אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 115 – השם המאגי

  אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 115 – השם המאגי

על חשיבות השם, על היותו אמצעי מאגי בעיני תרבויות שונות, אנו יכולים ללמד מהמיתוס המזופוטמי 'אנומה אליש'. ממיתוס זה אנו יכולים ללמד גם על ההבדל בין משל הבריאה בפרק א' של ספר בראשית לבין מיתוס הבריאה 'אנומה אליש', מיתוס שכולו כוחני, שהבריאה בו מתבצעת כולה בכוחנות,  בהבדל ממשל הבריאה בספר בראשית, בו הבריאה מתבצעת כולה בדרכי שלום. אבל כאן אנו רוצים לעסוק בצורות שתרבויות שונות התיחסו לשם, תרבויות שהתיחסו אליו כאמצעי מאגי.

     'באנומה אליש' מסופר שהאל מרדוך, הוא בעל חמישים שמות, באמצעותן הוא שולט בעולם. מיתוס בריאה זה הוא לא היחיד המתיחס לשם כאמצעי מאגי. כבר השומרים במיתוס הבריאה שלהם ראו את חשיבות השם, סברו שהוא נברא יחד עם השמים והארץ. אבל יותר מאשר השומרים, המצרים הקדימו את המיתוס של בריאת העולם 'אנומה אליש', שהוא מאוחר, נתחבר לקראת סוף האלף השני לפני הספירה, כאשר מרדוך הפך לאל העליון של בבל, בהענקת כח מאגי לשם.

       במצרים אנו מוצאים מיתוס, לפיו האל רה הסתיר את שמו תחת עורו, שלא יגנבו אותו ממנו, באמונה שהשם מכיל כבר את סמכויותיו, כפי שאנו רואים אצל מרדוך שהשמות  מסמלים את סמכויותיו. במקרה של מיתוס זה על האל רה, האלה איזיס בעורמה מגלה את השם של אל זה, ובצורה כזו היא גוזלת ממנו את סמכויותיו.

      אבל כבר בכתבים הפירמידיים, הפרעונים נלחמים באלים, באמצעות שמות, ידיעת שמות של האלים. בכלל במצריים השם היה אמצעי מאגי.

      מה שמענין במיתוס 'אנומה אליש', שבהמשך מרדוך עושה שימוש בשמות כאמצעי לשלט. ברור שהבבלים, שמרדוך נעשה אצלם האל העליון, לא הבינו את משמעות פילוסופית השפה שאנו מוצאים במשלים הפילוסופיים של התנ"ך, אבל הם הבינו באינטואיציה ששמות שהאדם מעניק לזולתים, לעצמים, ביחוד לפעולות, מאפשר לו ליצור, יכולת זו נתפשה על-ידם כמאגית. רק במשלים התנ"כיים אנו מוצאים את ההבנה הזו שכלי השפה, המעניק שמות, הוא כלי יצירה, שאלהים בורא את העולם בהגדים, בשפה. ב'אנומה אליש', ברור שמרדוך מבצע את שלטונו באמצעות השמות שלו, ששמות הם בידיו אמצעי יותר של שליטה מאשר אמצעי יצירה. השם הוא ישות מאגית המעניקה כח שלטוני. הרי את הבריאה מרדוך  ביצע בכוחנות, הוא ביתר בכוחנות את תיאמת, ומהגוף המבותר נוצר העולם, הוא לא ברא את העולם באמצעות שמות, שפה, כפי שהאלוהות במשל הבריאה בפרק א' עשתה.

       למרות שאנו רואים גם ממיתוסים שומריים שהם ראו בשמות חלק מהבריאה, גם הם עדיין לא הבינו ששמות שהאדם בעל השפה מעניק לישויות שהוא מבדיל, ביחוד לפעולות, שאותן הוא הופך בצורה זו לאבני בניה, צורת פעילות השפה היוצרת. ביחוד ממיתוס המצרים על האל רה והאלה איזיס, אנו נוכחים לדעת שהם יחסו לשמות של אלים ופרעונים מהות מאגית, אמצעי שלטון בלבד, הם צמצמו את יכולת השפה הפועלת באמצעות הענקת שמות, והפכו את יכולת היצירה הזו למאגיה, לאמצעי שלטון.  

     לא בכדי, בדבר השלישי מתוך עשרת הדברות, נאמר: 'לא תשא את שם יהוה אלהיך לשוא כי לא ינקה יהוה את אשר ישא את שמו לשוא'. התנ"ך לא מאריך, אינו טוען שאיסור זה חל כיוון שהמצרים השתמשו בשמות אליהם כאמצעים מאגיים. כאן לפנינו המלחמה המובהקת של מחשבת התנ"ך נגד התרבות המצרית. התנ"ך בכל עקרונותיו הלך לדרכו, לא מזכיר את אלו שהוא יוצא נגדם. גם בפרק א' של ספר בראשית, משל הבריאה, אין התיחסות למיתוסים של עמים אחרים, על בריאה. משל הבריאה לא יוצא נגד מיתוסי בריאה אחרים, הוא הולך לדרכו, מחולל מהפכה מחשבתית שלמה, בהצגת הבריאה כיצירה לשונית.

      התנ"ך שבמשלים הפילוסופיים שלו הבין את מהות השפה ככלי יצירה, לא רצה שיתחסו אליה ככלי מאגי, מכאן האיסור להשתמש בשמות של האלוהות ככלי מאגי. בפרק הבריאה אנו כבר עדים לכך שפעולות מקבלות שמות, ובצורה כזו הפעולות השמיות, יוצרות. פעולות שמיות הן אלגוריתמים. היצירה באמצעות פעולות שמיות, היא לא מאגית, בפרק הבריאה. לפנינו קביעה שהעולם הוא פרי אינפורמציה, הבריאה אינה תוצר כוחני, הבריאה אינה פעולה מאגית.

       במציאות המח הקוסם, יוצר את השם כסימול של היחידה שמוסגרה על-ידי המודעות. המח באמצעות השפה ממסגר גם פעולות על-ידי הענקת שמות להן, בצורה כזו הופך את הפעולות השמיות לאבני בניה, כפי שכבר ראינו. התנ"ך, כפי שכבר הזכרנו לא ידע על קיום איבר המח ופעולותיו, אבל באינטואיציה הסיק, מהתבוננות, מסקנות נכונות איך השפה פועלת.

      מאחר שאנו דנים כאן בהפיכת השם לאמצעי מאגי, על ידי תרבויות שונות, ברצוני להבהיר  שבמלה 'קוסם', הכנוי למח, אין בו כוונה 'מאגית', הכוונה היא מטפורית, למען להצביע על מפעלותיו המופלאים של אבר המח, האבר המפותח ביותר ביקום, המוציא את האדם משרשרת הישויות האלמות, המתוכנתות, שאין ביכולתן להתבונן, אין ביכולתן ליצור דברים חדשים, הם רק יכולים להכפיל את עצמן. אם ניחס למח יכולות מאגיות, אזי אפשר להגיד על הבריאה כולה שהיא מאגית, אנו נעדיף לראות אותה כתוצר האבולוציה, שיצרה מה שהיא יצרה, בהדרגתיות. כך המח אף הוא ישות או אבר שהתפתח במשך אלפי אלפים שנה, בהדרגתיות.    

      קבענו כאן שהמח הקוסם מחוץ לכך שהוא מעניק שמות לישויות הממוסגרות, עצמים, זולתים, מעניק אותם לפעולות ממוסגרות, ובצורה כזו הוא הופך אותן לאבני יצירה. אבל כאן אנו רוצים לדון בשמות של בני אדם, איך הם נוצרים, ומה מהותם בהמשך. דיברנו על מודעות, שהאדם שרכש את כלי השפה, יוצר על-ידו ניכורים, הבדלות. המודעות היא ישות נעלמת כרוב ילודי השפה, בהבדל מישויות אורגניות הנוצרות על-ידי הטבע. הגוף הביאולוגי שלנו הוא ישות מוחשית.

      ובכן, המודעות למען תוכל לפעל כיחידה, צריכה להיות ממוסגרת. יחידה ממוסגרת נשלמת על-ידי סימול, על-ידי שם. האדם הלשוני המודע, יכול לבוא בדברים רק עם זולתים, עם ישויות מודעות לשוניות אחרות. הרי הוא לא יכול לבוא בדברים עם היקום האילם. למען שהאדם יוכל לבוא בדברים עם ישויות לשוניות מודעות אחרות הוא מוכרח להיות מגובה בשם.

      עצמים שהאדם מעניק להם שמות הם פסיביים, עצמים שמיים אלו רק מאפשרים לאדם להתמצא בסביבתו. שמות שהאדם מעניק לפעולות, שונה, הפעולות הן אקטיביות, כפי שראינו שהן הופכות לאבני יצירה.

      מבחינה זו שמות של אנשים משמשים לא רק לשם הזדהות בשיח, השם של האדם מסמל את מהותו. אבל לא מספיק שהילוד יקבל שם, הסביבה צריכה להכיר בו כבעל שם, כישות לשונית. שמו של האדם זקוק למשוב מאחרים, למען יהפך לתקף. נוסף לכך מאחר שהשם תפקידו להצביע על מהות הישות הביאולוגית, הוא לעתים מסרב לשמש רק בתפקיד זה, מתכחש  למשימתו שלמענה נוצר, מתנתק מהגוף שאותו הוא צריך לייצג, תובע לעצמו ריבונות. השם המתנתק מהגוף, גוזל את מעמדו של אדונו, הגוף, הרי אדון זה מתחזק אותו, בלי האנרגיה שהוא מספק לשם המרדן, הוא נגוז. בהמשך השם המרדן במקום לשרת את אדונו, הגוף, הוא מבקש להקריב אותו למען האדרת עצמו.

      אנחנו עדים מתולדות האדם שיחידים מוכנים להקריב את גופם למען האדרת שמם, למען הנצחתו. הדוגמא הפשוטה, שכבר הבאנו אותה, הוא הדו-קרב, בו שנים מוכנים להקריב את גופם למען לשמר את טהרת שמם. אבל קיימים עד היום רציחות של יחידים, של יחידות, שהכתימו את שם המשפחה.

       אפוסים עתיקים יכולים לשמש אותנו יותר טוב למען ניוכח על העדפת השם על הגוף. כבר גילגמש השומרי יוצא להרפתקאות מסוכנות, למלחמות, למען שימור שמו לדורות. כך גם אכילס מוכן להקריב אחרים, לרצח אותם, גם מוכן את להקריב את עצמו, למען השגת שם עולם.

      אם הגוף הביאולוגי יכול להתקיים לבד, לשם אין משמעות כאשר הוא מתנתק מגופו, הרי בצורה כזו הוא מאבד את מקור האנרגיה שהגוף מספק לו. נוסף לכך השם הוא ישות נעלמת מתקיים רק בסימביוזה עם הגוף. התופעה הפרדוכסלית הזו של הנתקות השם מהגוף נובעת מכך שהאדם מייחס את מהותו לשמו, מכך הוא כל ימי חייו חרד שלא יפגעו בו. למען חיזוקו של השם הוא יוצר את הסיפור מסביבו הצריך להאדיר אותו. כל פעולותיו של האדם מכוונות להאדרת שמו. בלי ספק שפולחן השם מצביע על יחוס מאגי לו, גם אם האדם לא מודע לכך.     

                                                           

 

 

 

  אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 115 – השם המאגי

על חשיבות השם, על היותו אמצעי מאגי בעיני תרבויות שונות, אנו יכולים ללמד מהמיתוס המזופוטמי 'אנומה אליש'. ממיתוס זה אנו יכולים ללמד גם על ההבדל בין משל הבריאה בפרק א' של ספר בראשית לבין מיתוס הבריאה 'אנומה אליש', מיתוס שכולו כוחני, שהבריאה בו מתבצעת כולה בכוחנות,  בהבדל ממשל הבריאה בספר בראשית, בו הבריאה מתבצעת כולה בדרכי שלום. אבל כאן אנו רוצים לעסוק בצורות שתרבויות שונות התיחסו לשם, תרבויות שהתיחסו אליו כאמצעי מאגי.

     'באנומה אליש' מסופר שהאל מרדוך, הוא בעל חמישים שמות, באמצעותן הוא שולט בעולם. מיתוס בריאה זה הוא לא היחיד המתיחס לשם כאמצעי מאגי. כבר השומרים במיתוס הבריאה שלהם ראו את חשיבות השם, סברו שהוא נברא יחד עם השמים והארץ. אבל יותר מאשר השומרים, המצרים הקדימו את המיתוס של בריאת העולם 'אנומה אליש', שהוא מאוחר, נתחבר לקראת סוף האלף השני לפני הספירה, כאשר מרדוך הפך לאל העליון של בבל, בהענקת כח מאגי לשם.

       במצרים אנו מוצאים מיתוס, לפיו האל רה הסתיר את שמו תחת עורו, שלא יגנבו אותו ממנו, באמונה שהשם מכיל כבר את סמכויותיו, כפי שאנו רואים אצל מרדוך שהשמות  מסמלים את סמכויותיו. במקרה של מיתוס זה על האל רה, האלה איזיס בעורמה מגלה את השם של אל זה, ובצורה כזו היא גוזלת ממנו את סמכויותיו.

      אבל כבר בכתבים הפירמידיים, הפרעונים נלחמים באלים, באמצעות שמות, ידיעת שמות של האלים. בכלל במצריים השם היה אמצעי מאגי.

      מה שמענין במיתוס 'אנומה אליש', שבהמשך מרדוך עושה שימוש בשמות כאמצעי לשלט. ברור שהבבלים, שמרדוך נעשה אצלם האל העליון, לא הבינו את משמעות פילוסופית השפה שאנו מוצאים במשלים הפילוסופיים של התנ"ך, אבל הם הבינו באינטואיציה ששמות שהאדם מעניק לזולתים, לעצמים, ביחוד לפעולות, מאפשר לו ליצור, יכולת זו נתפשה על-ידם כמאגית. רק במשלים התנ"כיים אנו מוצאים את ההבנה הזו שכלי השפה, המעניק שמות, הוא כלי יצירה, שאלהים בורא את העולם בהגדים, בשפה. ב'אנומה אליש', ברור שמרדוך מבצע את שלטונו באמצעות השמות שלו, ששמות הם בידיו אמצעי יותר של שליטה מאשר אמצעי יצירה. השם הוא ישות מאגית המעניקה כח שלטוני. הרי את הבריאה מרדוך  ביצע בכוחנות, הוא ביתר בכוחנות את תיאמת, ומהגוף המבותר נוצר העולם, הוא לא ברא את העולם באמצעות שמות, שפה, כפי שהאלוהות במשל הבריאה בפרק א' עשתה.

       למרות שאנו רואים גם ממיתוסים שומריים שהם ראו בשמות חלק מהבריאה, גם הם עדיין לא הבינו ששמות שהאדם בעל השפה מעניק לישויות שהוא מבדיל, ביחוד לפעולות, שאותן הוא הופך בצורה זו לאבני בניה, צורת פעילות השפה היוצרת. ביחוד ממיתוס המצרים על האל רה והאלה איזיס, אנו נוכחים לדעת שהם יחסו לשמות של אלים ופרעונים מהות מאגית, אמצעי שלטון בלבד, הם צמצמו את יכולת השפה הפועלת באמצעות הענקת שמות, והפכו את יכולת היצירה הזו למאגיה, לאמצעי שלטון.  

     לא בכדי, בדבר השלישי מתוך עשרת הדברות, נאמר: 'לא תשא את שם יהוה אלהיך לשוא כי לא ינקה יהוה את אשר ישא את שמו לשוא'. התנ"ך לא מאריך, אינו טוען שאיסור זה חל כיוון שהמצרים השתמשו בשמות אליהם כאמצעים מאגיים. כאן לפנינו המלחמה המובהקת של מחשבת התנ"ך נגד התרבות המצרית. התנ"ך בכל עקרונותיו הלך לדרכו, לא מזכיר את אלו שהוא יוצא נגדם. גם בפרק א' של ספר בראשית, משל הבריאה, אין התיחסות למיתוסים של עמים אחרים, על בריאה. משל הבריאה לא יוצא נגד מיתוסי בריאה אחרים, הוא הולך לדרכו, מחולל מהפכה מחשבתית שלמה, בהצגת הבריאה כיצירה לשונית.

      התנ"ך שבמשלים הפילוסופיים שלו הבין את מהות השפה ככלי יצירה, לא רצה שיתחסו אליה ככלי מאגי, מכאן האיסור להשתמש בשמות של האלוהות ככלי מאגי. בפרק הבריאה אנו כבר עדים לכך שפעולות מקבלות שמות, ובצורה כזו הפעולות השמיות, יוצרות. פעולות שמיות הן אלגוריתמים. היצירה באמצעות פעולות שמיות, היא לא מאגית, בפרק הבריאה. לפנינו קביעה שהעולם הוא פרי אינפורמציה, הבריאה אינה תוצר כוחני, הבריאה אינה פעולה מאגית.

       במציאות המח הקוסם, יוצר את השם כסימול של היחידה שמוסגרה על-ידי המודעות. המח באמצעות השפה ממסגר גם פעולות על-ידי הענקת שמות להן, בצורה כזו הופך את הפעולות השמיות לאבני בניה, כפי שכבר ראינו. התנ"ך, כפי שכבר הזכרנו לא ידע על קיום איבר המח ופעולותיו, אבל באינטואיציה הסיק, מהתבוננות, מסקנות נכונות איך השפה פועלת.

      מאחר שאנו דנים כאן בהפיכת השם לאמצעי מאגי, על ידי תרבויות שונות, ברצוני להבהיר  שבמלה 'קוסם', הכנוי למח, אין בו כוונה 'מאגית', הכוונה היא מטפורית, למען להצביע על מפעלותיו המופלאים של אבר המח, האבר המפותח ביותר ביקום, המוציא את האדם משרשרת הישויות האלמות, המתוכנתות, שאין ביכולתן להתבונן, אין ביכולתן ליצור דברים חדשים, הם רק יכולים להכפיל את עצמן. אם ניחס למח יכולות מאגיות, אזי אפשר להגיד על הבריאה כולה שהיא מאגית, אנו נעדיף לראות אותה כתוצר האבולוציה, שיצרה מה שהיא יצרה, בהדרגתיות. כך המח אף הוא ישות או אבר שהתפתח במשך אלפי אלפים שנה, בהדרגתיות.    

      קבענו כאן שהמח הקוסם מחוץ לכך שהוא מעניק שמות לישויות הממוסגרות, עצמים, זולתים, מעניק אותם לפעולות ממוסגרות, ובצורה כזו הוא הופך אותן לאבני יצירה. אבל כאן אנו רוצים לדון בשמות של בני אדם, איך הם נוצרים, ומה מהותם בהמשך. דיברנו על מודעות, שהאדם שרכש את כלי השפה, יוצר על-ידו ניכורים, הבדלות. המודעות היא ישות נעלמת כרוב ילודי השפה, בהבדל מישויות אורגניות הנוצרות על-ידי הטבע. הגוף הביאולוגי שלנו הוא ישות מוחשית.

      ובכן, המודעות למען תוכל לפעל כיחידה, צריכה להיות ממוסגרת. יחידה ממוסגרת נשלמת על-ידי סימול, על-ידי שם. האדם הלשוני המודע, יכול לבוא בדברים רק עם זולתים, עם ישויות מודעות לשוניות אחרות. הרי הוא לא יכול לבוא בדברים עם היקום האילם. למען שהאדם יוכל לבוא בדברים עם ישויות לשוניות מודעות אחרות הוא מוכרח להיות מגובה בשם.

      עצמים שהאדם מעניק להם שמות הם פסיביים, עצמים שמיים אלו רק מאפשרים לאדם להתמצא בסביבתו. שמות שהאדם מעניק לפעולות, שונה, הפעולות הן אקטיביות, כפי שראינו שהן הופכות לאבני יצירה.

      מבחינה זו שמות של אנשים משמשים לא רק לשם הזדהות בשיח, השם של האדם מסמל את מהותו. אבל לא מספיק שהילוד יקבל שם, הסביבה צריכה להכיר בו כבעל שם, כישות לשונית. שמו של האדם זקוק למשוב מאחרים, למען יהפך לתקף. נוסף לכך מאחר שהשם תפקידו להצביע על מהות הישות הביאולוגית, הוא לעתים מסרב לשמש רק בתפקיד זה, מתכחש  למשימתו שלמענה נוצר, מתנתק מהגוף שאותו הוא צריך לייצג, תובע לעצמו ריבונות. השם המתנתק מהגוף, גוזל את מעמדו של אדונו, הגוף, הרי אדון זה מתחזק אותו, בלי האנרגיה שהוא מספק לשם המרדן, הוא נגוז. בהמשך השם המרדן במקום לשרת את אדונו, הגוף, הוא מבקש להקריב אותו למען האדרת עצמו.

      אנחנו עדים מתולדות האדם שיחידים מוכנים להקריב את גופם למען האדרת שמם, למען הנצחתו. הדוגמא הפשוטה, שכבר הבאנו אותה, הוא הדו-קרב, בו שנים מוכנים להקריב את גופם למען לשמר את טהרת שמם. אבל קיימים עד היום רציחות של יחידים, של יחידות, שהכתימו את שם המשפחה.

       אפוסים עתיקים יכולים לשמש אותנו יותר טוב למען ניוכח על העדפת השם על הגוף. כבר גילגמש השומרי יוצא להרפתקאות מסוכנות, למלחמות, למען שימור שמו לדורות. כך גם אכילס מוכן להקריב אחרים, לרצח אותם, גם מוכן את להקריב את עצמו, למען השגת שם עולם.

      אם הגוף הביאולוגי יכול להתקיים לבד, לשם אין משמעות כאשר הוא מתנתק מגופו, הרי בצורה כזו הוא מאבד את מקור האנרגיה שהגוף מספק לו. נוסף לכך השם הוא ישות נעלמת מתקיים רק בסימביוזה עם הגוף. התופעה הפרדוכסלית הזו של הנתקות השם מהגוף נובעת מכך שהאדם מייחס את מהותו לשמו, מכך הוא כל ימי חייו חרד שלא יפגעו בו. למען חיזוקו של השם הוא יוצר את הסיפור מסביבו הצריך להאדיר אותו. כל פעולותיו של האדם מכוונות להאדרת שמו. בלי ספק שפולחן השם מצביע על יחוס מאגי לו, גם אם האדם לא מודע לכך.     

                                                           

 

 

 

  אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 115 – השם המאגי

על חשיבות השם, על היותו אמצעי מאגי בעיני תרבויות שונות, אנו יכולים ללמד מהמיתוס המזופוטמי 'אנומה אליש'. ממיתוס זה אנו יכולים ללמד גם על ההבדל בין משל הבריאה בפרק א' של ספר בראשית לבין מיתוס הבריאה 'אנומה אליש', מיתוס שכולו כוחני, שהבריאה בו מתבצעת כולה בכוחנות,  בהבדל ממשל הבריאה בספר בראשית, בו הבריאה מתבצעת כולה בדרכי שלום. אבל כאן אנו רוצים לעסוק בצורות שתרבויות שונות התיחסו לשם, תרבויות שהתיחסו אליו כאמצעי מאגי.

     'באנומה אליש' מסופר שהאל מרדוך, הוא בעל חמישים שמות, באמצעותן הוא שולט בעולם. מיתוס בריאה זה הוא לא היחיד המתיחס לשם כאמצעי מאגי. כבר השומרים במיתוס הבריאה שלהם ראו את חשיבות השם, סברו שהוא נברא יחד עם השמים והארץ. אבל יותר מאשר השומרים, המצרים הקדימו את המיתוס של בריאת העולם 'אנומה אליש', שהוא מאוחר, נתחבר לקראת סוף האלף השני לפני הספירה, כאשר מרדוך הפך לאל העליון של בבל, בהענקת כח מאגי לשם.

       במצרים אנו מוצאים מיתוס, לפיו האל רה הסתיר את שמו תחת עורו, שלא יגנבו אותו ממנו, באמונה שהשם מכיל כבר את סמכויותיו, כפי שאנו רואים אצל מרדוך שהשמות  מסמלים את סמכויותיו. במקרה של מיתוס זה על האל רה, האלה איזיס בעורמה מגלה את השם של אל זה, ובצורה כזו היא גוזלת ממנו את סמכויותיו.

      אבל כבר בכתבים הפירמידיים, הפרעונים נלחמים באלים, באמצעות שמות, ידיעת שמות של האלים. בכלל במצריים השם היה אמצעי מאגי.

      מה שמענין במיתוס 'אנומה אליש', שבהמשך מרדוך עושה שימוש בשמות כאמצעי לשלט. ברור שהבבלים, שמרדוך נעשה אצלם האל העליון, לא הבינו את משמעות פילוסופית השפה שאנו מוצאים במשלים הפילוסופיים של התנ"ך, אבל הם הבינו באינטואיציה ששמות שהאדם מעניק לזולתים, לעצמים, ביחוד לפעולות, מאפשר לו ליצור, יכולת זו נתפשה על-ידם כמאגית. רק במשלים התנ"כיים אנו מוצאים את ההבנה הזו שכלי השפה, המעניק שמות, הוא כלי יצירה, שאלהים בורא את העולם בהגדים, בשפה. ב'אנומה אליש', ברור שמרדוך מבצע את שלטונו באמצעות השמות שלו, ששמות הם בידיו אמצעי יותר של שליטה מאשר אמצעי יצירה. השם הוא ישות מאגית המעניקה כח שלטוני. הרי את הבריאה מרדוך  ביצע בכוחנות, הוא ביתר בכוחנות את תיאמת, ומהגוף המבותר נוצר העולם, הוא לא ברא את העולם באמצעות שמות, שפה, כפי שהאלוהות במשל הבריאה בפרק א' עשתה.

       למרות שאנו רואים גם ממיתוסים שומריים שהם ראו בשמות חלק מהבריאה, גם הם עדיין לא הבינו ששמות שהאדם בעל השפה מעניק לישויות שהוא מבדיל, ביחוד לפעולות, שאותן הוא הופך בצורה זו לאבני בניה, צורת פעילות השפה היוצרת. ביחוד ממיתוס המצרים על האל רה והאלה איזיס, אנו נוכחים לדעת שהם יחסו לשמות של אלים ופרעונים מהות מאגית, אמצעי שלטון בלבד, הם צמצמו את יכולת השפה הפועלת באמצעות הענקת שמות, והפכו את יכולת היצירה הזו למאגיה, לאמצעי שלטון.  

     לא בכדי, בדבר השלישי מתוך עשרת הדברות, נאמר: 'לא תשא את שם יהוה אלהיך לשוא כי לא ינקה יהוה את אשר ישא את שמו לשוא'. התנ"ך לא מאריך, אינו טוען שאיסור זה חל כיוון שהמצרים השתמשו בשמות אליהם כאמצעים מאגיים. כאן לפנינו המלחמה המובהקת של מחשבת התנ"ך נגד התרבות המצרית. התנ"ך בכל עקרונותיו הלך לדרכו, לא מזכיר את אלו שהוא יוצא נגדם. גם בפרק א' של ספר בראשית, משל הבריאה, אין התיחסות למיתוסים של עמים אחרים, על בריאה. משל הבריאה לא יוצא נגד מיתוסי בריאה אחרים, הוא הולך לדרכו, מחולל מהפכה מחשבתית שלמה, בהצגת הבריאה כיצירה לשונית.

      התנ"ך שבמשלים הפילוסופיים שלו הבין את מהות השפה ככלי יצירה, לא רצה שיתחסו אליה ככלי מאגי, מכאן האיסור להשתמש בשמות של האלוהות ככלי מאגי. בפרק הבריאה אנו כבר עדים לכך שפעולות מקבלות שמות, ובצורה כזו הפעולות השמיות, יוצרות. פעולות שמיות הן אלגוריתמים. היצירה באמצעות פעולות שמיות, היא לא מאגית, בפרק הבריאה. לפנינו קביעה שהעולם הוא פרי אינפורמציה, הבריאה אינה תוצר כוחני, הבריאה אינה פעולה מאגית.

       במציאות המח הקוסם, יוצר את השם כסימול של היחידה שמוסגרה על-ידי המודעות. המח באמצעות השפה ממסגר גם פעולות על-ידי הענקת שמות להן, בצורה כזו הופך את הפעולות השמיות לאבני בניה, כפי שכבר ראינו. התנ"ך, כפי שכבר הזכרנו לא ידע על קיום איבר המח ופעולותיו, אבל באינטואיציה הסיק, מהתבוננות, מסקנות נכונות איך השפה פועלת.

      מאחר שאנו דנים כאן בהפיכת השם לאמצעי מאגי, על ידי תרבויות שונות, ברצוני להבהיר  שבמלה 'קוסם', הכנוי למח, אין בו כוונה 'מאגית', הכוונה היא מטפורית, למען להצביע על מפעלותיו המופלאים של אבר המח, האבר המפותח ביותר ביקום, המוציא את האדם משרשרת הישויות האלמות, המתוכנתות, שאין ביכולתן להתבונן, אין ביכולתן ליצור דברים חדשים, הם רק יכולים להכפיל את עצמן. אם ניחס למח יכולות מאגיות, אזי אפשר להגיד על הבריאה כולה שהיא מאגית, אנו נעדיף לראות אותה כתוצר האבולוציה, שיצרה מה שהיא יצרה, בהדרגתיות. כך המח אף הוא ישות או אבר שהתפתח במשך אלפי אלפים שנה, בהדרגתיות.    

      קבענו כאן שהמח הקוסם מחוץ לכך שהוא מעניק שמות לישויות הממוסגרות, עצמים, זולתים, מעניק אותם לפעולות ממוסגרות, ובצורה כזו הוא הופך אותן לאבני יצירה. אבל כאן אנו רוצים לדון בשמות של בני אדם, איך הם נוצרים, ומה מהותם בהמשך. דיברנו על מודעות, שהאדם שרכש את כלי השפה, יוצר על-ידו ניכורים, הבדלות. המודעות היא ישות נעלמת כרוב ילודי השפה, בהבדל מישויות אורגניות הנוצרות על-ידי הטבע. הגוף הביאולוגי שלנו הוא ישות מוחשית.

      ובכן, המודעות למען תוכל לפעל כיחידה, צריכה להיות ממוסגרת. יחידה ממוסגרת נשלמת על-ידי סימול, על-ידי שם. האדם הלשוני המודע, יכול לבוא בדברים רק עם זולתים, עם ישויות מודעות לשוניות אחרות. הרי הוא לא יכול לבוא בדברים עם היקום האילם. למען שהאדם יוכל לבוא בדברים עם ישויות לשוניות מודעות אחרות הוא מוכרח להיות מגובה בשם.

      עצמים שהאדם מעניק להם שמות הם פסיביים, עצמים שמיים אלו רק מאפשרים לאדם להתמצא בסביבתו. שמות שהאדם מעניק לפעולות, שונה, הפעולות הן אקטיביות, כפי שראינו שהן הופכות לאבני יצירה.

      מבחינה זו שמות של אנשים משמשים לא רק לשם הזדהות בשיח, השם של האדם מסמל את מהותו. אבל לא מספיק שהילוד יקבל שם, הסביבה צריכה להכיר בו כבעל שם, כישות לשונית. שמו של האדם זקוק למשוב מאחרים, למען יהפך לתקף. נוסף לכך מאחר שהשם תפקידו להצביע על מהות הישות הביאולוגית, הוא לעתים מסרב לשמש רק בתפקיד זה, מתכחש  למשימתו שלמענה נוצר, מתנתק מהגוף שאותו הוא צריך לייצג, תובע לעצמו ריבונות. השם המתנתק מהגוף, גוזל את מעמדו של אדונו, הגוף, הרי אדון זה מתחזק אותו, בלי האנרגיה שהוא מספק לשם המרדן, הוא נגוז. בהמשך השם המרדן במקום לשרת את אדונו, הגוף, הוא מבקש להקריב אותו למען האדרת עצמו.

      אנחנו עדים מתולדות האדם שיחידים מוכנים להקריב את גופם למען האדרת שמם, למען הנצחתו. הדוגמא הפשוטה, שכבר הבאנו אותה, הוא הדו-קרב, בו שנים מוכנים להקריב את גופם למען לשמר את טהרת שמם. אבל קיימים עד היום רציחות של יחידים, של יחידות, שהכתימו את שם המשפחה.

       אפוסים עתיקים יכולים לשמש אותנו יותר טוב למען ניוכח על העדפת השם על הגוף. כבר גילגמש השומרי יוצא להרפתקאות מסוכנות, למלחמות, למען שימור שמו לדורות. כך גם אכילס מוכן להקריב אחרים, לרצח אותם, גם מוכן את להקריב את עצמו, למען השגת שם עולם.

      אם הגוף הביאולוגי יכול להתקיים לבד, לשם אין משמעות כאשר הוא מתנתק מגופו, הרי בצורה כזו הוא מאבד את מקור האנרגיה שהגוף מספק לו. נוסף לכך השם הוא ישות נעלמת מתקיים רק בסימביוזה עם הגוף. התופעה הפרדוכסלית הזו של הנתקות השם מהגוף נובעת מכך שהאדם מייחס את מהותו לשמו, מכך הוא כל ימי חייו חרד שלא יפגעו בו. למען חיזוקו של השם הוא יוצר את הסיפור מסביבו הצריך להאדיר אותו. כל פעולותיו של האדם מכוונות להאדרת שמו. בלי ספק שפולחן השם מצביע על יחוס מאגי לו, גם אם האדם לא מודע לכך.     

                                                           

 

 

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: