Monthly Archives: אפריל 2009

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 126 – לך לך מארצך…

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 126 – לך לך מארצך……

      תולדות העברים מתחילה בפסוק: 'לך לך מארצך…' צווי שנאמר לאברהם. אב זה של העברים מצווה לצאת מעיר מדינה אור, שהיתה מרכז תרבותי שומרי, שבזמנו של אברהם כבר נכבשה על-ידי הכשדים. אבל כל הכובשים של ערי השומרים שמרו על תרבותה, והיא נעשתה תרבות מזופוטמיה, לשונה היתה לשון קודש בהקשר דתי.

      נראה תדבר תמוה שהאדם עוזב מרכז תרבותי למען לנדוד בארצות פחות מפותחות, אלא אם נראה תופעה זו כמשל, איך אפשר ליצור תרבות חדשה שלא תהיה במאבק עם ערכים אוטוכטוניים של תרבות מבוססת, לשם כך על האיש לעזוב את מושבו, למען יהיה האיש אברהם מסוגל לגבש את אמונתו החדשה ללא התנגדות. אנחנו עדים במעשה ראשון זה של אברהם, שהוא בעל אוטונומיה, היכול להחליט על מעשיו, הוא משוחרר מחוקי קיום דטרמיניסטיים, החסרים אוטונומיה.

     משל זה רוצה להצביע על העובדה שלאיש, אברהם, היה ברור שאם הוא רוצה במהפכה דתית תרבותית, לא יוכל לעשות את זה במקום מושבו, מרכז תרבותי מגובש, עליו לצאת ממנו למקום ששם לא יתקל בהתנגדות לדעותיו המהפכניות. מבחינה מחשבתית משל זה מלמד אותנו שלמען ליצור דבר חדש יש להנתק מהישן, למצא מקום ששם הדעות החדשות תוכלנה להתגבש. כבר המעשה של היציאה היא מעשה מהפכני, אמנם גם קבוצות אחרות, שבטים, נדדו ממקום למקום, אבל הם פעלו בצורה לא מודעת, כפי שעדרים של חיות נודדות, אפילו היוונים לא זכרו את נדודיהם, מקום מוצאם.  אצל אברהם המעשה של היציאה מצביע על מודעות, שהיא תוצר האוטונומיה שלו, תוצאה של רצון חופשי.

      בהיסטוריה של העברים תופעה זו קרתה פעמים, פעם עם אברהם, פעם שניה עם משה, שלא ניסה להביא לבני עמו את רעיונותיו החדשים בהיותם משועבדים בארץ מצרים, הוא כמו אברהם הבין שאת המהפכה המחשבתית שלו יוכל לממש רק אם העברים יצאו ממצרים למקום ששם לא תהיה תרבות אוטוכטונית מגובשת, שתתנגד לרעיונות המהפכניים.

       משל 'לך לך מארצך', מצביע גם על תרבות לשונית, לא תרבות אורגנית. הרי תרבות לשונית אינה בהכרח רתוקה לטריטוריה מסוימת, בעוד שתרבות אורגנית רתוקה לטריטוריה מסוימת. קשה לדעת אם לאברהם, אם הוא דמות היסטורית, היתה כבר השקפה לשונית פילוסופית, או רק אינטואיציה לשונית, שכלי זה מאפשר התחלות חדשות, שכלי זה מקנה לאדם אוטונומיה, רצון חופשי. קשה גם לדעת אם משל זה איפשר בהמשך את ההתפתחות של הפילוסופיה הלשונית, או שמא המשל היה כבר תולדה של פילוסופיה לשונית.

        אבל במשל זה אנו כבר רואים את כל היסודות של מחשבה לשונית פילוסופית. האלוהות היא ישות מנותקת מטריטוריה, הישות היא ישות הבאה בשיח עם הגיבור, הישות היא בעלת ערכים לשוניים, מבדילה בין טוב לרע, את זה נראה בשיח הגיבור עם האלוהות על גורל העיר סדום.

      עד כמה משל זה כבר מבוסס על ערכים לשוניים, אם מתוך אינטואיציה, או מודעות לפילוסופיה לשונית, אנו יכולים לראות מהמשך המשל, כאשר אלהים כורת ברית עם אברהם (בראשית, י"ז, 1 ):'ויהי אברם בן תשעים שנה ותשע שנים וירא יהוה אל אברהם ויאמר אליו אני אל שדי התהלך לפני והיה תמים. ואתנה בריתי ביני ובינך וארבה אותך במאד מאד. ויפל אברהם על פניו וידבר אתו אלהים לאמר. אני הנה בריתי אתך והיית לאב המון גויים. ולא יקרא עוד את שמך אברם והיה שמך אברהם כי אב המון גויים נתתיך….'                              

       אלהים כורת ברית עם אברהם. ומהו ברית? הרי השפה נוצרת על-ידי בני אדם באמצעות הסכם ביניהם לכנות דבר מה בשם מסוים. השפה פועלת באמצעות הסכמים, ברית הוא רק דבר יותר רשמי מאשר הסכם בשתיקה. בריתות היו קיימות בתרבויות שמהם יצא אברהם, אבל בריתות אלו לא היו תוצר של השקפת עולם, הן היו בריתות פרגמטיות. הרי האדם מראשית היותו ישות לשונית עושה שימוש בשפה בצורה פרגמטית.

        אבל הברית בין אלהים לאברהם היא ברית כחלק מהשקפת עולם, לפיה האלוהות בעצמה פועלת לפי החוקים הלשוניים, חוקים שהיא מצפה שהאדם הלשוני יפעל לפיהם. הברית הזו בין אלהים לאברהם, אינה חלק מחוקי הקיום הדטרמיניסטיים, שהם חוקים שאי אפשר לשנותם, שלא מבוססים על אוטונומיה, רצון חופשי. הרי אברהם מקיים את המצווה של האלוהות 'לך לך מארצך', הוא יכול היה לא לקימה.

      המשל הזה מצביע על השקפה שונה מאשר ההשקפה השומרית שממרכזה אברהם יצא. השומרים האמינו בגורל. ואם מאמינים בגורל, האדם לא יכול לשנות את פסקי הדין שלו. אנחנו יכולים לראות את זה מקינת ננגל, אילת העיר אור, המתחננת לפני אספת האלים שיבטלו את גזר דין עירה להישמד. תשובת האלים שאי אפשר לשנות גזרות שניתנו על-ידי האספה של האלים. בהשקפה השומרית לא היה עיקרון של התחדשות, לא היתה אפשרות להתחיל מחדש, כיוון  שלא היתה אוטונומיה לאדם.

       לכן יש לראות את כריתת הברית בין אלהים לאברהם, שההשקפה שעליה היא התבססה לא כללה עיקרון של גורל. ברית אפשר להתיר אם אחד הצדדים לא מקיים אותה. עולמו של אברהם הוא עולם לשוני, בעולם לשוני זה האלוהות אינה מתנהגת בצורה שרירותית, בדומה לאלי שומר. עוד יותר נוכל לראות עד כמה אלוהות זו שונה מאלי מזופוטמיה, הרי האל מרדוך פועל בכוחנות, הוא מתיחס לאדם כשרת, כמשרת את האלים.

      קשה למצא הבדל יותר גדול מאשר יחס אלהי אברהם לאדם, ליחס אלי שומר לבני אדם, או יחס מרדוך לבני אדם. את היחס השונה הזה אפשר בעיקר לראות מהשיח של הגיבור אברהם עם האלוהות על גורל סדום (בראשית, י"ח, 20):'ויאמר יהוה זעקת סדם ועמרה כי רבה וחטאתם כי כבדה מאד. ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה ואם לא אדעה. ויגש אברהם ויאמר האף תספה צדיק עם רשע. אולי יש חמישים צדיקים בתוך העיר האף תספה ולא תשא למקום למען חמשים הצדיקים אשר בקרבה. חללה לך מעשת כדבר הזה להמית צדיק עם רשע והיה כצדיק כרשע חללה לך השופט כל הארץ לא יעשה משפט. ויאמר יהוה אם אמצא בסדם חמשים צדיקים בתוך העיר ונשאתי לכל המקום בעבורם….'

      משל זה מביא לראשונה את ערך הצדק כערך משותף לאדם ולאלוהות. עלינו לציין שהערך צדק הוא תוצר לשוני, קשור לעולמו של האדם שהכלי שלו, השפה מאפשרת לו להבדיל בין טוב לרע. אבל ערך זה הוא מאד שברירי אם אין ערבות אלוהית מאחוריו. קשה להגיד שבהקשר לקינת האלה נינגל, אלת העיר אור, שנאמר לה על-ידי אספת האלים שאי אפשר לשנות את גזרת גורל העיר, קיימת ערבות לצדק. בקינה זו של נינגל, לא נאמר שהעיר אור חטאה לכן היא תיחרב. בהבדל ממה שנאמר בקינת נינגל, כאן אלהים טוען נגד סדום שהיא חטאה. הוויכוח של אברהם עם האלוהות היא שאל לו להחריב את העיר אם יש בה מספר צדיקים.

     במשל זה ברור שלא קיימת גזרת גורל שאי אפשר לשנותה. האלוהות מוכנה לבדוק אם ישנם סיבות לא להחריב את העיר. ממשל זה בהשואה לקינת נינגל על החרבת העיר אור אנו יכולים להבין מדוע אברהם עוזב את אור, השקפתו היא שונה לגמרי מההשקפה השומרית שחוקיה מיוסדים על חוקי טבע הדטרמיניסטיים, על גורל. גם אם לאברהם עדיין לא היתה השקפה פילוסופית לשונית, הוא באינטואיציה הבין שהאדם באמצעות הכלי ברשותו יוצר עולם בתוך עולם, עולם שבו חוקים שונים מאשר ביקום, חוקים דטרמיניסטיים, או חוקי טבע.

      לאברהם ברור שהאדם עם הכלי שלו יצא משרשרת הישויות ביקום, ישויות דטרמיניסטיות, שלאדם עולם שבו באמצעות הכלי שברשותו מערכת מוסרית שונה, מבוססת על אוטונומיה, רצון חופשי, ומערכת מוסרית זו משותפת לו ולאלוהות שלו.

      קשה לא להגיע למסקנה שמשל זה או שהוא היווה דגם למשלים הלשוניים המאוחרים יותר, משלים שנוצרו עם יציאת מצרים, או שמשל זה הוא כבר תולדה של המשלים הפילוסופיים הלשוניים המאוחרים יותר.

      אם אנו מניחים שמשל זה קודם למשלים הלשוניים הפילוסופיים של תקופת יציאת מצריים, אפשר להסיק מסקנה שהוא שימש דגם לכך שקבוצה אתנית משועבדת יכולה להשתחרר משעבודה, מאחר שהשקפה לשונית, אפילו אם היא רק אינטואיטיבית, מאפשרת אפשרויות של התחדשות. ולא רק זה, קבוצה כזו יכולה גם ליצור מערכת ערכים חדשה שונה מזו שהכירה במקום שעבודה.

      בניגוד להשקפה מבוססת על בסיס לשוני, השקפה מבוססת על חוקי טבע, על חוקים דטרמיניסטיים, השקפה המאמינה בגורליות, לא מאפשרת התחלות חדשות.

      הרי בשאיפה כזו ליצור משהו חדש יש העזה גדולה, ביחוד אם קבוצה משועבדת יוצאת ממרכז תרבותי גדול כמו מצרים. למען שקבוצה כזו תוכל לעשות מהפכה מחשבתית היא זקוקה לערבות אלוהית. ואנו רואים ממשל אברהם, שהוא פועל בהשראת אמונה שהאלוהות ערבה לערכיו החדשים. בבסיס אמונה כזו ישנה השקפה שעולמו של האדם יצא משרשרת הישויות הדטרמיניסטיות, שעולמו של האדם הוא עולם בתוך עולם.

מודעות פרסומת

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 125 – גנוסטיקה יהודית

          אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 125 – גנוסטיקה יהודית

        הפזורה היהודית בעולם ההלניסטי עברה טלטלה רוחנית גדולה אחרי חורבן בית שני. כל עוד היה קיים בית המקדש, הוא שימש איזה עוגן רוחני לפזורה היהודית. עם החורבן, יהודים אלו שההשפעה היוונית היתה גדולה עליהם, עברו משבר והאשימו את האלוהות במצבם. הנצרות עם שני שליחיה, פאול ויוחנן מסמלים את ראשית המרד בהשקפה היהודית, אלו שבאו אחריהם הקצינו עוד יותר במרד שלהם.

      עלינו לדעת עובדה אחת, היוונים לא הכירו את התרבות העברית. אומנם היה קיים תרגום השבעים ליוונית, אבל תרגום זה שימש את הקהילות היהודיות. לכן יש לראות בהתפתחות הגנוסטיקה מרד יהודי נגד אלוהי התנ"ך נגד ההשגחה שהפקירה את מאמיניה. היהודים ההלניסטיים לא היו צריכים לחפש טיעונים נגד אלוהי התנ"ך ששם אלוהות זו בראה עולם מושלם. הרי היוונים מראשיתם האמינו שהעולם נשלט ע"י ישות עוינת לאדם, המוירה. לפי אפלטון בדיאלוג טימאוס העולם הנגלה נוצר ע"י אלים נחותים, דמורגים. והרי אפלטון ראה אלים אלו כחסרים מבחינה מוסרית.

      כבר הזכרנו כמה פעמים שסוקראטס בדיאלוג פיידו טען שהוא הולך לעולם חלופי ששם שולטים אלים צודקים יותר. הדמורגים בוראי העולם הנגלה בדיאלוג טימאוס הם אלים נחותים, והעולם שהם בראו נופל מדגם העולם של האידיאות הנצחיות. לכן יהודים שחיו בעולם ההלניסטי מצאו תימוכין בתרבות היוונית, כאשר החלו למרד באלוהי התנ"ך שברא  כביכול עולם מושלם. הרי אלוהות זו נכשלה, עובדה שהמרכז שלה, המקדש נחרב. מצבם של היהודים בין היוונים הורע, ויהודים החלו להאשים את האלוהות. ראינו את הניצנים למרד זה כבר אצל השליחים פאולוס ויוחנן, אבל הם עדיין לא הורידו את אלוהי התנ"ך לדרגת דמורג נחות, שברא עולם חסר. השליח פאולוס האשים את חוה ואדם בקלקלת העולם, כיוון שהפרו את האיסור לאכל מפרי 'עץ הדעת'. פאולוס אפילו רצה שהאלוהות תימלך בדעתה ותשנה סדרי עולם. השליח יוחנן טען שהאלוהות התנ"כית לא נראתה, לכן ישוע הבן שהתגלם בבשר, והופיע לפני מאמיניו תפש את מקום אביו.

      השליחים פאולוס ויוחנן שהחלו במרד, האליהו את ישוע שהיה צריך להביא את הגאולה. אבל תנועות גנוסטיות שנוצרו מסביב לבתי הכנסת היהודיים בפזורה ההלניסטית לא כולם אימצו את ישוע כגואל. הם הסתפקו בהורדת מעמדו של אלוהי התנ"ך לדרגת דמורג שברא עולם חסר, ויצרו לעצמם אלוהות נסתרת. כנראה גנוסטיקאים יהודיים אלו לא כולם אימצו את ההלכה, התרחקו מיהדות.

     אבל ההשקפה הגנוסטית בהמשך השפיע על המחשבה היהודית המיסטית, קבלית, השפעה זו  ניכרת בכל הספרות הקבלית. אנחנו עדים לכך שאנשי הקבלה אימצו את 'עץ החיים', לא את 'עץ הדעת'. הם בהבדל מהגנוסטיקאים היהודיים הקיצוניים שהתנכרו גם להלכה, אימצו את ההלכה, ליד כל מיני ספקולציות, קוסמולוגיות שונות מאלו שבנמצא בתנ"ך.

       אבל הדוגמה המובהקת לחדירת גנוסטיקה ליהדות אנו מוצאים בספרו של חיים וויטאל, תלמידו של האר"י שאותו כבר הזכרנו כמה פעמים. את ההשפעה הקיצונית של הגנוסטיקה על תורתו זה של חיים וויטאל אנו מוצאים בספרו 'עץ החיים'. כבר השם צריך ללמד אותנו שיש אצלו מרד נגד מה שמסופר במשל 'עץ הדעת', שנאסר על האדם לאכל מעץ החיים, למען לא יהפך לנצחי, למען לא ימרוד באלוהות, ינסה להשתוות לה, לפי עצת הנחש.

       הפלא הוא שיהדות לא התריעה נגד סטיה זו של חיים וויטאל, למעשה הוא רק המשיך מה שהיה כבר מקובל בתנועה הקבלית, להעדיף את 'עץ החיים', על 'עץ הדעת'. אנשי הקבלה כמו היהדות המאוחרת חזרה להאמין בעולם חלופי, חזרה להאמין בנצחיות.

      אבל פרט זה לא דיו למען מהפכה שלמה בהשקפה היהודית. חיים וויטאל יצר קוסמולוגיה חדשה, קוסמולוגיה קטסטרופלית, מנוגדת לגמרי לקוסמולוגיה של משל הבריאה, בפרק א' של ספר בראשית. ובכן, לפי קוסמולוגיה חדשה זו האלוהות שמלאה את הכל, הצטמצמה, למען להשאיר מקום לעולמו של האדם, מכאן מושג 'הצמצום האלוהי'.  כאשר בחלק המיועד לאדם, האור היה צריך למלא את החלל, הוא היה צריך להקלט בכלים מיועדים לו, אבל הכלים המיועדים לא הכילו את קרני האור, והם נשברו , והאור שהיה מיועד לאדם התפזר. קטסטרופה שמימית זו היתה צריכה להסביר את מצבם העגום של יהודים אחרי גירוש ספרד.

      חיים וויטאל לא הסתפק ביצירת קוסמולוגיה קטסטרופלית, אלא הבריאה לפיו לא היתה יותר תוצר של 'דעת' כמו במשל 'עץ הדעת', אלא בריאה ע"י הזדווגויות. ספר זה של חיים וויטאל מגיע לדרגה פונוגרפית בתיאור של התהוות באמצעות הזדווגויות. בצורה חדשה זו של בריאה שוב אנו מוצאים השפעה מובהקת גנוסטית, השפעה מובהקת ניאו-אפלטונית. אמנם פלוטינוס הנציג המובהק של הניאו-אפלטוניות דיבר על אמנציות, ולא הזדווגויות. אבל בהקשר לביטול 'דעת', תפקיד 'עץ הדעת', נשארת רק יצירה אורגנית.

      המענין בספר 'עץ חיים' של חיים וויטאל, היא התופעה שאחרי כמה פסוקים יש תמיד הכרזה 'זה סוד'. מעטים האנשים העוסקים בקבלה קראו את הספר, לפי עדות אנשים שעסקו באר"י ותלמידו, דבר זה מוזר כיוון  שבמציאות ספר זה  הוא קל לקריאה. ההכרזה של המחבר אחרי כמה פסוקים תמיד 'זה סוד', מעוררת את השאלה איזה סוד התגלה לתלמיד זה של האר"י.

       כנראה שחיים וויטאל מנסה ללמד אותנו שהקוסמולוגיה הקטסטרופלית שלו היא פרי סוד שהתגלה לו. במציאות ספקולציות גנוסטיות כאלו היו רווחות בעולם ההלניסטי המאוחר. אבל מה שמבפליא שספקולציות מרדניות אלו התקבלו ככשרות ביהדות, והסיבה לכך, כפי שכבר הזכרנו שכל עוד יהודים מילאו אחרי חוקי ההלכה כל הספקולציות שלהם התקבלו.

      אבל במציאות תורת חיים וויטאל הוליכו להופעת משיח השקר שבתאי צבי. הרי לפי הקוסמולוגיה הקטסטרופלית הזו על האדם ללקט בחזרה את האור שהתפזר, למען שהעולם יחזור למצבו התקין. במציאות למען למלא משימה זו היה צורך בגואל, במנהיג, ושבתאי צבי נבחר לתפקיד זה.                                                          

           יהדות במשך הזמן השתקמה מהקטסטרופה השבתאית, אבל הקבלה גם אם השפעתה עומעמה, נשארה ליד ההלכה. האם הקטסטרופה השבתאית אחרי זמן רב הובילה לציונות, לגאולה קיומית? קשה לדעת. יכול להיות שההתעוררות הציונית הושפעה יותר מתנועות לאומיות באירופה. אבל החזרה לתנ"ך כפשוטו, להשקפתו הקיומית, מנע מיהודים אחרי השואה לחזור לציפיות על-טבעיות. יהדות מאוחרת זו לא הסתפקה יותר במסגור הגאולה בטכס סדר פסח, אלא חזרה לדגם גאולה קיומית שהתרחשה עם יציאת מצרים.

     למרות חזרה זו במידת מה להשקפה קיומית, בהקשר לכך יש להזכיר את תרומתו של בובר, יהדות עדיין לא חזרה להשקפה הפילוסופית הלשונית שהזינה את הגאולה הקיומית בזמן יציאת מצרים. ללא חזרה לפילוסופיה הלשונית שאפשרה את ההשקפה הקיומית של התנ"ך, יהדות של היום, ציונות של היום, עדיין חסרה זהות פילוסופית שתשמש בסיס לקיומה.

    יהדות לא התאוששה מבחינה אידיאולוגית אחרי חורבן בית ראשון, כיוון שהיא השתיקה את הפילוסופיה הלשונית יחד אתה את הנבואה שהתבססה עליה. הסיבה לכך היתה שיהדות אחרי חורבן בית ראשון האשימה את הנבואה במחדל, לא הבינה שאפילו התקומה החלקית התאפשרה הודות לה, בזמן שעמים אחרים כתוצאה מההשתלטות המדינות האגרסיביות עליהם, נעלמו כלא היו. כל הסטיות המאחרות מההשקפה הקיומית הראשיתית, כל ההצטמצמות בהלכה, לא איפשרו תקומה ממשית שהיא בלתי אפשרית ללא אידיאולוגיה תומכת. תרבות של עם זקוקה לקוד תרבותי תומך, הקוד התרבותי של ראשית עולם התנ"ך היא הפילוסופיה הלשונית שחכמי יוצאי מצרים ביטאו אותה במשלים הפילוסופיים.

    פילוסופיה לשונית זו היא היא אשר איפשרה הפיכת ציבור משועבד, העברים, לעם משוחרר עם אידיאולוגיה, שיחדה אותו מסביבתו. פילוסופיה זו גם כאשר היא עומעמה איפשרה לחוזרים מגלות בבל להשתקם, כאשר עמים חזקים יותר נעלמו ממפת ההיסטוריה. גם בצורתה המעומעמת ההשקפה הפילוסופית במשלים, מקרינה על הסרבנים להזדהות אתה, לסוטים ממנה, להשתקם.

    אם מדינת ישראל לא תטפח בחזרה את העקרונות הפילוסופיים שיצרו את עולם התנ"ך, היא לא תשיג זהות יחודית שתזין את עולמה הרוחני. בלי עולם רוחני נתמך על-ידי קוד תרבותי, קוד פילוסופי, קשה לעם לשרוד.

    מדינת אגרסיביות מראשית ההיסטוריה האנושית נעלמו, כיוון שלא היתה להם תשתית אידיאולוגית.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 124 – עקדת יצחק

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 124 – עקדת יצחק

      עקדת יצחק שייך למשלים התנ"כיים שהם כוללים את המחשבה הפילוסופית הלשונית וגם את המחשבה הקיומית. על משל עקדת יצחק נכתבו שירים, סיפורים, התיחסות תיאולוגית, ופילוסופית.

     עלינו לדעת שהאדם הקריב קורבנות מקדמת דנא, במות פרה-היסטוריות מעידות על כך. נשאלת השאלה מה דחף את האדם להקריב קורבנות לישויות נעלמות? עלינו להסיק מסקנה שהאדם מראשית הפיכתו לישות לשונית בצורה אינטואיטיבית הבין את משמעות הכלי שבידיו, כלי השפה, המבוסס בין השאר על 'חליפין'. אבל האדם הסיק דבר יותר חשוב בצורה אינטואיטיבית מהכלי שבידיו, כלי השפה. האדם הסיק שבאותו אופן שהכלי המשמש אותו למשא ומתן, ליצירת כלים ומוסדות, כלי שבמהותו הוא 'נעלם', 'לא מוחשי', מסוגל למבצעים כאלו, יכול ליצור כלים, מוסדות וערכים, אזי העולם מנוהל על-ידי ישות נעלמת, ישות לא מוחשית, האחראית לקיום כולו.

      ואם הישות המנהלת את הקיום היא ישות נעלמת, אזי יש להתיחס אליה כאל ישויות אנושיות מוחשיות, שהאדם נושא ונותן אתם, מבצע חליפין למען לקבל דברים. האדם באינטואיציה שלו הבין שהוא יכול להשליך את אופן תפקודו הבין-אנושי, לעולמות עליונים, לישויות עליונות. מכאן מנהג הקורבנות, שהאדם מקריב למען לקבל מישויות אלו הגנה, משך חיים רב יותר, שליטה על ההתרחשויות השרירותיות בחייו. ההקרבה של קורבן הוא תהליך 'חליפין', או תהליך שיחוד של הישות או הישויות הנעלמות למען יעתרו למקריב.

      אבל קיימות שיטות שונות של הקרבת קורבנות בתרבויות שונות. אצל העמים הפרה-קולומבינים היו מקריביים לבבות של שבויי מלחמה, לא למען שיחוד דוקא, אלא למען לסייע לאל השמש במשימתו לתחזק את העולם. עמים אלו רצו להיות שותפים לתיחזוק העולם, חשבו את הדם כיסוד חשוב ביותר למשימה זו. אנו מוצאים רעיון דומה לזה בספר 'עץ החיים' של חיים וויטאל, תלמידו של האר"י, שחשב שעל האדם לסייע באיחוי השברים של האור, שהכלים בזמן הבריאה לא הכילו.

      מחשבת התנ"ך היא מחשבה קיומית, שהניחה שהאלוהות בראה את העולם למען רווחת האדם, לכן היחס לקורבן היה שונה. אנו נוכל ללמד על היחס השונה הזה מ'עקדת יצחק'.

     עקדת יצחק שהוא משל, מתחיל במילים אלו (בראשית פרק 22, 1 ): ויהי אחר הדברים האלה והאלהים נסה את אברהם ויאמר אליו אברהם ויאמר הנני. ויאמר קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק ולך לך אל ארץ המריה והעלהו שם לעלה על אחד ההרים אשר אמר אליך.' מראש נאמר במשל זה שאלהים 'נסה' את אברהם. ברור מקביעה זו שזהו נסיון אמונתו של אברהם, שהאלוהות אינה מתכוונת שאברהם באמת יבצע את הפקודה, כיוון שזהו רק נסיון  על אמונתו של הגיבור.

      אברהם הצייתן יוצא למשימתו לפי פקודת האלוהות, מבלי לדעת שהפקודה לא תתבצע כיוון שכוונתה של האלוהות רק לנסות אותו.

       עלינו לדעת שמנהג העלאת ילדים למולך היה מקובל בעולם הכנעני, הוא התקיים גם בארץ יהודה והנביאים לחמו נגד מנהג זה. אנחנו יודעים גם על מישה מלך מואב שהעלה את בנו בכורו כקורבן, למען שהגזרה של מפלה מידי יהודה וישראל תתבטל.

     לכאורה בהקשר העלאת ילדים כקורבן, שאפילו התנהל בעיר מדינה קרטגו בתקופה יותר מאוחרת, אין שום דבר יוצא דופן בסיפור העקדה. אבל אנו רואים מתחילת הפקודה שהיא למעשה רק נסיון, שהאלוהות אינה מתכוונת שהגיבור יבצע את המעשה. חשוב מאד לציין את העובדה הזו, לא רק מרעיון ה'נסיון', אלא מכך שבסופו של דבר אלהים מבטל את הפקודה.

      ומדוע משל זה מאפין את המחשבה הקיומית התנ"כית? הוא מצביע על כך שאלוהי אברהם אינו רוצה בקורבנות של בני אדם.

       במשל עקדת יצחק שוב לפנינו המהפכה המחשבתית התנ"כית, שיצאה נגד התרבויות הסביבה, נגד המנהגים של העמים אלו, שבקרבתם השבטים התנהלו. על איסור זה של הקרבת קורבנות הסתמכו הנביאים בהמשך, שלחמו בכל התופעה הזו שהיתה רווחת גם ביהודה.

      לאיסור זה להקריב בני אדם חשיבות גם לגבי הנצרות. הרי הנצרות התבססה על קורות ישוע מארץ יהודה שנצלב על-ידי הרומאים כמורד במלכותם. לצלב מורדים היה מקובל באימפריה הרומית, בשנת 72 לפני הספירה, נצלבו 6,000 מבין מורדי ספרטקוס והם נשארו צלובים לאורך וויה-אפיה ברומא, וגם ביהודה נצלבו מורדים בשלטון הרומי. אף אחד מהנצלבים היהודיים לא זכה בהמשך באיזכור, מחוץ לצליבתו של ישוע.

     נשאלת השאלה מדוע צליבה זו של ישוע, נהפכה בהמשך לקורבן קוסמי למען שינוי סדרי עולם. ובכן, לא היהודים בארץ יהודה העלו את מקרה צליבתו של ישוע לדרגה קוסמית. היו אלה שני יהודים בעלי תרבות הלניסטית, השליח פאולוס והשליח יוחנן, שנתנו לסיפור העצוב של צליבתו של ישוע, את הפרשנות התיאולוגית שלהם, שהיתה תערובת תנ"כית ויוונית.

      חשוב לציין את התופעה הזו, למען נבין במה נבדלו שתי הדתות, לפחות הדת התנ"כית, לא הדת היהודית היותר מאוחרת, והנצרות.

      קודם נברר מה משל זה רוצה ללמד. בהקשר להשקפה הקיומית התנ"כית, בו האלוהות בראה עולם מושלם למען האדם, היא לא זקוקה לקורבנות אדם, היא בכלל לא זקוקה גם לקורבנות, הרי הנביאים התריעו כל הזמן נגד הקורבנות. אפילו במשל איוב מתברר בסוף הדרמה, בתשובת אלהים לגיבור, שלאדם הוענק פיקדון החיים למשך מוגבל, ועליו לעשות שימוש ביכולת ההתחדשות, גם אם פוקדים אותו אסונות. בתשובת אלוהים לאיוב אנו לומדים למה התכוון השטן שזלזל בגיבור. השטן זלזל בגיבור איוב כיוון שהבין שהוא רוצה באמצעות קורבנות לשחד את האלוהות למען לא יעונה לו כל רע. הקורבן מראשיתו הוא אמצעי שיחוד של האדם את האלוהות, מכאן יובן מדוע הנביאים לחמו בקורבנות, התרכזו בהטפה שעל האדם לקדש את החיים, לא לעשוק את הזולת.

      בהבדל מהמסרים של המשלים התנ"כיים, שני שליחים אלו פאולוס ויוחנן שהושפעו מהמחשבה היוונית לא הסתפקו בחיים קיומיים סדורים, הם בהשפעת המחשבה היוונית רצו נצחיות, ראו את העולם כחסר, ורצו שינוי סדרי עולם. הם הבינו שמחשבת התנ"ך מבוססת על המשלים הפילוסופיים הלשוניים המבטיחים רק עולם נגלה, מסתפקים בחיים קצובים. מכאן הם רצו , בשינוי העקרונות במשלים, להביא את ההשגחה שתמלך בדעתה, ותשנה את סדרי העולם.

       אבל למען משימה כזו, שיני סדרי עולם על-ידי ההשגחה בכבודה, היה צורך בקורבן קוסמי, היה צורך בחליפין, ישוע הנצלב נעשה הקורבן הקוסמי שההשגחה בכבודה הקריבה, למען שינוי סדרי עולם. אנחנו יכולים כאן להבחין את ההבדל בין משל עקדת יצחק לבין התיאולוגיה של פאולוס ב'אגרת אל הרומיים' שבה הוא מפתח את התיאולוגיה החדשה שלו. לפי תיאולוגיה זו של פאולוס האלוהות שאסרה העלאת קורבנות אדם במשל 'עקדת יצחק' שנתה את כל עקרונותיה, היא בעצמה העלתה את בנה ישוע כעולה למען שינוי סדרי עולם.

 רק למען להדגיש את ההבדל בין ישוע היהודי מארץ יהודה לבין השליחים פאולוס ויוחנן יש להזכיר כאן את העובדה שלפי הבשורות ישוע על הצלב הבין שאלהים לא שיתף אתו פעולה, לא הקים מלכות שמים, לכן זעק 'אלי, אלי, למה שבקתני'.

     ישוע היהודי מארץ יהודה שמשאלותיו לא התממשו הבין שהוא מת מוות שווא. פאולוס לא התחשב באמירתו זו של ישוע על הצלב, כפי שהוא נתן פרשנות מטעה על משל 'עץ הדעת', טען שבגלל העבירה על האיסור לאכל  מהפרי, המוות נכנס לעולמו של האדם. הוא לא התחשב בעובדה שחוה ואדם לא מתו כתוצאה מהאכילה, שהאיסור רצה להצביע על כך שחוה ואדם נעשו מודעים למוות, דבר שלא היו מודעים לו בגן-עדן, שגם שם הם היו מוותיים, כמו החיות, והרי גם שם הם לא אכלו מפרי עץ החיים, ונוסף לכך שם לא התבוששו על עירומם, ורק אחרי שאכלו מפרי העץ התבוששו, כיוון שנעשו ישויות מודעות, עלו בדרגה ההתפתחותית, עברו מהיות חיות בין החיות, ונעשו אנשים עם דעת היכולים להבדיל בין טוב לרע.  

       מהשוואת משל 'עקדת יצחק' לקורבן הקוסמי של ישוע, אנו יכולים ללמד באיזו צורה השליח פאולוס שינה את כל העקרונות של התנ"ך, ביומרה שכאילו הוא מאמץ אותם. ובצורה זו הוא יצר דת חדשה.   

וניברסיטה ווירטואלית – שעור 123 – הדחף לריבונות

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 123 – הדחף לריבונות

     כבר הזכרנו שהדחף החזק ביותר של האדם הוא רצונו לריבונות. מה פירוש ריבונות? ובכן, האדם המודע אינו מרוצה מהקיצוב שחוקי הקיום קוצבים לו, אינו מרוצה ממשך קיומו הקצר, הוא אינו מרוצה שאין לו שליטה על ההתרחשויות. ברור שהמרד האנושי מתאפשר רק כיוון שהוא יצור לשוני, שהוא מודע לכך שימיו ספורים. החיה אינה מורדת, כיוון שהיא מחוסרת שפה, מחוסרת מודעות.

       ובכן, איך מנסה האדם לפתור את הבעיות האלו? השפה מלמדת את האדם את עיקרון החליפין. לכן אנחנו רואים מקדמת דנא שהאדם מקריב קורבנות לישויות שהוא מדמה שהוא תלוי בהם, חוקי הקיום, ישויות נעלמות, רוצה לשחד אותם, למען יתרצו לו. אבל קודם עלינו לציין את העובדה שהאדם יכול לדמות שקיימות ישויות נעלמות השולטים על קיומו, רק כיוון שהאדם מודע שברשותו כלי, כלי השפה, שהיא ישות נעלמת, הנספחת לגופו, לכן הוא יכול לדמות שקיימות גם ישויות נעלמות מסוג זה בעולמות עליונים. בהמשך הוא נעשה מודע שבאמצעות כלי נעלם זה הוא יכול ליצור, יכול לשאת ולתת, שהוא יכול באמצעות הכלי לבצע חליפין, והוא מדמה שהוא יכול להשליך את כל היכולות האלו לעולמות נעלמים, לשאת ולתת עם אותן ישויות נעלמות, כפי שהוא עושה בעולם הנגלה עם הזולתים.

      האדם שמודע לכל האפשרויות האלו, גם אם הוא מודע לכך רק בצורה אינטואיטיבית, משליך את ידיעותיו  לעולמות עליונים. קודם הוא משליך לעולמות עליונים את האפשרות שקיימות ישויות נעלמות, בדומה לישות השפה, שנית הוא משליך את היכולות שהוא צובר מכלי השפה, את המשא ומתן, את החליפין לעולמות עליונים. ובכן, אם באמצעות חליפין האדם עלי אדמות יכול להשיג דברים, אזי הוא מניח שאפשר לבצע חליפין עם הישויות העליונות, להקריב להם קורבנות, למען לקבל מהישויות העליונות תמורה.

      למרות שלאדם אין מודעות מלאה על מהות הכלי שברשותו, כלי השפה, האינטואיציה שלו מובילה אותו להסיק מסקנות מיכולת הכלי לא רק לגבי העולם הנגלה, אלא גם לגבי עולמות חלופיים, עליונים או תחתונים. זוהי הסיבה שהאדם מקדמת דנה מקריב קורבנות למען שהישויות הנעלמות יעתרו למשאלותיו.

      אבל לאדם עוד דרכים להשיג מהישויות הנעלמות את משאלותיו. האדם כבר בשלב מוקדם מבין שהוא יכול לתבע מהנעלמים דברים בשם 'משהו', המשהו הזה הוא מערכת ערכית. ליד הקורבנות האדם יוצר לעצמו מערכת ערכית שבשמה הוא תובע לעצמו זכויות מהנעלמים. הזכרנו כבר את הקינות השומריות של האמהות שיצרו את המערכת הערכית הקדומה שבשמה דרשו מהנעלמים יותר קיום לצאצאיהן. כך האמהות בקינות השומריות טענו נגד הנעלמים שקצרו את חייו של הרועה דומוזי, רועה אשר דאג למשפחתו, דאג לסביבה שלו, לכן זכותו היתה לקיום רב יותר.

      אמנם המערכות הערכיות נוצרות גם למען להסדיר חיי קהילה, אבל המטרה העיקרית היא תמיד שבשמה אפשר לתבע מחוקי הקיום, מהנעלמים יותר קיום, יותר מזון, יותר שליטה על התרחשויות שרירותיות. אפילו במזמורי תהלים אנו עדים לכך, שרוב המזמורים מצדיקים את תביעותיהם להגנה מהנעלם, מהאלוהות בשם מערכת ערכית שהם קיימו. אפילו אם אנו לוקחים כדגם את משל איוב, אנו נוכחים לדעת שהוא מקריב קורבנות למען שהאלוהות בתמורה תשמור על רכושו, על צאצאיו. איוב בשיחותיו עם רעיו מדגיש שהוא תמיד נהג בהתאם למערכת ערכית, לכן נעשה לו אי צדק באסונות שפקדו אותו.

       השטן בפתיחת הדרמה איוב צוחק לאדם המדמה שבהקרבת קורבנות הוא ישחד את האלוהות, ואם היא לא נענית לדרישותיו הוא מורד בה. זוהי טענתו של השטן שהוא שוטח לפני האלוהות, וזו מאפשרת לו לנסות את הגיבור איוב, האם ימרוד אם משאלותיו לא התמלאו. רק בסוף היצירה, בתשובת אלהים לאיוב השקפת התנ"ך לגבי התנהגות אנושית מוסברת, האלוהות מבהירה לגיבור שעליו לקבל את גורלו, ויתרונו היחיד על ברויים אחרים שהוא יכול להתחיל את חייו מחדש. עיקרון ההתחדשות, ההתחלות החדשות, הן עקרונות התנ"ך, ליד עיקרון אחר, שהאדם צריך להשלים עם חוקי הקיום, עם היותו מוותי, עליו להשלים עם העובדה שקיים רק עולם נגלה, בתנ"ך אין לנו שום איזכור לעולמות חלופיים, הרי אלהים ברא עולם מושלם.

       לכן בתנ"ך אין לנו דרישה מגיבוריה לריבונות, רוב הבקשות הן בקשות של ישויות המודעות לכך שהן ישויות נבראות, שעליהם להשלים עם חוקי הקיום, ולעשות שימוש ביכולת התחדשות, ביכולת להתחיל דברים מחדש, במזמורי תהלים הבקשות הן תמיד בקשות להגנה, בקשות שבורא העולם ישמר על צדק. אבל בתרבויות אחרות שלא השלימו עם עולם נגלה בלבד, אנו עדים לכך שהגיבורים רוצים ריבונות, למען לתקן את העולם שאינו לפי רוחם. בתקופה יותר מאוחרת פרחו תנועות גנוסטיות שהיו תולדה של המחשבה היוונית, תנועות אלו סברו שהעולם הוא פגום, ראו את האלוהות כישות שלילית, דמורג, שברא עולם לא מושלם רצו באלוהות נסתרת, מושלמת יותר. כבר אצל סוקראטס בדיאלוג פיידו ראינו שהוא רוצה ללכת לעולם חלופי ששם שולטים אלים מושלמים יותר, מכאן מהשקפה זו הדרך הובילה להשקפות  הגנוסטיות.

        אמנם סוקראטס לא טען שהוא יכול לשנות את סדרי העולם, אבל הניח שסדרים אחרים קיימים, ולמען לזכות בחסדי הנעלמים האחרים האלו, הוא קבע שהאדם צריך לדאג לטהרת נשמתו. אנו יכולים לראות למה סוקראטס התכוון, בדיאלוג המשתה הוא יעץ לתלמידו אלקיבידס במקום לעסוק במדיניות לעסוק בטיהור נשמתו. טיהור הנשמה אף היא סוג של הקרבה למען שהמקריב יזכה בחסדי הנעלמים.

      אבל רצון לריבונות, ליותר קיצבה בא לידי ביטוי בצורות שונות, לא רק בשיחוד על-ידי קורבנות למען לשנות את הגזרות, אבל גם הפעלת כוחנות למען לשנות את הסדרים, למען להשיג את היותר.

      הכובשים הגדולים העתיקו את הרצון לריבונות על חוקי הקיום, לריבונות על הזולתים, על הטריטוריה שלהם. העתקים כאלו displacement , שכיח ביותר. קין לא מרוצה מהעובדה שאלהים העדיף את אחיו הבל, הוא רוצה בבכורה, בריבונות, חושב שעל-ידי הריגת אחיו ישיג אותה. קין לא יכול למרד באלהות שהעדיפה את אחיו, הוא מעתיק את האשמה של ההעדפה על אחיו הבל, סובר שאם יהרג אותו הבכורה, הריבונות תוחזר אליו.

      אבל הנצרות היא התגלמות השאיפה לריבונות. שני שליחי הנצרות, פאולוס ויוחנן שביססו השקפה דתית זו, שניהם בצורות שונות רצו לשנות סדרי עולם, המוות, הקצבה המוגבלת של משך חיים לא נראתה בעיניהם. פאולוס רצה שהאלוהות בעצמה על-ידי הקרבת בנה תשנה סדרי עולם. לשם כך הוא ניטרל את משל 'עץ הדעת', שהאכילה מפרי העץ איפשר לאדם מודעות על מוות. הוא התעלם מההסבר הזה של המשל, וטען שהמוות הוא עונש על כך שחוה ואדם בהפרם את האיסור לאכל מהפרי  גרמו לגזרת המוות של האדם. כתוצאה ממצב זה אלהים נמלך בדעתו, הקריב את בנו ישוע, למען להחזיר את המצב טרם המוות, את מצב גן-עדן.

       השליח יוחנן ניסה בצורה אחרת להשיג ריבונות, שינוי סדרי עולם. הוא בדומה לפאולוס השתמש למטרה זו בתנ"ך כבסיס לטיעוניו. לשם כך הוא עשה שימוש במה שנאמר בפרק א'  במשל הבריאה, של ספר בראשית, ששם נאמר שהאלוהות בראה את העולם בהגדים, שינה מה שנאמר שם, הפך את ה'דבר', השפה שהיתה שם אמצעי לשפה ריבונית שהתגלמה בישוע. בצורה כזו הוא רצה שהאל החדש הזה, ישוע התגלמות ה'דבר', השפה ישנה סדרי עולם.

       אבל סדרי עולם לא השתנו, פאולוס הבטיח ביאה מחודשת של ישוע שבעתיד ישנה סדרי העולם. אבל החסידים, הכנסיה הקאתולית הפכו את ההבטחה לשינוי סדרי עולם לטכס המיסה, שבאמצעותה האדם על-ידי אכילת לחם הקודש, גופו של ישוע, שתית היין, דמו של הגואל, המאמין מוקרב יחד אתו ונגאל אתו. אבל זה לא הספיק לחסידי השליחים, הם העתיקו את הרצון לריבונות, לכיבוש העולם, ריבונות על העולם.

      לאדם תמיד מוצאים שונים ומשונים, אם הוא לא יכול לשנות סדרי עולם, לא יכול להיות ריבון, הוא מעתיק את משאלתו בריבונות על הזולת, על-ידי כך שהוא הורג את הזולת. לא רק קין מצא פתרון כזה בהריגת אחיו, כפי שכבר הזכרנו פעמים רבות, שהגל בספרו 'פינומנולוגיה של הרוח', טוען שלמען שהאדם יגיע לזהות, לריבונות, הוא צריך להרוג את הזולת. קין רק סלל דרכים לקיינים רבים, ההרג נמשך.

      לאדם מתברר מהר מאד שאין לו ריבונות על העולם, לא יכול לשנות סדרי עולם, אבל קיימת אצלו יכולת 'ההעת', אם לא ריבונות על הקיום, יש אפשרות של ריבונות על הזולת, על-ידי כיבוש הטריטוריה שלו, על-ידי שעבוד הזולת, על-ידי סילוק המתחרה על ריבונות, הריגתו.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 123 – הדחף לריבונות

     כבר הזכרנו שהדחף החזק ביותר של האדם הוא רצונו לריבונות. מה פירוש ריבונות? ובכן, האדם המודע אינו מרוצה מהקיצוב שחוקי הקיום קוצבים לו, אינו מרוצה ממשך קיומו הקצר, הוא אינו מרוצה שאין לו שליטה על ההתרחשויות. ברור שהמרד האנושי מתאפשר רק כיוון שהוא יצור לשוני, שהוא מודע לכך שימיו ספורים. החיה אינה מורדת, כיוון שהיא מחוסרת שפה, מחוסרת מודעות.

       ובכן, איך מנסה האדם לפתור את הבעיות האלו? השפה מלמדת את האדם את עיקרון החליפין. לכן אנחנו רואים מקדמת דנא שהאדם מקריב קורבנות לישויות שהוא מדמה שהוא תלוי בהם, חוקי הקיום, ישויות נעלמות, רוצה לשחד אותם, למען יתרצו לו. אבל קודם עלינו לציין את העובדה שהאדם יכול לדמות שקיימות ישויות נעלמות השולטים על קיומו, רק כיוון שהאדם מודע שברשותו כלי, כלי השפה, שהיא ישות נעלמת, הנספחת לגופו, לכן הוא יכול לדמות שקיימות גם ישויות נעלמות מסוג זה בעולמות עליונים. בהמשך הוא נעשה מודע שבאמצעות כלי נעלם זה הוא יכול ליצור, יכול לשאת ולתת, שהוא יכול באמצעות הכלי לבצע חליפין, והוא מדמה שהוא יכול להשליך את כל היכולות האלו לעולמות נעלמים, לשאת ולתת עם אותן ישויות נעלמות, כפי שהוא עושה בעולם הנגלה עם הזולתים.

      האדם שמודע לכל האפשרויות האלו, גם אם הוא מודע לכך רק בצורה אינטואיטיבית, משליך את ידיעותיו  לעולמות עליונים. קודם הוא משליך לעולמות עליונים את האפשרות שקיימות ישויות נעלמות, בדומה לישות השפה, שנית הוא משליך את היכולות שהוא צובר מכלי השפה, את המשא ומתן, את החליפין לעולמות עליונים. ובכן, אם באמצעות חליפין האדם עלי אדמות יכול להשיג דברים, אזי הוא מניח שאפשר לבצע חליפין עם הישויות העליונות, להקריב להם קורבנות, למען לקבל מהישויות העליונות תמורה.

      למרות שלאדם אין מודעות מלאה על מהות הכלי שברשותו, כלי השפה, האינטואיציה שלו מובילה אותו להסיק מסקנות מיכולת הכלי לא רק לגבי העולם הנגלה, אלא גם לגבי עולמות חלופיים, עליונים או תחתונים. זוהי הסיבה שהאדם מקדמת דנה מקריב קורבנות למען שהישויות הנעלמות יעתרו למשאלותיו.

      אבל לאדם עוד דרכים להשיג מהישויות הנעלמות את משאלותיו. האדם כבר בשלב מוקדם מבין שהוא יכול לתבע מהנעלמים דברים בשם 'משהו', המשהו הזה הוא מערכת ערכית. ליד הקורבנות האדם יוצר לעצמו מערכת ערכית שבשמה הוא תובע לעצמו זכויות מהנעלמים. הזכרנו כבר את הקינות השומריות של האמהות שיצרו את המערכת הערכית הקדומה שבשמה דרשו מהנעלמים יותר קיום לצאצאיהן. כך האמהות בקינות השומריות טענו נגד הנעלמים שקצרו את חייו של הרועה דומוזי, רועה אשר דאג למשפחתו, דאג לסביבה שלו, לכן זכותו היתה לקיום רב יותר.

      אמנם המערכות הערכיות נוצרות גם למען להסדיר חיי קהילה, אבל המטרה העיקרית היא תמיד שבשמה אפשר לתבע מחוקי הקיום, מהנעלמים יותר קיום, יותר מזון, יותר שליטה על התרחשויות שרירותיות. אפילו במזמורי תהלים אנו עדים לכך, שרוב המזמורים מצדיקים את תביעותיהם להגנה מהנעלם, מהאלוהות בשם מערכת ערכית שהם קיימו. אפילו אם אנו לוקחים כדגם את משל איוב, אנו נוכחים לדעת שהוא מקריב קורבנות למען שהאלוהות בתמורה תשמור על רכושו, על צאצאיו. איוב בשיחותיו עם רעיו מדגיש שהוא תמיד נהג בהתאם למערכת ערכית, לכן נעשה לו אי צדק באסונות שפקדו אותו.

       השטן בפתיחת הדרמה איוב צוחק לאדם המדמה שבהקרבת קורבנות הוא ישחד את האלוהות, ואם היא לא נענית לדרישותיו הוא מורד בה. זוהי טענתו של השטן שהוא שוטח לפני האלוהות, וזו מאפשרת לו לנסות את הגיבור איוב, האם ימרוד אם משאלותיו לא התמלאו. רק בסוף היצירה, בתשובת אלהים לאיוב השקפת התנ"ך לגבי התנהגות אנושית מוסברת, האלוהות מבהירה לגיבור שעליו לקבל את גורלו, ויתרונו היחיד על ברויים אחרים שהוא יכול להתחיל את חייו מחדש. עיקרון ההתחדשות, ההתחלות החדשות, הן עקרונות התנ"ך, ליד עיקרון אחר, שהאדם צריך להשלים עם חוקי הקיום, עם היותו מוותי, עליו להשלים עם העובדה שקיים רק עולם נגלה, בתנ"ך אין לנו שום איזכור לעולמות חלופיים, הרי אלהים ברא עולם מושלם.

       לכן בתנ"ך אין לנו דרישה מגיבוריה לריבונות, רוב הבקשות הן בקשות של ישויות המודעות לכך שהן ישויות נבראות, שעליהם להשלים עם חוקי הקיום, ולעשות שימוש ביכולת התחדשות, ביכולת להתחיל דברים מחדש, במזמורי תהלים הבקשות הן תמיד בקשות להגנה, בקשות שבורא העולם ישמר על צדק. אבל בתרבויות אחרות שלא השלימו עם עולם נגלה בלבד, אנו עדים לכך שהגיבורים רוצים ריבונות, למען לתקן את העולם שאינו לפי רוחם. בתקופה יותר מאוחרת פרחו תנועות גנוסטיות שהיו תולדה של המחשבה היוונית, תנועות אלו סברו שהעולם הוא פגום, ראו את האלוהות כישות שלילית, דמורג, שברא עולם לא מושלם רצו באלוהות נסתרת, מושלמת יותר. כבר אצל סוקראטס בדיאלוג פיידו ראינו שהוא רוצה ללכת לעולם חלופי ששם שולטים אלים מושלמים יותר, מכאן מהשקפה זו הדרך הובילה להשקפות  הגנוסטיות.

        אמנם סוקראטס לא טען שהוא יכול לשנות את סדרי העולם, אבל הניח שסדרים אחרים קיימים, ולמען לזכות בחסדי הנעלמים האחרים האלו, הוא קבע שהאדם צריך לדאג לטהרת נשמתו. אנו יכולים לראות למה סוקראטס התכוון, בדיאלוג המשתה הוא יעץ לתלמידו אלקיבידס במקום לעסוק במדיניות לעסוק בטיהור נשמתו. טיהור הנשמה אף היא סוג של הקרבה למען שהמקריב יזכה בחסדי הנעלמים.

      אבל רצון לריבונות, ליותר קיצבה בא לידי ביטוי בצורות שונות, לא רק בשיחוד על-ידי קורבנות למען לשנות את הגזרות, אבל גם הפעלת כוחנות למען לשנות את הסדרים, למען להשיג את היותר.

      הכובשים הגדולים העתיקו את הרצון לריבונות על חוקי הקיום, לריבונות על הזולתים, על הטריטוריה שלהם. העתקים כאלו displacement , שכיח ביותר. קין לא מרוצה מהעובדה שאלהים העדיף את אחיו הבל, הוא רוצה בבכורה, בריבונות, חושב שעל-ידי הריגת אחיו ישיג אותה. קין לא יכול למרד באלהות שהעדיפה את אחיו, הוא מעתיק את האשמה של ההעדפה על אחיו הבל, סובר שאם יהרג אותו הבכורה, הריבונות תוחזר אליו.

      אבל הנצרות היא התגלמות השאיפה לריבונות. שני שליחי הנצרות, פאולוס ויוחנן שביססו השקפה דתית זו, שניהם בצורות שונות רצו לשנות סדרי עולם, המוות, הקצבה המוגבלת של משך חיים לא נראתה בעיניהם. פאולוס רצה שהאלוהות בעצמה על-ידי הקרבת בנה תשנה סדרי עולם. לשם כך הוא ניטרל את משל 'עץ הדעת', שהאכילה מפרי העץ איפשר לאדם מודעות על מוות. הוא התעלם מההסבר הזה של המשל, וטען שהמוות הוא עונש על כך שחוה ואדם בהפרם את האיסור לאכל מהפרי  גרמו לגזרת המוות של האדם. כתוצאה ממצב זה אלהים נמלך בדעתו, הקריב את בנו ישוע, למען להחזיר את המצב טרם המוות, את מצב גן-עדן.

       השליח יוחנן ניסה בצורה אחרת להשיג ריבונות, שינוי סדרי עולם. הוא בדומה לפאולוס השתמש למטרה זו בתנ"ך כבסיס לטיעוניו. לשם כך הוא עשה שימוש במה שנאמר בפרק א'  במשל הבריאה, של ספר בראשית, ששם נאמר שהאלוהות בראה את העולם בהגדים, שינה מה שנאמר שם, הפך את ה'דבר', השפה שהיתה שם אמצעי לשפה ריבונית שהתגלמה בישוע. בצורה כזו הוא רצה שהאל החדש הזה, ישוע התגלמות ה'דבר', השפה ישנה סדרי עולם.

       אבל סדרי עולם לא השתנו, פאולוס הבטיח ביאה מחודשת של ישוע שבעתיד ישנה סדרי העולם. אבל החסידים, הכנסיה הקאתולית הפכו את ההבטחה לשינוי סדרי עולם לטכס המיסה, שבאמצעותה האדם על-ידי אכילת לחם הקודש, גופו של ישוע, שתית היין, דמו של הגואל, המאמין מוקרב יחד אתו ונגאל אתו. אבל זה לא הספיק לחסידי השליחים, הם העתיקו את הרצון לריבונות, לכיבוש העולם, ריבונות על העולם.

      לאדם תמיד מוצאים שונים ומשונים, אם הוא לא יכול לשנות סדרי עולם, לא יכול להיות ריבון, הוא מעתיק את משאלתו בריבונות על הזולת, על-ידי כך שהוא הורג את הזולת. לא רק קין מצא פתרון כזה בהריגת אחיו, כפי שכבר הזכרנו פעמים רבות, שהגל בספרו 'פינומנולוגיה של הרוח', טוען שלמען שהאדם יגיע לזהות, לריבונות, הוא צריך להרוג את הזולת. קין רק סלל דרכים לקיינים רבים, ההרג נמשך.

      לאדם מתברר מהר מאד שאין לו ריבונות על העולם, לא יכול לשנות סדרי עולם, אבל קיימת אצלו יכולת 'ההעת', אם לא ריבונות על הקיום, יש אפשרות של ריבונות על הזולת, על-ידי כיבוש הטריטוריה שלו, על-ידי שעבוד הזולת, על-ידי סילוק המתחרה על ריבונות, הריגתו.