אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 121 -האדם אנומליה ביקום

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 121 – האדם אנומליה ביקום

     ראינו כבר שהאדם בזכות מוחו, האבר המפותח ביותר ביקום, יצא משרשרת הישויות הדטרמיניסטיות, הוא בעל אוטונומיה מוגבלת המתסיסה אותו נגד חוקי הקיום המקציבים לו משך מוגבל. השפה מתת האבולוציה, מתת המח המפותח, היא ישות נעלמת ללא גבולות, והאדם מפליג על כנפיה, ורואה את עצמו כריבון ביקום.

      אבל השפה הישות המרדנית, מקושרת לגוף ביאולוגי  מוגבל, המספק לישות הנעלמת את האנרגיה שהיא זקוקה לו, כפי שהגוף מעניק למח האבר המפותח ביותר ביקום, דם לפעילותו. עובדה זו שהשפה, האינפורמציה הנספחת לגוף זקוקה לאנרגיה של הגוף הביאולוגי, גורם לישות הלשונית הנעלמת אי נחת, רצון להיפרד מגוף זה שקטן עליה, להפליג מעבר לו. אבל לישות הנעלמת המתנתקת מהגוף אין תוקף, למושגים נעלמים ללא אנרגיה, ללא שרות לגוף, אין משמעות.

      הזכרנו כבר את האסכולה הראליסטית בימי הבינים, שרצו במושגים מופשטים בזכות עצמן. אנשי האסכולה הראיליסטית הזו לא היו הראשונים שרצו לתת למושגים קיום עצמאי, הקדימו אותם המצרים העתיקים, ביחוד אנו מוצאים אצל אפלטון, נתינת עצמאות לאידיאות הנצחיות.

      ההפלגות האלו של האדם על כנפי המושגים המופשטים שכביכול עצמאיים, הולידו ומולידים את תופעת האדם-האל, אדם הרואה את עצמו ריבון המורד בהגבלות שחוקי הקיום מטילים עליו, כמובן שהאדם-האל מתעלם שהוא קשור לגוף ביאולוגי המספק לו אנרגיה, שבלעדיה הוא נמוג. אלכסנדר הגדול שראה את עצמו אל, מת בגיל 33 כיוון שגופו הקטן מרד בו, וכך הוא גורלם של כל אלו הרוצים להיות אדם-אל, להתעלם מהיותם יצורים נבראים, הקשורים לגוף ביאולוגי קטן המספק להם אנרגיה, היכול להתמרד נגד הפלגותיהם ולחדול לספק להם את האנרגיה. אנחנו יכולים רק ללמד מההיסטוריה האנושית ששום אדם-אל לא הצליח להתגבר על חוקי הקיום, לא הצליח להתקיים בלי האנרגיה שגופו הקטן מספק לו, לא הצליח להאריך את משך חייו.

      האבולוציה העניקה לאדם כלי, כלי השפה, עם אוטונומיה מוגבלת, והאדם מסתחרר מיכולותיו, מנסה לגבר על חוקי הקיום, הופך לישות אנומלית ביקום. האדם המסוחרר רוצה שליטה בלתי מוגבלת ביקום. מבחינה זו אנשי המדע לא שונים מכובשים הגדולים, שניהם רוצים שליטה, שליטה בלתי מוגבלת. ביקום קיימת אינטראקציה, כוכבי הלכת סובבים מסביב לשמש, אינם מנסים להתמרד נגדה. היקום מתנהל על פי חוק האינטראקציה. חוק זה תקף לא רק לגבי הישויות הגדולות, חוקי זה תקף גם בישויות הקטנות ביותר, אפילו באטום.

    הרצון הזה של האדם הלשוני לפרוץ גבולות, הופך אותו לאנומליה, לא רק בגלל יכולתיו המוציאות אותו משרשרת הישויות ביקום שהן דטרמיניסטיות, מתוכנתות, בעוד שהאדם הלשוני מתכנת, יוצר ישויות, באמצעות כלי השפה, גם אם אלו הן ווירטואליות. האדם מוצא משרשרת הישויות ביקום גם כיוון שהוא באמצעות השפה הופך למודע, מסוגל להתבונן. נוסף לכך מה שמוציא את האדם משרשרת הישויות ביקום הוא מרדנותו, רצונו לפרוץ את גבולות עצמו, דבר אשר עושה אותו לאנומליה.

       המרדנות האנומלית הזו של האדם לא רק מכלה את גופו וגופותיהם של הזולתים, כאשר הם פורצים במלחמות עקרות בשאיפה לגבר על חוקי הקיום( לא מדובר על מלחמות הגנה, על טריטוריה מוגבלת למחיה, כפי שהחיות מגנות על טריטוריה מוגבלת למחיה), היא מסוכנת לכדור הארץ הקטן המאכסן את הילוד שלו, הכדור הקטן שמאפשר חיים, אבל חיים בגבולות.   

       את הדוגמאות הטובות ביותר אנו יכולים לראות בעיקר מהספרות הבדיונית הלותרנית, למרות שגם בדיאלוגים של אפלטון אנו מוצאים דמות כמו קליקלס הרוצה להיות חלק מהטבע, רוצה כח בלתי מוגבל. אבל לפני שנפנה לדגמים הלותרניים, מספיק אם נציין את העובדות שכובשים גדולים בעבר ניסו לפרוץ גבולות על ידי כיבושים, חשבו שבאמצעות טריטוריות הם ישיגו קיום בלתי מוגבל.

      מההיסטוריה אנו לומדים על סרגון האכדי שכבש את ערי השומרים, חלקים גדולים של  מזופוטמיה, אנחנו לומדים על מלכי אשור ובבל שרצו לפרוץ גבולות וסברו שהם ריבונים על הקיום. אפשר להזכיר את אלכסנדר מוקדון ואחרים. הזכרנו כבר שהתנ"ך לעג לכובשים אלו, ישעיהו במשל על מלך אשור-בבל, פרק י"ד, יחזקאל על גוג מארץ המגוג, דניאל על החיות הכוחניות המחסלות זו את זו. אבל אזהרות התנ"ך לא הועילו.

      לא נזכיר כאן את כל הכובשים היווניים, ההלניים, הרומאיים, ואחרים, שרשרת הכובשים לא נפסק. אבל דווקא האידיאולוגיה הלותרנית מספקת לנו דגמים של מרד אנושי, אפילו אם הוא בדיוני, אבל התגשם בהמשך, ברייך השלישי, צורת מרד שאנו לא מוצאים בתרבויות אחרות. הבסיס של סטיות אלו של משוררי גרמניה והוגיה הוא בתיאולוגית לותר, שביטל כבר בהתחלת הרפורמציה שלו מעשים טובים, רצה זכויות ללא חובות, רצה עולם ללא רצון חופשי שליח השפה, רצה השטן, שהפך ברבות הימים למפיסטו.. ובכן תיאולוגיה זו של לותר הצמיחה את המרד האידיאולוגי הקיצוני ביותר.

     מספיק אם נתעכב על שתי יצירות בדיוניות, של המשורר גיתה, 'פאוסט', והפילוסוף ניטשה, ביצירתו 'זרטוסטרא'. אנו לא מוצאים דמויות מרדניות כאלו בתרבויות מוכרות, מחוץ לדמותו של קליקלס בדיאלוג 'גורגיאס'.

      ציינו את העובדה שגם הכובשים הגדולים היו מורדים בחוקי הקיום, רצו בלתי מוגבלות, אלא שהם לא העניקה למרדנותם אידיאולוגיה. בדרמת פאוסט אנו מוצאים את הגיבור המורד הקיצוני ביותר, הוא מורד בחוקי הקיום, הוא מורד בחוקי בני אדם. פאוסט הוא התגלמות האנומליה האנושית. פאוסט חושב שדמותו של 'מפיסטו' שאותו קוסם לו המשורר גיתה, מפיסטו הממונה על מאגיה יוציא אותו מכל ההגבלות. מאגיה לא נוצרה על ידי גיתה, היא היתה קיימת כבר במצרים העתיקה שהאמינו בהשבעות מאגיות שיוציאו אותם מהגבלות הקיום, יבטיחו להם קיום בעולמות חלופיים, יבטיחו להם קיום נצחי. הפרעונים אפילו ראו בשמם אמצעי מאגי שבסיוע שלו לחמו באליהם. אבל יש הבדל בקיום בעולמות חלופיים אחרי המוות, לבין קיום בלתי מוגבל בעולם הנגלה.

      אבל דמות מורדת כמו פאוסט אנו לא מוצאים בתרבויות אחרות, הרוצה השגים בלתי מוגבלים בעולם הנגלה. גיבור זה, פאוסט משיג את מאוויו באמצעות המאגיה של מפיסטו שלו הוא משכן את נפשו. אבל כל השגיו של פאוסט בסיוע המאגיה של מפיסטו הן ווירטואליות, כיוון שבעולמו של האדם שולט חוק ההדיות, האינטראקציה, כמו ביקום. אהבתו של פאוסט היא חד-סיטרית, נגמרת בטראגדיה, נצחונותיו של פאוסט על אויבי הקיסר באמצעות מאגיה, אף הו לא ממשית, מפעלותיו של פאוסט בסוף ימיו המבוצעות על-ידי אנשים שהוא מוריד אותם לדרגות עבדים, לא מביאות לו מזור, בסופו של דבר המאגיה של מפיסטו אינה מונעת התעוורותו של הגיבור, הזדקנותו, ומותו. הפתרון המלאכותי שגיתה סיפח לקורות פאוסט, הימלטותו ממפיסטו, הצלת נפשו, ועליה לממלכת הנשים המיטיבות, הסוף הזה מצביע על הבל מרדנותו של הגיבור פאוסט.

     המרד הפאוסטי נעשה תשתית הרייך השלישי, הגאז המפיסטופלי שהמית את היהודים, ה'אויב הקוסמי' בעיניהם, היה צריך לממש שלטון עולמי ללא הגבלות.

     אבל יצירתו של ניטשה 'זרטוסטרא' שוב מגלמת את הרצון למרד בכל חוקי הקיום, חוקים אנושיים, לחזור לגן-עדן בקרב החיות על ההר. כנראה שהגיבור לא שבע נחת בגן-עדן זה, יורד לקהילת בני אדם השנואים עליו, מביא להם את בשורת האדם העליון, יותר מאוחר את בשורת הרצון לכח.

     השאלה נשאלת רק במי מורדים אנשים אלו, ממי הם תובעים מאוויים בלתי מוגבלים, מי צריך לספק למורדים אלו חופש בלתי מוגבל מכל ההגבלות הקיומיות, הרי חופש קיים רק בגבולות, מצב ללא גבולות הוא אין. ובאמת המורדים האלו שאפו להרוס את העולם, להפוך אותו לאין.

      השפה בפן הינוסי שלה, מאפשרת לאדם את ההפלגות האנומליות האלו המנוגדות לחוקי הקיום. רק בעל משל 'עץ הדעת' ברוב חכמתו כנה את ההפלגות האלו של השפה בשם 'נחש', והזהיר את האדם שהוא יצור נברא , לא אלוהות. 'דעת' צריכה לשרת את הגוף ולא להפליג ממנו והלאה, לעשותו קורבן של משאלות, קין לא צריך לרצח את הבל למען מושג מופשט, הגמוניה.   

     האנומליה של האדם היא תוצאה שאינו רואה את עצמו חלק מחוקי הקיום הפועלים על-ידי אינטראקציה. גם אם המח הקוסם מוציא את האדם משרשרת הישויות המתוכנתות, מעניק לו אוטונומיה מוגבלת, הוא נשאר חלק מחוקי הקיום, הוא נשאר יצור נברא, שחוקים אלו חלים עליו. האדם לא הופך לריבון, הוא לא אדם-אל, משך קיומו מוגבל. מרדנותו של האדם שלא משלים עם גורלו, מוריד אותו לישות האנומלית ביקום, שחוקי הקיום מאפסות את מרדנותו.

      על האדם-האל אפשר לקרא בספרי 'האדם-האל', שיצא כבר בשנת 1975, שלא נמצא

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 121 – האדם אנומליה ביקום

     ראינו כבר שהאדם בזכות מוחו, האבר המפותח ביותר ביקום, יצא משרשרת הישויות הדטרמיניסטיות, הוא בעל אוטונומיה מוגבלת המתסיסה אותו נגד חוקי הקיום המקציבים לו משך מוגבל. השפה מתת האבולוציה, מתת המח המפותח, היא ישות נעלמת ללא גבולות, והאדם מפליג על כנפיה, ורואה את עצמו כריבון ביקום.

      אבל השפה הישות המרדנית, מקושרת לגוף ביאולוגי  מוגבל, המספק לישות הנעלמת את האנרגיה שהיא זקוקה לו, כפי שהגוף מעניק למח האבר המפותח ביותר ביקום, דם לפעילותו. עובדה זו שהשפה, האינפורמציה הנספחת לגוף זקוקה לאנרגיה של הגוף הביאולוגי, גורם לישות הלשונית הנעלמת אי נחת, רצון להיפרד מגוף זה שקטן עליה, להפליג מעבר לו. אבל לישות הנעלמת המתנתקת מהגוף אין תוקף, למושגים נעלמים ללא אנרגיה, ללא שרות לגוף, אין משמעות.

      הזכרנו כבר את האסכולה הראליסטית בימי הבינים, שרצו במושגים מופשטים בזכות עצמן. אנשי האסכולה הראיליסטית הזו לא היו הראשונים שרצו לתת למושגים קיום עצמאי, הקדימו אותם המצרים העתיקים, ביחוד אנו מוצאים אצל אפלטון, נתינת עצמאות לאידיאות הנצחיות.

      ההפלגות האלו של האדם על כנפי המושגים המופשטים שכביכול עצמאיים, הולידו ומולידים את תופעת האדם-האל, אדם הרואה את עצמו ריבון המורד בהגבלות שחוקי הקיום מטילים עליו, כמובן שהאדם-האל מתעלם שהוא קשור לגוף ביאולוגי המספק לו אנרגיה, שבלעדיה הוא נמוג. אלכסנדר הגדול שראה את עצמו אל, מת בגיל 33 כיוון שגופו הקטן מרד בו, וכך הוא גורלם של כל אלו הרוצים להיות אדם-אל, להתעלם מהיותם יצורים נבראים, הקשורים לגוף ביאולוגי קטן המספק להם אנרגיה, היכול להתמרד נגד הפלגותיהם ולחדול לספק להם את האנרגיה. אנחנו יכולים רק ללמד מההיסטוריה האנושית ששום אדם-אל לא הצליח להתגבר על חוקי הקיום, לא הצליח להתקיים בלי האנרגיה שגופו הקטן מספק לו, לא הצליח להאריך את משך חייו.

      האבולוציה העניקה לאדם כלי, כלי השפה, עם אוטונומיה מוגבלת, והאדם מסתחרר מיכולותיו, מנסה לגבר על חוקי הקיום, הופך לישות אנומלית ביקום. האדם המסוחרר רוצה שליטה בלתי מוגבלת ביקום. מבחינה זו אנשי המדע לא שונים מכובשים הגדולים, שניהם רוצים שליטה, שליטה בלתי מוגבלת. ביקום קיימת אינטראקציה, כוכבי הלכת סובבים מסביב לשמש, אינם מנסים להתמרד נגדה. היקום מתנהל על פי חוק האינטראקציה. חוק זה תקף לא רק לגבי הישויות הגדולות, חוקי זה תקף גם בישויות הקטנות ביותר, אפילו באטום.

    הרצון הזה של האדם הלשוני לפרוץ גבולות, הופך אותו לאנומליה, לא רק בגלל יכולתיו המוציאות אותו משרשרת הישויות ביקום שהן דטרמיניסטיות, מתוכנתות, בעוד שהאדם הלשוני מתכנת, יוצר ישויות, באמצעות כלי השפה, גם אם אלו הן ווירטואליות. האדם מוצא משרשרת הישויות ביקום גם כיוון שהוא באמצעות השפה הופך למודע, מסוגל להתבונן. נוסף לכך מה שמוציא את האדם משרשרת הישויות ביקום הוא מרדנותו, רצונו לפרוץ את גבולות עצמו, דבר אשר עושה אותו לאנומליה.

       המרדנות האנומלית הזו של האדם לא רק מכלה את גופו וגופותיהם של הזולתים, כאשר הם פורצים במלחמות עקרות בשאיפה לגבר על חוקי הקיום( לא מדובר על מלחמות הגנה, על טריטוריה מוגבלת למחיה, כפי שהחיות מגנות על טריטוריה מוגבלת למחיה), היא מסוכנת לכדור הארץ הקטן המאכסן את הילוד שלו, הכדור הקטן שמאפשר חיים, אבל חיים בגבולות.   

       את הדוגמאות הטובות ביותר אנו יכולים לראות בעיקר מהספרות הבדיונית הלותרנית, למרות שגם בדיאלוגים של אפלטון אנו מוצאים דמות כמו קליקלס הרוצה להיות חלק מהטבע, רוצה כח בלתי מוגבל. אבל לפני שנפנה לדגמים הלותרניים, מספיק אם נציין את העובדות שכובשים גדולים בעבר ניסו לפרוץ גבולות על ידי כיבושים, חשבו שבאמצעות טריטוריות הם ישיגו קיום בלתי מוגבל.

      מההיסטוריה אנו לומדים על סרגון האכדי שכבש את ערי השומרים, חלקים גדולים של  מזופוטמיה, אנחנו לומדים על מלכי אשור ובבל שרצו לפרוץ גבולות וסברו שהם ריבונים על הקיום. אפשר להזכיר את אלכסנדר מוקדון ואחרים. הזכרנו כבר שהתנ"ך לעג לכובשים אלו, ישעיהו במשל על מלך אשור-בבל, פרק י"ד, יחזקאל על גוג מארץ המגוג, דניאל על החיות הכוחניות המחסלות זו את זו. אבל אזהרות התנ"ך לא הועילו.

      לא נזכיר כאן את כל הכובשים היווניים, ההלניים, הרומאיים, ואחרים, שרשרת הכובשים לא נפסק. אבל דווקא האידיאולוגיה הלותרנית מספקת לנו דגמים של מרד אנושי, אפילו אם הוא בדיוני, אבל התגשם בהמשך, ברייך השלישי, צורת מרד שאנו לא מוצאים בתרבויות אחרות. הבסיס של סטיות אלו של משוררי גרמניה והוגיה הוא בתיאולוגית לותר, שביטל כבר בהתחלת הרפורמציה שלו מעשים טובים, רצה זכויות ללא חובות, רצה עולם ללא רצון חופשי שליח השפה, רצה השטן, שהפך ברבות הימים למפיסטו.. ובכן תיאולוגיה זו של לותר הצמיחה את המרד האידיאולוגי הקיצוני ביותר.

     מספיק אם נתעכב על שתי יצירות בדיוניות, של המשורר גיתה, 'פאוסט', והפילוסוף ניטשה, ביצירתו 'זרטוסטרא'. אנו לא מוצאים דמויות מרדניות כאלו בתרבויות מוכרות, מחוץ לדמותו של קליקלס בדיאלוג 'גורגיאס'.

      ציינו את העובדה שגם הכובשים הגדולים היו מורדים בחוקי הקיום, רצו בלתי מוגבלות, אלא שהם לא העניקה למרדנותם אידיאולוגיה. בדרמת פאוסט אנו מוצאים את הגיבור המורד הקיצוני ביותר, הוא מורד בחוקי הקיום, הוא מורד בחוקי בני אדם. פאוסט הוא התגלמות האנומליה האנושית. פאוסט חושב שדמותו של 'מפיסטו' שאותו קוסם לו המשורר גיתה, מפיסטו הממונה על מאגיה יוציא אותו מכל ההגבלות. מאגיה לא נוצרה על ידי גיתה, היא היתה קיימת כבר במצרים העתיקה שהאמינו בהשבעות מאגיות שיוציאו אותם מהגבלות הקיום, יבטיחו להם קיום בעולמות חלופיים, יבטיחו להם קיום נצחי. הפרעונים אפילו ראו בשמם אמצעי מאגי שבסיוע שלו לחמו באליהם. אבל יש הבדל בקיום בעולמות חלופיים אחרי המוות, לבין קיום בלתי מוגבל בעולם הנגלה.

      אבל דמות מורדת כמו פאוסט אנו לא מוצאים בתרבויות אחרות, הרוצה השגים בלתי מוגבלים בעולם הנגלה. גיבור זה, פאוסט משיג את מאוויו באמצעות המאגיה של מפיסטו שלו הוא משכן את נפשו. אבל כל השגיו של פאוסט בסיוע המאגיה של מפיסטו הן ווירטואליות, כיוון שבעולמו של האדם שולט חוק ההדיות, האינטראקציה, כמו ביקום. אהבתו של פאוסט היא חד-סיטרית, נגמרת בטראגדיה, נצחונותיו של פאוסט על אויבי הקיסר באמצעות מאגיה, אף הו לא ממשית, מפעלותיו של פאוסט בסוף ימיו המבוצעות על-ידי אנשים שהוא מוריד אותם לדרגות עבדים, לא מביאות לו מזור, בסופו של דבר המאגיה של מפיסטו אינה מונעת התעוורותו של הגיבור, הזדקנותו, ומותו. הפתרון המלאכותי שגיתה סיפח לקורות פאוסט, הימלטותו ממפיסטו, הצלת נפשו, ועליה לממלכת הנשים המיטיבות, הסוף הזה מצביע על הבל מרדנותו של הגיבור פאוסט.

     המרד הפאוסטי נעשה תשתית הרייך השלישי, הגאז המפיסטופלי שהמית את היהודים, ה'אויב הקוסמי' בעיניהם, היה צריך לממש שלטון עולמי ללא הגבלות.

     אבל יצירתו של ניטשה 'זרטוסטרא' שוב מגלמת את הרצון למרד בכל חוקי הקיום, חוקים אנושיים, לחזור לגן-עדן בקרב החיות על ההר. כנראה שהגיבור לא שבע נחת בגן-עדן זה, יורד לקהילת בני אדם השנואים עליו, מביא להם את בשורת האדם העליון, יותר מאוחר את בשורת הרצון לכח.

     השאלה נשאלת רק במי מורדים אנשים אלו, ממי הם תובעים מאוויים בלתי מוגבלים, מי צריך לספק למורדים אלו חופש בלתי מוגבל מכל ההגבלות הקיומיות, הרי חופש קיים רק בגבולות, מצב ללא גבולות הוא אין. ובאמת המורדים האלו שאפו להרוס את העולם, להפוך אותו לאין.

      השפה בפן הינוסי שלה, מאפשרת לאדם את ההפלגות האנומליות האלו המנוגדות לחוקי הקיום. רק בעל משל 'עץ הדעת' ברוב חכמתו כנה את ההפלגות האלו של השפה בשם 'נחש', והזהיר את האדם שהוא יצור נברא , לא אלוהות. 'דעת' צריכה לשרת את הגוף ולא להפליג ממנו והלאה, לעשותו קורבן של משאלות, קין לא צריך לרצח את הבל למען מושג מופשט, הגמוניה.   

     האנומליה של האדם היא תוצאה שאינו רואה את עצמו חלק מחוקי הקיום הפועלים על-ידי אינטראקציה. גם אם המח הקוסם מוציא את האדם משרשרת הישויות המתוכנתות, מעניק לו אוטונומיה מוגבלת, הוא נשאר חלק מחוקי הקיום, הוא נשאר יצור נברא, שחוקים אלו חלים עליו. האדם לא הופך לריבון, הוא לא אדם-אל, משך קיומו מוגבל. מרדנותו של האדם שלא משלים עם גורלו, מוריד אותו לישות האנומלית ביקום, שחוקי הקיום מאפסות את מרדנותו.

      על האדם-האל אפשר לקרא בספרי 'האדם-האל', שיצא כבר בשנת 1975, שלא נמצא

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 121 – האדם אנומליה ביקום

     ראינו כבר שהאדם בזכות מוחו, האבר המפותח ביותר ביקום, יצא משרשרת הישויות הדטרמיניסטיות, הוא בעל אוטונומיה מוגבלת המתסיסה אותו נגד חוקי הקיום המקציבים לו משך מוגבל. השפה מתת האבולוציה, מתת המח המפותח, היא ישות נעלמת ללא גבולות, והאדם מפליג על כנפיה, ורואה את עצמו כריבון ביקום.

      אבל השפה הישות המרדנית, מקושרת לגוף ביאולוגי  מוגבל, המספק לישות הנעלמת את האנרגיה שהיא זקוקה לו, כפי שהגוף מעניק למח האבר המפותח ביותר ביקום, דם לפעילותו. עובדה זו שהשפה, האינפורמציה הנספחת לגוף זקוקה לאנרגיה של הגוף הביאולוגי, גורם לישות הלשונית הנעלמת אי נחת, רצון להיפרד מגוף זה שקטן עליה, להפליג מעבר לו. אבל לישות הנעלמת המתנתקת מהגוף אין תוקף, למושגים נעלמים ללא אנרגיה, ללא שרות לגוף, אין משמעות.

      הזכרנו כבר את האסכולה הראליסטית בימי הבינים, שרצו במושגים מופשטים בזכות עצמן. אנשי האסכולה הראיליסטית הזו לא היו הראשונים שרצו לתת למושגים קיום עצמאי, הקדימו אותם המצרים העתיקים, ביחוד אנו מוצאים אצל אפלטון, נתינת עצמאות לאידיאות הנצחיות.

      ההפלגות האלו של האדם על כנפי המושגים המופשטים שכביכול עצמאיים, הולידו ומולידים את תופעת האדם-האל, אדם הרואה את עצמו ריבון המורד בהגבלות שחוקי הקיום מטילים עליו, כמובן שהאדם-האל מתעלם שהוא קשור לגוף ביאולוגי המספק לו אנרגיה, שבלעדיה הוא נמוג. אלכסנדר הגדול שראה את עצמו אל, מת בגיל 33 כיוון שגופו הקטן מרד בו, וכך הוא גורלם של כל אלו הרוצים להיות אדם-אל, להתעלם מהיותם יצורים נבראים, הקשורים לגוף ביאולוגי קטן המספק להם אנרגיה, היכול להתמרד נגד הפלגותיהם ולחדול לספק להם את האנרגיה. אנחנו יכולים רק ללמד מההיסטוריה האנושית ששום אדם-אל לא הצליח להתגבר על חוקי הקיום, לא הצליח להתקיים בלי האנרגיה שגופו הקטן מספק לו, לא הצליח להאריך את משך חייו.

      האבולוציה העניקה לאדם כלי, כלי השפה, עם אוטונומיה מוגבלת, והאדם מסתחרר מיכולותיו, מנסה לגבר על חוקי הקיום, הופך לישות אנומלית ביקום. האדם המסוחרר רוצה שליטה בלתי מוגבלת ביקום. מבחינה זו אנשי המדע לא שונים מכובשים הגדולים, שניהם רוצים שליטה, שליטה בלתי מוגבלת. ביקום קיימת אינטראקציה, כוכבי הלכת סובבים מסביב לשמש, אינם מנסים להתמרד נגדה. היקום מתנהל על פי חוק האינטראקציה. חוק זה תקף לא רק לגבי הישויות הגדולות, חוקי זה תקף גם בישויות הקטנות ביותר, אפילו באטום.

    הרצון הזה של האדם הלשוני לפרוץ גבולות, הופך אותו לאנומליה, לא רק בגלל יכולתיו המוציאות אותו משרשרת הישויות ביקום שהן דטרמיניסטיות, מתוכנתות, בעוד שהאדם הלשוני מתכנת, יוצר ישויות, באמצעות כלי השפה, גם אם אלו הן ווירטואליות. האדם מוצא משרשרת הישויות ביקום גם כיוון שהוא באמצעות השפה הופך למודע, מסוגל להתבונן. נוסף לכך מה שמוציא את האדם משרשרת הישויות ביקום הוא מרדנותו, רצונו לפרוץ את גבולות עצמו, דבר אשר עושה אותו לאנומליה.

       המרדנות האנומלית הזו של האדם לא רק מכלה את גופו וגופותיהם של הזולתים, כאשר הם פורצים במלחמות עקרות בשאיפה לגבר על חוקי הקיום( לא מדובר על מלחמות הגנה, על טריטוריה מוגבלת למחיה, כפי שהחיות מגנות על טריטוריה מוגבלת למחיה), היא מסוכנת לכדור הארץ הקטן המאכסן את הילוד שלו, הכדור הקטן שמאפשר חיים, אבל חיים בגבולות.   

       את הדוגמאות הטובות ביותר אנו יכולים לראות בעיקר מהספרות הבדיונית הלותרנית, למרות שגם בדיאלוגים של אפלטון אנו מוצאים דמות כמו קליקלס הרוצה להיות חלק מהטבע, רוצה כח בלתי מוגבל. אבל לפני שנפנה לדגמים הלותרניים, מספיק אם נציין את העובדות שכובשים גדולים בעבר ניסו לפרוץ גבולות על ידי כיבושים, חשבו שבאמצעות טריטוריות הם ישיגו קיום בלתי מוגבל.

      מההיסטוריה אנו לומדים על סרגון האכדי שכבש את ערי השומרים, חלקים גדולים של  מזופוטמיה, אנחנו לומדים על מלכי אשור ובבל שרצו לפרוץ גבולות וסברו שהם ריבונים על הקיום. אפשר להזכיר את אלכסנדר מוקדון ואחרים. הזכרנו כבר שהתנ"ך לעג לכובשים אלו, ישעיהו במשל על מלך אשור-בבל, פרק י"ד, יחזקאל על גוג מארץ המגוג, דניאל על החיות הכוחניות המחסלות זו את זו. אבל אזהרות התנ"ך לא הועילו.

      לא נזכיר כאן את כל הכובשים היווניים, ההלניים, הרומאיים, ואחרים, שרשרת הכובשים לא נפסק. אבל דווקא האידיאולוגיה הלותרנית מספקת לנו דגמים של מרד אנושי, אפילו אם הוא בדיוני, אבל התגשם בהמשך, ברייך השלישי, צורת מרד שאנו לא מוצאים בתרבויות אחרות. הבסיס של סטיות אלו של משוררי גרמניה והוגיה הוא בתיאולוגית לותר, שביטל כבר בהתחלת הרפורמציה שלו מעשים טובים, רצה זכויות ללא חובות, רצה עולם ללא רצון חופשי שליח השפה, רצה השטן, שהפך ברבות הימים למפיסטו.. ובכן תיאולוגיה זו של לותר הצמיחה את המרד האידיאולוגי הקיצוני ביותר.

     מספיק אם נתעכב על שתי יצירות בדיוניות, של המשורר גיתה, 'פאוסט', והפילוסוף ניטשה, ביצירתו 'זרטוסטרא'. אנו לא מוצאים דמויות מרדניות כאלו בתרבויות מוכרות, מחוץ לדמותו של קליקלס בדיאלוג 'גורגיאס'.

      ציינו את העובדה שגם הכובשים הגדולים היו מורדים בחוקי הקיום, רצו בלתי מוגבלות, אלא שהם לא העניקה למרדנותם אידיאולוגיה. בדרמת פאוסט אנו מוצאים את הגיבור המורד הקיצוני ביותר, הוא מורד בחוקי הקיום, הוא מורד בחוקי בני אדם. פאוסט הוא התגלמות האנומליה האנושית. פאוסט חושב שדמותו של 'מפיסטו' שאותו קוסם לו המשורר גיתה, מפיסטו הממונה על מאגיה יוציא אותו מכל ההגבלות. מאגיה לא נוצרה על ידי גיתה, היא היתה קיימת כבר במצרים העתיקה שהאמינו בהשבעות מאגיות שיוציאו אותם מהגבלות הקיום, יבטיחו להם קיום בעולמות חלופיים, יבטיחו להם קיום נצחי. הפרעונים אפילו ראו בשמם אמצעי מאגי שבסיוע שלו לחמו באליהם. אבל יש הבדל בקיום בעולמות חלופיים אחרי המוות, לבין קיום בלתי מוגבל בעולם הנגלה.

      אבל דמות מורדת כמו פאוסט אנו לא מוצאים בתרבויות אחרות, הרוצה השגים בלתי מוגבלים בעולם הנגלה. גיבור זה, פאוסט משיג את מאוויו באמצעות המאגיה של מפיסטו שלו הוא משכן את נפשו. אבל כל השגיו של פאוסט בסיוע המאגיה של מפיסטו הן ווירטואליות, כיוון שבעולמו של האדם שולט חוק ההדיות, האינטראקציה, כמו ביקום. אהבתו של פאוסט היא חד-סיטרית, נגמרת בטראגדיה, נצחונותיו של פאוסט על אויבי הקיסר באמצעות מאגיה, אף הו לא ממשית, מפעלותיו של פאוסט בסוף ימיו המבוצעות על-ידי אנשים שהוא מוריד אותם לדרגות עבדים, לא מביאות לו מזור, בסופו של דבר המאגיה של מפיסטו אינה מונעת התעוורותו של הגיבור, הזדקנותו, ומותו. הפתרון המלאכותי שגיתה סיפח לקורות פאוסט, הימלטותו ממפיסטו, הצלת נפשו, ועליה לממלכת הנשים המיטיבות, הסוף הזה מצביע על הבל מרדנותו של הגיבור פאוסט.

     המרד הפאוסטי נעשה תשתית הרייך השלישי, הגאז המפיסטופלי שהמית את היהודים, ה'אויב הקוסמי' בעיניהם, היה צריך לממש שלטון עולמי ללא הגבלות.

     אבל יצירתו של ניטשה 'זרטוסטרא' שוב מגלמת את הרצון למרד בכל חוקי הקיום, חוקים אנושיים, לחזור לגן-עדן בקרב החיות על ההר. כנראה שהגיבור לא שבע נחת בגן-עדן זה, יורד לקהילת בני אדם השנואים עליו, מביא להם את בשורת האדם העליון, יותר מאוחר את בשורת הרצון לכח.

     השאלה נשאלת רק במי מורדים אנשים אלו, ממי הם תובעים מאוויים בלתי מוגבלים, מי צריך לספק למורדים אלו חופש בלתי מוגבל מכל ההגבלות הקיומיות, הרי חופש קיים רק בגבולות, מצב ללא גבולות הוא אין. ובאמת המורדים האלו שאפו להרוס את העולם, להפוך אותו לאין.

      השפה בפן הינוסי שלה, מאפשרת לאדם את ההפלגות האנומליות האלו המנוגדות לחוקי הקיום. רק בעל משל 'עץ הדעת' ברוב חכמתו כנה את ההפלגות האלו של השפה בשם 'נחש', והזהיר את האדם שהוא יצור נברא , לא אלוהות. 'דעת' צריכה לשרת את הגוף ולא להפליג ממנו והלאה, לעשותו קורבן של משאלות, קין לא צריך לרצח את הבל למען מושג מופשט, הגמוניה.   

     האנומליה של האדם היא תוצאה שאינו רואה את עצמו חלק מחוקי הקיום הפועלים על-ידי אינטראקציה. גם אם המח הקוסם מוציא את האדם משרשרת הישויות המתוכנתות, מעניק לו אוטונומיה מוגבלת, הוא נשאר חלק מחוקי הקיום, הוא נשאר יצור נברא, שחוקים אלו חלים עליו. האדם לא הופך לריבון, הוא לא אדם-אל, משך קיומו מוגבל. מרדנותו של האדם שלא משלים עם גורלו, מוריד אותו לישות האנומלית ביקום, שחוקי הקיום מאפסות את מרדנותו.

      על האדם-האל אפשר לקרא בספרי 'האדם-האל', שיצא כבר בשנת 1975, שלא נמצא בחנויות, אבל בנמצא בספריות

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: