אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 126 – לך לך מארצך……
תולדות העברים מתחילה בפסוק: 'לך לך מארצך…' צווי שנאמר לאברהם. אב זה של העברים מצווה לצאת מעיר מדינה אור, שהיתה מרכז תרבותי שומרי, שבזמנו של אברהם כבר נכבשה על-ידי הכשדים. אבל כל הכובשים של ערי השומרים שמרו על תרבותה, והיא נעשתה תרבות מזופוטמיה, לשונה היתה לשון קודש בהקשר דתי.
נראה תדבר תמוה שהאדם עוזב מרכז תרבותי למען לנדוד בארצות פחות מפותחות, אלא אם נראה תופעה זו כמשל, איך אפשר ליצור תרבות חדשה שלא תהיה במאבק עם ערכים אוטוכטוניים של תרבות מבוססת, לשם כך על האיש לעזוב את מושבו, למען יהיה האיש אברהם מסוגל לגבש את אמונתו החדשה ללא התנגדות. אנחנו עדים במעשה ראשון זה של אברהם, שהוא בעל אוטונומיה, היכול להחליט על מעשיו, הוא משוחרר מחוקי קיום דטרמיניסטיים, החסרים אוטונומיה.
משל זה רוצה להצביע על העובדה שלאיש, אברהם, היה ברור שאם הוא רוצה במהפכה דתית תרבותית, לא יוכל לעשות את זה במקום מושבו, מרכז תרבותי מגובש, עליו לצאת ממנו למקום ששם לא יתקל בהתנגדות לדעותיו המהפכניות. מבחינה מחשבתית משל זה מלמד אותנו שלמען ליצור דבר חדש יש להנתק מהישן, למצא מקום ששם הדעות החדשות תוכלנה להתגבש. כבר המעשה של היציאה היא מעשה מהפכני, אמנם גם קבוצות אחרות, שבטים, נדדו ממקום למקום, אבל הם פעלו בצורה לא מודעת, כפי שעדרים של חיות נודדות, אפילו היוונים לא זכרו את נדודיהם, מקום מוצאם. אצל אברהם המעשה של היציאה מצביע על מודעות, שהיא תוצר האוטונומיה שלו, תוצאה של רצון חופשי.
בהיסטוריה של העברים תופעה זו קרתה פעמים, פעם עם אברהם, פעם שניה עם משה, שלא ניסה להביא לבני עמו את רעיונותיו החדשים בהיותם משועבדים בארץ מצרים, הוא כמו אברהם הבין שאת המהפכה המחשבתית שלו יוכל לממש רק אם העברים יצאו ממצרים למקום ששם לא תהיה תרבות אוטוכטונית מגובשת, שתתנגד לרעיונות המהפכניים.
משל 'לך לך מארצך', מצביע גם על תרבות לשונית, לא תרבות אורגנית. הרי תרבות לשונית אינה בהכרח רתוקה לטריטוריה מסוימת, בעוד שתרבות אורגנית רתוקה לטריטוריה מסוימת. קשה לדעת אם לאברהם, אם הוא דמות היסטורית, היתה כבר השקפה לשונית פילוסופית, או רק אינטואיציה לשונית, שכלי זה מאפשר התחלות חדשות, שכלי זה מקנה לאדם אוטונומיה, רצון חופשי. קשה גם לדעת אם משל זה איפשר בהמשך את ההתפתחות של הפילוסופיה הלשונית, או שמא המשל היה כבר תולדה של פילוסופיה לשונית.
אבל במשל זה אנו כבר רואים את כל היסודות של מחשבה לשונית פילוסופית. האלוהות היא ישות מנותקת מטריטוריה, הישות היא ישות הבאה בשיח עם הגיבור, הישות היא בעלת ערכים לשוניים, מבדילה בין טוב לרע, את זה נראה בשיח הגיבור עם האלוהות על גורל העיר סדום.
עד כמה משל זה כבר מבוסס על ערכים לשוניים, אם מתוך אינטואיציה, או מודעות לפילוסופיה לשונית, אנו יכולים לראות מהמשך המשל, כאשר אלהים כורת ברית עם אברהם (בראשית, י"ז, 1 ):'ויהי אברם בן תשעים שנה ותשע שנים וירא יהוה אל אברהם ויאמר אליו אני אל שדי התהלך לפני והיה תמים. ואתנה בריתי ביני ובינך וארבה אותך במאד מאד. ויפל אברהם על פניו וידבר אתו אלהים לאמר. אני הנה בריתי אתך והיית לאב המון גויים. ולא יקרא עוד את שמך אברם והיה שמך אברהם כי אב המון גויים נתתיך….'
אלהים כורת ברית עם אברהם. ומהו ברית? הרי השפה נוצרת על-ידי בני אדם באמצעות הסכם ביניהם לכנות דבר מה בשם מסוים. השפה פועלת באמצעות הסכמים, ברית הוא רק דבר יותר רשמי מאשר הסכם בשתיקה. בריתות היו קיימות בתרבויות שמהם יצא אברהם, אבל בריתות אלו לא היו תוצר של השקפת עולם, הן היו בריתות פרגמטיות. הרי האדם מראשית היותו ישות לשונית עושה שימוש בשפה בצורה פרגמטית.
אבל הברית בין אלהים לאברהם היא ברית כחלק מהשקפת עולם, לפיה האלוהות בעצמה פועלת לפי החוקים הלשוניים, חוקים שהיא מצפה שהאדם הלשוני יפעל לפיהם. הברית הזו בין אלהים לאברהם, אינה חלק מחוקי הקיום הדטרמיניסטיים, שהם חוקים שאי אפשר לשנותם, שלא מבוססים על אוטונומיה, רצון חופשי. הרי אברהם מקיים את המצווה של האלוהות 'לך לך מארצך', הוא יכול היה לא לקימה.
המשל הזה מצביע על השקפה שונה מאשר ההשקפה השומרית שממרכזה אברהם יצא. השומרים האמינו בגורל. ואם מאמינים בגורל, האדם לא יכול לשנות את פסקי הדין שלו. אנחנו יכולים לראות את זה מקינת ננגל, אילת העיר אור, המתחננת לפני אספת האלים שיבטלו את גזר דין עירה להישמד. תשובת האלים שאי אפשר לשנות גזרות שניתנו על-ידי האספה של האלים. בהשקפה השומרית לא היה עיקרון של התחדשות, לא היתה אפשרות להתחיל מחדש, כיוון שלא היתה אוטונומיה לאדם.
לכן יש לראות את כריתת הברית בין אלהים לאברהם, שההשקפה שעליה היא התבססה לא כללה עיקרון של גורל. ברית אפשר להתיר אם אחד הצדדים לא מקיים אותה. עולמו של אברהם הוא עולם לשוני, בעולם לשוני זה האלוהות אינה מתנהגת בצורה שרירותית, בדומה לאלי שומר. עוד יותר נוכל לראות עד כמה אלוהות זו שונה מאלי מזופוטמיה, הרי האל מרדוך פועל בכוחנות, הוא מתיחס לאדם כשרת, כמשרת את האלים.
קשה למצא הבדל יותר גדול מאשר יחס אלהי אברהם לאדם, ליחס אלי שומר לבני אדם, או יחס מרדוך לבני אדם. את היחס השונה הזה אפשר בעיקר לראות מהשיח של הגיבור אברהם עם האלוהות על גורל סדום (בראשית, י"ח, 20):'ויאמר יהוה זעקת סדם ועמרה כי רבה וחטאתם כי כבדה מאד. ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה ואם לא אדעה. ויגש אברהם ויאמר האף תספה צדיק עם רשע. אולי יש חמישים צדיקים בתוך העיר האף תספה ולא תשא למקום למען חמשים הצדיקים אשר בקרבה. חללה לך מעשת כדבר הזה להמית צדיק עם רשע והיה כצדיק כרשע חללה לך השופט כל הארץ לא יעשה משפט. ויאמר יהוה אם אמצא בסדם חמשים צדיקים בתוך העיר ונשאתי לכל המקום בעבורם….'
משל זה מביא לראשונה את ערך הצדק כערך משותף לאדם ולאלוהות. עלינו לציין שהערך צדק הוא תוצר לשוני, קשור לעולמו של האדם שהכלי שלו, השפה מאפשרת לו להבדיל בין טוב לרע. אבל ערך זה הוא מאד שברירי אם אין ערבות אלוהית מאחוריו. קשה להגיד שבהקשר לקינת האלה נינגל, אלת העיר אור, שנאמר לה על-ידי אספת האלים שאי אפשר לשנות את גזרת גורל העיר, קיימת ערבות לצדק. בקינה זו של נינגל, לא נאמר שהעיר אור חטאה לכן היא תיחרב. בהבדל ממה שנאמר בקינת נינגל, כאן אלהים טוען נגד סדום שהיא חטאה. הוויכוח של אברהם עם האלוהות היא שאל לו להחריב את העיר אם יש בה מספר צדיקים.
במשל זה ברור שלא קיימת גזרת גורל שאי אפשר לשנותה. האלוהות מוכנה לבדוק אם ישנם סיבות לא להחריב את העיר. ממשל זה בהשואה לקינת נינגל על החרבת העיר אור אנו יכולים להבין מדוע אברהם עוזב את אור, השקפתו היא שונה לגמרי מההשקפה השומרית שחוקיה מיוסדים על חוקי טבע הדטרמיניסטיים, על גורל. גם אם לאברהם עדיין לא היתה השקפה פילוסופית לשונית, הוא באינטואיציה הבין שהאדם באמצעות הכלי ברשותו יוצר עולם בתוך עולם, עולם שבו חוקים שונים מאשר ביקום, חוקים דטרמיניסטיים, או חוקי טבע.
לאברהם ברור שהאדם עם הכלי שלו יצא משרשרת הישויות ביקום, ישויות דטרמיניסטיות, שלאדם עולם שבו באמצעות הכלי שברשותו מערכת מוסרית שונה, מבוססת על אוטונומיה, רצון חופשי, ומערכת מוסרית זו משותפת לו ולאלוהות שלו.
קשה לא להגיע למסקנה שמשל זה או שהוא היווה דגם למשלים הלשוניים המאוחרים יותר, משלים שנוצרו עם יציאת מצרים, או שמשל זה הוא כבר תולדה של המשלים הפילוסופיים הלשוניים המאוחרים יותר.
אם אנו מניחים שמשל זה קודם למשלים הלשוניים הפילוסופיים של תקופת יציאת מצריים, אפשר להסיק מסקנה שהוא שימש דגם לכך שקבוצה אתנית משועבדת יכולה להשתחרר משעבודה, מאחר שהשקפה לשונית, אפילו אם היא רק אינטואיטיבית, מאפשרת אפשרויות של התחדשות. ולא רק זה, קבוצה כזו יכולה גם ליצור מערכת ערכים חדשה שונה מזו שהכירה במקום שעבודה.
בניגוד להשקפה מבוססת על בסיס לשוני, השקפה מבוססת על חוקי טבע, על חוקים דטרמיניסטיים, השקפה המאמינה בגורליות, לא מאפשרת התחלות חדשות.
הרי בשאיפה כזו ליצור משהו חדש יש העזה גדולה, ביחוד אם קבוצה משועבדת יוצאת ממרכז תרבותי גדול כמו מצרים. למען שקבוצה כזו תוכל לעשות מהפכה מחשבתית היא זקוקה לערבות אלוהית. ואנו רואים ממשל אברהם, שהוא פועל בהשראת אמונה שהאלוהות ערבה לערכיו החדשים. בבסיס אמונה כזו ישנה השקפה שעולמו של האדם יצא משרשרת הישויות הדטרמיניסטיות, שעולמו של האדם הוא עולם בתוך עולם.
אוניברסיטה ווירטואלית - פלוסופית השפה 