Monthly Archives: מרץ 2009

וניברסיטה ווירטואלית – שעור 122 הצדק היקומי

 אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 122 – הצדק היקומי 

     מושג הצדק הוא תוצר לשוני, קיים רק בעולמו הלשוני של האדם, אין לו קיום ביקום. ברור שמושג הצדק הוא תוצר ההבדלה של השפה בכלל, בהמשך הבדלה זו צריכה לשמש את האדם להבדיל בין מה טוב לקיומו ומה מזיק לקיומו. לאט לאט השפה המכריחה את האדם ליצור קהילה שתהיה ערבה לפעולותיה נלשוניות הנעלמות, מצריכה את האדם ליצור מערכות של הבדלה למען להסדיר חיים בקהילה. קהילה לא יכולה להתקיים בלי הסדרים. אבל מחוץ להסדרים האדם רוצה בהמשך שהקהילה תעניק לו תמורה לפעולתו.

      כאן עלינו לחזור לאופן תיפקוד השפה, היא מבדילה, בהמשך מבדילה בין מה שטוב ליחיד, מה רע בשביל קיומו. אבל השפה כולה מבוססת על משא ומתן, על חליפין. היחיד בהמשך על בסיס עיקרון החליפין תובע לעצמו מהקהילה לקבל  על תרומתו לה תרומה, המגיע לו, הוא יוצר את מושג הצדק כפרמטר לתביעותיו.

      בהמשך מושג ה'צדק' כפרמטר מקבל תפקידים נוספים. הקהילה בהמשך לא מסתפקת באוסף אנשים, היא צריכה למיין אותם, היא צריכה לקבע האם פלוני ראוי או לא ראוי. ראואיות נקבעת לפי תרומת היחיד לקהילה, את הקביעה הזו שוב אפשר להסדיר לפי פרמטר הצדק.

      ושוב בהמשך פרמטר הצדק, ערך הצדק משמש את האדם לדרוש לעצמו בזכות פעולותיו, הלשוניות, לפי מערכת ערכית, הגנה מהישויות הנעלמות שהוא רואה את עצמו תלוי בהם, הוא תובע משך קיום מתמשך.

      אם האדם היה באמת משלים שכלי השפה, שהאבולוציה העניקה לו, דוחה את כלי הכח, הכל יכול היה להתנהל כשורה בקהילה האנושית. אבל אנו צריכים לדעת שהאדם הדואלי, ישות לשונית אבל גם ישות ביאולוגית, וככזה, הוא אינו משלים עם שיפוט לפי כללי השפה, הוא נסוג לעקרונות כוחניים, הוא נסוג להסדרים היררכיים, כמו אצל החיות. בהסדר היררכי, הסדר חיתי, החיה החזקה היא ראויה. לא בכדי צעק ניטשה 'רצון לכח', בשמו תבע לעצמו זכויות יתר, בהתאם הסדרים אצל החיות המפותחות, מבלי להיות מודע לכך שרצון ל'כח' כאמצעי פירושו  נסיגה אחורה למצב החיתי ששם כלי הכח הוא המודד לראואיות.

      אבל ניטשה המאוחר רק חזר על נטיתו של האדם מקדמת דנא, רצון לחזור לגן-עדן, ששם הכח היה המסדיר חיי עדר. אדם במשל 'עץ הדעת' זועם על חוה שהאכילה אותו מפרי העץ, פרי 'דעת', הכופה עליו סדרים חדשים, הוא רצה להשאר בגן-עדן, חיה בין החיות.

      משל 'עץ הדעת' רק מבטא מצב אנושי. הרי הוא התבסס כבר על אלפי שנים של היסטוריה, שבה הסדרים חברתיים לא נקבעו לפי פרמטר הצדק הלשוני, אלא לפי פרמטר כוחני. השפה היא חסרת אונים מול מרדנות הגוף הביאולוגי הסולד מהשפה שנכפתה עליו עם כל הערכים שלה. אבל האדם הביאולוגי הנסוג למצב חיתי קודם, לכלי הכח, לא מוותר על הרכש החדש שלו, כלי השפה. כתוצאה מכך תיאבונו הולך וגובר, בהבדל מהחיה אינו מסתפק בקצוב, על כנפי השפה הוא מנסה להכריח את הקיום להעניק לו בלתי מוגבלות.

      הצעקה היא 'רצון לכח', ניטשה רק חזר על צעקה נושנה. לתסכולו של האדם המורד, לאדם התובען, חוקי הקיום לא נעתרים לו, ואזי בבושת פנים הוא חוזר לפרמטר שאותו זנח, פרמטר ה'צדק' הלשוני, ובשמו תובע את היותר.

      האדם הביאולוגי הכוחני נוכח לדעת שאמצעי הכח הוא חסר אונים מול חוקי הקיום, אבל השפה שבז לה במרדו, בהיותה ישות נעלמת מאפשרת לאדם המרדן לדמין שהוא 'הילל בן שחר', כדברי ישעיה, במשל שלו, פרק י"ד, על מלך אשור בבל, שהוא בעל אפשרויות בלתי מוגבלות, שבמציאות הקיומית, הכח כאמצעי לא מאפשר. בינתים המרדן הכוחני יוצר לעצמו מערכת ערכים חדשה, לפיה, פעולות כוחניות מזכות את האדם בראואיות. ה'צדק' כפרמטר כוחני בשלב שני זה צריך להכריע ולהעניק לבעל הכח המבצע מבצעים באמצעותו, את מה שהשפה יעדה להעניק למקימים את עקרונותיה החברתיים, את הראואיות.

       אנחנו יכולים לעקב אחרי השלבים האלו בתולדות האדם. בשלב ראשון האדם ראוי אם הוא דאג למשפחתו, לסביבתו, כך אנו מוצאים בקינות השומריות של האמהות, שהרועה דומוזי שקיים ערכים לשוניים חברתיים היה ראוי בעיני המקוננות ליותר חיים. אבל שלב ראשוני זה נדחה מהר מאד, מופיע המלך הכוחני גילגמש, התובע לעצמו ראואיות בשם מעשי גבורה. הצדק כפרמטר משלים עם תביעות אלו. השפה נכנעת לצדק הכוחני, היא נכנעת לניטשה ולרצונו ל'כח'. המנטרה הזו משתלטת ושרים אותה בכל הכיכרות. השפה נדרסה, הוכנעה, אבל לא כך חוקי הקיום, אלו לא מתרשמים מנייטשה הזועק, הרוצה ב'כח'.   

      בעולם הלשוני האנושי האדם לא יכול בלי פרמטר 'צדק'. אנחנו יודעים שאפילו פושעים תובעים לעצמם זכויות בשם 'צדק' שהם יצרו. פושעים בעולם התחתון יוצרים לעצמם מערכות חדשות ובשם פרמטר ה'צדק' שלהם, תובעים לעצמם זכויות. אפילו אייכמן תבע לעצמו זכויות, בשם 'צדק' שאנשי הרייך השלישי יצרו. מענין לציין שב –Mein Kampf, היטלר מדבר על 'השגחה', הוא האמין שההשגחה יעדה אותו לתפקידו. כאשר במרד של שנת 1944, המתנקשים לא הצליחו להרג את היטלר, הוא ייחס את הצלתו לשמירת ההשגחה עליו.

       האבסורדים האנושיים הם אין סופיים. אבל עלינו להתעכב על כמה ביטויים לציפיה ל'צדק', בדיאלוג פיידו. הרי אפלטון שרשם דיאלוג זה, בשמו של מורו סוקראטס, ערג לחברה אורגנית, כפי שהוא ביטא את זה בספרו 'המדינה'. מסתבר שבממלכתו זו של אפלטון הצדק הוא אוטוכטוני, נקבע כבר באדמה, שבה הקסטות השונות נוצרות ממתכות שונות, קסטות עליונות מזהב, אחרים מכסף, והאחרונים סתם ממתכות. אבל סדר זה לא סיפק אפילו את אפלטון. בדיאלוג פיידו, סוקראטס שנידון למוות, לפני הוצאותו להורג מספר לתלמידיו, שהוא הולך לעולם חלופי ששם שולטים אלים צודקים יותר.

     סוקראטס מתנה משנה אורפית לפני תלמידיו, לפיה הנשמה נודדת בעולמות עליונים או תחתונים, דבר זה לא ברור, נשמות של חוטאים ממורקים מחטאיהם, צדיקים זוכים לתגמול, לעצמו הוא יעד מושב בקרב האלים. ובכן, סוקראטס שלפי הבנתו נידון למוות על-ידי בני עירו בזדון, תחת שלטון אלים לא צודקים, בסופו של דבר יוצר לעצמו קיומים חלופיים, עם אלים צודקים יותר, ששם הצדק שלו יצא לאור.

      אם אנו מנסים לדון בתורותיהם של סוקראטס ואפלטון שערגו לחיים אורגניים, בתחום שלצדק לשוני אין משמעות, בסופו של דבר שני פילוסופים אלו, שקשה להפריד ביניהם, רקמו לעצמם מערכת של צדק המושגת בגלגולים של הנשמה.

      אפלטון שלא השלים עם הצדק הדמוקראטי של עירו אתונה, שרצה במדינה עם קסטות לא שויוניות, לבסוף לא יכול היה בלי מושג ה'צדק' הלשוני. באמצעות מורו סוקראטס בדיאלוג זה 'פיידו', אפלטון רוקם 'צדק' יקומי, המתגשם באמצעות גלגולי הנשמה.

        הזכרנו כבר את המחוקק ההודי בשם 'מנו', אשר הטיף לחברה של קסטות לא שויוניות, אבל לא יכול היה בלי 'צדק', ואותו ראה כפעולה יקומית, אשר מתגשמת, לפיו  בגלגולי נשמות.

       ברוב הדתות אנו נוכחים לדעת שהמקופחים בעולם הנגלה זוכים לתיגמול בעולמות חלופיים. שוב ההנחה בדתות אלו שקיים איזה 'צדק' יקומי. האדם המקופח קוסם לעצמו עולמות חלופיים ששם יזכה  לריפוי.

       בהבדל מאמונות רווחות, התנ"ך שאימץ את השפה כמהווה את העולם, ראתה ב'צדק' אמצעי חברתי. כפי שאנו יודעים התנ"ך הסתפק בעולם נגלה, הרי לא היה צורך בעולם חלופי, כיוון שאלהים ברא עולם מושלם. לכן לפי התנ"ך, צדק מתגשם בעולם הנגלה, הצדיק תמיד נשכר. זוהי הסיבה שבהקשר למחשבת התנ"ך לא היה מקום לטראגדיה. בעולם שנשלט ע"י 'השגחה', טראגדיה לא תיתכן, הוצאה להורג אדם שלא חטא, בדומה לסוקראטס, לא יכול היה להתרחש בעולם התנ"ך. אנחנו רואים שכל הגיבורים התנ"כיים למרות כל הקשיים שהם נתקלים בהם, בסופו של דבר דרכם צלחה. כך, יוסף, כך משה, כך, אפילו איוב זוכה להתחדשות.

      לפי מחשבת התנ"ך הצדק הוא יקומי, כיוון שלפי עקרונותיה העולם כולו לשוני. מכאן ברור שצדק הוא יקומי, אבל הוא צריך להתבצע בעולם הנגלה. בתנ"ך אין מקום לעולם חלופי. יהדות מאוחרת יותר החזירה את האמונה בעולמות חלופיים כתוצאה מטראומת חורבן בית ראשון, כתוצאה מאי יכולת להתמודד עם המדינות האגרסיביות מסביב.  

     על הסיבה מדוע בהקשר התנ"כי לא נוצרה טראגדיה, ראה את ספרי 'האדם-האל'.

 

 

 אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 122 – הצדק היקומי 

     מושג הצדק הוא תוצר לשוני, קיים רק בעולמו הלשוני של האדם, אין לו קיום ביקום. ברור שמושג הצדק הוא תוצר ההבדלה של השפה בכלל, בהמשך הבדלה זו צריכה לשמש את האדם להבדיל בין מה טוב לקיומו ומה מזיק לקיומו. לאט לאט השפה המכריחה את האדם ליצור קהילה שתהיה ערבה לפעולותיה נלשוניות הנעלמות, מצריכה את האדם ליצור מערכות של הבדלה למען להסדיר חיים בקהילה. קהילה לא יכולה להתקיים בלי הסדרים. אבל מחוץ להסדרים האדם רוצה בהמשך שהקהילה תעניק לו תמורה לפעולתו.

      כאן עלינו לחזור לאופן תיפקוד השפה, היא מבדילה, בהמשך מבדילה בין מה שטוב ליחיד, מה רע בשביל קיומו. אבל השפה כולה מבוססת על משא ומתן, על חליפין. היחיד בהמשך על בסיס עיקרון החליפין תובע לעצמו מהקהילה לקבל  על תרומתו לה תרומה, המגיע לו, הוא יוצר את מושג הצדק כפרמטר לתביעותיו.

      בהמשך מושג ה'צדק' כפרמטר מקבל תפקידים נוספים. הקהילה בהמשך לא מסתפקת באוסף אנשים, היא צריכה למיין אותם, היא צריכה לקבע האם פלוני ראוי או לא ראוי. ראואיות נקבעת לפי תרומת היחיד לקהילה, את הקביעה הזו שוב אפשר להסדיר לפי פרמטר הצדק.

      ושוב בהמשך פרמטר הצדק, ערך הצדק משמש את האדם לדרוש לעצמו בזכות פעולותיו, הלשוניות, לפי מערכת ערכית, הגנה מהישויות הנעלמות שהוא רואה את עצמו תלוי בהם, הוא תובע משך קיום מתמשך.

      אם האדם היה באמת משלים שכלי השפה, שהאבולוציה העניקה לו, דוחה את כלי הכח, הכל יכול היה להתנהל כשורה בקהילה האנושית. אבל אנו צריכים לדעת שהאדם הדואלי, ישות לשונית אבל גם ישות ביאולוגית, וככזה, הוא אינו משלים עם שיפוט לפי כללי השפה, הוא נסוג לעקרונות כוחניים, הוא נסוג להסדרים היררכיים, כמו אצל החיות. בהסדר היררכי, הסדר חיתי, החיה החזקה היא ראויה. לא בכדי צעק ניטשה 'רצון לכח', בשמו תבע לעצמו זכויות יתר, בהתאם הסדרים אצל החיות המפותחות, מבלי להיות מודע לכך שרצון ל'כח' כאמצעי פירושו  נסיגה אחורה למצב החיתי ששם כלי הכח הוא המודד לראואיות.

      אבל ניטשה המאוחר רק חזר על נטיתו של האדם מקדמת דנא, רצון לחזור לגן-עדן, ששם הכח היה המסדיר חיי עדר. אדם במשל 'עץ הדעת' זועם על חוה שהאכילה אותו מפרי העץ, פרי 'דעת', הכופה עליו סדרים חדשים, הוא רצה להשאר בגן-עדן, חיה בין החיות.

      משל 'עץ הדעת' רק מבטא מצב אנושי. הרי הוא התבסס כבר על אלפי שנים של היסטוריה, שבה הסדרים חברתיים לא נקבעו לפי פרמטר הצדק הלשוני, אלא לפי פרמטר כוחני. השפה היא חסרת אונים מול מרדנות הגוף הביאולוגי הסולד מהשפה שנכפתה עליו עם כל הערכים שלה. אבל האדם הביאולוגי הנסוג למצב חיתי קודם, לכלי הכח, לא מוותר על הרכש החדש שלו, כלי השפה. כתוצאה מכך תיאבונו הולך וגובר, בהבדל מהחיה אינו מסתפק בקצוב, על כנפי השפה הוא מנסה להכריח את הקיום להעניק לו בלתי מוגבלות.

      הצעקה היא 'רצון לכח', ניטשה רק חזר על צעקה נושנה. לתסכולו של האדם המורד, לאדם התובען, חוקי הקיום לא נעתרים לו, ואזי בבושת פנים הוא חוזר לפרמטר שאותו זנח, פרמטר ה'צדק' הלשוני, ובשמו תובע את היותר.

      האדם הביאולוגי הכוחני נוכח לדעת שאמצעי הכח הוא חסר אונים מול חוקי הקיום, אבל השפה שבז לה במרדו, בהיותה ישות נעלמת מאפשרת לאדם המרדן לדמין שהוא 'הילל בן שחר', כדברי ישעיה, במשל שלו, פרק י"ד, על מלך אשור בבל, שהוא בעל אפשרויות בלתי מוגבלות, שבמציאות הקיומית, הכח כאמצעי לא מאפשר. בינתים המרדן הכוחני יוצר לעצמו מערכת ערכים חדשה, לפיה, פעולות כוחניות מזכות את האדם בראואיות. ה'צדק' כפרמטר כוחני בשלב שני זה צריך להכריע ולהעניק לבעל הכח המבצע מבצעים באמצעותו, את מה שהשפה יעדה להעניק למקימים את עקרונותיה החברתיים, את הראואיות.

       אנחנו יכולים לעקב אחרי השלבים האלו בתולדות האדם. בשלב ראשון האדם ראוי אם הוא דאג למשפחתו, לסביבתו, כך אנו מוצאים בקינות השומריות של האמהות, שהרועה דומוזי שקיים ערכים לשוניים חברתיים היה ראוי בעיני המקוננות ליותר חיים. אבל שלב ראשוני זה נדחה מהר מאד, מופיע המלך הכוחני גילגמש, התובע לעצמו ראואיות בשם מעשי גבורה. הצדק כפרמטר משלים עם תביעות אלו. השפה נכנעת לצדק הכוחני, היא נכנעת לניטשה ולרצונו ל'כח'. המנטרה הזו משתלטת ושרים אותה בכל הכיכרות. השפה נדרסה, הוכנעה, אבל לא כך חוקי הקיום, אלו לא מתרשמים מנייטשה הזועק, הרוצה ב'כח'.   

      בעולם הלשוני האנושי האדם לא יכול בלי פרמטר 'צדק'. אנחנו יודעים שאפילו פושעים תובעים לעצמם זכויות בשם 'צדק' שהם יצרו. פושעים בעולם התחתון יוצרים לעצמם מערכות חדשות ובשם פרמטר ה'צדק' שלהם, תובעים לעצמם זכויות. אפילו אייכמן תבע לעצמו זכויות, בשם 'צדק' שאנשי הרייך השלישי יצרו. מענין לציין שב –Mein Kampf, היטלר מדבר על 'השגחה', הוא האמין שההשגחה יעדה אותו לתפקידו. כאשר במרד של שנת 1944, המתנקשים לא הצליחו להרג את היטלר, הוא ייחס את הצלתו לשמירת ההשגחה עליו.

       האבסורדים האנושיים הם אין סופיים. אבל עלינו להתעכב על כמה ביטויים לציפיה ל'צדק', בדיאלוג פיידו. הרי אפלטון שרשם דיאלוג זה, בשמו של מורו סוקראטס, ערג לחברה אורגנית, כפי שהוא ביטא את זה בספרו 'המדינה'. מסתבר שבממלכתו זו של אפלטון הצדק הוא אוטוכטוני, נקבע כבר באדמה, שבה הקסטות השונות נוצרות ממתכות שונות, קסטות עליונות מזהב, אחרים מכסף, והאחרונים סתם ממתכות. אבל סדר זה לא סיפק אפילו את אפלטון. בדיאלוג פיידו, סוקראטס שנידון למוות, לפני הוצאותו להורג מספר לתלמידיו, שהוא הולך לעולם חלופי ששם שולטים אלים צודקים יותר.

     סוקראטס מתנה משנה אורפית לפני תלמידיו, לפיה הנשמה נודדת בעולמות עליונים או תחתונים, דבר זה לא ברור, נשמות של חוטאים ממורקים מחטאיהם, צדיקים זוכים לתגמול, לעצמו הוא יעד מושב בקרב האלים. ובכן, סוקראטס שלפי הבנתו נידון למוות על-ידי בני עירו בזדון, תחת שלטון אלים לא צודקים, בסופו של דבר יוצר לעצמו קיומים חלופיים, עם אלים צודקים יותר, ששם הצדק שלו יצא לאור.

      אם אנו מנסים לדון בתורותיהם של סוקראטס ואפלטון שערגו לחיים אורגניים, בתחום שלצדק לשוני אין משמעות, בסופו של דבר שני פילוסופים אלו, שקשה להפריד ביניהם, רקמו לעצמם מערכת של צדק המושגת בגלגולים של הנשמה.

      אפלטון שלא השלים עם הצדק הדמוקראטי של עירו אתונה, שרצה במדינה עם קסטות לא שויוניות, לבסוף לא יכול היה בלי מושג ה'צדק' הלשוני. באמצעות מורו סוקראטס בדיאלוג זה 'פיידו', אפלטון רוקם 'צדק' יקומי, המתגשם באמצעות גלגולי הנשמה.

        הזכרנו כבר את המחוקק ההודי בשם 'מנו', אשר הטיף לחברה של קסטות לא שויוניות, אבל לא יכול היה בלי 'צדק', ואותו ראה כפעולה יקומית, אשר מתגשמת, לפיו  בגלגולי נשמות.

       ברוב הדתות אנו נוכחים לדעת שהמקופחים בעולם הנגלה זוכים לתיגמול בעולמות חלופיים. שוב ההנחה בדתות אלו שקיים איזה 'צדק' יקומי. האדם המקופח קוסם לעצמו עולמות חלופיים ששם יזכה  לריפוי.

       בהבדל מאמונות רווחות, התנ"ך שאימץ את השפה כמהווה את העולם, ראתה ב'צדק' אמצעי חברתי. כפי שאנו יודעים התנ"ך הסתפק בעולם נגלה, הרי לא היה צורך בעולם חלופי, כיוון שאלהים ברא עולם מושלם. לכן לפי התנ"ך, צדק מתגשם בעולם הנגלה, הצדיק תמיד נשכר. זוהי הסיבה שבהקשר למחשבת התנ"ך לא היה מקום לטראגדיה. בעולם שנשלט ע"י 'השגחה', טראגדיה לא תיתכן, הוצאה להורג אדם שלא חטא, בדומה לסוקראטס, לא יכול היה להתרחש בעולם התנ"ך. אנחנו רואים שכל הגיבורים התנ"כיים למרות כל הקשיים שהם נתקלים בהם, בסופו של דבר דרכם צלחה. כך, יוסף, כך משה, כך, אפילו איוב זוכה להתחדשות.

      לפי מחשבת התנ"ך הצדק הוא יקומי, כיוון שלפי עקרונותיה העולם כולו לשוני. מכאן ברור שצדק הוא יקומי, אבל הוא צריך להתבצע בעולם הנגלה. בתנ"ך אין מקום לעולם חלופי. יהדות מאוחרת יותר החזירה את האמונה בעולמות חלופיים כתוצאה מטראומת חורבן בית ראשון, כתוצאה מאי יכולת להתמודד עם המדינות האגרסיביות מסביב.  

     על הסיבה מדוע בהקשר התנ"כי לא נוצרה טראגדיה, ראה את ספרי 'האדם-האל'.

 

 

 אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 122 – הצדק היקומי 

     מושג הצדק הוא תוצר לשוני, קיים רק בעולמו הלשוני של האדם, אין לו קיום ביקום. ברור שמושג הצדק הוא תוצר ההבדלה של השפה בכלל, בהמשך הבדלה זו צריכה לשמש את האדם להבדיל בין מה טוב לקיומו ומה מזיק לקיומו. לאט לאט השפה המכריחה את האדם ליצור קהילה שתהיה ערבה לפעולותיה נלשוניות הנעלמות, מצריכה את האדם ליצור מערכות של הבדלה למען להסדיר חיים בקהילה. קהילה לא יכולה להתקיים בלי הסדרים. אבל מחוץ להסדרים האדם רוצה בהמשך שהקהילה תעניק לו תמורה לפעולתו.

      כאן עלינו לחזור לאופן תיפקוד השפה, היא מבדילה, בהמשך מבדילה בין מה שטוב ליחיד, מה רע בשביל קיומו. אבל השפה כולה מבוססת על משא ומתן, על חליפין. היחיד בהמשך על בסיס עיקרון החליפין תובע לעצמו מהקהילה לקבל  על תרומתו לה תרומה, המגיע לו, הוא יוצר את מושג הצדק כפרמטר לתביעותיו.

      בהמשך מושג ה'צדק' כפרמטר מקבל תפקידים נוספים. הקהילה בהמשך לא מסתפקת באוסף אנשים, היא צריכה למיין אותם, היא צריכה לקבע האם פלוני ראוי או לא ראוי. ראואיות נקבעת לפי תרומת היחיד לקהילה, את הקביעה הזו שוב אפשר להסדיר לפי פרמטר הצדק.

      ושוב בהמשך פרמטר הצדק, ערך הצדק משמש את האדם לדרוש לעצמו בזכות פעולותיו, הלשוניות, לפי מערכת ערכית, הגנה מהישויות הנעלמות שהוא רואה את עצמו תלוי בהם, הוא תובע משך קיום מתמשך.

      אם האדם היה באמת משלים שכלי השפה, שהאבולוציה העניקה לו, דוחה את כלי הכח, הכל יכול היה להתנהל כשורה בקהילה האנושית. אבל אנו צריכים לדעת שהאדם הדואלי, ישות לשונית אבל גם ישות ביאולוגית, וככזה, הוא אינו משלים עם שיפוט לפי כללי השפה, הוא נסוג לעקרונות כוחניים, הוא נסוג להסדרים היררכיים, כמו אצל החיות. בהסדר היררכי, הסדר חיתי, החיה החזקה היא ראויה. לא בכדי צעק ניטשה 'רצון לכח', בשמו תבע לעצמו זכויות יתר, בהתאם הסדרים אצל החיות המפותחות, מבלי להיות מודע לכך שרצון ל'כח' כאמצעי פירושו  נסיגה אחורה למצב החיתי ששם כלי הכח הוא המודד לראואיות.

      אבל ניטשה המאוחר רק חזר על נטיתו של האדם מקדמת דנא, רצון לחזור לגן-עדן, ששם הכח היה המסדיר חיי עדר. אדם במשל 'עץ הדעת' זועם על חוה שהאכילה אותו מפרי העץ, פרי 'דעת', הכופה עליו סדרים חדשים, הוא רצה להשאר בגן-עדן, חיה בין החיות.

      משל 'עץ הדעת' רק מבטא מצב אנושי. הרי הוא התבסס כבר על אלפי שנים של היסטוריה, שבה הסדרים חברתיים לא נקבעו לפי פרמטר הצדק הלשוני, אלא לפי פרמטר כוחני. השפה היא חסרת אונים מול מרדנות הגוף הביאולוגי הסולד מהשפה שנכפתה עליו עם כל הערכים שלה. אבל האדם הביאולוגי הנסוג למצב חיתי קודם, לכלי הכח, לא מוותר על הרכש החדש שלו, כלי השפה. כתוצאה מכך תיאבונו הולך וגובר, בהבדל מהחיה אינו מסתפק בקצוב, על כנפי השפה הוא מנסה להכריח את הקיום להעניק לו בלתי מוגבלות.

      הצעקה היא 'רצון לכח', ניטשה רק חזר על צעקה נושנה. לתסכולו של האדם המורד, לאדם התובען, חוקי הקיום לא נעתרים לו, ואזי בבושת פנים הוא חוזר לפרמטר שאותו זנח, פרמטר ה'צדק' הלשוני, ובשמו תובע את היותר.

      האדם הביאולוגי הכוחני נוכח לדעת שאמצעי הכח הוא חסר אונים מול חוקי הקיום, אבל השפה שבז לה במרדו, בהיותה ישות נעלמת מאפשרת לאדם המרדן לדמין שהוא 'הילל בן שחר', כדברי ישעיה, במשל שלו, פרק י"ד, על מלך אשור בבל, שהוא בעל אפשרויות בלתי מוגבלות, שבמציאות הקיומית, הכח כאמצעי לא מאפשר. בינתים המרדן הכוחני יוצר לעצמו מערכת ערכים חדשה, לפיה, פעולות כוחניות מזכות את האדם בראואיות. ה'צדק' כפרמטר כוחני בשלב שני זה צריך להכריע ולהעניק לבעל הכח המבצע מבצעים באמצעותו, את מה שהשפה יעדה להעניק למקימים את עקרונותיה החברתיים, את הראואיות.

       אנחנו יכולים לעקב אחרי השלבים האלו בתולדות האדם. בשלב ראשון האדם ראוי אם הוא דאג למשפחתו, לסביבתו, כך אנו מוצאים בקינות השומריות של האמהות, שהרועה דומוזי שקיים ערכים לשוניים חברתיים היה ראוי בעיני המקוננות ליותר חיים. אבל שלב ראשוני זה נדחה מהר מאד, מופיע המלך הכוחני גילגמש, התובע לעצמו ראואיות בשם מעשי גבורה. הצדק כפרמטר משלים עם תביעות אלו. השפה נכנעת לצדק הכוחני, היא נכנעת לניטשה ולרצונו ל'כח'. המנטרה הזו משתלטת ושרים אותה בכל הכיכרות. השפה נדרסה, הוכנעה, אבל לא כך חוקי הקיום, אלו לא מתרשמים מנייטשה הזועק, הרוצה ב'כח'.   

      בעולם הלשוני האנושי האדם לא יכול בלי פרמטר 'צדק'. אנחנו יודעים שאפילו פושעים תובעים לעצמם זכויות בשם 'צדק' שהם יצרו. פושעים בעולם התחתון יוצרים לעצמם מערכות חדשות ובשם פרמטר ה'צדק' שלהם, תובעים לעצמם זכויות. אפילו אייכמן תבע לעצמו זכויות, בשם 'צדק' שאנשי הרייך השלישי יצרו. מענין לציין שב –Mein Kampf, היטלר מדבר על 'השגחה', הוא האמין שההשגחה יעדה אותו לתפקידו. כאשר במרד של שנת 1944, המתנקשים לא הצליחו להרג את היטלר, הוא ייחס את הצלתו לשמירת ההשגחה עליו.

       האבסורדים האנושיים הם אין סופיים. אבל עלינו להתעכב על כמה ביטויים לציפיה ל'צדק', בדיאלוג פיידו. הרי אפלטון שרשם דיאלוג זה, בשמו של מורו סוקראטס, ערג לחברה אורגנית, כפי שהוא ביטא את זה בספרו 'המדינה'. מסתבר שבממלכתו זו של אפלטון הצדק הוא אוטוכטוני, נקבע כבר באדמה, שבה הקסטות השונות נוצרות ממתכות שונות, קסטות עליונות מזהב, אחרים מכסף, והאחרונים סתם ממתכות. אבל סדר זה לא סיפק אפילו את אפלטון. בדיאלוג פיידו, סוקראטס שנידון למוות, לפני הוצאותו להורג מספר לתלמידיו, שהוא הולך לעולם חלופי ששם שולטים אלים צודקים יותר.

     סוקראטס מתנה משנה אורפית לפני תלמידיו, לפיה הנשמה נודדת בעולמות עליונים או תחתונים, דבר זה לא ברור, נשמות של חוטאים ממורקים מחטאיהם, צדיקים זוכים לתגמול, לעצמו הוא יעד מושב בקרב האלים. ובכן, סוקראטס שלפי הבנתו נידון למוות על-ידי בני עירו בזדון, תחת שלטון אלים לא צודקים, בסופו של דבר יוצר לעצמו קיומים חלופיים, עם אלים צודקים יותר, ששם הצדק שלו יצא לאור.

      אם אנו מנסים לדון בתורותיהם של סוקראטס ואפלטון שערגו לחיים אורגניים, בתחום שלצדק לשוני אין משמעות, בסופו של דבר שני פילוסופים אלו, שקשה להפריד ביניהם, רקמו לעצמם מערכת של צדק המושגת בגלגולים של הנשמה.

      אפלטון שלא השלים עם הצדק הדמוקראטי של עירו אתונה, שרצה במדינה עם קסטות לא שויוניות, לבסוף לא יכול היה בלי מושג ה'צדק' הלשוני. באמצעות מורו סוקראטס בדיאלוג זה 'פיידו', אפלטון רוקם 'צדק' יקומי, המתגשם באמצעות גלגולי הנשמה.

        הזכרנו כבר את המחוקק ההודי בשם 'מנו', אשר הטיף לחברה של קסטות לא שויוניות, אבל לא יכול היה בלי 'צדק', ואותו ראה כפעולה יקומית, אשר מתגשמת, לפיו  בגלגולי נשמות.

       ברוב הדתות אנו נוכחים לדעת שהמקופחים בעולם הנגלה זוכים לתיגמול בעולמות חלופיים. שוב ההנחה בדתות אלו שקיים איזה 'צדק' יקומי. האדם המקופח קוסם לעצמו עולמות חלופיים ששם יזכה  לריפוי.

       בהבדל מאמונות רווחות, התנ"ך שאימץ את השפה כמהווה את העולם, ראתה ב'צדק' אמצעי חברתי. כפי שאנו יודעים התנ"ך הסתפק בעולם נגלה, הרי לא היה צורך בעולם חלופי, כיוון שאלהים ברא עולם מושלם. לכן לפי התנ"ך, צדק מתגשם בעולם הנגלה, הצדיק תמיד נשכר. זוהי הסיבה שבהקשר למחשבת התנ"ך לא היה מקום לטראגדיה. בעולם שנשלט ע"י 'השגחה', טראגדיה לא תיתכן, הוצאה להורג אדם שלא חטא, בדומה לסוקראטס, לא יכול היה להתרחש בעולם התנ"ך. אנחנו רואים שכל הגיבורים התנ"כיים למרות כל הקשיים שהם נתקלים בהם, בסופו של דבר דרכם צלחה. כך, יוסף, כך משה, כך, אפילו איוב זוכה להתחדשות.

      לפי מחשבת התנ"ך הצדק הוא יקומי, כיוון שלפי עקרונותיה העולם כולו לשוני. מכאן ברור שצדק הוא יקומי, אבל הוא צריך להתבצע בעולם הנגלה. בתנ"ך אין מקום לעולם חלופי. יהדות מאוחרת יותר החזירה את האמונה בעולמות חלופיים כתוצאה מטראומת חורבן בית ראשון, כתוצאה מאי יכולת להתמודד עם המדינות האגרסיביות מסביב.  

     על הסיבה מדוע בהקשר התנ"כי לא נוצרה טראגדיה, ראה את ספרי 'האדם-האל'.

 

 

מודעות פרסומת

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 121 -האדם אנומליה ביקום

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 121 – האדם אנומליה ביקום

     ראינו כבר שהאדם בזכות מוחו, האבר המפותח ביותר ביקום, יצא משרשרת הישויות הדטרמיניסטיות, הוא בעל אוטונומיה מוגבלת המתסיסה אותו נגד חוקי הקיום המקציבים לו משך מוגבל. השפה מתת האבולוציה, מתת המח המפותח, היא ישות נעלמת ללא גבולות, והאדם מפליג על כנפיה, ורואה את עצמו כריבון ביקום.

      אבל השפה הישות המרדנית, מקושרת לגוף ביאולוגי  מוגבל, המספק לישות הנעלמת את האנרגיה שהיא זקוקה לו, כפי שהגוף מעניק למח האבר המפותח ביותר ביקום, דם לפעילותו. עובדה זו שהשפה, האינפורמציה הנספחת לגוף זקוקה לאנרגיה של הגוף הביאולוגי, גורם לישות הלשונית הנעלמת אי נחת, רצון להיפרד מגוף זה שקטן עליה, להפליג מעבר לו. אבל לישות הנעלמת המתנתקת מהגוף אין תוקף, למושגים נעלמים ללא אנרגיה, ללא שרות לגוף, אין משמעות.

      הזכרנו כבר את האסכולה הראליסטית בימי הבינים, שרצו במושגים מופשטים בזכות עצמן. אנשי האסכולה הראיליסטית הזו לא היו הראשונים שרצו לתת למושגים קיום עצמאי, הקדימו אותם המצרים העתיקים, ביחוד אנו מוצאים אצל אפלטון, נתינת עצמאות לאידיאות הנצחיות.

      ההפלגות האלו של האדם על כנפי המושגים המופשטים שכביכול עצמאיים, הולידו ומולידים את תופעת האדם-האל, אדם הרואה את עצמו ריבון המורד בהגבלות שחוקי הקיום מטילים עליו, כמובן שהאדם-האל מתעלם שהוא קשור לגוף ביאולוגי המספק לו אנרגיה, שבלעדיה הוא נמוג. אלכסנדר הגדול שראה את עצמו אל, מת בגיל 33 כיוון שגופו הקטן מרד בו, וכך הוא גורלם של כל אלו הרוצים להיות אדם-אל, להתעלם מהיותם יצורים נבראים, הקשורים לגוף ביאולוגי קטן המספק להם אנרגיה, היכול להתמרד נגד הפלגותיהם ולחדול לספק להם את האנרגיה. אנחנו יכולים רק ללמד מההיסטוריה האנושית ששום אדם-אל לא הצליח להתגבר על חוקי הקיום, לא הצליח להתקיים בלי האנרגיה שגופו הקטן מספק לו, לא הצליח להאריך את משך חייו.

      האבולוציה העניקה לאדם כלי, כלי השפה, עם אוטונומיה מוגבלת, והאדם מסתחרר מיכולותיו, מנסה לגבר על חוקי הקיום, הופך לישות אנומלית ביקום. האדם המסוחרר רוצה שליטה בלתי מוגבלת ביקום. מבחינה זו אנשי המדע לא שונים מכובשים הגדולים, שניהם רוצים שליטה, שליטה בלתי מוגבלת. ביקום קיימת אינטראקציה, כוכבי הלכת סובבים מסביב לשמש, אינם מנסים להתמרד נגדה. היקום מתנהל על פי חוק האינטראקציה. חוק זה תקף לא רק לגבי הישויות הגדולות, חוקי זה תקף גם בישויות הקטנות ביותר, אפילו באטום.

    הרצון הזה של האדם הלשוני לפרוץ גבולות, הופך אותו לאנומליה, לא רק בגלל יכולתיו המוציאות אותו משרשרת הישויות ביקום שהן דטרמיניסטיות, מתוכנתות, בעוד שהאדם הלשוני מתכנת, יוצר ישויות, באמצעות כלי השפה, גם אם אלו הן ווירטואליות. האדם מוצא משרשרת הישויות ביקום גם כיוון שהוא באמצעות השפה הופך למודע, מסוגל להתבונן. נוסף לכך מה שמוציא את האדם משרשרת הישויות ביקום הוא מרדנותו, רצונו לפרוץ את גבולות עצמו, דבר אשר עושה אותו לאנומליה.

       המרדנות האנומלית הזו של האדם לא רק מכלה את גופו וגופותיהם של הזולתים, כאשר הם פורצים במלחמות עקרות בשאיפה לגבר על חוקי הקיום( לא מדובר על מלחמות הגנה, על טריטוריה מוגבלת למחיה, כפי שהחיות מגנות על טריטוריה מוגבלת למחיה), היא מסוכנת לכדור הארץ הקטן המאכסן את הילוד שלו, הכדור הקטן שמאפשר חיים, אבל חיים בגבולות.   

       את הדוגמאות הטובות ביותר אנו יכולים לראות בעיקר מהספרות הבדיונית הלותרנית, למרות שגם בדיאלוגים של אפלטון אנו מוצאים דמות כמו קליקלס הרוצה להיות חלק מהטבע, רוצה כח בלתי מוגבל. אבל לפני שנפנה לדגמים הלותרניים, מספיק אם נציין את העובדות שכובשים גדולים בעבר ניסו לפרוץ גבולות על ידי כיבושים, חשבו שבאמצעות טריטוריות הם ישיגו קיום בלתי מוגבל.

      מההיסטוריה אנו לומדים על סרגון האכדי שכבש את ערי השומרים, חלקים גדולים של  מזופוטמיה, אנחנו לומדים על מלכי אשור ובבל שרצו לפרוץ גבולות וסברו שהם ריבונים על הקיום. אפשר להזכיר את אלכסנדר מוקדון ואחרים. הזכרנו כבר שהתנ"ך לעג לכובשים אלו, ישעיהו במשל על מלך אשור-בבל, פרק י"ד, יחזקאל על גוג מארץ המגוג, דניאל על החיות הכוחניות המחסלות זו את זו. אבל אזהרות התנ"ך לא הועילו.

      לא נזכיר כאן את כל הכובשים היווניים, ההלניים, הרומאיים, ואחרים, שרשרת הכובשים לא נפסק. אבל דווקא האידיאולוגיה הלותרנית מספקת לנו דגמים של מרד אנושי, אפילו אם הוא בדיוני, אבל התגשם בהמשך, ברייך השלישי, צורת מרד שאנו לא מוצאים בתרבויות אחרות. הבסיס של סטיות אלו של משוררי גרמניה והוגיה הוא בתיאולוגית לותר, שביטל כבר בהתחלת הרפורמציה שלו מעשים טובים, רצה זכויות ללא חובות, רצה עולם ללא רצון חופשי שליח השפה, רצה השטן, שהפך ברבות הימים למפיסטו.. ובכן תיאולוגיה זו של לותר הצמיחה את המרד האידיאולוגי הקיצוני ביותר.

     מספיק אם נתעכב על שתי יצירות בדיוניות, של המשורר גיתה, 'פאוסט', והפילוסוף ניטשה, ביצירתו 'זרטוסטרא'. אנו לא מוצאים דמויות מרדניות כאלו בתרבויות מוכרות, מחוץ לדמותו של קליקלס בדיאלוג 'גורגיאס'.

      ציינו את העובדה שגם הכובשים הגדולים היו מורדים בחוקי הקיום, רצו בלתי מוגבלות, אלא שהם לא העניקה למרדנותם אידיאולוגיה. בדרמת פאוסט אנו מוצאים את הגיבור המורד הקיצוני ביותר, הוא מורד בחוקי הקיום, הוא מורד בחוקי בני אדם. פאוסט הוא התגלמות האנומליה האנושית. פאוסט חושב שדמותו של 'מפיסטו' שאותו קוסם לו המשורר גיתה, מפיסטו הממונה על מאגיה יוציא אותו מכל ההגבלות. מאגיה לא נוצרה על ידי גיתה, היא היתה קיימת כבר במצרים העתיקה שהאמינו בהשבעות מאגיות שיוציאו אותם מהגבלות הקיום, יבטיחו להם קיום בעולמות חלופיים, יבטיחו להם קיום נצחי. הפרעונים אפילו ראו בשמם אמצעי מאגי שבסיוע שלו לחמו באליהם. אבל יש הבדל בקיום בעולמות חלופיים אחרי המוות, לבין קיום בלתי מוגבל בעולם הנגלה.

      אבל דמות מורדת כמו פאוסט אנו לא מוצאים בתרבויות אחרות, הרוצה השגים בלתי מוגבלים בעולם הנגלה. גיבור זה, פאוסט משיג את מאוויו באמצעות המאגיה של מפיסטו שלו הוא משכן את נפשו. אבל כל השגיו של פאוסט בסיוע המאגיה של מפיסטו הן ווירטואליות, כיוון שבעולמו של האדם שולט חוק ההדיות, האינטראקציה, כמו ביקום. אהבתו של פאוסט היא חד-סיטרית, נגמרת בטראגדיה, נצחונותיו של פאוסט על אויבי הקיסר באמצעות מאגיה, אף הו לא ממשית, מפעלותיו של פאוסט בסוף ימיו המבוצעות על-ידי אנשים שהוא מוריד אותם לדרגות עבדים, לא מביאות לו מזור, בסופו של דבר המאגיה של מפיסטו אינה מונעת התעוורותו של הגיבור, הזדקנותו, ומותו. הפתרון המלאכותי שגיתה סיפח לקורות פאוסט, הימלטותו ממפיסטו, הצלת נפשו, ועליה לממלכת הנשים המיטיבות, הסוף הזה מצביע על הבל מרדנותו של הגיבור פאוסט.

     המרד הפאוסטי נעשה תשתית הרייך השלישי, הגאז המפיסטופלי שהמית את היהודים, ה'אויב הקוסמי' בעיניהם, היה צריך לממש שלטון עולמי ללא הגבלות.

     אבל יצירתו של ניטשה 'זרטוסטרא' שוב מגלמת את הרצון למרד בכל חוקי הקיום, חוקים אנושיים, לחזור לגן-עדן בקרב החיות על ההר. כנראה שהגיבור לא שבע נחת בגן-עדן זה, יורד לקהילת בני אדם השנואים עליו, מביא להם את בשורת האדם העליון, יותר מאוחר את בשורת הרצון לכח.

     השאלה נשאלת רק במי מורדים אנשים אלו, ממי הם תובעים מאוויים בלתי מוגבלים, מי צריך לספק למורדים אלו חופש בלתי מוגבל מכל ההגבלות הקיומיות, הרי חופש קיים רק בגבולות, מצב ללא גבולות הוא אין. ובאמת המורדים האלו שאפו להרוס את העולם, להפוך אותו לאין.

      השפה בפן הינוסי שלה, מאפשרת לאדם את ההפלגות האנומליות האלו המנוגדות לחוקי הקיום. רק בעל משל 'עץ הדעת' ברוב חכמתו כנה את ההפלגות האלו של השפה בשם 'נחש', והזהיר את האדם שהוא יצור נברא , לא אלוהות. 'דעת' צריכה לשרת את הגוף ולא להפליג ממנו והלאה, לעשותו קורבן של משאלות, קין לא צריך לרצח את הבל למען מושג מופשט, הגמוניה.   

     האנומליה של האדם היא תוצאה שאינו רואה את עצמו חלק מחוקי הקיום הפועלים על-ידי אינטראקציה. גם אם המח הקוסם מוציא את האדם משרשרת הישויות המתוכנתות, מעניק לו אוטונומיה מוגבלת, הוא נשאר חלק מחוקי הקיום, הוא נשאר יצור נברא, שחוקים אלו חלים עליו. האדם לא הופך לריבון, הוא לא אדם-אל, משך קיומו מוגבל. מרדנותו של האדם שלא משלים עם גורלו, מוריד אותו לישות האנומלית ביקום, שחוקי הקיום מאפסות את מרדנותו.

      על האדם-האל אפשר לקרא בספרי 'האדם-האל', שיצא כבר בשנת 1975, שלא נמצא

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 121 – האדם אנומליה ביקום

     ראינו כבר שהאדם בזכות מוחו, האבר המפותח ביותר ביקום, יצא משרשרת הישויות הדטרמיניסטיות, הוא בעל אוטונומיה מוגבלת המתסיסה אותו נגד חוקי הקיום המקציבים לו משך מוגבל. השפה מתת האבולוציה, מתת המח המפותח, היא ישות נעלמת ללא גבולות, והאדם מפליג על כנפיה, ורואה את עצמו כריבון ביקום.

      אבל השפה הישות המרדנית, מקושרת לגוף ביאולוגי  מוגבל, המספק לישות הנעלמת את האנרגיה שהיא זקוקה לו, כפי שהגוף מעניק למח האבר המפותח ביותר ביקום, דם לפעילותו. עובדה זו שהשפה, האינפורמציה הנספחת לגוף זקוקה לאנרגיה של הגוף הביאולוגי, גורם לישות הלשונית הנעלמת אי נחת, רצון להיפרד מגוף זה שקטן עליה, להפליג מעבר לו. אבל לישות הנעלמת המתנתקת מהגוף אין תוקף, למושגים נעלמים ללא אנרגיה, ללא שרות לגוף, אין משמעות.

      הזכרנו כבר את האסכולה הראליסטית בימי הבינים, שרצו במושגים מופשטים בזכות עצמן. אנשי האסכולה הראיליסטית הזו לא היו הראשונים שרצו לתת למושגים קיום עצמאי, הקדימו אותם המצרים העתיקים, ביחוד אנו מוצאים אצל אפלטון, נתינת עצמאות לאידיאות הנצחיות.

      ההפלגות האלו של האדם על כנפי המושגים המופשטים שכביכול עצמאיים, הולידו ומולידים את תופעת האדם-האל, אדם הרואה את עצמו ריבון המורד בהגבלות שחוקי הקיום מטילים עליו, כמובן שהאדם-האל מתעלם שהוא קשור לגוף ביאולוגי המספק לו אנרגיה, שבלעדיה הוא נמוג. אלכסנדר הגדול שראה את עצמו אל, מת בגיל 33 כיוון שגופו הקטן מרד בו, וכך הוא גורלם של כל אלו הרוצים להיות אדם-אל, להתעלם מהיותם יצורים נבראים, הקשורים לגוף ביאולוגי קטן המספק להם אנרגיה, היכול להתמרד נגד הפלגותיהם ולחדול לספק להם את האנרגיה. אנחנו יכולים רק ללמד מההיסטוריה האנושית ששום אדם-אל לא הצליח להתגבר על חוקי הקיום, לא הצליח להתקיים בלי האנרגיה שגופו הקטן מספק לו, לא הצליח להאריך את משך חייו.

      האבולוציה העניקה לאדם כלי, כלי השפה, עם אוטונומיה מוגבלת, והאדם מסתחרר מיכולותיו, מנסה לגבר על חוקי הקיום, הופך לישות אנומלית ביקום. האדם המסוחרר רוצה שליטה בלתי מוגבלת ביקום. מבחינה זו אנשי המדע לא שונים מכובשים הגדולים, שניהם רוצים שליטה, שליטה בלתי מוגבלת. ביקום קיימת אינטראקציה, כוכבי הלכת סובבים מסביב לשמש, אינם מנסים להתמרד נגדה. היקום מתנהל על פי חוק האינטראקציה. חוק זה תקף לא רק לגבי הישויות הגדולות, חוקי זה תקף גם בישויות הקטנות ביותר, אפילו באטום.

    הרצון הזה של האדם הלשוני לפרוץ גבולות, הופך אותו לאנומליה, לא רק בגלל יכולתיו המוציאות אותו משרשרת הישויות ביקום שהן דטרמיניסטיות, מתוכנתות, בעוד שהאדם הלשוני מתכנת, יוצר ישויות, באמצעות כלי השפה, גם אם אלו הן ווירטואליות. האדם מוצא משרשרת הישויות ביקום גם כיוון שהוא באמצעות השפה הופך למודע, מסוגל להתבונן. נוסף לכך מה שמוציא את האדם משרשרת הישויות ביקום הוא מרדנותו, רצונו לפרוץ את גבולות עצמו, דבר אשר עושה אותו לאנומליה.

       המרדנות האנומלית הזו של האדם לא רק מכלה את גופו וגופותיהם של הזולתים, כאשר הם פורצים במלחמות עקרות בשאיפה לגבר על חוקי הקיום( לא מדובר על מלחמות הגנה, על טריטוריה מוגבלת למחיה, כפי שהחיות מגנות על טריטוריה מוגבלת למחיה), היא מסוכנת לכדור הארץ הקטן המאכסן את הילוד שלו, הכדור הקטן שמאפשר חיים, אבל חיים בגבולות.   

       את הדוגמאות הטובות ביותר אנו יכולים לראות בעיקר מהספרות הבדיונית הלותרנית, למרות שגם בדיאלוגים של אפלטון אנו מוצאים דמות כמו קליקלס הרוצה להיות חלק מהטבע, רוצה כח בלתי מוגבל. אבל לפני שנפנה לדגמים הלותרניים, מספיק אם נציין את העובדות שכובשים גדולים בעבר ניסו לפרוץ גבולות על ידי כיבושים, חשבו שבאמצעות טריטוריות הם ישיגו קיום בלתי מוגבל.

      מההיסטוריה אנו לומדים על סרגון האכדי שכבש את ערי השומרים, חלקים גדולים של  מזופוטמיה, אנחנו לומדים על מלכי אשור ובבל שרצו לפרוץ גבולות וסברו שהם ריבונים על הקיום. אפשר להזכיר את אלכסנדר מוקדון ואחרים. הזכרנו כבר שהתנ"ך לעג לכובשים אלו, ישעיהו במשל על מלך אשור-בבל, פרק י"ד, יחזקאל על גוג מארץ המגוג, דניאל על החיות הכוחניות המחסלות זו את זו. אבל אזהרות התנ"ך לא הועילו.

      לא נזכיר כאן את כל הכובשים היווניים, ההלניים, הרומאיים, ואחרים, שרשרת הכובשים לא נפסק. אבל דווקא האידיאולוגיה הלותרנית מספקת לנו דגמים של מרד אנושי, אפילו אם הוא בדיוני, אבל התגשם בהמשך, ברייך השלישי, צורת מרד שאנו לא מוצאים בתרבויות אחרות. הבסיס של סטיות אלו של משוררי גרמניה והוגיה הוא בתיאולוגית לותר, שביטל כבר בהתחלת הרפורמציה שלו מעשים טובים, רצה זכויות ללא חובות, רצה עולם ללא רצון חופשי שליח השפה, רצה השטן, שהפך ברבות הימים למפיסטו.. ובכן תיאולוגיה זו של לותר הצמיחה את המרד האידיאולוגי הקיצוני ביותר.

     מספיק אם נתעכב על שתי יצירות בדיוניות, של המשורר גיתה, 'פאוסט', והפילוסוף ניטשה, ביצירתו 'זרטוסטרא'. אנו לא מוצאים דמויות מרדניות כאלו בתרבויות מוכרות, מחוץ לדמותו של קליקלס בדיאלוג 'גורגיאס'.

      ציינו את העובדה שגם הכובשים הגדולים היו מורדים בחוקי הקיום, רצו בלתי מוגבלות, אלא שהם לא העניקה למרדנותם אידיאולוגיה. בדרמת פאוסט אנו מוצאים את הגיבור המורד הקיצוני ביותר, הוא מורד בחוקי הקיום, הוא מורד בחוקי בני אדם. פאוסט הוא התגלמות האנומליה האנושית. פאוסט חושב שדמותו של 'מפיסטו' שאותו קוסם לו המשורר גיתה, מפיסטו הממונה על מאגיה יוציא אותו מכל ההגבלות. מאגיה לא נוצרה על ידי גיתה, היא היתה קיימת כבר במצרים העתיקה שהאמינו בהשבעות מאגיות שיוציאו אותם מהגבלות הקיום, יבטיחו להם קיום בעולמות חלופיים, יבטיחו להם קיום נצחי. הפרעונים אפילו ראו בשמם אמצעי מאגי שבסיוע שלו לחמו באליהם. אבל יש הבדל בקיום בעולמות חלופיים אחרי המוות, לבין קיום בלתי מוגבל בעולם הנגלה.

      אבל דמות מורדת כמו פאוסט אנו לא מוצאים בתרבויות אחרות, הרוצה השגים בלתי מוגבלים בעולם הנגלה. גיבור זה, פאוסט משיג את מאוויו באמצעות המאגיה של מפיסטו שלו הוא משכן את נפשו. אבל כל השגיו של פאוסט בסיוע המאגיה של מפיסטו הן ווירטואליות, כיוון שבעולמו של האדם שולט חוק ההדיות, האינטראקציה, כמו ביקום. אהבתו של פאוסט היא חד-סיטרית, נגמרת בטראגדיה, נצחונותיו של פאוסט על אויבי הקיסר באמצעות מאגיה, אף הו לא ממשית, מפעלותיו של פאוסט בסוף ימיו המבוצעות על-ידי אנשים שהוא מוריד אותם לדרגות עבדים, לא מביאות לו מזור, בסופו של דבר המאגיה של מפיסטו אינה מונעת התעוורותו של הגיבור, הזדקנותו, ומותו. הפתרון המלאכותי שגיתה סיפח לקורות פאוסט, הימלטותו ממפיסטו, הצלת נפשו, ועליה לממלכת הנשים המיטיבות, הסוף הזה מצביע על הבל מרדנותו של הגיבור פאוסט.

     המרד הפאוסטי נעשה תשתית הרייך השלישי, הגאז המפיסטופלי שהמית את היהודים, ה'אויב הקוסמי' בעיניהם, היה צריך לממש שלטון עולמי ללא הגבלות.

     אבל יצירתו של ניטשה 'זרטוסטרא' שוב מגלמת את הרצון למרד בכל חוקי הקיום, חוקים אנושיים, לחזור לגן-עדן בקרב החיות על ההר. כנראה שהגיבור לא שבע נחת בגן-עדן זה, יורד לקהילת בני אדם השנואים עליו, מביא להם את בשורת האדם העליון, יותר מאוחר את בשורת הרצון לכח.

     השאלה נשאלת רק במי מורדים אנשים אלו, ממי הם תובעים מאוויים בלתי מוגבלים, מי צריך לספק למורדים אלו חופש בלתי מוגבל מכל ההגבלות הקיומיות, הרי חופש קיים רק בגבולות, מצב ללא גבולות הוא אין. ובאמת המורדים האלו שאפו להרוס את העולם, להפוך אותו לאין.

      השפה בפן הינוסי שלה, מאפשרת לאדם את ההפלגות האנומליות האלו המנוגדות לחוקי הקיום. רק בעל משל 'עץ הדעת' ברוב חכמתו כנה את ההפלגות האלו של השפה בשם 'נחש', והזהיר את האדם שהוא יצור נברא , לא אלוהות. 'דעת' צריכה לשרת את הגוף ולא להפליג ממנו והלאה, לעשותו קורבן של משאלות, קין לא צריך לרצח את הבל למען מושג מופשט, הגמוניה.   

     האנומליה של האדם היא תוצאה שאינו רואה את עצמו חלק מחוקי הקיום הפועלים על-ידי אינטראקציה. גם אם המח הקוסם מוציא את האדם משרשרת הישויות המתוכנתות, מעניק לו אוטונומיה מוגבלת, הוא נשאר חלק מחוקי הקיום, הוא נשאר יצור נברא, שחוקים אלו חלים עליו. האדם לא הופך לריבון, הוא לא אדם-אל, משך קיומו מוגבל. מרדנותו של האדם שלא משלים עם גורלו, מוריד אותו לישות האנומלית ביקום, שחוקי הקיום מאפסות את מרדנותו.

      על האדם-האל אפשר לקרא בספרי 'האדם-האל', שיצא כבר בשנת 1975, שלא נמצא

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 121 – האדם אנומליה ביקום

     ראינו כבר שהאדם בזכות מוחו, האבר המפותח ביותר ביקום, יצא משרשרת הישויות הדטרמיניסטיות, הוא בעל אוטונומיה מוגבלת המתסיסה אותו נגד חוקי הקיום המקציבים לו משך מוגבל. השפה מתת האבולוציה, מתת המח המפותח, היא ישות נעלמת ללא גבולות, והאדם מפליג על כנפיה, ורואה את עצמו כריבון ביקום.

      אבל השפה הישות המרדנית, מקושרת לגוף ביאולוגי  מוגבל, המספק לישות הנעלמת את האנרגיה שהיא זקוקה לו, כפי שהגוף מעניק למח האבר המפותח ביותר ביקום, דם לפעילותו. עובדה זו שהשפה, האינפורמציה הנספחת לגוף זקוקה לאנרגיה של הגוף הביאולוגי, גורם לישות הלשונית הנעלמת אי נחת, רצון להיפרד מגוף זה שקטן עליה, להפליג מעבר לו. אבל לישות הנעלמת המתנתקת מהגוף אין תוקף, למושגים נעלמים ללא אנרגיה, ללא שרות לגוף, אין משמעות.

      הזכרנו כבר את האסכולה הראליסטית בימי הבינים, שרצו במושגים מופשטים בזכות עצמן. אנשי האסכולה הראיליסטית הזו לא היו הראשונים שרצו לתת למושגים קיום עצמאי, הקדימו אותם המצרים העתיקים, ביחוד אנו מוצאים אצל אפלטון, נתינת עצמאות לאידיאות הנצחיות.

      ההפלגות האלו של האדם על כנפי המושגים המופשטים שכביכול עצמאיים, הולידו ומולידים את תופעת האדם-האל, אדם הרואה את עצמו ריבון המורד בהגבלות שחוקי הקיום מטילים עליו, כמובן שהאדם-האל מתעלם שהוא קשור לגוף ביאולוגי המספק לו אנרגיה, שבלעדיה הוא נמוג. אלכסנדר הגדול שראה את עצמו אל, מת בגיל 33 כיוון שגופו הקטן מרד בו, וכך הוא גורלם של כל אלו הרוצים להיות אדם-אל, להתעלם מהיותם יצורים נבראים, הקשורים לגוף ביאולוגי קטן המספק להם אנרגיה, היכול להתמרד נגד הפלגותיהם ולחדול לספק להם את האנרגיה. אנחנו יכולים רק ללמד מההיסטוריה האנושית ששום אדם-אל לא הצליח להתגבר על חוקי הקיום, לא הצליח להתקיים בלי האנרגיה שגופו הקטן מספק לו, לא הצליח להאריך את משך חייו.

      האבולוציה העניקה לאדם כלי, כלי השפה, עם אוטונומיה מוגבלת, והאדם מסתחרר מיכולותיו, מנסה לגבר על חוקי הקיום, הופך לישות אנומלית ביקום. האדם המסוחרר רוצה שליטה בלתי מוגבלת ביקום. מבחינה זו אנשי המדע לא שונים מכובשים הגדולים, שניהם רוצים שליטה, שליטה בלתי מוגבלת. ביקום קיימת אינטראקציה, כוכבי הלכת סובבים מסביב לשמש, אינם מנסים להתמרד נגדה. היקום מתנהל על פי חוק האינטראקציה. חוק זה תקף לא רק לגבי הישויות הגדולות, חוקי זה תקף גם בישויות הקטנות ביותר, אפילו באטום.

    הרצון הזה של האדם הלשוני לפרוץ גבולות, הופך אותו לאנומליה, לא רק בגלל יכולתיו המוציאות אותו משרשרת הישויות ביקום שהן דטרמיניסטיות, מתוכנתות, בעוד שהאדם הלשוני מתכנת, יוצר ישויות, באמצעות כלי השפה, גם אם אלו הן ווירטואליות. האדם מוצא משרשרת הישויות ביקום גם כיוון שהוא באמצעות השפה הופך למודע, מסוגל להתבונן. נוסף לכך מה שמוציא את האדם משרשרת הישויות ביקום הוא מרדנותו, רצונו לפרוץ את גבולות עצמו, דבר אשר עושה אותו לאנומליה.

       המרדנות האנומלית הזו של האדם לא רק מכלה את גופו וגופותיהם של הזולתים, כאשר הם פורצים במלחמות עקרות בשאיפה לגבר על חוקי הקיום( לא מדובר על מלחמות הגנה, על טריטוריה מוגבלת למחיה, כפי שהחיות מגנות על טריטוריה מוגבלת למחיה), היא מסוכנת לכדור הארץ הקטן המאכסן את הילוד שלו, הכדור הקטן שמאפשר חיים, אבל חיים בגבולות.   

       את הדוגמאות הטובות ביותר אנו יכולים לראות בעיקר מהספרות הבדיונית הלותרנית, למרות שגם בדיאלוגים של אפלטון אנו מוצאים דמות כמו קליקלס הרוצה להיות חלק מהטבע, רוצה כח בלתי מוגבל. אבל לפני שנפנה לדגמים הלותרניים, מספיק אם נציין את העובדות שכובשים גדולים בעבר ניסו לפרוץ גבולות על ידי כיבושים, חשבו שבאמצעות טריטוריות הם ישיגו קיום בלתי מוגבל.

      מההיסטוריה אנו לומדים על סרגון האכדי שכבש את ערי השומרים, חלקים גדולים של  מזופוטמיה, אנחנו לומדים על מלכי אשור ובבל שרצו לפרוץ גבולות וסברו שהם ריבונים על הקיום. אפשר להזכיר את אלכסנדר מוקדון ואחרים. הזכרנו כבר שהתנ"ך לעג לכובשים אלו, ישעיהו במשל על מלך אשור-בבל, פרק י"ד, יחזקאל על גוג מארץ המגוג, דניאל על החיות הכוחניות המחסלות זו את זו. אבל אזהרות התנ"ך לא הועילו.

      לא נזכיר כאן את כל הכובשים היווניים, ההלניים, הרומאיים, ואחרים, שרשרת הכובשים לא נפסק. אבל דווקא האידיאולוגיה הלותרנית מספקת לנו דגמים של מרד אנושי, אפילו אם הוא בדיוני, אבל התגשם בהמשך, ברייך השלישי, צורת מרד שאנו לא מוצאים בתרבויות אחרות. הבסיס של סטיות אלו של משוררי גרמניה והוגיה הוא בתיאולוגית לותר, שביטל כבר בהתחלת הרפורמציה שלו מעשים טובים, רצה זכויות ללא חובות, רצה עולם ללא רצון חופשי שליח השפה, רצה השטן, שהפך ברבות הימים למפיסטו.. ובכן תיאולוגיה זו של לותר הצמיחה את המרד האידיאולוגי הקיצוני ביותר.

     מספיק אם נתעכב על שתי יצירות בדיוניות, של המשורר גיתה, 'פאוסט', והפילוסוף ניטשה, ביצירתו 'זרטוסטרא'. אנו לא מוצאים דמויות מרדניות כאלו בתרבויות מוכרות, מחוץ לדמותו של קליקלס בדיאלוג 'גורגיאס'.

      ציינו את העובדה שגם הכובשים הגדולים היו מורדים בחוקי הקיום, רצו בלתי מוגבלות, אלא שהם לא העניקה למרדנותם אידיאולוגיה. בדרמת פאוסט אנו מוצאים את הגיבור המורד הקיצוני ביותר, הוא מורד בחוקי הקיום, הוא מורד בחוקי בני אדם. פאוסט הוא התגלמות האנומליה האנושית. פאוסט חושב שדמותו של 'מפיסטו' שאותו קוסם לו המשורר גיתה, מפיסטו הממונה על מאגיה יוציא אותו מכל ההגבלות. מאגיה לא נוצרה על ידי גיתה, היא היתה קיימת כבר במצרים העתיקה שהאמינו בהשבעות מאגיות שיוציאו אותם מהגבלות הקיום, יבטיחו להם קיום בעולמות חלופיים, יבטיחו להם קיום נצחי. הפרעונים אפילו ראו בשמם אמצעי מאגי שבסיוע שלו לחמו באליהם. אבל יש הבדל בקיום בעולמות חלופיים אחרי המוות, לבין קיום בלתי מוגבל בעולם הנגלה.

      אבל דמות מורדת כמו פאוסט אנו לא מוצאים בתרבויות אחרות, הרוצה השגים בלתי מוגבלים בעולם הנגלה. גיבור זה, פאוסט משיג את מאוויו באמצעות המאגיה של מפיסטו שלו הוא משכן את נפשו. אבל כל השגיו של פאוסט בסיוע המאגיה של מפיסטו הן ווירטואליות, כיוון שבעולמו של האדם שולט חוק ההדיות, האינטראקציה, כמו ביקום. אהבתו של פאוסט היא חד-סיטרית, נגמרת בטראגדיה, נצחונותיו של פאוסט על אויבי הקיסר באמצעות מאגיה, אף הו לא ממשית, מפעלותיו של פאוסט בסוף ימיו המבוצעות על-ידי אנשים שהוא מוריד אותם לדרגות עבדים, לא מביאות לו מזור, בסופו של דבר המאגיה של מפיסטו אינה מונעת התעוורותו של הגיבור, הזדקנותו, ומותו. הפתרון המלאכותי שגיתה סיפח לקורות פאוסט, הימלטותו ממפיסטו, הצלת נפשו, ועליה לממלכת הנשים המיטיבות, הסוף הזה מצביע על הבל מרדנותו של הגיבור פאוסט.

     המרד הפאוסטי נעשה תשתית הרייך השלישי, הגאז המפיסטופלי שהמית את היהודים, ה'אויב הקוסמי' בעיניהם, היה צריך לממש שלטון עולמי ללא הגבלות.

     אבל יצירתו של ניטשה 'זרטוסטרא' שוב מגלמת את הרצון למרד בכל חוקי הקיום, חוקים אנושיים, לחזור לגן-עדן בקרב החיות על ההר. כנראה שהגיבור לא שבע נחת בגן-עדן זה, יורד לקהילת בני אדם השנואים עליו, מביא להם את בשורת האדם העליון, יותר מאוחר את בשורת הרצון לכח.

     השאלה נשאלת רק במי מורדים אנשים אלו, ממי הם תובעים מאוויים בלתי מוגבלים, מי צריך לספק למורדים אלו חופש בלתי מוגבל מכל ההגבלות הקיומיות, הרי חופש קיים רק בגבולות, מצב ללא גבולות הוא אין. ובאמת המורדים האלו שאפו להרוס את העולם, להפוך אותו לאין.

      השפה בפן הינוסי שלה, מאפשרת לאדם את ההפלגות האנומליות האלו המנוגדות לחוקי הקיום. רק בעל משל 'עץ הדעת' ברוב חכמתו כנה את ההפלגות האלו של השפה בשם 'נחש', והזהיר את האדם שהוא יצור נברא , לא אלוהות. 'דעת' צריכה לשרת את הגוף ולא להפליג ממנו והלאה, לעשותו קורבן של משאלות, קין לא צריך לרצח את הבל למען מושג מופשט, הגמוניה.   

     האנומליה של האדם היא תוצאה שאינו רואה את עצמו חלק מחוקי הקיום הפועלים על-ידי אינטראקציה. גם אם המח הקוסם מוציא את האדם משרשרת הישויות המתוכנתות, מעניק לו אוטונומיה מוגבלת, הוא נשאר חלק מחוקי הקיום, הוא נשאר יצור נברא, שחוקים אלו חלים עליו. האדם לא הופך לריבון, הוא לא אדם-אל, משך קיומו מוגבל. מרדנותו של האדם שלא משלים עם גורלו, מוריד אותו לישות האנומלית ביקום, שחוקי הקיום מאפסות את מרדנותו.

      על האדם-האל אפשר לקרא בספרי 'האדם-האל', שיצא כבר בשנת 1975, שלא נמצא בחנויות, אבל בנמצא בספריות

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 120 – שם הפעולה הופך לאלגוריתם

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור  120 – שם הפעולה ההופך לאלגוריתם

      אנחנו יודעים שה-DNA הוא אלגוריתם, שבתהליך ביאולוגי הופך את האנרגיה הנקלטת בגוף ליסודות המרכיבים אותו. בצורה דומה השמות שאנו מעניקים לפעולות, הופכים אותן לאלגוריתמים, לאבני בניה שלנו, המאפשרים יצירה.

      הנומינליסטים של ימי הביניים נבדלו מהראליסטים, שטענו שלשמות קיום עצמאי, בהבדל מהם הם טענו שלשמות אין קיום עצמאי, כפי שחשבו האחרונים, אלא הם צריכים להיות מחוברים לעצמים. אבל נומינליסטים אלו לא ידעו עדיין ששמות המוענקים לפעולות הופכים אותם לאלגוריתמים, אבני בניה, שבסיוע שלהם האדם יכול ליצור.

      בתנ"ך במשל 'עץ הדעת', על שלושת חלקיו. נאמר בחלק הראשון, חלק 'גן עדן', פסוק 19: 'ויצר יהוה אלהים מן האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמים ויבא אל האדם לראות מה יקרא לו וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו. ויקרא  האדם שמות לכל הבהמה ולעוף השמים ולכל חית השדה ..' בדרך כלל כאשר רוצים להצביע להתיחסות לשפה בתנ"ך מצטטים חלק זה, את הפסוקים האלו, כהוכחה. במציאות נתינת שמות בלבד לעצמים, לא מצביע על היווצרות השפה, המאפשרת מודעות ויכולת יצירה. ההתיחסות לפסוקים הנ"ל, מצביע על אי הבנת פילוסופית השפה של התנ"ך, והתעלמות מהחלק שהוא מקורה, האכילה מעץ הדעת, לפי המשל, הפעולה הזו איפשרה לאדם להיהפך למודע. אבל האכילה מפרי העץ החיצוני לא רק אפשרה את המודעות, אלא גם בהמשך את היצירה.

      ומדוע מזכירים דווקא את החלק שעדיין לא מסביר את תופעת השפה ככלי יצירה, ככלי המאפשר לאדם את המודעות? הסיבה לכך היא שהעולם הנוצרי קיבל את שלילת חלק האכילה מ'עץ הדעת' על-ידי השליח פאולוס, אשר טען שחוה ואדם באוכלם מפרי העץ שנאסר עליהם לאכל ממנו הביאו את המוות לעולמו של האדם. כפי שכבר הזכרנו בשעורים קודמים, בחלק השני הזה של משל 'עץ הדעת', נאמר רק שחוה ואדם נעשו מודעים למוות, עובדה שהם לא מתו כתוצאה מהאכילה, לפי הקללה שנלוותה לאיסור, אבל נעשו 'מודעים' ובהמשך נאמר במשל שנאסר עליהם לאכל מ'עץ החיים', למען לא יהיו זהים לאלהים, כפי שהפן הנחשי של השפה הבטיח, אלא שהם רק יהיו מודעים, יהיו בעלי יכולת ליצור כמו אלהים, יהיו מודעים  למוות, שלא היו מודעים לו, למרות שהם כמו החיות בגן-עדן היו מוותיים, בלי מודעות לכך.

     נוסף לכך יש להוסיף שחוה ואדם לא רק שלא היו מודעים למוות, למרות שהם כמו החיות היו מוותיים, הם גם לא היו מודעים לעירומם, כפי שנאמר שם, שהם היו ערומים בגן ולא התבוששו. רק האכילה שהעניקה להם מודעות אפשרה להם להיות מודעים לעירומם, כפי שהיא אפשרה להם להיות מודעים להיותם מוותיים, שגם בגן עדן היו. הרי החיות בלי לאכל מפרי העץ הן מוותיות.

      העולם הנוצרי לא עמד על הפרשנות המוטעית של השליח פאולוס, או פרשנות מגמתית שלו בבואו לשלול את המשל, הרי חוה ואדם בגן-עדן היו מוותיים, כיוון שטרם אכלו מפרי עץ החיים, הם היו מוותיים בדומה לחיות בגן, אלא שהם לא היו מודעים לכך. הסיבה שהעולם הנוצרי לא ניסה להבין בהמשך את המשל, היא שזה תאם את ההשקפה הנוצרית שהתבססה על הפרשנות של השליח פאולוס.

       משל עץ הדעת לא מפרט איך התהליך של רכישת 'דעת' מאפשרת ליצור. אבל נאמר בהמשך באופן מפורש, שאדם 'ידע' את אשתו חוה והיא ילדה בן. היצירה הראשונית של חוה ואדם היא יצירת חיים במודעות, בהבדל מיצירת חיים אצל החיות המולידות מתוך דחף ביאולוגי ללא מודעות.

      ציינו כבר שהמשלים הפילוסופיים הלשוניים בתנ"ך הם אינטואיטיביים, מוסרים מסקנות מתוך הסתכלות בצורה מטפורית, ללא פירוט. הרי לא נאמר על חוה ואדם שאחרי שהם אכלו מפרי העץ שהם נעשו 'מודעים', אבל נאמר שבגן עדן הם היו עירומים ולא 'התבוששו', בעוד שאחרי שהם אכלו מהפרי 'התבוששו' בעירומם. הדגשה זו על ההבדל, מצביע שהמשל ניסה להצביע על כך שאחרי האכילה הם יכלו 'להתבונן' על גופם כזר לרכש החדש שלהם, רכש ה'דעת', או הכרה. נוסף לכך הם יכלו לא רק להוליד חיים, אלא ההולדה נעשתה מודעת. נוסף לכך חוה ואדם יצרו את המלה הראשונה 'בושה'. הרי האדם יוצר את שפתו, היא לא מולדת, רק 'דעת' שרכשו מאפשר את יצירת השפה.

      לכן אפשר לסכם ולהגיד שנתינת שמות בלבד לעצמים לא עושה את האדם ליצור לשוני, רק יצור מודע, יצור היכול ליצור בנתנו לפעולות שמות, שהופכים לאלגוריתמים הוא יצור לשוני. ומה שכבר ציינו כמה פעמים התנ"ך שלא ידע עדיין על אבר המח כמרכז החשיבה, למרות זה הבין באינטואיציה ש'דעת', או השפה, באה ממקור חיצוני, היא לא מולדת, היא לא גן לשוני, כפי שחושב נעם חומסקי,  וכפי שציינו המח על-ידי האונות הקדמיות שכבה מאוחרת שנוספה למח, שכבה שהיא מפותחת יותר אצל האדם מאשר אצל חיות מפותחות, בה קולטנים הקולטים את האינפורמציה היקומית, והמח הקוסם הופך אותה לשפה, כפי שהמח קולט את הפוטונים והופך אותם לראיה, כפי שהמח קולט את גלי הקול והפך אותם לשמיעה.

      מה שהמח הקוסם מבצע, הוא עושה כפי שחוקי הקיום עושים, שהם הופכים את האינפורמציה היקומית לאלגוריתמים, המתרכבים עם אנרגיה, ויוצרים את הישויות ביקום. אבל ההבדל בין חוקי הקיום היוצרים, לבין המח היוצר הוא בכך, שמה שחוקי הקיום יוצרים הוא מתוכנת, בעוד שלמח אוטונומיה חלקית, הוא מתכנת, וכך יוצר דברים שלא בנמצא ביקום. כבר הטרנספורמציה של האינפורמציה היקומית לשפה, מתאפשרת על-ידי כך שלמח אוטונומיה מוגבלת, והוא יוצר עם הילוד החדש שלו, השפה האנושית, ישויות נעלמות, כמו מוסדות וערכים, יצירות אומנות, וגם יצירות מוחשיות כמו בתים וכלים.

       השפה יוצרת דברים אלו רק כאשר היא מתחברת לפעולה, שהיא אנרגיה, ובדמותה החדשה כאלגוריתם, הופכת אותה לאבן בניה. בתהליך זה השפה האנושית בצורתה כאלגוריתם מחקה את חוקי הקיום, יוצרת דברים, אבל נשלל ממנה או יותר נכון מיצירותיה הווירטואליות היכולת לשכפל את עצמן, כפי שישויות ביאולוגיות משכפלות את עצמן.

      היצירות הווירטואליות נעשות ממשיות רק כאשר הן מקבלות ערבות מהקהילה, הן מבוססות על אימון הקהילה בקיומם. כפי שאין ממשות לשפה מחוץ לקהילתה, כך עם היצירות הווירטואליות האחרות של השפה. כך ששפה וכל יצירותיה נמוגה אם הקהילה נכחדת, היצירות הלשוניות של קהילות כאלה שורדות רק אם הן כתובות על חומרים עמידים, כמו קלף, או חרסים.   

      מדוע היצירות של ה-DNA יכולות לשכפל את עצמן, בעוד שפעולות שמיות ההופכות לאגוריתמים לא יכולות לשכפל את עצמן זוהי חידת האבולוציה, אפשר להניח שהיא לא השלימה את המתת שהעניקה לאדם.

      עלינו להתעכב איך השפה יוצרת. הזכרנו כבר שהשפה עצמה היא כבר יצירה, האדם משמיע קול ומעניק לו שם, כמובן הענקת השם הוא קיבוצי, לא מספיק שאם אדם בודד יעניק לקולו, לתחושה שלו שם. הענקת השם לקול או לתחושה, יוצרת כבר את המלה, ישות נעלמת. השפה אינה מסתפקת בכך שהיא יוצרת את עצמה בסיוע זולת, זולתים, קהילה. אמרנו שהאדם מעניק שמות לעצמים, לסביבה, אבל הדבר החשוב ביותר שהאדם מעניק שמות לפעולות ההופכות לאלגוריתמים שבסיוע שלהם האדם יוצר מוסדות, ערכים, ישויות נעלמות, אבל הוא יוצר גם כלים ובתים.

      ברור שכל היכולות האלו של האדם ליצור הן תולדה מהפיכתו לישות מודעת על-ידי השפה המנכרת, בהמשך מודעות הנוצרת מפעולת הניכור, מאפשרת לאדם להתבונן. היצירה האנושית היא תולדה של התבוננות, סיכום שלה. קשה לקבע אם הקהילה נוצרת כתוצר השפה המקבלת משמעות רק ממנה, או מסיבות אחרות, אבל ברור שאם נוסדה קהילה, האדם המתבונן מבין שעליו להסדיר את הנוהגים בה. מכאן הוא יוצר מוסדות שיסדירו את החיים בקהילה, הוא יוצר ערכים, שאף הם אמצעים להסדרת חיים בקהילה.

      אבל ערכים נוצרים גם מצרכים אחרים. האדם הלשוני מראשיתו, כאשר הוא נעשה מודע למוותיותו, מתקומם נגד הקצבה הקצרה של קיומו. הוא סבור שמגיע לו יותר, אזי הוא ממציא ערכים שבשמם הוא תובע לעצמו יותר קיום. בלי ספק שהיווצרות מוסדות וערכים הם יצירות יותר מאוחרות בקהילה האנושית, אבל מי שקורא את הקינות השומריות הנשיות, של האמהות, נוכח לדעת שכבר הן מתריעות נגד מוות בשם ערכים ראשוניים, כמו היות הנפטר אדם שדאג למשפחתו, לסביבה.

      דברנו קודם על יצירות נעלמות כמו מוסדות וערכים, אבל האדם עושה שימוש בשפתו ליצירת כלים ובתים כמיסתור מפני פגעי הטבע. את כל הדברים האלו האדם מבצע כאשר הוא מפעיל אנרגיה, פעולה שלה הוא מעניק שם, ההופכת לאלגוריתם, המכוונת את הפעולה למטרה מסוימת.

 

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 119 -העולם הלשוני מבוסס על אמון

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 119 –  העולם הלשוני מבוסס על אמון

       לרוב האנשים לא מזדקרת העובדה שכל עולמם הלשוני מבוסס על אימון. למען להמחיש את העובדה הזו עלינו להתיחס למשבר הכלכלי הפוקד את העולם. בבת אחת מתברר לאנושות שכל המערכת הפיננצית מבוססת על אמון, ברגע שהאימון מתערער כל המערכת הזו קורסת. הכסף הוא מיסגור רכוש בפיסת ניר, כך אגרות החוב, כך המניות. שטרות כסף הם גם מיסגור עבודה שהאדם מבצע. אם המערכת הזו מבוססת על אימון הדדי, על ערבות ממשלתית, ברגע שהאמון הזה בסמלים אלו מתערער מתהווה אבלנג', מפולת שלג.

      דוגמה זו חשובה כי היא רלוונטית היום. אבל דוגמה זו יכולה לשמש אותנו בכל יתר האמונות ביצירות לשוניות נעלמות. דוגמה שניה חשובה היא מוסדות דת. אמנם במקרה של מוסדות דת, שהאמון בהם מתערער לא מרגישים בכך מיד, כמו כאשר אמון במוסדות פיננציים מתערער. אבל מההיסטוריה אנו יודעים שדתות שורשיות נעלמו כאשר האמון בהם התערער. האמון במוסדות דת מתרחש לא רק כאשר עם הערב להם נכלה, האימון במוסדות דת מתערער גם כאשר דת חדשה לאט לאט חודרת לשכבות רחבות. כך אמון באלים האולימפיים נגוז, כאשר אמון בדתות חדשות חדרו לעולם ההלניסטי, כך האימון באלי הרומאים נגוז, כאשר הנצרות חדרה לשכבות רחבות בחברה הרומאית.

       מוסד הדת עם אליו הוא ישות נעלמת ותקף רק אם קהילה מאמינה בו. הזכרנו כבר שמרכסיזם כהשקפת עולם, כדת שבק חיים כאשר קהילות חדלו להאמין באידיאלים שלה, באליה, במקרה זה אלים בשר ודם, אלו שייצגו את העקרונות שלה. כמו במקרה של שטרות כסף כאשר אלו שהמחזיקים בהם לא יכולום לקבל את השקעותיהם בהם, המוסדות שערבו להם, האמון בהם מתערער, הם קורסים. כך אם דתות, אידיאולוגיות, אשר לא מצליחות לממש את ההבטחות שהאמינים תלו בהם, אם העלמות האמונה בהם, הם קורסים.

       אחרי דוגמאות אלו קל יהיה יותר להסביר שכל המערכות הלשוניות מבוססות על אמון. כבר המלה הראשון שהאדם טובע, צריכה לקבל ערבות מהזולת, מהקהילה שהיא תקפה, שהיא מיצגת תחושה מסוימת, מיצגת עצם בסביבה, שהיא מיצגת כמות עבודה.

      חוה ואדם אחרי אוכלם מפרי העץ, נעשים מודעים, 'מתבוששים' מפני עירום גופם. ברור במקרה זה ששני יחידים היו צריכים להסכים שמצב כזה הוא מביש. הרי באפריקה עירום אינו נחשב לגורם לבושה. כך אנו רואים שגם שם שניתן לתחושה מסוימת זקוק להסכמת שנים שאכן הסימול לה תקף, אבל הסימול צריך גם לקבל ערבות, אימון מהקהילה לתחושה  שהיא שלילית. או חיובית.

       קיימת עוד תופעה, השפה האנושית, מעוצבת על-ידי קוד תרבותי ראשוני. קשה לקבע מה קודם למה, השפה או הקוד התרבותי. ברור שהקוד התרבותי מתהוה כבר כשלב נוסף בהתפתחות האדם הלשוני, בדרך כלל קוד תרבותי הוא תוצר של יצירה שנעשית מקודשת, היא בהמשך הופכת את עקרונותיה לאלגוריתמים המעצבים את השפה, את התרבות המסוימת. כך למשל יצירותיו של הומרוס נעשו הקוד התרבותי של יוון הקלאסית, הערכים של יצירה זו הפכו לאלגוריתמים שעיצבו את התרבות ואת השפה היוונית.

       השפה בהמשך כוללת כבר את העקרונות של הקוד התרבותי הראשון. אבל, לא הזכרנו שיצירה הופכת ליצירה מקודשת, לקוד תרבותי על-ידי אימון הקהילה בה. כך המשלים הפילוסופיים הלשוניים של התנ"ך הפכו לקוד התרבותי של העברים, הם העניקו להם את אמונם בהם.

        בצורה פרדוכסלית אנו יכולים לראות שהעברים שחזרו מגלות בבל, חדלו להאמין בעקרונות של המשלים הפילוסופיים הלשוניים, חדלו להאמין בתופעת הנבואה, שהיתה הביטוי של הפילוסופיה הלשונית הזו, הצטמצמו בהלכה, בחלק המשפטי של הקוד, וזנחו את העקרונות האחרים של המשלים.

      התרחשויות תרבותית זו בארץ יהודה נגרמה מכך שטראומת חורבון בית ראשון ערער את האמונה בפילוסופיה הלשונית וגם במיצגה הנבואה. העדר אימון השכיח מהעברים את הפילוסופיה הלשונית שלהם, דבר שגרם לכך שזהותם נפגמה, יושבי יהודה הפכו לעדה דתית, במקום להיות ישות תרבותית שפילוסופיה ערבה לזהותה.

       הקוד התרבותי דומה ל-DNA , אבל יש הבדל ביניהם, בעוד שה-DNA הוא דטרמיניסטי, מתוכנת, נקבע על-ידי חוקי הקיום, חוקי הביאולוגיה, הקוד התרבותי הוא תוצר של הסכם קיבוצי, אמונה קיבוצית בו, והוא ישות מתכנתת. ה-DNA יוצר דברים מוחשיים, בעוד שהקוד התרבותי יוצר דברים לשוניים נעלמים, כמו מוסדות, ערכים, יצירות ספרותיות, כל אלו קיימים רק אם הקהילה מאמינה בהם, אם היא ערבה להם.

      ראינו כבר שהשפה היא אוטונומית בצורה חלקית. אוטונומיה זו של השפה מאפשרת לה לצאת משרשרת חוקי הקיום, משרשרת חוקי הביאולוגיה על כדור הארץ שלנו. האוטונומיה החלקית הזו מצעידה את האדם לשלב גבוה יותר בסולם האבולוציוני, האדם יכול לתכנת, הוא יכול ליצור דברים שלא קיימים ביקום, אבל רוב הדברים שהאדם יוצר הם ווירטואליים, לא מוחשיים, לכן הם זקוקים להשלמה על ידי הקהילות, זקוקים לאמון הקהילות בהם. כבר השפה עצמה שהיא יצירה, תלויה לתקפותה בקהילה, תלויה באמון הקהילה בה. כך זה בהמשך עם כל יתר היצירות הלשוניות שהן ווירטואליות קיימות רק אם הקהילה מאמינה בהם.

      אנחנו צריכים להוציא מהיצירות הנעלמות הווירטואליות של השפה את היצירות המוחשיות, כמו כלים, מיכשור. אדם לבד יכול לבנות לעצמו בית, יכול ליצור לעצמו כלים, מיכשור מכל סוג, הוא לא זקוק לכך לאמון הקהילה.

     דיונינו הוא ביצירות נעלמות ווירטואליות שתוקפם תלוי בקהילה מאמינה. לסוג זה שייך, למשל, גם זהותו של האדם. אדם לבד במדבר, על הר קרח, אין לו זהות. היחיד רוכש זהות ממשוב של אחרים. אבל לא רק זהות תלויה במשוב מאחרים, יחיד רוכש תאר 'יפה' ממשוב של אחרים. כל התארים של היחיד תלויים במשוב, או באמונה של אחרים שאכן הוא בעל תאר מסוים.

      התארים של האדם הם חלק מזהותו, אבל היא לא מולדת, היא נרכשת ממשוב של אחרים, מאמונתם שהוא ראוי לזהות מסוימת. מאחר שהזהות נרכשת ממשוב של אחרים, מאמונתם, היא מאד נזילה ומכניסה את האדם לאי וודאות תמידית. היחיד צריך כל ימי חייו לעשות מאמצים בלתי פוסקים למען לזכות בזהות רצויה.

      גם אצל החיות המפותחות קיימת היררכיה שהחיה רוכשת את מעמדה בה באמצעות הצגת כח. ושוב, כאן ההבדל בין בני אדם לחיות, האדם רוכש את זהותו לא רק בהפעלת כח, למרות שלעתים קרובות האדם נסוג להיררכיה חיתית כוחנית.

      האדם יכול לרכוש את זהותו המועדפת על ידי יצירה. אבל שוב, היצירה צריכה לקבל את אמון הקהילה בה כראויה. אומן יוצר נלחם כל ימי חייו שיצירתו תרכוש את האמון של הקהילה בה.

      אפילו הפרעונים שיצרו את הפירמידות היו זקוקים לאמון נתיניהם שאכן יצירתם מעניקה להם רואואיות. מלכים שרצו לזכות בראואיות תמיד בנו מקדשים, יצאו לכיבושים, כל הפעולות האלו היו מכוונות למען לזכות באמונה שהם ראויים יותר מאחרים. הפירמידות, הארמונות הטריטוריות הכבושות לא יכלו להעניק למושלים אלו אמונה בראואיות, הם היו צריכים להפוך את כל הרכש שלהם לערכים לשוניים כמו 'ראואיות', והרי מושג זה מבוסס על אמונה.

     כל מעשיו של האדם, מחוץ לסיפוק צרכיו הביאולוגיים, מכוונים לרכוש משוב חיובי מאחרים, אמונה של אחרים בהיותו ראוי. אבל, כפי שכבר ציינו, ה'זהות' היא נזילה ביותר, כיוון שהיא נזקקת למשוב מאחרים. זוהי הסיבה שהאדם נסוג כל הזמן ל'היררכיה' החיתית,הנרכשת על-ידי כח, דבר יותר מוחשי, פחות נזיל, יותר עמיד. 

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 118 – המלה המנכסת את העולם

          האוניברסיטה הווירטואלית – שעור 118 – המלה מנכסת את העולם

          הדרוויניסט הקיצוני ריצ'רד דוקין, רואה את האדם כגן אנוכי. האדם בסך הכל רוצה להפיץ את הגנים שלו. כנראה שמלומד זה לא קרה כבר את האפוסים העתיקים, אפוס גילגמש ואפוס איליס, בהם הגיבורים רוצים להנציח את משם, דאגתם לא להרבות את הגנים שלהם אלא לשמר את השם שלהם. ביאולוג מפורסם זה, כתב גם ספר בשם 'השען העיוור', ולאחרונה ספר המעלה ספק בקיום אלוהות. כאן אין לנו ענין בטענותיו בשני הספרים האחרונים, אנו רק חולקים על ביאולג מכובד זה הרואה את האדם כישות ביאולוגית בלבד, ובדומה לדרווין לא מתיחס לאדם כישות לשונית. עובדה היא שכבר גילגמש המלך השומרי והגיבור היווני, הבינו שהם יצורים לשוניים, ושמם היה חשוב יותר בעיניהם מאשר גופם.

      ברור שהיו תרבויות שעבדו לטבע, לטבע המת וקם לתחיה, אבל גם תרבויות אלו נכסו וכלאו את הטבע במלה, בשם. כך, למשל, הרועה דומוזי השומרי, הפך לאל הטבע תמוז, אבל הטבע הפך לשם, שנשים היו מבכות את מותו ואת תחיתו. יש זכר לפולחן זה אפילו אצל הנביא יחזקאל בפרק ח', שם הוא רואה את הנשים מבכות את תמוז. היוונים הקדמונים נכסו את מיצג הטבע בשם, מלה 'דיוניזוס'. האדם הלשוני מנכס את כל היקום בשמות, המילים, השמות האלו הופכים לעולמו.

       האדם מוכן להקריב את גופו למען שמו, השם מדיח את הגוף. מלחמות לא התנהלו רק כמו אצל החיות על טריטוריה, מחיה, רוב המלחמות הגדולות התנהלו בשם אידיאולוגיות, ששעבדו את המציאות, חיי אדם למענן.

      המח הקוסם יוצר השפה הוא האימפרטור הגדול ביותר, מנסה לנכס את כל היקום לילוד שלו, השפה. היהדות הגדילה בכך, שהיא אסרה כליאת האלוהות הנעלמות בפסלים ותמונות, במקומם היא כלאה את האלוהות בשם 'אהיה אשר אהיה', או 'יהווה'. האלוהות, המיוצגת בשם, שליטה על כל היקום. ההשקפה העברית הבאה לידי ביטוי בתנ"ך מנוגדת להשקפה הפתאיסטית, הרואה בטבע, ביקום אלוהות, שגם שפינוזה האמין בה.

      לפי משל הבריאה בפרק א' של ספר בראשית, האלוהות יוצאת מהכוליות או האין, היא ישות לשונית, ישות שמית, בוראת את העולם בהגדים, בשפה, והיא עצמה מיוצגת תחת שם.

      לפי פרק הבריאה העולם המוחשי נברא למען האדם, שבהמשך, במשל 'עץ הדעת', אנו נכוחים לדעת שחוה ואדם מזדהים עם היותם 'דעת', בזים לגופם העירום. אמנם אין בתנ"ך זלזול בגוף, התנ"ך רואה אחדות בין 'דעת' לבין הגוף. אבל עולם התנ"ך הוא עולם לשוני, לכן בהקשר להשקפת עולמו לא התפתח מדע, חקר העולם המוחשי. הכל היה מכוון לישויות הלשוניות.

       מדע האינפורמציה היום מוכיח שהיקום כולו הוא אינפורמציה המתרכבת עם אנרגיה. ביחוד זה אמור בעיקר לגבי הישויות הביאולוגיות על כדור הארץ שהן תוצר  DNA, אינפורמציה שהפכה לאלגוריתם המכוונת את האנרגיה איך ליצור את חלקי הגוף.

     ההבדל בין היקום שאף הוא אינפורמציה, לבין האדם שאצלו האינפורמציה נעשתה אוטונומית בצורה חלקית, לכן היא לא דטרמינסטית, כפי שהאינפורמציה ביקום פועלת. האינפורמציה האנושית, השפה, הפכה על-ידי האיבר הקוסם, המח, לאוטונומית חלקית, וזו בהמשך רוצה להיות ריבונית ולנכס לעצמה את העולם.

         רוב מלחמותיו של האדם הן נגד הטבע שהקציב לו משך מוגבל, שאין לו שליטה על השרירותיות של חוקי הקיום. אפילו המדע היום מנסה כל הזמן לפענח את סודות חוקי הטבע ובאמצעותם לשלוט בו. המדע הוא רק תוצר מאוחר, אבל האדם בימי קדם כבר רצה לשלוט על-ידי מאגיה, נוסחאות לשוניות. הוא הבין שברשותו אמצעי, השפה, המאפשרת לו לשלט על הטבע חלקית והוא רצה יתר שליטה. הוא חשב שאם יהפוך את השפה לנוסחאות, השבעות, שהן שינוי הסדר הלשוני, אלו יהפכו בידיו לאמצעים מאגיים לשלט על ההתרחשויות.

       אבל את ההמצאה המתוחכמת ביותר איך לנכס את העולם אנו מוצאים אצל השליח יוחנן, בברית החדשה, בבשורת יוחנן, בפרק הראשון בו, אנו עדים לכך ששליח זה למד את הנאמר בפרק א' של ספר בראשית, ממשל הבריאה, שבו אלהים בורא את העולם בהגדים, שהשפה היא כלי בריאה. שליח זה לא הסתפק בהיות השפה כלי בלבד, הוא רצה לעשותה לריבון. ומדוע כך, כיוון שהוא רצה באמצעות השפה לנכס את העולם, לשנות את חוקיו, שאלו יעניקו לאדם נצחיות. כך השליח יוחנן הפך את 'הדבר', השפה להתגלמות בדמותו הארצית של ישוע, האדם-האל ישוע, שבאמצעות נכוס הכלי היה יכול לשנות סדרי עולם, להיות ריבון עליו.

      אנחנו יודעים שתרבויות היו כולאות את הישויות הנעלמות ביקום, שחשבו שהם תלויים בהם, בתמונות ופסלים, והן עושות את זה עד היום, ומושיבים אותם במקדשים. אפשר להגיד האדם כולא ישויות נעלמות למען שהוא יוכל לבא בדברים אתם, הוא משתלט עליהם, מנכס אותן, מנסה להכריח אותן להיענות למשאלותיו. ידוע לנו שבדבר השני, מתוך עשרת הדברות, נאמר: 'לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת ואשר במים מתחת לארץ. לא תשתחוה להם לא תעבדם כי אנכי יהוה אלהיך אל קנא פקד עון אבת על בנים על שלשים ועל רבעים לשנאי. ועשה חסד לאלהים לאהבי ולשמרי מצותי.'

     מקובל שהדבר הזה התנגד לכליאת הישויות הנעלמות בפסלים ותמונות. אבל האדם בסופו של דבר אינו יכול להתיחס לישות נעלמת מבלי לכלא אותה, אם לא בפסלים ותמונות אזי ב'מלה'. האלוהות המתגלה למשה לרגלי הסנה הבוער מכנה את עצמה בשם 'אהיה אשר אהיה'. אמנם שם אינו פסל או תמונה, אבל אף שם מבצע כליאה.

     האדם מנכס את העולם בהופכו אותו לשפה, לשמות. נשאלת השאלה מדוע רוצה האדם להיות שם, מדוע הוא מעדיף את שמו על גופו? כנראה שהמלומד הדגול ריצ'רד דוקין לא שאל את השאלה הזו. אמנם חלק גדול מהמין האנושי רוצה להשאיר צאצאים, אבל חלק גדול יותר רוצה להיות נצחי. ברור לאדם שגופו כלה, אבל הוא מדמה שהחלק הנעלם שלו, שמו, הכרתו, שורדים. כבר מעדות ארכיאולוגית אנו יודעים שהאדם קבר את מתיו, השאיר בקבר מצרכים, בהשערה שהחלק הנעלם שורד.

      גם כאשר האדם רוצה בצאצאים, הוא רוצה שאלו ישאו את שמו. הפילוסוף וויקו אפין את האדם כקובר את מתיו, יוצר דתות, מקדש נשואים. ומדוע נשואים, יש לשער שהזכר רוצה להיות בטוח בצאצאיו שישאו את שמו.

      ובכן, האדם מנכס את היקום, הופך אותו לשמות, כיוון שהאמונה שלו היא שהישות הנעלמת, השם, הוא נצחי, הוא מעדיף את שמו על גופו מאותה אמונה שהוא שורד את גופו. למרות בריחתו של האדם ממעמסת החובות שהשפה מטילה עליו, רצונו להיות חלק מהטבע, להיות גוף בלבד, הוא נאחז בשמו, בחלק הנעל שלו.

     יש להוסיף נימוק נוסף לרצונו של האדם להיות חלק מהטבע, להיות גן אנוכי, כדברי ריצ'רד קודין. הסיבה הנוספת היא שהשפה לא  ממלאת אחרי כל משאלותיו, היא לא ממלאת את הבטחותיו של הנחש במשל 'עץ הדעת', ש'דעת' תהפוך את האוכלים מפרי העץ זהים עם אלוהים, הם יהיו ריבוניים.

      עם כל אכזבותיו של האדם מהכלי שברשותו, שהמח הקוסם יצר למענו, הוא עושה שימוש בו, יוצר לעצמו אלף עולמות ווירטואליים לפי משאלותיו, בעולמות אלו הוא ריבון, מחוקק חוקים ההופכים אותו לנצחי. עולם המנוכס על ידו נענה לכל דרישותיו.

      בסופו של דבר, 'הנחש', השפה, גם אם היא לא יכולה למנע את כליון הגוף, היא מפצה את האדם ביכולות ליצור לעצמו עולם בתוך עולם, עולם לשוני, גם אם הוא רק ווירטואלי, הרי האדם בו ריבון.

       גם ריצ'רד דוקים לא מסתפק להיות גן אנוכי בלבד, הוא רוצה להיות 'שם'. לכן הוא כותב ספרים פרובוקטיביים להאדרת שמו. הרי גנים אנוכיים לא כותבים ספרים.

  

          האוניברסיטה הווירטואלית – שעור 118 – המלה מנכסת את העולם

          הדרוויניסט הקיצוני ריצ'רד דוקין, רואה את האדם כגן אנוכי. האדם בסך הכל רוצה להפיץ את הגנים שלו. כנראה שמלומד זה לא קרה כבר את האפוסים העתיקים, אפוס גילגמש ואפוס איליס, בהם הגיבורים רוצים להנציח את משם, דאגתם לא להרבות את הגנים שלהם אלא לשמר את השם שלהם. ביאולוג מפורסם זה, כתב גם ספר בשם 'השען העיוור', ולאחרונה ספר המעלה ספק בקיום אלוהות. כאן אין לנו ענין בטענותיו בשני הספרים האחרונים, אנו רק חולקים על ביאולג מכובד זה הרואה את האדם כישות ביאולוגית בלבד, ובדומה לדרווין לא מתיחס לאדם כישות לשונית. עובדה היא שכבר גילגמש המלך השומרי והגיבור היווני, הבינו שהם יצורים לשוניים, ושמם היה חשוב יותר בעיניהם מאשר גופם.

      ברור שהיו תרבויות שעבדו לטבע, לטבע המת וקם לתחיה, אבל גם תרבויות אלו נכסו וכלאו את הטבע במלה, בשם. כך, למשל, הרועה דומוזי השומרי, הפך לאל הטבע תמוז, אבל הטבע הפך לשם, שנשים היו מבכות את מותו ואת תחיתו. יש זכר לפולחן זה אפילו אצל הנביא יחזקאל בפרק ח', שם הוא רואה את הנשים מבכות את תמוז. היוונים הקדמונים נכסו את מיצג הטבע בשם, מלה 'דיוניזוס'. האדם הלשוני מנכס את כל היקום בשמות, המילים, השמות האלו הופכים לעולמו.

       האדם מוכן להקריב את גופו למען שמו, השם מדיח את הגוף. מלחמות לא התנהלו רק כמו אצל החיות על טריטוריה, מחיה, רוב המלחמות הגדולות התנהלו בשם אידיאולוגיות, ששעבדו את המציאות, חיי אדם למענן.

      המח הקוסם יוצר השפה הוא האימפרטור הגדול ביותר, מנסה לנכס את כל היקום לילוד שלו, השפה. היהדות הגדילה בכך, שהיא אסרה כליאת האלוהות הנעלמות בפסלים ותמונות, במקומם היא כלאה את האלוהות בשם 'אהיה אשר אהיה', או 'יהווה'. האלוהות, המיוצגת בשם, שליטה על כל היקום. ההשקפה העברית הבאה לידי ביטוי בתנ"ך מנוגדת להשקפה הפתאיסטית, הרואה בטבע, ביקום אלוהות, שגם שפינוזה האמין בה.

      לפי משל הבריאה בפרק א' של ספר בראשית, האלוהות יוצאת מהכוליות או האין, היא ישות לשונית, ישות שמית, בוראת את העולם בהגדים, בשפה, והיא עצמה מיוצגת תחת שם.

      לפי פרק הבריאה העולם המוחשי נברא למען האדם, שבהמשך, במשל 'עץ הדעת', אנו נכוחים לדעת שחוה ואדם מזדהים עם היותם 'דעת', בזים לגופם העירום. אמנם אין בתנ"ך זלזול בגוף, התנ"ך רואה אחדות בין 'דעת' לבין הגוף. אבל עולם התנ"ך הוא עולם לשוני, לכן בהקשר להשקפת עולמו לא התפתח מדע, חקר העולם המוחשי. הכל היה מכוון לישויות הלשוניות.

       מדע האינפורמציה היום מוכיח שהיקום כולו הוא אינפורמציה המתרכבת עם אנרגיה. ביחוד זה אמור בעיקר לגבי הישויות הביאולוגיות על כדור הארץ שהן תוצר  DNA, אינפורמציה שהפכה לאלגוריתם המכוונת את האנרגיה איך ליצור את חלקי הגוף.

     ההבדל בין היקום שאף הוא אינפורמציה, לבין האדם שאצלו האינפורמציה נעשתה אוטונומית בצורה חלקית, לכן היא לא דטרמינסטית, כפי שהאינפורמציה ביקום פועלת. האינפורמציה האנושית, השפה, הפכה על-ידי האיבר הקוסם, המח, לאוטונומית חלקית, וזו בהמשך רוצה להיות ריבונית ולנכס לעצמה את העולם.

         רוב מלחמותיו של האדם הן נגד הטבע שהקציב לו משך מוגבל, שאין לו שליטה על השרירותיות של חוקי הקיום. אפילו המדע היום מנסה כל הזמן לפענח את סודות חוקי הטבע ובאמצעותם לשלוט בו. המדע הוא רק תוצר מאוחר, אבל האדם בימי קדם כבר רצה לשלוט על-ידי מאגיה, נוסחאות לשוניות. הוא הבין שברשותו אמצעי, השפה, המאפשרת לו לשלט על הטבע חלקית והוא רצה יתר שליטה. הוא חשב שאם יהפוך את השפה לנוסחאות, השבעות, שהן שינוי הסדר הלשוני, אלו יהפכו בידיו לאמצעים מאגיים לשלט על ההתרחשויות.

       אבל את ההמצאה המתוחכמת ביותר איך לנכס את העולם אנו מוצאים אצל השליח יוחנן, בברית החדשה, בבשורת יוחנן, בפרק הראשון בו, אנו עדים לכך ששליח זה למד את הנאמר בפרק א' של ספר בראשית, ממשל הבריאה, שבו אלהים בורא את העולם בהגדים, שהשפה היא כלי בריאה. שליח זה לא הסתפק בהיות השפה כלי בלבד, הוא רצה לעשותה לריבון. ומדוע כך, כיוון שהוא רצה באמצעות השפה לנכס את העולם, לשנות את חוקיו, שאלו יעניקו לאדם נצחיות. כך השליח יוחנן הפך את 'הדבר', השפה להתגלמות בדמותו הארצית של ישוע, האדם-האל ישוע, שבאמצעות נכוס הכלי היה יכול לשנות סדרי עולם, להיות ריבון עליו.

      אנחנו יודעים שתרבויות היו כולאות את הישויות הנעלמות ביקום, שחשבו שהם תלויים בהם, בתמונות ופסלים, והן עושות את זה עד היום, ומושיבים אותם במקדשים. אפשר להגיד האדם כולא ישויות נעלמות למען שהוא יוכל לבא בדברים אתם, הוא משתלט עליהם, מנכס אותן, מנסה להכריח אותן להיענות למשאלותיו. ידוע לנו שבדבר השני, מתוך עשרת הדברות, נאמר: 'לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת ואשר במים מתחת לארץ. לא תשתחוה להם לא תעבדם כי אנכי יהוה אלהיך אל קנא פקד עון אבת על בנים על שלשים ועל רבעים לשנאי. ועשה חסד לאלהים לאהבי ולשמרי מצותי.'

     מקובל שהדבר הזה התנגד לכליאת הישויות הנעלמות בפסלים ותמונות. אבל האדם בסופו של דבר אינו יכול להתיחס לישות נעלמת מבלי לכלא אותה, אם לא בפסלים ותמונות אזי ב'מלה'. האלוהות המתגלה למשה לרגלי הסנה הבוער מכנה את עצמה בשם 'אהיה אשר אהיה'. אמנם שם אינו פסל או תמונה, אבל אף שם מבצע כליאה.

     האדם מנכס את העולם בהופכו אותו לשפה, לשמות. נשאלת השאלה מדוע רוצה האדם להיות שם, מדוע הוא מעדיף את שמו על גופו? כנראה שהמלומד הדגול ריצ'רד דוקין לא שאל את השאלה הזו. אמנם חלק גדול מהמין האנושי רוצה להשאיר צאצאים, אבל חלק גדול יותר רוצה להיות נצחי. ברור לאדם שגופו כלה, אבל הוא מדמה שהחלק הנעלם שלו, שמו, הכרתו, שורדים. כבר מעדות ארכיאולוגית אנו יודעים שהאדם קבר את מתיו, השאיר בקבר מצרכים, בהשערה שהחלק הנעלם שורד.

      גם כאשר האדם רוצה בצאצאים, הוא רוצה שאלו ישאו את שמו. הפילוסוף וויקו אפין את האדם כקובר את מתיו, יוצר דתות, מקדש נשואים. ומדוע נשואים, יש לשער שהזכר רוצה להיות בטוח בצאצאיו שישאו את שמו.

      ובכן, האדם מנכס את היקום, הופך אותו לשמות, כיוון שהאמונה שלו היא שהישות הנעלמת, השם, הוא נצחי, הוא מעדיף את שמו על גופו מאותה אמונה שהוא שורד את גופו. למרות בריחתו של האדם ממעמסת החובות שהשפה מטילה עליו, רצונו להיות חלק מהטבע, להיות גוף בלבד, הוא נאחז בשמו, בחלק הנעל שלו.

     יש להוסיף נימוק נוסף לרצונו של האדם להיות חלק מהטבע, להיות גן אנוכי, כדברי ריצ'רד קודין. הסיבה הנוספת היא שהשפה לא  ממלאת אחרי כל משאלותיו, היא לא ממלאת את הבטחותיו של הנחש במשל 'עץ הדעת', ש'דעת' תהפוך את האוכלים מפרי העץ זהים עם אלוהים, הם יהיו ריבוניים.

      עם כל אכזבותיו של האדם מהכלי שברשותו, שהמח הקוסם יצר למענו, הוא עושה שימוש בו, יוצר לעצמו אלף עולמות ווירטואליים לפי משאלותיו, בעולמות אלו הוא ריבון, מחוקק חוקים ההופכים אותו לנצחי. עולם המנוכס על ידו נענה לכל דרישותיו.

      בסופו של דבר, 'הנחש', השפה, גם אם היא לא יכולה למנע את כליון הגוף, היא מפצה את האדם ביכולות ליצור לעצמו עולם בתוך עולם, עולם לשוני, גם אם הוא רק ווירטואלי, הרי האדם בו ריבון.

       גם ריצ'רד דוקים לא מסתפק להיות גן אנוכי בלבד, הוא רוצה להיות 'שם'. לכן הוא כותב ספרים פרובוקטיביים להאדרת שמו. הרי גנים אנוכיים לא כותבים ספרים.