Monthly Archives: דצמבר 2008

אוניברסיטה ווירטואלית שעור 109 – קוסמולוגית לותר בשליטת השטן

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 109 – הקוסמולוגיה של לותר בשליטת השטן

      אנו מדלגים על כמה קוסמולוגיות, שאולי נחזור עליהן בהמשך, למען לעסוק בקוסמולוגיות המעצבות עד היום את העולם המערבי.

       ראינו שהקוסמולוגיה הקאתולית, שהתבססה על המסרים של השליחים פאולוס ויוחנן, מסגרה את ההבטחות האפוקליפטיות של שני השליחים האלו, על שינוי סדרי עולם, בטכס המיסה. הסדר זה התקיים בעולם הנוצרי במשך מאות שנים, גם אם מדי פעם בפעם היו התפרצויות של מאמינים שרצו לחזור למקור, להבטחות הממשיות.

      תחת חופת טכס 'המיסה', הכנסיה הקאתולית הלכה והסתאבה, כיוון שכל פיקוח עליה הוסר, כיוון שהיא שלטה בשם 'מלכות שמים'. האדם של יום יום, רוצה גאולה, אם לא ממשית לפחות גאולה טכסית. הכנסיה הקאתולית באמצעות המנגנון ההיררכי שהיא הקימה, נטלה לעצמה שליטה על חיי המאמינים שלה, נטלה לעצמה שוט של עונשים, היא יכלה למנע מהמאמינים חיים בגן עדן, יכלה לשלח אותם לגיהנום. המאמינים התמימים פחדו מהשוט ונכנעו לכנסיה. כך הכמורה יכלה לעשות כרצונה, היא נשחתה לגמרי בזכות שלטונה על פחדי מאמיניה.

       לותר לא היה הראשון שמרד בכנסיה, קדמו לו וויקליף האנגלי, והוס הצ'כי, ורבים אחרים פחות ידועים. יתרונו של לותר עליהם התאפשר הודות לנסיכי גרמניה שתמכו בו. הוויכוח בין לותר לבין הכנסיה החל על בסיס כספי. הכנסיה הקאתולית במרמה תבעה מס בשם 'אינדולגנציות'. למשלמים את המס הובטחה גאולה. ברור שהצלחת הרפורמציה של לותר התבססה על העובדה שנסיכי גרמניה לא רצו שהכספים יזרמו לכנסיה ברומה, לכן תמכו בו.

      לותר לא מרד סתם. לאיש זה היו פחדים נוראים, פחדים מהשטן המסית. הוא ניסה להשתחרר מפחדיו על-ידי כניסתו למנזר וקיום סיגופים שונים, אלא שאלו לא הועילו לו. מתוך נסיונו האישי, לותר הבין שסיגופים, מעשים טובים לא מועילים. נוסף לכך לותר נשלח לרומה למשימה מסוימת ושם נתקל בשחיתות הכמורה.

      העילה למרדו של לותר היתה הופעת שליחי הכנסיה שתבעו מהמאמינים מיסי אינדולגנציה. לא כאן המקום להכנס לכל הפרטים מקוצר היריעה. לותר פרסם את 95 התיזות שלו בשנת 1517, תלה אותן על דלת הכנסיה בוויטנברג. התיזות הצביעו על כך שמעשים טובים אינם מובילים לגאולה.

      95 התיזות לא היו יכולות לבסס עדיין את הרפורמציה. לותר המשיך בכתיבת כתבים תיאולוגיים, בהם הוא הקצין יותר ויותר, ואלו ביססו את המרד שלו. כפי שהזכרנו כבר לותר נתמך על-ידי נסיכי גרמניה שהיו מעונינים יותר בנכוס הכספים של הכנסיה, בנכוס הרכוש שלה, מאשר בטעונים תיאולוגיים. אם הנסיכים לא היו תומכים בלותר, הוא היה מועלה על המוקד כמו הוס לפניו.

       כאן עלינו להיכנס לרעיונות לותר, שלא רק עצבו קוסמולוגיה שונה מזו של הנצרות הראשיתית, אלא שרעיונות שלו נעשו הקוד התרבותי של גרמניה וכמה מדינות סקנדינביות.

מה שקורה בדרך כלל שאנשים לא מתעמקים ברעיונות תיאולוגיים, גם לא מבינים אותם. אלו שרצו ברפורמציה הסתפקו בהכרזותיו של לותר שהוא מסתמך על כתבי הקודש, שאותם תרגם לגרמנית, שהוא ממשיכו של השליח פאולוס. אף אחד לא בדק האם באמת לותר הוא ממשיכו של פאולוס, לא שמו לב לכך שהוא הקצין מעבר למשנת שליח זה.

       שוב קשה להכנס בבלוג קצר על כל מכלול ההבדלים בין משנת פאולוס לזו של לותר, אנו נסתפק רק בדברים הדומיננטיים בתורת לותר. צדק לותר בהכרזתו שמעשים טובים לא מובילים לגאולה, הרי גם פאולוס רצה לבטל את ההלכה. אבל כאן אנו נכנסים להבדל בין המסר של פאולוס לזה של לותר. פאולוס באמת האמין ששינוי סדרי עולם קרבים. אם כך, הרי אין צורך בחוקים מחמירים של ההלכה, אין צורך במעשים טובים. לותר כבר לא האמין בהבטחות אפוקליפטיות. הרי מאז פאולוס והבטחותיו עברו אלף חמש מאות שנה, ודבר לא התרחש. גם הבטחתו של פאולוס על ביאה מחודשת של ישוע לא התממשה. לכן לותר הסיק מעובדות אלו מסקנות הגיוניות ביותר שהוא לא היה מודע להם לגמרי, כיוון שלא הבין את הפילוסופיה הלשונית של התנ"ך. אבל באינטואיציה הבין שאם השליח פאולוס ביטל את משל 'עץ הדעת', את ההבדלה בין טוב לרע, אזי מה שנשאר, במקום כלי השפה, יש לחזור לכלי הכח.

      אם אנו רוצים הוכחה לכך שלותר באינטואיציה הבין שאם מבטלים את ההבדלה בין טוב לרע אזי במקום כלי השפה חוזרים לכלי הכח, אנו לומדים מכך שהוא כתב ספר בשם 'העדר רצון חופשי'. שוב אנו לא יכולים כאן לפרט את כל המהלך הזה. נזכיר רק דברים עיקריים. ארסמוס מרוטרדם, כתב ספרון בעדוד הכנסיה הקאתולית, בשם 'קיום רצון חופשי'. הכנסיה הקאתולית הסיקה שאם תובעים מהמאמינים מעשים טובים, אזי יש להשלים עם קיום רצון חופשי. וכאן אנו יכולים לראות את ההגיון האינטואיטיבי של לותר. ראינו שהוא שלל מעשים טובים כמובילים לגאולה. הרי הוא יכול היה להצדיק את זה רק על בסיס שאין רצון חופשי.

      אבל לא רק צידוק שלילת מעשים טובים הובילו את לותר לצאת נגד רצון חופשי. הזכרנו שהוא הבין שאם מבטלים את ההבדלה בין טוב לרע, את כלי השפה המבדילה, אזי מה שנשאר הוא כלי הכח. ברור שלמען הפעלת כח אין צורך ב'רצון חופשי'. אבל לותר לא הסתפק בכך, אם באמת חוזרים לכח, אזי מבטלים גם את כל צוויו של ישוע היהודי, אזי מבטלים גם את שלטונו. אם מבטלים את שלטונו של ישוע, דוחקים אותו לאחרית הימים, אזי השליט הוא השטן. שוב אנו רואים את ההקצנה של לותר, את ההבדל בינו לבין השליח פאולוס. ברור שפאולוס אף פעם לא טען שהגיע זמן שלטונו של השטן.

       וכך כותב לותר בספרו: Von unfreien Willen (עמ' 285 ) '…מכאן על התבונה גם להכיר בעובדה שאין רצון חופשי….אנו מאמינים שהשטן הינו נסיך הארץ והוא אורב לממלכת ישוע בכל כוחותיו…'.

        מה שמפליא שהפרוטסטנטים בעולם המערבי, קבלו את הצהרותיו של לותר שהוא מסתמך על כתבי הקודש, שהוא ממשיכו של השליח פאולוס. ברור שהאנשים לא קראו את כתביו של לותר או לא הבינו מה שכתוב בהם. קודם כל עלינו לציין שביטול מעשים טובים, מצביע על כך שלותר ביטל את הבסיס של מחשבת התנ"ך, הרי התנ"ך בנוי כולו על מעשים טובים, על הבדלה בין טוב לרע. כאן עלינו לציין שיהודים טובים לא הבינו את העובדה הזו שלותר שמט את בסיס מחשבת התנ"ך, ציינו תמיד שהוא תרגם אותו לגרמנית, ראו בכך זכות שלו.

      אבל יותר גרוע מעיוורון היהודים, הפרוטסטנטים לא שמו לב לכך שלותר שהתימר להיות ממשיכו של השליח פאולוס למעשה שמט את בסיס הבטחותיו האפוקליפטיות. בדרך אגב עלינו לציין, שמרכס היהודי המומר החזיר את הציפיות האפוקליפטיות שלותר זנח. אבל יותר גרוע מזניחת הציפיות האפוקליפטיות על-ידי לותר, היא העובדה שהוא המליך את השטן. עד כמה עוורונם של המאמינים מגיע אנו יכולים לראות שרק אחרי שקם הרייך השלישי, העיז הסופר תומס מאן להצביע על העובדה שהמלכת השטן על-ידי לותר איפשר את קמום הרייך השלישי. תומס מאן כתב את הדברים האלו בנאום שנשא בארה"ב בשנת 1945, בשם 'גרמניה והגרמנים'. גם ספרו 'ד"ר פאוסטוס עוסק בנושא זה.

      ובכן, לותר יצר קוסמולוגיה חדשה לגמרי, קוסמולוגיה שבה השליט של העולם הנגלה הוא השטן. אבל עלינו לציין, שלותר לא השלים את הקוסמולוגיה שלו, המשורר גיתה המחיז את התיאולוגיה של לותר, הוא נתן צורה סופית לקוסמולוגיה זו בדרמה שלו 'פאוסט'.

      הקוסמולוגיה של לותר עצבה את מחשבת גרמניה, לא רק את מחשבתו של גיתה, אלא גם את הפילוסופים שלה. הם כולם היו ממשיכיו בגוונים שונים. השלטת השטן אפשר את קמום הרייך השלישי, שמיתוס פאוסט הכורת ברית עם נסיך העולם הנגלה, השתלט עליו. לקח ארבע מאות שנה, להכיר בעובדה זו, על-ידי תומס מאן, שקוסמולוגיה שבה השליט הוא השטן, מפיסטו, מצדיקה שלטון כוחני ללא מעצורים.

 

    

 

 

 

 

 

 

 

מודעות פרסומת

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 108 – הקוסמולוגיה היוונית

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 108 – הקוסמולוגיה היוונית

     אם אנו רוצים לעמד על ההבדל בין הקוסמולוגיה התנ"כית לבין זו של היוונים, מספיק אם נתיחס לטראגדיה של איסכילוס, 'פרומתאוס'. בטראגדיה זו, חצי-אל זה, נענש כל כך שסייע לאדם. לפי המקהלה ביצירה, פרומתיאוס נענש על-ידי האל זאוס, על כך שהוא ברוב הובריס, העיז למרוד בשלטון השרירותי של האלים האולימפיים, הסיג את גבולם בכך שאיפשר לאדם ליצור, זכות בלעדית של האלים. הטראגדיה היוונית נוצרה על בסיס האמונה שלהם שהסגת גבול האלים, מרד נגד חוקי הקיום הדטרמיניסטיים הוא הובריס שנענש. כאן כבר לפנינו ההבדל העיקרי בין מחשבת התנ"ך וזו היוונית. הרי לפי מחשבת התנ"ך האדם בדבר הרביעי מתוך עשרת הדברות מצווה ליצור את עולמו, האלוהות בתנ"ך לא רואה ביצירה אנושית הסגת גבולה.

      מענין לציין כאן, שבניגוד למרד של פרומתיאוס באלים האולימפיים, היוונים לא העיזו למרוד ב'מוירה' השרירותית, שהאמינו בשלטונה. כנראה היחס של היוונים לאלים האולימפיים היה פחות מזו ל'מוירה' העיוורת, השרירותית. האלים האולימפיים לפי המיתולוגיה היוונית  נשלטו אף הם על-ידי אלות הגורל, לכן שלטונם לא היה מוחלט.  נראה שהאלים האולימפיים גלמו שלטון שרירותי, ביקום ועל פני האדמה, בדומה לשליטים ארציים שרירותיים. הרי הם לא בראו את העולם, שלפי היוונים היה נצחי, וגם שלטונם לא היה מוחלט.

      בהבדל מהאלים האולימפיים, ה'מוירה' העיוורת, השרירותית גלמה את חוקי הקיום השרירותיים, הדטרמיניסטיים, את החוקים המוחלטים. לכן היוונים בצורה אינטואיטיבית הבינו שאי אפשר להלחם, או לשחד את ה'מוירה', אסור למרוד בה. אבל אפשר להלחם באלים האולימפיים, כפי שאפשר להלחם בשליטים עריצים שרואים את עצמם כבעלי זכויות, אינם מוכנים להעניק לנתיניהם זכויות.

      ההגיון היווני האינטואיטיבי הבין שעולם הנשלט על ידי ישות כמו ה'מוירה', או חוקי הקיום הדטרמיניסטיים, הוא עולם כוחני. האלים האולימפיים מגלמים את הכוחנות השרירותית הזו, על האוליפוס, כפי ששליטים עריצים מגלמים את הכוחנות על כדור הארץ. היוונים לא הכירו בדומה למחשבת התנ"ך, שקיים עולם בתוך עולם, עולם לשוני, בתוך היקום הדטרמיניסטי. היוונים לא הכירו בישות כמו ה'השגחה', אלוהות שאומנם בראה את היקום הדטרמיניסטי, אבל מאחר שהיא בצעה בריאה זו באמצעות כלי השפה, היא יצרה בתוך העולם הדטרמיניסטי עולם לשוני למען האדם, שאותו בראה בדמותה.

       קשה בהקשר של בלוג קצר להיכנס לכל מכלול ההבדל בין מחשבת התנ"ך לבין המחשבה היוונית. ברור שהיוונים בתור יצורים לשוניים יצרו ללא מודעות עולם בתוך עולם, עולם לשוני שהתנגש עם העולם הדטרמיניסטי, אבל עולמם הלשוני לא היה לגיטימי, לא קיבל שום ערבות אלוהית, כפי שהעולם הלשוני התנ"כי קיבל ערבות מצד ההשגחה. ומאחר שהעולם הלשוני לא היה לגיטימי כל מרד בו הוא חטא, נענש.

     הטראגדיות היווניות מבטאות את חוסר האונים של האדם הלשוני מול חוקי הקיום הדטרמיניסטי המתנגש בעולם הלשוני שלהם, או אדיש לעולם האנושי. פרומתיאוס מיצג את האדם הלשוני, מול העולם הכוחני של חוקי הקיום, במקרה זה האלים האולימפיים הכוחניים המייצגים אותו, והוא חסר אונים מולו. פרומתיאוס מעניק לאדם לא רק את אמצעי האש שיקל את חייהם, הוא גם מעניק להם 'תקוות שוא', למען לאפשר להם להתעלם מהוות.

        ציינו שבתנ"ך אין 'טראגדיה', כיוון שההשגחה ערבה לאדם הלשוני, הצדיק נשכר אם הוא מנצל את יכולתו להתחיל תמיד מחדש. לא כך היתה ההרגשה בעולם היווני, שלא הכירו את מושג ההשגחה, מכאן היאוש שלהם, הרגשתם הטראגית. הטראגדיות תמיד הסתימו בכשלון האדם, בהבדל, למשל ממשל איוב, בו הגיבור בסופו של דבר מתחיל מחדש.  הפילוסופים כמו סוקראטס, אפלטון, אריסטו ניסו למצא פתרונות ליאוש היווני. סוקראטס בדיאלוג פיידו מעלה את האפשרות לקיום עולם חלופי, ששם שולטים אלים צודקים יותר, ששם בנדודי הנשמה בעולמות חלופיים, נשמה שדאגה להטהרות בעולם הנגלה , תזכה לצדק. לגבי עצמו הוא העלה את האפשרות שאי הצדק שנעשה לו, שדנו אותו למוות, יתוקן בגלגולי נשמתו, לבסוף ידור בין האלים. סוקראטס לקח את אמונתו זו בעולם חלופי מהאמונה העממית, האורפית.

     האדם הלשוני  שאינו מודע לאפשרויות לשוניות בעולם הנגלה, רואה את העולם נשלט על-ידי כוחנות, בסופו של דבר יוצר לעצמו עולם חלופי לפי משאלותיו, באותו כלי לשון שבעולם הנגלה לא מעניק לו זכויות יצירה. במקרה כזה האדם לא מודע לסתירה זו, שבסופו של דבר הוא עושה שימוש בכלי השפה ביצירת עולם לשוני ווירטואלי ששם משאלותיו יתגשמו.

    הקוסמולוגיה הזו של סוקראטס ואפלטון לא היתה היחידה שניסתה לתקן את העוול הקיומי, לחפש צדק בעולם חלופי. לאריסטו היה פתרון שונה. פילוסוף זה יצר קוסמולוגיה מכנית, בעולמו קיימת תנועה מהכח לפועל. דברים לא מתחדשים בעולמו של אריסטו, הוא וודאי לא היה משלים עם התורה האבולוציונית. וכך מתאר אריסטו את היקום (מטפיזיקה, ספר 12, פרק 6): 'לכן השמיים הראשוניים הם נצחיים. אבל יש משהו שמניע אותם. וישות זו שמונעת ומניעה היא מתווכת, לכן ישנה ישות שמניעה אבל לא מונעת, שהנה נצחית, הויה שהיא ממשות'. ברור שיש הבדל תהומי בין 'המניע הלא מונע', המכני, שבסך הכל מניע עולם נצחי, לבין 'אהיה אשר אהיה', אלוהות בוראת עולם יש מאין, אלוהות הבוראת בהגדים, בשפה, יוצרת את העולם הדטרמיניסטי, אבל בתוכו בוראת גם עולם לשוני, 'עולם בתוך עולם', למען האדם שאותו בראה בדמותה.

    קשה להבין איך הרמב"ם אימץ את הפילוסופיה המכנית הזו, ניסה להסביר את מחשבת התנ"ך, לפיה. ברור שהרמב"ם כמו יהודים אחרים, ראה את היהדות רק כ'הלכה', לא הכיר את הפילוסופיה הלשונית התנ"כית, השלים חסרון זה בפילוסופיה דומיננטית של תקופתו, הפילוסופיה של אריסטו.

     אבל אם אנו חוזרים למחשבה היוונית, לקוסמולוגיות שלה, אנו עדים לכך שכולן מניחות שהעולם הוא נצחי, שהעולם הוא דטרמיניסטי או מכני. ברור שבעולם כזה אין מקום לעולם לשוני, ל'עולם בתוך עולם', שבו חוקים לא דטרמיניסטיים, שבו לאדם רצון חופשי ליצור. הרי היוונים לא הכירו בכלל את המושג 'רצון חופשי', לא היה להם צורך בו, כיוון שהם לא ראו בשפה כלי יצירה. עוד יותר מכך, כפי שאנו רואים מטראגדית פרומתיאוס, אסור לאדם ליצור, יצירה היא זכות בלעדית של האלים, או בכלל אין יצירה כיוון שהעולם הוא נצחי, הדברים בו נצחיים

      אנו יכולים כאן להביא פרגמנט ממחשבתו של הפילוסוף אנכסימנדר          

 שראה בהבדלות, הבדלות האדם מהכוליות, חטא, והעונש עליו הוא שהכוליות מנכסת אותו בחזרה. לא בכדי, השליח פאולוס שהושפע מהמחשבה היוונית, ראה באכילה מעץ הדעת חטא, כיוון שאכילה זו מאפשרת הבדלה, הבדלות מהאחר, מהכוליות, מאפשרת יצירה. פאולוס בצורה אחרת בטא את המחשבה היוונית ש'הבדלות', במקרה של משל 'עץ הדעת', 'הבדלה' בין טוב לרע, הבדלה המאפשרת גם הבדלות, ניכור אחד ממשנהו, ניכור ה'דעת' מהגוף, אבל גם יכולת יצירה, היא חטא.

      פאולוס הביא את מושג 'חטא קדמון', מהמחשבה היוונית, רצה בסיוע מושג ה'השגחה' התנ"כי, לשנות סדרי עולם, להחזיר נצחיות, או כוליות, שבה אין הבדלות, שהיתה חסרה לו במחשבה התנ"כית שהכירה רק עולם נגלה, בקיום מוגבל של האדם בתוכו.  במציאות פאולוס הכניס לנצרות גם את ההרגשה היוונית שהקיום יסודו בחטא, כיוון שהבדלות היא הובריס, חטא נגד חוקי הקיום הדטרמיניסטיים, או הובריס נגד הכוליות.  ברור שמחשבה כזו מנוגדת לגמרי למחשבת התנ"ך לפיה העולם נברא על-ידי האלוהות בשמחה. את הסתירות במחשבתו של פאולוס אפשר להבין רק מכך שהוא ערבב שתי השקפות עולם מנוגדות, זו של התנ"ך וזו של היוונות.

     הקוסמולוגיות היווניות היו טראגיות, אפילו זו של אריסטו המכנית, כיוון שהם לא הצליחו ליצור עולם לשוני, 'עולם בתוך עולם', ששם יש מקום למאוויו של האדם, עולם שבו האדם יכול ליצור לעצמו עולם עם ערכים, אפילו אם אלו הם ווירטואליים, שבו האדם יכול ליצור לעצמו נחמות, שבו אלוהות ערבה ליצירותיו.

      ברור שהיוונים יצרו 'עולם בתוך עולם', הרי הם היו ישויות לשוניות, אבל עולם זה לא היה לגיטימי, כפי שכבר ראינו, כיוון שאלוהות מיטיבה, 'השגחה', לא היתה ערבה לו, מכאן הרגשת החטא שלהם, מכאן הרגשתם שיצירה שלהם היא הסגת גבול האלים. היוונים לא הבינו שהם יכולים להגיע למסקנותיהם אלו כיוון שהם לשוניים, חיים ב'עולם בתוך עולם'. לו היוונים היו באמת רק חלק מהעולם הדטרמיניסטי, או לא היו מתבדלים מהכוליות, הם לא היו מסוגלים לחשוב.

      הפילוסופים היווניים שרצו עולם מכני, דוגמת אריסטו, או עולם אורגני, לא הבינו שאלו לא מסוגלים לחשוב. אריסטו אומר על 'המניע הבלתי מונע', האלוהות שלו, שהיא חושבת את עצמה. אבל מחשבה אפשרית רק בשיח עם הזולת, אולי זוהי הסיבה שאלוהי התנ"ך ברא את האדם בדמותו שיהיה בר שיח אתו.

     

     

 

 

 

 

 

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 107 – הקוסמולוגיה הנוצרית

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 107 – הקוסמולוגיה הנוצרית

     שוב אנו מדלגים על רצף כרונולוגיה שנמלא אותו בהמשך, ואנו נדון עכשיו בקוסמולוגיה הנוצרית שאמנם התבססה על הקוסמולוגיה התנ"כית בכוון אפוקליפטי, למטרת שנוי סדרי  עולם. ברור שהיו כבר ביהדות של בית שני ציפיות אפוקליפטיות, שנוי סדרי עולם, כפי שאנו מוצאים בחזון דניאל, ששם כבר יש התערבות אלוהית בסדרי עולם, משפט של החיות האגרסיביות, ותיגמול הצדיקים. אבל עדיין אין בספר דניאל שום רמז לכך שסדרי הבריאה, שאלהים ברא בשמחה, ישתנו.

     הרושם הוא שבבית השני כבר הפילוסופיה הלשונית נשכחה, כפי שהנבואה הושתקה, במקומה ההלכה נעשתה דומיננטית, ליד פולחן בבית המקדש. הכהונה גברה על הנבואה, אהרון גבר על משה.

     אבל יהודים בעולם ההלניסטי שהיו רב תרבותיים, כאשר בחנו את ירושתם, את המחשבה התנ"כית, הבינו שהיא מבוססת על המשלים הפילוסופיים הלשוניים. יהודים אלו, במקרה נדון בשליחים פאולוס ויוחנן, הכירו את הפילוסופיה היוונית, שנדון בה בהמשך, פילוסופיה שראתה את העולם נצחי, שלא ראתה את העולם פרי שפה, שלא הכירה אפילו את מושג 'רצון חופשי', ההכרחי ליצירה לשונית. פילוסופיה יוונית זו ראתה ביצירה אנושית הסגת גבולות האלים, כפי שזה בא לידי ביטוי בטראגדית איסכילוס 'פרומתיאוס'.

       השליח פאולוס שראה את עצמו יהודי, בהשפעת הפילוסופיה היוונית שהאמינה בעולם נצחי, לא היה מוכן לאמץ את האמונה התנ"כית ב'עולם נגלה' בלבד, עולם מושלם, הוא גם לא היה מוכן לאמץ את ה'הלכה', שהכבידה עליו.

      פאולוס המתוחכם הבין שפילוסופית השפה מבוטאת על-ידי משל 'האכילה מעץ הדעת', שמשל זה הוא מקור האמונה ב'עולם נגלה' בלבד. פאולוס ברוב תחכומו נתן פרשנות חדשה למשל 'עץ הדעת', פרשנות שלא הופרכה עד היום הזה, לא על-ידי העולם הנוצרי, גם לא על-ידי היהודים שלא עסקו יותר במשל זה. כפי שכבר ציינו משל 'עץ הדעת' ניתן בלשון מטפורית, לשון שאפשר לפרש אותה בצורות שונות. במשל 'עץ הדעת', (בראשית פרק ב',17)  נאמר: 'ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות'. ברור שאפשר לאמץ פסוק זה בצורה מילולית ולא מטפורית. הרי חוה ואדם אוכלים מפרי העץ ולא מתים, זה מצביע על כך שהכוונה במשל ניתנת בצורה מטפורית שהאכילה תאפשר לזוג הראשון את המודעות למוות, כפי שהאכילה מאפשרת להם להיות מודעים להיותם עירומים, דבר שהיו קודם בגן עדן, רק שלא היו מודעים לכך. המודעות היא תוצר האכילה מפרי העץ, כך גם המודעות למוות הוא פרי המודעות, הרי גם בגן-עדן חוה ואדם טרם אכלו מפרי 'עץ החיים', לכן היו מוותיים, כפי שגם החיות מוותיות מבלי שאכלו מפרי 'עץ הדעת'.

       אבל את המשל הזה אפשר לפרש מילולית שהאכילה מפרי העץ גורמת את המוות, וזו הפרשנות  שפאולוס נתן לפסוק זה. כך הוא אומר באגרת אל הרומיים" (פרק ה' 12 ): 'לכן כאשר על-ידי אדם אחד בא החטא לעולם והמות בעקב החטא וכן עבר המות על כל בני אדם מפני אשר כלם חטאו'.אף אחד במשך הדורות לא הצביע על הפרשנות המוטעית הזו של השליח פאולוס. ובהמשך אומר פאולוס (17): כי אם בפשע האחד מלך המות על-ידי האחד אף כי מקבלי שפעת החסד ומתנת הצדקה ימלכו בחיים על-ידי ישוע המשיח'. ברור שכאן לא נוכל להכנס לכל מכלול טענותיו של פאולוס שעל-ידי המשיח ישוע הנצחיות של האדם מוחזרת, והוא גם משחרר את האדם מעול ההלכה.

      הקוסמולוגיה החדשה שהשליח פאולוס מציג באגרת זו היא, שצליבת ישוע הוא הקורבן של האלוהות, למען שינוי סדרי עולם, ששובשו בגין החטא של האדם הראשון. בקוסמולוגיה החדשה הנצחיות מוחזרת, ההלכה מבוטלת. הקורבן הקוסמי של ישוע, לפי השליח פאולוס, מחזיר את העולם למצב 'גן-עדן'. אף אחד לא שם לב לכך שאדם בגן עדן היה חיה בין החיות, ערום מחוסר מודעות. הפרשנות המוטעית של השליח פאולוס נעשתה הקוסמולוגיה החדשה.

       אבל הקוסמולוגיה החדשה של הנצרות קבלה חיזוק גם מהבשורה של השליח יוחנן. גם שליח זה הבין שהפילוסופיה התנ"כית היא פילוסופיה לשונית. לכן הוא יצר קוסמולוגיה מבוססת על 'הדבר', השפה, שהתגלמה בישוע. ברור שיש הבדל בין הקוסמולוגיה של השליח פאולוס לזו של יוחנן, אבל לפי שניהם העולם נגאל על-ידי ישוע, והנצחיות מוחזרת לעולם.  וכך מתחיל יוחנן את בשורתו (פרק א', 1): 'בראשית היה הדבר והדבר היה את האלהים והוא הדבר היה אלהים. הוא היה מראש את האלהים……… (14)והדבר לבש בשר וישכן בתוכנו ואת כבודו ראינו ככבוד בן יחיד לאביו מלא חסד ואמת……..(18) את האלהים לא ראה אדם מעולם והבן היחיד בחיק האב הוא הגיד תכונתו'.

      ובכן, יוחנן כמו פאולוס לפניו הבין שהפילוסופיה התנ"כית מבוססת על שפה יוצרת. הפרשנות של יוחנן שונה מזו של השליח פאולוס, הוא הופך את ה'דבר', שבפרק א' של ספר בראשית, ששם הוא  כלי בידי האלהים בבריאת העולם, לאלוהות, אלוהות בשר ודם, ישוע. שוב אף אחד לא שם לב לכך לפרשנות מוטעית זו שהכלי, ה'דבר', השפה, הפכה אצל יוחנן מאמצעי לאלוהות ריבונית. ברור שאף אחד לא שם לב לכך, שאם ה'דבר' הוא האלוהות, ישוע שהתגלם בבשר, אזי הכלי הוא ריבון ויכול לשנות סדרי עולם.

        הבאנו גם את הפסוק בו יוחנן אומר דבר תמוה שאת אלהים אף אחד לא ראה לכן היה צורך בהתגלמות ה'דבר' בישוע בשר ודם, שהחליף את האלוהות הנעלמת. האלוהות הנעלמת שאף אחד לא ראה אותה הוחלפה על-ידי הבן בשר ודם שהוא גם התגלמות ה'דבר', השפה היוצרת. האלוהות החדשה שכהתגלמות הדבר נעשתה ריבונית יכולה לשנות את סדרי העולם, שהאלוהות הנעלמת בראה.

       מענין לראות ששני השליחים האלו, פאולוס ויוחנן שהיו רב תרבותיים, עגנו את עצמם במשלים הלשוניים, נתנו להם פרשנות חדשה, בצורה כזו יצרו קוסמולוגיה חדשה שלפיה סדרי העולם הישן של האלוהות הנעלמת, הוחלפו בסדרים חדשים, נצחיים. לא עוד קיום מוגבל בעולם הנגלה בלבד, לא עוד צורך בהלכה מגבילה.

      שני שליחים אלו התעלמו לגמרי מדמותו של ישוע היהודי, אשר לא יכול היה לבטל את ההלכה, לכן אנו מוצאים בבשורת מתי פרק ה', בדרשה על ההר, שישוע מאמץ את ההלכה, ואומר שהוא רק בא להוסיף עליה. דברים אלו נמחקו אצל שני השליחים האלו. למרות התעלמות מהחוק היהודי של ישוע, שני השליחים השאירו את התנ"ך כמקור מקודש, שנתן כביכול ערבות לפרשנות המסולפת שלהם. כך הקוסמולוגיה עם ערבות התנ"ך קיבלה חיזוק גם ממושג ה'השגחה'. מושג שלא היה ידוע בעולם ההלניסטי.

      אנחנו רואים שהקוסמולוגיה הלשונית התנ"כית שהתבססה על בריאת העולם על-ידי האלוהות באמצעות כלי השפה, וכלי זה הוענק גם לאדם למען שיפור חייו בעולם נגלה בלבד, נדחתה על-ידי היהודים ההלניסטיים, הם גם התעלמו מההלכה. יוחנן נתן פרשנות מסולפת לאמצעי, השפה, בבריאת העולם, הכלי הפך לריבון. הכלי, השפה, ה'דבר' עבר על-ידי יוחנן טרנספורמציה, הוא לא שימש יותר להטבת חיי אדם בעולם הנגלה, הוא הפך לאלוהות שמטרתה היתה שינוי סדרי עולם. וכך אומר יוחנן בהמשך (פרק ג', 16): כי כן אהב אלהים את העולם עד אשר נתן בעדו את בנו את יחידו וכל המאמין בו לא יאבד כי בו ימצא חיי עולם. כי לא שלח אלהים את בנו אל העולם להרשיעו בהשפטו כי אם למען יושע בו העולם'.

      ובכן, לפי הקוסמולוגיה החדשה הזו, העולם התנ"כי הדינמי, שבו האדם בורא את עולמו לבקרים, הפך לעולם נצחי שאין בו שינויים  כיוון שהוא נצחי, אין בו גם צורך להבדיל בין טוב לרע, כיוון שהמשפט בו התבטל. השליחים האלו שביקשו שינוי סדרי עולם, למעשה יצרו 'אין', במקום קדושת החיים הם יצרו 'קדושת המוות'.       

     אנחנו יודעים מההיסטוריה שבנצרות הראשיתית רבים מהמאמינים הקריבו את עצמם על מזבח אמונתם. אבל הכנסיה הקאתולית ברוב תחכומה, ורצונה בחיים, הפכה את הקוסמולוגיה החדשה המוותית, לטכס המיסה. בצורה כזו שחררה את המאמינים מהצורך להקריב את עצמם על מזבח אמונתם. המאמינים בצורה ווירטואלית, על-ידי טכס המיסה הזדהו עם ישוע המוקרב, מתו יחד אתו, ויחד אתו קמו לתחיה וזכו לחיי עולם.

      השפה הנעלמת, הווירטואלית, מאפשרת לאדם לנכר את מאוויו, תסכוליו, בטכס, בצורה כזו לעבר קתרזיס, שחרור ממועקות, ולהמשיך לחיות את חייו הקיומיים בגבולות. הכנסיה הקאתולית ברוב תחכומה מסגרה את כל הקוסמולוגיה המוותית, הרי בנצח אין חיים, בצורה כזו היא אפשרה את קיום הדת החדשה.

     אפשר להתעמק בנושאים אלו בספרי: 'קוסמולוגיה ושפה', 'האדם בורא את עולמו', 'בראשית היה הדבר – האומנם?',  'התנ"ך כמשל', שהופיע זה עתה. 

 

 

 

 

 

 

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 106 -הקוסמולוגיה השומרית

האוניברסיטה הווירטואלית – שעור 106 – הקוסמולוגי השומרית

     למעשה היינו צריכים להתחיל עם הקוסמולוגיה השומרית, שמבחינה כרונולוגית קדמה לקוסמולוגיות אחרות, גם לקוסמולוגיה התנ"כית. שמחה נח קרמר, שעשה עבודה רבה בפיענוח לוחות בכתב יתדות, שהתגלו במעמקי האדמה על-ידי ארכיאולוגים, מכנה את ספרו, שתורגם גם לעברית, בשם: 'ההסטוריה מתחילה בשומר'. בכלל תולדות העם השומרי היא פלאית מכמות היצירה של עם זה בתחומים שונים, באופן מיוחד יש להזכיר את שכלול הכתב היתדי שלהם, שבלעדיו תרבות זו היתה נעלמת. רק במאה העשרים הגילויים של החרסים במעמקי האדמה על-ידי הארכיאולוגים, חרסים שעליהם נכתבו היצירות השומריות, פענוח הכתב שלהם, גילה את עולמם המופלא של עם זה.

      לפי הממצאים השומרים לא היו אוטוכנוניים בדרום מזופוטמה, הם באו בנדודיהם למקום זה, ששם כבר היתה תרבות לא כתובה שעליה הן הוסיפו את תגליותיהם. עלינו לציין כאן שהעובדה שהשומרים לא היו אוטוכטוניים, באו לדרום מזופוטמיה ממקום אחר אפשר להם הפשטה. עם היושב במקום רואה את הדברים כנצחיים, כאורגניים, בעוד שעם שיש לא כבר פרספקטיבה של דברים שונים, הוא תמיד יותר מופשט, חדשני בהמצאותיו.

     העברים כנראה הכירו את הירושה השומרית, על אברהם נאמר שהוא יצא מאור כשדים. בימיו של אברהם הממלכה או הממלכות, השומריות נכבשו על ידי הכשדים, אבל אלו אימצו את התרבות השומרית, את הכתב, את הדת שלהם, את המימצאים המדעיים שלהם. בכלל התרבות השומרית שמשה כיסוד לתרבויות המזופוטמיות המאוחרת, כמו את הכשדים, הבבלים, האשורים. השפה השומרית נעשתה שפה מקודשת של הדת השומרית, שאותה למדו העמים השונים שכבשו את ערי שומר. השפה השומרית כמו השפה הרומית בימי הבינים שמשה כשפת הדת.

       בלי ספק שהתרבות של העברים התאפשרה, כיוון שהם התבססו כבר על תרבויות עתיקות כמו זו השומרית, הבבלית, הכנענית והמצרית. לכן התרבות התנ"כית על הבסיס הזה יכלה ליצור את התרבות המופשטת ביותר, תרבות מבוססת על פילוסופית השפה.  

       לא נכנס על כל התרומות של התרבות השומרית לאנושות, נתרכז ביחסם לעולמות עליונים, ליחסם לתושבי עולמות עליונים אלו, לאלים שלהם. מבלי להבין את משמעות השפה, תפקידה ביצירת העולם, ביצירת העולם האנושי, השומרים בצורה אינטואיטיבית יצרו עולמות עליונים ואכסנו בהם את חוקי הקיום המאונשים. בצורה אינטואיטיבית השומרים הבינו שאין להם שליטה על חוקי הקיום, לכן אינשו אותם, שבו אותם והושיבו אותם בעולמות עליונים, במקדשים, למען שיוכלו לבוא בדברים אתם, לשחדם למען יתרצו לאדם.

      למרות שאלו היו הכוונות של השומרים ביוצרם את הקוסמולוגיה שלהם, הם מדברים על האלים כ'גוזרי גורלות', במשמעות שמה שהם קובעים בצורה דטרמיניסטית אין לשנות. כאן מתבקשת ההשואה לקוסמולוגיה היותר מאוחרת של העברים, שלפיה האלוהות יצאה מהיקום הדטמיניסטי האילם, שאותו בראה, מעונינת רק בעולמו הלשוני של האדם. בהמשך כורתת בריתות אתו, לא דטרמיניסטית, מוכנה להעניק השגחה לאלו הממלאים את עקרונות הקיום בעולם הלשוני, כן הם משלימים עם חוקי הקיום, חוקים המאפשרים את הבריאה. למרות שהאלוהות בתנ"ך מעונינת ביותר בעולמו של האדם, שלמענו בראה את היקום, היא אינה מוותרת על כך שקיים יקום דטרמיניסטי, שהאדם מחוץ לעולמו הלשוני, נתון תחת חוקיו. כך האדם הוא בן תמותה, לא נצחי, אם הוא מקיים את עקרונות האלוהות הוא זוכה לאריכות ימים בעולם הנגלה, בעולם הלשוני. העקרונות האלוהיים תקפים רק בעולם הנגלה, אינם תקפים ביקום הדטרמיניסטי האילם.

       אצל השומרים אנו לא מוצאים הפרדה כזו בין העולם הלשוני של האדם, בעולם הנגלה, לבין היקום הדטרמיניסטי האילם. האלים השומריים מצטיירים להם כגוזרי גזרות דטרמיניסטיות, האלים מיצגים בעיקר את היקום הדטרמיניסטי, הם אינם מכירים בעולם הלשוני שהוא עולם בתוך היקום עם חוקים אחרים, חוקים שרירותיים, לא דטרמיניסטיים.

       בקינת האלה נינגל, אילת העיר אור, אנו יכולים לעמד על הקוסמולוגיה השומרית, השונה מהקוסמולוגיה התנ"כית. עלינו לציין שקינה זו של האלה נינגל היא יצירת מופת, מבחינה ספרותית עולה על הטראגדיות היווניות.

     אנו כאן מעונינים לראות איך מתבטאת הקוסמולוגיה השומרית בקינה מופלאה זו. וכך נשמעת קינתה של נינגל על חורבן עירה אור:

ביום ההוא, כאשר הסערה הלזו השחיתה כל,

כאשר אל מול פני הגבירה חרבה עירה,

ביום ההוא, כאשר הסערה הלזו מחתה כל,

כאשר גזרו כי חרוב תחרב עירי,

כאשר גזרו כי חרוב תחרב אור,

כאשר צוו כי יהרג עמה –

ביום ההוא, רחוק לא רחקתי אנכי מעירי,

זנוח לא זנחתי אנכי את ארצי.

אנכי, לפני אנו ירדה עיני מים,

אנכי,בכבודי, לפני אנלל הפלתי תחנה:

'אל תחרב עירי!' כה אמרתי להם,

'אל תחרב אור!' כה אמרתי להם,

'אל יאבד עמה!' כה אמרתי להם.

אנו לא שב מדברו,

אנלל לא השקיט לבבי לאמר: 'טוב הדבר, לו יהי!'

למועד השני, במפחרת במקום הנורא מכל המקומות,

כאשר ישבו האננה לחרץ משפטם,

כרעתי ברך, פרשתי כפים,

אנכי, לפני אנו ירדה עיני מים,

אנכי בכבודי לפני אנלל הפלתי תחנה:

'אל תחרב עירי!' כה אמרתי להם'

'אך תחרב אור!' כה אמרתי להם.

……

אנלל לא השקיט לבבי לאמר: 'טוב הדבר, לו יהי!'

כי חרוב תחרב עירי – כה צוו,

כי חרוב תחרב אור – כה צווי,

……

אנלל – מוצא שפתיו לא ישנה!'

    הגזרה של האלים על חורבן העיר אור, מזכירה נבואות זעם של נביאים על חורבן יהודה. אבל יש כאן הבדל מהותי. גזרות שנגזרו על יהודה נגזרו כיוון שהעברים חטאו, לא קיימו את עקרונות הברית אתם. כאן בקינת נינגל לא נאמר שאור חטאה לכן נגזרה עליה חורבן, הגזרה היא שרירותית. המשפט :'אנלל מוצא שפתיו לא ישנה' מצביע על ההבדל המהותי בין אלוהות זו לבין אלוהי ישראל. בכל נבואות הזעם של הנביאים תמיד יש נחמה בסוף, העם שחטא קיבל את עונשו, בהמשך הוא ישתקם. שוב, בקינה זו של נינגל אין 'נחמה', אין הבטחה של השתקמות. האלים באספתם, במפחרת, שלהם החליטו בצורה דטרמיניסטית, ללא אפשרות של שינוי. 

      הקינות השומריות מזכירות את הטראגדיות היווניות ששם הגורל גוזר גזרות, ואין תקומה לגיבור. יש אמנם הבדל בין המוירה היוונית, שהיא גוזרת גזרות בצורה שרירותית, כאן בקינת נינגל האלים גוזרים גזרות באספות שלהם, אבל הגזרות הן שרירותיות, באותה מידה כמו גזרותיה של מוירה. אין כאן הצדקה לגזרה, לא נאמר שאור הפרה את תנאי הברית שלה עם האלים. כמו במקרה של מוירה היוונית שהיא התגלמות חוקי הקיום הדטרמיניסטיים, כך גם במקרה האלים השומריים הם מיצגים את חוקי הקיום הדטרמיניסטיים.

      כפי שציינו בהבדל מקוסמולוגית התנ"ך שבה האלוהות משאירה מאחוריה את היקום הדטרמיניסטי האילם, נעשית חלק מעולמו הלשוני של האדם. כאן לפי הקוסמולוגיה השומרית אין הפרדה כזו בין העולם הלשוני, עולם בתוך היקום הדטרמיניסטי האילם, לבין העולם האנושי הלשוני שהאלוהות מתפקדת בה כ'השגחה', נוהגת לפי כללי השפה.

      אנחנו עכשיו יכולים להבין שאברהם שיצא מאור כשדים מרד בהשקפת עולמה, החל ביצירת עולם מופשט, עולם לשוני בתוך היקום הדטרמיניסטי האילם. כך במקרה חורבן סדום אברהם יכול היה להידבר עם האלוהות, לבקש ממנה לשנות את גזרת חורבן עיר זו, אם אנשיה יחזרו בתשובה.

 

 

 

 

האוניברסיטה הווירטואלית – שעור 106 – הקוסמולוגי השומרית

     למעשה היינו צריכים להתחיל עם הקוסמולוגיה השומרית, שמבחינה כרונולוגית קדמה לקוסמולוגיות אחרות, גם לקוסמולוגיה התנ"כית. שמחה נח קרמר, שעשה עבודה רבה בפיענוח לוחות בכתב יתדות, שהתגלו במעמקי האדמה על-ידי ארכיאולוגים, מכנה את ספרו, שתורגם גם לעברית, בשם: 'ההסטוריה מתחילה בשומר'. בכלל תולדות העם השומרי היא פלאית מכמות היצירה של עם זה בתחומים שונים, באופן מיוחד יש להזכיר את שכלול הכתב היתדי שלהם, שבלעדיו תרבות זו היתה נעלמת. רק במאה העשרים הגילויים של החרסים במעמקי האדמה על-ידי הארכיאולוגים, חרסים שעליהם נכתבו היצירות השומריות, פענוח הכתב שלהם, גילה את עולמם המופלא של עם זה.

      לפי הממצאים השומרים לא היו אוטוכנוניים בדרום מזופוטמה, הם באו בנדודיהם למקום זה, ששם כבר היתה תרבות לא כתובה שעליה הן הוסיפו את תגליותיהם. עלינו לציין כאן שהעובדה שהשומרים לא היו אוטוכטוניים, באו לדרום מזופוטמיה ממקום אחר אפשר להם הפשטה. עם היושב במקום רואה את הדברים כנצחיים, כאורגניים, בעוד שעם שיש לא כבר פרספקטיבה של דברים שונים, הוא תמיד יותר מופשט, חדשני בהמצאותיו.

     העברים כנראה הכירו את הירושה השומרית, על אברהם נאמר שהוא יצא מאור כשדים. בימיו של אברהם הממלכה או הממלכות, השומריות נכבשו על ידי הכשדים, אבל אלו אימצו את התרבות השומרית, את הכתב, את הדת שלהם, את המימצאים המדעיים שלהם. בכלל התרבות השומרית שמשה כיסוד לתרבויות המזופוטמיות המאוחרת, כמו את הכשדים, הבבלים, האשורים. השפה השומרית נעשתה שפה מקודשת של הדת השומרית, שאותה למדו העמים השונים שכבשו את ערי שומר. השפה השומרית כמו השפה הרומית בימי הבינים שמשה כשפת הדת.

       בלי ספק שהתרבות של העברים התאפשרה, כיוון שהם התבססו כבר על תרבויות עתיקות כמו זו השומרית, הבבלית, הכנענית והמצרית. לכן התרבות התנ"כית על הבסיס הזה יכלה ליצור את התרבות המופשטת ביותר, תרבות מבוססת על פילוסופית השפה.  

       לא נכנס על כל התרומות של התרבות השומרית לאנושות, נתרכז ביחסם לעולמות עליונים, ליחסם לתושבי עולמות עליונים אלו, לאלים שלהם. מבלי להבין את משמעות השפה, תפקידה ביצירת העולם, ביצירת העולם האנושי, השומרים בצורה אינטואיטיבית יצרו עולמות עליונים ואכסנו בהם את חוקי הקיום המאונשים. בצורה אינטואיטיבית השומרים הבינו שאין להם שליטה על חוקי הקיום, לכן אינשו אותם, שבו אותם והושיבו אותם בעולמות עליונים, במקדשים, למען שיוכלו לבוא בדברים אתם, לשחדם למען יתרצו לאדם.

      למרות שאלו היו הכוונות של השומרים ביוצרם את הקוסמולוגיה שלהם, הם מדברים על האלים כ'גוזרי גורלות', במשמעות שמה שהם קובעים בצורה דטרמיניסטית אין לשנות. כאן מתבקשת ההשואה לקוסמולוגיה היותר מאוחרת של העברים, שלפיה האלוהות יצאה מהיקום הדטמיניסטי האילם, שאותו בראה, מעונינת רק בעולמו הלשוני של האדם. בהמשך כורתת בריתות אתו, לא דטרמיניסטית, מוכנה להעניק השגחה לאלו הממלאים את עקרונות הקיום בעולם הלשוני, כן הם משלימים עם חוקי הקיום, חוקים המאפשרים את הבריאה. למרות שהאלוהות בתנ"ך מעונינת ביותר בעולמו של האדם, שלמענו בראה את היקום, היא אינה מוותרת על כך שקיים יקום דטרמיניסטי, שהאדם מחוץ לעולמו הלשוני, נתון תחת חוקיו. כך האדם הוא בן תמותה, לא נצחי, אם הוא מקיים את עקרונות האלוהות הוא זוכה לאריכות ימים בעולם הנגלה, בעולם הלשוני. העקרונות האלוהיים תקפים רק בעולם הנגלה, אינם תקפים ביקום הדטרמיניסטי האילם.

       אצל השומרים אנו לא מוצאים הפרדה כזו בין העולם הלשוני של האדם, בעולם הנגלה, לבין היקום הדטרמיניסטי האילם. האלים השומריים מצטיירים להם כגוזרי גזרות דטרמיניסטיות, האלים מיצגים בעיקר את היקום הדטרמיניסטי, הם אינם מכירים בעולם הלשוני שהוא עולם בתוך היקום עם חוקים אחרים, חוקים שרירותיים, לא דטרמיניסטיים.

       בקינת האלה נינגל, אילת העיר אור, אנו יכולים לעמד על הקוסמולוגיה השומרית, השונה מהקוסמולוגיה התנ"כית. עלינו לציין שקינה זו של האלה נינגל היא יצירת מופת, מבחינה ספרותית עולה על הטראגדיות היווניות.

     אנו כאן מעונינים לראות איך מתבטאת הקוסמולוגיה השומרית בקינה מופלאה זו. וכך נשמעת קינתה של נינגל על חורבן עירה אור:

ביום ההוא, כאשר הסערה הלזו השחיתה כל,

כאשר אל מול פני הגבירה חרבה עירה,

ביום ההוא, כאשר הסערה הלזו מחתה כל,

כאשר גזרו כי חרוב תחרב עירי,

כאשר גזרו כי חרוב תחרב אור,

כאשר צוו כי יהרג עמה –

ביום ההוא, רחוק לא רחקתי אנכי מעירי,

זנוח לא זנחתי אנכי את ארצי.

אנכי, לפני אנו ירדה עיני מים,

אנכי,בכבודי, לפני אנלל הפלתי תחנה:

'אל תחרב עירי!' כה אמרתי להם,

'אל תחרב אור!' כה אמרתי להם,

'אל יאבד עמה!' כה אמרתי להם.

אנו לא שב מדברו,

אנלל לא השקיט לבבי לאמר: 'טוב הדבר, לו יהי!'

למועד השני, במפחרת במקום הנורא מכל המקומות,

כאשר ישבו האננה לחרץ משפטם,

כרעתי ברך, פרשתי כפים,

אנכי, לפני אנו ירדה עיני מים,

אנכי בכבודי לפני אנלל הפלתי תחנה:

'אל תחרב עירי!' כה אמרתי להם'

'אך תחרב אור!' כה אמרתי להם.

……

אנלל לא השקיט לבבי לאמר: 'טוב הדבר, לו יהי!'

כי חרוב תחרב עירי – כה צוו,

כי חרוב תחרב אור – כה צווי,

……

אנלל – מוצא שפתיו לא ישנה!'

    הגזרה של האלים על חורבן העיר אור, מזכירה נבואות זעם של נביאים על חורבן יהודה. אבל יש כאן הבדל מהותי. גזרות שנגזרו על יהודה נגזרו כיוון שהעברים חטאו, לא קיימו את עקרונות הברית אתם. כאן בקינת נינגל לא נאמר שאור חטאה לכן נגזרה עליה חורבן, הגזרה היא שרירותית. המשפט :'אנלל מוצא שפתיו לא ישנה' מצביע על ההבדל המהותי בין אלוהות זו לבין אלוהי ישראל. בכל נבואות הזעם של הנביאים תמיד יש נחמה בסוף, העם שחטא קיבל את עונשו, בהמשך הוא ישתקם. שוב, בקינה זו של נינגל אין 'נחמה', אין הבטחה של השתקמות. האלים באספתם, במפחרת, שלהם החליטו בצורה דטרמיניסטית, ללא אפשרות של שינוי. 

      הקינות השומריות מזכירות את הטראגדיות היווניות ששם הגורל גוזר גזרות, ואין תקומה לגיבור. יש אמנם הבדל בין המוירה היוונית, שהיא גוזרת גזרות בצורה שרירותית, כאן בקינת נינגל האלים גוזרים גזרות באספות שלהם, אבל הגזרות הן שרירותיות, באותה מידה כמו גזרותיה של מוירה. אין כאן הצדקה לגזרה, לא נאמר שאור הפרה את תנאי הברית שלה עם האלים. כמו במקרה של מוירה היוונית שהיא התגלמות חוקי הקיום הדטרמיניסטיים, כך גם במקרה האלים השומריים הם מיצגים את חוקי הקיום הדטרמיניסטיים.

      כפי שציינו בהבדל מקוסמולוגית התנ"ך שבה האלוהות משאירה מאחוריה את היקום הדטרמיניסטי האילם, נעשית חלק מעולמו הלשוני של האדם. כאן לפי הקוסמולוגיה השומרית אין הפרדה כזו בין העולם הלשוני, עולם בתוך היקום הדטרמיניסטי האילם, לבין העולם האנושי הלשוני שהאלוהות מתפקדת בה כ'השגחה', נוהגת לפי כללי השפה.

      אנחנו עכשיו יכולים להבין שאברהם שיצא מאור כשדים מרד בהשקפת עולמה, החל ביצירת עולם מופשט, עולם לשוני בתוך היקום הדטרמיניסטי האילם. כך במקרה חורבן סדום אברהם יכול היה להידבר עם האלוהות, לבקש ממנה לשנות את גזרת חורבן עיר זו, אם אנשיה יחזרו בתשובה.

 

 

 

 

האוניברסיטה הווירטואלית – שעור 105 – הקוסמולוגיה התנ"כית הלשונית

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 105 – קוסמולוגיה תנ"כית לשונית

     ראינו שהמח הקוסם באמצעות כלי השפה  יוצר עולם בתוך עולם,  כיוון שלשפה אין משמעות מחוץ לקהילה האנושית, ליצירות הלשוניות אין משמעות מחוץ להן. הקהלה מאפשרת את גשום היכולת הלשונית של האדם, כיוון שהשפה היא יצירה קהילתית, נוסף לכך הקהילה גם ערבה לקיום היצירה הלשונית שהיא ישות נעלמת, רפאית. אבל האדם לא מסתפק בקהילה הלשונית הערבה לרכש הלשוני, הוא רוצה גם שליטה על חוקי הקיום שלא נעתרים לו. לשם כך האדם הלשוני מאניש את חוקי הקיום, מושיב אותם בעולמות עליונים, מנסה לבוא אתם בדברים, מנסה לשחד אותם על-ידי קורבנות  למען שיתרצו לו.

        ברור שהאדם יוצר את העולמות העליונים באמצעות כלי השפה, באמצעות יצירה ספרותית, קוסמולוגיה. היצירות האלו שונות מתרבות לתרבות, הן כבר פרי התבוננות במהלך הקיום בכלל, ובפרט הקיום האנושי. למרות שהעולם הלשוני הוא שרירותי, לא דטרמיניסטי, האדם מודע לכך שהוא תחת שליטה של חוקי הקיום הדטרמיניסטיים. לכן אליו שהוא מאכלס בהם את העולמות העליונים, הם גוזרי גזרות. נראה את זה כאשר נדון בקוסמולוגיה השומרית וקוסמולוגיות אחרות.

      מבחינה זו הקוסמולוגיה התנ"כית היא שונה, כיוון שהאלוהות בה כאילו יוצאת מהעולם הדטרמיניסטי, משאירה אותו מאחוריה כאילו אין לה בו ענין, והיא באה בדברים עם יצירתה, האדם שאותו בראה בדמותו. האלוהות בקוסמולוגיה התנ"כית היא כאילו חלק מהעולם הלשוני, באה בדברים עם הישות, האדם שנברא על-ידה בדמותה, נוהגת אתו לפי חוקי השפה השרירותיים, לא לפי חוקים דטרמיניסטיים. אלוהות זו לא גוזרת גזרות אלא כורתת בריתות עם האדם, מוכנה להעניש אותו, אבל מוכנה גם לחזור בה אם הוא ממלא את תנאי הברית.

      הקוסמולוגיה התנ"כית הלשונית מתחילה בפרק א' של ספר בראשית, בו האלוהות בוראת העולם, כאילו מכינה את התנאים בו להופעתו של האדם. בפרק הבריאה עדיין לא מסופר איך האלוהות תנהג באדם בהמשך. אפשר לראות כחלק מהקוסמולוגיה התנ"כית את כל ההתגלויות של האלוהות לגיבורי התנ"ך מאברהם ועד משה. אבל אנו נצטמצם בעקרונות וחוקים שאלוהות זו מציבה לאדם, למען יהיה שתוף פעולה בינה לבין האדם, בינה לבין הקבוצה שהיא בחרה למטרה זו.

      עשרת הדברות מכילות את התנאים שהאלוהות מציבה לקבוצה שהיא בחרה בו, העברים, למען גשום הברית. העקרונות במשל עשרת הדברות הן בשביל האדם הלשוני, אלו לא עקרונות היקום. האלוהות בעשרת הדברות לא מבטיחה לאדם חיי נצח, השכר לקיום החוקים הוא אריכות ימים בעולם הנגלה. חשוב לציין את העובדה הזו, למען נבין בהמשך במה הקוסמולוגיה הנוצרית נבדלה מהקוסמולוגיה התנ"כית.

      אם הדגשנו שעקרונות אלו במשל עשרת הדברות שונות ממה שהקוסמולוגיה הנוצרית הבטיחה, עלינו לציין את העובדה שקוסמולוגיה זו שונה גם מקוסמולוגיות האחרות בכך, שהן לא הבדילו בין העולם האנושי הלשוני, לבין העולם היקומי עם חוקיו הדטרמיניסטיים. לכן בהבדל מהאלוהות התנ"כית שהיא חלק מהעולם הלשוני האנושי, היא לא גוזרת גזרות שרירותיות על האדם המקיים את עקרונות הברית, המסתפק בקיום בעולם נגלה בלבד. אלים בקוסמולוגיות אחרות גוזרים גזרות ולא חוזרים בהם, גם אם האדם משנה את דרכו. לפי עקרונות הקוסמולוגיה התנ"כית, התאפשרו תמיד נבואות נחמה, התאפשרו תמיד תקומות חדשות, לפחות לקהילה העברית. לא כך לפי קוסמולוגיות אחרות.                

     הקוסמולוגיה התנ"כית היא פרי אותם מוחות קוסמים שהגיעו למסקנותיהם מתוך הסתכלות בעולמם של בני אדם במשך הדורות, היווכחותם שהם שולטים בכלי נעלם, שפה, שבאמצעותה הם יוצרים את עולמם. אישים אלו עדיין לא ידעו על המח, האבר שהוא מרכז החשיבה, שפטו את הדברים מהשפה, היצירה של אבר זה. הם הגיעו למסקנה  שעולם לשוני זה הוא ווירטואלי, שברירי, זקוק לערבים, לערב עליון, שיבטיח שעולם זה שהם יוצרים הוא לא חזיון שוא נמוג. כך נוצרה הקוסמולוגיה התנ"כית לפיה ישות עליונה בראה את העולם באמצעות אותו כלי שהיא העניקה לאדם.      

      הקוסמולוגיה התנ"כית היא היצירה הקסומה ביותר של המח הקוסם, שמחברי המשלים הפילוסופיים, הלשוניים, הסיקו באינטואיציה, מהיצירה שלו, השפה. הם יצרו את העולם העליון לפי חוקי השפה. האלוהות היא חלק מהעולם הלשוני, גם אם היא חלק מהיקום שאותו בראה, ואין לה ענין בו. אלוהות זו שהיא חלק מהעולם הלשוני האנושי,  ערבה גם ליצירותיו של הישות שאותה בראה, גם לעולמו שהוא יצר בתוך היקום. רק מחברי המשלים הפילוסופיים הלשוניים של התנ"ך יכלו ליצור קוסמולוגיה קסומה כזו, הנותנת משמעות לקיום האנושי, המקדשת את קיום האדם.  

     בעל המשל הקוסמולוגי הזה, של עשרת הדברות, מנסה להזהיר את האדם מלהשתמש במאגיה, בשם האלוהות למטרה זו, למען לגבר על חוקי הקיום (הדבר השלישי מתוך עשרת הדברות). הבריאה נועדה לשמירת קדושת החיים, והיכולת ליצור נועדה לשפר את הקיום המקודש הזה. כל המסרים שאנו מוצאים במשל 'עץ הדעת' ממומשים בקוסמולוגיה זו. אל לו לאדם לרצות להיות ריבון בשימוש נלוז במאגיה, באמצעות שם האלוהות, היצירה צריכה כולה להיות מסביב לקדושת חיים, למטרה זו עולמו של האדם נועד.

      הקוסמולוגיה במשל עשרת הדברות, שהתחברה על-ידי יוצר הקוסמולוגיה במשל הבריאה, מלמדת שהעולם הנגלה שנברא בשמחה, הוא העולם היחידי, אין עולם חלופי. המקיים את חוקי הקיום המוכתבים לאדם, זוכה רק לאריכות ימים, בעולם הנגלה.   

      הקוסמולוגיה במשלים הפילוסופיים הלשוניים של התנ"ך שונה לגמרי מקוסמולוגיות אחרות, בכך שכאן בקוסמולוגיה תנ"כית  האדם הוא נזר הבריאה, העולם נברא למענו, הוא בעל יכולת יצירה, בכך הוא דומה לאלהות, מחוץ לעובדה שאינו  נצחי כמוהו. אבל למען למלא את היעוד שקוסמולוגיה זו יעדה לאדם, הוא צריך להשמע לחוקי הקיום, להכיר בגבולות, כיוון שהבריאה כולה מתקיימת רק בשמירה על גבולות.

      לאדם, נזר הבריאה לא רק שניתן לו כלי יצירה, השפה, האינפורמציה, שהיא גם בסיס הבריאה, הוא רשאי להשתמש בכלי זה ליצור את עולמו, בשיפור תנאי חייו. אגרסיה, רצח, ושימוש במאגיה כוחנית נאסר בקוסמולוגיה זו. הרי האלוהות בראה עולם בשמחה למען האדם, בדרכי שלום.

      האלוהות מעניקה את השגחתה ואת העדפתה לאלו המקיימים את חוקי הקיום, אלו נעשים נבחריה, כיוון שהם  מקימים את מטרת הבריאה. אלוהות זו אינה זקוקה לקורבנות, לה שליחים, הנביאים המזכירים לנבחרים את מטרת הבריאה. אלוהות זו מתגלית לא רק למשה בסנה הבוער וגם בהמשך, היא מתגלית גם לנביאים, שהם דובריה.

      למען ניווכח בהוד קוסמולוגיה זו נביא את התגלות האלוהות לנושאי דברה, הנביא ישעיהו: (ישעיהו פרק ו' 1) 'בשנת מות המלך עזיהו ואראה את אדני ישב על כסא רם ונשא ושוליו מלאים את ההיכל. שרפים עמדים ממעל לו שש כנפים שש כנפים לאחד בשתים יכסה פניו ובשתים יכסה רגליו ובשתים יעופף. וקרא זה אל זה ואמר קדוש קדוש קדוש יהוה צבאות מלא כל הארץ כבודו. וינעו אמות הספים מקול הקורא והבית ימלא עשן. ואמר אוי לי כי נדמיתי כי איש טמא שפתים אנכי ובתוך עם טמא שפתים אנכי ישב כי את המלך יהוה צבאות ראו עיני. ויעף אלי אחד מן השרפים ובידו רצפה במלקחים לקח מעל המזבח. ויגע על פי ויאמר הנה נגע זה על שפתיך וסר עונך וחטאתך תכפר. ואשמע את קול אדני אמר את מי אשלח ומי ילך לנו ואמר הנני שלחני. ויאמר לך ואמרת לעם הזה שמעו שמוע ואל תבינו וראו ראו ואל תדעו. השמן לב העם הזה ואוזניו הכבד ועיניו השע פן יראה בעינו ובאזני ישמע ולבבו יבין ושב ורפא לו. ואמר עד מתי אדני ויאמר עד אשר אם שאו ערים מאין יושב ובתים מאין אדם והאדמה תשאה שממה. ורחק יהוה את האדם ורבה העזובה בקרב הארץ. ועוד בה עשיריה ושבה והיתה לבער כאלה וכאלון אשר בשלכת מצבת בם זרע קדש מצבתה.'

     מחזון זה של ישעיהו אנו לומדים שהשגחה ניתנת לעם הנבחר רק אם הוא ממלא את חוקי הקיום, ואם לאו, ההשגחה מוסרת ממנו. סוף החזון מצביע שאחרי העונש הנורא, השארית תפרח מחדש.                                                                                                            מחזון זה אנו עדים להוד ההשגחה, השופטת את נבחריה בחומרה. אלו צריכים למלא את יעוד הבריאה, שמירה על חוקי הקיום. הערבות ניתנת לעולם הלשוני השברירי, אם הנבחרים  עומדים בתנאי הברית בינם לבין האלוהות.

      לאדם הלשוני ערבות הקהילה להיות עולמו הרפאי תקף, לא מספיק, הוא זקוק לערב עליון שאתו הוא כורת ברית. אנו נראה בהמשך שאפילו הפילוסוף דקרט טען שהוא בטוח במה שהוא רואה, כיוון שאלוהות מיטיבה ערבה לכך. דקרט לא הסתפק בערבות בני מינו.

    

                                                                    

 

 

 

 

 

 

 

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 105 – קוסמולוגיה תנ"כית לשונית

     ראינו שהמח הקוסם באמצעות כלי השפה  יוצר עולם בתוך עולם,  כיוון שלשפה אין משמעות מחוץ לקהילה האנושית, ליצירות הלשוניות אין משמעות מחוץ להן. הקהלה מאפשרת את גשום היכולת הלשונית של האדם, כיוון שהשפה היא יצירה קהילתית, נוסף לכך הקהילה גם ערבה לקיום היצירה הלשונית שהיא ישות נעלמת, רפאית. אבל האדם לא מסתפק בקהילה הלשונית הערבה לרכש הלשוני, הוא רוצה גם שליטה על חוקי הקיום שלא נעתרים לו. לשם כך האדם הלשוני מאניש את חוקי הקיום, מושיב אותם בעולמות עליונים, מנסה לבוא אתם בדברים, מנסה לשחד אותם על-ידי קורבנות  למען שיתרצו לו.

        ברור שהאדם יוצר את העולמות העליונים באמצעות כלי השפה, באמצעות יצירה ספרותית, קוסמולוגיה. היצירות האלו שונות מתרבות לתרבות, הן כבר פרי התבוננות במהלך הקיום בכלל, ובפרט הקיום האנושי. למרות שהעולם הלשוני הוא שרירותי, לא דטרמיניסטי, האדם מודע לכך שהוא תחת שליטה של חוקי הקיום הדטרמיניסטיים. לכן אליו שהוא מאכלס בהם את העולמות העליונים, הם גוזרי גזרות. נראה את זה כאשר נדון בקוסמולוגיה השומרית וקוסמולוגיות אחרות.

      מבחינה זו הקוסמולוגיה התנ"כית היא שונה, כיוון שהאלוהות בה כאילו יוצאת מהעולם הדטרמיניסטי, משאירה אותו מאחוריה כאילו אין לה בו ענין, והיא באה בדברים עם יצירתה, האדם שאותו בראה בדמותו. האלוהות בקוסמולוגיה התנ"כית היא כאילו חלק מהעולם הלשוני, באה בדברים עם הישות, האדם שנברא על-ידה בדמותה, נוהגת אתו לפי חוקי השפה השרירותיים, לא לפי חוקים דטרמיניסטיים. אלוהות זו לא גוזרת גזרות אלא כורתת בריתות עם האדם, מוכנה להעניש אותו, אבל מוכנה גם לחזור בה אם הוא ממלא את תנאי הברית.

      הקוסמולוגיה התנ"כית הלשונית מתחילה בפרק א' של ספר בראשית, בו האלוהות בוראת העולם, כאילו מכינה את התנאים בו להופעתו של האדם. בפרק הבריאה עדיין לא מסופר איך האלוהות תנהג באדם בהמשך. אפשר לראות כחלק מהקוסמולוגיה התנ"כית את כל ההתגלויות של האלוהות לגיבורי התנ"ך מאברהם ועד משה. אבל אנו נצטמצם בעקרונות וחוקים שאלוהות זו מציבה לאדם, למען יהיה שתוף פעולה בינה לבין האדם, בינה לבין הקבוצה שהיא בחרה למטרה זו.

      עשרת הדברות מכילות את התנאים שהאלוהות מציבה לקבוצה שהיא בחרה בו, העברים, למען גשום הברית. העקרונות במשל עשרת הדברות הן בשביל האדם הלשוני, אלו לא עקרונות היקום. האלוהות בעשרת הדברות לא מבטיחה לאדם חיי נצח, השכר לקיום החוקים הוא אריכות ימים בעולם הנגלה. חשוב לציין את העובדה הזו, למען נבין בהמשך במה הקוסמולוגיה הנוצרית נבדלה מהקוסמולוגיה התנ"כית.

      אם הדגשנו שעקרונות אלו במשל עשרת הדברות שונות ממה שהקוסמולוגיה הנוצרית הבטיחה, עלינו לציין את העובדה שקוסמולוגיה זו שונה גם מקוסמולוגיות האחרות בכך, שהן לא הבדילו בין העולם האנושי הלשוני, לבין העולם היקומי עם חוקיו הדטרמיניסטיים. לכן בהבדל מהאלוהות התנ"כית שהיא חלק מהעולם הלשוני האנושי, היא לא גוזרת גזרות שרירותיות על האדם המקיים את עקרונות הברית, המסתפק בקיום בעולם נגלה בלבד. אלים בקוסמולוגיות אחרות גוזרים גזרות ולא חוזרים בהם, גם אם האדם משנה את דרכו. לפי עקרונות הקוסמולוגיה התנ"כית, התאפשרו תמיד נבואות נחמה, התאפשרו תמיד תקומות חדשות, לפחות לקהילה העברית. לא כך לפי קוסמולוגיות אחרות.                

     הקוסמולוגיה התנ"כית היא פרי אותם מוחות קוסמים שהגיעו למסקנותיהם מתוך הסתכלות בעולמם של בני אדם במשך הדורות, היווכחותם שהם שולטים בכלי נעלם, שפה, שבאמצעותה הם יוצרים את עולמם. אישים אלו עדיין לא ידעו על המח, האבר שהוא מרכז החשיבה, שפטו את הדברים מהשפה, היצירה של אבר זה. הם הגיעו למסקנה  שעולם לשוני זה הוא ווירטואלי, שברירי, זקוק לערבים, לערב עליון, שיבטיח שעולם זה שהם יוצרים הוא לא חזיון שוא נמוג. כך נוצרה הקוסמולוגיה התנ"כית לפיה ישות עליונה בראה את העולם באמצעות אותו כלי שהיא העניקה לאדם.      

      הקוסמולוגיה התנ"כית היא היצירה הקסומה ביותר של המח הקוסם, שמחברי המשלים הפילוסופיים, הלשוניים, הסיקו באינטואיציה, מהיצירה שלו, השפה. הם יצרו את העולם העליון לפי חוקי השפה. האלוהות היא חלק מהעולם הלשוני, גם אם היא חלק מהיקום שאותו בראה, ואין לה ענין בו. אלוהות זו שהיא חלק מהעולם הלשוני האנושי,  ערבה גם ליצירותיו של הישות שאותה בראה, גם לעולמו שהוא יצר בתוך היקום. רק מחברי המשלים הפילוסופיים הלשוניים של התנ"ך יכלו ליצור קוסמולוגיה קסומה כזו, הנותנת משמעות לקיום האנושי, המקדשת את קיום האדם.  

     בעל המשל הקוסמולוגי הזה, של עשרת הדברות, מנסה להזהיר את האדם מלהשתמש במאגיה, בשם האלוהות למטרה זו, למען לגבר על חוקי הקיום (הדבר השלישי מתוך עשרת הדברות). הבריאה נועדה לשמירת קדושת החיים, והיכולת ליצור נועדה לשפר את הקיום המקודש הזה. כל המסרים שאנו מוצאים במשל 'עץ הדעת' ממומשים בקוסמולוגיה זו. אל לו לאדם לרצות להיות ריבון בשימוש נלוז במאגיה, באמצעות שם האלוהות, היצירה צריכה כולה להיות מסביב לקדושת חיים, למטרה זו עולמו של האדם נועד.

      הקוסמולוגיה במשל עשרת הדברות, שהתחברה על-ידי יוצר הקוסמולוגיה במשל הבריאה, מלמדת שהעולם הנגלה שנברא בשמחה, הוא העולם היחידי, אין עולם חלופי. המקיים את חוקי הקיום המוכתבים לאדם, זוכה רק לאריכות ימים, בעולם הנגלה.   

      הקוסמולוגיה במשלים הפילוסופיים הלשוניים של התנ"ך שונה לגמרי מקוסמולוגיות אחרות, בכך שכאן בקוסמולוגיה תנ"כית  האדם הוא נזר הבריאה, העולם נברא למענו, הוא בעל יכולת יצירה, בכך הוא דומה לאלהות, מחוץ לעובדה שאינו  נצחי כמוהו. אבל למען למלא את היעוד שקוסמולוגיה זו יעדה לאדם, הוא צריך להשמע לחוקי הקיום, להכיר בגבולות, כיוון שהבריאה כולה מתקיימת רק בשמירה על גבולות.

      לאדם, נזר הבריאה לא רק שניתן לו כלי יצירה, השפה, האינפורמציה, שהיא גם בסיס הבריאה, הוא רשאי להשתמש בכלי זה ליצור את עולמו, בשיפור תנאי חייו. אגרסיה, רצח, ושימוש במאגיה כוחנית נאסר בקוסמולוגיה זו. הרי האלוהות בראה עולם בשמחה למען האדם, בדרכי שלום.

      האלוהות מעניקה את השגחתה ואת העדפתה לאלו המקיימים את חוקי הקיום, אלו נעשים נבחריה, כיוון שהם  מקימים את מטרת הבריאה. אלוהות זו אינה זקוקה לקורבנות, לה שליחים, הנביאים המזכירים לנבחרים את מטרת הבריאה. אלוהות זו מתגלית לא רק למשה בסנה הבוער וגם בהמשך, היא מתגלית גם לנביאים, שהם דובריה.

      למען ניווכח בהוד קוסמולוגיה זו נביא את התגלות האלוהות לנושאי דברה, הנביא ישעיהו: (ישעיהו פרק ו' 1) 'בשנת מות המלך עזיהו ואראה את אדני ישב על כסא רם ונשא ושוליו מלאים את ההיכל. שרפים עמדים ממעל לו שש כנפים שש כנפים לאחד בשתים יכסה פניו ובשתים יכסה רגליו ובשתים יעופף. וקרא זה אל זה ואמר קדוש קדוש קדוש יהוה צבאות מלא כל הארץ כבודו. וינעו אמות הספים מקול הקורא והבית ימלא עשן. ואמר אוי לי כי נדמיתי כי איש טמא שפתים אנכי ובתוך עם טמא שפתים אנכי ישב כי את המלך יהוה צבאות ראו עיני. ויעף אלי אחד מן השרפים ובידו רצפה במלקחים לקח מעל המזבח. ויגע על פי ויאמר הנה נגע זה על שפתיך וסר עונך וחטאתך תכפר. ואשמע את קול אדני אמר את מי אשלח ומי ילך לנו ואמר הנני שלחני. ויאמר לך ואמרת לעם הזה שמעו שמוע ואל תבינו וראו ראו ואל תדעו. השמן לב העם הזה ואוזניו הכבד ועיניו השע פן יראה בעינו ובאזני ישמע ולבבו יבין ושב ורפא לו. ואמר עד מתי אדני ויאמר עד אשר אם שאו ערים מאין יושב ובתים מאין אדם והאדמה תשאה שממה. ורחק יהוה את האדם ורבה העזובה בקרב הארץ. ועוד בה עשיריה ושבה והיתה לבער כאלה וכאלון אשר בשלכת מצבת בם זרע קדש מצבתה.'

     מחזון זה של ישעיהו אנו לומדים שהשגחה ניתנת לעם הנבחר רק אם הוא ממלא את חוקי הקיום, ואם לאו, ההשגחה מוסרת ממנו. סוף החזון מצביע שאחרי העונש הנורא, השארית תפרח מחדש.                                                                                                            מחזון זה אנו עדים להוד ההשגחה, השופטת את נבחריה בחומרה. אלו צריכים למלא את יעוד הבריאה, שמירה על חוקי הקיום. הערבות ניתנת לעולם הלשוני השברירי, אם הנבחרים  עומדים בתנאי הברית בינם לבין האלוהות.

      לאדם הלשוני ערבות הקהילה להיות עולמו הרפאי תקף, לא מספיק, הוא זקוק לערב עליון שאתו הוא כורת ברית. אנו נראה בהמשך שאפילו הפילוסוף דקרט טען שהוא בטוח במה שהוא רואה, כיוון שאלוהות מיטיבה ערבה לכך. דקרט לא הסתפק בערבות בני מינו.