ארכיון חודשי: ינואר 2009

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 113 – עולמות אישיים

         אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 113 – עולמות אישיים

      דיברנו על עולמות שקהילות יוצרות לעצמן בתוך היקום, הן יוצרות עולמות לשוניים בתוך העולם הדטרמיניסטי האילם. אבל האדם אינו מסתפק תמיד בעולם הקהילתי, הוא יוצר לעצמו עולם פנימי משלו.

       לפני שנמשיך לדון על הצורך בעולם אישי, עלינו להקדים ולהגיד שקיימות דעות שונות לגבי העולם האישי הפנימי. למשל, נועם חומסקי חושב שהעולם הלשוני הפנימי קדם לעולם הלשוני החיצוני. ברצוני להביא את דבריו של יהודי רוסי חוקר לשונות, בשם:Lev Vygotsky                    

שנולד בשנת 1896 ומת צעיר בשנת 1934, רק לאחרונה בשנת 1986 תרגמו את ספרו לאנגלית, בשם: Thought and Language. וויגוטסקי טוען את ההפך ממה שאומר חומסקי, הוא טוען שהעולם הלשוני הפנימי שלנו הוא הפנמת עולם לשוני חיצוני.

       כל אדם מתבונן יכול להגיע למסקנה דומה לזו של וויגוטסקי, אנו מביאים רק את דבריו, כדי להזים את דבריו של חומסקי, אשר השתלט על מחקר השפה, כך שכל דבר שהוא אומר מתקבל. וויגוטסקי נחשב לעילוי בזמנו, רק קוצר חייו מנע מחקרים נוספים שלו.

       שוב עלינו להזכיר מה שכבר טענו, שחומסקי מושפע מהמחשבה הגרמנית, מהרדר, מליבניץ, מקאנט. ובכן לפי ליבניץ האדם הוא מונדה המכיל כבר את כל המידע. קאנט חשב בדומה לו, במינוח שונה. אם כל המידע הוא בתוכינו, גם העולם הלשוני הפנימי הוא כבר בתוכינו, כפי שטוען את זה חומסקי. אבל הגרמנים לא חדשו, הם רק נתנו ביטוי לנטיה ארכיטיפית אנושית, שהכל בתוכינו. הרי כבר אפלטון בספרו 'הרפובליקה', טוען שכל המידע שלנו נמצא כבר בנפש של האדם. מה שמציין הוגים אלו הרואים את המידע פנימי, שלהם או נטיות מיסטיות, או נטיות אורגניות.

      קשה לדעת עם וויגוטסקי היהודי היה מושפע מהמשלים הפילוסופיים התנ"כיים, שראו את השפה כרכש חיצוני. אבל גם אם הוא הגיע למסקנה זו לבדו, יש לייחס לו התבוננות ולא הבעת משאלות לב. הרי אלו שטוענים שהכל המידע הוא פנימי מביעים רצון לא להיות תלויים בזולתים, בקהילה, בגנזך הלשוני שלה, שהיחידים תורמים לו. חומסקי רואה גם את מקור השפה בגן לשוני, ביטוי להשקפתו האורגנית ההרדרית.

       חשוב היה להביא את שתי ההשקפות הקוטביות האלו, למען להבין את העולם הלשוני הפנימי של האדם. לפי השקפתינו הלשונית, יכולת זו נרכשת מבחוץ,  ממקור  האינפורמציה היקומית. כפי שכבר ציינו המח מקושר ליסודות ביקום ועושה להם טרנספורמציה. יכולת השפה לא שונה מיכולת הראיה, מיכולת השמיעה, האחרונים האלו הם תוצאה של קליטת המח יסודות מבחוץ, את הפוטונים, ההופכים במח לראיה, גלי הקול, ההופכים לשמיעה. כך גם השפה שהיא חלק מיסוד האינפורמציה שהמח הפך אותה לשפה.

      אבל גם את זה הדגשנו כבר, שהשפה היא קהילתית. יש צורך לפחות בשני אנשים שיסכימו ביניהם לתת סימול לקול מסוים, המבטא הסתכלות מסוימת. כך חוה ואדם הסולדים מגופם העירום, נותנים לתחושה זו סימול, מלה, 'בושה'. אבל למען ששפה תתפתח, יש צורך בקהילה. עובדה היא אם קהילה נכחדת, קהילה שלא המציאה את הכתב, השפה נכחדת אתה.

      מאחר שהשפה היא ישות נעלמת האדם יכול להפנים אותה וליצור לעצמו עולם פנימי. האדם נמצא במאבק מתמיד עם הזולתים, כן הוא נמצא במאבק עם חוקי הקיום, עם ההגבלות שהם מטילים עליו. האדם יכול ליצור לעצמו בעולם פנימי מקום ששם הוא מתגבר על כל המכשלות, שם הוא מתגבר על עלבונות, שם הוא יכול להכתיר את עצמו למלך, הוא יכול להיות אל.

      מאחר שגם זהות היא נזילה, אנו נתיחס לזה בהמשך, האדם יכול ליטול את זהותו של גיבור, את זהותה של אלוהות. להיות אדם-אל, היא משאלה שכיחה. ראינו שניטשה לפני התמוטטותו, בספרו Ecce Homo  ראה את עצמו גם כדיוניזוס, אל הטבע היווני, וגם כהצלוב, ישוע.

     להגיד שהאדם מפנים את העולם החיצוני אינו מדויק, יותר נכון להגיד שהאדם מפנים את השפה, מלים, ויוצר לעצמו עולם פנימי, שבו הוא יכול לשאל זהויות לפי רצונו. ידוע שחולי נפש רבים רואים את עצמם כ'נפוליאון', או גיבורים אחרים. ההבדל בין חולי נפש לאדם הרגיל, שחולי נפש כבר לא מסוגלים להסתיר את עולמם הפנימי, עולם האשליות שלהם. האדם של יום יום בונה לעצמו עולם פנימי לפי משאלותיו, אבל יודע שהוא לא צריך לגלות אותו לאחרים. עולם פנימי של האדם של יום יום נשאר מוסתר.

      ברור שאם לאדם מספיק אנרגיה, מספיק דחף הוא יכול לממש את עולמו הפנימי בעולם האנושי החיצוני. אבל לרוב האנשים אין אנרגיה מספיקה, אין דחף מספיק לממש את עולמם הפנימי, אבל עולם פנימי זה שהם יוצרים לעצמם הוא נחמה. בעולם פנימי אדם לא רק יכול לקחת זהויות של גיבורים רצויים, יכול לקחת זהות של אלים, אבל האדם גם יכול בעולמו הפנימי לנצח את אויביו, להתנקם במעליביו.

     לא בכדי, כפי שראינו, הוגים רבים טוענים שכל המידע שלהם הוא תוצר נפשם. בספרו של הסופר היפאני :Yukio Mishima  , בשם: Spring Snow , חבר של הגיבור קיוקי בשם הונדה אומר, כמה נעים זה לחשוב שהאדם יכול לכופף את חוקי העולם החיצון לפי משאלותיו הפנימיות. סופר יפני זה היה מושפע מבודהיזם, כן מהמחשבה ההודית. כך הוא מביא את דבריו של המחוקק ההודי Manu, שהאמין בגלגול נשמות. כמובן לפי אמונה זו האדם אינו צריך לשנות סדרי חברה, כיוון שאלו הן תוצאה של גלגול נשמות, גלגול הקובע סדרי חברה. ראינו שגם סוקראטס בדיאלוג פיידו הביא לפני תלמידיו לפני מותו אמונות על גלגול נשמות.

     האדם תמיד רוצה לברח מאחריות, ממאבקים עם אחרים, מהצורך לשנות סדרי חברה לפי קריטריון עיקרון הצדק. אבל גם כאשר הוא אינו רוצה למלא אחרי עיקרון זה, הוא לא מוותר עליו, כיוון שללא עיקרון הצדק האדם לא יכול לצפות לתמורה. לכן הוא יכול לקסום לעצמו עולמות פנימיים, לטעון שהדברים הם פרי גלגולי נשמות, או לחשוב כמו הגיבור בספרו של משימה שאפשר להתעלם מהמערכות החברתיות החיצוניות, אפשר בהתעלמות זו לכפות על העולם את המשאלות האישיות.

       האדם יוצר לעצמו עולמות פנימיים כאשר אין בכוחו לכפות את רצונו על החברה האנושית, על חוקי החברה האנושית. האדם אינו משלים עם אי צדק שנעשה לו. אנו רואים במקרה של סוקראטס שנידון למוות על-ידי בני עירו אתונה, הוא חשב שנעשה לו עוול, ואזי הוא המציא לעצמו לפי האמונה האורפית עולמות חלופיים, ששם צדק מתבצע לא על-ידי חברה אנושית, אלא על-ידי חוקים נעלמים, באמצעות גלגולי נשמה, ולא נאמר מי עומד מאחורי חוקים אלו הממונה על הצדק הזה. אם רק סוקראטס היה קוסם לעצמו אמונה בגלגולי נשמה ששם צדקתו תפוצה, אזי היינו חושבים שזו המצאה שלו. אבל אנו ראינו לעיל שסופר יפאני מביא חוקה של מחוקק בשם 'מנו', שאף היא מבוססת על אמונה בגלגול נשמה, והצדק המתבצע בצורה עצמאית, מבלי שנאמר מי ממונה על צדק זה.

      אנחנו יכולים לראות גם מיצירתו של דנטה המשורר האיטלקי, שיצר את היצירה הגדולה שלו 'הקומדיה האלהית', ששם כבר לפי אמונות נוצריות, קיים גן-עדן, קיים גיהנום, ששם כל אויביו מפירנצה עירו שהגלו אותו מעירו, נענשים.

      הדגם הזה שהאדם יוצר לעצמו של עולם פנימי, לעתים הוא מקבל ביטוי  בספרות, והוא חוזר בתרבויות שונות. האדם זקוק שאיזה גורם דטרמיניסטי שיפצה אותו על העוולות שנעשו לו, על העלבונות, הוא מוכרח להאמין ב'צדק', אחרת אין משמעות לחייו. אם ככה אחד הגורמים העיקריים לכך שהאדם יוצר לעצמו עולמות פנימיים הוא שהוא מצפה שצדק יעשה לו.

      אפילו אם אנו בודקים את התהוותם של העולמות הפנימיים של האדם מבחינה פסיכולוגית פשוטה, ברור שהם יצירות בשלבים מאוחרים של האדם, לא מולדים, כפי שחושב חומסקי ואחרים, אלו הם עולמות הנחוצים לאדם כדי לתקן את העולם הלא מושלם, כדי למצא נחמה, כדי להשיג צדק. הרי לילוד עדין לא יכולות להיות טענות נגד אי צדק.

      הרי אחד ממפעלות האדם המערבי בעיקר, הוא יצירת גן-עדן וגיהנום, שבהם צדק שלא הושלם בעולם הנגלה, מושלם בם.

       בלי ספק שהעולמות הפרטיים הפנימיים של האדם, נוצרים למטרות שונות מעולמות שקהילה יוצרת. גם עולמות שקהילות יוצרות, הסדרים החברתיים מבוססים בדרך כלל על צדק מסוים. אבל בעולמות האישיים, האדם רוצה לפצות את עצמו על עוולות חברתיות, עוולות קיומיות.

 

 

 

 

         אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 113 – עולמות אישיים

      דיברנו על עולמות שקהילות יוצרות לעצמן בתוך היקום, הן יוצרות עולמות לשוניים בתוך העולם הדטרמיניסטי האילם. אבל האדם אינו מסתפק תמיד בעולם הקהילתי, הוא יוצר לעצמו עולם פנימי משלו.

       לפני שנמשיך לדון על הצורך בעולם אישי, עלינו להקדים ולהגיד שקיימות דעות שונות לגבי העולם האישי הפנימי. למשל, נועם חומסקי חושב שהעולם הלשוני הפנימי קדם לעולם הלשוני החיצוני. ברצוני להביא את דבריו של יהודי רוסי חוקר לשונות, בשם:Lev Vygotsky                    

שנולד בשנת 1896 ומת צעיר בשנת 1934, רק לאחרונה בשנת 1986 תרגמו את ספרו לאנגלית, בשם: Thought and Language. וויגוטסקי טוען את ההפך ממה שאומר חומסקי, הוא טוען שהעולם הלשוני הפנימי שלנו הוא הפנמת עולם לשוני חיצוני.

       כל אדם מתבונן יכול להגיע למסקנה דומה לזו של וויגוטסקי, אנו מביאים רק את דבריו, כדי להזים את דבריו של חומסקי, אשר השתלט על מחקר השפה, כך שכל דבר שהוא אומר מתקבל. וויגוטסקי נחשב לעילוי בזמנו, רק קוצר חייו מנע מחקרים נוספים שלו.

       שוב עלינו להזכיר מה שכבר טענו, שחומסקי מושפע מהמחשבה הגרמנית, מהרדר, מליבניץ, מקאנט. ובכן לפי ליבניץ האדם הוא מונדה המכיל כבר את כל המידע. קאנט חשב בדומה לו, במינוח שונה. אם כל המידע הוא בתוכינו, גם העולם הלשוני הפנימי הוא כבר בתוכינו, כפי שטוען את זה חומסקי. אבל הגרמנים לא חדשו, הם רק נתנו ביטוי לנטיה ארכיטיפית אנושית, שהכל בתוכינו. הרי כבר אפלטון בספרו 'הרפובליקה', טוען שכל המידע שלנו נמצא כבר בנפש של האדם. מה שמציין הוגים אלו הרואים את המידע פנימי, שלהם או נטיות מיסטיות, או נטיות אורגניות.

      קשה לדעת עם וויגוטסקי היהודי היה מושפע מהמשלים הפילוסופיים התנ"כיים, שראו את השפה כרכש חיצוני. אבל גם אם הוא הגיע למסקנה זו לבדו, יש לייחס לו התבוננות ולא הבעת משאלות לב. הרי אלו שטוענים שהכל המידע הוא פנימי מביעים רצון לא להיות תלויים בזולתים, בקהילה, בגנזך הלשוני שלה, שהיחידים תורמים לו. חומסקי רואה גם את מקור השפה בגן לשוני, ביטוי להשקפתו האורגנית ההרדרית.

       חשוב היה להביא את שתי ההשקפות הקוטביות האלו, למען להבין את העולם הלשוני הפנימי של האדם. לפי השקפתינו הלשונית, יכולת זו נרכשת מבחוץ,  ממקור  האינפורמציה היקומית. כפי שכבר ציינו המח מקושר ליסודות ביקום ועושה להם טרנספורמציה. יכולת השפה לא שונה מיכולת הראיה, מיכולת השמיעה, האחרונים האלו הם תוצאה של קליטת המח יסודות מבחוץ, את הפוטונים, ההופכים במח לראיה, גלי הקול, ההופכים לשמיעה. כך גם השפה שהיא חלק מיסוד האינפורמציה שהמח הפך אותה לשפה.

      אבל גם את זה הדגשנו כבר, שהשפה היא קהילתית. יש צורך לפחות בשני אנשים שיסכימו ביניהם לתת סימול לקול מסוים, המבטא הסתכלות מסוימת. כך חוה ואדם הסולדים מגופם העירום, נותנים לתחושה זו סימול, מלה, 'בושה'. אבל למען ששפה תתפתח, יש צורך בקהילה. עובדה היא אם קהילה נכחדת, קהילה שלא המציאה את הכתב, השפה נכחדת אתה.

      מאחר שהשפה היא ישות נעלמת האדם יכול להפנים אותה וליצור לעצמו עולם פנימי. האדם נמצא במאבק מתמיד עם הזולתים, כן הוא נמצא במאבק עם חוקי הקיום, עם ההגבלות שהם מטילים עליו. האדם יכול ליצור לעצמו בעולם פנימי מקום ששם הוא מתגבר על כל המכשלות, שם הוא מתגבר על עלבונות, שם הוא יכול להכתיר את עצמו למלך, הוא יכול להיות אל.

      מאחר שגם זהות היא נזילה, אנו נתיחס לזה בהמשך, האדם יכול ליטול את זהותו של גיבור, את זהותה של אלוהות. להיות אדם-אל, היא משאלה שכיחה. ראינו שניטשה לפני התמוטטותו, בספרו Ecce Homo  ראה את עצמו גם כדיוניזוס, אל הטבע היווני, וגם כהצלוב, ישוע.

     להגיד שהאדם מפנים את העולם החיצוני אינו מדויק, יותר נכון להגיד שהאדם מפנים את השפה, מלים, ויוצר לעצמו עולם פנימי, שבו הוא יכול לשאל זהויות לפי רצונו. ידוע שחולי נפש רבים רואים את עצמם כ'נפוליאון', או גיבורים אחרים. ההבדל בין חולי נפש לאדם הרגיל, שחולי נפש כבר לא מסוגלים להסתיר את עולמם הפנימי, עולם האשליות שלהם. האדם של יום יום בונה לעצמו עולם פנימי לפי משאלותיו, אבל יודע שהוא לא צריך לגלות אותו לאחרים. עולם פנימי של האדם של יום יום נשאר מוסתר.

      ברור שאם לאדם מספיק אנרגיה, מספיק דחף הוא יכול לממש את עולמו הפנימי בעולם האנושי החיצוני. אבל לרוב האנשים אין אנרגיה מספיקה, אין דחף מספיק לממש את עולמם הפנימי, אבל עולם פנימי זה שהם יוצרים לעצמם הוא נחמה. בעולם פנימי אדם לא רק יכול לקחת זהויות של גיבורים רצויים, יכול לקחת זהות של אלים, אבל האדם גם יכול בעולמו הפנימי לנצח את אויביו, להתנקם במעליביו.

     לא בכדי, כפי שראינו, הוגים רבים טוענים שכל המידע שלהם הוא תוצר נפשם. בספרו של הסופר היפאני :Yukio Mishima  , בשם: Spring Snow , חבר של הגיבור קיוקי בשם הונדה אומר, כמה נעים זה לחשוב שהאדם יכול לכופף את חוקי העולם החיצון לפי משאלותיו הפנימיות. סופר יפני זה היה מושפע מבודהיזם, כן מהמחשבה ההודית. כך הוא מביא את דבריו של המחוקק ההודי Manu, שהאמין בגלגול נשמות. כמובן לפי אמונה זו האדם אינו צריך לשנות סדרי חברה, כיוון שאלו הן תוצאה של גלגול נשמות, גלגול הקובע סדרי חברה. ראינו שגם סוקראטס בדיאלוג פיידו הביא לפני תלמידיו לפני מותו אמונות על גלגול נשמות.

     האדם תמיד רוצה לברח מאחריות, ממאבקים עם אחרים, מהצורך לשנות סדרי חברה לפי קריטריון עיקרון הצדק. אבל גם כאשר הוא אינו רוצה למלא אחרי עיקרון זה, הוא לא מוותר עליו, כיוון שללא עיקרון הצדק האדם לא יכול לצפות לתמורה. לכן הוא יכול לקסום לעצמו עולמות פנימיים, לטעון שהדברים הם פרי גלגולי נשמות, או לחשוב כמו הגיבור בספרו של משימה שאפשר להתעלם מהמערכות החברתיות החיצוניות, אפשר בהתעלמות זו לכפות על העולם את המשאלות האישיות.

       האדם יוצר לעצמו עולמות פנימיים כאשר אין בכוחו לכפות את רצונו על החברה האנושית, על חוקי החברה האנושית. האדם אינו משלים עם אי צדק שנעשה לו. אנו רואים במקרה של סוקראטס שנידון למוות על-ידי בני עירו אתונה, הוא חשב שנעשה לו עוול, ואזי הוא המציא לעצמו לפי האמונה האורפית עולמות חלופיים, ששם צדק מתבצע לא על-ידי חברה אנושית, אלא על-ידי חוקים נעלמים, באמצעות גלגולי נשמה, ולא נאמר מי עומד מאחורי חוקים אלו הממונה על הצדק הזה. אם רק סוקראטס היה קוסם לעצמו אמונה בגלגולי נשמה ששם צדקתו תפוצה, אזי היינו חושבים שזו המצאה שלו. אבל אנו ראינו לעיל שסופר יפאני מביא חוקה של מחוקק בשם 'מנו', שאף היא מבוססת על אמונה בגלגול נשמה, והצדק המתבצע בצורה עצמאית, מבלי שנאמר מי ממונה על צדק זה.

      אנחנו יכולים לראות גם מיצירתו של דנטה המשורר האיטלקי, שיצר את היצירה הגדולה שלו 'הקומדיה האלהית', ששם כבר לפי אמונות נוצריות, קיים גן-עדן, קיים גיהנום, ששם כל אויביו מפירנצה עירו שהגלו אותו מעירו, נענשים.

      הדגם הזה שהאדם יוצר לעצמו של עולם פנימי, לעתים הוא מקבל ביטוי  בספרות, והוא חוזר בתרבויות שונות. האדם זקוק שאיזה גורם דטרמיניסטי שיפצה אותו על העוולות שנעשו לו, על העלבונות, הוא מוכרח להאמין ב'צדק', אחרת אין משמעות לחייו. אם ככה אחד הגורמים העיקריים לכך שהאדם יוצר לעצמו עולמות פנימיים הוא שהוא מצפה שצדק יעשה לו.

      אפילו אם אנו בודקים את התהוותם של העולמות הפנימיים של האדם מבחינה פסיכולוגית פשוטה, ברור שהם יצירות בשלבים מאוחרים של האדם, לא מולדים, כפי שחושב חומסקי ואחרים, אלו הם עולמות הנחוצים לאדם כדי לתקן את העולם הלא מושלם, כדי למצא נחמה, כדי להשיג צדק. הרי לילוד עדין לא יכולות להיות טענות נגד אי צדק.

      הרי אחד ממפעלות האדם המערבי בעיקר, הוא יצירת גן-עדן וגיהנום, שבהם צדק שלא הושלם בעולם הנגלה, מושלם בם.

       בלי ספק שהעולמות הפרטיים הפנימיים של האדם, נוצרים למטרות שונות מעולמות שקהילה יוצרת. גם עולמות שקהילות יוצרות, הסדרים החברתיים מבוססים בדרך כלל על צדק מסוים. אבל בעולמות האישיים, האדם רוצה לפצות את עצמו על עוולות חברתיות, עוולות קיומיות.

 

 

 

 

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 112 – עולמות מקבילים

        אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 112 – עולמות מקבילים

      פיזיקאים היום מדברים על עולמות מקבילים. בעיות פיזיקליות מסוימות שלא נפתרות גרם לנטיה לחשוב שקיימים עולמות מקבילים ששם הן נפתרות. הפיזיקאים האלו גם סבורים שבעולמות המקבילים קיימים חוקים שונים. מענין לעקוב אחרי ספקולציות מדעיות אלו, כיוון שעדיין אין שום הוכחות ממשיות שעולמות מקבילים כאלו קיימים, אלו הן השערות מדעיות. השערות מדעיות אלו מזכירים לנו את העולמות בתוך העולם, שהמח האנושי יוצר, והרי המדענים אף הם ילדי המח, אולי ההשערות שלהם דומות להשערות לשוניות על עולמות חלופיים, לעולם הנגלה שלנו. מחוץ לעולמות חלופיים לעולם הנגלה שלנו, בעולמינו נוצרים עולמות  מקודים תרבותיים שונים, עולמות שכל יחיד יוצר לעצמו.

      הבאנו דגמים של קוסמולוגיות שונות, למען להוכיח שכל קבוצה, קהילה, יוצרת לעצמה עולם משלה, כפי שהיא יוצרת לעצמה לשון השונה מלשון קבוצה אחרת. נשאלת השאלה מה חשיבות הקוסמולוגיות השונות הנוצרות על-ידי קהילות שונות. ובכן, העולם הלשוני הוא ישות נעלמת. המודעות האנושית היא לשונית והנה ישות נעלמת, השפה  שקהילה יוצרת, מוסדות וערכים, כולם ישויות נעלמות.

     הקוסמולוגיה נחוצה כדי שהיא תשמש מעין גג לעולם הלשוני הנעלם. הקוסמולוגיה היא הקוד התרבותי של קהילה. אנו רואים שהשפה יוצרת לעצמה קוד תרבותי הדומה לקוד הביאולוגי שאף הוא אלגוריתם שמסביבו נוצרת הישות הביאולוגית. בדומה לקוד הביאולוגי, הקוסמולוגיה ההופכת לקוד תרבותי, מאפשרת לקהילה להתפתח מסביבו, ליצור ערכים התואמים את הקוד, ליצור מוסדות התואמים את הקוד. הקוד הוא עוגן ליחיד ולקבוצה.

      קוסמולוגיה המציבה כבורא העולם ישות מיטיבה, כמו ההשגחה, תיצור מוסדות שונים, ערכים שונים, מקוסמולוגיה המציבה כשליט העולם הנגלה ישות כוחנית, נוסח השטן. בקהילה כזו המוסדות הם אורגניים, היררכיים, והערכים מותאימים לסדר חברתי כזה.

      אנחנו רואים מההשערות של פיזיקאים על עולמות מקבילים, שהם מניחים שבהם ישנם חוקי טבע שונים. כפי שכבר ציינו, גם הפיזיקאים הם ילדי המח, וההשערות שלהם דומות ליוצרים לשוניים היוצרים עולמות בתוך העולם, עם חוקים שונים מעולם לעולם. אין בדעתי כאן להכנס על מה הפיזיקאים מבססים את ההשערות שלהם, שהם מבוססים על ממצאים פיזיקליים שאין להם פתרון ביקום הידוע, ולכן מניחים שלהם פתרונות בעולמות מקבילים.

      במציאות יש דמיון בין הקוסמולוגיות השונות, יש דמיון בין המוסדות והערכים שהם יוצרים. הסיבה לכך היא שהאדם הלשוני נתקל בחוקי הקיום הזהים, הוא נתקל בהגבלות שחוקים אלו מטילים על האדם. בעולם הנגלה של בני אדם על כדור הארץ שלנו אותן בעיות קיומיות שהקוד התרבותי צריך להתחשב בהן.

      אבל האדם המרדן, שההגבלות שחוקי הקיום מטילים עליו בעולם הנגלה, יכול ליצור לעצמו עולמות חלופיים לנשמתו, שהוא מניח שהיא שורדת את הגוף. בעולמות חלופיים אלו האדם יכול לתת דרור למשאלותיו, לחוקק חוקים שונים מאלו בעולם הנגלה.

       למרות שאנו מכנים את המח כקוסם, עלינו להוסיף שאבר מתוחכם זה אינו ריבון, אינו אלהים. היצירות של המח דרך השפה, בהבדל מהיצירות של חוקי הקיום, חוקים ביאולוגיים היוצרים ישויות היכולות לשכפל את עצמן, היצירות הנעלמות שהשפה יוצרת אינן משכפלות את עצמן. לכן אלינו לחזור למשל 'עץ הדעת', הקובע שהרכש שחוה ואדם רוכשים, את 'דעת', השפה, לא מעניק להם ריבונות, הם לא יכולים לאכל 'מעץ החיים', הגבלה זו חלה גם על היצירות הלשוניות. משל 'עץ הדעת' העלה השערות אלו מתוך אינטואיציה, התבוננות בעולם איך נוצרים בו דברים, למרות שלא ידע עדיין על המח, שהוא מעבדה, מעבדה העושה טרנספורמציה לרכש, לפרי שחוה ואדם רוכשים מ'עץ הדעת'.                             

      מאחר שהשפה ורוב ויצירותיה הן נעלמות, השפה בעצמה היא ישות נעלמת, אין לישויות נעלמות אלו קיום ביחידות. כפי שלאדם המדבר ואין זולת לידו השומע אותו, לדבריו אין משמעות, אין למלה של המדבר ביחידות תוקף. לכן כבר הדגשנו שהשפה היא קיבוצית. האדם הביאולוגי יכול גם להתקיים  לבד, לא כך האדם ההכרתי, הוא זקוק לזולתים הערבים לקיומו ההכרתי.

      קבוצות שלא יוצרות לעצמן קוסמולוגיות, קוד תרבותי, חסרים חיים הכרתיים, הן בחזקת ישויות ביאולוגיות בלבד. עולם הלשון למען שיתגשם מוכרח ליצור לעצמו קוסמולוגיה, קוד תרבותי, אשר יצור לקבוצה את העולם בתוך העולם. עם ישראל במשך הדורות, שמר על חלק מהקוסמולוגיה שלו, שמר על ערך ה'השגחה', גם אם שכח את החלק הפילוסופי לשוני שלו. עם ישראל צמצם את עצמו להלכה בלבד, בלי ביסוס פילוסופי. קוסמולוגיה חלקית זו שמרה על בני ישראל בנדודיהם בגולה. אבל קוסמולוגיה חלקית זו לא איפשרה להם חיים מדיניים.

       העובדה שיהודים הצטמצמו בהלכה, ללא ביסוס פילוסופי, מנע מהם הבדלות מתרבויות אחרות עם ביסוס פילוסופי, והם אמצו לעצמם בטעות את הפילוסופיות הדומיננטיות של תקופותיהם, דבר שהחליש אותם כקהילה עצמאית.

      ההלכה היהודית הפכה במשך הדורות לפולחן דתי, היא לא היתה יותר חוקה מדינית. החוקים הפכו למצוות פולחניות. אפילו פילוסופים בדומה לפילון האלכסנדרוני, יותר מאוחר הרמב"ם סברו שאם הם ממלאים אחרי ההלכה הפולחנית, הם יכולים לאמץ פילוסופיות קובטיות לגמרי לפילוסופיה המקורית העברית. בכך הם החלישו את הקיום היהודי, הפכו אותם למיעוט, ללא זכויות.

    פילוסופים אלו לא הבינו שהם שללו מהיהודים ריבונות מדינית, שללו מהיהודים זכויות של שוויון, שללו מהם יכולת עמידה נגד התקפות עליהם. קוסמולוגיה מעניקה לקהילה גם זהות,

 שצריכה לסייע לה לעמד על זכויות המגיעות  לה, היא צריכה לסייע לקהילה להתגונן כגוף. היהודים ששמטו את הפילוסופיה המקורית שלהם, אבדו זכויות של גוף עם קוד התובע לעצמו קיום עם זכויות.        

     אנחנו יכולים לראות תופעה מעניינת, שבזמן הבית השני, כתוצאה מטראומת החורבן, הנבואה שהיתה שליח המבשר את האסונות העלולים לפקד את העם, הושתקה, לפי הנוהג שהורגים את השליח המבשר אסונות. עם השתקת הנבואה שהיתה הביטוי של הפילוסופיה הלשונית, אף היא נוטרלה. במקום הנבואה הכהונה השתלטה, יחד בהמשך הפרושים, שצמצמו את היהדות להלכה בלבד.

      כתוצאה ממהפכה מחשבתית זו, האידיאולוגיה היוונית מלאה את החלל המחשבתי שנוצר. כל ההתיוונות בתקופת הבית השני, גם בתקופת החשמונאים, היתה תוצאה של המהפכה המחשבתית הזו, שהותירה חלל ריק מבחינה פילוסופית, שלתוכו חדרה הפילוסופיה היוונית הדומיננטית בתקופה ההיא.

     תהליך זה החליש את יהודה בתקופת הבית השני, ובגולה תהליך זה הלך והתגבר. הזכרנו קודם שני הוגים, פילון והרמב"ם, שנחשבים הוגים יהודיים, אבל הם אימצו את הפילוסופיה היוונית. בתקופה החדשה, בגרמניה, גם יהודים ששמרו על ההלכה, אימצו את הפילוסופיה הגרמנית הקוטבית מכל הבחינות לפילוסופיה הלשונית המקורית התנ"כית.

     אנחנו יכולים לראות מהדוגמה של שכיחת הקוד הראשוני, הקוסמולוגיה הראשונית, במקרה יהדות, את חשיבות 'קוסמולוגיה', לעם. האדם הלשוני המתארגן לקהילה יוצר לעצמו

קוסמולוגיה המסכמת השקפת עולם, המממשת את הישות הנעלמת הזו, בצורה כזו יוצרת עולם לשוני בתוך העולם הדטרמיניסטי האילם. תחת חופת הקוסמולוגיה המלכדת, הקהילה נעשית גוף התובע לעצמו אותן זכויות שיש לגוף ביאולוגי.

     יהדות שרדה כמיעוט תחת חופת ההלכה, אבל עמים אחרים שהקוסמולוגיות שלהן נחלשו, נעלמו. אנו יכולים לראות תופעה מדהימה איך הנצרות עם הקוסמולוגיה שלה, פוררה את הקוסמולוגיה הרומית, וזו תחת לחץ זה נעלמה כישות מדינית.

      לעומת הרומאים, הסינים הצליחו לשמור על הקוסמולוגיה המכנית אורגנית שלהם, על הקוד שלהם, תחת כיבושים של שבטים מהצפון, גם הכיבוש המונגולי, ושרדו והתרבו. הם הצליחו לבולל לתרבותם את אלו שהשתלטו עליהם.

 

 

 

 

 

        אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 112 – עולמות מקבילים

      פיזיקאים היום מדברים על עולמות מקבילים. בעיות פיזיקליות מסוימות שלא נפתרות גרם לנטיה לחשוב שקיימים עולמות מקבילים ששם הן נפתרות. הפיזיקאים האלו גם סבורים שבעולמות המקבילים קיימים חוקים שונים. מענין לעקוב אחרי ספקולציות מדעיות אלו, כיוון שעדיין אין שום הוכחות ממשיות שעולמות מקבילים כאלו קיימים, אלו הן השערות מדעיות. השערות מדעיות אלו מזכירים לנו את העולמות בתוך העולם, שהמח האנושי יוצר, והרי המדענים אף הם ילדי המח, אולי ההשערות שלהם דומות להשערות לשוניות על עולמות חלופיים, לעולם הנגלה שלנו. מחוץ לעולמות חלופיים לעולם הנגלה שלנו, בעולמינו נוצרים עולמות  מקודים תרבותיים שונים, עולמות שכל יחיד יוצר לעצמו.

      הבאנו דגמים של קוסמולוגיות שונות, למען להוכיח שכל קבוצה, קהילה, יוצרת לעצמה עולם משלה, כפי שהיא יוצרת לעצמה לשון השונה מלשון קבוצה אחרת. נשאלת השאלה מה חשיבות הקוסמולוגיות השונות הנוצרות על-ידי קהילות שונות. ובכן, העולם הלשוני הוא ישות נעלמת. המודעות האנושית היא לשונית והנה ישות נעלמת, השפה  שקהילה יוצרת, מוסדות וערכים, כולם ישויות נעלמות.

     הקוסמולוגיה נחוצה כדי שהיא תשמש מעין גג לעולם הלשוני הנעלם. הקוסמולוגיה היא הקוד התרבותי של קהילה. אנו רואים שהשפה יוצרת לעצמה קוד תרבותי הדומה לקוד הביאולוגי שאף הוא אלגוריתם שמסביבו נוצרת הישות הביאולוגית. בדומה לקוד הביאולוגי, הקוסמולוגיה ההופכת לקוד תרבותי, מאפשרת לקהילה להתפתח מסביבו, ליצור ערכים התואמים את הקוד, ליצור מוסדות התואמים את הקוד. הקוד הוא עוגן ליחיד ולקבוצה.

      קוסמולוגיה המציבה כבורא העולם ישות מיטיבה, כמו ההשגחה, תיצור מוסדות שונים, ערכים שונים, מקוסמולוגיה המציבה כשליט העולם הנגלה ישות כוחנית, נוסח השטן. בקהילה כזו המוסדות הם אורגניים, היררכיים, והערכים מותאימים לסדר חברתי כזה.

      אנחנו רואים מההשערות של פיזיקאים על עולמות מקבילים, שהם מניחים שבהם ישנם חוקי טבע שונים. כפי שכבר ציינו, גם הפיזיקאים הם ילדי המח, וההשערות שלהם דומות ליוצרים לשוניים היוצרים עולמות בתוך העולם, עם חוקים שונים מעולם לעולם. אין בדעתי כאן להכנס על מה הפיזיקאים מבססים את ההשערות שלהם, שהם מבוססים על ממצאים פיזיקליים שאין להם פתרון ביקום הידוע, ולכן מניחים שלהם פתרונות בעולמות מקבילים.

      במציאות יש דמיון בין הקוסמולוגיות השונות, יש דמיון בין המוסדות והערכים שהם יוצרים. הסיבה לכך היא שהאדם הלשוני נתקל בחוקי הקיום הזהים, הוא נתקל בהגבלות שחוקים אלו מטילים על האדם. בעולם הנגלה של בני אדם על כדור הארץ שלנו אותן בעיות קיומיות שהקוד התרבותי צריך להתחשב בהן.

      אבל האדם המרדן, שההגבלות שחוקי הקיום מטילים עליו בעולם הנגלה, יכול ליצור לעצמו עולמות חלופיים לנשמתו, שהוא מניח שהיא שורדת את הגוף. בעולמות חלופיים אלו האדם יכול לתת דרור למשאלותיו, לחוקק חוקים שונים מאלו בעולם הנגלה.

       למרות שאנו מכנים את המח כקוסם, עלינו להוסיף שאבר מתוחכם זה אינו ריבון, אינו אלהים. היצירות של המח דרך השפה, בהבדל מהיצירות של חוקי הקיום, חוקים ביאולוגיים היוצרים ישויות היכולות לשכפל את עצמן, היצירות הנעלמות שהשפה יוצרת אינן משכפלות את עצמן. לכן אלינו לחזור למשל 'עץ הדעת', הקובע שהרכש שחוה ואדם רוכשים, את 'דעת', השפה, לא מעניק להם ריבונות, הם לא יכולים לאכל 'מעץ החיים', הגבלה זו חלה גם על היצירות הלשוניות. משל 'עץ הדעת' העלה השערות אלו מתוך אינטואיציה, התבוננות בעולם איך נוצרים בו דברים, למרות שלא ידע עדיין על המח, שהוא מעבדה, מעבדה העושה טרנספורמציה לרכש, לפרי שחוה ואדם רוכשים מ'עץ הדעת'.                             

      מאחר שהשפה ורוב ויצירותיה הן נעלמות, השפה בעצמה היא ישות נעלמת, אין לישויות נעלמות אלו קיום ביחידות. כפי שלאדם המדבר ואין זולת לידו השומע אותו, לדבריו אין משמעות, אין למלה של המדבר ביחידות תוקף. לכן כבר הדגשנו שהשפה היא קיבוצית. האדם הביאולוגי יכול גם להתקיים  לבד, לא כך האדם ההכרתי, הוא זקוק לזולתים הערבים לקיומו ההכרתי.

      קבוצות שלא יוצרות לעצמן קוסמולוגיות, קוד תרבותי, חסרים חיים הכרתיים, הן בחזקת ישויות ביאולוגיות בלבד. עולם הלשון למען שיתגשם מוכרח ליצור לעצמו קוסמולוגיה, קוד תרבותי, אשר יצור לקבוצה את העולם בתוך העולם. עם ישראל במשך הדורות, שמר על חלק מהקוסמולוגיה שלו, שמר על ערך ה'השגחה', גם אם שכח את החלק הפילוסופי לשוני שלו. עם ישראל צמצם את עצמו להלכה בלבד, בלי ביסוס פילוסופי. קוסמולוגיה חלקית זו שמרה על בני ישראל בנדודיהם בגולה. אבל קוסמולוגיה חלקית זו לא איפשרה להם חיים מדיניים.

       העובדה שיהודים הצטמצמו בהלכה, ללא ביסוס פילוסופי, מנע מהם הבדלות מתרבויות אחרות עם ביסוס פילוסופי, והם אמצו לעצמם בטעות את הפילוסופיות הדומיננטיות של תקופותיהם, דבר שהחליש אותם כקהילה עצמאית.

      ההלכה היהודית הפכה במשך הדורות לפולחן דתי, היא לא היתה יותר חוקה מדינית. החוקים הפכו למצוות פולחניות. אפילו פילוסופים בדומה לפילון האלכסנדרוני, יותר מאוחר הרמב"ם סברו שאם הם ממלאים אחרי ההלכה הפולחנית, הם יכולים לאמץ פילוסופיות קובטיות לגמרי לפילוסופיה המקורית העברית. בכך הם החלישו את הקיום היהודי, הפכו אותם למיעוט, ללא זכויות.

    פילוסופים אלו לא הבינו שהם שללו מהיהודים ריבונות מדינית, שללו מהיהודים זכויות של שוויון, שללו מהם יכולת עמידה נגד התקפות עליהם. קוסמולוגיה מעניקה לקהילה גם זהות,

 שצריכה לסייע לה לעמד על זכויות המגיעות  לה, היא צריכה לסייע לקהילה להתגונן כגוף. היהודים ששמטו את הפילוסופיה המקורית שלהם, אבדו זכויות של גוף עם קוד התובע לעצמו קיום עם זכויות.        

     אנחנו יכולים לראות תופעה מעניינת, שבזמן הבית השני, כתוצאה מטראומת החורבן, הנבואה שהיתה שליח המבשר את האסונות העלולים לפקד את העם, הושתקה, לפי הנוהג שהורגים את השליח המבשר אסונות. עם השתקת הנבואה שהיתה הביטוי של הפילוסופיה הלשונית, אף היא נוטרלה. במקום הנבואה הכהונה השתלטה, יחד בהמשך הפרושים, שצמצמו את היהדות להלכה בלבד.

      כתוצאה ממהפכה מחשבתית זו, האידיאולוגיה היוונית מלאה את החלל המחשבתי שנוצר. כל ההתיוונות בתקופת הבית השני, גם בתקופת החשמונאים, היתה תוצאה של המהפכה המחשבתית הזו, שהותירה חלל ריק מבחינה פילוסופית, שלתוכו חדרה הפילוסופיה היוונית הדומיננטית בתקופה ההיא.

     תהליך זה החליש את יהודה בתקופת הבית השני, ובגולה תהליך זה הלך והתגבר. הזכרנו קודם שני הוגים, פילון והרמב"ם, שנחשבים הוגים יהודיים, אבל הם אימצו את הפילוסופיה היוונית. בתקופה החדשה, בגרמניה, גם יהודים ששמרו על ההלכה, אימצו את הפילוסופיה הגרמנית הקוטבית מכל הבחינות לפילוסופיה הלשונית המקורית התנ"כית.

     אנחנו יכולים לראות מהדוגמה של שכיחת הקוד הראשוני, הקוסמולוגיה הראשונית, במקרה יהדות, את חשיבות 'קוסמולוגיה', לעם. האדם הלשוני המתארגן לקהילה יוצר לעצמו

קוסמולוגיה המסכמת השקפת עולם, המממשת את הישות הנעלמת הזו, בצורה כזו יוצרת עולם לשוני בתוך העולם הדטרמיניסטי האילם. תחת חופת הקוסמולוגיה המלכדת, הקהילה נעשית גוף התובע לעצמו אותן זכויות שיש לגוף ביאולוגי.

     יהדות שרדה כמיעוט תחת חופת ההלכה, אבל עמים אחרים שהקוסמולוגיות שלהן נחלשו, נעלמו. אנו יכולים לראות תופעה מדהימה איך הנצרות עם הקוסמולוגיה שלה, פוררה את הקוסמולוגיה הרומית, וזו תחת לחץ זה נעלמה כישות מדינית.

      לעומת הרומאים, הסינים הצליחו לשמור על הקוסמולוגיה המכנית אורגנית שלהם, על הקוד שלהם, תחת כיבושים של שבטים מהצפון, גם הכיבוש המונגולי, ושרדו והתרבו. הם הצליחו לבולל לתרבותם את אלו שהשתלטו עליהם.

 

 

 

 

 

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 111 – הקוסמולוגיה של מרכס

 אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 111 – הקוסמולוגיה של מרכס

     לכאורה מרכס היה כלכלן, כתב ספר מונומנטלי בשם 'הקאפיטאל'. ספר זה היה צריך להוכיח את משנתו הכלכלית המדעית. רבים ידעו על ספר זה, מעטים קראו אותו. במציאות אפשר להבין את תוכן הספר רק אם קוראים את כתביו המוקדמים של מרכס, שלא היו ידועים והתפרסמו רק באחור. בניגוד לעובדה שהכתבים המוקדמים לא היו ידועים זמן רב, מה שהיה ידוע הוא:Das Komunistische Manifest, 'המניפסט הקומוניסטי'. מסמך שמרכס כתב יחד עם אנגלס, שהופיע בזמן ההתקוממות בגרמניה ובמקומות אחרים, בשנת 1848.

      במניפסט הקומוניסטי הזה מרכס קרא לשנוי סדרי עולם באמצעות מהפכה. ממסמך ראשוני זה עדיין אי אפשר היה לדעת מהן המכשלות המונעות עולם תקין. גם מה'קאפיטאל' אי אפשר להבין מהן המכשלות המונעות עולם תקין. מצב כלכלי לא תקין עדיין לא מצדיק ציפיות אפוקליפטיות. רק כאשר קוראים את כתביו המוקדמים של מרכס אפשר להבין מהו החטא הקדמון לפיו, שיש לתקנו.

       כדאי לנו להתרכז במאמרו של מרכס 'השאלה היהודית'. כבר ממאמר זה אפשר ללמד שיהדות מסמלת 'ניכור' לפיו, הוא הבין באינטואיציה שהמשלים הפילוסופיים של התנ"ך, ביחוד משל 'עץ הדעת' מכיל את המושג 'הבדלה', שהוא 'ניכור'. אבל  מרכס הכיר את מושג 'הניכור' גם ממשנתו של מהגל, ביחוד מספרו Phanomenologie des Geistes , לפי ספר זה האדם מגיע למודעות באמצעות 'ניכור', השקפה שאנו כבר מוצאים במשל 'עץ הדעת', שהגל לקח ממשל זה, אבל בהבדל ממה שנאמר במשל זה, האדם צריך בהמשך לוותר על ניכורו ולהתאחד עם הכוליות, עם המדינה.

    אם הגל פתר את בעית הניכור על-ידי תנועה נוספת, וויתור עליו, והתאחדות עם המדינה, אצל מרכס 'ניכור' קיבל משמעות ה'חטא הקדמון'. אם לא היינו מכירים את ה'אגרת אל הרומיים' של השליח פאולוס, היינו חושבים שניכור כחטא קדמון, הוא המצאתו של מרכס. אבל כבר ראינו שפאולוס ראה ב'הבדלה', או ב'ניכור', שהאכילה מ'עץ הדעת' מאפשרת את החטא קדמון, שבגינו האדם נעשה מוותי.

      אנו רואים שבמינוח שונה מרכס חוזר על טענתו של שליח זה. אבל אנו נראה בהמשך   שמרכס כמו פאולוס רצה בשינוי סדרי עולם, אבל בצורה לגמרי אחרת, הרי הוא היה תוצר התרבות הגרמנית הפאוסטית, למרות זה נשארה אצלו האחריות היהודית החברתית, שאנו לא מוצאים באידיאולוגיה הגרמנית.

      קודם עלינו לברר מדוע אנו רואים במרכס תוצר האידיאולוגיה הפאוסטית, ומדוע השאיפות האפוקליפטיות שלו הן יהודיות, למרות שהוא שנא את מקורו היהודי. שוב עלינו לחזור ללותר שכבר דנו בו. לותר לא השאיר בתיאולוגיה שלו מקום ל'אפוקליפסה'. כל המרד של לותר בכנסיה הקאתולית נבע מהכרתו שההבטחות האפוקליפטיות של השליח פאולוס לא התגשמו, וגם הבטחתו על ביאה מחודשת של ישוע , שיביא אתו את שינוי סדרי עולם לא התגשמו אלף חמש מאות שנה אחרי ההבטחות .

      לותר רצה שחסידיו ישלימו עם שלטון השטן בעולם הנגלה, את הגאולה הוא דחה לאחרית הימים. והנה כבר מהמניפסט הקומוניסטי של מרכס ואנגלס אנו רואים שהם רוצים בשינוי סדרי עולם, נוסף לכך  מרכס רצה גם  בשנוי הסדרים החברתיים הלא צודקים, בעיה שלא העסיקה את לותר ולא את חסידיו.                             

      ראינו קודם את היסוד היהודי במשנת מרכס, ועתה עלינו להסביר את פאוסטיות שלו. (עלינו כאן להזכיר דבר תמוה, שאביו היהודי המומר של מרכס שעדיין לא שנא את מוצאו, כתב לבנו מכתב בו כנה אותו בשם 'פאוסט'). ובכן במה נבדלת האפוקליפסה של מרכז מזו של השליח פאולוס. האחרון רצה בשינוי סדרי עולם בסיוע ההשגחה שהקריבה למטרה זו את בנה ישוע. מרכס נבדל מפאולוס בנקודה זו בשני דברים, במקום ההשגחה, הוא המציא את 'ההיסטוריה', כמניעה את ההתרחשויות בעולם האנושי. דבר שני אם פאולוס היה קוויטיסט, ציפה להתערבות אלהית, לפי מרכס האדם צריך להרתם ולסייע ל'היסטוריה' במצעדה לשנוי סדרי עולם.

      אנו רואים שהאמצעי הכוחני 'המהפכה', הוא ממקור גרמני פאוסטי. מי שקרא את דרמת פאוסט בחלק השני, יודע שהגיבור בסיוע המאגיה של מפיסטו משמיד את אויבי הקיסר, ותמורת מעשיו מקבל ממנו חלקת אדמה שהוא רוצה לשחרר מהשתלטות הים עליה. מעשיו של פאוסט הם כוחניים, גם בסוף הדרמה, גיבור זה פועל ומשעבד בכוחנות את כל אלו המבצעים את תכניותיו. פאוסט רואה ב'מעשה כוחני' ערך העולה על המסר של השליח יוחנן, שבראשית היה 'הדבר', שיצירה היא לשונית ולא כוחנית.

גם הרעיון של מרכס , שהאדם צריך לסייע לאלוהות בניהול העולם, הוא ארכיטיפי אנושי, אנו מוצאים אותו בדתות שונות, כמו בדת המיא והאיצטקים, שחשבו שעל-ידי הקרבת לבבות של שבויים לאל השמש יסייעו לו בניהול העולם. לפי מרכס הלכאורה חילוני, האדם בהשתתפותו במהפכה, צריך לסייע ל'היסטוריה', ישות חדשה כביכול, אבל ישות זו היא גלגול מושג ההשגחה .

     אבל למען שינוי סדרי עולם לא מספיק לסייע באמצעות מהפכה ל'היסטוריה', להביא שינוי סדרי עולם, למען שזה יתבצע יש גם לבטל את ה'חטא הקדמון', את 'הניכור'. מי שקורא את הקאפיטאל נתקל כל הזמן בשימוש של מרכס לגבי כסף והון בכנוי 'ניכור', החטא הקדמון. ואיך הפך הכסף לחטא הקדמון, כיוון שהוא למעשה פרי גזל התמורה המגיעה לפועל על עבודתו. העבודה של הפועל מופרדת ממנו, 'מנוכרת' ממנו, היא לא מפרנסת אותו. בכתבים המוקדמים אנו מוצאים משפט תמוה, שבהבדל ממצבו של הפועל שפעילותו 'מנוכרת' ממנו, ונגזלת ממנו, 'החיה מאוחדת עם פעילותה'.

       אם אמרנו שמרכס ירש מהאידיאולוגיה הגרמנית יסודות, שוב עלינו להסביר, מהו הדבר הנוסף שהוא ירש ממנה. ובכן, מרכס ירש מהלותרניות את ההשקפה האורגנית. שוב בכתבים המוקדמים הוא אומר: 'הקומוניזם הוא נטוראליזם, הוא ביטול המאבק בין האדם לטבע'. ברור הוא שאם מבטלים את 'הניכור', אם האדם מבטל את ההבדלה, אזי מה שנשאר בידיו הוא אמצעי הכח, הוא חוזר למצב אורגני, מתאחד עם הטבע, נסוג למצב חיתי.

       ראינו שמרכס התימר שתורת הכלכלה שלו היא 'מדעית', אבל אם מבטלים את 'הניכור', את ההבדלה, מדעיות מתבטלת, הרי היא מבוססת על 'הבדלה', היא מבוססת על 'התבוננות', קשה להניח שבמצב אורגני, כאשר לרשותו של האדם רק כלי הכח, האדם יכול לשקול דברים, להבדיל ביניהם, להסיק מסקנות מממצאיו.

    כמו במקרה של לותר החסידים של מרכס הסתמכו על הכרזותיו שהוא 'מדעי', ש'ההיסטוריה', גלגולה של ההשגחה, צועדת לקראת פיתרון בעיות העולם. מענין כאן שוב להזכיר את ספרה של נדשדה מנדלשטם, 'תקוה באין תקוה', בו היא מספרת שאחרי המהפכה של 1917, ברוסיה כולם קיוו שהעולם צועד לקראת פתרון המצב האנושי בצורה 'מדעית', הרי כך המרכסיזם הבטיח.

      היום אחרי התמוטטות ברית המועצות אפשר כבר להיות בטוחים שהבטחותיו של מרכס לא התגשמו, כפי שהבטחותיו של השליח פאולוס על שינוי סדרי עולם לא התגשמו. אם נשתמש במטפורות של מחבר משל 'עץ הדעת', אנו יכולים לכנות שני אישים אלו כ'נחשים', המבטיחים דברים בלתי אפשריים. מה שמתמיה הוא שכל אותם חכמי המרכסיזם, שכתבו ספרים אין סוף, לא בדקו את ספריו המוקדמים, שלפיהם אפשר היה להבין שתורתו של מרכס מבוססת על אמונתו שה'ניכור' הוא החטא הקדמון, שאם יבטלו אותו, יתאחדו עם הטבע כמו החיות, אזי תבא הגאולה.

     אין לבוא בטענות דווקא למרכסיסטים, שלא בדקו את ספריו המוקדמים של מרכס, וקיים ספק אפילו אם היו קוראים אותם, היו מבינים שעקרונותיו מבטלים 'מדעיות', שעקרונותיו הם אפוקליפטיים, וגורלם כגורל כל ההבטחות האפוקליפטיות שהן לא מתגשמות.

     היום מדע הפיזיקה מכיר בעובדה שהיקום הוא פרי אינפורמציה, והרי אינפורמציה מבוססת על הבדלות, על 'ניכור'. איך יכלו הישויות ביקום להתגשם מיסודות של המפץ הגדול, אם לא היו נבדלים זה מזה. כוליות היא אוסף של אין סוף מרכיבים, כפי שקהילה אנושית היא אוסף של יחידים.

       הקוסמולוגיה של מרכס גם התבססה על העקרונות האבולוציוניים של דרווין, לפיהם החיים על כדור הארץ משתפרים. השקפה זו של דרווין יכלה להתפתח רק על בסיס הפילוסופיה הלשונית התנ"כית, על ההשקפה שהעולם נברא בשלבים, ממינים פחות מפותחים לנזר הבריאה האדם. השקפה כזו לא יכלה להתפתח לפי המחשבה היוונית, שראתה את העולם כנצחי, כסטטי, שבו קיימת רק תנועה מכח לפועל, לפי אריסטו. מרכס הסתמך על מצעד זה של הישויות על כדור הארץ, ההולכים ומשתכללים. גם אצל דרווין ההשגחה התגלגלה לעיקרון 'האבולוציה'.

      אנחנו רואים שהקוסמולוגיה של מרכס היא תרכובת של יסודות ועקרונות מחשבתיים בתרבויות שבהן צמח.  לפיו 'ההיסטוריה' כמניע מצעידה את העולם לשלבים מפותחים יותר, לשלבים בו המכשלות יפתרו, אם האדם יפעיל את כוחו במהפכה, שתסייע למצעד זה. אבל מרכס לא הסתפק במצעד זה של ההיסטוריה, הוא שאף לבטל את 'הניכור', שאותו ראה כהחטא הקדמון, והיה סבור שאם יבטלו אותו, האדם יחזור למצב אורגני, שלם עם הטבע.

      הספר, 'הקפיטאל', שהתימר להיות 'מדעי', רצה להוכיח, דברים שלא נאמרים בו מפורשות, ורק מי שקרא את הכתבים המקודמים יכול להבין, שה'ניכור', החטא הקדמון, הוא הוא האשם בכל העוותים החברתיים. ואם ה'ניכור' יבוטל, האדם יחזור למצבו הטבעי, יהפך חלק מהטבע האורגני, יחזור לגן-עדן של החיות. כנראה שמרכס לא שיער שהגן-עדן שלו יהפך לגולג.

        ומדוע היה צורך בגולג? הרי ההבטחות המדעיות לא התגשמו, לכן היה צורך למצא אשמים בכך, ואותם היה צורך להאשים ולסלקם מהחברה. כך נהגה גם האינקוויציה, שניסתה להאשים אנשים המונעים התגשמות ההבטחות, וכינתה אותם כחוטאים, שיש לשרוף אותם על מוקדי אש, ואם החוטאים יסולקו מלכות שמים תתגשם.

      הגרמנים מצאו ביהודים את  נושאי החטא הקדמון, המונעים התגשמות 'רייך אלף השנה', של עם האדונים.   

וניברסיטה ווירטואלית – שעור 110 – הקוסמולוגיה של קלווין – ההשגחה

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 110 – הקוסמולוגיה של קלווין  – ההשגחה

    העולם הפרוטסטנטי מאז הרפורמציה לא הבדיל בין התיאולוגיה של לותר לזו של קלווין. הם הסתפקו במרד של שני הרפורמטורים האלו בכנסיה הקאתולית, לא בדקו את משנתם, במה הם שונים. רק אחרי קרוב לארבע מאות שנה אחרי הרפורמציה, מהתוצאות התורות השונות, שמו לב לשוני בין המסרים של שני הרפורמטורים.

      דעותיו של מקס וובר הסוציאולוג, בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 התקבלו, כסיבות לשוני של חברות שבהן התקבלו המסרים של לותר וקלווין. וובר אומנם נחשב להוגה ליברלי, אבל הוא היה לותרני, וההסבר שלו מה גרם בתורותיהם של שני הרפורמטורים להתפתחות שונה, היא גרמנית לותרנית. וובר היה הראשון שעמד על ההבדל בין המסרים השונים, דבר שצריך להתמיה אותנו. עובדה זו רק מוכיחה שאנשים לא קוראים את הספרים של הוגים או רפורמטורים, האחד מסתמך על פרשנות קודמת, או מסתמכים על הכרזות של אישים אלו על המסרים שלהם.

     כבר ציינו שהפרוטסטנטים התיחסו להכרזותיו של לותר שהוא ממשיכו של השליח פאולוס, שהוא מסתמך על כתבי הקודש. אף אחד לא בדק אם כתביו תואמים הכרזות אלו. וברור שאף אחד לא בדק אם משנתו של קלווין דומה או שונה ממשנת לותר.

     עלינו קודם לדון בטיעוניו של מקס וובר, כיוון שהם התקבלו על הציבור, שוב לא בדקו אם הם תואמים את המקורות. מקס וובר טען שעיקרון הפרדסטינציה בתורת קלווין גרם לשוני בהתפתחות החברות שקבלו את משנתו, מהתפתחות החברה שאימצה את משנת לותר.

     שוב אפשר רק להגיד על מקס וובר, מה שנאמר על הפרוטסטנטים, שהוא לא קרא את משנת קלווין, או שהוא העדיף ליחס את השוני  לעיקרון הפרדסטינציה. מי שקורא את משנת קלווין בספריו: 'Institutes of the Christian Religion ' נוכח לדעת שהרעיון הדומיננטי של רפורמטור זה, היא אמונתו בעיקרון 'ההשגחה'. מי שמבין בתיאולוגיה, יכול מיד להבין שיש הבדל מהותי בין השקפתו של קלווין לבין השקפתו של לותר. צריך רק להעמיד את העיקרון של לותר שהשליט של העולם הנגלה הוא 'השטן', לעומת השקפתו של קלווין שהעולם נשלט ע"י 'ההשגחה'. כנראה שמקס וובר התעלם מעובדות אלו, או בכלל לא קרא את הכתבים.

      ההבדל הקוסמולוגי בין קלווין לבין לותר הוא תהומי, הראשון רואה עולם חיובי, נשלט על-ידי אלוהות מיטיבה, ההשגחה, השני רואה עולם נשלט על-ידי השטן. ציינתי שהעיקרון הדומיננטי אצל קלווין הוא עיקרון 'ההשגחה', כיוון שבמשנת רפורמטור זה יש הרבה סתירות. בדרך כלל עיקרון דומיננטי משפיע  וממנו נגזרים העקרונות האחרים.

        קלווין גם כתב הרבה פרשנויות לספרי התנ"ך, ומהן מסתבר שהוא קיבל את רוב העקרונות של התנ"ך. אבל קלווין היה חלק מהעולם הנוצרי, עולם שמרד בכנסיה הקאתולית, ולכן דעות שוליות במשנתו מתיחסות למצב זה.

     מספיק אם נתיחס לשמות פרקים כדי לעמד על תפקיד 'ההשגחה', כך הוא אומר (עמ' 197 ): 'אלהים על-ידי כוחו מזין ומתחזק את העולם שנברא על-ידו, ושליט על חלקיו, על-ידי 'השגחתו'. ובהמשך:'בריאה והשגחה מאוחדים'. שוב בהמשך (עמ' 200): 'ההשגחה האלוהית שליטה על הכל'.

    נשאלת השאלה, האם אלו שאימצו את תורת קלווין, הבינו את המסר שלו? לשם כך אנו יכולים להיעזר בספר על הפוריטנים. הספר נכתב על-ידי  Perry Miller – The New England Mind . לפי ספר זה אנו יכולים להיווכח שהפוריטנים בניו-אנגלנד הבינו את המסר של קלווין, אימצו את רוב העקרונות של התנ"ך, כמו ברית עם אלהים, שכר לאלו המקימים את תנאי הברית. ברור שאם אנשים אלו היו מושפעים מעיקרון 'הפרדסטינציה', כפי שטען מקס וובר, הם לא היו מסוגלים להאמין בברית עם אלהים, לא היו יכולים להאמין בשכר ועונש למקימים את הברית, לא היו מאמינים בעולם סדור.

      מה שהשפיע על חסידי קלווין, עיקרון ההשגחה, גרם לאמונה בעולם סדור, ואמונה זו גרמה להתפתחות העדיפה של העולם קלוויניסטי הזה, על העולם הלותרני שהאמין בשלטון השטן.  

      הזכרנו כבר את דבריו של תומס מאן במלחמת העולם השניה, בזמן שהותו בגלות בארה"ב, שההתפתחות הגרמנית שאיפשר קמום הרייך השלישי, נעוץ בתורת לותר, בעיקרון שהשטן הוא השליט של העולם הנגלה.

    כמובן שהסבריו של תומס מאן שונים מאלו של מקס וובר, אמנם הוא לא דיבר על ההבדל בין משנת לותר למשנת קלווין. אבל הוא הבין שעיקרון קוסמולוגי אחד מספיק לעצב תרבות, מדינה.

     הקוסמולוגיה של קלווין, העיקרון שלו שההשגחה שליטה על העולם, הציל את העולם המערבי מהקוסמולוגיה השלילית של לותר ואפשר את קמום המדינות הדמוקראטיות. התפתחות זו התאפשרה גם אם אף אחד לא הצביע על ההבדל בין קוסמולוגיה אחת בשליטת השטן, לבין קוסמולוגיה בשליטת ההשגחה. עקרונות של תורות משפיעים גם אם לא מצביעים עליהם מפורשות.

      מענין לציין שקלווין הבין למרות סתירות בתורתו, מה ההבדל בין השקפתו עם עיקרון שליטת ההשגחה, לבין ההשקפות היווניות. לעתים נדמה שהוא הבין את זה יותר טוב מהוגים יהודיים שלא ראו את ההבדל בין מחשבת התנ"ך לבין המחשבה היוונית. אחד מהפרקים בספר נקרא: 'אין דבר כזה כמו גורל ומקריות'. בפרק זה הוא יוצא נגד אמונות יווניות, אמונה בגורל. שוב אין לצפות מקלווין להבין את מכלול ההשקפה הלשונית התנ"כית, הוא כמובן לא מדבר על משל 'עץ הדעת', לא מזים את דבריו של השליח פאולוס שניטרל משל זה, לא מדבר על שפה, על יכולת האדם להבדיל בין טוב לרע.

     אבל קלווין הבין שאם מאמינים בגורל אזי האדם נעשה משותק, הוא לא יכול לפעל. מענין לציין ששלילת עיקרון הגורל שולל גם למעשה את עיקרון הפרדסטינציה שמקס וובר ראה אותה כעיקרון של קלווין. מה שמקס וובר לא הבין, שגם כאשר קלווין מזכיר פרדסטינציה, הוא מתכוון לעיקרון הבחירה בתנ"ך. ברור שזהו נוסח קיצוני של מושג זה. אבל יציאתו של קלווין נגד אמונה בגורל מוכיח שהוא התכוון ל'בחירה', כאשר דיבר על פרדסטינציה. כאשר הוא מדבר על מושג זה, הוא תמיד מסייג את זה למעשי האדם. אדם נבחר אם הוא מקיים את תנאי הברית.

      הבאת דגמי הקוסמולוגיות השונות באה למען להוכיח שתרבות מתפתחת מסביב לקוד, קוד קוסמולוגי. הדבר החשוב ביותר בקוסמולוגיות הוא אפיון האלוהות השליטה בעולם, האם היא אלוהות מיטיבה, האם היא אלוהות שלילית. ראינו שהיוונים שהאמינו בשליטת המוירה העיוורת והשרירותית, ראו את עולמו של האדם כטראגי. עובדה זו שהיוונים ראו את העולם האנושי כטראגי גרם לכך שהם הסיחו את דעתם מעולם שרירותי זה, רצו למצא נוחם בחוקי הטבע הדטרמיניסטיים. הסיבה שהיוונים פיתחו מדע, היא שהם ברחו לעולם מתוכנת, מקובע לפי דעתם. הם אפילו חשבו שגרמי השמים הם נצחיים, דבר שתאם את השקפתם שהעולם הוא נצחי.

     כפי שציינו מדע לא התפתח בעולם התנ"כי, כיוון שמחשבת התנ"ך הסתפקה בעולם הטוב שההשגחה בראה בשמחה ולא היו זקוקים להסחת דעת, לבריחה לעולם דטרמיניסטי, שנראה בעיניהם כפחות.

      בהבדל מהעולם התנ"כי שלא נתן מקום להתפתחות מדעית, עולמו של קלווין, למרות הסתמכותו על עקרונות התנ"ך, התנגדותו על עקרונות יווניים, השאיר מקום למדע. בכך עולם מודרני זה שונה מהעולם התנ"כי, כיוון שהוא כבר מיזוג של שתי התרבויות, תרבות התנ"ך והתרבות היוונית המדעית.

      אנחנו יכולים אפילו לראות את השפעת עקרונות התנ"ך על יצירות שקספיר, הטראגדיות של משורר זה הן תוצר של מעשי בני אדם, לא תוצר של גורל עיוור. מענין לציין עובדה תמוהה, שאפילו בעולם הלותרני, לא נוצרו טראגדיות נוסח יוון. אפילו יצירת פאוסט של גיתה היא דרמה, לא טראגדיה. הגיבור במותו בסופו של דבר עולה לעולמן של נשים מיטיבות. עוד יותר מענין, שניטשה שכתב ספר בשם 'הולדת הטראגדיה', טען ביצירה זו שהטראגדיות היווניות היו פרי השקפה אורגנית. ועוד יותר מענין לציין, שניטשה לא ראה את עצמו כדמות טראגית, בספרו האחרון לפני התמוטטותו, Ecce Homo, הוא רואה את עצמו כהאל דיאוניזוס, אל הטבע אבל גם כמו הצלוב.

       אפשר לציין שלמרות השלטת השטן על-ידי לותר על העולם הנגלה, בשוליים נשארה ההשקפה התנ"כית, ההשקפה הנוצרית, שאף היא השאירה את עקבות עקרונות התנ"ך. כאשר אנו דנים בקוסמולוגיה של קלווין, אנו רק רוצים להצביע על העובדה שיש הבדל בסיסי בין ההשקפות של שני הרפורמטורים, לותר וקלווין, שגרמו להתפתחויות שונות של התרבויות שבהן השפיעו.