וניברסיטה ווירטואלית – שעור 114 – ה'אני' רוצה לגדול

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 114 – ה'אני' רוצה לגדול

     ראינו שהאדם יוצר לעצמו עולם בתוך עולם, עולמות בתוך העולמות, עולמות ווירטואליים, ששם הוא יכול לממש את משאלותיו, את צרכיו, שהשפה הנעלמת מאפשרת. אבל העולמות הווירטואליים הלא מוחשיים האלו לא מספקים את האדם, הוא רוצה מוחשיות. אנחנו יכולים ללמד על נטיה זו מתחילת ההיסטוריה האנושית, ממאורעות שנרשמו, כך שאנו יודעים עליהם, הרי אנו לא יכולים לדעת על התנהגות אנושית כל עוד אין לאדם כתב שהוא יכול לרשום את קורותיו.

    מהכרוניקות של קהילות אנושיות, אנו לומדים שהאדם רוצה נצחיות. אבל חוקי הקיום אינם מאפשרים נצחיות, אזי השפה הפתלתלה מאפשרת לאדם הרוצה נצחיות מופשטת, נעלמת, לעשות לה טרנספורמציה, להפוך אותה למעשים מוחשיים, כיבוש העולם. השפה מאפשרת את כל התעלולים האלו, שאיפה מופשטת, לא מוחשית, מתממשת בהתפשטות מוחשית שלא מכירה בגבולות, שהאדם מדמה שהיא היא הנצחיות.

      משל 'מגדל בבל' ממחיש את השאיפה הזו של האדם, הוא רוצה איזה דבר לא מוחשי, רוצה בשפה אחת, הופך את השאיפה הזו לדבר מוחשי, בנית מגדלים, להכריח את הקיום, את הממונה על הקיום, להעניק לו ריבונות, אפשרות של התפשטות וכפית שפה אחת לכולם. המשל הזה הוא דגם לאימפריה הבבלית האגרסיבית שכבשה את הטריטוריה של שכניה.

      אנו מסיקים מקורות האדם שנרשמו, ממשל 'מגדל בבל', שה'אני' האישי, ה'אני הקיבוצי', רוצה להתפשט, גופו קטן עליו. מבחינה זו אנו לומדים מהתנ"ך, שבהבדל מתרבויות אחרות, התנ"ך היה בעד רב-גווניות, קהילות, קהילות, שפות, שפות, לא הטיף להפצת התרבות התנ"כית  לעמים אחרים, לא היה מסיונרי, לא רצה התפשטות על העולם כולו. משל מגדל בבל מדגים את הדעות האלו של התנ"ך.

      במשל 'עשרת הדברות', לפנינו עוד דגם המלמד שעל האדם להצטמצם, לא לנסות להתפשט, לדעת את גבולותיו. כל מלחמותיהם של הנביאים היו נגד רצון התפשטות תקיפים על חשבון החלשים. התנ"ך ראה בשפה המורדת, הנחשית, ברצונה להיות ריבונית, חטא, הוא הצמיד  לשפה תפקיד לשרת את הגוף הקטן, לקדש את החיים של הגוף הקטן, ומינה את השפה לשמור עליו.

      אנחנו יכולים ללמד את המאמצים הנואשים של מחשבת התנ"ך, ללחם בפן הנחשי של השפה, ההופך ל'אני' של האדם, שגופו קטן עליו ורוצה לגדול על חשבון האחרים.

      ברור שאפשר לעמד על מהות המשלים התנ"כיים, במה הם נבדלים ממחשבות של עמים אחרים,  רק מאנלוגיות מתרבויות אחרות. נוותר  זה מעסוק בכובשים הגדולים, ונבדוק רק את תרבות הנצרות. כפי שכבר ציינו משאלתו של השליח פאולוס וגם של השליח יוחנן היתה רצון לנצחיות. מה משמעות 'נצחיות', רצון של ה'אני', למרוד בממדים המוגבלים שהוענקו לו, קיום בגבולות, רצון לגדול, רצון להתפשט לקיום ללא גבולות. לכאורה רצון לנצחיות הוא רצון לשוני נעלם, הוא בתחום העולם הלשוני הווירטואלי. אבל השפה הפתלתלה כאשר היא לא יכולה להשיג את משאלתה, כיוון שחוקי הקיום לא מאפשרים את זה, עושה למשאלתה טרנספורמציה, בצורה כזו היא הופכת  למוחשית, המשאלה לנצחיות הופכת לכיבוש העולם, כיבוש טריטוריה בלתי מוגבלת.

        לכאורה הנצרות היתה התגלמות 'הרוחניות', רצון שהאלוהות תתערב תשנה סדרי העולם למען שהאדם ישיג את משאלתו לנצחיות, תוותר על גזר דין המוות. אבל משאלה זו לא התגשמה, וראה זה פלא, הנצרות הפכה את המשאלה לדבר מוחשי, למיסייה לכפות על כל האנושות את עיקרי תורתה, בצורה כזו להשתלט על העולם. הרעיונות החדשים, המשאלות החדשות, שאי אפשר היה להגשימם, כיוון שחוקי הקיום לא נעתרו למאמינים, אבל  השתלטות על העולם כביכול ממש אותן.  ההתפשטות על העולם היתה צריכה להחליף את השאיפה הווירטואלית לנצחיות, שלא יכלה להתממש, השאיפה לנצחיות היתה צריכה לעבור טרנספורמציה, להיהפך לדבר ממשי, למימושה בכיבוש העולם,

      בהקשר של הנצרות אנו מדברים על ה'אני' של קהילה, של דת, של תרבות, ברצון לגדול, לא להכיר גבולות, להיות נצחית, ורצון זה במציאות הפך לדבר מוחשי, השתלטות על חלק גדול של העולם.

      מאנלוגיה זו אנו יכולים ללמד על התנהגות של יחיד שרוצה להגדיל את ה'אני' שלו, שהוא ישות נעלמת, הוא הופך את הרצון הווירטואלי הזה לגדל, למשהו מוחשי, הוא אוגר רכוש, הוא אוגר כסף. הרכוש והכסף הם התגלמות מוחשית של השאיפה הווירטואלית להגדיל את ה'אני'.

       מאנלוגיות אלו אנו יכולים לחזור לתולדות מצריים העתיקה, ולפתור חידת הפירמידות. מדוע בנו הפרעונים פירמידות, מבנים עצומים, הם לא יצאו דווקא לכיבושים של טריטוריה, צמצמו את רצונם להגדיל את ה'אני' שלהם הנעלם, הווירטואלי, במבנים עצומים אלו. כאילו המבנים העצומים האלו האלמים הגדילו את ה'אני' של הפרעונים.

     חסידים שוטים תמיד האמינו להגל, שכתב את ספרו המונומנטלי 'הפנומנולוגיה של הרוח', שהוא באמת בעל שאיפות 'רוחניות'. אבל כאשר מתעמקים בתורתו, בכתביו שבהם הוא עוסק בהיסטוריה, נוכחים לדעת שה'רוח', מתחלפת אצלו לדבר ממשי ביותר, הגיבור שלו הוא פרידריך הגדול, מלך אגרסיבי שתקף את שכניו ללא רחם. בעיני הגל מלך זה היה התגלמות ה'רוח', הוא כונה על-ידו כמלך פילוסוף. גדולתו של מלך זה בעיני הגל נבעה מכיבושיו. הרוחניות של מלך זה עברה טרנספורמציה, הפכה לטריטוריה מוחשית.

      ה'אני' לא יכול להגדיל את גופו, הוא גם יודע שגוף זה כלה, לכן הוא רוצה להגדיל את החלק הנעלם, הכרתו. אבל ההכרה היא ישות נעלמת, למרות יומרותיה שהיא נצחית, שהיא שורדת בעולמות חלופיים. האדם עורג להפוך את ה'אני' הנעלם, את "ההכרה' הנעלמת למוחשית. ראינו איך אידיאולוגיה כמו הנצרות שרצתה נצחיות ממשה אותה בכיבוש העולם, דבר מוחשי. הכנסיה הנוצרית אפילו לא היתה מודעת שהנצחיות שלא ניתנה למימוש, הפכה לטריטוריה מוחשית, טריטוריה ללא גבולות. הנצרות נצחה את מקורה, היהדות, בכך שהיא השתלטה על טריטוריות.

      הפרעונים בצדק הרגישו את גדולתם, לא גדולת גופם שלא היתה להם שליטה עליו, גדולת הכרתם, שלמרות שהיא נעלמת, הם גלמו אותה בפירמידה מוחשית. הפירמידות הלכו וגדלו, והפרעונים הרגישו כנעלים על אחרים. הפירמידה, ההכרה, כמו מגדל בבל, רצתה לנגע בשמים, להיות ריבונית, להתחרות עם האלים. ובאמת בכתבים הפירמידיים, הפרעונים רואים את עצמם שווים  לאלים.

      הכובש הגדול הרוצה נצחיות, סבור שהטריטוריות שהוא כובש הן התגלמות 'הנצחיות' שלו, מושג נעלם שהפך למוחשי, שברבות הימים שוב הופך לנעלם, ה'אני' הגדול. אלכסנדר מוקדון סבר שכיבושיו מזכים אותו ל'אלוהיות'.   

     אנו רואים את מעגליות המחשבה האנושית, מעגליות השאיפות האנושיות. מעגליות זו מתאפשרת כיוון שהאדם דואלי, הוא גוף ביאולוגי מוחשי שנספחה לו ישות נעלמת, הכרה. מחשבת התנ"ך יעדה ל'דעת', להכרה תפקיד לשרת את הגוף, לשפר את מצבו, להסתפק בעולם נגלה בלבד, לראות נצחיות בשרשרת הדורות , לכן אין בה מעגליות שאנו מוצאים בתרבויות אחרות, שלא השלימו עם קיום רק בעולם הנגלה, לא השלימו עם קיום בגבולות, רצו נצחיות.   

     השאיפה לנצחיות של האדם לא יכולה להתממש, חוקי הקיום מגבילים את משך קיומו של האדם. ברור שהאדם יכול ליצור עולמות חלופיים ווירטואליים, ששם ההכרה שהפכה לנשמה, זוכה לנצחיות. אבל גם פתרון זה אינו מספק את האדם, הוא רוצה נצחיות בעולם הנגלה, אם היא לא ניתנת, הוא עושה טרנספורמציה לשאיפותיו לנצחיות, הופך אותם למוחשיות על-ידי כיבושים של טריטוריות, או על-ידי בנית פירמידות, מגדלים, זיגורטים, אגירת נכסים. גם הרכשים המוחשיים האלו למען להגדיל את ה'אני', של היחיד, של הקהילה, לא מספקים את האדם, ואזי בצורה מעגלית הוא הופך אותם בחזרה למושגים נעלמים, לריבונות, אלוהיות, כפי שעשה אלכסנדר מוקדון ואחרים.

      הפן הנחשי של השפה תמיד ממריד את האדם לתבע לעצמו ריבונות, איקריוס תמיד ממריא, תמיד נופל.

  

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 114 – ה'אני' רוצה לגדול

     ראינו שהאדם יוצר לעצמו עולם בתוך עולם, עולמות בתוך העולמות, עולמות ווירטואליים, ששם הוא יכול לממש את משאלותיו, את צרכיו, שהשפה הנעלמת מאפשרת. אבל העולמות הווירטואליים הלא מוחשיים האלו לא מספקים את האדם, הוא רוצה מוחשיות. אנחנו יכולים ללמד על נטיה זו מתחילת ההיסטוריה האנושית, ממאורעות שנרשמו, כך שאנו יודעים עליהם, הרי אנו לא יכולים לדעת על התנהגות אנושית כל עוד אין לאדם כתב שהוא יכול לרשום את קורותיו.

    מהכרוניקות של קהילות אנושיות, אנו לומדים שהאדם רוצה נצחיות. אבל חוקי הקיום אינם מאפשרים נצחיות, אזי השפה הפתלתלה מאפשרת לאדם הרוצה נצחיות מופשטת, נעלמת, לעשות לה טרנספורמציה, להפוך אותה למעשים מוחשיים, כיבוש העולם. השפה מאפשרת את כל התעלולים האלו, שאיפה מופשטת, לא מוחשית, מתממשת בהתפשטות מוחשית שלא מכירה בגבולות, שהאדם מדמה שהיא היא הנצחיות.

      משל 'מגדל בבל' ממחיש את השאיפה הזו של האדם, הוא רוצה איזה דבר לא מוחשי, רוצה בשפה אחת, הופך את השאיפה הזו לדבר מוחשי, בנית מגדלים, להכריח את הקיום, את הממונה על הקיום, להעניק לו ריבונות, אפשרות של התפשטות וכפית שפה אחת לכולם. המשל הזה הוא דגם לאימפריה הבבלית האגרסיבית שכבשה את הטריטוריה של שכניה.

      אנו מסיקים מקורות האדם שנרשמו, ממשל 'מגדל בבל', שה'אני' האישי, ה'אני הקיבוצי', רוצה להתפשט, גופו קטן עליו. מבחינה זו אנו לומדים מהתנ"ך, שבהבדל מתרבויות אחרות, התנ"ך היה בעד רב-גווניות, קהילות, קהילות, שפות, שפות, לא הטיף להפצת התרבות התנ"כית  לעמים אחרים, לא היה מסיונרי, לא רצה התפשטות על העולם כולו. משל מגדל בבל מדגים את הדעות האלו של התנ"ך.

      במשל 'עשרת הדברות', לפנינו עוד דגם המלמד שעל האדם להצטמצם, לא לנסות להתפשט, לדעת את גבולותיו. כל מלחמותיהם של הנביאים היו נגד רצון התפשטות תקיפים על חשבון החלשים. התנ"ך ראה בשפה המורדת, הנחשית, ברצונה להיות ריבונית, חטא, הוא הצמיד  לשפה תפקיד לשרת את הגוף הקטן, לקדש את החיים של הגוף הקטן, ומינה את השפה לשמור עליו.

      אנחנו יכולים ללמד את המאמצים הנואשים של מחשבת התנ"ך, ללחם בפן הנחשי של השפה, ההופך ל'אני' של האדם, שגופו קטן עליו ורוצה לגדול על חשבון האחרים.

      ברור שאפשר לעמד על מהות המשלים התנ"כיים, במה הם נבדלים ממחשבות של עמים אחרים,  רק מאנלוגיות מתרבויות אחרות. נוותר  זה מעסוק בכובשים הגדולים, ונבדוק רק את תרבות הנצרות. כפי שכבר ציינו משאלתו של השליח פאולוס וגם של השליח יוחנן היתה רצון לנצחיות. מה משמעות 'נצחיות', רצון של ה'אני', למרוד בממדים המוגבלים שהוענקו לו, קיום בגבולות, רצון לגדול, רצון להתפשט לקיום ללא גבולות. לכאורה רצון לנצחיות הוא רצון לשוני נעלם, הוא בתחום העולם הלשוני הווירטואלי. אבל השפה הפתלתלה כאשר היא לא יכולה להשיג את משאלתה, כיוון שחוקי הקיום לא מאפשרים את זה, עושה למשאלתה טרנספורמציה, בצורה כזו היא הופכת  למוחשית, המשאלה לנצחיות הופכת לכיבוש העולם, כיבוש טריטוריה בלתי מוגבלת.

        לכאורה הנצרות היתה התגלמות 'הרוחניות', רצון שהאלוהות תתערב תשנה סדרי העולם למען שהאדם ישיג את משאלתו לנצחיות, תוותר על גזר דין המוות. אבל משאלה זו לא התגשמה, וראה זה פלא, הנצרות הפכה את המשאלה לדבר מוחשי, למיסייה לכפות על כל האנושות את עיקרי תורתה, בצורה כזו להשתלט על העולם. הרעיונות החדשים, המשאלות החדשות, שאי אפשר היה להגשימם, כיוון שחוקי הקיום לא נעתרו למאמינים, אבל  השתלטות על העולם כביכול ממש אותן.  ההתפשטות על העולם היתה צריכה להחליף את השאיפה הווירטואלית לנצחיות, שלא יכלה להתממש, השאיפה לנצחיות היתה צריכה לעבור טרנספורמציה, להיהפך לדבר ממשי, למימושה בכיבוש העולם,

      בהקשר של הנצרות אנו מדברים על ה'אני' של קהילה, של דת, של תרבות, ברצון לגדול, לא להכיר גבולות, להיות נצחית, ורצון זה במציאות הפך לדבר מוחשי, השתלטות על חלק גדול של העולם.

      מאנלוגיה זו אנו יכולים ללמד על התנהגות של יחיד שרוצה להגדיל את ה'אני' שלו, שהוא ישות נעלמת, הוא הופך את הרצון הווירטואלי הזה לגדל, למשהו מוחשי, הוא אוגר רכוש, הוא אוגר כסף. הרכוש והכסף הם התגלמות מוחשית של השאיפה הווירטואלית להגדיל את ה'אני'.

       מאנלוגיות אלו אנו יכולים לחזור לתולדות מצריים העתיקה, ולפתור חידת הפירמידות. מדוע בנו הפרעונים פירמידות, מבנים עצומים, הם לא יצאו דווקא לכיבושים של טריטוריה, צמצמו את רצונם להגדיל את ה'אני' שלהם הנעלם, הווירטואלי, במבנים עצומים אלו. כאילו המבנים העצומים האלו האלמים הגדילו את ה'אני' של הפרעונים.

     חסידים שוטים תמיד האמינו להגל, שכתב את ספרו המונומנטלי 'הפנומנולוגיה של הרוח', שהוא באמת בעל שאיפות 'רוחניות'. אבל כאשר מתעמקים בתורתו, בכתביו שבהם הוא עוסק בהיסטוריה, נוכחים לדעת שה'רוח', מתחלפת אצלו לדבר ממשי ביותר, הגיבור שלו הוא פרידריך הגדול, מלך אגרסיבי שתקף את שכניו ללא רחם. בעיני הגל מלך זה היה התגלמות ה'רוח', הוא כונה על-ידו כמלך פילוסוף. גדולתו של מלך זה בעיני הגל נבעה מכיבושיו. הרוחניות של מלך זה עברה טרנספורמציה, הפכה לטריטוריה מוחשית.

      ה'אני' לא יכול להגדיל את גופו, הוא גם יודע שגוף זה כלה, לכן הוא רוצה להגדיל את החלק הנעלם, הכרתו. אבל ההכרה היא ישות נעלמת, למרות יומרותיה שהיא נצחית, שהיא שורדת בעולמות חלופיים. האדם עורג להפוך את ה'אני' הנעלם, את "ההכרה' הנעלמת למוחשית. ראינו איך אידיאולוגיה כמו הנצרות שרצתה נצחיות ממשה אותה בכיבוש העולם, דבר מוחשי. הכנסיה הנוצרית אפילו לא היתה מודעת שהנצחיות שלא ניתנה למימוש, הפכה לטריטוריה מוחשית, טריטוריה ללא גבולות. הנצרות נצחה את מקורה, היהדות, בכך שהיא השתלטה על טריטוריות.

      הפרעונים בצדק הרגישו את גדולתם, לא גדולת גופם שלא היתה להם שליטה עליו, גדולת הכרתם, שלמרות שהיא נעלמת, הם גלמו אותה בפירמידה מוחשית. הפירמידות הלכו וגדלו, והפרעונים הרגישו כנעלים על אחרים. הפירמידה, ההכרה, כמו מגדל בבל, רצתה לנגע בשמים, להיות ריבונית, להתחרות עם האלים. ובאמת בכתבים הפירמידיים, הפרעונים רואים את עצמם שווים  לאלים.

      הכובש הגדול הרוצה נצחיות, סבור שהטריטוריות שהוא כובש הן התגלמות 'הנצחיות' שלו, מושג נעלם שהפך למוחשי, שברבות הימים שוב הופך לנעלם, ה'אני' הגדול. אלכסנדר מוקדון סבר שכיבושיו מזכים אותו ל'אלוהיות'.   

     אנו רואים את מעגליות המחשבה האנושית, מעגליות השאיפות האנושיות. מעגליות זו מתאפשרת כיוון שהאדם דואלי, הוא גוף ביאולוגי מוחשי שנספחה לו ישות נעלמת, הכרה. מחשבת התנ"ך יעדה ל'דעת', להכרה תפקיד לשרת את הגוף, לשפר את מצבו, להסתפק בעולם נגלה בלבד, לראות נצחיות בשרשרת הדורות , לכן אין בה מעגליות שאנו מוצאים בתרבויות אחרות, שלא השלימו עם קיום רק בעולם הנגלה, לא השלימו עם קיום בגבולות, רצו נצחיות.   

     השאיפה לנצחיות של האדם לא יכולה להתממש, חוקי הקיום מגבילים את משך קיומו של האדם. ברור שהאדם יכול ליצור עולמות חלופיים ווירטואליים, ששם ההכרה שהפכה לנשמה, זוכה לנצחיות. אבל גם פתרון זה אינו מספק את האדם, הוא רוצה נצחיות בעולם הנגלה, אם היא לא ניתנת, הוא עושה טרנספורמציה לשאיפותיו לנצחיות, הופך אותם למוחשיות על-ידי כיבושים של טריטוריות, או על-ידי בנית פירמידות, מגדלים, זיגורטים, אגירת נכסים. גם הרכשים המוחשיים האלו למען להגדיל את ה'אני', של היחיד, של הקהילה, לא מספקים את האדם, ואזי בצורה מעגלית הוא הופך אותם בחזרה למושגים נעלמים, לריבונות, אלוהיות, כפי שעשה אלכסנדר מוקדון ואחרים.

      הפן הנחשי של השפה תמיד ממריד את האדם לתבע לעצמו ריבונות, איקריוס תמיד ממריא, תמיד נופל.

  

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: