אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 129 – א'- דת קדושת חיים

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 129 – א' – דת קדושת חיים

     בתנ"ך נשתמרו שתי מסורות, מסורת משה הנבואית ומסורת אהרון הכוהנית. ברצוני כאן לדבר רק על מסורת משה הנבואית, שהיא היא העניקה למחשבת התנ"ך את יחודה. הרי כהונות היו ברוב התרבויות, לא כן תופעת הנבואה. מסורת משה הנבואית כלולה  במשלים הפילוסופיים הלשוניים, שהוו בהמשך את הבסיס לנבואה.

     אם בשעור הקודם דיברנו שרוב הדתות מבוססות על רצון לרכוש את הגנת הישויות הנעלמות ביקום ע"י קורבנות, מה שמאפיין את מסורת משה הנבואית היא התנגדות להקרבת קורבנות. ראינו באחד השעורים  הקודמים שעקדת יצחק הוא משל הבא לבטל קורבנות אדם. אבל הנבואה התנגדה לא רק להקרבת ילדים למולך, היא התנגדה לקורבנות בכלל.

      המשלים שהם תשתית הפילוסופיה הלשונית, לא מכילים פולחן של קורבנות. אם נתחיל עם משל הבריאה, בפרק א' של ספר בראשית, נאמר בו שאלהים בורא את העולם למען האדם, בורא את האדם בדמותו. במשל זה אין זכר לצורך להקריב קורבנות. נוסף לכך אם אנו משווים משל זה למשל אנומה אליש, משל הבריאה המזופוטמי, אנו מיד עומדים על ההבדל בין שני משלי הבריאה. במשל אנומה אליש נאמר שהאדם נברא למען לשרת את האלים. עלינו לציין עוד הבדל בין שני משלי הבריאה. אלהים במשל הבריאה התנ"כי בורא בדרכי שלום, בעוד מרדוך בורא בכוחנות. הסיבה לכך היא שהבריאה במשל התנ"ך נעשתה בהגדים, בכלי השפה, שהיא בוראת, יוצרת בדרכי שלום, בעוד שמרדוך מכיר רק את כלי הכח, לכן הוא בורא בכוחנות.

      אם אנו ממשיכים ולוקחים את משל עשרת הדיברות שהוא תמצית מסורת משה הנבואית, תמצית ההשקפה הקיומית, אין בה זכר לקורבנות. על עקרונות משל זה התבססה הנבואה. העקרונות במשל זה מבוססים על העקרונות במשל הבריאה, אפילו מוזכר בו שעל האדם ליצור את עולמו בששה ימים ולנוח ביום השביעי, בדומה לאלהים שברא את העולם בששה ימים, נוסף לכך האדם מצווה במשל זה להגביל את תאוותיו, את משאלותיו, לדעת גבולות. הרי צווי זה מתאים לדגם של בריאת העולם על-ידי האלוהות, בריאה בהגדים, בשפה, בגבולות.

           עלינו קודם להתעכב על צווי זה שעל האדם לדעת גבולות. כפי שמחברי המשלים הפילוסופיים הלשוניים לא ידעו עדיין על המח הקוסם, שרק במאה השניה לספירה הרופא הפילוסוף גלן, הצביע עליו כמרכז החשיבה, מחברים אלו באינטואיציה עילאית הבינו שהעולם הוא פרי אינפורמציה המתרכבת עם אנרגיה. ולמרות שלא ידעו על האונות הקדמיות המקושרות לאינפורמציה היקומית והם מרכז האינטלקט האנושי, הבינו ש'דעת' נרכש מבחוץ, 'מעץ הדעת'. כך בצווי זה של עשרת הדיברות לפעל בהתרסנות, קיימת אינטואיציה שקיום אפשרי רק בגבולות.

      יוצאי מצריים, אלו שהתחנכו בדומה למשה בחצר פרעה כבני ערובה, הכירו תרבויות שונות, היותם מנוכרים ((outsiders לתרבות המצרית, היו בעלי אינטואיציות עילאיות. מבלי דעת את הממצאים המדעיים של היום, את היות הגוף תוצר ה-DNA , שהוא אלגוריתם, היכול לפעל רק בגבולות, שיציאה של כל חלק בגוף מגבולות תפקודו, הוא הרס, הוא סרטן. הם הבינו שעל האדם להצטמצם בגבולות, לכן צוו לעברים להגביל את כל מאוויהם בגבולות,

דבר  המצביע על הבנה שלהם  שהקיום אפשרי רק בגבולות.

     אפילו משני משלים אלו אנחנו יכולים לראות שאישים אלו מרדו בכל התרבויות שהכירו, הבינו שכל החולאים האנושיים נובעים מאי ידיעתם גבולות. העולם נברא למען האדם, אבל עליו להכיר את חוקי הקיום. חוקי הקיום אפשריים רק בגבולות, הקיום אפשרי רק בגבולות.

     יוצרים אלו למרות שהם מרדו בכל המסורות שהכירו, הם לא מזכירים אותן, כאילו הם יוצרים עולם חדש, עולם בראשיתי. ולא בכדי התנ"ך מתחיל עם מושג 'בראשית'.

      אנו שואלים, אם מסורת משה מחסירה את מוסד הקורבנות, במה היא הופכת לדת? הרי דת היא מוסד, צורת התיחסות של האדם לישויות הנעלמות ביקום. ובכן, כבר במשל 'עץ הדעת', בעל המשל משאיר לאדם את הצווי ליצור חיים, ליצור באמצעות 'דעת'. המשגל, ההולדה מכונה 'לדעת', כיוון שההולדה וילידה לפי משל זה נעשים במודעות, בעוד שאצל החיות היא נעשית על-ידי דחפים בלבד. האדם על-ידי יצירת חיים משרת את יעודו שאלהים יעד לו, הרי העולם נברא למענו, והוא מצווה בצווי 'פרו ורבו'.

      במילוי צווי 'פרו ורבו', עדיין אין לפנינו קידוש החיים. בעל משל 'עץ הדעת', בחלק השלישי, משל קין והבל, מצביע על כך שהחיים הם מקודשים, קין ההורג את אחיו, נענש. שוב רק על-ידי השוואה אפשר לעמד על הבדל, הפילוסוף הגל סבר בהבדל מבעל משל 'עץ הדעת', שלמען מודעות היחיד צריך להרג את הזולת, כך הוא אומר בספרו 'פינומנולוגיה של הרוח'. במשל 'עץ הדעת' חוה ואדם נעשים מודעים בדרכי שלום באוכלם מפרי העץ, הם לא צריכים להרג את הזולת למען לרכשו מודעות, ובהמשך, הצאצא שלהם שרוצה להיות נוסף למודעות נבחר, הורג את אחיו הבל, מבלי להבין את צוויי הקוד התרבותי התנ"כי, של קדושת חיים.

    נוסף לכך במשל המבול, בסיום המבול אלהים כורת ברית עם בני אדם ושוב הוא חוזר על הצווי בפרק הבריאה ( בראשית,פרק ט', 1) : 'ויברך אלהים את נח ואת בניו ויאמר להם פרו ורבו ומלאו את הארץ,,,,, ואך את דמכם לנפשתיכם אדרש מיד כל חיה אדרשנו ומיד האדם מיד איש אחיו אדרש את נפש האדם. שפך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלהים עשה את האדם'.

      ובכן, אם שאלנו במה המסורת הנבואית המושתתת על הפילוסופיה הלשונית היא דת, אנו יכולים לסכם ולהגיד, שהדת הנבואית פירושה קדושת חיים, לדאג לבריאה של האלוהות, לקדש את החיים, לדעת את חוקי הבריאה, שיכולה להתקיים רק בגבולות.

      במה נבדלים הנביאים מהכוהנים, הם לא מטיפים להקריב קורבנות לאלוהות, ההיפך הם מתנגדים להם, לפיהם עבודת האלוהות מתבטאת בשמירה על הבריאה, שמירה על הבריאה פירושה לקיים את קדושת החיים, הרי חיי אדם הם הביטוי העליון של הבריאה, אלהים ברא את העולם למען האדם.

      אבל שמירה על הבריאה פירושה גם שמירה שכל יחיד לא יסיג את גבול רעהו. עקרונות דת הנבואה מצטמצמים בדברי הנביא ישעיהו (פרק א', 10): 'שמעו דבר יהוה קציני סדם האזינו תורת אלהינו עם עמרה. למה לי רב זבחיכם יאמר יהוה שבעתי עלות אילים וחלב מריאים ודם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי. כי תבאו לראות פני מי בקש את מידכם רמס חצרי. לא תוסיפו הביא מנחת שוא קטרת תועבה היא לי חדש ושבת קרא מקרא לא אוכל און ועצרה. חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי היו עלי לטרח נלאיתי נשא. ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם גם כי תרבו תפלה אינני שמע ידיכם דמים מלאו. רחצו הזכו הסירו רע מעלליכם מנגד עיני חדלו הרע. למדו היטב דרשו משפט אשרו חמוץ שפטו יתום  ריבו אלמנה'.

       ברור מדברים אלו של הנביא ודברים אחרים שלו, שהדת הזו שונה לגמרי מהדתות האחרות, לא שיחוד האלוהות, אלא קבלת המתת מידיו ושמירה עליו. השמירה צריכה בעיקר להתרכז בשמירה על האדם שלמענו נברא העולם. שוב אנו נוכחים לדעת שמחברי המשלים הפילוסופיים הלשוניים הבינו באינטואיציה, שהאדם השונה מכל הברויים על כדור הארץ הוא נזר הבריאה.

     גם אם מחברי המשלים הפילוסופיים הלשוניים לא ידעו על האבר הקוסם, המח, שהנו שיא האבולוציה, הם הבינו שהאדם הנו הבבואה של הבריאה הלשונית, כיוון שהוא יכול ליצור, שהוא מסוגל להתבונן. ואם האדם מסוגל להתבונן, הוא מודע לעצמו ולסביבתו, עליו להכיר בחוקי הקיום, חוקים היוצרים בגבולות וכל סטיה מהם היא הרס הבריאה.

      ברור שדת נעלה זו לא יכלה לעצור את המצעד של המדינות האגרסיביות הכוחניות. שבי ציון האשימו את הנבואה בחורבן, האשימו את השליח הנושא את הבשורה של חורבן, לא שעו לחלק המנחם, המצווה על התחלות חדשות.

      מאחר שהנבואה הואשמה בחוסר האונים מול ההתקף הכוחני, היא הושתקה, אתה הושתקה גם הפילוסופיה הלשונית שיחדה את התרבות התנ"כית. אהרון גבר על משה, הכוהנים גברו על הנביאים.        

      עם הצטמצמות של שבי ציון בהקרבת קורבנות במקדש, בהלכה, הם שמטו מעצמם את הפילוסופיה הלשונית שייחדה אותם, שהיא חד-פעמית, שעד היום לא הגיעו עדיה, לא הגיעו לדרגתם, אלו העוסקים בפילוסופיה לשונית. העברים בהמשך ללא פילוסופיה לשונית משלהם שהיוותה את הקוד התרבותי היחודי שלהם, אימצו פילוסופיות שליטות בתקופתם, את הפילוסופיה היוונית, כפי שעשה את זה פילון האלכסנדרוני, שאימץ את אפלטון, אפילו הרמב"ם אימץ את אריסטו, פילוסופיה קוטבית למחשבת התנ"ך. ביחוד יהודים בזמן החדש אימצו את הפילוסופיה הגרמנית, את הגל ניטשה, את פאוסט של גיתה, פילוסופיות קוטביות למחשבת התנ"ך וביחוד את הפילוסופיה של קאנט, שהציע לחסל את היהדות ביותינזיה,

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 129 – א' – דת קדושת חיים

     בתנ"ך נשתמרו שתי מסורות, מסורת משה הנבואית ומסורת אהרון הכוהנית. ברצוני כאן לדבר רק על מסורת משה הנבואית, שהיא היא העניקה למחשבת התנ"ך את יחודה. הרי כהונות היו ברוב התרבויות, לא כן תופעת הנבואה. מסורת משה הנבואית כלולה  במשלים הפילוסופיים הלשוניים, שהוו בהמשך את הבסיס לנבואה.

     אם בשעור הקודם דיברנו שרוב הדתות מבוססות על רצון לרכוש את הגנת הישויות הנעלמות ביקום ע"י קורבנות, מה שמאפיין את מסורת משה הנבואית היא התנגדות להקרבת קורבנות. ראינו באחד השעורים  הקודמים שעקדת יצחק הוא משל הבא לבטל קורבנות אדם. אבל הנבואה התנגדה לא רק להקרבת ילדים למולך, היא התנגדה לקורבנות בכלל.

      המשלים שהם תשתית הפילוסופיה הלשונית, לא מכילים פולחן של קורבנות. אם נתחיל עם משל הבריאה, בפרק א' של ספר בראשית, נאמר בו שאלהים בורא את העולם למען האדם, בורא את האדם בדמותו. במשל זה אין זכר לצורך להקריב קורבנות. נוסף לכך אם אנו משווים משל זה למשל אנומה אליש, משל הבריאה המזופוטמי, אנו מיד עומדים על ההבדל בין שני משלי הבריאה. במשל אנומה אליש נאמר שהאדם נברא למען לשרת את האלים. עלינו לציין עוד הבדל בין שני משלי הבריאה. אלהים במשל הבריאה התנ"כי בורא בדרכי שלום, בעוד מרדוך בורא בכוחנות. הסיבה לכך היא שהבריאה במשל התנ"ך נעשתה בהגדים, בכלי השפה, שהיא בוראת, יוצרת בדרכי שלום, בעוד שמרדוך מכיר רק את כלי הכח, לכן הוא בורא בכוחנות.

      אם אנו ממשיכים ולוקחים את משל עשרת הדיברות שהוא תמצית מסורת משה הנבואית, תמצית ההשקפה הקיומית, אין בה זכר לקורבנות. על עקרונות משל זה התבססה הנבואה. העקרונות במשל זה מבוססים על העקרונות במשל הבריאה, אפילו מוזכר בו שעל האדם ליצור את עולמו בששה ימים ולנוח ביום השביעי, בדומה לאלהים שברא את העולם בששה ימים, נוסף לכך האדם מצווה במשל זה להגביל את תאוותיו, את משאלותיו, לדעת גבולות. הרי צווי זה מתאים לדגם של בריאת העולם על-ידי האלוהות, בריאה בהגדים, בשפה, בגבולות.

           עלינו קודם להתעכב על צווי זה שעל האדם לדעת גבולות. כפי שמחברי המשלים הפילוסופיים הלשוניים לא ידעו עדיין על המח הקוסם, שרק במאה השניה לספירה הרופא הפילוסוף גלן, הצביע עליו כמרכז החשיבה, מחברים אלו באינטואיציה עילאית הבינו שהעולם הוא פרי אינפורמציה המתרכבת עם אנרגיה. ולמרות שלא ידעו על האונות הקדמיות המקושרות לאינפורמציה היקומית והם מרכז האינטלקט האנושי, הבינו ש'דעת' נרכש מבחוץ, 'מעץ הדעת'. כך בצווי זה של עשרת הדיברות לפעל בהתרסנות, קיימת אינטואיציה שקיום אפשרי רק בגבולות.

      יוצאי מצריים, אלו שהתחנכו בדומה למשה בחצר פרעה כבני ערובה, הכירו תרבויות שונות, היותם מנוכרים ((outsiders לתרבות המצרית, היו בעלי אינטואיציות עילאיות. מבלי דעת את הממצאים המדעיים של היום, את היות הגוף תוצר ה-DNA , שהוא אלגוריתם, היכול לפעל רק בגבולות, שיציאה של כל חלק בגוף מגבולות תפקודו, הוא הרס, הוא סרטן. הם הבינו שעל האדם להצטמצם בגבולות, לכן צוו לעברים להגביל את כל מאוויהם בגבולות,

דבר  המצביע על הבנה שלהם  שהקיום אפשרי רק בגבולות.

     אפילו משני משלים אלו אנחנו יכולים לראות שאישים אלו מרדו בכל התרבויות שהכירו, הבינו שכל החולאים האנושיים נובעים מאי ידיעתם גבולות. העולם נברא למען האדם, אבל עליו להכיר את חוקי הקיום. חוקי הקיום אפשריים רק בגבולות, הקיום אפשרי רק בגבולות.

     יוצרים אלו למרות שהם מרדו בכל המסורות שהכירו, הם לא מזכירים אותן, כאילו הם יוצרים עולם חדש, עולם בראשיתי. ולא בכדי התנ"ך מתחיל עם מושג 'בראשית'.

      אנו שואלים, אם מסורת משה מחסירה את מוסד הקורבנות, במה היא הופכת לדת? הרי דת היא מוסד, צורת התיחסות של האדם לישויות הנעלמות ביקום. ובכן, כבר במשל 'עץ הדעת', בעל המשל משאיר לאדם את הצווי ליצור חיים, ליצור באמצעות 'דעת'. המשגל, ההולדה מכונה 'לדעת', כיוון שההולדה וילידה לפי משל זה נעשים במודעות, בעוד שאצל החיות היא נעשית על-ידי דחפים בלבד. האדם על-ידי יצירת חיים משרת את יעודו שאלהים יעד לו, הרי העולם נברא למענו, והוא מצווה בצווי 'פרו ורבו'.

      במילוי צווי 'פרו ורבו', עדיין אין לפנינו קידוש החיים. בעל משל 'עץ הדעת', בחלק השלישי, משל קין והבל, מצביע על כך שהחיים הם מקודשים, קין ההורג את אחיו, נענש. שוב רק על-ידי השוואה אפשר לעמד על הבדל, הפילוסוף הגל סבר בהבדל מבעל משל 'עץ הדעת', שלמען מודעות היחיד צריך להרג את הזולת, כך הוא אומר בספרו 'פינומנולוגיה של הרוח'. במשל 'עץ הדעת' חוה ואדם נעשים מודעים בדרכי שלום באוכלם מפרי העץ, הם לא צריכים להרג את הזולת למען לרכשו מודעות, ובהמשך, הצאצא שלהם שרוצה להיות נוסף למודעות נבחר, הורג את אחיו הבל, מבלי להבין את צוויי הקוד התרבותי התנ"כי, של קדושת חיים.

    נוסף לכך במשל המבול, בסיום המבול אלהים כורת ברית עם בני אדם ושוב הוא חוזר על הצווי בפרק הבריאה ( בראשית,פרק ט', 1) : 'ויברך אלהים את נח ואת בניו ויאמר להם פרו ורבו ומלאו את הארץ,,,,, ואך את דמכם לנפשתיכם אדרש מיד כל חיה אדרשנו ומיד האדם מיד איש אחיו אדרש את נפש האדם. שפך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלהים עשה את האדם'.

      ובכן, אם שאלנו במה המסורת הנבואית המושתתת על הפילוסופיה הלשונית היא דת, אנו יכולים לסכם ולהגיד, שהדת הנבואית פירושה קדושת חיים, לדאג לבריאה של האלוהות, לקדש את החיים, לדעת את חוקי הבריאה, שיכולה להתקיים רק בגבולות.

      במה נבדלים הנביאים מהכוהנים, הם לא מטיפים להקריב קורבנות לאלוהות, ההיפך הם מתנגדים להם, לפיהם עבודת האלוהות מתבטאת בשמירה על הבריאה, שמירה על הבריאה פירושה לקיים את קדושת החיים, הרי חיי אדם הם הביטוי העליון של הבריאה, אלהים ברא את העולם למען האדם.

      אבל שמירה על הבריאה פירושה גם שמירה שכל יחיד לא יסיג את גבול רעהו. עקרונות דת הנבואה מצטמצמים בדברי הנביא ישעיהו (פרק א', 10): 'שמעו דבר יהוה קציני סדם האזינו תורת אלהינו עם עמרה. למה לי רב זבחיכם יאמר יהוה שבעתי עלות אילים וחלב מריאים ודם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי. כי תבאו לראות פני מי בקש את מידכם רמס חצרי. לא תוסיפו הביא מנחת שוא קטרת תועבה היא לי חדש ושבת קרא מקרא לא אוכל און ועצרה. חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי היו עלי לטרח נלאיתי נשא. ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם גם כי תרבו תפלה אינני שמע ידיכם דמים מלאו. רחצו הזכו הסירו רע מעלליכם מנגד עיני חדלו הרע. למדו היטב דרשו משפט אשרו חמוץ שפטו יתום  ריבו אלמנה'.

       ברור מדברים אלו של הנביא ודברים אחרים שלו, שהדת הזו שונה לגמרי מהדתות האחרות, לא שיחוד האלוהות, אלא קבלת המתת מידיו ושמירה עליו. השמירה צריכה בעיקר להתרכז בשמירה על האדם שלמענו נברא העולם. שוב אנו נוכחים לדעת שמחברי המשלים הפילוסופיים הלשוניים הבינו באינטואיציה, שהאדם השונה מכל הברויים על כדור הארץ הוא נזר הבריאה.

     גם אם מחברי המשלים הפילוסופיים הלשוניים לא ידעו על האבר הקוסם, המח, שהנו שיא האבולוציה, הם הבינו שהאדם הנו הבבואה של הבריאה הלשונית, כיוון שהוא יכול ליצור, שהוא מסוגל להתבונן. ואם האדם מסוגל להתבונן, הוא מודע לעצמו ולסביבתו, עליו להכיר בחוקי הקיום, חוקים היוצרים בגבולות וכל סטיה מהם היא הרס הבריאה.

      ברור שדת נעלה זו לא יכלה לעצור את המצעד של המדינות האגרסיביות הכוחניות. שבי ציון האשימו את הנבואה בחורבן, האשימו את השליח הנושא את הבשורה של חורבן, לא שעו לחלק המנחם, המצווה על התחלות חדשות.

      מאחר שהנבואה הואשמה בחוסר האונים מול ההתקף הכוחני, היא הושתקה, אתה הושתקה גם הפילוסופיה הלשונית שיחדה את התרבות התנ"כית. אהרון גבר על משה, הכוהנים גברו על הנביאים.        

      עם הצטמצמות של שבי ציון בהקרבת קורבנות במקדש, בהלכה, הם שמטו מעצמם את הפילוסופיה הלשונית שייחדה אותם, שהיא חד-פעמית, שעד היום לא הגיעו עדיה, לא הגיעו לדרגתם, אלו העוסקים בפילוסופיה לשונית. העברים בהמשך ללא פילוסופיה לשונית משלהם שהיוותה את הקוד התרבותי היחודי שלהם, אימצו פילוסופיות שליטות בתקופתם, את הפילוסופיה היוונית, כפי שעשה את זה פילון האלכסנדרוני, שאימץ את אפלטון, אפילו הרמב"ם אימץ את אריסטו, פילוסופיה קוטבית למחשבת התנ"ך. ביחוד יהודים בזמן החדש אימצו את הפילוסופיה הגרמנית, את הגל ניטשה, את פאוסט של גיתה, פילוסופיות קוטביות למחשבת התנ"ך וביחוד את הפילוסופיה של קאנט, שהציע לחסל את היהדות ביותינזיה,

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 129 – א' – דת קדושת חיים

     בתנ"ך נשתמרו שתי מסורות, מסורת משה הנבואית ומסורת אהרון הכוהנית. ברצוני כאן לדבר רק על מסורת משה הנבואית, שהיא היא העניקה למחשבת התנ"ך את יחודה. הרי כהונות היו ברוב התרבויות, לא כן תופעת הנבואה. מסורת משה הנבואית כלולה  במשלים הפילוסופיים הלשוניים, שהוו בהמשך את הבסיס לנבואה.

     אם בשעור הקודם דיברנו שרוב הדתות מבוססות על רצון לרכוש את הגנת הישויות הנעלמות ביקום ע"י קורבנות, מה שמאפיין את מסורת משה הנבואית היא התנגדות להקרבת קורבנות. ראינו באחד השעורים  הקודמים שעקדת יצחק הוא משל הבא לבטל קורבנות אדם. אבל הנבואה התנגדה לא רק להקרבת ילדים למולך, היא התנגדה לקורבנות בכלל.

      המשלים שהם תשתית הפילוסופיה הלשונית, לא מכילים פולחן של קורבנות. אם נתחיל עם משל הבריאה, בפרק א' של ספר בראשית, נאמר בו שאלהים בורא את העולם למען האדם, בורא את האדם בדמותו. במשל זה אין זכר לצורך להקריב קורבנות. נוסף לכך אם אנו משווים משל זה למשל אנומה אליש, משל הבריאה המזופוטמי, אנו מיד עומדים על ההבדל בין שני משלי הבריאה. במשל אנומה אליש נאמר שהאדם נברא למען לשרת את האלים. עלינו לציין עוד הבדל בין שני משלי הבריאה. אלהים במשל הבריאה התנ"כי בורא בדרכי שלום, בעוד מרדוך בורא בכוחנות. הסיבה לכך היא שהבריאה במשל התנ"ך נעשתה בהגדים, בכלי השפה, שהיא בוראת, יוצרת בדרכי שלום, בעוד שמרדוך מכיר רק את כלי הכח, לכן הוא בורא בכוחנות.

      אם אנו ממשיכים ולוקחים את משל עשרת הדיברות שהוא תמצית מסורת משה הנבואית, תמצית ההשקפה הקיומית, אין בה זכר לקורבנות. על עקרונות משל זה התבססה הנבואה. העקרונות במשל זה מבוססים על העקרונות במשל הבריאה, אפילו מוזכר בו שעל האדם ליצור את עולמו בששה ימים ולנוח ביום השביעי, בדומה לאלהים שברא את העולם בששה ימים, נוסף לכך האדם מצווה במשל זה להגביל את תאוותיו, את משאלותיו, לדעת גבולות. הרי צווי זה מתאים לדגם של בריאת העולם על-ידי האלוהות, בריאה בהגדים, בשפה, בגבולות.

           עלינו קודם להתעכב על צווי זה שעל האדם לדעת גבולות. כפי שמחברי המשלים הפילוסופיים הלשוניים לא ידעו עדיין על המח הקוסם, שרק במאה השניה לספירה הרופא הפילוסוף גלן, הצביע עליו כמרכז החשיבה, מחברים אלו באינטואיציה עילאית הבינו שהעולם הוא פרי אינפורמציה המתרכבת עם אנרגיה. ולמרות שלא ידעו על האונות הקדמיות המקושרות לאינפורמציה היקומית והם מרכז האינטלקט האנושי, הבינו ש'דעת' נרכש מבחוץ, 'מעץ הדעת'. כך בצווי זה של עשרת הדיברות לפעל בהתרסנות, קיימת אינטואיציה שקיום אפשרי רק בגבולות.

      יוצאי מצריים, אלו שהתחנכו בדומה למשה בחצר פרעה כבני ערובה, הכירו תרבויות שונות, היותם מנוכרים ((outsiders לתרבות המצרית, היו בעלי אינטואיציות עילאיות. מבלי דעת את הממצאים המדעיים של היום, את היות הגוף תוצר ה-DNA , שהוא אלגוריתם, היכול לפעל רק בגבולות, שיציאה של כל חלק בגוף מגבולות תפקודו, הוא הרס, הוא סרטן. הם הבינו שעל האדם להצטמצם בגבולות, לכן צוו לעברים להגביל את כל מאוויהם בגבולות,

דבר  המצביע על הבנה שלהם  שהקיום אפשרי רק בגבולות.

     אפילו משני משלים אלו אנחנו יכולים לראות שאישים אלו מרדו בכל התרבויות שהכירו, הבינו שכל החולאים האנושיים נובעים מאי ידיעתם גבולות. העולם נברא למען האדם, אבל עליו להכיר את חוקי הקיום. חוקי הקיום אפשריים רק בגבולות, הקיום אפשרי רק בגבולות.

     יוצרים אלו למרות שהם מרדו בכל המסורות שהכירו, הם לא מזכירים אותן, כאילו הם יוצרים עולם חדש, עולם בראשיתי. ולא בכדי התנ"ך מתחיל עם מושג 'בראשית'.

      אנו שואלים, אם מסורת משה מחסירה את מוסד הקורבנות, במה היא הופכת לדת? הרי דת היא מוסד, צורת התיחסות של האדם לישויות הנעלמות ביקום. ובכן, כבר במשל 'עץ הדעת', בעל המשל משאיר לאדם את הצווי ליצור חיים, ליצור באמצעות 'דעת'. המשגל, ההולדה מכונה 'לדעת', כיוון שההולדה וילידה לפי משל זה נעשים במודעות, בעוד שאצל החיות היא נעשית על-ידי דחפים בלבד. האדם על-ידי יצירת חיים משרת את יעודו שאלהים יעד לו, הרי העולם נברא למענו, והוא מצווה בצווי 'פרו ורבו'.

      במילוי צווי 'פרו ורבו', עדיין אין לפנינו קידוש החיים. בעל משל 'עץ הדעת', בחלק השלישי, משל קין והבל, מצביע על כך שהחיים הם מקודשים, קין ההורג את אחיו, נענש. שוב רק על-ידי השוואה אפשר לעמד על הבדל, הפילוסוף הגל סבר בהבדל מבעל משל 'עץ הדעת', שלמען מודעות היחיד צריך להרג את הזולת, כך הוא אומר בספרו 'פינומנולוגיה של הרוח'. במשל 'עץ הדעת' חוה ואדם נעשים מודעים בדרכי שלום באוכלם מפרי העץ, הם לא צריכים להרג את הזולת למען לרכשו מודעות, ובהמשך, הצאצא שלהם שרוצה להיות נוסף למודעות נבחר, הורג את אחיו הבל, מבלי להבין את צוויי הקוד התרבותי התנ"כי, של קדושת חיים.

    נוסף לכך במשל המבול, בסיום המבול אלהים כורת ברית עם בני אדם ושוב הוא חוזר על הצווי בפרק הבריאה ( בראשית,פרק ט', 1) : 'ויברך אלהים את נח ואת בניו ויאמר להם פרו ורבו ומלאו את הארץ,,,,, ואך את דמכם לנפשתיכם אדרש מיד כל חיה אדרשנו ומיד האדם מיד איש אחיו אדרש את נפש האדם. שפך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלהים עשה את האדם'.

      ובכן, אם שאלנו במה המסורת הנבואית המושתתת על הפילוסופיה הלשונית היא דת, אנו יכולים לסכם ולהגיד, שהדת הנבואית פירושה קדושת חיים, לדאג לבריאה של האלוהות, לקדש את החיים, לדעת את חוקי הבריאה, שיכולה להתקיים רק בגבולות.

      במה נבדלים הנביאים מהכוהנים, הם לא מטיפים להקריב קורבנות לאלוהות, ההיפך הם מתנגדים להם, לפיהם עבודת האלוהות מתבטאת בשמירה על הבריאה, שמירה על הבריאה פירושה לקיים את קדושת החיים, הרי חיי אדם הם הביטוי העליון של הבריאה, אלהים ברא את העולם למען האדם.

      אבל שמירה על הבריאה פירושה גם שמירה שכל יחיד לא יסיג את גבול רעהו. עקרונות דת הנבואה מצטמצמים בדברי הנביא ישעיהו (פרק א', 10): 'שמעו דבר יהוה קציני סדם האזינו תורת אלהינו עם עמרה. למה לי רב זבחיכם יאמר יהוה שבעתי עלות אילים וחלב מריאים ודם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי. כי תבאו לראות פני מי בקש את מידכם רמס חצרי. לא תוסיפו הביא מנחת שוא קטרת תועבה היא לי חדש ושבת קרא מקרא לא אוכל און ועצרה. חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי היו עלי לטרח נלאיתי נשא. ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם גם כי תרבו תפלה אינני שמע ידיכם דמים מלאו. רחצו הזכו הסירו רע מעלליכם מנגד עיני חדלו הרע. למדו היטב דרשו משפט אשרו חמוץ שפטו יתום  ריבו אלמנה'.

       ברור מדברים אלו של הנביא ודברים אחרים שלו, שהדת הזו שונה לגמרי מהדתות האחרות, לא שיחוד האלוהות, אלא קבלת המתת מידיו ושמירה עליו. השמירה צריכה בעיקר להתרכז בשמירה על האדם שלמענו נברא העולם. שוב אנו נוכחים לדעת שמחברי המשלים הפילוסופיים הלשוניים הבינו באינטואיציה, שהאדם השונה מכל הברויים על כדור הארץ הוא נזר הבריאה.

     גם אם מחברי המשלים הפילוסופיים הלשוניים לא ידעו על האבר הקוסם, המח, שהנו שיא האבולוציה, הם הבינו שהאדם הנו הבבואה של הבריאה הלשונית, כיוון שהוא יכול ליצור, שהוא מסוגל להתבונן. ואם האדם מסוגל להתבונן, הוא מודע לעצמו ולסביבתו, עליו להכיר בחוקי הקיום, חוקים היוצרים בגבולות וכל סטיה מהם היא הרס הבריאה.

      ברור שדת נעלה זו לא יכלה לעצור את המצעד של המדינות האגרסיביות הכוחניות. שבי ציון האשימו את הנבואה בחורבן, האשימו את השליח הנושא את הבשורה של חורבן, לא שעו לחלק המנחם, המצווה על התחלות חדשות.

      מאחר שהנבואה הואשמה בחוסר האונים מול ההתקף הכוחני, היא הושתקה, אתה הושתקה גם הפילוסופיה הלשונית שיחדה את התרבות התנ"כית. אהרון גבר על משה, הכוהנים גברו על הנביאים.        

      עם הצטמצמות של שבי ציון בהקרבת קורבנות במקדש, בהלכה, הם שמטו מעצמם את הפילוסופיה הלשונית שייחדה אותם, שהיא חד-פעמית, שעד היום לא הגיעו עדיה, לא הגיעו לדרגתם, אלו העוסקים בפילוסופיה לשונית. העברים בהמשך ללא פילוסופיה לשונית משלהם שהיוותה את הקוד התרבותי היחודי שלהם, אימצו פילוסופיות שליטות בתקופתם, את הפילוסופיה היוונית, כפי שעשה את זה פילון האלכסנדרוני, שאימץ את אפלטון, אפילו הרמב"ם אימץ את אריסטו, פילוסופיה קוטבית למחשבת התנ"ך. ביחוד יהודים בזמן החדש אימצו את הפילוסופיה הגרמנית, את הגל ניטשה, את פאוסט של גיתה, פילוסופיות קוטביות למחשבת התנ"ך וביחוד את הפילוסופיה של קאנט, שהציע לחסל את היהדות ביותינזיה, שחסידיו אנשי הרייך השלישי ביצעו ביעילות באושוויץ.

מודעות פרסומת
פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: