אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 124 – עקדת יצחק

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 124 – עקדת יצחק

      עקדת יצחק שייך למשלים התנ"כיים שהם כוללים את המחשבה הפילוסופית הלשונית וגם את המחשבה הקיומית. על משל עקדת יצחק נכתבו שירים, סיפורים, התיחסות תיאולוגית, ופילוסופית.

     עלינו לדעת שהאדם הקריב קורבנות מקדמת דנא, במות פרה-היסטוריות מעידות על כך. נשאלת השאלה מה דחף את האדם להקריב קורבנות לישויות נעלמות? עלינו להסיק מסקנה שהאדם מראשית הפיכתו לישות לשונית בצורה אינטואיטיבית הבין את משמעות הכלי שבידיו, כלי השפה, המבוסס בין השאר על 'חליפין'. אבל האדם הסיק דבר יותר חשוב בצורה אינטואיטיבית מהכלי שבידיו, כלי השפה. האדם הסיק שבאותו אופן שהכלי המשמש אותו למשא ומתן, ליצירת כלים ומוסדות, כלי שבמהותו הוא 'נעלם', 'לא מוחשי', מסוגל למבצעים כאלו, יכול ליצור כלים, מוסדות וערכים, אזי העולם מנוהל על-ידי ישות נעלמת, ישות לא מוחשית, האחראית לקיום כולו.

      ואם הישות המנהלת את הקיום היא ישות נעלמת, אזי יש להתיחס אליה כאל ישויות אנושיות מוחשיות, שהאדם נושא ונותן אתם, מבצע חליפין למען לקבל דברים. האדם באינטואיציה שלו הבין שהוא יכול להשליך את אופן תפקודו הבין-אנושי, לעולמות עליונים, לישויות עליונות. מכאן מנהג הקורבנות, שהאדם מקריב למען לקבל מישויות אלו הגנה, משך חיים רב יותר, שליטה על ההתרחשויות השרירותיות בחייו. ההקרבה של קורבן הוא תהליך 'חליפין', או תהליך שיחוד של הישות או הישויות הנעלמות למען יעתרו למקריב.

      אבל קיימות שיטות שונות של הקרבת קורבנות בתרבויות שונות. אצל העמים הפרה-קולומבינים היו מקריביים לבבות של שבויי מלחמה, לא למען שיחוד דוקא, אלא למען לסייע לאל השמש במשימתו לתחזק את העולם. עמים אלו רצו להיות שותפים לתיחזוק העולם, חשבו את הדם כיסוד חשוב ביותר למשימה זו. אנו מוצאים רעיון דומה לזה בספר 'עץ החיים' של חיים וויטאל, תלמידו של האר"י, שחשב שעל האדם לסייע באיחוי השברים של האור, שהכלים בזמן הבריאה לא הכילו.

      מחשבת התנ"ך היא מחשבה קיומית, שהניחה שהאלוהות בראה את העולם למען רווחת האדם, לכן היחס לקורבן היה שונה. אנו נוכל ללמד על היחס השונה הזה מ'עקדת יצחק'.

     עקדת יצחק שהוא משל, מתחיל במילים אלו (בראשית פרק 22, 1 ): ויהי אחר הדברים האלה והאלהים נסה את אברהם ויאמר אליו אברהם ויאמר הנני. ויאמר קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק ולך לך אל ארץ המריה והעלהו שם לעלה על אחד ההרים אשר אמר אליך.' מראש נאמר במשל זה שאלהים 'נסה' את אברהם. ברור מקביעה זו שזהו נסיון אמונתו של אברהם, שהאלוהות אינה מתכוונת שאברהם באמת יבצע את הפקודה, כיוון שזהו רק נסיון  על אמונתו של הגיבור.

      אברהם הצייתן יוצא למשימתו לפי פקודת האלוהות, מבלי לדעת שהפקודה לא תתבצע כיוון שכוונתה של האלוהות רק לנסות אותו.

       עלינו לדעת שמנהג העלאת ילדים למולך היה מקובל בעולם הכנעני, הוא התקיים גם בארץ יהודה והנביאים לחמו נגד מנהג זה. אנחנו יודעים גם על מישה מלך מואב שהעלה את בנו בכורו כקורבן, למען שהגזרה של מפלה מידי יהודה וישראל תתבטל.

     לכאורה בהקשר העלאת ילדים כקורבן, שאפילו התנהל בעיר מדינה קרטגו בתקופה יותר מאוחרת, אין שום דבר יוצא דופן בסיפור העקדה. אבל אנו רואים מתחילת הפקודה שהיא למעשה רק נסיון, שהאלוהות אינה מתכוונת שהגיבור יבצע את המעשה. חשוב מאד לציין את העובדה הזו, לא רק מרעיון ה'נסיון', אלא מכך שבסופו של דבר אלהים מבטל את הפקודה.

      ומדוע משל זה מאפין את המחשבה הקיומית התנ"כית? הוא מצביע על כך שאלוהי אברהם אינו רוצה בקורבנות של בני אדם.

       במשל עקדת יצחק שוב לפנינו המהפכה המחשבתית התנ"כית, שיצאה נגד התרבויות הסביבה, נגד המנהגים של העמים אלו, שבקרבתם השבטים התנהלו. על איסור זה של הקרבת קורבנות הסתמכו הנביאים בהמשך, שלחמו בכל התופעה הזו שהיתה רווחת גם ביהודה.

      לאיסור זה להקריב בני אדם חשיבות גם לגבי הנצרות. הרי הנצרות התבססה על קורות ישוע מארץ יהודה שנצלב על-ידי הרומאים כמורד במלכותם. לצלב מורדים היה מקובל באימפריה הרומית, בשנת 72 לפני הספירה, נצלבו 6,000 מבין מורדי ספרטקוס והם נשארו צלובים לאורך וויה-אפיה ברומא, וגם ביהודה נצלבו מורדים בשלטון הרומי. אף אחד מהנצלבים היהודיים לא זכה בהמשך באיזכור, מחוץ לצליבתו של ישוע.

     נשאלת השאלה מדוע צליבה זו של ישוע, נהפכה בהמשך לקורבן קוסמי למען שינוי סדרי עולם. ובכן, לא היהודים בארץ יהודה העלו את מקרה צליבתו של ישוע לדרגה קוסמית. היו אלה שני יהודים בעלי תרבות הלניסטית, השליח פאולוס והשליח יוחנן, שנתנו לסיפור העצוב של צליבתו של ישוע, את הפרשנות התיאולוגית שלהם, שהיתה תערובת תנ"כית ויוונית.

      חשוב לציין את התופעה הזו, למען נבין במה נבדלו שתי הדתות, לפחות הדת התנ"כית, לא הדת היהודית היותר מאוחרת, והנצרות.

      קודם נברר מה משל זה רוצה ללמד. בהקשר להשקפה הקיומית התנ"כית, בו האלוהות בראה עולם מושלם למען האדם, היא לא זקוקה לקורבנות אדם, היא בכלל לא זקוקה גם לקורבנות, הרי הנביאים התריעו כל הזמן נגד הקורבנות. אפילו במשל איוב מתברר בסוף הדרמה, בתשובת אלהים לגיבור, שלאדם הוענק פיקדון החיים למשך מוגבל, ועליו לעשות שימוש ביכולת ההתחדשות, גם אם פוקדים אותו אסונות. בתשובת אלוהים לאיוב אנו לומדים למה התכוון השטן שזלזל בגיבור. השטן זלזל בגיבור איוב כיוון שהבין שהוא רוצה באמצעות קורבנות לשחד את האלוהות למען לא יעונה לו כל רע. הקורבן מראשיתו הוא אמצעי שיחוד של האדם את האלוהות, מכאן יובן מדוע הנביאים לחמו בקורבנות, התרכזו בהטפה שעל האדם לקדש את החיים, לא לעשוק את הזולת.

      בהבדל מהמסרים של המשלים התנ"כיים, שני שליחים אלו פאולוס ויוחנן שהושפעו מהמחשבה היוונית לא הסתפקו בחיים קיומיים סדורים, הם בהשפעת המחשבה היוונית רצו נצחיות, ראו את העולם כחסר, ורצו שינוי סדרי עולם. הם הבינו שמחשבת התנ"ך מבוססת על המשלים הפילוסופיים הלשוניים המבטיחים רק עולם נגלה, מסתפקים בחיים קצובים. מכאן הם רצו , בשינוי העקרונות במשלים, להביא את ההשגחה שתמלך בדעתה, ותשנה את סדרי העולם.

       אבל למען משימה כזו, שיני סדרי עולם על-ידי ההשגחה בכבודה, היה צורך בקורבן קוסמי, היה צורך בחליפין, ישוע הנצלב נעשה הקורבן הקוסמי שההשגחה בכבודה הקריבה, למען שינוי סדרי עולם. אנחנו יכולים כאן להבחין את ההבדל בין משל עקדת יצחק לבין התיאולוגיה של פאולוס ב'אגרת אל הרומיים' שבה הוא מפתח את התיאולוגיה החדשה שלו. לפי תיאולוגיה זו של פאולוס האלוהות שאסרה העלאת קורבנות אדם במשל 'עקדת יצחק' שנתה את כל עקרונותיה, היא בעצמה העלתה את בנה ישוע כעולה למען שינוי סדרי עולם.

 רק למען להדגיש את ההבדל בין ישוע היהודי מארץ יהודה לבין השליחים פאולוס ויוחנן יש להזכיר כאן את העובדה שלפי הבשורות ישוע על הצלב הבין שאלהים לא שיתף אתו פעולה, לא הקים מלכות שמים, לכן זעק 'אלי, אלי, למה שבקתני'.

     ישוע היהודי מארץ יהודה שמשאלותיו לא התממשו הבין שהוא מת מוות שווא. פאולוס לא התחשב באמירתו זו של ישוע על הצלב, כפי שהוא נתן פרשנות מטעה על משל 'עץ הדעת', טען שבגלל העבירה על האיסור לאכל  מהפרי, המוות נכנס לעולמו של האדם. הוא לא התחשב בעובדה שחוה ואדם לא מתו כתוצאה מהאכילה, שהאיסור רצה להצביע על כך שחוה ואדם נעשו מודעים למוות, דבר שלא היו מודעים לו בגן-עדן, שגם שם הם היו מוותיים, כמו החיות, והרי גם שם הם לא אכלו מפרי עץ החיים, ונוסף לכך שם לא התבוששו על עירומם, ורק אחרי שאכלו מפרי העץ התבוששו, כיוון שנעשו ישויות מודעות, עלו בדרגה ההתפתחותית, עברו מהיות חיות בין החיות, ונעשו אנשים עם דעת היכולים להבדיל בין טוב לרע.  

       מהשוואת משל 'עקדת יצחק' לקורבן הקוסמי של ישוע, אנו יכולים ללמד באיזו צורה השליח פאולוס שינה את כל העקרונות של התנ"ך, ביומרה שכאילו הוא מאמץ אותם. ובצורה זו הוא יצר דת חדשה.   

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: