וניברסיטה ווירטואלית – שעור 122 הצדק היקומי

 אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 122 – הצדק היקומי 

     מושג הצדק הוא תוצר לשוני, קיים רק בעולמו הלשוני של האדם, אין לו קיום ביקום. ברור שמושג הצדק הוא תוצר ההבדלה של השפה בכלל, בהמשך הבדלה זו צריכה לשמש את האדם להבדיל בין מה טוב לקיומו ומה מזיק לקיומו. לאט לאט השפה המכריחה את האדם ליצור קהילה שתהיה ערבה לפעולותיה נלשוניות הנעלמות, מצריכה את האדם ליצור מערכות של הבדלה למען להסדיר חיים בקהילה. קהילה לא יכולה להתקיים בלי הסדרים. אבל מחוץ להסדרים האדם רוצה בהמשך שהקהילה תעניק לו תמורה לפעולתו.

      כאן עלינו לחזור לאופן תיפקוד השפה, היא מבדילה, בהמשך מבדילה בין מה שטוב ליחיד, מה רע בשביל קיומו. אבל השפה כולה מבוססת על משא ומתן, על חליפין. היחיד בהמשך על בסיס עיקרון החליפין תובע לעצמו מהקהילה לקבל  על תרומתו לה תרומה, המגיע לו, הוא יוצר את מושג הצדק כפרמטר לתביעותיו.

      בהמשך מושג ה'צדק' כפרמטר מקבל תפקידים נוספים. הקהילה בהמשך לא מסתפקת באוסף אנשים, היא צריכה למיין אותם, היא צריכה לקבע האם פלוני ראוי או לא ראוי. ראואיות נקבעת לפי תרומת היחיד לקהילה, את הקביעה הזו שוב אפשר להסדיר לפי פרמטר הצדק.

      ושוב בהמשך פרמטר הצדק, ערך הצדק משמש את האדם לדרוש לעצמו בזכות פעולותיו, הלשוניות, לפי מערכת ערכית, הגנה מהישויות הנעלמות שהוא רואה את עצמו תלוי בהם, הוא תובע משך קיום מתמשך.

      אם האדם היה באמת משלים שכלי השפה, שהאבולוציה העניקה לו, דוחה את כלי הכח, הכל יכול היה להתנהל כשורה בקהילה האנושית. אבל אנו צריכים לדעת שהאדם הדואלי, ישות לשונית אבל גם ישות ביאולוגית, וככזה, הוא אינו משלים עם שיפוט לפי כללי השפה, הוא נסוג לעקרונות כוחניים, הוא נסוג להסדרים היררכיים, כמו אצל החיות. בהסדר היררכי, הסדר חיתי, החיה החזקה היא ראויה. לא בכדי צעק ניטשה 'רצון לכח', בשמו תבע לעצמו זכויות יתר, בהתאם הסדרים אצל החיות המפותחות, מבלי להיות מודע לכך שרצון ל'כח' כאמצעי פירושו  נסיגה אחורה למצב החיתי ששם כלי הכח הוא המודד לראואיות.

      אבל ניטשה המאוחר רק חזר על נטיתו של האדם מקדמת דנא, רצון לחזור לגן-עדן, ששם הכח היה המסדיר חיי עדר. אדם במשל 'עץ הדעת' זועם על חוה שהאכילה אותו מפרי העץ, פרי 'דעת', הכופה עליו סדרים חדשים, הוא רצה להשאר בגן-עדן, חיה בין החיות.

      משל 'עץ הדעת' רק מבטא מצב אנושי. הרי הוא התבסס כבר על אלפי שנים של היסטוריה, שבה הסדרים חברתיים לא נקבעו לפי פרמטר הצדק הלשוני, אלא לפי פרמטר כוחני. השפה היא חסרת אונים מול מרדנות הגוף הביאולוגי הסולד מהשפה שנכפתה עליו עם כל הערכים שלה. אבל האדם הביאולוגי הנסוג למצב חיתי קודם, לכלי הכח, לא מוותר על הרכש החדש שלו, כלי השפה. כתוצאה מכך תיאבונו הולך וגובר, בהבדל מהחיה אינו מסתפק בקצוב, על כנפי השפה הוא מנסה להכריח את הקיום להעניק לו בלתי מוגבלות.

      הצעקה היא 'רצון לכח', ניטשה רק חזר על צעקה נושנה. לתסכולו של האדם המורד, לאדם התובען, חוקי הקיום לא נעתרים לו, ואזי בבושת פנים הוא חוזר לפרמטר שאותו זנח, פרמטר ה'צדק' הלשוני, ובשמו תובע את היותר.

      האדם הביאולוגי הכוחני נוכח לדעת שאמצעי הכח הוא חסר אונים מול חוקי הקיום, אבל השפה שבז לה במרדו, בהיותה ישות נעלמת מאפשרת לאדם המרדן לדמין שהוא 'הילל בן שחר', כדברי ישעיה, במשל שלו, פרק י"ד, על מלך אשור בבל, שהוא בעל אפשרויות בלתי מוגבלות, שבמציאות הקיומית, הכח כאמצעי לא מאפשר. בינתים המרדן הכוחני יוצר לעצמו מערכת ערכים חדשה, לפיה, פעולות כוחניות מזכות את האדם בראואיות. ה'צדק' כפרמטר כוחני בשלב שני זה צריך להכריע ולהעניק לבעל הכח המבצע מבצעים באמצעותו, את מה שהשפה יעדה להעניק למקימים את עקרונותיה החברתיים, את הראואיות.

       אנחנו יכולים לעקב אחרי השלבים האלו בתולדות האדם. בשלב ראשון האדם ראוי אם הוא דאג למשפחתו, לסביבתו, כך אנו מוצאים בקינות השומריות של האמהות, שהרועה דומוזי שקיים ערכים לשוניים חברתיים היה ראוי בעיני המקוננות ליותר חיים. אבל שלב ראשוני זה נדחה מהר מאד, מופיע המלך הכוחני גילגמש, התובע לעצמו ראואיות בשם מעשי גבורה. הצדק כפרמטר משלים עם תביעות אלו. השפה נכנעת לצדק הכוחני, היא נכנעת לניטשה ולרצונו ל'כח'. המנטרה הזו משתלטת ושרים אותה בכל הכיכרות. השפה נדרסה, הוכנעה, אבל לא כך חוקי הקיום, אלו לא מתרשמים מנייטשה הזועק, הרוצה ב'כח'.   

      בעולם הלשוני האנושי האדם לא יכול בלי פרמטר 'צדק'. אנחנו יודעים שאפילו פושעים תובעים לעצמם זכויות בשם 'צדק' שהם יצרו. פושעים בעולם התחתון יוצרים לעצמם מערכות חדשות ובשם פרמטר ה'צדק' שלהם, תובעים לעצמם זכויות. אפילו אייכמן תבע לעצמו זכויות, בשם 'צדק' שאנשי הרייך השלישי יצרו. מענין לציין שב –Mein Kampf, היטלר מדבר על 'השגחה', הוא האמין שההשגחה יעדה אותו לתפקידו. כאשר במרד של שנת 1944, המתנקשים לא הצליחו להרג את היטלר, הוא ייחס את הצלתו לשמירת ההשגחה עליו.

       האבסורדים האנושיים הם אין סופיים. אבל עלינו להתעכב על כמה ביטויים לציפיה ל'צדק', בדיאלוג פיידו. הרי אפלטון שרשם דיאלוג זה, בשמו של מורו סוקראטס, ערג לחברה אורגנית, כפי שהוא ביטא את זה בספרו 'המדינה'. מסתבר שבממלכתו זו של אפלטון הצדק הוא אוטוכטוני, נקבע כבר באדמה, שבה הקסטות השונות נוצרות ממתכות שונות, קסטות עליונות מזהב, אחרים מכסף, והאחרונים סתם ממתכות. אבל סדר זה לא סיפק אפילו את אפלטון. בדיאלוג פיידו, סוקראטס שנידון למוות, לפני הוצאותו להורג מספר לתלמידיו, שהוא הולך לעולם חלופי ששם שולטים אלים צודקים יותר.

     סוקראטס מתנה משנה אורפית לפני תלמידיו, לפיה הנשמה נודדת בעולמות עליונים או תחתונים, דבר זה לא ברור, נשמות של חוטאים ממורקים מחטאיהם, צדיקים זוכים לתגמול, לעצמו הוא יעד מושב בקרב האלים. ובכן, סוקראטס שלפי הבנתו נידון למוות על-ידי בני עירו בזדון, תחת שלטון אלים לא צודקים, בסופו של דבר יוצר לעצמו קיומים חלופיים, עם אלים צודקים יותר, ששם הצדק שלו יצא לאור.

      אם אנו מנסים לדון בתורותיהם של סוקראטס ואפלטון שערגו לחיים אורגניים, בתחום שלצדק לשוני אין משמעות, בסופו של דבר שני פילוסופים אלו, שקשה להפריד ביניהם, רקמו לעצמם מערכת של צדק המושגת בגלגולים של הנשמה.

      אפלטון שלא השלים עם הצדק הדמוקראטי של עירו אתונה, שרצה במדינה עם קסטות לא שויוניות, לבסוף לא יכול היה בלי מושג ה'צדק' הלשוני. באמצעות מורו סוקראטס בדיאלוג זה 'פיידו', אפלטון רוקם 'צדק' יקומי, המתגשם באמצעות גלגולי הנשמה.

        הזכרנו כבר את המחוקק ההודי בשם 'מנו', אשר הטיף לחברה של קסטות לא שויוניות, אבל לא יכול היה בלי 'צדק', ואותו ראה כפעולה יקומית, אשר מתגשמת, לפיו  בגלגולי נשמות.

       ברוב הדתות אנו נוכחים לדעת שהמקופחים בעולם הנגלה זוכים לתיגמול בעולמות חלופיים. שוב ההנחה בדתות אלו שקיים איזה 'צדק' יקומי. האדם המקופח קוסם לעצמו עולמות חלופיים ששם יזכה  לריפוי.

       בהבדל מאמונות רווחות, התנ"ך שאימץ את השפה כמהווה את העולם, ראתה ב'צדק' אמצעי חברתי. כפי שאנו יודעים התנ"ך הסתפק בעולם נגלה, הרי לא היה צורך בעולם חלופי, כיוון שאלהים ברא עולם מושלם. לכן לפי התנ"ך, צדק מתגשם בעולם הנגלה, הצדיק תמיד נשכר. זוהי הסיבה שבהקשר למחשבת התנ"ך לא היה מקום לטראגדיה. בעולם שנשלט ע"י 'השגחה', טראגדיה לא תיתכן, הוצאה להורג אדם שלא חטא, בדומה לסוקראטס, לא יכול היה להתרחש בעולם התנ"ך. אנחנו רואים שכל הגיבורים התנ"כיים למרות כל הקשיים שהם נתקלים בהם, בסופו של דבר דרכם צלחה. כך, יוסף, כך משה, כך, אפילו איוב זוכה להתחדשות.

      לפי מחשבת התנ"ך הצדק הוא יקומי, כיוון שלפי עקרונותיה העולם כולו לשוני. מכאן ברור שצדק הוא יקומי, אבל הוא צריך להתבצע בעולם הנגלה. בתנ"ך אין מקום לעולם חלופי. יהדות מאוחרת יותר החזירה את האמונה בעולמות חלופיים כתוצאה מטראומת חורבן בית ראשון, כתוצאה מאי יכולת להתמודד עם המדינות האגרסיביות מסביב.  

     על הסיבה מדוע בהקשר התנ"כי לא נוצרה טראגדיה, ראה את ספרי 'האדם-האל'.

 

 

 אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 122 – הצדק היקומי 

     מושג הצדק הוא תוצר לשוני, קיים רק בעולמו הלשוני של האדם, אין לו קיום ביקום. ברור שמושג הצדק הוא תוצר ההבדלה של השפה בכלל, בהמשך הבדלה זו צריכה לשמש את האדם להבדיל בין מה טוב לקיומו ומה מזיק לקיומו. לאט לאט השפה המכריחה את האדם ליצור קהילה שתהיה ערבה לפעולותיה נלשוניות הנעלמות, מצריכה את האדם ליצור מערכות של הבדלה למען להסדיר חיים בקהילה. קהילה לא יכולה להתקיים בלי הסדרים. אבל מחוץ להסדרים האדם רוצה בהמשך שהקהילה תעניק לו תמורה לפעולתו.

      כאן עלינו לחזור לאופן תיפקוד השפה, היא מבדילה, בהמשך מבדילה בין מה שטוב ליחיד, מה רע בשביל קיומו. אבל השפה כולה מבוססת על משא ומתן, על חליפין. היחיד בהמשך על בסיס עיקרון החליפין תובע לעצמו מהקהילה לקבל  על תרומתו לה תרומה, המגיע לו, הוא יוצר את מושג הצדק כפרמטר לתביעותיו.

      בהמשך מושג ה'צדק' כפרמטר מקבל תפקידים נוספים. הקהילה בהמשך לא מסתפקת באוסף אנשים, היא צריכה למיין אותם, היא צריכה לקבע האם פלוני ראוי או לא ראוי. ראואיות נקבעת לפי תרומת היחיד לקהילה, את הקביעה הזו שוב אפשר להסדיר לפי פרמטר הצדק.

      ושוב בהמשך פרמטר הצדק, ערך הצדק משמש את האדם לדרוש לעצמו בזכות פעולותיו, הלשוניות, לפי מערכת ערכית, הגנה מהישויות הנעלמות שהוא רואה את עצמו תלוי בהם, הוא תובע משך קיום מתמשך.

      אם האדם היה באמת משלים שכלי השפה, שהאבולוציה העניקה לו, דוחה את כלי הכח, הכל יכול היה להתנהל כשורה בקהילה האנושית. אבל אנו צריכים לדעת שהאדם הדואלי, ישות לשונית אבל גם ישות ביאולוגית, וככזה, הוא אינו משלים עם שיפוט לפי כללי השפה, הוא נסוג לעקרונות כוחניים, הוא נסוג להסדרים היררכיים, כמו אצל החיות. בהסדר היררכי, הסדר חיתי, החיה החזקה היא ראויה. לא בכדי צעק ניטשה 'רצון לכח', בשמו תבע לעצמו זכויות יתר, בהתאם הסדרים אצל החיות המפותחות, מבלי להיות מודע לכך שרצון ל'כח' כאמצעי פירושו  נסיגה אחורה למצב החיתי ששם כלי הכח הוא המודד לראואיות.

      אבל ניטשה המאוחר רק חזר על נטיתו של האדם מקדמת דנא, רצון לחזור לגן-עדן, ששם הכח היה המסדיר חיי עדר. אדם במשל 'עץ הדעת' זועם על חוה שהאכילה אותו מפרי העץ, פרי 'דעת', הכופה עליו סדרים חדשים, הוא רצה להשאר בגן-עדן, חיה בין החיות.

      משל 'עץ הדעת' רק מבטא מצב אנושי. הרי הוא התבסס כבר על אלפי שנים של היסטוריה, שבה הסדרים חברתיים לא נקבעו לפי פרמטר הצדק הלשוני, אלא לפי פרמטר כוחני. השפה היא חסרת אונים מול מרדנות הגוף הביאולוגי הסולד מהשפה שנכפתה עליו עם כל הערכים שלה. אבל האדם הביאולוגי הנסוג למצב חיתי קודם, לכלי הכח, לא מוותר על הרכש החדש שלו, כלי השפה. כתוצאה מכך תיאבונו הולך וגובר, בהבדל מהחיה אינו מסתפק בקצוב, על כנפי השפה הוא מנסה להכריח את הקיום להעניק לו בלתי מוגבלות.

      הצעקה היא 'רצון לכח', ניטשה רק חזר על צעקה נושנה. לתסכולו של האדם המורד, לאדם התובען, חוקי הקיום לא נעתרים לו, ואזי בבושת פנים הוא חוזר לפרמטר שאותו זנח, פרמטר ה'צדק' הלשוני, ובשמו תובע את היותר.

      האדם הביאולוגי הכוחני נוכח לדעת שאמצעי הכח הוא חסר אונים מול חוקי הקיום, אבל השפה שבז לה במרדו, בהיותה ישות נעלמת מאפשרת לאדם המרדן לדמין שהוא 'הילל בן שחר', כדברי ישעיה, במשל שלו, פרק י"ד, על מלך אשור בבל, שהוא בעל אפשרויות בלתי מוגבלות, שבמציאות הקיומית, הכח כאמצעי לא מאפשר. בינתים המרדן הכוחני יוצר לעצמו מערכת ערכים חדשה, לפיה, פעולות כוחניות מזכות את האדם בראואיות. ה'צדק' כפרמטר כוחני בשלב שני זה צריך להכריע ולהעניק לבעל הכח המבצע מבצעים באמצעותו, את מה שהשפה יעדה להעניק למקימים את עקרונותיה החברתיים, את הראואיות.

       אנחנו יכולים לעקב אחרי השלבים האלו בתולדות האדם. בשלב ראשון האדם ראוי אם הוא דאג למשפחתו, לסביבתו, כך אנו מוצאים בקינות השומריות של האמהות, שהרועה דומוזי שקיים ערכים לשוניים חברתיים היה ראוי בעיני המקוננות ליותר חיים. אבל שלב ראשוני זה נדחה מהר מאד, מופיע המלך הכוחני גילגמש, התובע לעצמו ראואיות בשם מעשי גבורה. הצדק כפרמטר משלים עם תביעות אלו. השפה נכנעת לצדק הכוחני, היא נכנעת לניטשה ולרצונו ל'כח'. המנטרה הזו משתלטת ושרים אותה בכל הכיכרות. השפה נדרסה, הוכנעה, אבל לא כך חוקי הקיום, אלו לא מתרשמים מנייטשה הזועק, הרוצה ב'כח'.   

      בעולם הלשוני האנושי האדם לא יכול בלי פרמטר 'צדק'. אנחנו יודעים שאפילו פושעים תובעים לעצמם זכויות בשם 'צדק' שהם יצרו. פושעים בעולם התחתון יוצרים לעצמם מערכות חדשות ובשם פרמטר ה'צדק' שלהם, תובעים לעצמם זכויות. אפילו אייכמן תבע לעצמו זכויות, בשם 'צדק' שאנשי הרייך השלישי יצרו. מענין לציין שב –Mein Kampf, היטלר מדבר על 'השגחה', הוא האמין שההשגחה יעדה אותו לתפקידו. כאשר במרד של שנת 1944, המתנקשים לא הצליחו להרג את היטלר, הוא ייחס את הצלתו לשמירת ההשגחה עליו.

       האבסורדים האנושיים הם אין סופיים. אבל עלינו להתעכב על כמה ביטויים לציפיה ל'צדק', בדיאלוג פיידו. הרי אפלטון שרשם דיאלוג זה, בשמו של מורו סוקראטס, ערג לחברה אורגנית, כפי שהוא ביטא את זה בספרו 'המדינה'. מסתבר שבממלכתו זו של אפלטון הצדק הוא אוטוכטוני, נקבע כבר באדמה, שבה הקסטות השונות נוצרות ממתכות שונות, קסטות עליונות מזהב, אחרים מכסף, והאחרונים סתם ממתכות. אבל סדר זה לא סיפק אפילו את אפלטון. בדיאלוג פיידו, סוקראטס שנידון למוות, לפני הוצאותו להורג מספר לתלמידיו, שהוא הולך לעולם חלופי ששם שולטים אלים צודקים יותר.

     סוקראטס מתנה משנה אורפית לפני תלמידיו, לפיה הנשמה נודדת בעולמות עליונים או תחתונים, דבר זה לא ברור, נשמות של חוטאים ממורקים מחטאיהם, צדיקים זוכים לתגמול, לעצמו הוא יעד מושב בקרב האלים. ובכן, סוקראטס שלפי הבנתו נידון למוות על-ידי בני עירו בזדון, תחת שלטון אלים לא צודקים, בסופו של דבר יוצר לעצמו קיומים חלופיים, עם אלים צודקים יותר, ששם הצדק שלו יצא לאור.

      אם אנו מנסים לדון בתורותיהם של סוקראטס ואפלטון שערגו לחיים אורגניים, בתחום שלצדק לשוני אין משמעות, בסופו של דבר שני פילוסופים אלו, שקשה להפריד ביניהם, רקמו לעצמם מערכת של צדק המושגת בגלגולים של הנשמה.

      אפלטון שלא השלים עם הצדק הדמוקראטי של עירו אתונה, שרצה במדינה עם קסטות לא שויוניות, לבסוף לא יכול היה בלי מושג ה'צדק' הלשוני. באמצעות מורו סוקראטס בדיאלוג זה 'פיידו', אפלטון רוקם 'צדק' יקומי, המתגשם באמצעות גלגולי הנשמה.

        הזכרנו כבר את המחוקק ההודי בשם 'מנו', אשר הטיף לחברה של קסטות לא שויוניות, אבל לא יכול היה בלי 'צדק', ואותו ראה כפעולה יקומית, אשר מתגשמת, לפיו  בגלגולי נשמות.

       ברוב הדתות אנו נוכחים לדעת שהמקופחים בעולם הנגלה זוכים לתיגמול בעולמות חלופיים. שוב ההנחה בדתות אלו שקיים איזה 'צדק' יקומי. האדם המקופח קוסם לעצמו עולמות חלופיים ששם יזכה  לריפוי.

       בהבדל מאמונות רווחות, התנ"ך שאימץ את השפה כמהווה את העולם, ראתה ב'צדק' אמצעי חברתי. כפי שאנו יודעים התנ"ך הסתפק בעולם נגלה, הרי לא היה צורך בעולם חלופי, כיוון שאלהים ברא עולם מושלם. לכן לפי התנ"ך, צדק מתגשם בעולם הנגלה, הצדיק תמיד נשכר. זוהי הסיבה שבהקשר למחשבת התנ"ך לא היה מקום לטראגדיה. בעולם שנשלט ע"י 'השגחה', טראגדיה לא תיתכן, הוצאה להורג אדם שלא חטא, בדומה לסוקראטס, לא יכול היה להתרחש בעולם התנ"ך. אנחנו רואים שכל הגיבורים התנ"כיים למרות כל הקשיים שהם נתקלים בהם, בסופו של דבר דרכם צלחה. כך, יוסף, כך משה, כך, אפילו איוב זוכה להתחדשות.

      לפי מחשבת התנ"ך הצדק הוא יקומי, כיוון שלפי עקרונותיה העולם כולו לשוני. מכאן ברור שצדק הוא יקומי, אבל הוא צריך להתבצע בעולם הנגלה. בתנ"ך אין מקום לעולם חלופי. יהדות מאוחרת יותר החזירה את האמונה בעולמות חלופיים כתוצאה מטראומת חורבן בית ראשון, כתוצאה מאי יכולת להתמודד עם המדינות האגרסיביות מסביב.  

     על הסיבה מדוע בהקשר התנ"כי לא נוצרה טראגדיה, ראה את ספרי 'האדם-האל'.

 

 

 אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 122 – הצדק היקומי 

     מושג הצדק הוא תוצר לשוני, קיים רק בעולמו הלשוני של האדם, אין לו קיום ביקום. ברור שמושג הצדק הוא תוצר ההבדלה של השפה בכלל, בהמשך הבדלה זו צריכה לשמש את האדם להבדיל בין מה טוב לקיומו ומה מזיק לקיומו. לאט לאט השפה המכריחה את האדם ליצור קהילה שתהיה ערבה לפעולותיה נלשוניות הנעלמות, מצריכה את האדם ליצור מערכות של הבדלה למען להסדיר חיים בקהילה. קהילה לא יכולה להתקיים בלי הסדרים. אבל מחוץ להסדרים האדם רוצה בהמשך שהקהילה תעניק לו תמורה לפעולתו.

      כאן עלינו לחזור לאופן תיפקוד השפה, היא מבדילה, בהמשך מבדילה בין מה שטוב ליחיד, מה רע בשביל קיומו. אבל השפה כולה מבוססת על משא ומתן, על חליפין. היחיד בהמשך על בסיס עיקרון החליפין תובע לעצמו מהקהילה לקבל  על תרומתו לה תרומה, המגיע לו, הוא יוצר את מושג הצדק כפרמטר לתביעותיו.

      בהמשך מושג ה'צדק' כפרמטר מקבל תפקידים נוספים. הקהילה בהמשך לא מסתפקת באוסף אנשים, היא צריכה למיין אותם, היא צריכה לקבע האם פלוני ראוי או לא ראוי. ראואיות נקבעת לפי תרומת היחיד לקהילה, את הקביעה הזו שוב אפשר להסדיר לפי פרמטר הצדק.

      ושוב בהמשך פרמטר הצדק, ערך הצדק משמש את האדם לדרוש לעצמו בזכות פעולותיו, הלשוניות, לפי מערכת ערכית, הגנה מהישויות הנעלמות שהוא רואה את עצמו תלוי בהם, הוא תובע משך קיום מתמשך.

      אם האדם היה באמת משלים שכלי השפה, שהאבולוציה העניקה לו, דוחה את כלי הכח, הכל יכול היה להתנהל כשורה בקהילה האנושית. אבל אנו צריכים לדעת שהאדם הדואלי, ישות לשונית אבל גם ישות ביאולוגית, וככזה, הוא אינו משלים עם שיפוט לפי כללי השפה, הוא נסוג לעקרונות כוחניים, הוא נסוג להסדרים היררכיים, כמו אצל החיות. בהסדר היררכי, הסדר חיתי, החיה החזקה היא ראויה. לא בכדי צעק ניטשה 'רצון לכח', בשמו תבע לעצמו זכויות יתר, בהתאם הסדרים אצל החיות המפותחות, מבלי להיות מודע לכך שרצון ל'כח' כאמצעי פירושו  נסיגה אחורה למצב החיתי ששם כלי הכח הוא המודד לראואיות.

      אבל ניטשה המאוחר רק חזר על נטיתו של האדם מקדמת דנא, רצון לחזור לגן-עדן, ששם הכח היה המסדיר חיי עדר. אדם במשל 'עץ הדעת' זועם על חוה שהאכילה אותו מפרי העץ, פרי 'דעת', הכופה עליו סדרים חדשים, הוא רצה להשאר בגן-עדן, חיה בין החיות.

      משל 'עץ הדעת' רק מבטא מצב אנושי. הרי הוא התבסס כבר על אלפי שנים של היסטוריה, שבה הסדרים חברתיים לא נקבעו לפי פרמטר הצדק הלשוני, אלא לפי פרמטר כוחני. השפה היא חסרת אונים מול מרדנות הגוף הביאולוגי הסולד מהשפה שנכפתה עליו עם כל הערכים שלה. אבל האדם הביאולוגי הנסוג למצב חיתי קודם, לכלי הכח, לא מוותר על הרכש החדש שלו, כלי השפה. כתוצאה מכך תיאבונו הולך וגובר, בהבדל מהחיה אינו מסתפק בקצוב, על כנפי השפה הוא מנסה להכריח את הקיום להעניק לו בלתי מוגבלות.

      הצעקה היא 'רצון לכח', ניטשה רק חזר על צעקה נושנה. לתסכולו של האדם המורד, לאדם התובען, חוקי הקיום לא נעתרים לו, ואזי בבושת פנים הוא חוזר לפרמטר שאותו זנח, פרמטר ה'צדק' הלשוני, ובשמו תובע את היותר.

      האדם הביאולוגי הכוחני נוכח לדעת שאמצעי הכח הוא חסר אונים מול חוקי הקיום, אבל השפה שבז לה במרדו, בהיותה ישות נעלמת מאפשרת לאדם המרדן לדמין שהוא 'הילל בן שחר', כדברי ישעיה, במשל שלו, פרק י"ד, על מלך אשור בבל, שהוא בעל אפשרויות בלתי מוגבלות, שבמציאות הקיומית, הכח כאמצעי לא מאפשר. בינתים המרדן הכוחני יוצר לעצמו מערכת ערכים חדשה, לפיה, פעולות כוחניות מזכות את האדם בראואיות. ה'צדק' כפרמטר כוחני בשלב שני זה צריך להכריע ולהעניק לבעל הכח המבצע מבצעים באמצעותו, את מה שהשפה יעדה להעניק למקימים את עקרונותיה החברתיים, את הראואיות.

       אנחנו יכולים לעקב אחרי השלבים האלו בתולדות האדם. בשלב ראשון האדם ראוי אם הוא דאג למשפחתו, לסביבתו, כך אנו מוצאים בקינות השומריות של האמהות, שהרועה דומוזי שקיים ערכים לשוניים חברתיים היה ראוי בעיני המקוננות ליותר חיים. אבל שלב ראשוני זה נדחה מהר מאד, מופיע המלך הכוחני גילגמש, התובע לעצמו ראואיות בשם מעשי גבורה. הצדק כפרמטר משלים עם תביעות אלו. השפה נכנעת לצדק הכוחני, היא נכנעת לניטשה ולרצונו ל'כח'. המנטרה הזו משתלטת ושרים אותה בכל הכיכרות. השפה נדרסה, הוכנעה, אבל לא כך חוקי הקיום, אלו לא מתרשמים מנייטשה הזועק, הרוצה ב'כח'.   

      בעולם הלשוני האנושי האדם לא יכול בלי פרמטר 'צדק'. אנחנו יודעים שאפילו פושעים תובעים לעצמם זכויות בשם 'צדק' שהם יצרו. פושעים בעולם התחתון יוצרים לעצמם מערכות חדשות ובשם פרמטר ה'צדק' שלהם, תובעים לעצמם זכויות. אפילו אייכמן תבע לעצמו זכויות, בשם 'צדק' שאנשי הרייך השלישי יצרו. מענין לציין שב –Mein Kampf, היטלר מדבר על 'השגחה', הוא האמין שההשגחה יעדה אותו לתפקידו. כאשר במרד של שנת 1944, המתנקשים לא הצליחו להרג את היטלר, הוא ייחס את הצלתו לשמירת ההשגחה עליו.

       האבסורדים האנושיים הם אין סופיים. אבל עלינו להתעכב על כמה ביטויים לציפיה ל'צדק', בדיאלוג פיידו. הרי אפלטון שרשם דיאלוג זה, בשמו של מורו סוקראטס, ערג לחברה אורגנית, כפי שהוא ביטא את זה בספרו 'המדינה'. מסתבר שבממלכתו זו של אפלטון הצדק הוא אוטוכטוני, נקבע כבר באדמה, שבה הקסטות השונות נוצרות ממתכות שונות, קסטות עליונות מזהב, אחרים מכסף, והאחרונים סתם ממתכות. אבל סדר זה לא סיפק אפילו את אפלטון. בדיאלוג פיידו, סוקראטס שנידון למוות, לפני הוצאותו להורג מספר לתלמידיו, שהוא הולך לעולם חלופי ששם שולטים אלים צודקים יותר.

     סוקראטס מתנה משנה אורפית לפני תלמידיו, לפיה הנשמה נודדת בעולמות עליונים או תחתונים, דבר זה לא ברור, נשמות של חוטאים ממורקים מחטאיהם, צדיקים זוכים לתגמול, לעצמו הוא יעד מושב בקרב האלים. ובכן, סוקראטס שלפי הבנתו נידון למוות על-ידי בני עירו בזדון, תחת שלטון אלים לא צודקים, בסופו של דבר יוצר לעצמו קיומים חלופיים, עם אלים צודקים יותר, ששם הצדק שלו יצא לאור.

      אם אנו מנסים לדון בתורותיהם של סוקראטס ואפלטון שערגו לחיים אורגניים, בתחום שלצדק לשוני אין משמעות, בסופו של דבר שני פילוסופים אלו, שקשה להפריד ביניהם, רקמו לעצמם מערכת של צדק המושגת בגלגולים של הנשמה.

      אפלטון שלא השלים עם הצדק הדמוקראטי של עירו אתונה, שרצה במדינה עם קסטות לא שויוניות, לבסוף לא יכול היה בלי מושג ה'צדק' הלשוני. באמצעות מורו סוקראטס בדיאלוג זה 'פיידו', אפלטון רוקם 'צדק' יקומי, המתגשם באמצעות גלגולי הנשמה.

        הזכרנו כבר את המחוקק ההודי בשם 'מנו', אשר הטיף לחברה של קסטות לא שויוניות, אבל לא יכול היה בלי 'צדק', ואותו ראה כפעולה יקומית, אשר מתגשמת, לפיו  בגלגולי נשמות.

       ברוב הדתות אנו נוכחים לדעת שהמקופחים בעולם הנגלה זוכים לתיגמול בעולמות חלופיים. שוב ההנחה בדתות אלו שקיים איזה 'צדק' יקומי. האדם המקופח קוסם לעצמו עולמות חלופיים ששם יזכה  לריפוי.

       בהבדל מאמונות רווחות, התנ"ך שאימץ את השפה כמהווה את העולם, ראתה ב'צדק' אמצעי חברתי. כפי שאנו יודעים התנ"ך הסתפק בעולם נגלה, הרי לא היה צורך בעולם חלופי, כיוון שאלהים ברא עולם מושלם. לכן לפי התנ"ך, צדק מתגשם בעולם הנגלה, הצדיק תמיד נשכר. זוהי הסיבה שבהקשר למחשבת התנ"ך לא היה מקום לטראגדיה. בעולם שנשלט ע"י 'השגחה', טראגדיה לא תיתכן, הוצאה להורג אדם שלא חטא, בדומה לסוקראטס, לא יכול היה להתרחש בעולם התנ"ך. אנחנו רואים שכל הגיבורים התנ"כיים למרות כל הקשיים שהם נתקלים בהם, בסופו של דבר דרכם צלחה. כך, יוסף, כך משה, כך, אפילו איוב זוכה להתחדשות.

      לפי מחשבת התנ"ך הצדק הוא יקומי, כיוון שלפי עקרונותיה העולם כולו לשוני. מכאן ברור שצדק הוא יקומי, אבל הוא צריך להתבצע בעולם הנגלה. בתנ"ך אין מקום לעולם חלופי. יהדות מאוחרת יותר החזירה את האמונה בעולמות חלופיים כתוצאה מטראומת חורבן בית ראשון, כתוצאה מאי יכולת להתמודד עם המדינות האגרסיביות מסביב.  

     על הסיבה מדוע בהקשר התנ"כי לא נוצרה טראגדיה, ראה את ספרי 'האדם-האל'.

 

 

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: