אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 118 – המלה המנכסת את העולם

          האוניברסיטה הווירטואלית – שעור 118 – המלה מנכסת את העולם

          הדרוויניסט הקיצוני ריצ'רד דוקין, רואה את האדם כגן אנוכי. האדם בסך הכל רוצה להפיץ את הגנים שלו. כנראה שמלומד זה לא קרה כבר את האפוסים העתיקים, אפוס גילגמש ואפוס איליס, בהם הגיבורים רוצים להנציח את משם, דאגתם לא להרבות את הגנים שלהם אלא לשמר את השם שלהם. ביאולוג מפורסם זה, כתב גם ספר בשם 'השען העיוור', ולאחרונה ספר המעלה ספק בקיום אלוהות. כאן אין לנו ענין בטענותיו בשני הספרים האחרונים, אנו רק חולקים על ביאולג מכובד זה הרואה את האדם כישות ביאולוגית בלבד, ובדומה לדרווין לא מתיחס לאדם כישות לשונית. עובדה היא שכבר גילגמש המלך השומרי והגיבור היווני, הבינו שהם יצורים לשוניים, ושמם היה חשוב יותר בעיניהם מאשר גופם.

      ברור שהיו תרבויות שעבדו לטבע, לטבע המת וקם לתחיה, אבל גם תרבויות אלו נכסו וכלאו את הטבע במלה, בשם. כך, למשל, הרועה דומוזי השומרי, הפך לאל הטבע תמוז, אבל הטבע הפך לשם, שנשים היו מבכות את מותו ואת תחיתו. יש זכר לפולחן זה אפילו אצל הנביא יחזקאל בפרק ח', שם הוא רואה את הנשים מבכות את תמוז. היוונים הקדמונים נכסו את מיצג הטבע בשם, מלה 'דיוניזוס'. האדם הלשוני מנכס את כל היקום בשמות, המילים, השמות האלו הופכים לעולמו.

       האדם מוכן להקריב את גופו למען שמו, השם מדיח את הגוף. מלחמות לא התנהלו רק כמו אצל החיות על טריטוריה, מחיה, רוב המלחמות הגדולות התנהלו בשם אידיאולוגיות, ששעבדו את המציאות, חיי אדם למענן.

      המח הקוסם יוצר השפה הוא האימפרטור הגדול ביותר, מנסה לנכס את כל היקום לילוד שלו, השפה. היהדות הגדילה בכך, שהיא אסרה כליאת האלוהות הנעלמות בפסלים ותמונות, במקומם היא כלאה את האלוהות בשם 'אהיה אשר אהיה', או 'יהווה'. האלוהות, המיוצגת בשם, שליטה על כל היקום. ההשקפה העברית הבאה לידי ביטוי בתנ"ך מנוגדת להשקפה הפתאיסטית, הרואה בטבע, ביקום אלוהות, שגם שפינוזה האמין בה.

      לפי משל הבריאה בפרק א' של ספר בראשית, האלוהות יוצאת מהכוליות או האין, היא ישות לשונית, ישות שמית, בוראת את העולם בהגדים, בשפה, והיא עצמה מיוצגת תחת שם.

      לפי פרק הבריאה העולם המוחשי נברא למען האדם, שבהמשך, במשל 'עץ הדעת', אנו נכוחים לדעת שחוה ואדם מזדהים עם היותם 'דעת', בזים לגופם העירום. אמנם אין בתנ"ך זלזול בגוף, התנ"ך רואה אחדות בין 'דעת' לבין הגוף. אבל עולם התנ"ך הוא עולם לשוני, לכן בהקשר להשקפת עולמו לא התפתח מדע, חקר העולם המוחשי. הכל היה מכוון לישויות הלשוניות.

       מדע האינפורמציה היום מוכיח שהיקום כולו הוא אינפורמציה המתרכבת עם אנרגיה. ביחוד זה אמור בעיקר לגבי הישויות הביאולוגיות על כדור הארץ שהן תוצר  DNA, אינפורמציה שהפכה לאלגוריתם המכוונת את האנרגיה איך ליצור את חלקי הגוף.

     ההבדל בין היקום שאף הוא אינפורמציה, לבין האדם שאצלו האינפורמציה נעשתה אוטונומית בצורה חלקית, לכן היא לא דטרמינסטית, כפי שהאינפורמציה ביקום פועלת. האינפורמציה האנושית, השפה, הפכה על-ידי האיבר הקוסם, המח, לאוטונומית חלקית, וזו בהמשך רוצה להיות ריבונית ולנכס לעצמה את העולם.

         רוב מלחמותיו של האדם הן נגד הטבע שהקציב לו משך מוגבל, שאין לו שליטה על השרירותיות של חוקי הקיום. אפילו המדע היום מנסה כל הזמן לפענח את סודות חוקי הטבע ובאמצעותם לשלוט בו. המדע הוא רק תוצר מאוחר, אבל האדם בימי קדם כבר רצה לשלוט על-ידי מאגיה, נוסחאות לשוניות. הוא הבין שברשותו אמצעי, השפה, המאפשרת לו לשלט על הטבע חלקית והוא רצה יתר שליטה. הוא חשב שאם יהפוך את השפה לנוסחאות, השבעות, שהן שינוי הסדר הלשוני, אלו יהפכו בידיו לאמצעים מאגיים לשלט על ההתרחשויות.

       אבל את ההמצאה המתוחכמת ביותר איך לנכס את העולם אנו מוצאים אצל השליח יוחנן, בברית החדשה, בבשורת יוחנן, בפרק הראשון בו, אנו עדים לכך ששליח זה למד את הנאמר בפרק א' של ספר בראשית, ממשל הבריאה, שבו אלהים בורא את העולם בהגדים, שהשפה היא כלי בריאה. שליח זה לא הסתפק בהיות השפה כלי בלבד, הוא רצה לעשותה לריבון. ומדוע כך, כיוון שהוא רצה באמצעות השפה לנכס את העולם, לשנות את חוקיו, שאלו יעניקו לאדם נצחיות. כך השליח יוחנן הפך את 'הדבר', השפה להתגלמות בדמותו הארצית של ישוע, האדם-האל ישוע, שבאמצעות נכוס הכלי היה יכול לשנות סדרי עולם, להיות ריבון עליו.

      אנחנו יודעים שתרבויות היו כולאות את הישויות הנעלמות ביקום, שחשבו שהם תלויים בהם, בתמונות ופסלים, והן עושות את זה עד היום, ומושיבים אותם במקדשים. אפשר להגיד האדם כולא ישויות נעלמות למען שהוא יוכל לבא בדברים אתם, הוא משתלט עליהם, מנכס אותן, מנסה להכריח אותן להיענות למשאלותיו. ידוע לנו שבדבר השני, מתוך עשרת הדברות, נאמר: 'לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת ואשר במים מתחת לארץ. לא תשתחוה להם לא תעבדם כי אנכי יהוה אלהיך אל קנא פקד עון אבת על בנים על שלשים ועל רבעים לשנאי. ועשה חסד לאלהים לאהבי ולשמרי מצותי.'

     מקובל שהדבר הזה התנגד לכליאת הישויות הנעלמות בפסלים ותמונות. אבל האדם בסופו של דבר אינו יכול להתיחס לישות נעלמת מבלי לכלא אותה, אם לא בפסלים ותמונות אזי ב'מלה'. האלוהות המתגלה למשה לרגלי הסנה הבוער מכנה את עצמה בשם 'אהיה אשר אהיה'. אמנם שם אינו פסל או תמונה, אבל אף שם מבצע כליאה.

     האדם מנכס את העולם בהופכו אותו לשפה, לשמות. נשאלת השאלה מדוע רוצה האדם להיות שם, מדוע הוא מעדיף את שמו על גופו? כנראה שהמלומד הדגול ריצ'רד דוקין לא שאל את השאלה הזו. אמנם חלק גדול מהמין האנושי רוצה להשאיר צאצאים, אבל חלק גדול יותר רוצה להיות נצחי. ברור לאדם שגופו כלה, אבל הוא מדמה שהחלק הנעלם שלו, שמו, הכרתו, שורדים. כבר מעדות ארכיאולוגית אנו יודעים שהאדם קבר את מתיו, השאיר בקבר מצרכים, בהשערה שהחלק הנעלם שורד.

      גם כאשר האדם רוצה בצאצאים, הוא רוצה שאלו ישאו את שמו. הפילוסוף וויקו אפין את האדם כקובר את מתיו, יוצר דתות, מקדש נשואים. ומדוע נשואים, יש לשער שהזכר רוצה להיות בטוח בצאצאיו שישאו את שמו.

      ובכן, האדם מנכס את היקום, הופך אותו לשמות, כיוון שהאמונה שלו היא שהישות הנעלמת, השם, הוא נצחי, הוא מעדיף את שמו על גופו מאותה אמונה שהוא שורד את גופו. למרות בריחתו של האדם ממעמסת החובות שהשפה מטילה עליו, רצונו להיות חלק מהטבע, להיות גוף בלבד, הוא נאחז בשמו, בחלק הנעל שלו.

     יש להוסיף נימוק נוסף לרצונו של האדם להיות חלק מהטבע, להיות גן אנוכי, כדברי ריצ'רד קודין. הסיבה הנוספת היא שהשפה לא  ממלאת אחרי כל משאלותיו, היא לא ממלאת את הבטחותיו של הנחש במשל 'עץ הדעת', ש'דעת' תהפוך את האוכלים מפרי העץ זהים עם אלוהים, הם יהיו ריבוניים.

      עם כל אכזבותיו של האדם מהכלי שברשותו, שהמח הקוסם יצר למענו, הוא עושה שימוש בו, יוצר לעצמו אלף עולמות ווירטואליים לפי משאלותיו, בעולמות אלו הוא ריבון, מחוקק חוקים ההופכים אותו לנצחי. עולם המנוכס על ידו נענה לכל דרישותיו.

      בסופו של דבר, 'הנחש', השפה, גם אם היא לא יכולה למנע את כליון הגוף, היא מפצה את האדם ביכולות ליצור לעצמו עולם בתוך עולם, עולם לשוני, גם אם הוא רק ווירטואלי, הרי האדם בו ריבון.

       גם ריצ'רד דוקים לא מסתפק להיות גן אנוכי בלבד, הוא רוצה להיות 'שם'. לכן הוא כותב ספרים פרובוקטיביים להאדרת שמו. הרי גנים אנוכיים לא כותבים ספרים.

  

          האוניברסיטה הווירטואלית – שעור 118 – המלה מנכסת את העולם

          הדרוויניסט הקיצוני ריצ'רד דוקין, רואה את האדם כגן אנוכי. האדם בסך הכל רוצה להפיץ את הגנים שלו. כנראה שמלומד זה לא קרה כבר את האפוסים העתיקים, אפוס גילגמש ואפוס איליס, בהם הגיבורים רוצים להנציח את משם, דאגתם לא להרבות את הגנים שלהם אלא לשמר את השם שלהם. ביאולוג מפורסם זה, כתב גם ספר בשם 'השען העיוור', ולאחרונה ספר המעלה ספק בקיום אלוהות. כאן אין לנו ענין בטענותיו בשני הספרים האחרונים, אנו רק חולקים על ביאולג מכובד זה הרואה את האדם כישות ביאולוגית בלבד, ובדומה לדרווין לא מתיחס לאדם כישות לשונית. עובדה היא שכבר גילגמש המלך השומרי והגיבור היווני, הבינו שהם יצורים לשוניים, ושמם היה חשוב יותר בעיניהם מאשר גופם.

      ברור שהיו תרבויות שעבדו לטבע, לטבע המת וקם לתחיה, אבל גם תרבויות אלו נכסו וכלאו את הטבע במלה, בשם. כך, למשל, הרועה דומוזי השומרי, הפך לאל הטבע תמוז, אבל הטבע הפך לשם, שנשים היו מבכות את מותו ואת תחיתו. יש זכר לפולחן זה אפילו אצל הנביא יחזקאל בפרק ח', שם הוא רואה את הנשים מבכות את תמוז. היוונים הקדמונים נכסו את מיצג הטבע בשם, מלה 'דיוניזוס'. האדם הלשוני מנכס את כל היקום בשמות, המילים, השמות האלו הופכים לעולמו.

       האדם מוכן להקריב את גופו למען שמו, השם מדיח את הגוף. מלחמות לא התנהלו רק כמו אצל החיות על טריטוריה, מחיה, רוב המלחמות הגדולות התנהלו בשם אידיאולוגיות, ששעבדו את המציאות, חיי אדם למענן.

      המח הקוסם יוצר השפה הוא האימפרטור הגדול ביותר, מנסה לנכס את כל היקום לילוד שלו, השפה. היהדות הגדילה בכך, שהיא אסרה כליאת האלוהות הנעלמות בפסלים ותמונות, במקומם היא כלאה את האלוהות בשם 'אהיה אשר אהיה', או 'יהווה'. האלוהות, המיוצגת בשם, שליטה על כל היקום. ההשקפה העברית הבאה לידי ביטוי בתנ"ך מנוגדת להשקפה הפתאיסטית, הרואה בטבע, ביקום אלוהות, שגם שפינוזה האמין בה.

      לפי משל הבריאה בפרק א' של ספר בראשית, האלוהות יוצאת מהכוליות או האין, היא ישות לשונית, ישות שמית, בוראת את העולם בהגדים, בשפה, והיא עצמה מיוצגת תחת שם.

      לפי פרק הבריאה העולם המוחשי נברא למען האדם, שבהמשך, במשל 'עץ הדעת', אנו נכוחים לדעת שחוה ואדם מזדהים עם היותם 'דעת', בזים לגופם העירום. אמנם אין בתנ"ך זלזול בגוף, התנ"ך רואה אחדות בין 'דעת' לבין הגוף. אבל עולם התנ"ך הוא עולם לשוני, לכן בהקשר להשקפת עולמו לא התפתח מדע, חקר העולם המוחשי. הכל היה מכוון לישויות הלשוניות.

       מדע האינפורמציה היום מוכיח שהיקום כולו הוא אינפורמציה המתרכבת עם אנרגיה. ביחוד זה אמור בעיקר לגבי הישויות הביאולוגיות על כדור הארץ שהן תוצר  DNA, אינפורמציה שהפכה לאלגוריתם המכוונת את האנרגיה איך ליצור את חלקי הגוף.

     ההבדל בין היקום שאף הוא אינפורמציה, לבין האדם שאצלו האינפורמציה נעשתה אוטונומית בצורה חלקית, לכן היא לא דטרמינסטית, כפי שהאינפורמציה ביקום פועלת. האינפורמציה האנושית, השפה, הפכה על-ידי האיבר הקוסם, המח, לאוטונומית חלקית, וזו בהמשך רוצה להיות ריבונית ולנכס לעצמה את העולם.

         רוב מלחמותיו של האדם הן נגד הטבע שהקציב לו משך מוגבל, שאין לו שליטה על השרירותיות של חוקי הקיום. אפילו המדע היום מנסה כל הזמן לפענח את סודות חוקי הטבע ובאמצעותם לשלוט בו. המדע הוא רק תוצר מאוחר, אבל האדם בימי קדם כבר רצה לשלוט על-ידי מאגיה, נוסחאות לשוניות. הוא הבין שברשותו אמצעי, השפה, המאפשרת לו לשלט על הטבע חלקית והוא רצה יתר שליטה. הוא חשב שאם יהפוך את השפה לנוסחאות, השבעות, שהן שינוי הסדר הלשוני, אלו יהפכו בידיו לאמצעים מאגיים לשלט על ההתרחשויות.

       אבל את ההמצאה המתוחכמת ביותר איך לנכס את העולם אנו מוצאים אצל השליח יוחנן, בברית החדשה, בבשורת יוחנן, בפרק הראשון בו, אנו עדים לכך ששליח זה למד את הנאמר בפרק א' של ספר בראשית, ממשל הבריאה, שבו אלהים בורא את העולם בהגדים, שהשפה היא כלי בריאה. שליח זה לא הסתפק בהיות השפה כלי בלבד, הוא רצה לעשותה לריבון. ומדוע כך, כיוון שהוא רצה באמצעות השפה לנכס את העולם, לשנות את חוקיו, שאלו יעניקו לאדם נצחיות. כך השליח יוחנן הפך את 'הדבר', השפה להתגלמות בדמותו הארצית של ישוע, האדם-האל ישוע, שבאמצעות נכוס הכלי היה יכול לשנות סדרי עולם, להיות ריבון עליו.

      אנחנו יודעים שתרבויות היו כולאות את הישויות הנעלמות ביקום, שחשבו שהם תלויים בהם, בתמונות ופסלים, והן עושות את זה עד היום, ומושיבים אותם במקדשים. אפשר להגיד האדם כולא ישויות נעלמות למען שהוא יוכל לבא בדברים אתם, הוא משתלט עליהם, מנכס אותן, מנסה להכריח אותן להיענות למשאלותיו. ידוע לנו שבדבר השני, מתוך עשרת הדברות, נאמר: 'לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת ואשר במים מתחת לארץ. לא תשתחוה להם לא תעבדם כי אנכי יהוה אלהיך אל קנא פקד עון אבת על בנים על שלשים ועל רבעים לשנאי. ועשה חסד לאלהים לאהבי ולשמרי מצותי.'

     מקובל שהדבר הזה התנגד לכליאת הישויות הנעלמות בפסלים ותמונות. אבל האדם בסופו של דבר אינו יכול להתיחס לישות נעלמת מבלי לכלא אותה, אם לא בפסלים ותמונות אזי ב'מלה'. האלוהות המתגלה למשה לרגלי הסנה הבוער מכנה את עצמה בשם 'אהיה אשר אהיה'. אמנם שם אינו פסל או תמונה, אבל אף שם מבצע כליאה.

     האדם מנכס את העולם בהופכו אותו לשפה, לשמות. נשאלת השאלה מדוע רוצה האדם להיות שם, מדוע הוא מעדיף את שמו על גופו? כנראה שהמלומד הדגול ריצ'רד דוקין לא שאל את השאלה הזו. אמנם חלק גדול מהמין האנושי רוצה להשאיר צאצאים, אבל חלק גדול יותר רוצה להיות נצחי. ברור לאדם שגופו כלה, אבל הוא מדמה שהחלק הנעלם שלו, שמו, הכרתו, שורדים. כבר מעדות ארכיאולוגית אנו יודעים שהאדם קבר את מתיו, השאיר בקבר מצרכים, בהשערה שהחלק הנעלם שורד.

      גם כאשר האדם רוצה בצאצאים, הוא רוצה שאלו ישאו את שמו. הפילוסוף וויקו אפין את האדם כקובר את מתיו, יוצר דתות, מקדש נשואים. ומדוע נשואים, יש לשער שהזכר רוצה להיות בטוח בצאצאיו שישאו את שמו.

      ובכן, האדם מנכס את היקום, הופך אותו לשמות, כיוון שהאמונה שלו היא שהישות הנעלמת, השם, הוא נצחי, הוא מעדיף את שמו על גופו מאותה אמונה שהוא שורד את גופו. למרות בריחתו של האדם ממעמסת החובות שהשפה מטילה עליו, רצונו להיות חלק מהטבע, להיות גוף בלבד, הוא נאחז בשמו, בחלק הנעל שלו.

     יש להוסיף נימוק נוסף לרצונו של האדם להיות חלק מהטבע, להיות גן אנוכי, כדברי ריצ'רד קודין. הסיבה הנוספת היא שהשפה לא  ממלאת אחרי כל משאלותיו, היא לא ממלאת את הבטחותיו של הנחש במשל 'עץ הדעת', ש'דעת' תהפוך את האוכלים מפרי העץ זהים עם אלוהים, הם יהיו ריבוניים.

      עם כל אכזבותיו של האדם מהכלי שברשותו, שהמח הקוסם יצר למענו, הוא עושה שימוש בו, יוצר לעצמו אלף עולמות ווירטואליים לפי משאלותיו, בעולמות אלו הוא ריבון, מחוקק חוקים ההופכים אותו לנצחי. עולם המנוכס על ידו נענה לכל דרישותיו.

      בסופו של דבר, 'הנחש', השפה, גם אם היא לא יכולה למנע את כליון הגוף, היא מפצה את האדם ביכולות ליצור לעצמו עולם בתוך עולם, עולם לשוני, גם אם הוא רק ווירטואלי, הרי האדם בו ריבון.

       גם ריצ'רד דוקים לא מסתפק להיות גן אנוכי בלבד, הוא רוצה להיות 'שם'. לכן הוא כותב ספרים פרובוקטיביים להאדרת שמו. הרי גנים אנוכיים לא כותבים ספרים.

  

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: