אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 131 – דת 3- בריאה קטאסטרופלית, סטיה מהיהדות

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 131 – דת 3 – בריאה קטאסטורופלית, סטיה בתוך היהדות

     נשאלת השאלה איך יהדות השלימה עם בריאה קטאסטרופלית שאנו מוצאים בספרו של חיים וויטאל, 'עץ חיים', תלמידו של האר"י? הרי הסטיה אצל חיים וויטאל היא הרבה יותר חמורה מאשר הסטיה של הנצרות הראשיתית, האחרונה הופרדה מהיהדות, בעוד שסטיתו של חיים וויטאל אומצה. ההסבר לתופעה תמוהה זו היא שהנצרות הראשיתית שללה את ההלכה, בעוד שמיסטיקונים יהודיים עם כל הסטיות שלהם קימו אותה.

     מעובדה זו אנו לומדים שיהדות הצטמצמה להלכה, והיתה פתוחה לכל הסטיות האפשריות מהשקפתה הראשיתית בתנ"ך, השקפה שעיצבה את היהדות, שהעניקה לה את היחוד שלה.

      כבר השם של הספר של חיים וויטאל, 'עץ חיים' צריך להפליא אותנו. הרי מחשבת התנ"ך שללה את עץ החיים, אימצה את 'עץ הדעת' בלבד. שם כמו 'עץ החיים', מלמד אותנו כבר שבעל ספר זה כפר בהשקפה התנ"כית של קיום רק בעולם נגלה, היו לו השגות לקיום נצחי, או אפילו השגות למושג 'אדם אל', דבר שמשל 'עץ החיים' שלל. 

      לפני שנידון בבריאה הקאטסטרופלית של ספרו של חיים וויטאל, כבר שם הספר מלמד אותנו שהוא הכשיר את הקרקע להופעת משיחי שקר, בדמותם של שבתאי צבי וממשיכו פרנק. חיים וויטאל עצמו לפי ספרו 'חזיונות' ראה את עצמו לעתים קרובות כ'אדם אל'. אבל אנו דנים כאן ביסודות הזרים שחדרו ליהדות מתנועות גנוסטיות שונות, ואלו שבהבדל מחברי תנועות אלו שכפרו בהלכה, אימצו את ההלכה, התקבלו כיהודים כשרים.

     דברים אלו לא צריכים להתמיה אותנו, כפי שכבר ראינו יהודים חשובים כמו פילון       האלכסנדרוני, אימץ את הפילוסופיה האפלטונית הקוטבית לבסיס ההשקפה התנ"כית, ואפילו הרמב"ם מחבר 'משנה תורה', קיבוץ ההלכה, בספרו 'מורה נבוכים' קיבל יסודות מחשבתיים אריסטוטליים, שוב מנוגדים למחשבת התנ"ך. לכן אפשר לראות את חיים וויטאל כממשיך בקו זה של סטיה מובהקת מעקרונות מחשבת התנ"ך, ונשאר ביהדות, כיוון שבהבדל מהנוצרים הקדומים, הגנוסטיקאים ששללו את ההלכה הוא אימץ אותה ליד מחשבתו הגנוסטית.

       ובכן במה דן ספרו של חיים וויטאל 'עץ החיים'. הוא מתחיל את משנתו בבריאת העולם, בריאה קטסטרופלית. לפי תחילת הספר שבו הוא מדבר על כך, אלהים בבוראו את העולם, הצטמצם, והשאיר מקום לעולמו של האדם הקדמון. לתחום זה שהושאר לאדם הקדמון, חדר אור שכלים בו היו צריכים להכיל אותו. אבל הכלים לא צלחו להכיל את האור, הם נשברו והאור התפזר.

      זוהי תמצית הבריאה הקאטסטרופלית של 'ספר 'עץ חיים', הפרשנות לה באה בהמשך. על האדם הוטלה המשימה לאסוף את האור שהתפזר, למען לתקן את העולם. ברור מדברים אלו שלאדם תפקיד בתיקון העולם. משימה זו משאירה מקום ל'אדם אל', למשיח שישלים את תיקון העולם.

       חיים וויטאל בהקדמה לספרו זה מדבר גם על כך שהעולם נברא בדמותו של ה'אדם הקדמון', שוב ספקולציות כאלו היו קיימות בעולם הגנוסטי. חיים וויטאל הוא עקבי, אם הבריאה אינה בריאה לשונית, כפי שאנו מוצאים את זה במחשבה התנ"כית, הדברים בעולם נוצרים על-ידי הזדווגויות. חיים וויטאל בפיתוח השקפתו האורגנית הזו, גולש לפונוגראפיה. באופן מתמיה דברים אלו התקבלו.

      עלי כאן להוסיף נסיון פרטי משלי לחקר ספר 'עץ חיים'. כאשר רציתי לקבל איזה הבהרות מיהודי טוב בשם דוד תמר שכתב איזה מונוגראפיה על האר"י, וחשבתי שהוא בקי בתורת וויטאל, הוא הביע פליאה שאני קוראת את הספר, ואמר לי, אולי חמישה אנשים בלבד קראו אותו בארץ. דבר זה הפליא אותו, כיוון שהספר קריא, אין שום בעיות לכל מאן-דהו לקרא אותו. כדרכם של אנשים העוסקים במחקר, זה אמור גם על חוקרים במיסטיקה  היהודית, הם לא קוראים את המקורות מסתפקים תמיד במקורות משניים, מבלי לנסות ולראות מה באמת כתוב במקור.

     מי שמוסיף וקורא את ספרו של חיים וויטאל 'חזיונות' שהוא מעין יומן, נוכח לדעת שהאיש האמין בכל סוגי המאגיה. אמונות אלו ניכרות גם בספר 'עץ חיים'. איש זה, כל כמה דפים, מכריז 'זה סוד', הוא אינו מסביר מהו הסוד, אבל הוא רומז על כך שדבריו מבטאים איזה סודות שרק לו נהירים.

      ברור שספקולציות אלו באו כתוצאה ממשבר גרוש ספרד, אנשים חפשו סיבות להתרחשויות. הסברים קאטסרופליים התאימו להלכי נפש של מגורשי ספרד. העולם הוא פרי קטאסטרופה, על האדם לסייע לתקן עולם זה. הם לא יכלו יותר להאמין בעולם מושלם כפי שהוא מתואר בפרק א' של ספר בראשית, שבו אלהים מכריז אחרי כל שלב של בריאה 'כי טוב'. בעולמו של חיים וויטאל, אלהים בכלל הצטמצם, יצא מהעולם, ובחלל שהתרוקן ממנו התרחשו קאטסטרופות. אלהים בספר זה הוא אלוהות נסתרת, בדומה לאלוהות של הגנוסטיקאים שאף הם ראו עולם חסר שנוצר על-ידי אלוהות נחותה, דמורג, והאלוהות האחרת היא אלוהות נסתרת.

       לא בכדי בעל משל 'עץ הדעת' הזהיר מפני הפן ה'נחשי' של השפה, פן המאפשר את כל הספקולציות האלו. השקפה זו של חיים וויטאל גם לא כל כך רחוקה מהשקפתו של השליח יוחנן אשר טען בפרק הראשון שלו שאת האלהים אף אחד לא ראה, לכן יש להאמין באלהים החדש, שהתגלה בבשר, בישוע. גם יוחנן לא ציפה שאלהים יביא את הישועה, הבן שלו, ישוע שתפש את מקומו הוא הוא יביא את הישועה. אבל יוחנן גם איפשר לאדם הרגיל לראות את עצמו 'כאדם-אל', הרי הוא כמו ישוע שהתגלם בבשר, שהוא 'הדבר', השפה, הוא יצור לשוני. 

       הספקולציות האנשויות תמיד משתמשות במינוח חדש המטעה, אבל מי שבודק מה עומד אחרי ספקולציות אלו נוכח לדעת שהמהות שלהם דומה מאד. ההשקפה שנוצרת כתוצאה מקאטסטרופות היסטוריות, מחפשת פתרונות חדשים לגאולה. האלוהות היא נסתרת, וספקולציות אלו נותנות לאדם את התפקיד לאסוף את השברים, כמו במקרה של חיים ווטאל לאסוף את האור שהתפזר כאשר הכלים שהיו צריכים להכיל אותם נשברו. במקרים כאלו האדם מחפש ישויות אנושיות, גואלים, משיחים, שיצילו את העולם.

       בעולם של אלוהות נסתרת האדם-האל תופש את מקומו. הרי האלוהות הנסתרת השאירה את האנושות לגורלה, היא הצטמצמה, ובעולם האנושי קרתה קטסטרופה, הכלים שהיו צריכים להכיל את האור נשברו. האלוהות הנסתרת, זו שהצטמצמה, אינה דומה בכלל לאלוהות בפרק א' של ספר בראשית שבראה עולם טוב. השקפה זו של חיים וויטאל אפילו מרחיקת לכת מדעותיו של השליח פאולוס שהאשים את חוה ואדם בקלקלת העולם, וביקש את התערבות האלוהות בשינוי סדרי עולם. השקפה זו גם לא שונה מהשקפתו של השליח יוחנן שטען שאת האלוהות אף אחד לא ראה, והבן שהתגלם בבשר, שהנו התגלמות ה'דבר" בא לתקן עולם שהוזנח, שהתקלקל.

      חיים וויטאל לא מדבר על אלוהות שצריכה למלא את מקום האל שהצטמצם, אל שהוא נעלם, אבל הוא מדבר על כך שהעולם נברא בדמותו של האדם הקדמון, ובכן, העולם שממנו נסוגה האלוהות, הוא בשליטת האדם, האדם הקדמון. ברור שאדם קדמון זה יכול להתגלם במשיח, באדם-אל, שיתקן את הקלקול, שיגרום לכך ששברי האור שהתפזרו יאספו. דעות אלו הכשירו את הקרקע להופעתו של שבתאי צבי, המשיח, משיח שקר, אדם-אל.

      אדם אל זה, שבתאי צבי כאשר הסתבך עם המלכות, לא היסס להתאסלם, כפי שממשיכיו תחת הנהגתו של פרנק, התנצרו.

      אם חיים וויטאל עדיין לא שלל את ההלכה, ממשיכיו שהיו התגלמות האדם הקדמון, ראו את עצמם רשאים לכפור גם בהלכה.

      משיחי שקר אלו סגרו את המעגל של המרד שבו החלו אנשי הקבלה, הם כבר לא הזדקקו להלכה, הרי תפקידם היה לשנות סדרי עולם, לתקן את הקטסטרופה שההלכה לא צלחה לעשות.

 

 

 

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 130 – דת 2. הפיכת מחשבת התנ"ך לתיאולוגיה נוצרית

אוניברסיטה ווירטואלית  – שעור 130 –  דת 2. הפיכת מחשבת התנ"ך לתיאולוגיה הנוצרית

     משפטו של השליח יוחנן 'בראשית היה הדבר', הפך בתקופתינו לסמל תורת האינפורמציה. אפילו הידיגר כאשר עשה מפנה במחשבתו, חזר לפסוק זה של השליח. אבל כל אלו המשמיעים פסוק זה אינם מודעים לעובדה למקור הפסוק שהוא לקוח בפרק א' של ספר בראשית, שבו האלוהות בוראת את העולם בהגדים, בשפה.

      אבל שליח זה, יוחנן, עשה טרנספורמציה לנאמר במשל הבריאה, הוא הפך את הכלי שבידי האלוהות, כלי הבריאה שלו, לריבון, לאלוהות. כלי הבריאה במשל הבריאה התגלם בדמותו של ישוע, הכלי הפך לראשית, לאלוהות.

      מספיק לקרא את הפרק הראשון של בשורת השליח יוחנן למען לעמד על המהפכה המחשבתית שהוא חולל. כפי שנאמר לעיל פרק זה מתחיל בפסוק המצוטט ביותר בימינו 'בראשית היה הדבר', אבל לפסוק זה בבשורה זו יש המשך 'והדבר היה את האלהים והוא הדבר היה אלהים'. ובכן כבר בפסוק ראשון זה יוחנן מודיע ש'הדבר' הנו אלהים, הכלי במשל הבריאה הפך לאלהים.

      לפני שנדון בהמשך הפרק עלינו לנסות להבין מדוע יוחנן הפך את הכלי לאלהים. ובכן, אם מחברי המשלים הלשוניים של התנ"ך הגיעו למסקנה שהעולם הוא פרי שפה המתרכבת עם אנרגיה, הם גם הסיקו שכלי יוצר זה אינו לגמרי אוטונומי, הוא פועל לפי חוקי הקיום ואין באפשרותו לשנות אותם. מחבר משל 'עץ הדעת', הזים את הפן הנחשי של הכלי שהתימר להיות ריבון, והצביע על העובדה שרוכשי הכלי, חוה ואדם, הם מוותיים, הם ישויות נבראות, לכן זוהי יומרת שוא של הכלי להתימר להיות ריבון, יומרה מצדו לטעון שאלו שנבראו באמצעותו זהים עם אלהים. במציאות כלי זה לא מסוגל להעניק לרוכשים אותה נצחיות, הוא לא מסוגל לשנות חוקי קיום. 

      אבל שליחי הנצרות לא השלימו עם קביעה זו, לכן השליח פאולוס ניטרל את המשל הזה, שהצביע על כך שהאדם הוא מוותי, ורצה בהתערבות ההשגחה שתשנה את גזר דין המוות של האדם. אם פאולוס רצה בהתערבות אלהית לשינוי סדרי עולם, ביטול המוות, יוחנן התחכם וסתר את אזהרות בעל משל 'עץ הדעת', טען שהכלי הוא ריבון. יומרות הכלי, שהוא מעניק לחוה ואדם אלוהיות, שבעל משל זה שלל ממנו, מבוטל על-ידי יוחנן, והוא טוען שהכלי הוא ריבון, הוא התגלם בישוע, שנראה בהמשך שהוא האל הנוכח.

       יוחנן בדרך אחרת רצה את אותו הדבר כמו השליח פאולוס, שינוי סדרי עולם, ביטול המוות, הוא רצה להשיג את הדבר הזה בהופכו את הכלי לריבון, לישוע, לאל הנוכח שהתגשם בבשר, עובר דרך היסורים –  via Delarosa, הממרקת אותו מבשרו וה'דבר' 'השפה', 'הנפש' נגאלת, קמה לתחיה.  ואם 'הדבר' הוא ריבון, הוא יכול לשנות סדרי עולם, הוא לא מוגבל על-ידי חוקי הקיום.

       הפרק הראשון הזה של בשורת יוחנן, הוא יותר מהפכני מאשר ה'אגרת אל הרומיים' של השליח פאולוס. יוחנן כבר לא הזדקק לאלוהות שהיא תשנה סדרי עולם, הוא פשוט הפך את הכלי, כלי הבריאה לריבון לאלוהות. והוא אומר בפסוק ראשון זה ש'הדבר' היה את האלהים והוא הדבר היה אלהים'.

      בצורה מהפכנית, מבלי להגיד את הדבר הזה מפורשות, יוחנן מאליל את האדם, ישוע מיצג אותו, הרי האדם הוא 'הדבר', הרי הוא לשוני, לכן הוא ריבוני. אבל למען להיהפך מהיותו בשר ודם לנגאל, הוא צריך לעבר את כל ה-via delorosa , בדומה לישוע להיצלב אתו, לקום לתחיה נצחית.

     ואיך מתרץ יוחנן את מסקנותיו המרחיקות האלו, שישוע הוא האלוהות, כך הוא אומר בפסוק 18, בפרק א' זה: ' את האלהים לא ראה אדם מעולם והבן היחיד בחיק האב הוא הגיד תכונתו'. האלוהות, לפי דבריו אלו של יוחנן, האלוהות שהיא 'הדבר', שאותה לא ראה אף אחד היתה צריכה להתגלות בישוע בשר ודם. ואם ככה, ישוע הוא התגלמות האלהות הוא נצחי, ובדומה לו גם בני אדם נצחיים, הרי ישוע גם מגלם אותם. אבל למען השגת הנצחיות ישוע ובני האדם שהם בדומה לו 'הדבר', צריכים לעבור את כל המסלול של היסורים למען השגת הגאולה.

       עלינו להניח שהשליח יוחנן לא הבין את מסקנותיו מרחיקות הלכת שלו, הוא לא הבין למרות שהאינטואיציה הוליכה אותו למסקנות אלו. הרי השפה, ה'דבר', הוא ישות נעלמת. ברגע שהוא גלם את 'הדבר' בישוע, הפך אותו לישות 'נעלמת', כישות נעלמת הוא לא מת עם בשרו, 'הדבר' שבו, השפה הנעלמת שורדת, היא נצחית. למעשה יוחנן חזר לאינטואיציה הראשונית של האדם הלשוני שקבר את מתיו והניח שהחלק הנעלם שורד, לכן צייד את גופת המת עם מזון, יוחנן חוזר לאותה מסקנה בצורה מתוחכמת.

      אם כך, לפי יוחנן, מאחר שהאדם הוא התגלמות השפה, ה'דבר', הוא אומנם עובר את דרך היסורים אבל לבסוף נגאל, הישות הנעלמת שלו, השפה, שורדת, היא נצחית. ישוע התגלמות 'הדבר', מייצג את האדם, הוא יחד אתו עובר את כל הסבל, את הצליבה, אבל 'הדבר', הישות הנעלמת בו נגאלת, היא נצחית.

       ברור שיוחנן לא היה יכול להגיע למסקנות מתוחכמות אלו מבלי להיאחז למשלים הלשוניים של התנ"ך, אבל שאיפתו לנצחיות גרמו לו להפוך את מסקנות המשלים, ובצורה זו להגיע למטרתו, להפוך את האדם לנצחי.

       יוחנן היה הרבה יותר מתוחכם מהשליח פאולוס שרצה בשינוי סדרי עולם ממשיים, יוחנן לא הצטרך לשינוי סדרי עולם, הוא קיבל את דרך היסודים של האדם, של ישוע, אבל הם בדרך זו ממרקים את עצמם מגופם, הופכים לישויות נעלמות, ל'דבר', וזוכים לנצחיות. ואם כך אין צורך בשינוי סדרי עולם, הרי האדם כ'הדבר', השפה הנעלמת, הוא נצחי.

        מסקנות אלו של השליח יוחנן מזכירים את דבריו של סוקראטס בדיאלוג פיידו, שבו לפני מותו הוא מספר לתלמידיו אמונה אורפית, שלפיה האדם עובר גלגולים. הוא עצמו רואה את גופו כבית-סוהר, עם המוות הוא משתחרר ממנו, ועובר לעולמות חלופיים, שם הנשמות ממורקות, ואם לא אזי הם נולדים מחדש, למען להימרק. לעצמו סוקראטס רואה תהליך של מירוק שבסופו הוא ידור עם האלים.

       בשני המקרים, מקרה סוקראטס ומקרה השליח יוחנן, למען נצחיות האדם צריך לעבר מירוק, הוא צריך לעבר via delorosa ואזי הנפש מטוהרת, הופכת לנצחית. ההבדל שהשליח יוחנן השתמש במינוח תנ"כי, ב'דבר', או השפה, שהיא ה'ראשית' או שהיא הנשמה, והיא נצחית אחרי שחרורה מהגוף, מהבשר.

       אנחנו רואים שבני אדם חוזרים לארכיטיפים ראשוניים, חוזרים לאמונה שהחלק הנעלם, שהוא השפה, שורדת את הגוף. רק בתנ"ך אנו מוצאים הנתקות מאמונה זו. בתנ"ך הרוח, הנשמה, השפה הנעלמת, כלה יחד עם הגוף. ההסתפקות בעולם הנגלה בלבד בתנ"ך לא נשא חן בעיני היהודים ההלניסטיים שהתחנכו גם על התרבות היוונית. אבל גם העברים בבית השני לא השלימו יותר עם הקביעה של התנ"ך שקיים רק עולם נגלה, שהנפש, ה'דבר', כלה יחד עם הגוף, ונצחיות ישנה רק בשרשרת הדורות.

      אנחנו רואים שבשורתו של השליח יוחנן, גם בשורתו של השליח פאולוס, התקבלו על העולם. הבשורות של שני השליחים נעשו תשתית הדת החדשה. כאן בבשורות אלו האדם שאין לו שליטה על שרירותיות הקיום, שצריך בחייו לצעוד ב- via dolorosa   , מתנחם יחד עם האל הנוכח ישוע הסובל, והנגאל, שהיסורים ממרקים אותו מגופו ומטהרים את נשמתו, את 'הדבר', הנצחי.

      האדם לא ממציא הסברים חדשים, הוא רק עוטה את בשורתו בלבוש חדש, מתוחכם פחות או יותר. הרי לרשותו של האדם עומד כלי השפה, והוא מעומת עם חוקי הקיום. כלי השפה הנעלמת מאפשרת לאדם ליצור לעצמו פתרונות ווירטואליים מסוגים שונים, אבל הפתרונות למרות הגוונים השונים דומים זה לזה.

     מבחינה זו התנ"ך סטה מהפתרונות המקובלים, הוא הסתפק בעולם נגלה בלבד, הוא הסתפק בכך שכלי השפה צריך לשרת את הגוף בעולם הנגלה, אין לישות שכלי זה יוצר, 'מודעות', 'נשמה', 'הכרה', קיום עצמאי.

       בצורה פרדוכסלית אנחנו רואים שחלוקת הפילוסופיה בימי הבינים ל'נומינליסטית' ול'ראליסטית, נכונה לגבי פתרונות האדם לקיומו. הנומינליסטים בדומה לתנ"ך לא ראו, לא רואים קיום עצמאי לישות הנעלמת, לשפה, בעוד הראליסטים רואים ב'שפה, ישות העומדת בפני עצמה, ישות זו היא גם הנשמה היכולה להתקיים בלי הגוף, היא נצחית.    

      השליחים, הבשורות של הברית החדשה, יצרו את מיתוס האדם-האל, ישוע, המגלם את האדם הנלחם בכליון, הרוצה נצחיות, שאף הוא, בהזדהותו עם מושיעו הופך לאדם-אל, העובר אתו את צליבתו, יחד אתו נושע.  

      המיתוס של האדם-האל, ישוע, האל הנוכח, לפי יוחנן, מעניק לאדם עוגן להיאחז בו, דרכו להשיג את משאלותיו, נצחיות. רעיונות, עקרונות צריכים להתגשם בישויות ממשיות, למען שהאדם יכול להזדהות אתן, קשה להזדהות עם אלוהות נעלמת, שלפי דברי יוחנן אף אחד לא ראה, אבל עם אל, אל-אדם, בשר ודם אפשר להזדהות, ביחוד עם אל-אדם זה למרות יסוריו נגאל, זוכה לנצחיות. הנצרות יצרה מיתוס של אדם-אל, מיתוס החסר בתנ"ך, מכאן הצלחתו, ביחוד שאדם-אל זה קם לתחיה ונגאל.

      ראה ספרי: 'האדם האל', 'בראשית היה ה'דבר', – האומנם?' 

 

 

 

 

  

אוניברסיטה ווירטואלית  – שעור 130 –  דת 2. הפיכת מחשבת התנ"ך לתיאולוגיה הנוצרית

     משפטו של השליח יוחנן 'בראשית היה הדבר', הפך בתקופתינו לסמל תורת האינפורמציה. אפילו הידיגר כאשר עשה מפנה במחשבתו, חזר לפסוק זה של השליח. אבל כל אלו המשמיעים פסוק זה אינם מודעים לעובדה למקור הפסוק שהוא לקוח בפרק א' של ספר בראשית, שבו האלוהות בוראת את העולם בהגדים, בשפה.

      אבל שליח זה, יוחנן, עשה טרנספורמציה לנאמר במשל הבריאה, הוא הפך את הכלי שבידי האלוהות, כלי הבריאה שלו, לריבון, לאלוהות. כלי הבריאה במשל הבריאה התגלם בדמותו של ישוע, הכלי הפך לראשית, לאלוהות.

      מספיק לקרא את הפרק הראשון של בשורת השליח יוחנן למען לעמד על המהפכה המחשבתית שהוא חולל. כפי שנאמר לעיל פרק זה מתחיל בפסוק המצוטט ביותר בימינו 'בראשית היה הדבר', אבל לפסוק זה בבשורה זו יש המשך 'והדבר היה את האלהים והוא הדבר היה אלהים'. ובכן כבר בפסוק ראשון זה יוחנן מודיע ש'הדבר' הנו אלהים, הכלי במשל הבריאה הפך לאלהים.

      לפני שנדון בהמשך הפרק עלינו לנסות להבין מדוע יוחנן הפך את הכלי לאלהים. ובכן, אם מחברי המשלים הלשוניים של התנ"ך הגיעו למסקנה שהעולם הוא פרי שפה המתרכבת עם אנרגיה, הם גם הסיקו שכלי יוצר זה אינו לגמרי אוטונומי, הוא פועל לפי חוקי הקיום ואין באפשרותו לשנות אותם. מחבר משל 'עץ הדעת', הזים את הפן הנחשי של הכלי שהתימר להיות ריבון, והצביע על העובדה שרוכשי הכלי, חוה ואדם, הם מוותיים, הם ישויות נבראות, לכן זוהי יומרת שוא של הכלי להתימר להיות ריבון, יומרה מצדו לטעון שאלו שנבראו באמצעותו זהים עם אלהים. במציאות כלי זה לא מסוגל להעניק לרוכשים אותה נצחיות, הוא לא מסוגל לשנות חוקי קיום. 

      אבל שליחי הנצרות לא השלימו עם קביעה זו, לכן השליח פאולוס ניטרל את המשל הזה, שהצביע על כך שהאדם הוא מוותי, ורצה בהתערבות ההשגחה שתשנה את גזר דין המוות של האדם. אם פאולוס רצה בהתערבות אלהית לשינוי סדרי עולם, ביטול המוות, יוחנן התחכם וסתר את אזהרות בעל משל 'עץ הדעת', טען שהכלי הוא ריבון. יומרות הכלי, שהוא מעניק לחוה ואדם אלוהיות, שבעל משל זה שלל ממנו, מבוטל על-ידי יוחנן, והוא טוען שהכלי הוא ריבון, הוא התגלם בישוע, שנראה בהמשך שהוא האל הנוכח.

       יוחנן בדרך אחרת רצה את אותו הדבר כמו השליח פאולוס, שינוי סדרי עולם, ביטול המוות, הוא רצה להשיג את הדבר הזה בהופכו את הכלי לריבון, לישוע, לאל הנוכח שהתגשם בבשר, עובר דרך היסורים –  via Delarosa, הממרקת אותו מבשרו וה'דבר' 'השפה', 'הנפש' נגאלת, קמה לתחיה.  ואם 'הדבר' הוא ריבון, הוא יכול לשנות סדרי עולם, הוא לא מוגבל על-ידי חוקי הקיום.

       הפרק הראשון הזה של בשורת יוחנן, הוא יותר מהפכני מאשר ה'אגרת אל הרומיים' של השליח פאולוס. יוחנן כבר לא הזדקק לאלוהות שהיא תשנה סדרי עולם, הוא פשוט הפך את הכלי, כלי הבריאה לריבון לאלוהות. והוא אומר בפסוק ראשון זה ש'הדבר' היה את האלהים והוא הדבר היה אלהים'.

      בצורה מהפכנית, מבלי להגיד את הדבר הזה מפורשות, יוחנן מאליל את האדם, ישוע מיצג אותו, הרי האדם הוא 'הדבר', הרי הוא לשוני, לכן הוא ריבוני. אבל למען להיהפך מהיותו בשר ודם לנגאל, הוא צריך לעבר את כל ה-via delorosa , בדומה לישוע להיצלב אתו, לקום לתחיה נצחית.

     ואיך מתרץ יוחנן את מסקנותיו המרחיקות האלו, שישוע הוא האלוהות, כך הוא אומר בפסוק 18, בפרק א' זה: ' את האלהים לא ראה אדם מעולם והבן היחיד בחיק האב הוא הגיד תכונתו'. האלוהות, לפי דבריו אלו של יוחנן, האלוהות שהיא 'הדבר', שאותה לא ראה אף אחד היתה צריכה להתגלות בישוע בשר ודם. ואם ככה, ישוע הוא התגלמות האלהות הוא נצחי, ובדומה לו גם בני אדם נצחיים, הרי ישוע גם מגלם אותם. אבל למען השגת הנצחיות ישוע ובני האדם שהם בדומה לו 'הדבר', צריכים לעבור את כל המסלול של היסורים למען השגת הגאולה.

       עלינו להניח שהשליח יוחנן לא הבין את מסקנותיו מרחיקות הלכת שלו, הוא לא הבין למרות שהאינטואיציה הוליכה אותו למסקנות אלו. הרי השפה, ה'דבר', הוא ישות נעלמת. ברגע שהוא גלם את 'הדבר' בישוע, הפך אותו לישות 'נעלמת', כישות נעלמת הוא לא מת עם בשרו, 'הדבר' שבו, השפה הנעלמת שורדת, היא נצחית. למעשה יוחנן חזר לאינטואיציה הראשונית של האדם הלשוני שקבר את מתיו והניח שהחלק הנעלם שורד, לכן צייד את גופת המת עם מזון, יוחנן חוזר לאותה מסקנה בצורה מתוחכמת.

      אם כך, לפי יוחנן, מאחר שהאדם הוא התגלמות השפה, ה'דבר', הוא אומנם עובר את דרך היסורים אבל לבסוף נגאל, הישות הנעלמת שלו, השפה, שורדת, היא נצחית. ישוע התגלמות 'הדבר', מייצג את האדם, הוא יחד אתו עובר את כל הסבל, את הצליבה, אבל 'הדבר', הישות הנעלמת בו נגאלת, היא נצחית.

       ברור שיוחנן לא היה יכול להגיע למסקנות מתוחכמות אלו מבלי להיאחז למשלים הלשוניים של התנ"ך, אבל שאיפתו לנצחיות גרמו לו להפוך את מסקנות המשלים, ובצורה זו להגיע למטרתו, להפוך את האדם לנצחי.

       יוחנן היה הרבה יותר מתוחכם מהשליח פאולוס שרצה בשינוי סדרי עולם ממשיים, יוחנן לא הצטרך לשינוי סדרי עולם, הוא קיבל את דרך היסודים של האדם, של ישוע, אבל הם בדרך זו ממרקים את עצמם מגופם, הופכים לישויות נעלמות, ל'דבר', וזוכים לנצחיות. ואם כך אין צורך בשינוי סדרי עולם, הרי האדם כ'הדבר', השפה הנעלמת, הוא נצחי.

        מסקנות אלו של השליח יוחנן מזכירים את דבריו של סוקראטס בדיאלוג פיידו, שבו לפני מותו הוא מספר לתלמידיו אמונה אורפית, שלפיה האדם עובר גלגולים. הוא עצמו רואה את גופו כבית-סוהר, עם המוות הוא משתחרר ממנו, ועובר לעולמות חלופיים, שם הנשמות ממורקות, ואם לא אזי הם נולדים מחדש, למען להימרק. לעצמו סוקראטס רואה תהליך של מירוק שבסופו הוא ידור עם האלים.

       בשני המקרים, מקרה סוקראטס ומקרה השליח יוחנן, למען נצחיות האדם צריך לעבר מירוק, הוא צריך לעבר via delorosa ואזי הנפש מטוהרת, הופכת לנצחית. ההבדל שהשליח יוחנן השתמש במינוח תנ"כי, ב'דבר', או השפה, שהיא ה'ראשית' או שהיא הנשמה, והיא נצחית אחרי שחרורה מהגוף, מהבשר.

       אנחנו רואים שבני אדם חוזרים לארכיטיפים ראשוניים, חוזרים לאמונה שהחלק הנעלם, שהוא השפה, שורדת את הגוף. רק בתנ"ך אנו מוצאים הנתקות מאמונה זו. בתנ"ך הרוח, הנשמה, השפה הנעלמת, כלה יחד עם הגוף. ההסתפקות בעולם הנגלה בלבד בתנ"ך לא נשא חן בעיני היהודים ההלניסטיים שהתחנכו גם על התרבות היוונית. אבל גם העברים בבית השני לא השלימו יותר עם הקביעה של התנ"ך שקיים רק עולם נגלה, שהנפש, ה'דבר', כלה יחד עם הגוף, ונצחיות ישנה רק בשרשרת הדורות.

      אנחנו רואים שבשורתו של השליח יוחנן, גם בשורתו של השליח פאולוס, התקבלו על העולם. הבשורות של שני השליחים נעשו תשתית הדת החדשה. כאן בבשורות אלו האדם שאין לו שליטה על שרירותיות הקיום, שצריך בחייו לצעוד ב- via dolorosa   , מתנחם יחד עם האל הנוכח ישוע הסובל, והנגאל, שהיסורים ממרקים אותו מגופו ומטהרים את נשמתו, את 'הדבר', הנצחי.

      האדם לא ממציא הסברים חדשים, הוא רק עוטה את בשורתו בלבוש חדש, מתוחכם פחות או יותר. הרי לרשותו של האדם עומד כלי השפה, והוא מעומת עם חוקי הקיום. כלי השפה הנעלמת מאפשרת לאדם ליצור לעצמו פתרונות ווירטואליים מסוגים שונים, אבל הפתרונות למרות הגוונים השונים דומים זה לזה.

     מבחינה זו התנ"ך סטה מהפתרונות המקובלים, הוא הסתפק בעולם נגלה בלבד, הוא הסתפק בכך שכלי השפה צריך לשרת את הגוף בעולם הנגלה, אין לישות שכלי זה יוצר, 'מודעות', 'נשמה', 'הכרה', קיום עצמאי.

       בצורה פרדוכסלית אנחנו רואים שחלוקת הפילוסופיה בימי הבינים ל'נומינליסטית' ול'ראליסטית, נכונה לגבי פתרונות האדם לקיומו. הנומינליסטים בדומה לתנ"ך לא ראו, לא רואים קיום עצמאי לישות הנעלמת, לשפה, בעוד הראליסטים רואים ב'שפה, ישות העומדת בפני עצמה, ישות זו היא גם הנשמה היכולה להתקיים בלי הגוף, היא נצחית.    

      השליחים, הבשורות של הברית החדשה, יצרו את מיתוס האדם-האל, ישוע, המגלם את האדם הנלחם בכליון, הרוצה נצחיות, שאף הוא, בהזדהותו עם מושיעו הופך לאדם-אל, העובר אתו את צליבתו, יחד אתו נושע.  

      המיתוס של האדם-האל, ישוע, האל הנוכח, לפי יוחנן, מעניק לאדם עוגן להיאחז בו, דרכו להשיג את משאלותיו, נצחיות. רעיונות, עקרונות צריכים להתגשם בישויות ממשיות, למען שהאדם יכול להזדהות אתן, קשה להזדהות עם אלוהות נעלמת, שלפי דברי יוחנן אף אחד לא ראה, אבל עם אל, אל-אדם, בשר ודם אפשר להזדהות, ביחוד עם אל-אדם זה למרות יסוריו נגאל, זוכה לנצחיות. הנצרות יצרה מיתוס של אדם-אל, מיתוס החסר בתנ"ך, מכאן הצלחתו, ביחוד שאדם-אל זה קם לתחיה ונגאל.

      ראה ספרי: 'האדם האל', 'בראשית היה ה'דבר', – האומנם?' 

 

 

 

 

  

אוניברסיטה ווירטואלית  – שעור 130 –  דת 2. הפיכת מחשבת התנ"ך לתיאולוגיה הנוצרית

     משפטו של השליח יוחנן 'בראשית היה הדבר', הפך בתקופתינו לסמל תורת האינפורמציה. אפילו הידיגר כאשר עשה מפנה במחשבתו, חזר לפסוק זה של השליח. אבל כל אלו המשמיעים פסוק זה אינם מודעים לעובדה למקור הפסוק שהוא לקוח בפרק א' של ספר בראשית, שבו האלוהות בוראת את העולם בהגדים, בשפה.

      אבל שליח זה, יוחנן, עשה טרנספורמציה לנאמר במשל הבריאה, הוא הפך את הכלי שבידי האלוהות, כלי הבריאה שלו, לריבון, לאלוהות. כלי הבריאה במשל הבריאה התגלם בדמותו של ישוע, הכלי הפך לראשית, לאלוהות.

      מספיק לקרא את הפרק הראשון של בשורת השליח יוחנן למען לעמד על המהפכה המחשבתית שהוא חולל. כפי שנאמר לעיל פרק זה מתחיל בפסוק המצוטט ביותר בימינו 'בראשית היה הדבר', אבל לפסוק זה בבשורה זו יש המשך 'והדבר היה את האלהים והוא הדבר היה אלהים'. ובכן כבר בפסוק ראשון זה יוחנן מודיע ש'הדבר' הנו אלהים, הכלי במשל הבריאה הפך לאלהים.

      לפני שנדון בהמשך הפרק עלינו לנסות להבין מדוע יוחנן הפך את הכלי לאלהים. ובכן, אם מחברי המשלים הלשוניים של התנ"ך הגיעו למסקנה שהעולם הוא פרי שפה המתרכבת עם אנרגיה, הם גם הסיקו שכלי יוצר זה אינו לגמרי אוטונומי, הוא פועל לפי חוקי הקיום ואין באפשרותו לשנות אותם. מחבר משל 'עץ הדעת', הזים את הפן הנחשי של הכלי שהתימר להיות ריבון, והצביע על העובדה שרוכשי הכלי, חוה ואדם, הם מוותיים, הם ישויות נבראות, לכן זוהי יומרת שוא של הכלי להתימר להיות ריבון, יומרה מצדו לטעון שאלו שנבראו באמצעותו זהים עם אלהים. במציאות כלי זה לא מסוגל להעניק לרוכשים אותה נצחיות, הוא לא מסוגל לשנות חוקי קיום. 

      אבל שליחי הנצרות לא השלימו עם קביעה זו, לכן השליח פאולוס ניטרל את המשל הזה, שהצביע על כך שהאדם הוא מוותי, ורצה בהתערבות ההשגחה שתשנה את גזר דין המוות של האדם. אם פאולוס רצה בהתערבות אלהית לשינוי סדרי עולם, ביטול המוות, יוחנן התחכם וסתר את אזהרות בעל משל 'עץ הדעת', טען שהכלי הוא ריבון. יומרות הכלי, שהוא מעניק לחוה ואדם אלוהיות, שבעל משל זה שלל ממנו, מבוטל על-ידי יוחנן, והוא טוען שהכלי הוא ריבון, הוא התגלם בישוע, שנראה בהמשך שהוא האל הנוכח.

       יוחנן בדרך אחרת רצה את אותו הדבר כמו השליח פאולוס, שינוי סדרי עולם, ביטול המוות, הוא רצה להשיג את הדבר הזה בהופכו את הכלי לריבון, לישוע, לאל הנוכח שהתגשם בבשר, עובר דרך היסורים –  via Delarosa, הממרקת אותו מבשרו וה'דבר' 'השפה', 'הנפש' נגאלת, קמה לתחיה.  ואם 'הדבר' הוא ריבון, הוא יכול לשנות סדרי עולם, הוא לא מוגבל על-ידי חוקי הקיום.

       הפרק הראשון הזה של בשורת יוחנן, הוא יותר מהפכני מאשר ה'אגרת אל הרומיים' של השליח פאולוס. יוחנן כבר לא הזדקק לאלוהות שהיא תשנה סדרי עולם, הוא פשוט הפך את הכלי, כלי הבריאה לריבון לאלוהות. והוא אומר בפסוק ראשון זה ש'הדבר' היה את האלהים והוא הדבר היה אלהים'.

      בצורה מהפכנית, מבלי להגיד את הדבר הזה מפורשות, יוחנן מאליל את האדם, ישוע מיצג אותו, הרי האדם הוא 'הדבר', הרי הוא לשוני, לכן הוא ריבוני. אבל למען להיהפך מהיותו בשר ודם לנגאל, הוא צריך לעבר את כל ה-via delorosa , בדומה לישוע להיצלב אתו, לקום לתחיה נצחית.

     ואיך מתרץ יוחנן את מסקנותיו המרחיקות האלו, שישוע הוא האלוהות, כך הוא אומר בפסוק 18, בפרק א' זה: ' את האלהים לא ראה אדם מעולם והבן היחיד בחיק האב הוא הגיד תכונתו'. האלוהות, לפי דבריו אלו של יוחנן, האלוהות שהיא 'הדבר', שאותה לא ראה אף אחד היתה צריכה להתגלות בישוע בשר ודם. ואם ככה, ישוע הוא התגלמות האלהות הוא נצחי, ובדומה לו גם בני אדם נצחיים, הרי ישוע גם מגלם אותם. אבל למען השגת הנצחיות ישוע ובני האדם שהם בדומה לו 'הדבר', צריכים לעבור את כל המסלול של היסורים למען השגת הגאולה.

       עלינו להניח שהשליח יוחנן לא הבין את מסקנותיו מרחיקות הלכת שלו, הוא לא הבין למרות שהאינטואיציה הוליכה אותו למסקנות אלו. הרי השפה, ה'דבר', הוא ישות נעלמת. ברגע שהוא גלם את 'הדבר' בישוע, הפך אותו לישות 'נעלמת', כישות נעלמת הוא לא מת עם בשרו, 'הדבר' שבו, השפה הנעלמת שורדת, היא נצחית. למעשה יוחנן חזר לאינטואיציה הראשונית של האדם הלשוני שקבר את מתיו והניח שהחלק הנעלם שורד, לכן צייד את גופת המת עם מזון, יוחנן חוזר לאותה מסקנה בצורה מתוחכמת.

      אם כך, לפי יוחנן, מאחר שהאדם הוא התגלמות השפה, ה'דבר', הוא אומנם עובר את דרך היסורים אבל לבסוף נגאל, הישות הנעלמת שלו, השפה, שורדת, היא נצחית. ישוע התגלמות 'הדבר', מייצג את האדם, הוא יחד אתו עובר את כל הסבל, את הצליבה, אבל 'הדבר', הישות הנעלמת בו נגאלת, היא נצחית.

       ברור שיוחנן לא היה יכול להגיע למסקנות מתוחכמות אלו מבלי להיאחז למשלים הלשוניים של התנ"ך, אבל שאיפתו לנצחיות גרמו לו להפוך את מסקנות המשלים, ובצורה זו להגיע למטרתו, להפוך את האדם לנצחי.

       יוחנן היה הרבה יותר מתוחכם מהשליח פאולוס שרצה בשינוי סדרי עולם ממשיים, יוחנן לא הצטרך לשינוי סדרי עולם, הוא קיבל את דרך היסודים של האדם, של ישוע, אבל הם בדרך זו ממרקים את עצמם מגופם, הופכים לישויות נעלמות, ל'דבר', וזוכים לנצחיות. ואם כך אין צורך בשינוי סדרי עולם, הרי האדם כ'הדבר', השפה הנעלמת, הוא נצחי.

        מסקנות אלו של השליח יוחנן מזכירים את דבריו של סוקראטס בדיאלוג פיידו, שבו לפני מותו הוא מספר לתלמידיו אמונה אורפית, שלפיה האדם עובר גלגולים. הוא עצמו רואה את גופו כבית-סוהר, עם המוות הוא משתחרר ממנו, ועובר לעולמות חלופיים, שם הנשמות ממורקות, ואם לא אזי הם נולדים מחדש, למען להימרק. לעצמו סוקראטס רואה תהליך של מירוק שבסופו הוא ידור עם האלים.

       בשני המקרים, מקרה סוקראטס ומקרה השליח יוחנן, למען נצחיות האדם צריך לעבר מירוק, הוא צריך לעבר via delorosa ואזי הנפש מטוהרת, הופכת לנצחית. ההבדל שהשליח יוחנן השתמש במינוח תנ"כי, ב'דבר', או השפה, שהיא ה'ראשית' או שהיא הנשמה, והיא נצחית אחרי שחרורה מהגוף, מהבשר.

       אנחנו רואים שבני אדם חוזרים לארכיטיפים ראשוניים, חוזרים לאמונה שהחלק הנעלם, שהוא השפה, שורדת את הגוף. רק בתנ"ך אנו מוצאים הנתקות מאמונה זו. בתנ"ך הרוח, הנשמה, השפה הנעלמת, כלה יחד עם הגוף. ההסתפקות בעולם הנגלה בלבד בתנ"ך לא נשא חן בעיני היהודים ההלניסטיים שהתחנכו גם על התרבות היוונית. אבל גם העברים בבית השני לא השלימו יותר עם הקביעה של התנ"ך שקיים רק עולם נגלה, שהנפש, ה'דבר', כלה יחד עם הגוף, ונצחיות ישנה רק בשרשרת הדורות.

      אנחנו רואים שבשורתו של השליח יוחנן, גם בשורתו של השליח פאולוס, התקבלו על העולם. הבשורות של שני השליחים נעשו תשתית הדת החדשה. כאן בבשורות אלו האדם שאין לו שליטה על שרירותיות הקיום, שצריך בחייו לצעוד ב- via dolorosa   , מתנחם יחד עם האל הנוכח ישוע הסובל, והנגאל, שהיסורים ממרקים אותו מגופו ומטהרים את נשמתו, את 'הדבר', הנצחי.

      האדם לא ממציא הסברים חדשים, הוא רק עוטה את בשורתו בלבוש חדש, מתוחכם פחות או יותר. הרי לרשותו של האדם עומד כלי השפה, והוא מעומת עם חוקי הקיום. כלי השפה הנעלמת מאפשרת לאדם ליצור לעצמו פתרונות ווירטואליים מסוגים שונים, אבל הפתרונות למרות הגוונים השונים דומים זה לזה.

     מבחינה זו התנ"ך סטה מהפתרונות המקובלים, הוא הסתפק בעולם נגלה בלבד, הוא הסתפק בכך שכלי השפה צריך לשרת את הגוף בעולם הנגלה, אין לישות שכלי זה יוצר, 'מודעות', 'נשמה', 'הכרה', קיום עצמאי.

       בצורה פרדוכסלית אנחנו רואים שחלוקת הפילוסופיה בימי הבינים ל'נומינליסטית' ול'ראליסטית, נכונה לגבי פתרונות האדם לקיומו. הנומינליסטים בדומה לתנ"ך לא ראו, לא רואים קיום עצמאי לישות הנעלמת, לשפה, בעוד הראליסטים רואים ב'שפה, ישות העומדת בפני עצמה, ישות זו היא גם הנשמה היכולה להתקיים בלי הגוף, היא נצחית.    

      השליחים, הבשורות של הברית החדשה, יצרו את מיתוס האדם-האל, ישוע, המגלם את האדם הנלחם בכליון, הרוצה נצחיות, שאף הוא, בהזדהותו עם מושיעו הופך לאדם-אל, העובר אתו את צליבתו, יחד אתו נושע.  

      המיתוס של האדם-האל, ישוע, האל הנוכח, לפי יוחנן, מעניק לאדם עוגן להיאחז בו, דרכו להשיג את משאלותיו, נצחיות. רעיונות, עקרונות צריכים להתגשם בישויות ממשיות, למען שהאדם יכול להזדהות אתן, קשה להזדהות עם אלוהות נעלמת, שלפי דברי יוחנן אף אחד לא ראה, אבל עם אל, אל-אדם, בשר ודם אפשר להזדהות, ביחוד עם אל-אדם זה למרות יסוריו נגאל, זוכה לנצחיות. הנצרות יצרה מיתוס של אדם-אל, מיתוס החסר בתנ"ך, מכאן הצלחתו, ביחוד שאדם-אל זה קם לתחיה ונגאל.

      ראה ספרי: 'האדם האל', 'בראשית היה ה'דבר', – האומנם?' 

 

 

 

 

  

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 129 – א'- דת קדושת חיים

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 129 – א' – דת קדושת חיים

     בתנ"ך נשתמרו שתי מסורות, מסורת משה הנבואית ומסורת אהרון הכוהנית. ברצוני כאן לדבר רק על מסורת משה הנבואית, שהיא היא העניקה למחשבת התנ"ך את יחודה. הרי כהונות היו ברוב התרבויות, לא כן תופעת הנבואה. מסורת משה הנבואית כלולה  במשלים הפילוסופיים הלשוניים, שהוו בהמשך את הבסיס לנבואה.

     אם בשעור הקודם דיברנו שרוב הדתות מבוססות על רצון לרכוש את הגנת הישויות הנעלמות ביקום ע"י קורבנות, מה שמאפיין את מסורת משה הנבואית היא התנגדות להקרבת קורבנות. ראינו באחד השעורים  הקודמים שעקדת יצחק הוא משל הבא לבטל קורבנות אדם. אבל הנבואה התנגדה לא רק להקרבת ילדים למולך, היא התנגדה לקורבנות בכלל.

      המשלים שהם תשתית הפילוסופיה הלשונית, לא מכילים פולחן של קורבנות. אם נתחיל עם משל הבריאה, בפרק א' של ספר בראשית, נאמר בו שאלהים בורא את העולם למען האדם, בורא את האדם בדמותו. במשל זה אין זכר לצורך להקריב קורבנות. נוסף לכך אם אנו משווים משל זה למשל אנומה אליש, משל הבריאה המזופוטמי, אנו מיד עומדים על ההבדל בין שני משלי הבריאה. במשל אנומה אליש נאמר שהאדם נברא למען לשרת את האלים. עלינו לציין עוד הבדל בין שני משלי הבריאה. אלהים במשל הבריאה התנ"כי בורא בדרכי שלום, בעוד מרדוך בורא בכוחנות. הסיבה לכך היא שהבריאה במשל התנ"ך נעשתה בהגדים, בכלי השפה, שהיא בוראת, יוצרת בדרכי שלום, בעוד שמרדוך מכיר רק את כלי הכח, לכן הוא בורא בכוחנות.

      אם אנו ממשיכים ולוקחים את משל עשרת הדיברות שהוא תמצית מסורת משה הנבואית, תמצית ההשקפה הקיומית, אין בה זכר לקורבנות. על עקרונות משל זה התבססה הנבואה. העקרונות במשל זה מבוססים על העקרונות במשל הבריאה, אפילו מוזכר בו שעל האדם ליצור את עולמו בששה ימים ולנוח ביום השביעי, בדומה לאלהים שברא את העולם בששה ימים, נוסף לכך האדם מצווה במשל זה להגביל את תאוותיו, את משאלותיו, לדעת גבולות. הרי צווי זה מתאים לדגם של בריאת העולם על-ידי האלוהות, בריאה בהגדים, בשפה, בגבולות.

           עלינו קודם להתעכב על צווי זה שעל האדם לדעת גבולות. כפי שמחברי המשלים הפילוסופיים הלשוניים לא ידעו עדיין על המח הקוסם, שרק במאה השניה לספירה הרופא הפילוסוף גלן, הצביע עליו כמרכז החשיבה, מחברים אלו באינטואיציה עילאית הבינו שהעולם הוא פרי אינפורמציה המתרכבת עם אנרגיה. ולמרות שלא ידעו על האונות הקדמיות המקושרות לאינפורמציה היקומית והם מרכז האינטלקט האנושי, הבינו ש'דעת' נרכש מבחוץ, 'מעץ הדעת'. כך בצווי זה של עשרת הדיברות לפעל בהתרסנות, קיימת אינטואיציה שקיום אפשרי רק בגבולות.

      יוצאי מצריים, אלו שהתחנכו בדומה למשה בחצר פרעה כבני ערובה, הכירו תרבויות שונות, היותם מנוכרים ((outsiders לתרבות המצרית, היו בעלי אינטואיציות עילאיות. מבלי דעת את הממצאים המדעיים של היום, את היות הגוף תוצר ה-DNA , שהוא אלגוריתם, היכול לפעל רק בגבולות, שיציאה של כל חלק בגוף מגבולות תפקודו, הוא הרס, הוא סרטן. הם הבינו שעל האדם להצטמצם בגבולות, לכן צוו לעברים להגביל את כל מאוויהם בגבולות,

דבר  המצביע על הבנה שלהם  שהקיום אפשרי רק בגבולות.

     אפילו משני משלים אלו אנחנו יכולים לראות שאישים אלו מרדו בכל התרבויות שהכירו, הבינו שכל החולאים האנושיים נובעים מאי ידיעתם גבולות. העולם נברא למען האדם, אבל עליו להכיר את חוקי הקיום. חוקי הקיום אפשריים רק בגבולות, הקיום אפשרי רק בגבולות.

     יוצרים אלו למרות שהם מרדו בכל המסורות שהכירו, הם לא מזכירים אותן, כאילו הם יוצרים עולם חדש, עולם בראשיתי. ולא בכדי התנ"ך מתחיל עם מושג 'בראשית'.

      אנו שואלים, אם מסורת משה מחסירה את מוסד הקורבנות, במה היא הופכת לדת? הרי דת היא מוסד, צורת התיחסות של האדם לישויות הנעלמות ביקום. ובכן, כבר במשל 'עץ הדעת', בעל המשל משאיר לאדם את הצווי ליצור חיים, ליצור באמצעות 'דעת'. המשגל, ההולדה מכונה 'לדעת', כיוון שההולדה וילידה לפי משל זה נעשים במודעות, בעוד שאצל החיות היא נעשית על-ידי דחפים בלבד. האדם על-ידי יצירת חיים משרת את יעודו שאלהים יעד לו, הרי העולם נברא למענו, והוא מצווה בצווי 'פרו ורבו'.

      במילוי צווי 'פרו ורבו', עדיין אין לפנינו קידוש החיים. בעל משל 'עץ הדעת', בחלק השלישי, משל קין והבל, מצביע על כך שהחיים הם מקודשים, קין ההורג את אחיו, נענש. שוב רק על-ידי השוואה אפשר לעמד על הבדל, הפילוסוף הגל סבר בהבדל מבעל משל 'עץ הדעת', שלמען מודעות היחיד צריך להרג את הזולת, כך הוא אומר בספרו 'פינומנולוגיה של הרוח'. במשל 'עץ הדעת' חוה ואדם נעשים מודעים בדרכי שלום באוכלם מפרי העץ, הם לא צריכים להרג את הזולת למען לרכשו מודעות, ובהמשך, הצאצא שלהם שרוצה להיות נוסף למודעות נבחר, הורג את אחיו הבל, מבלי להבין את צוויי הקוד התרבותי התנ"כי, של קדושת חיים.

    נוסף לכך במשל המבול, בסיום המבול אלהים כורת ברית עם בני אדם ושוב הוא חוזר על הצווי בפרק הבריאה ( בראשית,פרק ט', 1) : 'ויברך אלהים את נח ואת בניו ויאמר להם פרו ורבו ומלאו את הארץ,,,,, ואך את דמכם לנפשתיכם אדרש מיד כל חיה אדרשנו ומיד האדם מיד איש אחיו אדרש את נפש האדם. שפך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלהים עשה את האדם'.

      ובכן, אם שאלנו במה המסורת הנבואית המושתתת על הפילוסופיה הלשונית היא דת, אנו יכולים לסכם ולהגיד, שהדת הנבואית פירושה קדושת חיים, לדאג לבריאה של האלוהות, לקדש את החיים, לדעת את חוקי הבריאה, שיכולה להתקיים רק בגבולות.

      במה נבדלים הנביאים מהכוהנים, הם לא מטיפים להקריב קורבנות לאלוהות, ההיפך הם מתנגדים להם, לפיהם עבודת האלוהות מתבטאת בשמירה על הבריאה, שמירה על הבריאה פירושה לקיים את קדושת החיים, הרי חיי אדם הם הביטוי העליון של הבריאה, אלהים ברא את העולם למען האדם.

      אבל שמירה על הבריאה פירושה גם שמירה שכל יחיד לא יסיג את גבול רעהו. עקרונות דת הנבואה מצטמצמים בדברי הנביא ישעיהו (פרק א', 10): 'שמעו דבר יהוה קציני סדם האזינו תורת אלהינו עם עמרה. למה לי רב זבחיכם יאמר יהוה שבעתי עלות אילים וחלב מריאים ודם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי. כי תבאו לראות פני מי בקש את מידכם רמס חצרי. לא תוסיפו הביא מנחת שוא קטרת תועבה היא לי חדש ושבת קרא מקרא לא אוכל און ועצרה. חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי היו עלי לטרח נלאיתי נשא. ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם גם כי תרבו תפלה אינני שמע ידיכם דמים מלאו. רחצו הזכו הסירו רע מעלליכם מנגד עיני חדלו הרע. למדו היטב דרשו משפט אשרו חמוץ שפטו יתום  ריבו אלמנה'.

       ברור מדברים אלו של הנביא ודברים אחרים שלו, שהדת הזו שונה לגמרי מהדתות האחרות, לא שיחוד האלוהות, אלא קבלת המתת מידיו ושמירה עליו. השמירה צריכה בעיקר להתרכז בשמירה על האדם שלמענו נברא העולם. שוב אנו נוכחים לדעת שמחברי המשלים הפילוסופיים הלשוניים הבינו באינטואיציה, שהאדם השונה מכל הברויים על כדור הארץ הוא נזר הבריאה.

     גם אם מחברי המשלים הפילוסופיים הלשוניים לא ידעו על האבר הקוסם, המח, שהנו שיא האבולוציה, הם הבינו שהאדם הנו הבבואה של הבריאה הלשונית, כיוון שהוא יכול ליצור, שהוא מסוגל להתבונן. ואם האדם מסוגל להתבונן, הוא מודע לעצמו ולסביבתו, עליו להכיר בחוקי הקיום, חוקים היוצרים בגבולות וכל סטיה מהם היא הרס הבריאה.

      ברור שדת נעלה זו לא יכלה לעצור את המצעד של המדינות האגרסיביות הכוחניות. שבי ציון האשימו את הנבואה בחורבן, האשימו את השליח הנושא את הבשורה של חורבן, לא שעו לחלק המנחם, המצווה על התחלות חדשות.

      מאחר שהנבואה הואשמה בחוסר האונים מול ההתקף הכוחני, היא הושתקה, אתה הושתקה גם הפילוסופיה הלשונית שיחדה את התרבות התנ"כית. אהרון גבר על משה, הכוהנים גברו על הנביאים.        

      עם הצטמצמות של שבי ציון בהקרבת קורבנות במקדש, בהלכה, הם שמטו מעצמם את הפילוסופיה הלשונית שייחדה אותם, שהיא חד-פעמית, שעד היום לא הגיעו עדיה, לא הגיעו לדרגתם, אלו העוסקים בפילוסופיה לשונית. העברים בהמשך ללא פילוסופיה לשונית משלהם שהיוותה את הקוד התרבותי היחודי שלהם, אימצו פילוסופיות שליטות בתקופתם, את הפילוסופיה היוונית, כפי שעשה את זה פילון האלכסנדרוני, שאימץ את אפלטון, אפילו הרמב"ם אימץ את אריסטו, פילוסופיה קוטבית למחשבת התנ"ך. ביחוד יהודים בזמן החדש אימצו את הפילוסופיה הגרמנית, את הגל ניטשה, את פאוסט של גיתה, פילוסופיות קוטביות למחשבת התנ"ך וביחוד את הפילוסופיה של קאנט, שהציע לחסל את היהדות ביותינזיה,

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 129 – א' – דת קדושת חיים

     בתנ"ך נשתמרו שתי מסורות, מסורת משה הנבואית ומסורת אהרון הכוהנית. ברצוני כאן לדבר רק על מסורת משה הנבואית, שהיא היא העניקה למחשבת התנ"ך את יחודה. הרי כהונות היו ברוב התרבויות, לא כן תופעת הנבואה. מסורת משה הנבואית כלולה  במשלים הפילוסופיים הלשוניים, שהוו בהמשך את הבסיס לנבואה.

     אם בשעור הקודם דיברנו שרוב הדתות מבוססות על רצון לרכוש את הגנת הישויות הנעלמות ביקום ע"י קורבנות, מה שמאפיין את מסורת משה הנבואית היא התנגדות להקרבת קורבנות. ראינו באחד השעורים  הקודמים שעקדת יצחק הוא משל הבא לבטל קורבנות אדם. אבל הנבואה התנגדה לא רק להקרבת ילדים למולך, היא התנגדה לקורבנות בכלל.

      המשלים שהם תשתית הפילוסופיה הלשונית, לא מכילים פולחן של קורבנות. אם נתחיל עם משל הבריאה, בפרק א' של ספר בראשית, נאמר בו שאלהים בורא את העולם למען האדם, בורא את האדם בדמותו. במשל זה אין זכר לצורך להקריב קורבנות. נוסף לכך אם אנו משווים משל זה למשל אנומה אליש, משל הבריאה המזופוטמי, אנו מיד עומדים על ההבדל בין שני משלי הבריאה. במשל אנומה אליש נאמר שהאדם נברא למען לשרת את האלים. עלינו לציין עוד הבדל בין שני משלי הבריאה. אלהים במשל הבריאה התנ"כי בורא בדרכי שלום, בעוד מרדוך בורא בכוחנות. הסיבה לכך היא שהבריאה במשל התנ"ך נעשתה בהגדים, בכלי השפה, שהיא בוראת, יוצרת בדרכי שלום, בעוד שמרדוך מכיר רק את כלי הכח, לכן הוא בורא בכוחנות.

      אם אנו ממשיכים ולוקחים את משל עשרת הדיברות שהוא תמצית מסורת משה הנבואית, תמצית ההשקפה הקיומית, אין בה זכר לקורבנות. על עקרונות משל זה התבססה הנבואה. העקרונות במשל זה מבוססים על העקרונות במשל הבריאה, אפילו מוזכר בו שעל האדם ליצור את עולמו בששה ימים ולנוח ביום השביעי, בדומה לאלהים שברא את העולם בששה ימים, נוסף לכך האדם מצווה במשל זה להגביל את תאוותיו, את משאלותיו, לדעת גבולות. הרי צווי זה מתאים לדגם של בריאת העולם על-ידי האלוהות, בריאה בהגדים, בשפה, בגבולות.

           עלינו קודם להתעכב על צווי זה שעל האדם לדעת גבולות. כפי שמחברי המשלים הפילוסופיים הלשוניים לא ידעו עדיין על המח הקוסם, שרק במאה השניה לספירה הרופא הפילוסוף גלן, הצביע עליו כמרכז החשיבה, מחברים אלו באינטואיציה עילאית הבינו שהעולם הוא פרי אינפורמציה המתרכבת עם אנרגיה. ולמרות שלא ידעו על האונות הקדמיות המקושרות לאינפורמציה היקומית והם מרכז האינטלקט האנושי, הבינו ש'דעת' נרכש מבחוץ, 'מעץ הדעת'. כך בצווי זה של עשרת הדיברות לפעל בהתרסנות, קיימת אינטואיציה שקיום אפשרי רק בגבולות.

      יוצאי מצריים, אלו שהתחנכו בדומה למשה בחצר פרעה כבני ערובה, הכירו תרבויות שונות, היותם מנוכרים ((outsiders לתרבות המצרית, היו בעלי אינטואיציות עילאיות. מבלי דעת את הממצאים המדעיים של היום, את היות הגוף תוצר ה-DNA , שהוא אלגוריתם, היכול לפעל רק בגבולות, שיציאה של כל חלק בגוף מגבולות תפקודו, הוא הרס, הוא סרטן. הם הבינו שעל האדם להצטמצם בגבולות, לכן צוו לעברים להגביל את כל מאוויהם בגבולות,

דבר  המצביע על הבנה שלהם  שהקיום אפשרי רק בגבולות.

     אפילו משני משלים אלו אנחנו יכולים לראות שאישים אלו מרדו בכל התרבויות שהכירו, הבינו שכל החולאים האנושיים נובעים מאי ידיעתם גבולות. העולם נברא למען האדם, אבל עליו להכיר את חוקי הקיום. חוקי הקיום אפשריים רק בגבולות, הקיום אפשרי רק בגבולות.

     יוצרים אלו למרות שהם מרדו בכל המסורות שהכירו, הם לא מזכירים אותן, כאילו הם יוצרים עולם חדש, עולם בראשיתי. ולא בכדי התנ"ך מתחיל עם מושג 'בראשית'.

      אנו שואלים, אם מסורת משה מחסירה את מוסד הקורבנות, במה היא הופכת לדת? הרי דת היא מוסד, צורת התיחסות של האדם לישויות הנעלמות ביקום. ובכן, כבר במשל 'עץ הדעת', בעל המשל משאיר לאדם את הצווי ליצור חיים, ליצור באמצעות 'דעת'. המשגל, ההולדה מכונה 'לדעת', כיוון שההולדה וילידה לפי משל זה נעשים במודעות, בעוד שאצל החיות היא נעשית על-ידי דחפים בלבד. האדם על-ידי יצירת חיים משרת את יעודו שאלהים יעד לו, הרי העולם נברא למענו, והוא מצווה בצווי 'פרו ורבו'.

      במילוי צווי 'פרו ורבו', עדיין אין לפנינו קידוש החיים. בעל משל 'עץ הדעת', בחלק השלישי, משל קין והבל, מצביע על כך שהחיים הם מקודשים, קין ההורג את אחיו, נענש. שוב רק על-ידי השוואה אפשר לעמד על הבדל, הפילוסוף הגל סבר בהבדל מבעל משל 'עץ הדעת', שלמען מודעות היחיד צריך להרג את הזולת, כך הוא אומר בספרו 'פינומנולוגיה של הרוח'. במשל 'עץ הדעת' חוה ואדם נעשים מודעים בדרכי שלום באוכלם מפרי העץ, הם לא צריכים להרג את הזולת למען לרכשו מודעות, ובהמשך, הצאצא שלהם שרוצה להיות נוסף למודעות נבחר, הורג את אחיו הבל, מבלי להבין את צוויי הקוד התרבותי התנ"כי, של קדושת חיים.

    נוסף לכך במשל המבול, בסיום המבול אלהים כורת ברית עם בני אדם ושוב הוא חוזר על הצווי בפרק הבריאה ( בראשית,פרק ט', 1) : 'ויברך אלהים את נח ואת בניו ויאמר להם פרו ורבו ומלאו את הארץ,,,,, ואך את דמכם לנפשתיכם אדרש מיד כל חיה אדרשנו ומיד האדם מיד איש אחיו אדרש את נפש האדם. שפך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלהים עשה את האדם'.

      ובכן, אם שאלנו במה המסורת הנבואית המושתתת על הפילוסופיה הלשונית היא דת, אנו יכולים לסכם ולהגיד, שהדת הנבואית פירושה קדושת חיים, לדאג לבריאה של האלוהות, לקדש את החיים, לדעת את חוקי הבריאה, שיכולה להתקיים רק בגבולות.

      במה נבדלים הנביאים מהכוהנים, הם לא מטיפים להקריב קורבנות לאלוהות, ההיפך הם מתנגדים להם, לפיהם עבודת האלוהות מתבטאת בשמירה על הבריאה, שמירה על הבריאה פירושה לקיים את קדושת החיים, הרי חיי אדם הם הביטוי העליון של הבריאה, אלהים ברא את העולם למען האדם.

      אבל שמירה על הבריאה פירושה גם שמירה שכל יחיד לא יסיג את גבול רעהו. עקרונות דת הנבואה מצטמצמים בדברי הנביא ישעיהו (פרק א', 10): 'שמעו דבר יהוה קציני סדם האזינו תורת אלהינו עם עמרה. למה לי רב זבחיכם יאמר יהוה שבעתי עלות אילים וחלב מריאים ודם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי. כי תבאו לראות פני מי בקש את מידכם רמס חצרי. לא תוסיפו הביא מנחת שוא קטרת תועבה היא לי חדש ושבת קרא מקרא לא אוכל און ועצרה. חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי היו עלי לטרח נלאיתי נשא. ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם גם כי תרבו תפלה אינני שמע ידיכם דמים מלאו. רחצו הזכו הסירו רע מעלליכם מנגד עיני חדלו הרע. למדו היטב דרשו משפט אשרו חמוץ שפטו יתום  ריבו אלמנה'.

       ברור מדברים אלו של הנביא ודברים אחרים שלו, שהדת הזו שונה לגמרי מהדתות האחרות, לא שיחוד האלוהות, אלא קבלת המתת מידיו ושמירה עליו. השמירה צריכה בעיקר להתרכז בשמירה על האדם שלמענו נברא העולם. שוב אנו נוכחים לדעת שמחברי המשלים הפילוסופיים הלשוניים הבינו באינטואיציה, שהאדם השונה מכל הברויים על כדור הארץ הוא נזר הבריאה.

     גם אם מחברי המשלים הפילוסופיים הלשוניים לא ידעו על האבר הקוסם, המח, שהנו שיא האבולוציה, הם הבינו שהאדם הנו הבבואה של הבריאה הלשונית, כיוון שהוא יכול ליצור, שהוא מסוגל להתבונן. ואם האדם מסוגל להתבונן, הוא מודע לעצמו ולסביבתו, עליו להכיר בחוקי הקיום, חוקים היוצרים בגבולות וכל סטיה מהם היא הרס הבריאה.

      ברור שדת נעלה זו לא יכלה לעצור את המצעד של המדינות האגרסיביות הכוחניות. שבי ציון האשימו את הנבואה בחורבן, האשימו את השליח הנושא את הבשורה של חורבן, לא שעו לחלק המנחם, המצווה על התחלות חדשות.

      מאחר שהנבואה הואשמה בחוסר האונים מול ההתקף הכוחני, היא הושתקה, אתה הושתקה גם הפילוסופיה הלשונית שיחדה את התרבות התנ"כית. אהרון גבר על משה, הכוהנים גברו על הנביאים.        

      עם הצטמצמות של שבי ציון בהקרבת קורבנות במקדש, בהלכה, הם שמטו מעצמם את הפילוסופיה הלשונית שייחדה אותם, שהיא חד-פעמית, שעד היום לא הגיעו עדיה, לא הגיעו לדרגתם, אלו העוסקים בפילוסופיה לשונית. העברים בהמשך ללא פילוסופיה לשונית משלהם שהיוותה את הקוד התרבותי היחודי שלהם, אימצו פילוסופיות שליטות בתקופתם, את הפילוסופיה היוונית, כפי שעשה את זה פילון האלכסנדרוני, שאימץ את אפלטון, אפילו הרמב"ם אימץ את אריסטו, פילוסופיה קוטבית למחשבת התנ"ך. ביחוד יהודים בזמן החדש אימצו את הפילוסופיה הגרמנית, את הגל ניטשה, את פאוסט של גיתה, פילוסופיות קוטביות למחשבת התנ"ך וביחוד את הפילוסופיה של קאנט, שהציע לחסל את היהדות ביותינזיה,

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 129 – א' – דת קדושת חיים

     בתנ"ך נשתמרו שתי מסורות, מסורת משה הנבואית ומסורת אהרון הכוהנית. ברצוני כאן לדבר רק על מסורת משה הנבואית, שהיא היא העניקה למחשבת התנ"ך את יחודה. הרי כהונות היו ברוב התרבויות, לא כן תופעת הנבואה. מסורת משה הנבואית כלולה  במשלים הפילוסופיים הלשוניים, שהוו בהמשך את הבסיס לנבואה.

     אם בשעור הקודם דיברנו שרוב הדתות מבוססות על רצון לרכוש את הגנת הישויות הנעלמות ביקום ע"י קורבנות, מה שמאפיין את מסורת משה הנבואית היא התנגדות להקרבת קורבנות. ראינו באחד השעורים  הקודמים שעקדת יצחק הוא משל הבא לבטל קורבנות אדם. אבל הנבואה התנגדה לא רק להקרבת ילדים למולך, היא התנגדה לקורבנות בכלל.

      המשלים שהם תשתית הפילוסופיה הלשונית, לא מכילים פולחן של קורבנות. אם נתחיל עם משל הבריאה, בפרק א' של ספר בראשית, נאמר בו שאלהים בורא את העולם למען האדם, בורא את האדם בדמותו. במשל זה אין זכר לצורך להקריב קורבנות. נוסף לכך אם אנו משווים משל זה למשל אנומה אליש, משל הבריאה המזופוטמי, אנו מיד עומדים על ההבדל בין שני משלי הבריאה. במשל אנומה אליש נאמר שהאדם נברא למען לשרת את האלים. עלינו לציין עוד הבדל בין שני משלי הבריאה. אלהים במשל הבריאה התנ"כי בורא בדרכי שלום, בעוד מרדוך בורא בכוחנות. הסיבה לכך היא שהבריאה במשל התנ"ך נעשתה בהגדים, בכלי השפה, שהיא בוראת, יוצרת בדרכי שלום, בעוד שמרדוך מכיר רק את כלי הכח, לכן הוא בורא בכוחנות.

      אם אנו ממשיכים ולוקחים את משל עשרת הדיברות שהוא תמצית מסורת משה הנבואית, תמצית ההשקפה הקיומית, אין בה זכר לקורבנות. על עקרונות משל זה התבססה הנבואה. העקרונות במשל זה מבוססים על העקרונות במשל הבריאה, אפילו מוזכר בו שעל האדם ליצור את עולמו בששה ימים ולנוח ביום השביעי, בדומה לאלהים שברא את העולם בששה ימים, נוסף לכך האדם מצווה במשל זה להגביל את תאוותיו, את משאלותיו, לדעת גבולות. הרי צווי זה מתאים לדגם של בריאת העולם על-ידי האלוהות, בריאה בהגדים, בשפה, בגבולות.

           עלינו קודם להתעכב על צווי זה שעל האדם לדעת גבולות. כפי שמחברי המשלים הפילוסופיים הלשוניים לא ידעו עדיין על המח הקוסם, שרק במאה השניה לספירה הרופא הפילוסוף גלן, הצביע עליו כמרכז החשיבה, מחברים אלו באינטואיציה עילאית הבינו שהעולם הוא פרי אינפורמציה המתרכבת עם אנרגיה. ולמרות שלא ידעו על האונות הקדמיות המקושרות לאינפורמציה היקומית והם מרכז האינטלקט האנושי, הבינו ש'דעת' נרכש מבחוץ, 'מעץ הדעת'. כך בצווי זה של עשרת הדיברות לפעל בהתרסנות, קיימת אינטואיציה שקיום אפשרי רק בגבולות.

      יוצאי מצריים, אלו שהתחנכו בדומה למשה בחצר פרעה כבני ערובה, הכירו תרבויות שונות, היותם מנוכרים ((outsiders לתרבות המצרית, היו בעלי אינטואיציות עילאיות. מבלי דעת את הממצאים המדעיים של היום, את היות הגוף תוצר ה-DNA , שהוא אלגוריתם, היכול לפעל רק בגבולות, שיציאה של כל חלק בגוף מגבולות תפקודו, הוא הרס, הוא סרטן. הם הבינו שעל האדם להצטמצם בגבולות, לכן צוו לעברים להגביל את כל מאוויהם בגבולות,

דבר  המצביע על הבנה שלהם  שהקיום אפשרי רק בגבולות.

     אפילו משני משלים אלו אנחנו יכולים לראות שאישים אלו מרדו בכל התרבויות שהכירו, הבינו שכל החולאים האנושיים נובעים מאי ידיעתם גבולות. העולם נברא למען האדם, אבל עליו להכיר את חוקי הקיום. חוקי הקיום אפשריים רק בגבולות, הקיום אפשרי רק בגבולות.

     יוצרים אלו למרות שהם מרדו בכל המסורות שהכירו, הם לא מזכירים אותן, כאילו הם יוצרים עולם חדש, עולם בראשיתי. ולא בכדי התנ"ך מתחיל עם מושג 'בראשית'.

      אנו שואלים, אם מסורת משה מחסירה את מוסד הקורבנות, במה היא הופכת לדת? הרי דת היא מוסד, צורת התיחסות של האדם לישויות הנעלמות ביקום. ובכן, כבר במשל 'עץ הדעת', בעל המשל משאיר לאדם את הצווי ליצור חיים, ליצור באמצעות 'דעת'. המשגל, ההולדה מכונה 'לדעת', כיוון שההולדה וילידה לפי משל זה נעשים במודעות, בעוד שאצל החיות היא נעשית על-ידי דחפים בלבד. האדם על-ידי יצירת חיים משרת את יעודו שאלהים יעד לו, הרי העולם נברא למענו, והוא מצווה בצווי 'פרו ורבו'.

      במילוי צווי 'פרו ורבו', עדיין אין לפנינו קידוש החיים. בעל משל 'עץ הדעת', בחלק השלישי, משל קין והבל, מצביע על כך שהחיים הם מקודשים, קין ההורג את אחיו, נענש. שוב רק על-ידי השוואה אפשר לעמד על הבדל, הפילוסוף הגל סבר בהבדל מבעל משל 'עץ הדעת', שלמען מודעות היחיד צריך להרג את הזולת, כך הוא אומר בספרו 'פינומנולוגיה של הרוח'. במשל 'עץ הדעת' חוה ואדם נעשים מודעים בדרכי שלום באוכלם מפרי העץ, הם לא צריכים להרג את הזולת למען לרכשו מודעות, ובהמשך, הצאצא שלהם שרוצה להיות נוסף למודעות נבחר, הורג את אחיו הבל, מבלי להבין את צוויי הקוד התרבותי התנ"כי, של קדושת חיים.

    נוסף לכך במשל המבול, בסיום המבול אלהים כורת ברית עם בני אדם ושוב הוא חוזר על הצווי בפרק הבריאה ( בראשית,פרק ט', 1) : 'ויברך אלהים את נח ואת בניו ויאמר להם פרו ורבו ומלאו את הארץ,,,,, ואך את דמכם לנפשתיכם אדרש מיד כל חיה אדרשנו ומיד האדם מיד איש אחיו אדרש את נפש האדם. שפך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלהים עשה את האדם'.

      ובכן, אם שאלנו במה המסורת הנבואית המושתתת על הפילוסופיה הלשונית היא דת, אנו יכולים לסכם ולהגיד, שהדת הנבואית פירושה קדושת חיים, לדאג לבריאה של האלוהות, לקדש את החיים, לדעת את חוקי הבריאה, שיכולה להתקיים רק בגבולות.

      במה נבדלים הנביאים מהכוהנים, הם לא מטיפים להקריב קורבנות לאלוהות, ההיפך הם מתנגדים להם, לפיהם עבודת האלוהות מתבטאת בשמירה על הבריאה, שמירה על הבריאה פירושה לקיים את קדושת החיים, הרי חיי אדם הם הביטוי העליון של הבריאה, אלהים ברא את העולם למען האדם.

      אבל שמירה על הבריאה פירושה גם שמירה שכל יחיד לא יסיג את גבול רעהו. עקרונות דת הנבואה מצטמצמים בדברי הנביא ישעיהו (פרק א', 10): 'שמעו דבר יהוה קציני סדם האזינו תורת אלהינו עם עמרה. למה לי רב זבחיכם יאמר יהוה שבעתי עלות אילים וחלב מריאים ודם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי. כי תבאו לראות פני מי בקש את מידכם רמס חצרי. לא תוסיפו הביא מנחת שוא קטרת תועבה היא לי חדש ושבת קרא מקרא לא אוכל און ועצרה. חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי היו עלי לטרח נלאיתי נשא. ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם גם כי תרבו תפלה אינני שמע ידיכם דמים מלאו. רחצו הזכו הסירו רע מעלליכם מנגד עיני חדלו הרע. למדו היטב דרשו משפט אשרו חמוץ שפטו יתום  ריבו אלמנה'.

       ברור מדברים אלו של הנביא ודברים אחרים שלו, שהדת הזו שונה לגמרי מהדתות האחרות, לא שיחוד האלוהות, אלא קבלת המתת מידיו ושמירה עליו. השמירה צריכה בעיקר להתרכז בשמירה על האדם שלמענו נברא העולם. שוב אנו נוכחים לדעת שמחברי המשלים הפילוסופיים הלשוניים הבינו באינטואיציה, שהאדם השונה מכל הברויים על כדור הארץ הוא נזר הבריאה.

     גם אם מחברי המשלים הפילוסופיים הלשוניים לא ידעו על האבר הקוסם, המח, שהנו שיא האבולוציה, הם הבינו שהאדם הנו הבבואה של הבריאה הלשונית, כיוון שהוא יכול ליצור, שהוא מסוגל להתבונן. ואם האדם מסוגל להתבונן, הוא מודע לעצמו ולסביבתו, עליו להכיר בחוקי הקיום, חוקים היוצרים בגבולות וכל סטיה מהם היא הרס הבריאה.

      ברור שדת נעלה זו לא יכלה לעצור את המצעד של המדינות האגרסיביות הכוחניות. שבי ציון האשימו את הנבואה בחורבן, האשימו את השליח הנושא את הבשורה של חורבן, לא שעו לחלק המנחם, המצווה על התחלות חדשות.

      מאחר שהנבואה הואשמה בחוסר האונים מול ההתקף הכוחני, היא הושתקה, אתה הושתקה גם הפילוסופיה הלשונית שיחדה את התרבות התנ"כית. אהרון גבר על משה, הכוהנים גברו על הנביאים.        

      עם הצטמצמות של שבי ציון בהקרבת קורבנות במקדש, בהלכה, הם שמטו מעצמם את הפילוסופיה הלשונית שייחדה אותם, שהיא חד-פעמית, שעד היום לא הגיעו עדיה, לא הגיעו לדרגתם, אלו העוסקים בפילוסופיה לשונית. העברים בהמשך ללא פילוסופיה לשונית משלהם שהיוותה את הקוד התרבותי היחודי שלהם, אימצו פילוסופיות שליטות בתקופתם, את הפילוסופיה היוונית, כפי שעשה את זה פילון האלכסנדרוני, שאימץ את אפלטון, אפילו הרמב"ם אימץ את אריסטו, פילוסופיה קוטבית למחשבת התנ"ך. ביחוד יהודים בזמן החדש אימצו את הפילוסופיה הגרמנית, את הגל ניטשה, את פאוסט של גיתה, פילוסופיות קוטביות למחשבת התנ"ך וביחוד את הפילוסופיה של קאנט, שהציע לחסל את היהדות ביותינזיה, שחסידיו אנשי הרייך השלישי ביצעו ביעילות באושוויץ.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 128 – האדם יוצר דת

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 128 – אדם יוצר דת

      הפילוסוף האיטלקי וויקו אמר ששלושה דברים מאפינים את האדם, קבורת מתים, נישואים, ודת. שלושת האפיונים האלו של האדם הם תוצאה של היות האדם ישות לשונית, דבר שוויקו לא הוסיף לאפיון של  האדם שלו. בשעור זה אנו רוצים לעסוק ב'דת', אבל למען להבין יצירה זו של האדם עלינו בקיצור להתיחס גם לשתי היצירות האחרות שלו, קבורה ונשואים.

      מחפירות ארכיאולוגיות של ימי קדם מתברר שהאדם קבר את מתיו והוא הניח בקבר אמצעים למחיתו של הנפטר. נשאלת השאלה מדוע הניח האדם דברים למחיתו של הנפטר? ובכן, ברור שהאדם הלשוני מראשיתו הבין שהגוף כלה, אבל הניח שאותה ישות נעלמת, השפה שהוא במשך הדורות כינה 'נפש', שורדת. ברור היה לאדם הקדמון מהסתכלות שהגוף כלה, אבל הוא לא ראה שהישות הנעלמת אותה שפה שהוא כינה 'נפש', כלה, לכן הניח שהיא שורדת באיזה מקום, ולמענה הניח צרכים להמשך קיומה.

      ומדוע האדם מקיים נשואים כפי שאפין וויקו את האדם? שוב, האדם מקיים נשואים כיוון שהוא ישות לשונית. בהבדל ממה שהביאולוג ריצ'רד דוקין בספרו 'הגן האנוכי' סבור, שהאדם רוצה רק בפזור הגנים שלו, האדם הלשוני רוצה לשמר את שמו בזיכרון הקהילה. אם האדם בדומה לחיה רוצה רק בהמשך קיום הגנים שלו, אזי אין לו צורך בנשואים, כפי שאין צורך כזה לחיות. אבל האדם הלשוני הרואה שהגוף כלה, מניח כמו במקרה של קבורת מתים, שהישות הנעלמת, ה'נפש', שורדת. בשמירת השם האדם הלשוני מצביע כל כך שהוא בעל השקפה קיומית, ורוצה שה'נפש', ה'שם', ישרוד אחריו בזכרון הקהלתי, בצאצאיו הביאולוגיים. נשואים מבטיחים לזכר שצאצאיו ימשיכו לשאת את שמו הנעלם.

      ועתה אנו מגיעים לאפיון השלישי של וויקו, האדם יוצר דת. ושוב כמו בשני המקרים הקודמים האדם יוצר דת כיוון שהוא ישות לשונית. האדם של יום יום, האדם הפרגמטי בעל ההתבוננות, נוכח לדעת שבידיו כלי, כלי השפה, שהיא ישות נעלמת, וכלי זה מאפשר לו ליצור דברים, ערכים, מוסדות וכלים. האדם הפרגמטי המתבונן מגיע למסקנה שהכלי הזה שבידיו, כלי נעלם עושה פלאים. לעתים האדם מיחס לשפה יכולות מאגיות.

      מאחר שהאדם המתבונן בכלי שבידיו על היכולות הטמונות בו, הוא גם מזדהה עם הכלי. אנו יכולים לראות ממשל 'עץ הדעת', שחוה ואדם אחרי אוכלם מפרי העץ, נעשים מודעים, מתבוששים בגופם, מכסים אותו. טרם אוכלם מהפרי בגן-עדן הם היו ערומים ולא התבוששו בכך. אנחנו רואים שהאדם במודע או לא במודע, מזדהה עם היסוד שנספח אליו כתוצאה מהאכילה מפרי העץ, עם 'דעת' שהוא רכש, עם השפה. ראינו שהוא קובר את מתיו ומניח שאותו יסוד נעלם שנספח אליו שורד באיזה מקום, גם כאשר האדם בעל השקפה קיומית הופך את היסוד הנעלם, את השפה לשם, הוא רוצה בהמשכו, בצאצאיו.

      ובכן, האדם הלשוני המתבונן העומד על פלאי היכולות של הכלי שבידיו, מתחיל לחשוב שביקום קיימים ישויות מסוג זה, מסוג כלי השפה הנעלמת, שהן ישויות נעלמות, והם הם אשר ממונים על העולם. בהמשך הוא מייחס לישויות הנעלמות האלו אופי פעולות שהוא חווה

 מפעולותיו הוא כישות לשונית, יכולות שהשפה מאפשרת לו, משא ומתן, חליפין. אחרי שהאדם מגיע למסקנות אלו בצורה מודעות או מודעת חלקית, הוא משליך את כל נסיונותיו כיצור לשוני על הישויות הנעלמות.

      כפי שמחפירות וממצאים ארכיאולוגיים מתברר שהאדם קובר את מתיו ומשאיר חפצים להמשך מחיתו, למחית הישות הנעלמת שהאדם מניח שהיא שורדת את הגוף הכלה, כך חפירות ארכיאולוגיות מצביעות על כך שהאדם מקדמת דנא מקריב קורבנות, לישויות הנעלמות.

      קורבנות הם פרי הנחה של האדם שלמען לקבל דבר מהישויות הנעלמות, על האדם המבקש מישויות אלו דבר, עליו לתת להם תמורה, הקורבנות הן התמורה, הן החליפין לבקשותיו של האדם.

      ובכן, האדם הלשוני יוצר עולם לשוני עליון שבו הוא מושיב ישויות נעלמות, האחראיים על סדרי העולם, ומיחס להם תכונות לשוניות או התנהגות לשונית. ברור שהאדם לא יכול לבוא בשיח עם הישויות הנעלמות האלו, למרות זה הוא פונה אליהם בשפה. מספיק לקרא את מזמורי תהילים כדי להיווכח שהאדם מנסה לשוחח עם הישות או הישויות העליונות הנעלמות, לתנות לפניהם את אסונותיו, לבקש מהם הגנה, לבקש מהם משפט צדק יקומי.

      הדת היא אותו עולם לשוני עליון שהאדם הלשוני יוצר לעצמו למען יהיו לו בעלי ברית מחוץ לעולמו הנגלה, שיהיו לו בעלי ברית שישפטו בינו לבין הזוממים נגדו. התנ"ך כולו מבוסס על שיח כזה בין הישות העליונה, האלוהות והאדם, כיוון שהתנ"ך כולו מבוסס על השקפה לשונית. אבל התנ"ך הוא כבר תוצאה של התפתחות אנושית של אלפי שנה, ומחברי המשלים הלשוניים הפילוסופיים של התנ"ך למדו כבר את חכמתם מההיסטוריה שקדמה להיווצרות תרבות התנ"ך.

      ההשקפה הדתית של התנ"ך היא כבר שיא השיאים של התבוננות אנושית, אנחנו דנים כאן קודם בהיווצרות ראשונית של דת. אבל כפי שיש ללמד דברים ממצב מפותח על מצב פחות מפותח, כפי שיש ללמד על העולם מאופן פעולת האדם הלשוני, ולא ההיפך ללמד על האדם מחוקי הקיום הפחות מפותחים, כך מחשבת התנ"ך יכולה ללמד אותנו איך נוצרת דת, שהיא נוצרת כיוון שהאדם הוא ישות לשונית, גם אם הוא לא מודע לכך, כפי שמחברי המשלים הלשוניים הפילוסופיים של התנ"ך כן היו מודעים.

     הזכרנו את העובדה שהאדם משוחח עם הישויות או הישות הנעלמת, אבל בהבדל משיח עם הזולת הנוכח, הישות הנעלמת אינה נוכחת. עובדה זו גורמת לאדם ליצור פסלים הצריכים לסמל את הישויות הנעלמות, או לממש אותם בם. עם גשום הישויות הנעלמות בפסלים האדם מושיב אותם במקדשים, למען יוכל לשאת ולתת אתם בנוכחותם.

       שוב אנו לומדים מעקרונות התנ"ך, מעשרת הדיברות, שההשקפה הפילוסופית הלשונית שלו אסרה גשום האלוהות בתמונות ובפסלים. אבל בהשקפות פחות מפותחות פסל ותמונה היתה הכרחית לאדם לעמן ירגיש בנוכחות הישות שהוא פונה אליה. אנו יכולים בהקשר זה להזכיר שוב את השליח יוחנן, שטוען בבשורתו בפרק א' שמאחר שאף אחד לא ראה את האלוהות, יש לאמץ את ישוע שהוא התגלמות שלו בבשר.

      מדבריו של השליח יוחנן אנו יכולים להבין מדוע הקדמונים גשמו את הישויות הנעלמות בפסלים, כיוון שקשה היה להם להתיחס אליהם ללא נוכחות מוחשית שלהם.

      עלינו כאן להוסיף עוד נדבך להיווצרות דת. ברור שדת אינה תוצר אדם יחיד. דת היא תוצר קהילה, כפי ששפה היא תוצר קהילה. למען שהשקפה מסוימת על ישויות נעלמות תתקבל, יש צורך בהסכמה כללית של קהילה. אנחנו שוב יכולים לקחת דוגמה מהתנ"ך. בני ישראל היוצאים ממצרים, מתחת הר סיני, באי נוכחות משה שעלה על ההר, מתחילים לפקפק בהשקפה החדשה שהוא הביא להם, יוצרים את עגל הזהב המוחשי, במקום אלוהות נעלמת. פולחן עגל זהב היה כנראה מקובל על העברים בשיעבודם במצרים, פולחן כזה היה תוצר השפעה מצרית.

      משה מצליח בהמשך לקבל את הסכמת העברים להשקפתו החדשה. דתות אחרות כנראה נוצרו בפחות מודעות מדת העברים. אבל גם במקרים של דתות אחרות וודאי היו יחידים שהביאו השקפה חדשה, אבל היו צריכים לקבל את הסכמת הקהילות להצעותיהן.

     אנחנו יכולים לראות ממקרה הנצרות, שלקח לשליחים זמן רב לשכנע קהילות להסכים להשקפותיהן החדשות. ההשקפה החדשה היתה צריכה להתמודד עם השקפות ישנות והמאבק ארך מאות שנים.

      אנו יכולים להיווכח מההיסטוריה שהנצרות הצליחה במשך הרבה שנים של מאבק למוטט את ההשקפות הדתיות הקודמות, ואלו נעלמו, כאשר קהילות חדלו להאמין בהן.

 

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 127 -פשר הסתירבין העדר טראגדיה בתנ"ך,מול מציאות השואה

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 127 – פשר הסתירה על העדר טראגדיה בתנ"ך, מול מציאות לשואה

     דיברנו על כך שמחשבת התנ"ך לא נתנה מקום לטראגדיה מהסיבה שהאלוהות בראה עולם טוב שבו אין מקום לתופעה 'צדיק ורע' לו. אבל משל 'איוב' יכול להסביר לנו איך התנ"ך תרץ את קורות אסונות גיבור זה.

      פרשנים בדרך כלל רואים בתשובת אלהים לאיוב בסוף היצירה תוספת מלאכותית ליצירה, והדבר הוא ההפוך. תשובת אלהים לאיוב הוא המסר של יצירה זו. גם הפרולוג עם השטן הוא מסר היצירה. בהקשר זה כדאי להזכיר לפני שנדון ביצירה, את 'מפיסטו' ביצירת גיתה 'פאוסט', שהיה צריך לחקות את 'השטן' ביצירת איוב. כמובן שגיתה לא הבין את תפקיד השטן ביצירת איוב, שמקטרג על האדם, שבהמשך נבין מדוע, נוסף לכך ששד או שליח זה בתנ"ך הוא ישות ללא סמכויות, לא דומה בכלל ל'מפיסטו' ביצירת גיתה.

     נתחיל בקטרוג השטן על האדם. השטן בקטרוגו רוצה להגיד שהאדם מקריב קורבנות למען לשחד את האלוהות שתמנע התרחשויות לא רצויות לו. איוב המקריב קורבנות חושב שבאמצעותם הוא ימנע שיקרו לו אסונות.

      כבר בקיטרוג זה של השטן אנו מבחינים שמחברי או מחברות היצירה רצו להביע התנגדות להקרבת קורבנות, ברוח הנביאים, שאף הם התנגדו לקורבנות. הקיטרוג הוא  נגד הנסיון לשחד את האלוהות. הקורבנות למעשה אינם מונעים את האסונות, כיוון שלפי רוח היצירה האדם צריך להשלים עם ההתרחשויות השרירותיות של הקיום.

      חכמים יחסו את יצירת משל איוב למשה. הרי משה אינו טוען נגד האלוהות, שאיפשר את שיעבודם של בני ישיראל במצרים. הוא מקבל את העובדות, ומנסה לשנות אותן. זוהי גם רוח התשובה של אלהים לאיוב, עליו לקבל את האסונות ולהתחיל מחדש. ביצירה זו ההדגשה היא שלאדם ניתנה האפשרות להתחיל מחדש. הדגשנו, שכבר הצווי לאברהם 'לך לך מארצך' מצביע על כך שהאדם הוא בעל אוטונומיה מוגבלת, בעל רצון מוגבל, הוא תמיד יכול להתחיל מחדש. כך גם נהג משה, הוא לא התלונן על מה שקרה לעברים שהם שועבדו, הוא החליט לגאל אותם ולהתחיל מחדש.

      ומה הקשר בין העדר טראגדיה במחשבת התנ"ך לבין השואה? ברור שלעם ישראל קרה האסון הגדול ביותר, אבל לפי רוח התנ"ך העם יכול להתחיל מחדש, לתקן את המצב בדומה לאיוב שהתחיל מחדש. שורדי השואה באמת הקימו את המדינה, בנו בתים ילדו צאצאים. עד היום לא העריכו את גבורתם של השורדים שבלעדי תרומתם ספק אם המדינה היתה מתפתחת.

      ההשקפה הקיומית התנ"כית אינה מבטיחה משאלות. לפי משל 'עץ הדעת' האדם בגן העדן היה בסך הכל חיה בין החיות. חוה ואדם בגן העדן היו ערומים ולא התבוששו, רק אחרי אוכלם מפרי עץ הדעת הם התבוששו בעירומם, התנ"ך בשני משפטים מצביע על ההבדל במצב אדם וחוה בגן-עדן לבין מצבם אחרי אוכלם מפרי עץ הדעת, שעל-ידו נעשו מודעים. בעל המשל ממשיך ואומר שמודעות פירושו אחריות, פירושו עמל רב. אבל יתרונו של האדם כיצור מודע שהוא יכול ליצור, ליצור חיים ואלו מקודשים. בחלק השלישי של המשל חלק 'קין והבל', בעל המשל מדגיש ששלילת חייו של הזולת, חיים מקודשים, הוא החטא הגדול ביותר.

      למרות משל מופלא זה, הקיינים של הדורות ממשיכים להשמיד את ההבלים, מבלי להבין שעל-ידי מעשיהם הם מבזים גם את מתת חייהם, הופכים את החיים לזילים. פאוסט שלא רצה בחובות הקיום, חובות חברתיות, היה מוכן למשכן את נפשו תמורת משאלות, בסוף חייו הוא הפך לישות חסרה כל אנושיות, ישות מכנית.

       הפאוסטים של הרייך השלישי איבדו את צלם האדם בגין מעשיהם. בסופו של דבר הניצולים שהשתקמו ושיקמו את המדינה הם האיובים שידעו לעשות שימוש במסר התנ"כי שיתרונו של האדם כאשר פוקדים אותו אסונות הוא להתחיל מחדש, להשתקם.

     לפסיכולוג יונג יש ספר בשם: 'תשובה לאיוב'. בספר זה הוא רוצה להוכיח שאלהים לפי יצירה זו של איוב נכשל מבחינה מוסרית, לכן היה מקום להופעת הבן, ישוע, שיחליף את מקומו. אם באמת אנשי הרייך השלישי הם צאצאי האל החדש 'ישוע', מעשיהם מגואלי הדם לא מצביעים על רמה מוסרית.  

      יונג עצמו היה חסיד הרייך השלישי, כנראה ראה בו התגלמות המוסר העליון, שאלוהי איוב נכשל בו.

      ברור שהשואה היא הדבר השטני ביותר בתולדות האדם, שטני במובן המאוחר. בתנ"ך השטן הוא רק מזיק, מקטרג. אבל דמות השטן לבשה צורה שונה כבר בנצרות הקדומה, הוא הועמד נגד המושיע, ישוע. בהמשך השטן אצל לותר הפך נסיך העולם הנגלה, כיוון שישוע לא מלא אחרי הבטחתו לגאל את העולם. אצל לותר השטן מיצג את הכח, שלטון כוחני. שטן זה הפך אצל גיתה, שהמחיז את התיאולוגיה של לותר למפיסטו, הוא לא רק שולט באמצעות כח, הוא פועל באמצעות מאגיה.

       דמותו של מפיסטו כבעל הכח, כבעל מאגיה, קסם לאנשי הרייך השלישי, ומיתוס זה הישטלת עליהם באמצעות יצירת 'פאוסט' של גיתה. אנשי הרייך השלישי רצו להשמיד את אויביהם, את היהודים שהצטירו בעיניהם כ'האיוב הקוסמי', באמצעים מאגיים, בגאז, כפי שפאוסט בסיוע מפיסטו השמיד את אויבי הקיסר באמצעים מאגיים.

       בסופו של דבר 'מפיסטו' התגלמות הכח, התגלמות המאגיה, סייע לאנשי הרייך השלישי רק להשמיד את היהודים הלא מוגנים. היהודים 'האויב הקוסמי', לפי אנשי הרייך השלישי, היו חסרי אונים במציאות. אבל המאגיה של מפיסטו לא סייע לאנשי הרייך השלישי שרצו ב'רייך אלף שנה', להשיג את משאלותיהם. הרייך שלהם התקיים רק שתים עשרה שנה. ברור שעובדות אלו לא מנחמות, אבל עיקרון ההתחדשות איפשר לשורדים לנצח את הפאוסטים.

     כאשר אנו מדברים על טראגדיה אנו חושבים על הספרות הטראגית היוונית. הטראגדיה היוונית היתה תוצר ההשקפה שגורל שולט על חיי אדם ואין בכוחו לפעול נגדו. הם גם האמינו בישות, המוירה, המכשילה את האדם. למעשה כמו במקרה של השומרים, גם היוונים האליהו את חוקי הקיום השרירותיים, המוירה גלמה למעשה את חוקי הקיום האלו. דבר זה קרה כיוון שלא השומרים וגם לא היוונים נתנו מקום לאדם בעל האוטונומיה החלקית, בעל הרצון המוגבל, ליצור לעצמו עולם לשוני ששם הוא יכול להפעיל את רצונו החופשי, להתחיל מחדש.

      אנחנו רואים שעקרונות מוטבעים בקוד תרבותי, הופכים לאלגוריתמים, המכוונים את מעשי האדם לטוב ולרע. העקרונות היווניים כללו אמונה בעולם נצחי, ברור שבעולם נצחי אין מקום למעשי אדם, הוא לא יכול לשנות דבר. כתוצאה מאמונה זו היוונים גם קיבלו את חוקי הקיום השרירותיים כגוזרי גורל. בהבדל מההשקפה היוונית העולם התנ"כי הניח שהעולם הוא לשוני, כך גם עולמו של האדם, ואם הוא לשוני הרי כלי זה, שפה, מעניקה לאדם גם אוטונומיה ורצון חופשי מוגבלים.

      אם לאדם אוטונומיה מוגבלת, רצון חופשי מוגבל, וגם העולם הוא לשוני, בהקשר כזה האדם מסוגל לשנות דברים. אנחנו רואים שעיקרון ההתחלות החדשות קשור להשקפה הפילוסופית הלשונית. ברור שגם בהקשר כזה קורים אסונות, קורות שואות, קין אגרסיבי תמיד יכול להרג הבל לא מוגן.

      ברור שאילו שהושמדו לא יכלו להתחדש, אבל קבוצה, שורדים של קבוצה יכולים. נינגל בקינה שלה על אור, על סירוב האלים לבטל את חורבנה, לא יכלה להבטיח לעמה תקומה, לא כך הנביאים, אחרי אזהרות שלהם, הם תמיד הוסיפו נחמות, יחזקאל הבטיח שהעצמות היבשות ישתקמו, יהוו חיל גדול.

      ההיסטוריה מלמדת אותנו שממלכות אדירות נעלמו. העברים שאף פעם לא הקימו אימפריות שרדו, הודות לפילוסופיה הלשונית, שהם עד היום הזה מתעלמים ממנה, לא מודעים לה, לא רוצים בה.