אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 116 – האדם הלשוני סיפור

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 116 – האדם הלשוני סיפור

    הזכרנו שהאדם המודע צריך למסגר את עצמו תחת שם. אבל השם עדיין לא יכול להצביע על יחודו של האדם, והאדם הלשוני זקוק לזהות וזו צריכה להיות מגובה בסיפור, בדרך כלל, בקורות האדם במשך קיומו.

     המח הקוסם משמר את מעשיו, הגיגיו של האדם במשך קיומו, והוא רוקם מהם סיפור המחזק את זהותו. כבר ראינו שמראשית היסטורית האדם, הגיבורים שרצו לשמר את שמם לדורות, הבינו שהם צריכים לצאת להרפתקאות, למלחמות, למען שסיפור מעשיהם יגבה את שמם והם יהיו זכאים לשם עולם, או לשם ראוי לזכרון הדורות.

      מלך ארך גילגמש מבין שאינו יכול להמלט מגזרת המוות, לכן הוא רוצה לשמר את שמו כתחליף, והוא מודע לכך שרק מעשי גבורה יזכו אותו באותו שם נחשק, שם שיהיה מגובה בסיפור מעשיו. אבל אנשים יכולים גם לזכות בשם עולם במעשים חברתיים, מעשים אלו יהפכו לסיפור שיגבה את שמם. שליטים, מלכים יכולים להיזכר לדורות אם הם מחוקקים חוקים, כמו חמורבי, שחקק חוקים, אבל גם ניהל מלחמות אין-סוף. בהבדל ממנו סולון, הסתפק בחקיקת חוקים בלבד, ואפילו לא רצה במעמד בעירו אתונה, יצא לנדודים. כל מעשיו אלו של סולון מוסגרו לסיפור שגיבו את שמו. הפרעונים ניסו לשמר את שמם על-ידי בנית מצבות, פירמידות, מפעלות הבניה היו צריכות להלוות לשמם.

       הוגים יכולים לשמר את שמם אם הם מסכמים את תרומתם ביצירת תורות, שהם סיכום התבוננות שלהם על חוקי הקיום, התבוננות במעשי בני-אדם. לא היינו יודעים דבר על סוקראטס אם תלמידו אפלטון לא היה מספר על תורתו.

      אנחנו רואים שההיסטוריה רושמת את שמם של אנשים, שמעשיהם שמוסגרו בסיפור, ראוי לזיכרון. לעתים קרובות אנשים לא מספקים בנצח שהוא זיכרון שמם ומעשיהם בעיני הדורות, הם רוצים בשם מעשיהם, סיפורם לזכות בקיום נצחי בעולמות חלופיים. אפילו סוקראטס רצה שמעשיו, סיפוריו יזכו אותו בחיים בקרב האלים, בעולם חלופי. אין אנו יודעים אם סוקראטס זכה לדור בקרב האלים, אבל הסיפורים שלתלמידו אפלטון סיפר עליו זיכו אותו בם עולם.

      רבים בדומה לסוקראטס, פחות ידועים, שקופחו בחיים הקיומיים, מסכמים את מעשיהם הטובים בסיפור, שבשמו הם מקווים לזכות לפיצוי בעולם חלופי. למען יזכה אדם שקופח לשכר בעולם חלופי, הקהילה הלשונית צריכה קודם ליצור עולמות חלופיים ווירטואליים, ששם חוקים שונים מאשר בעולם הנגלה, ושם צדק מושלם, הראויים לפי מעשיהם, זוכים לשכר. אפילו סוקראטס האמין שהוא הולך אחרי מותו לעולמות חלופיים, ששם אלים צודקים יותר שולטים.

      כל הסיפורים שהאדם רוקם ממעשיו, נרקם לשם קבלת שכר. הציפיה לשכר היא שונה מיחיד ליחיד. יש המסתפקים בהכרה חברתית, השם והזהות הם מאד נזילים, והאדם עורג ליחס מועדף, לרגש של ראואיות.

      לאדם מאד חשובה ה'ראואיות', לכן האדם יתכחש למעשים שלו שאינם מתאימים לקוד התרבותי של קהילתו. לכן אי אפשר לדבר מה הם המעשים המזכים את האדם לראואיות. אם הקוד התרבותי רואה במעשים חברתיים ערכים לראואיות, האדם מדגיש את מעשיו לחברה, אם הקוד התרבותי רואה בגבורה ערך עליון, אזי האדם יהיה ראוי אם יבצע מעשי גבורה.

      מענין להביא דוגמאות מתרבויות שונות, לגבי ערכים המזכים את היחיד לראויות. בהקשר לכך אולי כדאי לנו להביא את ערכיו של הסופר היפאני יוקיו משימה, שבעצמו ביצע 'ספוקו', או התאבדות פולחנית, הקרבה עצמית להאדרת אלוהיותו של הקיסר. אנחנו יודעים שהקמיקזים היאפניים במלחמת העולם השניה ביצעו מעשי גבורה, תקיפת האויב, בשם אלוהיותו של הקיסר, הם הקריבו את עצמם למענו. יוקיו מישימה בצע אקט פולחני כזה לא בזמן המלחמה, אלא בשנת 1970, כהתרסה נגד הכיבוש האמריקאי, אבל יותר כאקט דתי, הקרבה למען אידיאלים מסורתיים יפניים.

     מישימה האמין גם בגלגול נשמות, הוא מביא את תורתו של המחוקק ההודי, מנו, שנתן ביטוי לקסטות לא שויוניות, כצידוק של גלגולי נשמה. האדם מתגלגל לקסטה לפי מעשיו בקיום קודם. מישימה האמין באמונה זו, גיבוריו המתים מתגלגלים בישויות חדשות. כך גיבור ספרו קיואקי מתוך הטטרלוגיה שלו, בכרך הראשון, בשם 'שלג אביב', המת על מזבח אהבתו, קם לתחיה בספר השלישי 'מקדש השחר', בדמות נסיכה.

      הדת היפנית הנה תערובת של עקרונות 'שינטואים', מעין פולחן אלת השמש, שהקיסרים הם צאצאיה, לכן אלוהיים, לבין דת הבודיסטית. אנחנו מוצאים את הסינקרטיזם הדתי הזה אצל משימה, שנחשב הסופר החשוב ביותר של יפאן.

      אנחנו יכולים לראות את ההבדלים של ערכים תרבותיים רק אם אנו משווים אותם עם תרבויות אחרות. ברור שהשקפה זו של יוקיו מישימה קוטבית להשקפה התנ"כית, על קדושת החיים. אלהים אינו רוצה בקורבן אדם לפי ההשקפה התנ"כית, את העיקרון הזה אנו מוצאים במשל 'עקדת יצחק', שנצטרך להקדיש לו פרק לחוד.

     קשה להבין את הדחף הזה של יחידים להקריב את עצמם למען אלוהות, או נציג אלוהות. אצל היפאנים, לפי דת השינטו, כפי שראינו, הקיסר הוא צאצאי אילת השמש. מדוע התפתחה בהקשר לדת זו עיקרון ההקרבה העצמית, זה לא נאמר. בכך דתות המיא והאיצטקים, שונות מזו של היפאנים, באמריקה הפרה קולומביאנית, היו מקריבים לבבות של שבויים, לעתים גם של מלכיהם, למען שאל השמש יוכל בדם הקורבנות, לתחזק את העולם. הסבר זה יותר בעל משמעות, מאשר ההסבר היאפני של הקרבה עצמית למען הקיסר.

      ברור שבמלחמת העולם השניה הקיסר סימל את מדינת יפאן, למען שלמות הטריטוריה      שלה הקמיקזים הקריבו את עצמם. אבל במקרה של יוקיו מישימה ההקרבה העצמית שלו לא היתה לה משמעות, מחוץ לצורך סופר זה לתת משמעות יתר ליצירותיו באקט של הקרבה עצמית.

       יכול להיות שרצח במלחמות, הקרבה עצמית, נגרמות כתוצאה מדחף אנושי לתת לחיים הווירטואליים ממשות. כל מושג הגבורה, יש להוציא מכך הגנה על טריטוריה למען מחיה, הוא מושג מעוות, רצון לתת לקיום הנעלם, הווירטואלי איזו ממשות. מישימה טען כל הזמן שהוא לא הרגיש חי, למרות שהוא יצר ויצר, ורק מוות, אקט קיצוני הרסני נראה לו כנותן תחושה של ממשות. ברור שהשקפה כזו היא מוטעית כי מוות שולל צדקת קיום.

     עובדה מצערת היא שכובשים גדולים, שרצחו ורצחו, הרסו והרסו, זוכים לשם עולם, זוכים להיות גיבורים בעיני הדורות. אנחנו מוצאים רק הזמה של תפישה זו במשלו של ישעיהו פרק י"ד, שם הוא מתאר את מלך בבל-אשור, שעל-ידי מעשיו הרצחניים, הרסניים, ראה את עצמו ריבון, ראה את עצמו 'הילל בן שחר', הנביא לועג לו, טוען שהוא הפך לרימה ותולעת.

      אפשר לראות בערכים מעוותים אלו שהאדם יוצר תוצר של מאבק בין שני היסודות המרכיבים את האדם. מצד אחד האדם נותן בכורה ל'דעת', להכרתו, לחלק הנעלם הווירטואלי שלו, מצד שני, דחפיו הגופניים הממשיים, צוחקים לו, וטוענים שערכים נעלמים אלו יכולים לקבל ממשות רק בחתימת דם.

      לגיבור על שדות הקרב הרגשה שזהותו, סיפורו, צריך להיות חתום בדם, למען להיות ממשי. כנראה ליואיקיו מישימה היתה הרגשה שכל יצירותיו הווירטואליות יקבלו ממשות רק אם הן תהיינה חתומים בדם עצמו.

      התנ"ך הוא הדגם היחיד שהזים את ההשקפות המעוותות אלו, הוא הזים את זה על ידי דגם 'עקדת יצחק', הוא הכריז שהוא אינו רוצה בקורבן אדם. התנ"ך העלה את ערך היצירה האנושית כמקנה רפואיות לאדם, שחייו ראויים אם הוא חקה ביצירה את דרכי האל, צווי זה נמצא בדבר הרביעי מתוך עשרת הדיברות, שלפיו האדם צריך ליצור את עולמו, בדומה ליצירת העולם על-ידי האלוהות.                                                                                       

 

 

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 116 – האדם הלשוני סיפור

    הזכרנו שהאדם המודע צריך למסגר את עצמו תחת שם. אבל השם עדיין לא יכול להצביע על יחודו של האדם, והאדם הלשוני זקוק לזהות וזו צריכה להיות מגובה בסיפור, בדרך כלל, בקורות האדם במשך קיומו.

     המח הקוסם משמר את מעשיו, הגיגיו של האדם במשך קיומו, והוא רוקם מהם סיפור המחזק את זהותו. כבר ראינו שמראשית היסטורית האדם, הגיבורים שרצו לשמר את שמם לדורות, הבינו שהם צריכים לצאת להרפתקאות, למלחמות, למען שסיפור מעשיהם יגבה את שמם והם יהיו זכאים לשם עולם, או לשם ראוי לזכרון הדורות.

      מלך ארך גילגמש מבין שאינו יכול להמלט מגזרת המוות, לכן הוא רוצה לשמר את שמו כתחליף, והוא מודע לכך שרק מעשי גבורה יזכו אותו באותו שם נחשק, שם שיהיה מגובה בסיפור מעשיו. אבל אנשים יכולים גם לזכות בשם עולם במעשים חברתיים, מעשים אלו יהפכו לסיפור שיגבה את שמם. שליטים, מלכים יכולים להיזכר לדורות אם הם מחוקקים חוקים, כמו חמורבי, שחקק חוקים, אבל גם ניהל מלחמות אין-סוף. בהבדל ממנו סולון, הסתפק בחקיקת חוקים בלבד, ואפילו לא רצה במעמד בעירו אתונה, יצא לנדודים. כל מעשיו אלו של סולון מוסגרו לסיפור שגיבו את שמו. הפרעונים ניסו לשמר את שמם על-ידי בנית מצבות, פירמידות, מפעלות הבניה היו צריכות להלוות לשמם.

       הוגים יכולים לשמר את שמם אם הם מסכמים את תרומתם ביצירת תורות, שהם סיכום התבוננות שלהם על חוקי הקיום, התבוננות במעשי בני-אדם. לא היינו יודעים דבר על סוקראטס אם תלמידו אפלטון לא היה מספר על תורתו.

      אנחנו רואים שההיסטוריה רושמת את שמם של אנשים, שמעשיהם שמוסגרו בסיפור, ראוי לזיכרון. לעתים קרובות אנשים לא מספקים בנצח שהוא זיכרון שמם ומעשיהם בעיני הדורות, הם רוצים בשם מעשיהם, סיפורם לזכות בקיום נצחי בעולמות חלופיים. אפילו סוקראטס רצה שמעשיו, סיפוריו יזכו אותו בחיים בקרב האלים, בעולם חלופי. אין אנו יודעים אם סוקראטס זכה לדור בקרב האלים, אבל הסיפורים שלתלמידו אפלטון סיפר עליו זיכו אותו בם עולם.

      רבים בדומה לסוקראטס, פחות ידועים, שקופחו בחיים הקיומיים, מסכמים את מעשיהם הטובים בסיפור, שבשמו הם מקווים לזכות לפיצוי בעולם חלופי. למען יזכה אדם שקופח לשכר בעולם חלופי, הקהילה הלשונית צריכה קודם ליצור עולמות חלופיים ווירטואליים, ששם חוקים שונים מאשר בעולם הנגלה, ושם צדק מושלם, הראויים לפי מעשיהם, זוכים לשכר. אפילו סוקראטס האמין שהוא הולך אחרי מותו לעולמות חלופיים, ששם אלים צודקים יותר שולטים.

      כל הסיפורים שהאדם רוקם ממעשיו, נרקם לשם קבלת שכר. הציפיה לשכר היא שונה מיחיד ליחיד. יש המסתפקים בהכרה חברתית, השם והזהות הם מאד נזילים, והאדם עורג ליחס מועדף, לרגש של ראואיות.

      לאדם מאד חשובה ה'ראואיות', לכן האדם יתכחש למעשים שלו שאינם מתאימים לקוד התרבותי של קהילתו. לכן אי אפשר לדבר מה הם המעשים המזכים את האדם לראואיות. אם הקוד התרבותי רואה במעשים חברתיים ערכים לראואיות, האדם מדגיש את מעשיו לחברה, אם הקוד התרבותי רואה בגבורה ערך עליון, אזי האדם יהיה ראוי אם יבצע מעשי גבורה.

      מענין להביא דוגמאות מתרבויות שונות, לגבי ערכים המזכים את היחיד לראויות. בהקשר לכך אולי כדאי לנו להביא את ערכיו של הסופר היפאני יוקיו משימה, שבעצמו ביצע 'ספוקו', או התאבדות פולחנית, הקרבה עצמית להאדרת אלוהיותו של הקיסר. אנחנו יודעים שהקמיקזים היאפניים במלחמת העולם השניה ביצעו מעשי גבורה, תקיפת האויב, בשם אלוהיותו של הקיסר, הם הקריבו את עצמם למענו. יוקיו מישימה בצע אקט פולחני כזה לא בזמן המלחמה, אלא בשנת 1970, כהתרסה נגד הכיבוש האמריקאי, אבל יותר כאקט דתי, הקרבה למען אידיאלים מסורתיים יפניים.

     מישימה האמין גם בגלגול נשמות, הוא מביא את תורתו של המחוקק ההודי, מנו, שנתן ביטוי לקסטות לא שויוניות, כצידוק של גלגולי נשמה. האדם מתגלגל לקסטה לפי מעשיו בקיום קודם. מישימה האמין באמונה זו, גיבוריו המתים מתגלגלים בישויות חדשות. כך גיבור ספרו קיואקי מתוך הטטרלוגיה שלו, בכרך הראשון, בשם 'שלג אביב', המת על מזבח אהבתו, קם לתחיה בספר השלישי 'מקדש השחר', בדמות נסיכה.

      הדת היפנית הנה תערובת של עקרונות 'שינטואים', מעין פולחן אלת השמש, שהקיסרים הם צאצאיה, לכן אלוהיים, לבין דת הבודיסטית. אנחנו מוצאים את הסינקרטיזם הדתי הזה אצל משימה, שנחשב הסופר החשוב ביותר של יפאן.

      אנחנו יכולים לראות את ההבדלים של ערכים תרבותיים רק אם אנו משווים אותם עם תרבויות אחרות. ברור שהשקפה זו של יוקיו מישימה קוטבית להשקפה התנ"כית, על קדושת החיים. אלהים אינו רוצה בקורבן אדם לפי ההשקפה התנ"כית, את העיקרון הזה אנו מוצאים במשל 'עקדת יצחק', שנצטרך להקדיש לו פרק לחוד.

     קשה להבין את הדחף הזה של יחידים להקריב את עצמם למען אלוהות, או נציג אלוהות. אצל היפאנים, לפי דת השינטו, כפי שראינו, הקיסר הוא צאצאי אילת השמש. מדוע התפתחה בהקשר לדת זו עיקרון ההקרבה העצמית, זה לא נאמר. בכך דתות המיא והאיצטקים, שונות מזו של היפאנים, באמריקה הפרה קולומביאנית, היו מקריבים לבבות של שבויים, לעתים גם של מלכיהם, למען שאל השמש יוכל בדם הקורבנות, לתחזק את העולם. הסבר זה יותר בעל משמעות, מאשר ההסבר היאפני של הקרבה עצמית למען הקיסר.

      ברור שבמלחמת העולם השניה הקיסר סימל את מדינת יפאן, למען שלמות הטריטוריה      שלה הקמיקזים הקריבו את עצמם. אבל במקרה של יוקיו מישימה ההקרבה העצמית שלו לא היתה לה משמעות, מחוץ לצורך סופר זה לתת משמעות יתר ליצירותיו באקט של הקרבה עצמית.

       יכול להיות שרצח במלחמות, הקרבה עצמית, נגרמות כתוצאה מדחף אנושי לתת לחיים הווירטואליים ממשות. כל מושג הגבורה, יש להוציא מכך הגנה על טריטוריה למען מחיה, הוא מושג מעוות, רצון לתת לקיום הנעלם, הווירטואלי איזו ממשות. מישימה טען כל הזמן שהוא לא הרגיש חי, למרות שהוא יצר ויצר, ורק מוות, אקט קיצוני הרסני נראה לו כנותן תחושה של ממשות. ברור שהשקפה כזו היא מוטעית כי מוות שולל צדקת קיום.

     עובדה מצערת היא שכובשים גדולים, שרצחו ורצחו, הרסו והרסו, זוכים לשם עולם, זוכים להיות גיבורים בעיני הדורות. אנחנו מוצאים רק הזמה של תפישה זו במשלו של ישעיהו פרק י"ד, שם הוא מתאר את מלך בבל-אשור, שעל-ידי מעשיו הרצחניים, הרסניים, ראה את עצמו ריבון, ראה את עצמו 'הילל בן שחר', הנביא לועג לו, טוען שהוא הפך לרימה ותולעת.

      אפשר לראות בערכים מעוותים אלו שהאדם יוצר תוצר של מאבק בין שני היסודות המרכיבים את האדם. מצד אחד האדם נותן בכורה ל'דעת', להכרתו, לחלק הנעלם הווירטואלי שלו, מצד שני, דחפיו הגופניים הממשיים, צוחקים לו, וטוענים שערכים נעלמים אלו יכולים לקבל ממשות רק בחתימת דם.

      לגיבור על שדות הקרב הרגשה שזהותו, סיפורו, צריך להיות חתום בדם, למען להיות ממשי. כנראה ליואיקיו מישימה היתה הרגשה שכל יצירותיו הווירטואליות יקבלו ממשות רק אם הן תהיינה חתומים בדם עצמו.

      התנ"ך הוא הדגם היחיד שהזים את ההשקפות המעוותות אלו, הוא הזים את זה על ידי דגם 'עקדת יצחק', הוא הכריז שהוא אינו רוצה בקורבן אדם. התנ"ך העלה את ערך היצירה האנושית כמקנה רפואיות לאדם, שחייו ראויים אם הוא חקה ביצירה את דרכי האל, צווי זה נמצא בדבר הרביעי מתוך עשרת הדיברות, שלפיו האדם צריך ליצור את עולמו, בדומה ליצירת העולם על-ידי האלוהות.                                                                                       

 

 

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 116 – האדם הלשוני סיפור

    הזכרנו שהאדם המודע צריך למסגר את עצמו תחת שם. אבל השם עדיין לא יכול להצביע על יחודו של האדם, והאדם הלשוני זקוק לזהות וזו צריכה להיות מגובה בסיפור, בדרך כלל, בקורות האדם במשך קיומו.

     המח הקוסם משמר את מעשיו, הגיגיו של האדם במשך קיומו, והוא רוקם מהם סיפור המחזק את זהותו. כבר ראינו שמראשית היסטורית האדם, הגיבורים שרצו לשמר את שמם לדורות, הבינו שהם צריכים לצאת להרפתקאות, למלחמות, למען שסיפור מעשיהם יגבה את שמם והם יהיו זכאים לשם עולם, או לשם ראוי לזכרון הדורות.

      מלך ארך גילגמש מבין שאינו יכול להמלט מגזרת המוות, לכן הוא רוצה לשמר את שמו כתחליף, והוא מודע לכך שרק מעשי גבורה יזכו אותו באותו שם נחשק, שם שיהיה מגובה בסיפור מעשיו. אבל אנשים יכולים גם לזכות בשם עולם במעשים חברתיים, מעשים אלו יהפכו לסיפור שיגבה את שמם. שליטים, מלכים יכולים להיזכר לדורות אם הם מחוקקים חוקים, כמו חמורבי, שחקק חוקים, אבל גם ניהל מלחמות אין-סוף. בהבדל ממנו סולון, הסתפק בחקיקת חוקים בלבד, ואפילו לא רצה במעמד בעירו אתונה, יצא לנדודים. כל מעשיו אלו של סולון מוסגרו לסיפור שגיבו את שמו. הפרעונים ניסו לשמר את שמם על-ידי בנית מצבות, פירמידות, מפעלות הבניה היו צריכות להלוות לשמם.

       הוגים יכולים לשמר את שמם אם הם מסכמים את תרומתם ביצירת תורות, שהם סיכום התבוננות שלהם על חוקי הקיום, התבוננות במעשי בני-אדם. לא היינו יודעים דבר על סוקראטס אם תלמידו אפלטון לא היה מספר על תורתו.

      אנחנו רואים שההיסטוריה רושמת את שמם של אנשים, שמעשיהם שמוסגרו בסיפור, ראוי לזיכרון. לעתים קרובות אנשים לא מספקים בנצח שהוא זיכרון שמם ומעשיהם בעיני הדורות, הם רוצים בשם מעשיהם, סיפורם לזכות בקיום נצחי בעולמות חלופיים. אפילו סוקראטס רצה שמעשיו, סיפוריו יזכו אותו בחיים בקרב האלים, בעולם חלופי. אין אנו יודעים אם סוקראטס זכה לדור בקרב האלים, אבל הסיפורים שלתלמידו אפלטון סיפר עליו זיכו אותו בם עולם.

      רבים בדומה לסוקראטס, פחות ידועים, שקופחו בחיים הקיומיים, מסכמים את מעשיהם הטובים בסיפור, שבשמו הם מקווים לזכות לפיצוי בעולם חלופי. למען יזכה אדם שקופח לשכר בעולם חלופי, הקהילה הלשונית צריכה קודם ליצור עולמות חלופיים ווירטואליים, ששם חוקים שונים מאשר בעולם הנגלה, ושם צדק מושלם, הראויים לפי מעשיהם, זוכים לשכר. אפילו סוקראטס האמין שהוא הולך אחרי מותו לעולמות חלופיים, ששם אלים צודקים יותר שולטים.

      כל הסיפורים שהאדם רוקם ממעשיו, נרקם לשם קבלת שכר. הציפיה לשכר היא שונה מיחיד ליחיד. יש המסתפקים בהכרה חברתית, השם והזהות הם מאד נזילים, והאדם עורג ליחס מועדף, לרגש של ראואיות.

      לאדם מאד חשובה ה'ראואיות', לכן האדם יתכחש למעשים שלו שאינם מתאימים לקוד התרבותי של קהילתו. לכן אי אפשר לדבר מה הם המעשים המזכים את האדם לראואיות. אם הקוד התרבותי רואה במעשים חברתיים ערכים לראואיות, האדם מדגיש את מעשיו לחברה, אם הקוד התרבותי רואה בגבורה ערך עליון, אזי האדם יהיה ראוי אם יבצע מעשי גבורה.

      מענין להביא דוגמאות מתרבויות שונות, לגבי ערכים המזכים את היחיד לראויות. בהקשר לכך אולי כדאי לנו להביא את ערכיו של הסופר היפאני יוקיו משימה, שבעצמו ביצע 'ספוקו', או התאבדות פולחנית, הקרבה עצמית להאדרת אלוהיותו של הקיסר. אנחנו יודעים שהקמיקזים היאפניים במלחמת העולם השניה ביצעו מעשי גבורה, תקיפת האויב, בשם אלוהיותו של הקיסר, הם הקריבו את עצמם למענו. יוקיו מישימה בצע אקט פולחני כזה לא בזמן המלחמה, אלא בשנת 1970, כהתרסה נגד הכיבוש האמריקאי, אבל יותר כאקט דתי, הקרבה למען אידיאלים מסורתיים יפניים.

     מישימה האמין גם בגלגול נשמות, הוא מביא את תורתו של המחוקק ההודי, מנו, שנתן ביטוי לקסטות לא שויוניות, כצידוק של גלגולי נשמה. האדם מתגלגל לקסטה לפי מעשיו בקיום קודם. מישימה האמין באמונה זו, גיבוריו המתים מתגלגלים בישויות חדשות. כך גיבור ספרו קיואקי מתוך הטטרלוגיה שלו, בכרך הראשון, בשם 'שלג אביב', המת על מזבח אהבתו, קם לתחיה בספר השלישי 'מקדש השחר', בדמות נסיכה.

      הדת היפנית הנה תערובת של עקרונות 'שינטואים', מעין פולחן אלת השמש, שהקיסרים הם צאצאיה, לכן אלוהיים, לבין דת הבודיסטית. אנחנו מוצאים את הסינקרטיזם הדתי הזה אצל משימה, שנחשב הסופר החשוב ביותר של יפאן.

      אנחנו יכולים לראות את ההבדלים של ערכים תרבותיים רק אם אנו משווים אותם עם תרבויות אחרות. ברור שהשקפה זו של יוקיו מישימה קוטבית להשקפה התנ"כית, על קדושת החיים. אלהים אינו רוצה בקורבן אדם לפי ההשקפה התנ"כית, את העיקרון הזה אנו מוצאים במשל 'עקדת יצחק', שנצטרך להקדיש לו פרק לחוד.

     קשה להבין את הדחף הזה של יחידים להקריב את עצמם למען אלוהות, או נציג אלוהות. אצל היפאנים, לפי דת השינטו, כפי שראינו, הקיסר הוא צאצאי אילת השמש. מדוע התפתחה בהקשר לדת זו עיקרון ההקרבה העצמית, זה לא נאמר. בכך דתות המיא והאיצטקים, שונות מזו של היפאנים, באמריקה הפרה קולומביאנית, היו מקריבים לבבות של שבויים, לעתים גם של מלכיהם, למען שאל השמש יוכל בדם הקורבנות, לתחזק את העולם. הסבר זה יותר בעל משמעות, מאשר ההסבר היאפני של הקרבה עצמית למען הקיסר.

      ברור שבמלחמת העולם השניה הקיסר סימל את מדינת יפאן, למען שלמות הטריטוריה      שלה הקמיקזים הקריבו את עצמם. אבל במקרה של יוקיו מישימה ההקרבה העצמית שלו לא היתה לה משמעות, מחוץ לצורך סופר זה לתת משמעות יתר ליצירותיו באקט של הקרבה עצמית.

       יכול להיות שרצח במלחמות, הקרבה עצמית, נגרמות כתוצאה מדחף אנושי לתת לחיים הווירטואליים ממשות. כל מושג הגבורה, יש להוציא מכך הגנה על טריטוריה למען מחיה, הוא מושג מעוות, רצון לתת לקיום הנעלם, הווירטואלי איזו ממשות. מישימה טען כל הזמן שהוא לא הרגיש חי, למרות שהוא יצר ויצר, ורק מוות, אקט קיצוני הרסני נראה לו כנותן תחושה של ממשות. ברור שהשקפה כזו היא מוטעית כי מוות שולל צדקת קיום.

     עובדה מצערת היא שכובשים גדולים, שרצחו ורצחו, הרסו והרסו, זוכים לשם עולם, זוכים להיות גיבורים בעיני הדורות. אנחנו מוצאים רק הזמה של תפישה זו במשלו של ישעיהו פרק י"ד, שם הוא מתאר את מלך בבל-אשור, שעל-ידי מעשיו הרצחניים, הרסניים, ראה את עצמו ריבון, ראה את עצמו 'הילל בן שחר', הנביא לועג לו, טוען שהוא הפך לרימה ותולעת.

      אפשר לראות בערכים מעוותים אלו שהאדם יוצר תוצר של מאבק בין שני היסודות המרכיבים את האדם. מצד אחד האדם נותן בכורה ל'דעת', להכרתו, לחלק הנעלם הווירטואלי שלו, מצד שני, דחפיו הגופניים הממשיים, צוחקים לו, וטוענים שערכים נעלמים אלו יכולים לקבל ממשות רק בחתימת דם.

      לגיבור על שדות הקרב הרגשה שזהותו, סיפורו, צריך להיות חתום בדם, למען להיות ממשי. כנראה ליואיקיו מישימה היתה הרגשה שכל יצירותיו הווירטואליות יקבלו ממשות רק אם הן תהיינה חתומים בדם עצמו.

      התנ"ך הוא הדגם היחיד שהזים את ההשקפות המעוותות אלו, הוא הזים את זה על ידי דגם 'עקדת יצחק', הוא הכריז שהוא אינו רוצה בקורבן אדם. התנ"ך העלה את ערך היצירה האנושית כמקנה רפואיות לאדם, שחייו ראויים אם הוא חקה ביצירה את דרכי האל, צווי זה נמצא בדבר הרביעי מתוך עשרת הדיברות, שלפיו האדם צריך ליצור את עולמו, בדומה ליצירת העולם על-ידי האלוהות.                                                                                       

 

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: