אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 117 – דרווין ששכח את המח

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 117 – דרווין ששכח את המח

     מאתים שנה אחרי הולדתו של דרווין עדיין מתנהל וויכוח על יחסו לאדם. כולם מדגישים את הטיעון שדרווין שלל מהאדם את היותו נזר הבריאה. כל המתווכחים על דעותיו של דרווין על מוצא האדם, שוכחים שהוא התיחס רק לחלק הביאולוגי של האדם, לגופו, הוא לא נגע במח האנושי, לא בשפה תוצר אבר זה.

     עלינו להקדים תופעה שדרווין לא עסק בה. הישויות על כדור הארץ שונות מישויות ביקום, כיוון שהם בעלי מח בדרגות שונות. היותם בעלי מח מבדיל אותם מישויות ביקום, כיוון שרובם רואים ושומעים, אבר המח מאפשר להם את זה, בעוד שהישויות ביקום הן אלמות. ברור שגם המח הוא אבר תוצר האבולוציה, וככזה הוא מורכב משכבות שונות, מוקדמות יותר ומאוחרות יותר. מאחר שלא כאן המקום לדבר על המח בכללו, אנו רק נעסוק במח האנושי שנוספה לו שכבה מאוחרת, האונות הקדמיות, המפותחות אצלו יותר מאשר אצל ברויים אחרים, על כדור הארץ.

      המח הוא אבר ביאולוגי, אבל התפתחותו מאפשר את מפעלותיו המוציאים את הישויות שהוא מחובר אליהן, משרשרת הישויות ביקום, וההתפתחותו היתרה אצל האדם מוציא אותו גם משרשרת הישויות ביקום, אבל גם משרשרת הברויים על כדור הארץ.

     אם היה דרווין עוסק במח, ביחוד במח האנושי, אזי אפשר היה ליחס לו, מה שאנשים מיחסים לו, שהוא שלל מהאדם את היותו נזר הבריאה.

       ראינו כבר שהמח כאבר מרכז החשיבה לא היה ידועה עד המאה ה-2 לספירה, עד אשר הרופא הפילוסוף גלן קבע אותו ככזה. היום עיסוק במח הוא רב. אבל כל הנירולוגים וכל אלו העוסקים בפילוסופית השפה, לא רואים באיבר זה, איבר קולטן של כל היסודות ביקום, ומאחר שהוא גם מעבדה, הוא עושה להם טרנספורמציה לצרכי הגוף. הדגשנו שרוב הישויות על כדור הארץ שלנו הם בעלי מח, הם רואים והם שומעים. האם כל המלומדים שאלו את עצמם באיזו צורה המח מאפשר לישויות אלו לראות ולשמע? הרי המח קולט את הפוטונים ועושה להם טרנספורמציה לשרות הגוף למען יראה. הרי המח קולט את גלי הקול, כך הוא מאפשר לישויות לשמע.

       אף אחד לא יחלוק על עובדות אלו, גם אם לא שאלו איך המח מאפשר ראיה ושמיעה. אבל עד היום חוקרים מכובדים אלו לא חשבו על האפשרות, שהאונות הקדמיות המפותחות יותר אצל האדם, המאוחרים מבחינה אבולוציונית מכילים קולטנים. בתוספת לקליטת יסודות על-ידי המח שאיפשרו ראיה ושמיעה על-ידי טרנספורמציה שלהם על-ידי איבר זה, נקלט יסוד נוסף על-ידי החלק שהתפתח יותר מאוחר, האונות הקדמיות, יסוד האינפורמציה היקומית. הרי האדם נעשה בעל שפה רק בעשרות אלפי שנים האחרונות.

       הזכרנו שני נירולוגים את הנירולוג היהודי הרוסי לוריה ואת תלמידו אלחנן גולדברג, שטען, שטוען, שהאונות הקדמיות הן מרכז האינטלקאט האנושי. הם לא מדברים על היות האונות הקדמיות מקושרים לאינפורמציה היקומית, בצורה כזו מאפשרים למח הקוסם, הפיכת יסוד זה לשפה האנושית. הזכרנו גם ספר אחר של פיזיקאי בשם הינץ פיג'לס, שכתב ספר בשם 'הקוד היקומי', בו הוא טוען שקיים ביקום יסוד נעלם מארגן, שפיזיקאים אחרים מכנים כהאינפורמציה היקומית.

     אם חוקרים מסכימים שראיה ושמיעה מתאפשרים על ידי כך שהמח מקושר ליסודות ביקום, אין שום סיבה לא להסכים שקליטת האינפורמציה היקומית מאפשר למח הקוסם להפוך יסוד זה לשפה האנושית.

      ובכן, אם נחזור לדברים שכבר נידונו בשעורים קודמים, שחכמי מחברי המשלים הלשוניים הפילוסופיים של התנ"ך, באינטואיציה עילאית הבינו שהאדם הוא דואלי, ישות גופנית וישות שנוספה לו ממקור חיצוני, 'מעץ הדעת'. הרכש החיצוני הזה 'דעת', השפה, ההכרה, הופכת את האדם לישות מודעת, לישות יוצרת. דרווין לא התיחס לרכש זה, לא התיחס להבנה האינטואיטיבית העילאית של מחברי המשלים הלשוניים הפילוסופיים, שהצביעו על כך שאדם בגן-עדן היה חיה בין החיות, לא התבושש על עירומו, לא היה מודע להיותו מוותי, נעשה מודע רק אחרי אוכלו מפרי העץ.

       ובכן, דרווין יכול היה להגיע לחכמתו כיוון שהוא היה ישות לשונית, כיוון שכתוצאה מכך הוא יכול היה להתבונן, להסיק מסקנות מהתבוננות זו, ליצור את תורתו. היכולות האלו של האדם מבדילות אותו מהיצורים הביאולוגיים על כדור הארץ, שוני זה עושה את האדם לנזר הבריאה.

      אבל עלינו להזכיר עוד עובדות. דרווין יכול היה לפתח את תורת האבולוציה כיוון שהוא התחנך על ברכי התנ"ך. הרי אם היה תלמיד אריסטו בלבד לא היה יכול לפתח את התורה האבולוציונית, כיוון שאריסו סבר שהעולם נצחי, ולא נוצרים בו דברים חדשים. נוסף לכך, הרי במשל הבריאה בפרק א' של ספר בראשית אלהים בורא את העולם בשלבים. 

      משום מה האדם חוזר תמיד לאידיאל שלו להיות בגן-עדן, כיוון שהוא לא מבין שמשל 'עץ הדעת' מצביע על כך שהאדם בגן היה  חיה בין החיות, לא התבושש בעירומו, לא היה מודע להיותו מוותי. האדם במשך הדורות נוהג כקודמו בגן, שהאשים את חוה שהאכילה אותו מפרי העץ, כיוון שהוא רצה להשאר חיה בין החיות, כמו זרטוסטרא של ניטשה.

      האידיאל הזה להיות אורגני, הוא נחלת האדם כאדם, כמו רצונו לחזור לגן-עדן ולהיות חיה בין החיות, לכן תורתו הלשונית של נעם חומסקי שליטה בתחום זה, כיוון שהוא רואה את השפה תוצר גן לשוני, לא תוצר המח הקוסם, הקולט את האינפורמציה היקומית והופך אותה לשפה.     

     דרווין עסק בהיווצרות המינים על כדור הארץ, הצביע על תהליכים הדרגתיים בו. אבל הוא לא עסק בכך, מה מבדיל את האדם מהחיות האחרות, שהוא תוצר שלהם, אבל בתהליך אבולוציוני מהפכני נהפך לישות לשונית. דרווין כתב מה שכתב לפני המהפכה המדעית של האינפורמציה, לפני גלוי ה-DNA  המצביע על כך שהישויות על כדור הארץ שלנו הם תוצר 'אינפורמציה'. תורתו של דרווין דומה יותר להשקפות ניאו-אפלטוניות של 'אמנציות', כפי שחשב את זה פלוטינוס, לפי תורתו ההתפתחות היא ביאולוגית, דומה למה שאנו מוצאים בספרו של חיים וויטאל, תלמידו של האר"י, בספרו 'עץ החיים', שם הדברים נוצרים על-ידי הולדה ביאולוגית ולא התפתחות אינפורמטיבית. את נעם חומסקי, עם סברתו שהשפה היא תוצר גן לשוני, אפשר לקשר יותר להשקפה הביאולוגית של דרווין.

      אי אפשר להאשים את דרווין שלא ראה את התפתחות המינים כתוצאה מ-DNA , אינפורמציה, כיוון, כפי שהזכרנו הוא חי לפני מדע האינפורמציה. אי אפשר להאשים את דרווין כפי שאי אפשר להאשים את חכמי המשלים הפילוסופיים הלשוניים של התנ"ך בכך שלא ידעו על המח, כיוון כפי שהזכרנו לעיל רק בהדרגתיות גלן הרופא הפילוסוף קבע שהוא מרכז החשיבה.

     האדם בגופו, בחלק הביאולוגי שלו נשאר דומה לאבותיו הביאולוגיים שקדמו לו, אבל כל ההבדל בין האדם לבין ברויים אחרים, אפילו חיות מפותחות, הוא הודות להתפתחות מוחו, התפתחות יתרה של האונות הקדמיות, הקולטות יסוד נוסף ביקום, ליסודות קודמים שהמח קלט, את האינפורמציה היקומית.

      הפיכת יסוד האינפורמציה הנעלמת על-ידי האונות הקדמיות, הטרנספורמציה שלה לשפה, מוציא את האדם משורת הישויות על כדור הארץ שלנו, וודאי שמוציא אותו משורת הישויות האלמות ביקום. השפה המבדילה, הופכת את האדם לישות מודעת וכישות מודעת הוא יכול להתבונן על היקום. נוסף ליכולתו של האדם להתבונן על הסביבה, השפה מאפשרת לו להחצין את תחושותיו, למסגר אותן במילים, כפי שחוה ואדם אחרי אוכלם מפרי העץ, נעשו מודעים, התבוננו על גופם כמנוכר מ'דעת' שרכשו, מסגרו את תחושתם על היות הגוף עירום, במלה 'בושה'. בגן-עדן, טרם אכלו מפרי העץ, נאמר במשל זה, שהם היו עירומים ולא 'התבוששו, חיות לא מתבוששות בעירומם.

      את דרווין אפשר לשייך להוגים עם נטיות אורגניות, האדם לפיו עדיין חיה בין החיות, נמצא בגן החיות.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 116 – האדם הלשוני סיפור

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 116 – האדם הלשוני סיפור

    הזכרנו שהאדם המודע צריך למסגר את עצמו תחת שם. אבל השם עדיין לא יכול להצביע על יחודו של האדם, והאדם הלשוני זקוק לזהות וזו צריכה להיות מגובה בסיפור, בדרך כלל, בקורות האדם במשך קיומו.

     המח הקוסם משמר את מעשיו, הגיגיו של האדם במשך קיומו, והוא רוקם מהם סיפור המחזק את זהותו. כבר ראינו שמראשית היסטורית האדם, הגיבורים שרצו לשמר את שמם לדורות, הבינו שהם צריכים לצאת להרפתקאות, למלחמות, למען שסיפור מעשיהם יגבה את שמם והם יהיו זכאים לשם עולם, או לשם ראוי לזכרון הדורות.

      מלך ארך גילגמש מבין שאינו יכול להמלט מגזרת המוות, לכן הוא רוצה לשמר את שמו כתחליף, והוא מודע לכך שרק מעשי גבורה יזכו אותו באותו שם נחשק, שם שיהיה מגובה בסיפור מעשיו. אבל אנשים יכולים גם לזכות בשם עולם במעשים חברתיים, מעשים אלו יהפכו לסיפור שיגבה את שמם. שליטים, מלכים יכולים להיזכר לדורות אם הם מחוקקים חוקים, כמו חמורבי, שחקק חוקים, אבל גם ניהל מלחמות אין-סוף. בהבדל ממנו סולון, הסתפק בחקיקת חוקים בלבד, ואפילו לא רצה במעמד בעירו אתונה, יצא לנדודים. כל מעשיו אלו של סולון מוסגרו לסיפור שגיבו את שמו. הפרעונים ניסו לשמר את שמם על-ידי בנית מצבות, פירמידות, מפעלות הבניה היו צריכות להלוות לשמם.

       הוגים יכולים לשמר את שמם אם הם מסכמים את תרומתם ביצירת תורות, שהם סיכום התבוננות שלהם על חוקי הקיום, התבוננות במעשי בני-אדם. לא היינו יודעים דבר על סוקראטס אם תלמידו אפלטון לא היה מספר על תורתו.

      אנחנו רואים שההיסטוריה רושמת את שמם של אנשים, שמעשיהם שמוסגרו בסיפור, ראוי לזיכרון. לעתים קרובות אנשים לא מספקים בנצח שהוא זיכרון שמם ומעשיהם בעיני הדורות, הם רוצים בשם מעשיהם, סיפורם לזכות בקיום נצחי בעולמות חלופיים. אפילו סוקראטס רצה שמעשיו, סיפוריו יזכו אותו בחיים בקרב האלים, בעולם חלופי. אין אנו יודעים אם סוקראטס זכה לדור בקרב האלים, אבל הסיפורים שלתלמידו אפלטון סיפר עליו זיכו אותו בם עולם.

      רבים בדומה לסוקראטס, פחות ידועים, שקופחו בחיים הקיומיים, מסכמים את מעשיהם הטובים בסיפור, שבשמו הם מקווים לזכות לפיצוי בעולם חלופי. למען יזכה אדם שקופח לשכר בעולם חלופי, הקהילה הלשונית צריכה קודם ליצור עולמות חלופיים ווירטואליים, ששם חוקים שונים מאשר בעולם הנגלה, ושם צדק מושלם, הראויים לפי מעשיהם, זוכים לשכר. אפילו סוקראטס האמין שהוא הולך אחרי מותו לעולמות חלופיים, ששם אלים צודקים יותר שולטים.

      כל הסיפורים שהאדם רוקם ממעשיו, נרקם לשם קבלת שכר. הציפיה לשכר היא שונה מיחיד ליחיד. יש המסתפקים בהכרה חברתית, השם והזהות הם מאד נזילים, והאדם עורג ליחס מועדף, לרגש של ראואיות.

      לאדם מאד חשובה ה'ראואיות', לכן האדם יתכחש למעשים שלו שאינם מתאימים לקוד התרבותי של קהילתו. לכן אי אפשר לדבר מה הם המעשים המזכים את האדם לראואיות. אם הקוד התרבותי רואה במעשים חברתיים ערכים לראואיות, האדם מדגיש את מעשיו לחברה, אם הקוד התרבותי רואה בגבורה ערך עליון, אזי האדם יהיה ראוי אם יבצע מעשי גבורה.

      מענין להביא דוגמאות מתרבויות שונות, לגבי ערכים המזכים את היחיד לראויות. בהקשר לכך אולי כדאי לנו להביא את ערכיו של הסופר היפאני יוקיו משימה, שבעצמו ביצע 'ספוקו', או התאבדות פולחנית, הקרבה עצמית להאדרת אלוהיותו של הקיסר. אנחנו יודעים שהקמיקזים היאפניים במלחמת העולם השניה ביצעו מעשי גבורה, תקיפת האויב, בשם אלוהיותו של הקיסר, הם הקריבו את עצמם למענו. יוקיו מישימה בצע אקט פולחני כזה לא בזמן המלחמה, אלא בשנת 1970, כהתרסה נגד הכיבוש האמריקאי, אבל יותר כאקט דתי, הקרבה למען אידיאלים מסורתיים יפניים.

     מישימה האמין גם בגלגול נשמות, הוא מביא את תורתו של המחוקק ההודי, מנו, שנתן ביטוי לקסטות לא שויוניות, כצידוק של גלגולי נשמה. האדם מתגלגל לקסטה לפי מעשיו בקיום קודם. מישימה האמין באמונה זו, גיבוריו המתים מתגלגלים בישויות חדשות. כך גיבור ספרו קיואקי מתוך הטטרלוגיה שלו, בכרך הראשון, בשם 'שלג אביב', המת על מזבח אהבתו, קם לתחיה בספר השלישי 'מקדש השחר', בדמות נסיכה.

      הדת היפנית הנה תערובת של עקרונות 'שינטואים', מעין פולחן אלת השמש, שהקיסרים הם צאצאיה, לכן אלוהיים, לבין דת הבודיסטית. אנחנו מוצאים את הסינקרטיזם הדתי הזה אצל משימה, שנחשב הסופר החשוב ביותר של יפאן.

      אנחנו יכולים לראות את ההבדלים של ערכים תרבותיים רק אם אנו משווים אותם עם תרבויות אחרות. ברור שהשקפה זו של יוקיו מישימה קוטבית להשקפה התנ"כית, על קדושת החיים. אלהים אינו רוצה בקורבן אדם לפי ההשקפה התנ"כית, את העיקרון הזה אנו מוצאים במשל 'עקדת יצחק', שנצטרך להקדיש לו פרק לחוד.

     קשה להבין את הדחף הזה של יחידים להקריב את עצמם למען אלוהות, או נציג אלוהות. אצל היפאנים, לפי דת השינטו, כפי שראינו, הקיסר הוא צאצאי אילת השמש. מדוע התפתחה בהקשר לדת זו עיקרון ההקרבה העצמית, זה לא נאמר. בכך דתות המיא והאיצטקים, שונות מזו של היפאנים, באמריקה הפרה קולומביאנית, היו מקריבים לבבות של שבויים, לעתים גם של מלכיהם, למען שאל השמש יוכל בדם הקורבנות, לתחזק את העולם. הסבר זה יותר בעל משמעות, מאשר ההסבר היאפני של הקרבה עצמית למען הקיסר.

      ברור שבמלחמת העולם השניה הקיסר סימל את מדינת יפאן, למען שלמות הטריטוריה      שלה הקמיקזים הקריבו את עצמם. אבל במקרה של יוקיו מישימה ההקרבה העצמית שלו לא היתה לה משמעות, מחוץ לצורך סופר זה לתת משמעות יתר ליצירותיו באקט של הקרבה עצמית.

       יכול להיות שרצח במלחמות, הקרבה עצמית, נגרמות כתוצאה מדחף אנושי לתת לחיים הווירטואליים ממשות. כל מושג הגבורה, יש להוציא מכך הגנה על טריטוריה למען מחיה, הוא מושג מעוות, רצון לתת לקיום הנעלם, הווירטואלי איזו ממשות. מישימה טען כל הזמן שהוא לא הרגיש חי, למרות שהוא יצר ויצר, ורק מוות, אקט קיצוני הרסני נראה לו כנותן תחושה של ממשות. ברור שהשקפה כזו היא מוטעית כי מוות שולל צדקת קיום.

     עובדה מצערת היא שכובשים גדולים, שרצחו ורצחו, הרסו והרסו, זוכים לשם עולם, זוכים להיות גיבורים בעיני הדורות. אנחנו מוצאים רק הזמה של תפישה זו במשלו של ישעיהו פרק י"ד, שם הוא מתאר את מלך בבל-אשור, שעל-ידי מעשיו הרצחניים, הרסניים, ראה את עצמו ריבון, ראה את עצמו 'הילל בן שחר', הנביא לועג לו, טוען שהוא הפך לרימה ותולעת.

      אפשר לראות בערכים מעוותים אלו שהאדם יוצר תוצר של מאבק בין שני היסודות המרכיבים את האדם. מצד אחד האדם נותן בכורה ל'דעת', להכרתו, לחלק הנעלם הווירטואלי שלו, מצד שני, דחפיו הגופניים הממשיים, צוחקים לו, וטוענים שערכים נעלמים אלו יכולים לקבל ממשות רק בחתימת דם.

      לגיבור על שדות הקרב הרגשה שזהותו, סיפורו, צריך להיות חתום בדם, למען להיות ממשי. כנראה ליואיקיו מישימה היתה הרגשה שכל יצירותיו הווירטואליות יקבלו ממשות רק אם הן תהיינה חתומים בדם עצמו.

      התנ"ך הוא הדגם היחיד שהזים את ההשקפות המעוותות אלו, הוא הזים את זה על ידי דגם 'עקדת יצחק', הוא הכריז שהוא אינו רוצה בקורבן אדם. התנ"ך העלה את ערך היצירה האנושית כמקנה רפואיות לאדם, שחייו ראויים אם הוא חקה ביצירה את דרכי האל, צווי זה נמצא בדבר הרביעי מתוך עשרת הדיברות, שלפיו האדם צריך ליצור את עולמו, בדומה ליצירת העולם על-ידי האלוהות.                                                                                       

 

 

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 116 – האדם הלשוני סיפור

    הזכרנו שהאדם המודע צריך למסגר את עצמו תחת שם. אבל השם עדיין לא יכול להצביע על יחודו של האדם, והאדם הלשוני זקוק לזהות וזו צריכה להיות מגובה בסיפור, בדרך כלל, בקורות האדם במשך קיומו.

     המח הקוסם משמר את מעשיו, הגיגיו של האדם במשך קיומו, והוא רוקם מהם סיפור המחזק את זהותו. כבר ראינו שמראשית היסטורית האדם, הגיבורים שרצו לשמר את שמם לדורות, הבינו שהם צריכים לצאת להרפתקאות, למלחמות, למען שסיפור מעשיהם יגבה את שמם והם יהיו זכאים לשם עולם, או לשם ראוי לזכרון הדורות.

      מלך ארך גילגמש מבין שאינו יכול להמלט מגזרת המוות, לכן הוא רוצה לשמר את שמו כתחליף, והוא מודע לכך שרק מעשי גבורה יזכו אותו באותו שם נחשק, שם שיהיה מגובה בסיפור מעשיו. אבל אנשים יכולים גם לזכות בשם עולם במעשים חברתיים, מעשים אלו יהפכו לסיפור שיגבה את שמם. שליטים, מלכים יכולים להיזכר לדורות אם הם מחוקקים חוקים, כמו חמורבי, שחקק חוקים, אבל גם ניהל מלחמות אין-סוף. בהבדל ממנו סולון, הסתפק בחקיקת חוקים בלבד, ואפילו לא רצה במעמד בעירו אתונה, יצא לנדודים. כל מעשיו אלו של סולון מוסגרו לסיפור שגיבו את שמו. הפרעונים ניסו לשמר את שמם על-ידי בנית מצבות, פירמידות, מפעלות הבניה היו צריכות להלוות לשמם.

       הוגים יכולים לשמר את שמם אם הם מסכמים את תרומתם ביצירת תורות, שהם סיכום התבוננות שלהם על חוקי הקיום, התבוננות במעשי בני-אדם. לא היינו יודעים דבר על סוקראטס אם תלמידו אפלטון לא היה מספר על תורתו.

      אנחנו רואים שההיסטוריה רושמת את שמם של אנשים, שמעשיהם שמוסגרו בסיפור, ראוי לזיכרון. לעתים קרובות אנשים לא מספקים בנצח שהוא זיכרון שמם ומעשיהם בעיני הדורות, הם רוצים בשם מעשיהם, סיפורם לזכות בקיום נצחי בעולמות חלופיים. אפילו סוקראטס רצה שמעשיו, סיפוריו יזכו אותו בחיים בקרב האלים, בעולם חלופי. אין אנו יודעים אם סוקראטס זכה לדור בקרב האלים, אבל הסיפורים שלתלמידו אפלטון סיפר עליו זיכו אותו בם עולם.

      רבים בדומה לסוקראטס, פחות ידועים, שקופחו בחיים הקיומיים, מסכמים את מעשיהם הטובים בסיפור, שבשמו הם מקווים לזכות לפיצוי בעולם חלופי. למען יזכה אדם שקופח לשכר בעולם חלופי, הקהילה הלשונית צריכה קודם ליצור עולמות חלופיים ווירטואליים, ששם חוקים שונים מאשר בעולם הנגלה, ושם צדק מושלם, הראויים לפי מעשיהם, זוכים לשכר. אפילו סוקראטס האמין שהוא הולך אחרי מותו לעולמות חלופיים, ששם אלים צודקים יותר שולטים.

      כל הסיפורים שהאדם רוקם ממעשיו, נרקם לשם קבלת שכר. הציפיה לשכר היא שונה מיחיד ליחיד. יש המסתפקים בהכרה חברתית, השם והזהות הם מאד נזילים, והאדם עורג ליחס מועדף, לרגש של ראואיות.

      לאדם מאד חשובה ה'ראואיות', לכן האדם יתכחש למעשים שלו שאינם מתאימים לקוד התרבותי של קהילתו. לכן אי אפשר לדבר מה הם המעשים המזכים את האדם לראואיות. אם הקוד התרבותי רואה במעשים חברתיים ערכים לראואיות, האדם מדגיש את מעשיו לחברה, אם הקוד התרבותי רואה בגבורה ערך עליון, אזי האדם יהיה ראוי אם יבצע מעשי גבורה.

      מענין להביא דוגמאות מתרבויות שונות, לגבי ערכים המזכים את היחיד לראויות. בהקשר לכך אולי כדאי לנו להביא את ערכיו של הסופר היפאני יוקיו משימה, שבעצמו ביצע 'ספוקו', או התאבדות פולחנית, הקרבה עצמית להאדרת אלוהיותו של הקיסר. אנחנו יודעים שהקמיקזים היאפניים במלחמת העולם השניה ביצעו מעשי גבורה, תקיפת האויב, בשם אלוהיותו של הקיסר, הם הקריבו את עצמם למענו. יוקיו מישימה בצע אקט פולחני כזה לא בזמן המלחמה, אלא בשנת 1970, כהתרסה נגד הכיבוש האמריקאי, אבל יותר כאקט דתי, הקרבה למען אידיאלים מסורתיים יפניים.

     מישימה האמין גם בגלגול נשמות, הוא מביא את תורתו של המחוקק ההודי, מנו, שנתן ביטוי לקסטות לא שויוניות, כצידוק של גלגולי נשמה. האדם מתגלגל לקסטה לפי מעשיו בקיום קודם. מישימה האמין באמונה זו, גיבוריו המתים מתגלגלים בישויות חדשות. כך גיבור ספרו קיואקי מתוך הטטרלוגיה שלו, בכרך הראשון, בשם 'שלג אביב', המת על מזבח אהבתו, קם לתחיה בספר השלישי 'מקדש השחר', בדמות נסיכה.

      הדת היפנית הנה תערובת של עקרונות 'שינטואים', מעין פולחן אלת השמש, שהקיסרים הם צאצאיה, לכן אלוהיים, לבין דת הבודיסטית. אנחנו מוצאים את הסינקרטיזם הדתי הזה אצל משימה, שנחשב הסופר החשוב ביותר של יפאן.

      אנחנו יכולים לראות את ההבדלים של ערכים תרבותיים רק אם אנו משווים אותם עם תרבויות אחרות. ברור שהשקפה זו של יוקיו מישימה קוטבית להשקפה התנ"כית, על קדושת החיים. אלהים אינו רוצה בקורבן אדם לפי ההשקפה התנ"כית, את העיקרון הזה אנו מוצאים במשל 'עקדת יצחק', שנצטרך להקדיש לו פרק לחוד.

     קשה להבין את הדחף הזה של יחידים להקריב את עצמם למען אלוהות, או נציג אלוהות. אצל היפאנים, לפי דת השינטו, כפי שראינו, הקיסר הוא צאצאי אילת השמש. מדוע התפתחה בהקשר לדת זו עיקרון ההקרבה העצמית, זה לא נאמר. בכך דתות המיא והאיצטקים, שונות מזו של היפאנים, באמריקה הפרה קולומביאנית, היו מקריבים לבבות של שבויים, לעתים גם של מלכיהם, למען שאל השמש יוכל בדם הקורבנות, לתחזק את העולם. הסבר זה יותר בעל משמעות, מאשר ההסבר היאפני של הקרבה עצמית למען הקיסר.

      ברור שבמלחמת העולם השניה הקיסר סימל את מדינת יפאן, למען שלמות הטריטוריה      שלה הקמיקזים הקריבו את עצמם. אבל במקרה של יוקיו מישימה ההקרבה העצמית שלו לא היתה לה משמעות, מחוץ לצורך סופר זה לתת משמעות יתר ליצירותיו באקט של הקרבה עצמית.

       יכול להיות שרצח במלחמות, הקרבה עצמית, נגרמות כתוצאה מדחף אנושי לתת לחיים הווירטואליים ממשות. כל מושג הגבורה, יש להוציא מכך הגנה על טריטוריה למען מחיה, הוא מושג מעוות, רצון לתת לקיום הנעלם, הווירטואלי איזו ממשות. מישימה טען כל הזמן שהוא לא הרגיש חי, למרות שהוא יצר ויצר, ורק מוות, אקט קיצוני הרסני נראה לו כנותן תחושה של ממשות. ברור שהשקפה כזו היא מוטעית כי מוות שולל צדקת קיום.

     עובדה מצערת היא שכובשים גדולים, שרצחו ורצחו, הרסו והרסו, זוכים לשם עולם, זוכים להיות גיבורים בעיני הדורות. אנחנו מוצאים רק הזמה של תפישה זו במשלו של ישעיהו פרק י"ד, שם הוא מתאר את מלך בבל-אשור, שעל-ידי מעשיו הרצחניים, הרסניים, ראה את עצמו ריבון, ראה את עצמו 'הילל בן שחר', הנביא לועג לו, טוען שהוא הפך לרימה ותולעת.

      אפשר לראות בערכים מעוותים אלו שהאדם יוצר תוצר של מאבק בין שני היסודות המרכיבים את האדם. מצד אחד האדם נותן בכורה ל'דעת', להכרתו, לחלק הנעלם הווירטואלי שלו, מצד שני, דחפיו הגופניים הממשיים, צוחקים לו, וטוענים שערכים נעלמים אלו יכולים לקבל ממשות רק בחתימת דם.

      לגיבור על שדות הקרב הרגשה שזהותו, סיפורו, צריך להיות חתום בדם, למען להיות ממשי. כנראה ליואיקיו מישימה היתה הרגשה שכל יצירותיו הווירטואליות יקבלו ממשות רק אם הן תהיינה חתומים בדם עצמו.

      התנ"ך הוא הדגם היחיד שהזים את ההשקפות המעוותות אלו, הוא הזים את זה על ידי דגם 'עקדת יצחק', הוא הכריז שהוא אינו רוצה בקורבן אדם. התנ"ך העלה את ערך היצירה האנושית כמקנה רפואיות לאדם, שחייו ראויים אם הוא חקה ביצירה את דרכי האל, צווי זה נמצא בדבר הרביעי מתוך עשרת הדיברות, שלפיו האדם צריך ליצור את עולמו, בדומה ליצירת העולם על-ידי האלוהות.                                                                                       

 

 

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 116 – האדם הלשוני סיפור

    הזכרנו שהאדם המודע צריך למסגר את עצמו תחת שם. אבל השם עדיין לא יכול להצביע על יחודו של האדם, והאדם הלשוני זקוק לזהות וזו צריכה להיות מגובה בסיפור, בדרך כלל, בקורות האדם במשך קיומו.

     המח הקוסם משמר את מעשיו, הגיגיו של האדם במשך קיומו, והוא רוקם מהם סיפור המחזק את זהותו. כבר ראינו שמראשית היסטורית האדם, הגיבורים שרצו לשמר את שמם לדורות, הבינו שהם צריכים לצאת להרפתקאות, למלחמות, למען שסיפור מעשיהם יגבה את שמם והם יהיו זכאים לשם עולם, או לשם ראוי לזכרון הדורות.

      מלך ארך גילגמש מבין שאינו יכול להמלט מגזרת המוות, לכן הוא רוצה לשמר את שמו כתחליף, והוא מודע לכך שרק מעשי גבורה יזכו אותו באותו שם נחשק, שם שיהיה מגובה בסיפור מעשיו. אבל אנשים יכולים גם לזכות בשם עולם במעשים חברתיים, מעשים אלו יהפכו לסיפור שיגבה את שמם. שליטים, מלכים יכולים להיזכר לדורות אם הם מחוקקים חוקים, כמו חמורבי, שחקק חוקים, אבל גם ניהל מלחמות אין-סוף. בהבדל ממנו סולון, הסתפק בחקיקת חוקים בלבד, ואפילו לא רצה במעמד בעירו אתונה, יצא לנדודים. כל מעשיו אלו של סולון מוסגרו לסיפור שגיבו את שמו. הפרעונים ניסו לשמר את שמם על-ידי בנית מצבות, פירמידות, מפעלות הבניה היו צריכות להלוות לשמם.

       הוגים יכולים לשמר את שמם אם הם מסכמים את תרומתם ביצירת תורות, שהם סיכום התבוננות שלהם על חוקי הקיום, התבוננות במעשי בני-אדם. לא היינו יודעים דבר על סוקראטס אם תלמידו אפלטון לא היה מספר על תורתו.

      אנחנו רואים שההיסטוריה רושמת את שמם של אנשים, שמעשיהם שמוסגרו בסיפור, ראוי לזיכרון. לעתים קרובות אנשים לא מספקים בנצח שהוא זיכרון שמם ומעשיהם בעיני הדורות, הם רוצים בשם מעשיהם, סיפורם לזכות בקיום נצחי בעולמות חלופיים. אפילו סוקראטס רצה שמעשיו, סיפוריו יזכו אותו בחיים בקרב האלים, בעולם חלופי. אין אנו יודעים אם סוקראטס זכה לדור בקרב האלים, אבל הסיפורים שלתלמידו אפלטון סיפר עליו זיכו אותו בם עולם.

      רבים בדומה לסוקראטס, פחות ידועים, שקופחו בחיים הקיומיים, מסכמים את מעשיהם הטובים בסיפור, שבשמו הם מקווים לזכות לפיצוי בעולם חלופי. למען יזכה אדם שקופח לשכר בעולם חלופי, הקהילה הלשונית צריכה קודם ליצור עולמות חלופיים ווירטואליים, ששם חוקים שונים מאשר בעולם הנגלה, ושם צדק מושלם, הראויים לפי מעשיהם, זוכים לשכר. אפילו סוקראטס האמין שהוא הולך אחרי מותו לעולמות חלופיים, ששם אלים צודקים יותר שולטים.

      כל הסיפורים שהאדם רוקם ממעשיו, נרקם לשם קבלת שכר. הציפיה לשכר היא שונה מיחיד ליחיד. יש המסתפקים בהכרה חברתית, השם והזהות הם מאד נזילים, והאדם עורג ליחס מועדף, לרגש של ראואיות.

      לאדם מאד חשובה ה'ראואיות', לכן האדם יתכחש למעשים שלו שאינם מתאימים לקוד התרבותי של קהילתו. לכן אי אפשר לדבר מה הם המעשים המזכים את האדם לראואיות. אם הקוד התרבותי רואה במעשים חברתיים ערכים לראואיות, האדם מדגיש את מעשיו לחברה, אם הקוד התרבותי רואה בגבורה ערך עליון, אזי האדם יהיה ראוי אם יבצע מעשי גבורה.

      מענין להביא דוגמאות מתרבויות שונות, לגבי ערכים המזכים את היחיד לראויות. בהקשר לכך אולי כדאי לנו להביא את ערכיו של הסופר היפאני יוקיו משימה, שבעצמו ביצע 'ספוקו', או התאבדות פולחנית, הקרבה עצמית להאדרת אלוהיותו של הקיסר. אנחנו יודעים שהקמיקזים היאפניים במלחמת העולם השניה ביצעו מעשי גבורה, תקיפת האויב, בשם אלוהיותו של הקיסר, הם הקריבו את עצמם למענו. יוקיו מישימה בצע אקט פולחני כזה לא בזמן המלחמה, אלא בשנת 1970, כהתרסה נגד הכיבוש האמריקאי, אבל יותר כאקט דתי, הקרבה למען אידיאלים מסורתיים יפניים.

     מישימה האמין גם בגלגול נשמות, הוא מביא את תורתו של המחוקק ההודי, מנו, שנתן ביטוי לקסטות לא שויוניות, כצידוק של גלגולי נשמה. האדם מתגלגל לקסטה לפי מעשיו בקיום קודם. מישימה האמין באמונה זו, גיבוריו המתים מתגלגלים בישויות חדשות. כך גיבור ספרו קיואקי מתוך הטטרלוגיה שלו, בכרך הראשון, בשם 'שלג אביב', המת על מזבח אהבתו, קם לתחיה בספר השלישי 'מקדש השחר', בדמות נסיכה.

      הדת היפנית הנה תערובת של עקרונות 'שינטואים', מעין פולחן אלת השמש, שהקיסרים הם צאצאיה, לכן אלוהיים, לבין דת הבודיסטית. אנחנו מוצאים את הסינקרטיזם הדתי הזה אצל משימה, שנחשב הסופר החשוב ביותר של יפאן.

      אנחנו יכולים לראות את ההבדלים של ערכים תרבותיים רק אם אנו משווים אותם עם תרבויות אחרות. ברור שהשקפה זו של יוקיו מישימה קוטבית להשקפה התנ"כית, על קדושת החיים. אלהים אינו רוצה בקורבן אדם לפי ההשקפה התנ"כית, את העיקרון הזה אנו מוצאים במשל 'עקדת יצחק', שנצטרך להקדיש לו פרק לחוד.

     קשה להבין את הדחף הזה של יחידים להקריב את עצמם למען אלוהות, או נציג אלוהות. אצל היפאנים, לפי דת השינטו, כפי שראינו, הקיסר הוא צאצאי אילת השמש. מדוע התפתחה בהקשר לדת זו עיקרון ההקרבה העצמית, זה לא נאמר. בכך דתות המיא והאיצטקים, שונות מזו של היפאנים, באמריקה הפרה קולומביאנית, היו מקריבים לבבות של שבויים, לעתים גם של מלכיהם, למען שאל השמש יוכל בדם הקורבנות, לתחזק את העולם. הסבר זה יותר בעל משמעות, מאשר ההסבר היאפני של הקרבה עצמית למען הקיסר.

      ברור שבמלחמת העולם השניה הקיסר סימל את מדינת יפאן, למען שלמות הטריטוריה      שלה הקמיקזים הקריבו את עצמם. אבל במקרה של יוקיו מישימה ההקרבה העצמית שלו לא היתה לה משמעות, מחוץ לצורך סופר זה לתת משמעות יתר ליצירותיו באקט של הקרבה עצמית.

       יכול להיות שרצח במלחמות, הקרבה עצמית, נגרמות כתוצאה מדחף אנושי לתת לחיים הווירטואליים ממשות. כל מושג הגבורה, יש להוציא מכך הגנה על טריטוריה למען מחיה, הוא מושג מעוות, רצון לתת לקיום הנעלם, הווירטואלי איזו ממשות. מישימה טען כל הזמן שהוא לא הרגיש חי, למרות שהוא יצר ויצר, ורק מוות, אקט קיצוני הרסני נראה לו כנותן תחושה של ממשות. ברור שהשקפה כזו היא מוטעית כי מוות שולל צדקת קיום.

     עובדה מצערת היא שכובשים גדולים, שרצחו ורצחו, הרסו והרסו, זוכים לשם עולם, זוכים להיות גיבורים בעיני הדורות. אנחנו מוצאים רק הזמה של תפישה זו במשלו של ישעיהו פרק י"ד, שם הוא מתאר את מלך בבל-אשור, שעל-ידי מעשיו הרצחניים, הרסניים, ראה את עצמו ריבון, ראה את עצמו 'הילל בן שחר', הנביא לועג לו, טוען שהוא הפך לרימה ותולעת.

      אפשר לראות בערכים מעוותים אלו שהאדם יוצר תוצר של מאבק בין שני היסודות המרכיבים את האדם. מצד אחד האדם נותן בכורה ל'דעת', להכרתו, לחלק הנעלם הווירטואלי שלו, מצד שני, דחפיו הגופניים הממשיים, צוחקים לו, וטוענים שערכים נעלמים אלו יכולים לקבל ממשות רק בחתימת דם.

      לגיבור על שדות הקרב הרגשה שזהותו, סיפורו, צריך להיות חתום בדם, למען להיות ממשי. כנראה ליואיקיו מישימה היתה הרגשה שכל יצירותיו הווירטואליות יקבלו ממשות רק אם הן תהיינה חתומים בדם עצמו.

      התנ"ך הוא הדגם היחיד שהזים את ההשקפות המעוותות אלו, הוא הזים את זה על ידי דגם 'עקדת יצחק', הוא הכריז שהוא אינו רוצה בקורבן אדם. התנ"ך העלה את ערך היצירה האנושית כמקנה רפואיות לאדם, שחייו ראויים אם הוא חקה ביצירה את דרכי האל, צווי זה נמצא בדבר הרביעי מתוך עשרת הדיברות, שלפיו האדם צריך ליצור את עולמו, בדומה ליצירת העולם על-ידי האלוהות.                                                                                       

 

 

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 115 – השם המאגי

  אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 115 – השם המאגי

על חשיבות השם, על היותו אמצעי מאגי בעיני תרבויות שונות, אנו יכולים ללמד מהמיתוס המזופוטמי 'אנומה אליש'. ממיתוס זה אנו יכולים ללמד גם על ההבדל בין משל הבריאה בפרק א' של ספר בראשית לבין מיתוס הבריאה 'אנומה אליש', מיתוס שכולו כוחני, שהבריאה בו מתבצעת כולה בכוחנות,  בהבדל ממשל הבריאה בספר בראשית, בו הבריאה מתבצעת כולה בדרכי שלום. אבל כאן אנו רוצים לעסוק בצורות שתרבויות שונות התיחסו לשם, תרבויות שהתיחסו אליו כאמצעי מאגי.

     'באנומה אליש' מסופר שהאל מרדוך, הוא בעל חמישים שמות, באמצעותן הוא שולט בעולם. מיתוס בריאה זה הוא לא היחיד המתיחס לשם כאמצעי מאגי. כבר השומרים במיתוס הבריאה שלהם ראו את חשיבות השם, סברו שהוא נברא יחד עם השמים והארץ. אבל יותר מאשר השומרים, המצרים הקדימו את המיתוס של בריאת העולם 'אנומה אליש', שהוא מאוחר, נתחבר לקראת סוף האלף השני לפני הספירה, כאשר מרדוך הפך לאל העליון של בבל, בהענקת כח מאגי לשם.

       במצרים אנו מוצאים מיתוס, לפיו האל רה הסתיר את שמו תחת עורו, שלא יגנבו אותו ממנו, באמונה שהשם מכיל כבר את סמכויותיו, כפי שאנו רואים אצל מרדוך שהשמות  מסמלים את סמכויותיו. במקרה של מיתוס זה על האל רה, האלה איזיס בעורמה מגלה את השם של אל זה, ובצורה כזו היא גוזלת ממנו את סמכויותיו.

      אבל כבר בכתבים הפירמידיים, הפרעונים נלחמים באלים, באמצעות שמות, ידיעת שמות של האלים. בכלל במצריים השם היה אמצעי מאגי.

      מה שמענין במיתוס 'אנומה אליש', שבהמשך מרדוך עושה שימוש בשמות כאמצעי לשלט. ברור שהבבלים, שמרדוך נעשה אצלם האל העליון, לא הבינו את משמעות פילוסופית השפה שאנו מוצאים במשלים הפילוסופיים של התנ"ך, אבל הם הבינו באינטואיציה ששמות שהאדם מעניק לזולתים, לעצמים, ביחוד לפעולות, מאפשר לו ליצור, יכולת זו נתפשה על-ידם כמאגית. רק במשלים התנ"כיים אנו מוצאים את ההבנה הזו שכלי השפה, המעניק שמות, הוא כלי יצירה, שאלהים בורא את העולם בהגדים, בשפה. ב'אנומה אליש', ברור שמרדוך מבצע את שלטונו באמצעות השמות שלו, ששמות הם בידיו אמצעי יותר של שליטה מאשר אמצעי יצירה. השם הוא ישות מאגית המעניקה כח שלטוני. הרי את הבריאה מרדוך  ביצע בכוחנות, הוא ביתר בכוחנות את תיאמת, ומהגוף המבותר נוצר העולם, הוא לא ברא את העולם באמצעות שמות, שפה, כפי שהאלוהות במשל הבריאה בפרק א' עשתה.

       למרות שאנו רואים גם ממיתוסים שומריים שהם ראו בשמות חלק מהבריאה, גם הם עדיין לא הבינו ששמות שהאדם בעל השפה מעניק לישויות שהוא מבדיל, ביחוד לפעולות, שאותן הוא הופך בצורה זו לאבני בניה, צורת פעילות השפה היוצרת. ביחוד ממיתוס המצרים על האל רה והאלה איזיס, אנו נוכחים לדעת שהם יחסו לשמות של אלים ופרעונים מהות מאגית, אמצעי שלטון בלבד, הם צמצמו את יכולת השפה הפועלת באמצעות הענקת שמות, והפכו את יכולת היצירה הזו למאגיה, לאמצעי שלטון.  

     לא בכדי, בדבר השלישי מתוך עשרת הדברות, נאמר: 'לא תשא את שם יהוה אלהיך לשוא כי לא ינקה יהוה את אשר ישא את שמו לשוא'. התנ"ך לא מאריך, אינו טוען שאיסור זה חל כיוון שהמצרים השתמשו בשמות אליהם כאמצעים מאגיים. כאן לפנינו המלחמה המובהקת של מחשבת התנ"ך נגד התרבות המצרית. התנ"ך בכל עקרונותיו הלך לדרכו, לא מזכיר את אלו שהוא יוצא נגדם. גם בפרק א' של ספר בראשית, משל הבריאה, אין התיחסות למיתוסים של עמים אחרים, על בריאה. משל הבריאה לא יוצא נגד מיתוסי בריאה אחרים, הוא הולך לדרכו, מחולל מהפכה מחשבתית שלמה, בהצגת הבריאה כיצירה לשונית.

      התנ"ך שבמשלים הפילוסופיים שלו הבין את מהות השפה ככלי יצירה, לא רצה שיתחסו אליה ככלי מאגי, מכאן האיסור להשתמש בשמות של האלוהות ככלי מאגי. בפרק הבריאה אנו כבר עדים לכך שפעולות מקבלות שמות, ובצורה כזו הפעולות השמיות, יוצרות. פעולות שמיות הן אלגוריתמים. היצירה באמצעות פעולות שמיות, היא לא מאגית, בפרק הבריאה. לפנינו קביעה שהעולם הוא פרי אינפורמציה, הבריאה אינה תוצר כוחני, הבריאה אינה פעולה מאגית.

       במציאות המח הקוסם, יוצר את השם כסימול של היחידה שמוסגרה על-ידי המודעות. המח באמצעות השפה ממסגר גם פעולות על-ידי הענקת שמות להן, בצורה כזו הופך את הפעולות השמיות לאבני בניה, כפי שכבר ראינו. התנ"ך, כפי שכבר הזכרנו לא ידע על קיום איבר המח ופעולותיו, אבל באינטואיציה הסיק, מהתבוננות, מסקנות נכונות איך השפה פועלת.

      מאחר שאנו דנים כאן בהפיכת השם לאמצעי מאגי, על ידי תרבויות שונות, ברצוני להבהיר  שבמלה 'קוסם', הכנוי למח, אין בו כוונה 'מאגית', הכוונה היא מטפורית, למען להצביע על מפעלותיו המופלאים של אבר המח, האבר המפותח ביותר ביקום, המוציא את האדם משרשרת הישויות האלמות, המתוכנתות, שאין ביכולתן להתבונן, אין ביכולתן ליצור דברים חדשים, הם רק יכולים להכפיל את עצמן. אם ניחס למח יכולות מאגיות, אזי אפשר להגיד על הבריאה כולה שהיא מאגית, אנו נעדיף לראות אותה כתוצר האבולוציה, שיצרה מה שהיא יצרה, בהדרגתיות. כך המח אף הוא ישות או אבר שהתפתח במשך אלפי אלפים שנה, בהדרגתיות.    

      קבענו כאן שהמח הקוסם מחוץ לכך שהוא מעניק שמות לישויות הממוסגרות, עצמים, זולתים, מעניק אותם לפעולות ממוסגרות, ובצורה כזו הוא הופך אותן לאבני יצירה. אבל כאן אנו רוצים לדון בשמות של בני אדם, איך הם נוצרים, ומה מהותם בהמשך. דיברנו על מודעות, שהאדם שרכש את כלי השפה, יוצר על-ידו ניכורים, הבדלות. המודעות היא ישות נעלמת כרוב ילודי השפה, בהבדל מישויות אורגניות הנוצרות על-ידי הטבע. הגוף הביאולוגי שלנו הוא ישות מוחשית.

      ובכן, המודעות למען תוכל לפעל כיחידה, צריכה להיות ממוסגרת. יחידה ממוסגרת נשלמת על-ידי סימול, על-ידי שם. האדם הלשוני המודע, יכול לבוא בדברים רק עם זולתים, עם ישויות מודעות לשוניות אחרות. הרי הוא לא יכול לבוא בדברים עם היקום האילם. למען שהאדם יוכל לבוא בדברים עם ישויות לשוניות מודעות אחרות הוא מוכרח להיות מגובה בשם.

      עצמים שהאדם מעניק להם שמות הם פסיביים, עצמים שמיים אלו רק מאפשרים לאדם להתמצא בסביבתו. שמות שהאדם מעניק לפעולות, שונה, הפעולות הן אקטיביות, כפי שראינו שהן הופכות לאבני יצירה.

      מבחינה זו שמות של אנשים משמשים לא רק לשם הזדהות בשיח, השם של האדם מסמל את מהותו. אבל לא מספיק שהילוד יקבל שם, הסביבה צריכה להכיר בו כבעל שם, כישות לשונית. שמו של האדם זקוק למשוב מאחרים, למען יהפך לתקף. נוסף לכך מאחר שהשם תפקידו להצביע על מהות הישות הביאולוגית, הוא לעתים מסרב לשמש רק בתפקיד זה, מתכחש  למשימתו שלמענה נוצר, מתנתק מהגוף שאותו הוא צריך לייצג, תובע לעצמו ריבונות. השם המתנתק מהגוף, גוזל את מעמדו של אדונו, הגוף, הרי אדון זה מתחזק אותו, בלי האנרגיה שהוא מספק לשם המרדן, הוא נגוז. בהמשך השם המרדן במקום לשרת את אדונו, הגוף, הוא מבקש להקריב אותו למען האדרת עצמו.

      אנחנו עדים מתולדות האדם שיחידים מוכנים להקריב את גופם למען האדרת שמם, למען הנצחתו. הדוגמא הפשוטה, שכבר הבאנו אותה, הוא הדו-קרב, בו שנים מוכנים להקריב את גופם למען לשמר את טהרת שמם. אבל קיימים עד היום רציחות של יחידים, של יחידות, שהכתימו את שם המשפחה.

       אפוסים עתיקים יכולים לשמש אותנו יותר טוב למען ניוכח על העדפת השם על הגוף. כבר גילגמש השומרי יוצא להרפתקאות מסוכנות, למלחמות, למען שימור שמו לדורות. כך גם אכילס מוכן להקריב אחרים, לרצח אותם, גם מוכן את להקריב את עצמו, למען השגת שם עולם.

      אם הגוף הביאולוגי יכול להתקיים לבד, לשם אין משמעות כאשר הוא מתנתק מגופו, הרי בצורה כזו הוא מאבד את מקור האנרגיה שהגוף מספק לו. נוסף לכך השם הוא ישות נעלמת מתקיים רק בסימביוזה עם הגוף. התופעה הפרדוכסלית הזו של הנתקות השם מהגוף נובעת מכך שהאדם מייחס את מהותו לשמו, מכך הוא כל ימי חייו חרד שלא יפגעו בו. למען חיזוקו של השם הוא יוצר את הסיפור מסביבו הצריך להאדיר אותו. כל פעולותיו של האדם מכוונות להאדרת שמו. בלי ספק שפולחן השם מצביע על יחוס מאגי לו, גם אם האדם לא מודע לכך.     

                                                           

 

 

 

  אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 115 – השם המאגי

על חשיבות השם, על היותו אמצעי מאגי בעיני תרבויות שונות, אנו יכולים ללמד מהמיתוס המזופוטמי 'אנומה אליש'. ממיתוס זה אנו יכולים ללמד גם על ההבדל בין משל הבריאה בפרק א' של ספר בראשית לבין מיתוס הבריאה 'אנומה אליש', מיתוס שכולו כוחני, שהבריאה בו מתבצעת כולה בכוחנות,  בהבדל ממשל הבריאה בספר בראשית, בו הבריאה מתבצעת כולה בדרכי שלום. אבל כאן אנו רוצים לעסוק בצורות שתרבויות שונות התיחסו לשם, תרבויות שהתיחסו אליו כאמצעי מאגי.

     'באנומה אליש' מסופר שהאל מרדוך, הוא בעל חמישים שמות, באמצעותן הוא שולט בעולם. מיתוס בריאה זה הוא לא היחיד המתיחס לשם כאמצעי מאגי. כבר השומרים במיתוס הבריאה שלהם ראו את חשיבות השם, סברו שהוא נברא יחד עם השמים והארץ. אבל יותר מאשר השומרים, המצרים הקדימו את המיתוס של בריאת העולם 'אנומה אליש', שהוא מאוחר, נתחבר לקראת סוף האלף השני לפני הספירה, כאשר מרדוך הפך לאל העליון של בבל, בהענקת כח מאגי לשם.

       במצרים אנו מוצאים מיתוס, לפיו האל רה הסתיר את שמו תחת עורו, שלא יגנבו אותו ממנו, באמונה שהשם מכיל כבר את סמכויותיו, כפי שאנו רואים אצל מרדוך שהשמות  מסמלים את סמכויותיו. במקרה של מיתוס זה על האל רה, האלה איזיס בעורמה מגלה את השם של אל זה, ובצורה כזו היא גוזלת ממנו את סמכויותיו.

      אבל כבר בכתבים הפירמידיים, הפרעונים נלחמים באלים, באמצעות שמות, ידיעת שמות של האלים. בכלל במצריים השם היה אמצעי מאגי.

      מה שמענין במיתוס 'אנומה אליש', שבהמשך מרדוך עושה שימוש בשמות כאמצעי לשלט. ברור שהבבלים, שמרדוך נעשה אצלם האל העליון, לא הבינו את משמעות פילוסופית השפה שאנו מוצאים במשלים הפילוסופיים של התנ"ך, אבל הם הבינו באינטואיציה ששמות שהאדם מעניק לזולתים, לעצמים, ביחוד לפעולות, מאפשר לו ליצור, יכולת זו נתפשה על-ידם כמאגית. רק במשלים התנ"כיים אנו מוצאים את ההבנה הזו שכלי השפה, המעניק שמות, הוא כלי יצירה, שאלהים בורא את העולם בהגדים, בשפה. ב'אנומה אליש', ברור שמרדוך מבצע את שלטונו באמצעות השמות שלו, ששמות הם בידיו אמצעי יותר של שליטה מאשר אמצעי יצירה. השם הוא ישות מאגית המעניקה כח שלטוני. הרי את הבריאה מרדוך  ביצע בכוחנות, הוא ביתר בכוחנות את תיאמת, ומהגוף המבותר נוצר העולם, הוא לא ברא את העולם באמצעות שמות, שפה, כפי שהאלוהות במשל הבריאה בפרק א' עשתה.

       למרות שאנו רואים גם ממיתוסים שומריים שהם ראו בשמות חלק מהבריאה, גם הם עדיין לא הבינו ששמות שהאדם בעל השפה מעניק לישויות שהוא מבדיל, ביחוד לפעולות, שאותן הוא הופך בצורה זו לאבני בניה, צורת פעילות השפה היוצרת. ביחוד ממיתוס המצרים על האל רה והאלה איזיס, אנו נוכחים לדעת שהם יחסו לשמות של אלים ופרעונים מהות מאגית, אמצעי שלטון בלבד, הם צמצמו את יכולת השפה הפועלת באמצעות הענקת שמות, והפכו את יכולת היצירה הזו למאגיה, לאמצעי שלטון.  

     לא בכדי, בדבר השלישי מתוך עשרת הדברות, נאמר: 'לא תשא את שם יהוה אלהיך לשוא כי לא ינקה יהוה את אשר ישא את שמו לשוא'. התנ"ך לא מאריך, אינו טוען שאיסור זה חל כיוון שהמצרים השתמשו בשמות אליהם כאמצעים מאגיים. כאן לפנינו המלחמה המובהקת של מחשבת התנ"ך נגד התרבות המצרית. התנ"ך בכל עקרונותיו הלך לדרכו, לא מזכיר את אלו שהוא יוצא נגדם. גם בפרק א' של ספר בראשית, משל הבריאה, אין התיחסות למיתוסים של עמים אחרים, על בריאה. משל הבריאה לא יוצא נגד מיתוסי בריאה אחרים, הוא הולך לדרכו, מחולל מהפכה מחשבתית שלמה, בהצגת הבריאה כיצירה לשונית.

      התנ"ך שבמשלים הפילוסופיים שלו הבין את מהות השפה ככלי יצירה, לא רצה שיתחסו אליה ככלי מאגי, מכאן האיסור להשתמש בשמות של האלוהות ככלי מאגי. בפרק הבריאה אנו כבר עדים לכך שפעולות מקבלות שמות, ובצורה כזו הפעולות השמיות, יוצרות. פעולות שמיות הן אלגוריתמים. היצירה באמצעות פעולות שמיות, היא לא מאגית, בפרק הבריאה. לפנינו קביעה שהעולם הוא פרי אינפורמציה, הבריאה אינה תוצר כוחני, הבריאה אינה פעולה מאגית.

       במציאות המח הקוסם, יוצר את השם כסימול של היחידה שמוסגרה על-ידי המודעות. המח באמצעות השפה ממסגר גם פעולות על-ידי הענקת שמות להן, בצורה כזו הופך את הפעולות השמיות לאבני בניה, כפי שכבר ראינו. התנ"ך, כפי שכבר הזכרנו לא ידע על קיום איבר המח ופעולותיו, אבל באינטואיציה הסיק, מהתבוננות, מסקנות נכונות איך השפה פועלת.

      מאחר שאנו דנים כאן בהפיכת השם לאמצעי מאגי, על ידי תרבויות שונות, ברצוני להבהיר  שבמלה 'קוסם', הכנוי למח, אין בו כוונה 'מאגית', הכוונה היא מטפורית, למען להצביע על מפעלותיו המופלאים של אבר המח, האבר המפותח ביותר ביקום, המוציא את האדם משרשרת הישויות האלמות, המתוכנתות, שאין ביכולתן להתבונן, אין ביכולתן ליצור דברים חדשים, הם רק יכולים להכפיל את עצמן. אם ניחס למח יכולות מאגיות, אזי אפשר להגיד על הבריאה כולה שהיא מאגית, אנו נעדיף לראות אותה כתוצר האבולוציה, שיצרה מה שהיא יצרה, בהדרגתיות. כך המח אף הוא ישות או אבר שהתפתח במשך אלפי אלפים שנה, בהדרגתיות.    

      קבענו כאן שהמח הקוסם מחוץ לכך שהוא מעניק שמות לישויות הממוסגרות, עצמים, זולתים, מעניק אותם לפעולות ממוסגרות, ובצורה כזו הוא הופך אותן לאבני יצירה. אבל כאן אנו רוצים לדון בשמות של בני אדם, איך הם נוצרים, ומה מהותם בהמשך. דיברנו על מודעות, שהאדם שרכש את כלי השפה, יוצר על-ידו ניכורים, הבדלות. המודעות היא ישות נעלמת כרוב ילודי השפה, בהבדל מישויות אורגניות הנוצרות על-ידי הטבע. הגוף הביאולוגי שלנו הוא ישות מוחשית.

      ובכן, המודעות למען תוכל לפעל כיחידה, צריכה להיות ממוסגרת. יחידה ממוסגרת נשלמת על-ידי סימול, על-ידי שם. האדם הלשוני המודע, יכול לבוא בדברים רק עם זולתים, עם ישויות מודעות לשוניות אחרות. הרי הוא לא יכול לבוא בדברים עם היקום האילם. למען שהאדם יוכל לבוא בדברים עם ישויות לשוניות מודעות אחרות הוא מוכרח להיות מגובה בשם.

      עצמים שהאדם מעניק להם שמות הם פסיביים, עצמים שמיים אלו רק מאפשרים לאדם להתמצא בסביבתו. שמות שהאדם מעניק לפעולות, שונה, הפעולות הן אקטיביות, כפי שראינו שהן הופכות לאבני יצירה.

      מבחינה זו שמות של אנשים משמשים לא רק לשם הזדהות בשיח, השם של האדם מסמל את מהותו. אבל לא מספיק שהילוד יקבל שם, הסביבה צריכה להכיר בו כבעל שם, כישות לשונית. שמו של האדם זקוק למשוב מאחרים, למען יהפך לתקף. נוסף לכך מאחר שהשם תפקידו להצביע על מהות הישות הביאולוגית, הוא לעתים מסרב לשמש רק בתפקיד זה, מתכחש  למשימתו שלמענה נוצר, מתנתק מהגוף שאותו הוא צריך לייצג, תובע לעצמו ריבונות. השם המתנתק מהגוף, גוזל את מעמדו של אדונו, הגוף, הרי אדון זה מתחזק אותו, בלי האנרגיה שהוא מספק לשם המרדן, הוא נגוז. בהמשך השם המרדן במקום לשרת את אדונו, הגוף, הוא מבקש להקריב אותו למען האדרת עצמו.

      אנחנו עדים מתולדות האדם שיחידים מוכנים להקריב את גופם למען האדרת שמם, למען הנצחתו. הדוגמא הפשוטה, שכבר הבאנו אותה, הוא הדו-קרב, בו שנים מוכנים להקריב את גופם למען לשמר את טהרת שמם. אבל קיימים עד היום רציחות של יחידים, של יחידות, שהכתימו את שם המשפחה.

       אפוסים עתיקים יכולים לשמש אותנו יותר טוב למען ניוכח על העדפת השם על הגוף. כבר גילגמש השומרי יוצא להרפתקאות מסוכנות, למלחמות, למען שימור שמו לדורות. כך גם אכילס מוכן להקריב אחרים, לרצח אותם, גם מוכן את להקריב את עצמו, למען השגת שם עולם.

      אם הגוף הביאולוגי יכול להתקיים לבד, לשם אין משמעות כאשר הוא מתנתק מגופו, הרי בצורה כזו הוא מאבד את מקור האנרגיה שהגוף מספק לו. נוסף לכך השם הוא ישות נעלמת מתקיים רק בסימביוזה עם הגוף. התופעה הפרדוכסלית הזו של הנתקות השם מהגוף נובעת מכך שהאדם מייחס את מהותו לשמו, מכך הוא כל ימי חייו חרד שלא יפגעו בו. למען חיזוקו של השם הוא יוצר את הסיפור מסביבו הצריך להאדיר אותו. כל פעולותיו של האדם מכוונות להאדרת שמו. בלי ספק שפולחן השם מצביע על יחוס מאגי לו, גם אם האדם לא מודע לכך.     

                                                           

 

 

 

  אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 115 – השם המאגי

על חשיבות השם, על היותו אמצעי מאגי בעיני תרבויות שונות, אנו יכולים ללמד מהמיתוס המזופוטמי 'אנומה אליש'. ממיתוס זה אנו יכולים ללמד גם על ההבדל בין משל הבריאה בפרק א' של ספר בראשית לבין מיתוס הבריאה 'אנומה אליש', מיתוס שכולו כוחני, שהבריאה בו מתבצעת כולה בכוחנות,  בהבדל ממשל הבריאה בספר בראשית, בו הבריאה מתבצעת כולה בדרכי שלום. אבל כאן אנו רוצים לעסוק בצורות שתרבויות שונות התיחסו לשם, תרבויות שהתיחסו אליו כאמצעי מאגי.

     'באנומה אליש' מסופר שהאל מרדוך, הוא בעל חמישים שמות, באמצעותן הוא שולט בעולם. מיתוס בריאה זה הוא לא היחיד המתיחס לשם כאמצעי מאגי. כבר השומרים במיתוס הבריאה שלהם ראו את חשיבות השם, סברו שהוא נברא יחד עם השמים והארץ. אבל יותר מאשר השומרים, המצרים הקדימו את המיתוס של בריאת העולם 'אנומה אליש', שהוא מאוחר, נתחבר לקראת סוף האלף השני לפני הספירה, כאשר מרדוך הפך לאל העליון של בבל, בהענקת כח מאגי לשם.

       במצרים אנו מוצאים מיתוס, לפיו האל רה הסתיר את שמו תחת עורו, שלא יגנבו אותו ממנו, באמונה שהשם מכיל כבר את סמכויותיו, כפי שאנו רואים אצל מרדוך שהשמות  מסמלים את סמכויותיו. במקרה של מיתוס זה על האל רה, האלה איזיס בעורמה מגלה את השם של אל זה, ובצורה כזו היא גוזלת ממנו את סמכויותיו.

      אבל כבר בכתבים הפירמידיים, הפרעונים נלחמים באלים, באמצעות שמות, ידיעת שמות של האלים. בכלל במצריים השם היה אמצעי מאגי.

      מה שמענין במיתוס 'אנומה אליש', שבהמשך מרדוך עושה שימוש בשמות כאמצעי לשלט. ברור שהבבלים, שמרדוך נעשה אצלם האל העליון, לא הבינו את משמעות פילוסופית השפה שאנו מוצאים במשלים הפילוסופיים של התנ"ך, אבל הם הבינו באינטואיציה ששמות שהאדם מעניק לזולתים, לעצמים, ביחוד לפעולות, מאפשר לו ליצור, יכולת זו נתפשה על-ידם כמאגית. רק במשלים התנ"כיים אנו מוצאים את ההבנה הזו שכלי השפה, המעניק שמות, הוא כלי יצירה, שאלהים בורא את העולם בהגדים, בשפה. ב'אנומה אליש', ברור שמרדוך מבצע את שלטונו באמצעות השמות שלו, ששמות הם בידיו אמצעי יותר של שליטה מאשר אמצעי יצירה. השם הוא ישות מאגית המעניקה כח שלטוני. הרי את הבריאה מרדוך  ביצע בכוחנות, הוא ביתר בכוחנות את תיאמת, ומהגוף המבותר נוצר העולם, הוא לא ברא את העולם באמצעות שמות, שפה, כפי שהאלוהות במשל הבריאה בפרק א' עשתה.

       למרות שאנו רואים גם ממיתוסים שומריים שהם ראו בשמות חלק מהבריאה, גם הם עדיין לא הבינו ששמות שהאדם בעל השפה מעניק לישויות שהוא מבדיל, ביחוד לפעולות, שאותן הוא הופך בצורה זו לאבני בניה, צורת פעילות השפה היוצרת. ביחוד ממיתוס המצרים על האל רה והאלה איזיס, אנו נוכחים לדעת שהם יחסו לשמות של אלים ופרעונים מהות מאגית, אמצעי שלטון בלבד, הם צמצמו את יכולת השפה הפועלת באמצעות הענקת שמות, והפכו את יכולת היצירה הזו למאגיה, לאמצעי שלטון.  

     לא בכדי, בדבר השלישי מתוך עשרת הדברות, נאמר: 'לא תשא את שם יהוה אלהיך לשוא כי לא ינקה יהוה את אשר ישא את שמו לשוא'. התנ"ך לא מאריך, אינו טוען שאיסור זה חל כיוון שהמצרים השתמשו בשמות אליהם כאמצעים מאגיים. כאן לפנינו המלחמה המובהקת של מחשבת התנ"ך נגד התרבות המצרית. התנ"ך בכל עקרונותיו הלך לדרכו, לא מזכיר את אלו שהוא יוצא נגדם. גם בפרק א' של ספר בראשית, משל הבריאה, אין התיחסות למיתוסים של עמים אחרים, על בריאה. משל הבריאה לא יוצא נגד מיתוסי בריאה אחרים, הוא הולך לדרכו, מחולל מהפכה מחשבתית שלמה, בהצגת הבריאה כיצירה לשונית.

      התנ"ך שבמשלים הפילוסופיים שלו הבין את מהות השפה ככלי יצירה, לא רצה שיתחסו אליה ככלי מאגי, מכאן האיסור להשתמש בשמות של האלוהות ככלי מאגי. בפרק הבריאה אנו כבר עדים לכך שפעולות מקבלות שמות, ובצורה כזו הפעולות השמיות, יוצרות. פעולות שמיות הן אלגוריתמים. היצירה באמצעות פעולות שמיות, היא לא מאגית, בפרק הבריאה. לפנינו קביעה שהעולם הוא פרי אינפורמציה, הבריאה אינה תוצר כוחני, הבריאה אינה פעולה מאגית.

       במציאות המח הקוסם, יוצר את השם כסימול של היחידה שמוסגרה על-ידי המודעות. המח באמצעות השפה ממסגר גם פעולות על-ידי הענקת שמות להן, בצורה כזו הופך את הפעולות השמיות לאבני בניה, כפי שכבר ראינו. התנ"ך, כפי שכבר הזכרנו לא ידע על קיום איבר המח ופעולותיו, אבל באינטואיציה הסיק, מהתבוננות, מסקנות נכונות איך השפה פועלת.

      מאחר שאנו דנים כאן בהפיכת השם לאמצעי מאגי, על ידי תרבויות שונות, ברצוני להבהיר  שבמלה 'קוסם', הכנוי למח, אין בו כוונה 'מאגית', הכוונה היא מטפורית, למען להצביע על מפעלותיו המופלאים של אבר המח, האבר המפותח ביותר ביקום, המוציא את האדם משרשרת הישויות האלמות, המתוכנתות, שאין ביכולתן להתבונן, אין ביכולתן ליצור דברים חדשים, הם רק יכולים להכפיל את עצמן. אם ניחס למח יכולות מאגיות, אזי אפשר להגיד על הבריאה כולה שהיא מאגית, אנו נעדיף לראות אותה כתוצר האבולוציה, שיצרה מה שהיא יצרה, בהדרגתיות. כך המח אף הוא ישות או אבר שהתפתח במשך אלפי אלפים שנה, בהדרגתיות.    

      קבענו כאן שהמח הקוסם מחוץ לכך שהוא מעניק שמות לישויות הממוסגרות, עצמים, זולתים, מעניק אותם לפעולות ממוסגרות, ובצורה כזו הוא הופך אותן לאבני יצירה. אבל כאן אנו רוצים לדון בשמות של בני אדם, איך הם נוצרים, ומה מהותם בהמשך. דיברנו על מודעות, שהאדם שרכש את כלי השפה, יוצר על-ידו ניכורים, הבדלות. המודעות היא ישות נעלמת כרוב ילודי השפה, בהבדל מישויות אורגניות הנוצרות על-ידי הטבע. הגוף הביאולוגי שלנו הוא ישות מוחשית.

      ובכן, המודעות למען תוכל לפעל כיחידה, צריכה להיות ממוסגרת. יחידה ממוסגרת נשלמת על-ידי סימול, על-ידי שם. האדם הלשוני המודע, יכול לבוא בדברים רק עם זולתים, עם ישויות מודעות לשוניות אחרות. הרי הוא לא יכול לבוא בדברים עם היקום האילם. למען שהאדם יוכל לבוא בדברים עם ישויות לשוניות מודעות אחרות הוא מוכרח להיות מגובה בשם.

      עצמים שהאדם מעניק להם שמות הם פסיביים, עצמים שמיים אלו רק מאפשרים לאדם להתמצא בסביבתו. שמות שהאדם מעניק לפעולות, שונה, הפעולות הן אקטיביות, כפי שראינו שהן הופכות לאבני יצירה.

      מבחינה זו שמות של אנשים משמשים לא רק לשם הזדהות בשיח, השם של האדם מסמל את מהותו. אבל לא מספיק שהילוד יקבל שם, הסביבה צריכה להכיר בו כבעל שם, כישות לשונית. שמו של האדם זקוק למשוב מאחרים, למען יהפך לתקף. נוסף לכך מאחר שהשם תפקידו להצביע על מהות הישות הביאולוגית, הוא לעתים מסרב לשמש רק בתפקיד זה, מתכחש  למשימתו שלמענה נוצר, מתנתק מהגוף שאותו הוא צריך לייצג, תובע לעצמו ריבונות. השם המתנתק מהגוף, גוזל את מעמדו של אדונו, הגוף, הרי אדון זה מתחזק אותו, בלי האנרגיה שהוא מספק לשם המרדן, הוא נגוז. בהמשך השם המרדן במקום לשרת את אדונו, הגוף, הוא מבקש להקריב אותו למען האדרת עצמו.

      אנחנו עדים מתולדות האדם שיחידים מוכנים להקריב את גופם למען האדרת שמם, למען הנצחתו. הדוגמא הפשוטה, שכבר הבאנו אותה, הוא הדו-קרב, בו שנים מוכנים להקריב את גופם למען לשמר את טהרת שמם. אבל קיימים עד היום רציחות של יחידים, של יחידות, שהכתימו את שם המשפחה.

       אפוסים עתיקים יכולים לשמש אותנו יותר טוב למען ניוכח על העדפת השם על הגוף. כבר גילגמש השומרי יוצא להרפתקאות מסוכנות, למלחמות, למען שימור שמו לדורות. כך גם אכילס מוכן להקריב אחרים, לרצח אותם, גם מוכן את להקריב את עצמו, למען השגת שם עולם.

      אם הגוף הביאולוגי יכול להתקיים לבד, לשם אין משמעות כאשר הוא מתנתק מגופו, הרי בצורה כזו הוא מאבד את מקור האנרגיה שהגוף מספק לו. נוסף לכך השם הוא ישות נעלמת מתקיים רק בסימביוזה עם הגוף. התופעה הפרדוכסלית הזו של הנתקות השם מהגוף נובעת מכך שהאדם מייחס את מהותו לשמו, מכך הוא כל ימי חייו חרד שלא יפגעו בו. למען חיזוקו של השם הוא יוצר את הסיפור מסביבו הצריך להאדיר אותו. כל פעולותיו של האדם מכוונות להאדרת שמו. בלי ספק שפולחן השם מצביע על יחוס מאגי לו, גם אם האדם לא מודע לכך.     

                                                           

 

 

 

אוניברסיטה ווירטואלית – לקוראי השעורים על פילוסופית השפה

                           לקוראי  השעורים  על  פילוסופית השפה

     הכוונה בשעורים אלו היא לפשט את פילוסופית השפה שלאדם רתיעה ממנה, בגלל היותה רפאית, נעלמת. עובדה שבשנת 1866 Societe de Linguistique de Paris, אסרה פרסום מחקרים בנושא השפה, בשנת 1872 האגודה הפילולוגית האנגלית החזיקה אחריה, ואף היא אסרה מחקר בתחום השפה. עובדה זו לא צריכה להתמיה אותנו, כיוון שהעברים, היהודים, אחרי חורבן בית ראשון יחד עם הנבואה השתיקו, השכיחו, את פילוסופית השפה, מקור תרבותם, התרכזו ב'הלכה', בפולחן בבית המקדש.

    יהודים אפילו אלו ששמרו על ה'הלכה', שכחו שלהם פילוסופיה חשובה ביותר, הלכו לרעות בשדות זרים. אבל דוקא אלו שהתנגדו לתרבות התנ"כית הבינו שהיא מבוססת על פילוסופיה לשונית, הם ניסו לנטרל אותה. לאלו שייכים השליח פאולוס, השליח יוחנן, יותר מאוחר אנו מוצאים בין מנטרלי פילוסופיה זו את גיתה, בדרמה 'פאוסט', אפילו מרכס הבין שיהדות היא 'ניכור',  ז.א. מבוססת על עיקרון ההבדלה שבמשל 'עץ הדעת', ניכור או הבדלה שמאפשרים את השפה.

     למרות ההתנגדות לשפה, הדת הנוצרית, הדת האיסלאמית נאבקים עם היורשים החוקיים של פילוסופיה זו, היהודים, רוצים לתפוס את מקומם, רוצים לקבל לגיטימיות ממחשבת התנ"ך. באינטואיציה מבינים שלמחברי פילוסופית השפה התנ"כית, התגלתה האמת הקיומית.

      ההתנגדות לשפה נובעת מרצונו של האדם להיות אורגני, משהו יותר מוחשי, לא לשוני רפאי. האדם רוצה להיות 'שורשי', לא פרי ה'מח הקוסם', העושה אותו אנושי. משום מה האדם לא יוצא נגד מפעליו האחרים של ה'מח הקוסם', ראיה ושמיעה, יכולות משותפות לו ולברויים אחרים על כדור הארץ.  יכולת השפה ש'המח הקוסם' מאפשר לאדם, מבוסס על אותו עיקרון, קליטת יסודות ביקום וטרנספורמציה שלהם לצרכי הברויים. השפה היא רכש מאוחר יותר, רכש אבולוציוני, תוצר האונות הקדמיות שנוספו למח בשלב מאוחר יותר. בדומה לקליטת הפוטונים על-ידי המח והפיכתם לראיה, קליטת גלי הקול, הפיכתם לשמיעה, האונות הקדמיות מחוברות לאינפורמציה היקומית, והמח הקוסם, עושה לה טרנספורמציה לשפה האנושית.

      יוצאי מצרים שיצרו את המשלים הפילוסופיים של התנ"ך, היותם רב-תרבותיים, באינטואיציה גילו את סוד הבריאה, שהיא פרי שפה. יוצאי מצרים עדיין לא ידעו על אבר המח, שלא היה ידוע לאנושות עד המאה השניה של הספירה. למרות אי ידיעתם זו, הם באינטואיציה הבינו שהשפה או 'דעת', מקורה חיצונית, היא לא איממננטית באדם.

       כאן אנו מגיעים לנטיה האנושית לאורגניות, הפיכת השפה לאורגנית, דובר זרם זה הוא נעם חומסקי הרואה את השפה תוצר גן לשוני אורגני איממננטי. מאחר שהאדם נוטה להיות אורגני, תורתו השתלטה על כל התחום הזה.

      מסקנותיי על פילוסופית השפה מעוגנים בממצאים האינטואיטיביים של התנ"ך, בתוספת ממצאים של המדע החדש. הממצאים האינטואיטיביים של התנ"ך בתוספת הממצאים המדעיים החדשים  מאפשרים להסביר שהשפה היא לא גן לשוני, כפי שסבור חומסקי, אלא פרי 'המח הקוסם', המקושר לאינפורמציה המקומית. המח בכללו, בייחוד המח האנושי המפותח יותר ממוחות החיות, הוא מעבדה, הקולט יסודות ביקום ועושה להם טרנספורמציה לצרכי הגוף. כך המח הקוסם הזה עושה גם טרנספורמציה לאינפורמציה שהוא קולט על-ידי האונות הקדמיות, והופך אותה לשפה.

      אני מנסה להפיץ את מסקנותיי אלו בארבעת הספרים האחרונים שלי, בשם:'קוסמולוגיה ושפה', 'בראשית היה הדבר – האומנם', 'האדם בורא עולמו', וספרי שהופיע לפני כמה חודשים בשם : 'התנ"ך כמשל'. מאחר שיש את הרתיעה הזו הכלל אנושית מפני עיסוק בשפה, ספרי לא זכו ולא זוכים לסקירה הולמת, בהבדל להתייחסות שזכו ספרי שכתבתי על האידיאולוגיה הגרמנית שהובילה לרייך השלישי, וספרים אחרים שלי.

     ללא סיוע מקוראים שלי, מאנשים המעונינים בנושא זה, לא אצליח להתגבר על הנטייה הארכיטיפים של האדם, רצונו להיות אורגני, רתיעתו להבין את הכלי השפה ההופך אותו לאנושי. בייחוד חשוב לעם ישראל להיות מודע לכך שבסיס מחשבת התנ"ך מבוססת על המשלים הפילוסופיים, משלים המכילים את פילוסופית השפה. ה'ההלכה' לא מספיקה ליצירת תרבות של עם, היא חייבת להיות מגובה בפילוסופיה, במקרה זה, פילוסופית השפה. עם המתכחש למקורו, פילוסופית השפה, וניזון משאריות של פילוסופיות קוטביות, לא זוכה לזהות עצמאית, נשאר נספח בזוי.

    הרצון של האדם להיות אורגני, מצביע על בריחה שלו מאחריות מוסרית, לכן פילוסופית השפה חשובה לכלל האנושות, חשובה למען ידע האדם שהוא 'בורא את עולמו האנושי', והוא אחראי לתיחזוקו של העולם האנושי הלשוני זה, שהוא שומר אחיו.

     אשמח אם ימצאו בין קוראי השעורים הנ"ל, המעונינים לסייע לי בהבאת דיסציפלינה חדשה, ישנה, זו לפני קהל רחב יותר. הדאר האלקטרוני שלי:rivka.schechter@gmail.com או טל' 02-6792287 .   

                                                                                

                                                                                               רבקה שכטר

                                                                        

                           לקוראי  השעורים  על  פילוסופית השפה

     הכוונה בשעורים אלו היא לפשט את פילוסופית השפה שלאדם רתיעה ממנה, בגלל היותה רפאית, נעלמת. עובדה שבשנת 1866 Societe de Linguistique de Paris, אסרה פרסום מחקרים בנושא השפה, בשנת 1872 האגודה הפילולוגית האנגלית החזיקה אחריה, ואף היא אסרה מחקר בתחום השפה. עובדה זו לא צריכה להתמיה אותנו, כיוון שהעברים, היהודים, אחרי חורבן בית ראשון יחד עם הנבואה השתיקו, השכיחו, את פילוסופית השפה, מקור תרבותם, התרכזו ב'הלכה', בפולחן בבית המקדש.

    יהודים אפילו אלו ששמרו על ה'הלכה', שכחו שלהם פילוסופיה חשובה ביותר, הלכו לרעות בשדות זרים. אבל דוקא אלו שהתנגדו לתרבות התנ"כית הבינו שהיא מבוססת על פילוסופיה לשונית, הם ניסו לנטרל אותה. לאלו שייכים השליח פאולוס, השליח יוחנן, יותר מאוחר אנו מוצאים בין מנטרלי פילוסופיה זו את גיתה, בדרמה 'פאוסט', אפילו מרכס הבין שיהדות היא 'ניכור',  ז.א. מבוססת על עיקרון ההבדלה שבמשל 'עץ הדעת', ניכור או הבדלה שמאפשרים את השפה.

     למרות ההתנגדות לשפה, הדת הנוצרית, הדת האיסלאמית נאבקים עם היורשים החוקיים של פילוסופיה זו, היהודים, רוצים לתפוס את מקומם, רוצים לקבל לגיטימיות ממחשבת התנ"ך. באינטואיציה מבינים שלמחברי פילוסופית השפה התנ"כית, התגלתה האמת הקיומית.

      ההתנגדות לשפה נובעת מרצונו של האדם להיות אורגני, משהו יותר מוחשי, לא לשוני רפאי. האדם רוצה להיות 'שורשי', לא פרי ה'מח הקוסם', העושה אותו אנושי. משום מה האדם לא יוצא נגד מפעליו האחרים של ה'מח הקוסם', ראיה ושמיעה, יכולות משותפות לו ולברויים אחרים על כדור הארץ.  יכולת השפה ש'המח הקוסם' מאפשר לאדם, מבוסס על אותו עיקרון, קליטת יסודות ביקום וטרנספורמציה שלהם לצרכי הברויים. השפה היא רכש מאוחר יותר, רכש אבולוציוני, תוצר האונות הקדמיות שנוספו למח בשלב מאוחר יותר. בדומה לקליטת הפוטונים על-ידי המח והפיכתם לראיה, קליטת גלי הקול, הפיכתם לשמיעה, האונות הקדמיות מחוברות לאינפורמציה היקומית, והמח הקוסם, עושה לה טרנספורמציה לשפה האנושית.

      יוצאי מצרים שיצרו את המשלים הפילוסופיים של התנ"ך, היותם רב-תרבותיים, באינטואיציה גילו את סוד הבריאה, שהיא פרי שפה. יוצאי מצרים עדיין לא ידעו על אבר המח, שלא היה ידוע לאנושות עד המאה השניה של הספירה. למרות אי ידיעתם זו, הם באינטואיציה הבינו שהשפה או 'דעת', מקורה חיצונית, היא לא איממננטית באדם.

       כאן אנו מגיעים לנטיה האנושית לאורגניות, הפיכת השפה לאורגנית, דובר זרם זה הוא נעם חומסקי הרואה את השפה תוצר גן לשוני אורגני איממננטי. מאחר שהאדם נוטה להיות אורגני, תורתו השתלטה על כל התחום הזה.

      מסקנותיי על פילוסופית השפה מעוגנים בממצאים האינטואיטיביים של התנ"ך, בתוספת ממצאים של המדע החדש. הממצאים האינטואיטיביים של התנ"ך בתוספת הממצאים המדעיים החדשים  מאפשרים להסביר שהשפה היא לא גן לשוני, כפי שסבור חומסקי, אלא פרי 'המח הקוסם', המקושר לאינפורמציה המקומית. המח בכללו, בייחוד המח האנושי המפותח יותר ממוחות החיות, הוא מעבדה, הקולט יסודות ביקום ועושה להם טרנספורמציה לצרכי הגוף. כך המח הקוסם הזה עושה גם טרנספורמציה לאינפורמציה שהוא קולט על-ידי האונות הקדמיות, והופך אותה לשפה.

      אני מנסה להפיץ את מסקנותיי אלו בארבעת הספרים האחרונים שלי, בשם:'קוסמולוגיה ושפה', 'בראשית היה הדבר – האומנם', 'האדם בורא עולמו', וספרי שהופיע לפני כמה חודשים בשם : 'התנ"ך כמשל'. מאחר שיש את הרתיעה הזו הכלל אנושית מפני עיסוק בשפה, ספרי לא זכו ולא זוכים לסקירה הולמת, בהבדל להתייחסות שזכו ספרי שכתבתי על האידיאולוגיה הגרמנית שהובילה לרייך השלישי, וספרים אחרים שלי.

     ללא סיוע מקוראים שלי, מאנשים המעונינים בנושא זה, לא אצליח להתגבר על הנטייה הארכיטיפים של האדם, רצונו להיות אורגני, רתיעתו להבין את הכלי השפה ההופך אותו לאנושי. בייחוד חשוב לעם ישראל להיות מודע לכך שבסיס מחשבת התנ"ך מבוססת על המשלים הפילוסופיים, משלים המכילים את פילוסופית השפה. ה'ההלכה' לא מספיקה ליצירת תרבות של עם, היא חייבת להיות מגובה בפילוסופיה, במקרה זה, פילוסופית השפה. עם המתכחש למקורו, פילוסופית השפה, וניזון משאריות של פילוסופיות קוטביות, לא זוכה לזהות עצמאית, נשאר נספח בזוי.

    הרצון של האדם להיות אורגני, מצביע על בריחה שלו מאחריות מוסרית, לכן פילוסופית השפה חשובה לכלל האנושות, חשובה למען ידע האדם שהוא 'בורא את עולמו האנושי', והוא אחראי לתיחזוקו של העולם האנושי הלשוני זה, שהוא שומר אחיו.

     אשמח אם ימצאו בין קוראי השעורים הנ"ל, המעונינים לסייע לי בהבאת דיסציפלינה חדשה, ישנה, זו לפני קהל רחב יותר. הדאר האלקטרוני שלי:rivka.schechter@gmail.com או טל' 02-6792287 .   

                                                                                

                                                                                               רבקה שכטר

                                                                        

וניברסיטה ווירטואלית – שעור 114 – ה'אני' רוצה לגדול

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 114 – ה'אני' רוצה לגדול

     ראינו שהאדם יוצר לעצמו עולם בתוך עולם, עולמות בתוך העולמות, עולמות ווירטואליים, ששם הוא יכול לממש את משאלותיו, את צרכיו, שהשפה הנעלמת מאפשרת. אבל העולמות הווירטואליים הלא מוחשיים האלו לא מספקים את האדם, הוא רוצה מוחשיות. אנחנו יכולים ללמד על נטיה זו מתחילת ההיסטוריה האנושית, ממאורעות שנרשמו, כך שאנו יודעים עליהם, הרי אנו לא יכולים לדעת על התנהגות אנושית כל עוד אין לאדם כתב שהוא יכול לרשום את קורותיו.

    מהכרוניקות של קהילות אנושיות, אנו לומדים שהאדם רוצה נצחיות. אבל חוקי הקיום אינם מאפשרים נצחיות, אזי השפה הפתלתלה מאפשרת לאדם הרוצה נצחיות מופשטת, נעלמת, לעשות לה טרנספורמציה, להפוך אותה למעשים מוחשיים, כיבוש העולם. השפה מאפשרת את כל התעלולים האלו, שאיפה מופשטת, לא מוחשית, מתממשת בהתפשטות מוחשית שלא מכירה בגבולות, שהאדם מדמה שהיא היא הנצחיות.

      משל 'מגדל בבל' ממחיש את השאיפה הזו של האדם, הוא רוצה איזה דבר לא מוחשי, רוצה בשפה אחת, הופך את השאיפה הזו לדבר מוחשי, בנית מגדלים, להכריח את הקיום, את הממונה על הקיום, להעניק לו ריבונות, אפשרות של התפשטות וכפית שפה אחת לכולם. המשל הזה הוא דגם לאימפריה הבבלית האגרסיבית שכבשה את הטריטוריה של שכניה.

      אנו מסיקים מקורות האדם שנרשמו, ממשל 'מגדל בבל', שה'אני' האישי, ה'אני הקיבוצי', רוצה להתפשט, גופו קטן עליו. מבחינה זו אנו לומדים מהתנ"ך, שבהבדל מתרבויות אחרות, התנ"ך היה בעד רב-גווניות, קהילות, קהילות, שפות, שפות, לא הטיף להפצת התרבות התנ"כית  לעמים אחרים, לא היה מסיונרי, לא רצה התפשטות על העולם כולו. משל מגדל בבל מדגים את הדעות האלו של התנ"ך.

      במשל 'עשרת הדברות', לפנינו עוד דגם המלמד שעל האדם להצטמצם, לא לנסות להתפשט, לדעת את גבולותיו. כל מלחמותיהם של הנביאים היו נגד רצון התפשטות תקיפים על חשבון החלשים. התנ"ך ראה בשפה המורדת, הנחשית, ברצונה להיות ריבונית, חטא, הוא הצמיד  לשפה תפקיד לשרת את הגוף הקטן, לקדש את החיים של הגוף הקטן, ומינה את השפה לשמור עליו.

      אנחנו יכולים ללמד את המאמצים הנואשים של מחשבת התנ"ך, ללחם בפן הנחשי של השפה, ההופך ל'אני' של האדם, שגופו קטן עליו ורוצה לגדול על חשבון האחרים.

      ברור שאפשר לעמד על מהות המשלים התנ"כיים, במה הם נבדלים ממחשבות של עמים אחרים,  רק מאנלוגיות מתרבויות אחרות. נוותר  זה מעסוק בכובשים הגדולים, ונבדוק רק את תרבות הנצרות. כפי שכבר ציינו משאלתו של השליח פאולוס וגם של השליח יוחנן היתה רצון לנצחיות. מה משמעות 'נצחיות', רצון של ה'אני', למרוד בממדים המוגבלים שהוענקו לו, קיום בגבולות, רצון לגדול, רצון להתפשט לקיום ללא גבולות. לכאורה רצון לנצחיות הוא רצון לשוני נעלם, הוא בתחום העולם הלשוני הווירטואלי. אבל השפה הפתלתלה כאשר היא לא יכולה להשיג את משאלתה, כיוון שחוקי הקיום לא מאפשרים את זה, עושה למשאלתה טרנספורמציה, בצורה כזו היא הופכת  למוחשית, המשאלה לנצחיות הופכת לכיבוש העולם, כיבוש טריטוריה בלתי מוגבלת.

        לכאורה הנצרות היתה התגלמות 'הרוחניות', רצון שהאלוהות תתערב תשנה סדרי העולם למען שהאדם ישיג את משאלתו לנצחיות, תוותר על גזר דין המוות. אבל משאלה זו לא התגשמה, וראה זה פלא, הנצרות הפכה את המשאלה לדבר מוחשי, למיסייה לכפות על כל האנושות את עיקרי תורתה, בצורה כזו להשתלט על העולם. הרעיונות החדשים, המשאלות החדשות, שאי אפשר היה להגשימם, כיוון שחוקי הקיום לא נעתרו למאמינים, אבל  השתלטות על העולם כביכול ממש אותן.  ההתפשטות על העולם היתה צריכה להחליף את השאיפה הווירטואלית לנצחיות, שלא יכלה להתממש, השאיפה לנצחיות היתה צריכה לעבור טרנספורמציה, להיהפך לדבר ממשי, למימושה בכיבוש העולם,

      בהקשר של הנצרות אנו מדברים על ה'אני' של קהילה, של דת, של תרבות, ברצון לגדול, לא להכיר גבולות, להיות נצחית, ורצון זה במציאות הפך לדבר מוחשי, השתלטות על חלק גדול של העולם.

      מאנלוגיה זו אנו יכולים ללמד על התנהגות של יחיד שרוצה להגדיל את ה'אני' שלו, שהוא ישות נעלמת, הוא הופך את הרצון הווירטואלי הזה לגדל, למשהו מוחשי, הוא אוגר רכוש, הוא אוגר כסף. הרכוש והכסף הם התגלמות מוחשית של השאיפה הווירטואלית להגדיל את ה'אני'.

       מאנלוגיות אלו אנו יכולים לחזור לתולדות מצריים העתיקה, ולפתור חידת הפירמידות. מדוע בנו הפרעונים פירמידות, מבנים עצומים, הם לא יצאו דווקא לכיבושים של טריטוריה, צמצמו את רצונם להגדיל את ה'אני' שלהם הנעלם, הווירטואלי, במבנים עצומים אלו. כאילו המבנים העצומים האלו האלמים הגדילו את ה'אני' של הפרעונים.

     חסידים שוטים תמיד האמינו להגל, שכתב את ספרו המונומנטלי 'הפנומנולוגיה של הרוח', שהוא באמת בעל שאיפות 'רוחניות'. אבל כאשר מתעמקים בתורתו, בכתביו שבהם הוא עוסק בהיסטוריה, נוכחים לדעת שה'רוח', מתחלפת אצלו לדבר ממשי ביותר, הגיבור שלו הוא פרידריך הגדול, מלך אגרסיבי שתקף את שכניו ללא רחם. בעיני הגל מלך זה היה התגלמות ה'רוח', הוא כונה על-ידו כמלך פילוסוף. גדולתו של מלך זה בעיני הגל נבעה מכיבושיו. הרוחניות של מלך זה עברה טרנספורמציה, הפכה לטריטוריה מוחשית.

      ה'אני' לא יכול להגדיל את גופו, הוא גם יודע שגוף זה כלה, לכן הוא רוצה להגדיל את החלק הנעלם, הכרתו. אבל ההכרה היא ישות נעלמת, למרות יומרותיה שהיא נצחית, שהיא שורדת בעולמות חלופיים. האדם עורג להפוך את ה'אני' הנעלם, את "ההכרה' הנעלמת למוחשית. ראינו איך אידיאולוגיה כמו הנצרות שרצתה נצחיות ממשה אותה בכיבוש העולם, דבר מוחשי. הכנסיה הנוצרית אפילו לא היתה מודעת שהנצחיות שלא ניתנה למימוש, הפכה לטריטוריה מוחשית, טריטוריה ללא גבולות. הנצרות נצחה את מקורה, היהדות, בכך שהיא השתלטה על טריטוריות.

      הפרעונים בצדק הרגישו את גדולתם, לא גדולת גופם שלא היתה להם שליטה עליו, גדולת הכרתם, שלמרות שהיא נעלמת, הם גלמו אותה בפירמידה מוחשית. הפירמידות הלכו וגדלו, והפרעונים הרגישו כנעלים על אחרים. הפירמידה, ההכרה, כמו מגדל בבל, רצתה לנגע בשמים, להיות ריבונית, להתחרות עם האלים. ובאמת בכתבים הפירמידיים, הפרעונים רואים את עצמם שווים  לאלים.

      הכובש הגדול הרוצה נצחיות, סבור שהטריטוריות שהוא כובש הן התגלמות 'הנצחיות' שלו, מושג נעלם שהפך למוחשי, שברבות הימים שוב הופך לנעלם, ה'אני' הגדול. אלכסנדר מוקדון סבר שכיבושיו מזכים אותו ל'אלוהיות'.   

     אנו רואים את מעגליות המחשבה האנושית, מעגליות השאיפות האנושיות. מעגליות זו מתאפשרת כיוון שהאדם דואלי, הוא גוף ביאולוגי מוחשי שנספחה לו ישות נעלמת, הכרה. מחשבת התנ"ך יעדה ל'דעת', להכרה תפקיד לשרת את הגוף, לשפר את מצבו, להסתפק בעולם נגלה בלבד, לראות נצחיות בשרשרת הדורות , לכן אין בה מעגליות שאנו מוצאים בתרבויות אחרות, שלא השלימו עם קיום רק בעולם הנגלה, לא השלימו עם קיום בגבולות, רצו נצחיות.   

     השאיפה לנצחיות של האדם לא יכולה להתממש, חוקי הקיום מגבילים את משך קיומו של האדם. ברור שהאדם יכול ליצור עולמות חלופיים ווירטואליים, ששם ההכרה שהפכה לנשמה, זוכה לנצחיות. אבל גם פתרון זה אינו מספק את האדם, הוא רוצה נצחיות בעולם הנגלה, אם היא לא ניתנת, הוא עושה טרנספורמציה לשאיפותיו לנצחיות, הופך אותם למוחשיות על-ידי כיבושים של טריטוריות, או על-ידי בנית פירמידות, מגדלים, זיגורטים, אגירת נכסים. גם הרכשים המוחשיים האלו למען להגדיל את ה'אני', של היחיד, של הקהילה, לא מספקים את האדם, ואזי בצורה מעגלית הוא הופך אותם בחזרה למושגים נעלמים, לריבונות, אלוהיות, כפי שעשה אלכסנדר מוקדון ואחרים.

      הפן הנחשי של השפה תמיד ממריד את האדם לתבע לעצמו ריבונות, איקריוס תמיד ממריא, תמיד נופל.

  

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 114 – ה'אני' רוצה לגדול

     ראינו שהאדם יוצר לעצמו עולם בתוך עולם, עולמות בתוך העולמות, עולמות ווירטואליים, ששם הוא יכול לממש את משאלותיו, את צרכיו, שהשפה הנעלמת מאפשרת. אבל העולמות הווירטואליים הלא מוחשיים האלו לא מספקים את האדם, הוא רוצה מוחשיות. אנחנו יכולים ללמד על נטיה זו מתחילת ההיסטוריה האנושית, ממאורעות שנרשמו, כך שאנו יודעים עליהם, הרי אנו לא יכולים לדעת על התנהגות אנושית כל עוד אין לאדם כתב שהוא יכול לרשום את קורותיו.

    מהכרוניקות של קהילות אנושיות, אנו לומדים שהאדם רוצה נצחיות. אבל חוקי הקיום אינם מאפשרים נצחיות, אזי השפה הפתלתלה מאפשרת לאדם הרוצה נצחיות מופשטת, נעלמת, לעשות לה טרנספורמציה, להפוך אותה למעשים מוחשיים, כיבוש העולם. השפה מאפשרת את כל התעלולים האלו, שאיפה מופשטת, לא מוחשית, מתממשת בהתפשטות מוחשית שלא מכירה בגבולות, שהאדם מדמה שהיא היא הנצחיות.

      משל 'מגדל בבל' ממחיש את השאיפה הזו של האדם, הוא רוצה איזה דבר לא מוחשי, רוצה בשפה אחת, הופך את השאיפה הזו לדבר מוחשי, בנית מגדלים, להכריח את הקיום, את הממונה על הקיום, להעניק לו ריבונות, אפשרות של התפשטות וכפית שפה אחת לכולם. המשל הזה הוא דגם לאימפריה הבבלית האגרסיבית שכבשה את הטריטוריה של שכניה.

      אנו מסיקים מקורות האדם שנרשמו, ממשל 'מגדל בבל', שה'אני' האישי, ה'אני הקיבוצי', רוצה להתפשט, גופו קטן עליו. מבחינה זו אנו לומדים מהתנ"ך, שבהבדל מתרבויות אחרות, התנ"ך היה בעד רב-גווניות, קהילות, קהילות, שפות, שפות, לא הטיף להפצת התרבות התנ"כית  לעמים אחרים, לא היה מסיונרי, לא רצה התפשטות על העולם כולו. משל מגדל בבל מדגים את הדעות האלו של התנ"ך.

      במשל 'עשרת הדברות', לפנינו עוד דגם המלמד שעל האדם להצטמצם, לא לנסות להתפשט, לדעת את גבולותיו. כל מלחמותיהם של הנביאים היו נגד רצון התפשטות תקיפים על חשבון החלשים. התנ"ך ראה בשפה המורדת, הנחשית, ברצונה להיות ריבונית, חטא, הוא הצמיד  לשפה תפקיד לשרת את הגוף הקטן, לקדש את החיים של הגוף הקטן, ומינה את השפה לשמור עליו.

      אנחנו יכולים ללמד את המאמצים הנואשים של מחשבת התנ"ך, ללחם בפן הנחשי של השפה, ההופך ל'אני' של האדם, שגופו קטן עליו ורוצה לגדול על חשבון האחרים.

      ברור שאפשר לעמד על מהות המשלים התנ"כיים, במה הם נבדלים ממחשבות של עמים אחרים,  רק מאנלוגיות מתרבויות אחרות. נוותר  זה מעסוק בכובשים הגדולים, ונבדוק רק את תרבות הנצרות. כפי שכבר ציינו משאלתו של השליח פאולוס וגם של השליח יוחנן היתה רצון לנצחיות. מה משמעות 'נצחיות', רצון של ה'אני', למרוד בממדים המוגבלים שהוענקו לו, קיום בגבולות, רצון לגדול, רצון להתפשט לקיום ללא גבולות. לכאורה רצון לנצחיות הוא רצון לשוני נעלם, הוא בתחום העולם הלשוני הווירטואלי. אבל השפה הפתלתלה כאשר היא לא יכולה להשיג את משאלתה, כיוון שחוקי הקיום לא מאפשרים את זה, עושה למשאלתה טרנספורמציה, בצורה כזו היא הופכת  למוחשית, המשאלה לנצחיות הופכת לכיבוש העולם, כיבוש טריטוריה בלתי מוגבלת.

        לכאורה הנצרות היתה התגלמות 'הרוחניות', רצון שהאלוהות תתערב תשנה סדרי העולם למען שהאדם ישיג את משאלתו לנצחיות, תוותר על גזר דין המוות. אבל משאלה זו לא התגשמה, וראה זה פלא, הנצרות הפכה את המשאלה לדבר מוחשי, למיסייה לכפות על כל האנושות את עיקרי תורתה, בצורה כזו להשתלט על העולם. הרעיונות החדשים, המשאלות החדשות, שאי אפשר היה להגשימם, כיוון שחוקי הקיום לא נעתרו למאמינים, אבל  השתלטות על העולם כביכול ממש אותן.  ההתפשטות על העולם היתה צריכה להחליף את השאיפה הווירטואלית לנצחיות, שלא יכלה להתממש, השאיפה לנצחיות היתה צריכה לעבור טרנספורמציה, להיהפך לדבר ממשי, למימושה בכיבוש העולם,

      בהקשר של הנצרות אנו מדברים על ה'אני' של קהילה, של דת, של תרבות, ברצון לגדול, לא להכיר גבולות, להיות נצחית, ורצון זה במציאות הפך לדבר מוחשי, השתלטות על חלק גדול של העולם.

      מאנלוגיה זו אנו יכולים ללמד על התנהגות של יחיד שרוצה להגדיל את ה'אני' שלו, שהוא ישות נעלמת, הוא הופך את הרצון הווירטואלי הזה לגדל, למשהו מוחשי, הוא אוגר רכוש, הוא אוגר כסף. הרכוש והכסף הם התגלמות מוחשית של השאיפה הווירטואלית להגדיל את ה'אני'.

       מאנלוגיות אלו אנו יכולים לחזור לתולדות מצריים העתיקה, ולפתור חידת הפירמידות. מדוע בנו הפרעונים פירמידות, מבנים עצומים, הם לא יצאו דווקא לכיבושים של טריטוריה, צמצמו את רצונם להגדיל את ה'אני' שלהם הנעלם, הווירטואלי, במבנים עצומים אלו. כאילו המבנים העצומים האלו האלמים הגדילו את ה'אני' של הפרעונים.

     חסידים שוטים תמיד האמינו להגל, שכתב את ספרו המונומנטלי 'הפנומנולוגיה של הרוח', שהוא באמת בעל שאיפות 'רוחניות'. אבל כאשר מתעמקים בתורתו, בכתביו שבהם הוא עוסק בהיסטוריה, נוכחים לדעת שה'רוח', מתחלפת אצלו לדבר ממשי ביותר, הגיבור שלו הוא פרידריך הגדול, מלך אגרסיבי שתקף את שכניו ללא רחם. בעיני הגל מלך זה היה התגלמות ה'רוח', הוא כונה על-ידו כמלך פילוסוף. גדולתו של מלך זה בעיני הגל נבעה מכיבושיו. הרוחניות של מלך זה עברה טרנספורמציה, הפכה לטריטוריה מוחשית.

      ה'אני' לא יכול להגדיל את גופו, הוא גם יודע שגוף זה כלה, לכן הוא רוצה להגדיל את החלק הנעלם, הכרתו. אבל ההכרה היא ישות נעלמת, למרות יומרותיה שהיא נצחית, שהיא שורדת בעולמות חלופיים. האדם עורג להפוך את ה'אני' הנעלם, את "ההכרה' הנעלמת למוחשית. ראינו איך אידיאולוגיה כמו הנצרות שרצתה נצחיות ממשה אותה בכיבוש העולם, דבר מוחשי. הכנסיה הנוצרית אפילו לא היתה מודעת שהנצחיות שלא ניתנה למימוש, הפכה לטריטוריה מוחשית, טריטוריה ללא גבולות. הנצרות נצחה את מקורה, היהדות, בכך שהיא השתלטה על טריטוריות.

      הפרעונים בצדק הרגישו את גדולתם, לא גדולת גופם שלא היתה להם שליטה עליו, גדולת הכרתם, שלמרות שהיא נעלמת, הם גלמו אותה בפירמידה מוחשית. הפירמידות הלכו וגדלו, והפרעונים הרגישו כנעלים על אחרים. הפירמידה, ההכרה, כמו מגדל בבל, רצתה לנגע בשמים, להיות ריבונית, להתחרות עם האלים. ובאמת בכתבים הפירמידיים, הפרעונים רואים את עצמם שווים  לאלים.

      הכובש הגדול הרוצה נצחיות, סבור שהטריטוריות שהוא כובש הן התגלמות 'הנצחיות' שלו, מושג נעלם שהפך למוחשי, שברבות הימים שוב הופך לנעלם, ה'אני' הגדול. אלכסנדר מוקדון סבר שכיבושיו מזכים אותו ל'אלוהיות'.   

     אנו רואים את מעגליות המחשבה האנושית, מעגליות השאיפות האנושיות. מעגליות זו מתאפשרת כיוון שהאדם דואלי, הוא גוף ביאולוגי מוחשי שנספחה לו ישות נעלמת, הכרה. מחשבת התנ"ך יעדה ל'דעת', להכרה תפקיד לשרת את הגוף, לשפר את מצבו, להסתפק בעולם נגלה בלבד, לראות נצחיות בשרשרת הדורות , לכן אין בה מעגליות שאנו מוצאים בתרבויות אחרות, שלא השלימו עם קיום רק בעולם הנגלה, לא השלימו עם קיום בגבולות, רצו נצחיות.   

     השאיפה לנצחיות של האדם לא יכולה להתממש, חוקי הקיום מגבילים את משך קיומו של האדם. ברור שהאדם יכול ליצור עולמות חלופיים ווירטואליים, ששם ההכרה שהפכה לנשמה, זוכה לנצחיות. אבל גם פתרון זה אינו מספק את האדם, הוא רוצה נצחיות בעולם הנגלה, אם היא לא ניתנת, הוא עושה טרנספורמציה לשאיפותיו לנצחיות, הופך אותם למוחשיות על-ידי כיבושים של טריטוריות, או על-ידי בנית פירמידות, מגדלים, זיגורטים, אגירת נכסים. גם הרכשים המוחשיים האלו למען להגדיל את ה'אני', של היחיד, של הקהילה, לא מספקים את האדם, ואזי בצורה מעגלית הוא הופך אותם בחזרה למושגים נעלמים, לריבונות, אלוהיות, כפי שעשה אלכסנדר מוקדון ואחרים.

      הפן הנחשי של השפה תמיד ממריד את האדם לתבע לעצמו ריבונות, איקריוס תמיד ממריא, תמיד נופל.