת חיים. לפיכך כל יתר היכולות ש'דעת' מאפשרת לחוה ואדם צריכות לשרת את החיים. אדם מוליד, חוה יולדת את קין והבל.

      בעל המשל מיד מעמיד את הגיבור קין במבחן, האם הוא הבין את העיקרון החשוב ביותר שהמתת שהוענקה לו, השפה, מבוססת עליו, קדושת החיים. ברור שהעיקרון של הכלי החדש, השפה, מלמד שהוא צריך לשרת את החיים.

     בעל המשל באמצעות משל זה רוצה להדגים שהשפה 'דעת' הוענקה לאדם ככלי שצריך לשרת את הבריאה, את החיים. בעל המשל רוצה ללמד אותנו שלשפה אין זכות קיום כשלעצמה, כפי שהראליסטים, בעלי ההגות שנתנו לשפה המופשטת, מנותקת מהגוף בכורה, קיום עצמאי.

      אנחנו נוכל לעמד על חשיבות משל זה בהקשר לפילוסופיה הלשונית התנ"כית, רק אם נשוה אותו עם הגותו של הפילוסוף הגל, שנתן ל'זהות' פרשנות משלו, נשווה אותו ליחס הדורות למהות 'זהות' וזכויותיו, נשוה אותו ליחס הפילוסופים הראליסטים ל'זהות'. אנחנו גם ננסה להשוות את היחס ל'זהות' אצל החיות המפותחות, שאצלם הוא חלק מהמבנה ההיררכי. כל זה בהמשך.

      וכך מסופר במשל: 'והאדם ידע את חוה אשתו ותהר ותלד את קין ותאמר קניתי איש את יהוה. ותוסף ללדת את אחיו את הבל ויהי הבל רעה צאן וקין היה עבד אדמה. ויהי מקץ ימים ויבא קין מפרי האדמה מנחה ליהוה. והבל הביא גם הוא מבכרות צאנו ומחלבהן וישע יהוה אל הבל ואל מנחתו. ואל קין ואל מנחתו לא שעה ויחר לקין מאד ויפלו פניו. ויאמר יהוה אל קין למה חרה לך ולמה נפלו פניך. הלוא אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב לפתח חטאת רבץ ואליך תשוקתו ואתה תמשל בו. ויאמר קין אל הבל אחיו ויהי בהיותם בשדה ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו'( בראשית פרק ד').

       בפסוק אחד התנ"ך בסגנונו העילאי מביא לפנינו מלחמה על 'בכורה', על 'הגמוניה'. טוקידידס ברצותו להסביר את הסיבות למלחמה הפלופונזית, הזדקק לכתב ספר שלם. הסיבה למלחמה זו לפי היסטוריון זה נגרמה כתוצאה של מאבק על 'הגמוניה' בין ספרטה ואתונה. מלחמה זו הרסה לא רק את אתונה, אלא גם את ספרטה. המושג 'הגמוניה' נישל את חיי העיר אתונה. בהבדל מהסבריו הארוכים של טוקידידס, משל קין והבל מדגים לפנינו דגם, איך במשל קצר אפשר להסביר התנהגות אנושית ארכיטיפית בכל הדורות.

      קין הורג את אחיו הבל על מושג 'בכורה', 'העדפה אלהית', המושג נישל את הגוף. אנו רואים שהשרת של הגוף קם על אדונו, למרות אזהרת אלהים לא להפתות לחטא. לחוה ואדם הוענקה היכולת להבדיל בין טוב לרע, הבחירה היא בידי היחיד, למרות שפיתוי החטא הוא גדול. ברור מהמשל שלהרוג הוא פתוי, הוא חטא, שהאדם שניתנה לו היכולת להבדיל בין טוב לרע יכול להימנע מלעשותו.

      החטא במשל זה נמדד לפי פרמטר הגוף, קדושת הגוף, קדושת חיים. ללא פרמטר מוחשי כזה אין משמעות ל'חטא'. השפה לבדה זקוקה לפרמטרים למען לתפקד. אנחנו יודעים על 'צפון', 'דרום', 'מזרח', 'מערב', רק לפי פרמטר השמש.

     הגל רואה בספרו 'פנומנולוגיה של הרוח' את ההכרה ואת הזהות כשרתי חוקי הטבע הכוחניים. לפי חוקי הטבע לא קיימת קדושת חיים. בהקשר חוקי הטבע, זהות מושגת ע"י מאבק על חיים ומוות. כך אומר שם הגל: 'החיזיון (הזהות) הזה מורכב מעשייה כפולה: עשייה לזולת ועשייה עצמית. ככל שזו עשייה לאחר, הרי כל אחד מבקש את מות הזולת. בכך כבר קיימת העשייה השניה, כי עשייה זו כוללת בתוכה את ההתמודדות של העצמות לקיום עצמי. היחס בין שתי המודעויות העצמיות נקבע במאבק זה על חיים ומוות, שבו הן מוכיחות את עצמן. הן מוכרחות להיכנס למאבק זה, למען הוכח לעצמן את המודעות של עצמן, מודעות לאמיתות הזולת…

    העצמות שלא העיזה להתמודד עם החיים, יכולה להיות מוכרת כאישיות, אולם אין היא משיגה את האמת של ההכרה, את המודעות העצמית. באותה מידה על העצמות לשאוף למות הזולת, כפי שהיא נאבקת על חייה, כיוון שהזולת אינו לבד'. (Phanomenologie  des Geistes-126)                                                                                                           אנו רואים שאצל הגל היחיד משיג את ה'מודעות', את ה'זהות' במאבק על חיים ומוות. ואם היחיד רוצה את ה'מודעות', או את ה'זהות', עליו להרוג את הזולת. ברור שכאן לפנינו קביעה של ערך, לפי חוקי הטבע, שהיחיד משיג 'זהות' רק אם הוא הורג את הזולת. אבל 'זהות' היא פרי השפה, מתת שניתנה לאדם בלבד, שלא ניתנה לטבע. לכן זהות חייבת להתיחס לגוף הביאולוגי כפרמטר. ל'זהות' משמעות רק אם היא נמדדת לפי פרמטר הגוף, פרמטר קדושת הגוף.

       בשעור קודם ציינו שהגל כנראה התכוון לגוף הגדול, המדינה, כיחידה שצריכה לנהוג למען זהותה לפי חוקי הטבע, להרוס את חברתה. בהבדל מהגל הובס קבע שהמדינה היא 'אמנה', תוצר לשוני, יצירה של האדם לרווחתו. אבל לפי הבנת הגל את המדינה היא ישות שהאדם צריך להשתעבד לה, ישות אורגנית הנוהגת לפי חוקי הטבע הכוחניים. לפי מוסר מדיני זה, ספרטה שנלחמה עם אתונה על 'הגמוניה', על 'זהות', היתה רשאית לעשות כך. גם אם נניח שהגל התכוון למדינה ולא ליחיד שעליו להרוג אותו למען להשיג 'מודעות', 'זהות', אנו רואים את ההבדל בין המוסר התנ"כי במשל קין והבל, לפיו ההורג את זולתו נענש, לבין המוסר האורגני של פילוסוף זה.

      אנו צריכים אם כך לתרגם את שם הספר 'פנומנולוגיה של הרוח', בשם 'פנומנולוגיה של הכוחנות'. המלה 'רוח' אצל הגל מטעה, היא יופמיזם, ל'כוחנות'. הוגי הדעות הגרמניים אימצו את חוקי הטבע הכוחניים ובצורה יופמיסטית כינו אותם כ'רוחניות'. הרצחנות האנושית קיבלה הכשר אצל הגל, פרידריך הגדול האגרסיבי, שניהל מלחמות השמד, נעשה אצלו התגלמות המנהיג הרוחני.

        ההשוואה הזו בין משל 'קין והבל', המוסר הכלול בו המבוסס על קדושת חיים, לבין השימוש של הגל במושגים לשוניים ונתינת משמעות חדשה להם, למען להצדיק מוסר של חוקי הטבע הכוחניים, צריכה ללמד אותנו שמושגים הם נזילים, אפשר לתת להם כל פרשנות. רק אם מצמידים את המושגים לפרמטר 'קדושת חיים', אזי המושגים, נשארים  שרתים של החיים, ואם המושגים מתנתקים מקדושת חיים, מהפרמטר שלהם, אפשר למלא אותם בתוכן חדש, כוחנות הופכת לרוחניות.

      בהקשר להשקפה הגרמנית האורגנית המושגים קבלו משמעות חדשה. אנשים תמימים לא בדקו מה עומד מאחורי המושגים, מה עומד מאחורי מושג 'רוחניות'. הם לא שאלו האם פרידריך הגדול באגרסיביות שלו הוא בשרות 'רוחניות' או בשרות 'כוחנות'. ואם הוא בשרות המושג האחרון, יש לתרגם את המלה 'רוחניות' אצל הגל במלה 'כוחניות'.

     ( בבלוגים אלו אני מנסה לתת במנות קטנות הסברים על הפילוסופיה הלשונית התנ"כית, שנשכחה על-ידי היהודים, הותקפה ונוטרלה על-ידי מתנגדיה.

עתה הופיע ספרי 'התנ"ך כמשל', הדן באריכות במשלים הפילוסופיים הלשוניים של התנ"ך. הייתי שמחה אם אלו הקוראים את הבלוגים האלו, יקנו את הספר שדן בנושאים אלו ביתר אריכות, ביתר פירוט. הספר יצא בהוצאת 'ספרא'. דבר זה חשוב בעיני, כיוון שיש להחזיר לפילוסופיה הלשונית התנ"כית את עטרתה, ועל-ידי כך להחזיר ליהודים את הגאווה שהם נתנו ביטוי למתת השפה, שהוענקה לאדם. השפה היא מקור המוסר האנושי, לא חוקי הטבע, היא היא אשר מעלה את האדם על ברויים אחרים, היא אשר מוציאה את האדם משורת הישויות האלמות ביקום.)

     

 

  

 

 

 

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 94 -מרכס וניכור

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 94 – מרכס וניכור

       האנושות מכירה את מרכס מ'הקאפיטאל' ו'מהמניפסט הקומוניסטי'. את הקאפיטאל מעטים קראו, מחוץ כמה דפים ראשונים, אבל ידעו חלקית על תוכנו ממקורות משניים.  הכתבים המוקדמים של מרכס פורסמו רק בתקופה החדשה. בין הכתבים המוקדמים נמצאת המסה 'שאלת היהודים'. ובכן, את מרכס היהודי המומר עניינה השאלה היהודית. אנחנו לא נכנס לכל מכלול הפתרונות שמרכס מציע, נתרכז רק ב'ניכור'.

       ובכן, מרכס לקח את מושג ה'ניכור' מהגל, אשר לא הודה בכך שאת המושג הזה הוא לקח מהתנ"ך. בהבדל ממנו מרכס הדגיש שמושג זה לקוח מיהדות, מהתנ"ך, הוא גם באינטואיציה הבין שהוא מסמל את היהדות.

       ספרו החשוב ביותר של הגל 'הפנומנולוגיה של הרוח', מבוסס על מושג ה'ניכור'. אבל הגל אימץ מושג זה רק חלקית. הוא הבין ש'ניכור' מאפשר מודעות, ובלעדיו הוא לא יתכן. שוב, בהבדל מהתנ"ך למען השגת מודעות, לפי הגל, היחיד צריך להרוג את הזולת, כך הוא אומר בספר זה, כנראה שכוונתו  היתה שלמען מודעות צריך להיבדל מהזולת, את זה בצורה פאוסטית אגרסיבית. ברור שהגל לא התכוון שכל יחיד צריך להרוג למען 'מודעות' את הזולת, הוא חשב על 'מדינה', וזו משיגה את מודעותה על-ידי השמדת מדינה אחרת. לכן פרידריך הגדול נעשה בשבילו סמל השליט הפילוסוף שהגשים את מאוויו של הוגה זה. לא ניכנס כאן לתסבוכת המחשבתית של הגל, שבשבילו מודעות היא רק צעד ראשון, והאדם בסופו של דבר צריך לוותר עליה, להתמזג עם המדינה, עם הכוליות.                                                                                                              

      את הגל מושג ה'ניכור' שימש בהשקפתו המיסטית על מהות המדינה. את מרכס מושג זה שימש למטרה אחרת, הוא הצביע על כך שה'ניכור' הוא שלילי, מנכר את האדם מהחברה. בקאפיטאל מרכס רואה את הכסף כשלילי, כפרי ניכור. הוא אומר על הכסף שהוא הוא החטא הקדמון. אבל במסה זו מרכס רואה את ה'ניכור' כגורם שלילי בחברה, כגורם מפורר אותה.

       ברור מדברים אלו שמרכס לא התיחס לשפה. הוא לא אמר ש'ניכור' הוא חלק מפעילות השפה. גם הגל לא הזכיר 'שפה', לא אמר ש'ניכור' הוא חלק מהשפה הפועלת. למרות שמרכס לא הדגיש את העובדה הזו ש'ניכור' הוא אופן פעולת השפה, אנחנו צריכים להוסיף למושג 'ניכור' את היות מושג זה חלק מהשפה הפועלת. לכן אפשר להגיד על מרכס שהוא כמו גיתה ביצירתו 'פאוסט', ראה בשפה דבר שלילי. אבל יחסו השלילי של מרכס לשפה שונה מזו של גיתה.

      אם אמרנו על הגל שהוא היה מיסטיקון, רצה בוויתור האדם על ניכורו, חזרתו למדינה, לכוליות, גם מרכס רצה 'כוליות', כוליות אורגנית. ה'ניכור' בשבילו חיבל באורגניות החברה, הפריד בין היחידים בצורה שלילית. אם אנו לומדים את כל משנתו של מרכס, לא מתיחסים רק למסה זו, הרי מרכס שאף למצב אורגני-אפוקליפטי, שלא לא יהיו בו ניגודים, שלא יהיו בו הבדלים בין אנשים.

        אם מרכס נטוע כולו במחשבה הגרמנית, אפשר להגיד מחשבה פאוסטית, הוא שונה בכך ממחשבה זו, שהוא החזיר לה את האפוקליפסה, את תיקון העולם הנגלה, שלותר שלל ממנו, כן שללו אותו גם ממשיכיו של לותר.

      יש יותר דמיון בין משנתו של מרכס לבין משנת השליח פאולוס. אצל מרכס, בהבדל ממשנת השליח פאולוס, נוספו יסודות לותרניים, יסודות פאוסטיים אגרסיביים. שני יהודים אלו רצו בשינוי סדרי עולם על-ידי ביטול השפה. אם השליח פאולוס רצה שההשגחה יחד עם בנה יביאו לשינוי סדרי עולם, מרכס רצה שבצורה אגרסיבית, על-ידי מהפכות להביא את השינוי. אם אפשר להגדיר את תיאולוגית פאולוס כקוויטיסטית, אפשר להגדיר את משנת מרכס כאגריסיבית.

       אבל מענין כאן בדרך אגב להזכיר שדווקא יהודים התנכלו לפילוסופיה הלשונית התנ"כית, במודע או לא במודע. השליח פאולוס שלל את מקור פילוסופית התנ"ך בנטרול משל 'עץ-הדעת', מרכס בצורה עקלקלה ניסה לנטרל את פילוסופית השפה בהתנכלו למושג 'ניכור', צורת פעולת השפה. כאן עלינו להוסיף את נועם חומסקי, שאף הוא נאחז בהשקפה הלותרנית האורגנית, וניסה לראות את השפה כאורגנית פרי גן לשוני. בצורה כזו אף הוא התנכל לפילוסופיה הלשונית התנ"כית. יש להסביר את התופעה הזו כתוצאה שיהודים אלו רצו להשתחרר ממורשתם, שהכבידה עליהם, רצו להסתפח להשקפות הדומיננטיות, מיעוטים תמיד רוצים להסתפח לתרבות הדומיננטית.

        אבל גם אלו שלא התנכלו לשפה, התעלמו ממנה. גם יהודים שאימצו את ההלכה, אימצו את הפילוסופיות הדומיננטיות, פילון האלכסנדרוני והרמב"ם ניסו להסביר את מחשבת התנ"ך על-ידי הפילוסופיה היוונית, ויהודים רבים בגרמניה ובמזרח אירופה אימצו את הפילוסופיה הגרמנית, והיו חסרי הבנה של ירושתם המחשבתית, הכירו רק את ההלכה שהכבידה עליהם. יהודים בגולה תמיד רצו להסתפח למחשבה הדומיננטית של תקופתם, מבלי לרדת לעומקה של ירושתם.

       אנו מוצאים תופעה מוזרה שדווקא הנומינליסטים האנגליים כמו אוקם יותר מאוחר הובס ולוק עמדו על השוני בין ההשקפה התנ"כית לבין היוונית. אפילו. בתקופה החדשה מתיו ארנולד מדבר על כך שקיימות שתי השקפות קוטביות זו לזו, התנ"כית וזו של יוון. אפשר כאן להוסיף תיאולוג נורווגי בשם בומן, אשר טוען שהמחשבה התנ"כית היא דינמית, בעוד שהמחשבה היוונית היא פסיבית. אפילו גלן הרופא הפילוסוף במאה השניה לספירה הדגיש שמקור מושג 'רצון חופשי', מקורו בתנ"ך, מושג שלא היה ידוע ליוונים.

       צריך כאן להדגיש דברים אלו, שדווקא לא יהודים ראו את ההבדל בין המחשבה התנ"כית לבין זו של היוונים או זו של הלותרנים. גם יהודים, מקובלים, שאימצו את ההלכה, העיזו ליצור קוסמולוגיות קוטביות לזו של התנ"ך, יש כאן להזכיר בעיקר את ספרו של חיים וויטאל תלמידו של האר"י שבספרו 'עץ-חיים', יצר קוסמולוגיה קטסטרופלית, קוסמולוגיה אשר רואה את העולם כתוצר של שבירת כלים בזמן הבריאה.

       ברור שכאן אפשר לדבר על כל הנושאים האלו רק בקיצור רב, אבל יש להדגיש תופעה זו למען לחזור לראשית ההשקפה הקיומית היהודית, ההשקפה הלשונית שמקבלת היום אישוש מצד המדע על היות העולם פרי אינפורמציה, לא נצחי, כפי שחשבו היוונים, לא אורגני, כפי שחשבו היוונים וגם הגרמנים.