Monthly Archives: יוני 2009

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 135 -המח הקוסם הקם על יוצרו

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 135 – המח הקוסם הקם על יוצרו

     ראינו שהמח משותף לרוב הברויים על כדור הארץ. אבר משוכלל זה קולט יסודות ביקום, ועושה להם טרנספורמציה לתועלת החיים של הישויות. כך המח קולט את הפוטונים והופך אותם לאור, לראיה של הברויים, כך הוא קולט את גלי הקול והופך אותם לשמיעה. בצורה זו המח מאפשר לברויים להתמצא טוב יותר על כדור הארץ, לרכוש לעצמם יותר מזון.

      אבל המח לא נוצר בצורתו זו שאנו מכירים אותו אצל האדם בשלב אחד, הוא מורכב מכמה שלבים. בהקשר האנושי, השלב האחרון של המח, הן האונות הקדמיות, שאמנם קיימות גם אצל חיות מפותחות, אלא שאצל האדם הן מפותחות יותר.

     מאנלוגיות מאופן פעילות המח, התוספת הזו, האונות הקדמיות, אף הן מקושרות ליסוד ביקום, ליסוד האינפורמציה. שוב מאנלוגיות פעילות המח, הוא עושה טרנספורמציה גם ליסוד זה שהוא קולט או מקושר אליו באמצעות האונות הקדמיות, הוא הופך יסוד זה לשפה האנושית.

     אם ליחס כוונות לאבולוציה, הרי התוספת הזו למח האנושי, מיועד אף הוא למען הטבת קיומו של האדם. ראינו שבעל משל 'עץ הדעת', באינטואיציה הבין שרכש החדש שחוה ואדם רכשו מפרי העץ, מיועד להטבת חייהם, והוא הזהיר אותם מאשליות שהפן 'הנחשי' של רכש זה, השפה, משלה את הזוג הראשון שהם יהיו זהים עם אלהים.

      לכל אחד הזכות לחשוב אם זאת היתה כוונת האבולוציה בהענקת לאדם תוספת זו, השפה, או ליחס לאלוהות כוונות מסוימות בהענקת לאדם מעמד מיוחד, להטבת חייו. שוב אם נחזור לאנלוגיות מיתרונות שהמח, האבר המשוכלל ביותר ביקום, מעניק לברויים, אזי תוספת זו היא רק להטבת חייו של האדם על כדור הארץ. אבל אנו רואים ממשל 'עץ הדעת', שבעל משל זה הבין שכלי זה, השפה, הוא בעל הובריס, הוא נחשי, רואה את עצמו ריבון.

      הבאנו את ההקדמה הזו למען להצביע על תופעה המופיעה בתולדות האדם. תופעה זו מתבלטת בעיקר בתופעת ראשית הנצרות, תופעה זו חוזרת בזמן החדש, באידיאולוגיה המרכסיסטית.

     דתות אלו מכילות את היסוד שבעל משל 'עץ הדעת' הזהיר מפניו, הפן הנחשי הרוצה ריבונות. דתות אלו ברוב הובריס רוצות לשנות סדרי עולם.

     לא בכדי ניטרל השליח פאולוס את משל 'עץ הדעת', בפרשנות מוטעית, ביחוסו לזוג הראשון את הכנסת המוות לקיום האנושי,, כתוצאה של הפרת האיסור שניתן לחוה ואדם מלאכל מהפרי. פאולוס התעלם מהעובדה שחוה ואדם גם בהיותם בגן-עדן טרם אכלו מפרי 'עץ החיים', לכן היו מוותיים, כפי שכל החיות בגן היו מוותיות.

     ומה רצה השליח פאולוס הוא רצה 'נצחיות', הוא רצה בשינוי סדרי עולם על-ידי אותה אלוהות עצמה שבראה עולם 'טוב'. במינוח אנושי, המח הקוסם של השליח פאולוס יצא נגד הבריאה, בריאה שבוצעה בשמחה על-ידי האלוהות. ובכן אותו מח קוסם שעשה טרנספורמציה ליסוד האינפורמציה שהוא קלט, הפך אותה לשפה, באמצעות כלי זה היצור שהוענק לו מתת זו, השליח פאולוס,  מרד בבריאה, שהוא הילוד שלה. אבר זה שהנו הנברא המשוכלל ביותר ביקום, המח הקוסם, קם על יוצרו.

     אזהרתו של בעל משל 'עץ הדעת' משאיפה זו של כלי השפה להיהפך לריבון לא הועילה, השליח פאולוס ניסה לנטרל אותה והוא הצליח בכך, עובדה שעד היום הזה משל זה מנוטרל, לא רק על-ידי הנצרות, גם על-ידי יהדות מאוחרת. לא אוהבים את האזהרה של בעל המשל.

     אבל הדיון כאן בשליח פאולוס ובמרדו בבריאה, רצונו בשינוי סדרי עולם, רצונו בביטול המוות. תופעה זו לא היתה מעניינת אותנו, אם היא לא  היתה מתחדשת במינוח שונה על-ידי יהודי מומר שני, מרכס. גם מרכס, כפי שראינו, יצא במסתו 'השאלה היהודית' בשצף קצף נגד ה'ניכור' היהודי. ומהו אותו ניכור יהודי, הרי מקורו במשל 'עץ הדעת', הפרי של עץ זה המאפשר להבדיל, ל'נכר', להבדיל בין טוב לרע.

     מרכס כמובן לא הזכיר את המשל שכבר מזמן נוטרל על- ידי המומר הקודם, השליח פאולוס. אבל הוא הבין שמקור קלקלת העולם הוא ב'ניכור' היהודי. ומה רצה בהמשך מרכס, כקודמו רצה שינוי סדרי עולם. מוחו המפותח של מומר זה שוב קם על יוצרו, בשאיפה לבטל את הבריאה. אם השליח פאולוס רצה שהאלוהות עצמה תמלך בדעתה ושתנה סדרי עולם תמורת קורבן בנה, הרי המומר השני, מרכס רצה ש'ההיסטוריה', תמלא תפקיד זה, לשנות סדרי עולם. אבל אלוהות זו, 'ההיסטוריה', לא הסתפקה בקורבן אחד, היא דרשה תמורת מילוי המשאלות, הרבה קורבנות למען שגלגלי המהפכות ימלאו את תפקידן.

     אם השליח פאולוס רצה לחזור למצב בגן-עדן, מרכס רצה לחזור ל'טבע', להתאחד עם הטבע, לבטל את הניכור בינו לבין האדם. הוא רצה לחזור לכוליות הלא מנוכרת. טוב שחוקי הקיום לא התרשמו מהמשאלות של המוחות הקסומים של שני מומרים אלו, אם היו ממלאים את המשאלות האלו, היקום היה חוזר לכאוס, לאין, שבהם באמת אין הבדלה, אין ניכור, אין מוות. בכאוס, באין, יש רצף, רצף מיוחל, הנצחיות.

     בשתי התנועות, הנוצרית והמרכסיסטית אנו רואים שהמח הקוסם, האבר המשוכלל ביותר ביקום קם על יוצרו, הקיום עם חוקיו, קם על חוקי הקיום שאיפשרו את התפתחותו, ורוצה לבטל אותם.

     אבל המוחות הקסומים של שני מומרים אלו אינם היחידים שחשים אי נחת מהקיום עם חוקיו, הרי זה אופיו של אבר זה שהוא רוצה להיות ריבון, שהוא רוצה לברא קיום משופר, כאוס. היוונים שאף הם לא היו מרוצים מהקיום, לפחות היתה להם הצניעות ליצור את מושג 'ההובריס'. האזהרה במושג ה'הובריס', דומה לאזהרה של בעל משל 'עץ הדעת', שהזהיר מפני הפן הנחשי, המרדני של הכלי שחוה ואדם רכשו באוכלם מפרי העץ.                    

      אם אנו מפרשים בצורה עקלקלה את קביעתו של פרויד שהאדם שואף ל-Thanatos, הרי דוקא רצון זה לשינוי סדרי עולם, לביטול המוות, מוביל לביטול הבריאה, ביטול הקיום, הרי הקיום קיים רק לפי חוקיו, ביטולם הוא מוות ולא נצחיות. לכאורה האדם רוצה להמשיך בקיומו, אם לא בגופו הוא רוצה שלפחות שמו ישאר בזכר הקהילה. אבל כאשר האדם שוכח שהוא יצור נברא, לא ריבון, אזי משאלותיו הבלתי מוגבלות פירושם ביטול הקיום, פירושם מוות. פרדוכס המח הקוסם? אבר משוכלל זה קם על יוצרו, הוא שוכח שהוא ישות נבראת, לא ריבון.

       אם יוצאי מצרים, אלו שהתחנכו בחצר פרעה, שהיו חלק מעמם המשועבד, יצרו את הפילוסופיה הלשונית המאפשרת קיומיות, חיים בגבולות ללא הפלגות מעבר לאפשרויות קיומיות, הרי שני יהודים מומרים אלו, פאולוס ומרכס שלא היו משועבדים בגופם, אלא היותם חלק ממיעוט, ולא חלק מהשולטים, היהדות נעשתה מעמסה בשבילם, רצו להשתחרר ממנה, נעשו האויבים הגדולים ביותר שלה.

     היהודים שאחרי חורבן בית ראשון זנחו את הפילוסופיה הלשונית שלהם, הצטמצמו בהלכה או בכהונה, כתוצאה מכך בכלל לא הבינו שאישים אלו תוקפים אותם בליבת זהותם, ביחוד לא הבינו יהודים שנמשכו אחרי המרכסיזם, שנביא זה, מרכס, שואף להרס התרבות שעצבה אותם. גם יהודים אלו יחד עם הנביא, מרכס, רצו להיות חלק מהשליטים, לא ידעו שרק עם בארצו יכול להיות שליט.

     אנו דנים פה במח הקוסם, האבר המשוכלל ביותר ביקום השוכח את היותו ישות נבראת ולא ריבונית, שיכולתיו בסופו של דבר מצומצמות. את היהודים הבאנו רק למען המחשת התופעה הזו. העברים שיצרו את הפילוסופיה הלשונית היחידה, שרק עתה מדע  האינפורמציה ממשיך בכוון זה שהם התוו, בצורה פרדוכסלית הוציאו מתוך עצמם את המהרסים שלה, את פאולוס ואת מרכס. 

מודעות פרסומת

וניברסיטה ווירטואלית – שעור 134 – דת ו', מרכסיזם כדת

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 134 – דת ו', מרכסיזם כדת

     מרכס וודאי היה צוחק על הגדרה כזו 'מרכסיזם כדת', הרי הוא כינה את הדתות כאופיום להמונים. אבל במציאות אידיאולוגיה אפוקליפטית שלו הפכה לדת. מספיק לקרא את ספרה של נדז'דה מנדלשטם 'תקווה באין תקווה', ספר המתאר את המצב בברית המועצות אחרי המהפכה של 1917, כדי להיווכח שתושבי מדינה זו השלימו עם הטיהורים של סטלין, כיוון שהאמינו שבאמת ההיסטוריה, המדע מובילים לגאולה. ההבטחות האפוקליפטיות של מרכס, כמו בימי הנצרות הקדומה, הבטחות האפוקליפטיות של השליח פאולוס, שגרמו לציפיות של שינוי סדרי עולם, וגורמים לציפיות עד היום הזה, אף ההבטחות אלו של מרכס גרמו לתושבי ברית המועצות לצפות שה'מדע', 'ההיסטוריה' כמניעים יגשימו בקרוב את הגאולה. לכן מבחינה מעשית הציפיות האלו גרמו להם לשיתוק, השלימו עם כל מעשי סטלין בחושבם שהם נחוצים למען התגשמות ההבטחות.   

      אבל מי שעובדות אלו המתוארות בספרה של נדז'דה מנדלשטם, נראות הזויות, עליו  לקרא את הכתבים המוקדמים של מרכס, כדי להיווכח בדמיון בין הבטחותיו לבין אלו של  קודמו, השליח פאולוס. כבר הצבענו על כך ששליח זה יצא נגד משל 'עץ הדעת', יצא נגד עיקרון ההבדלה בו, נגד ה'ניכור'. ובכן מי שקורא את מסתו של מרכס 'השאלה היהודית', נוכח לדעת שאף הוא יצא נגד 'הניכור', נגד הניכור במחשבה היהודית. מרכס לא התיחס למשל 'עץ הדעת', הוא התיחס למחשבה היהודית בכללותה, ראה ב'ניכור' שורש הרע. למעשה מרכס אימץ את מושג 'הניכור' מהגל, שאצלו הוא שימש למטרות אחרות. יש לשער שגם הגל לקח את מושג ה'ניכור' מהתנ"ך, מבלי להודות בכך, ועשה בו שימוש להשקפתו המיסטית. הגל ראה בניכור אמצעי לזהות הפרט, אבל טען בספרו 'הפנומנולוגיה של הרוח', שעל האדם בהמשך לוותר עליו, להתאחד עם המדינה.

       מאחר שהגל רצה שהיחיד יוותר על הניכור בהמשך ויתאחד עם המדינה, עובדה זו מצביעה על כך שגם הוא ראה ב'ניכור' דבר שלילי, על זה אפשר להיווכח אצלו מטיעונים אחרים בכתביו, שלא כאן המקום להרחיב על כך.

      אבל לא מספיק לקרא את המסה 'על השאלה היהודית' בלבד, יש לקרא גם את יתר הכתבים המוקדמים של מרכס, שאף אחד לא טרח לקרא אותם, שבאמת התפרסמו רק הרבה יותר מאוחר. בכתבים אלו אנו רואים מהן המשאלות של מרכס. ובכן בכתבים בשם Okonomische Philosophische Maanuskripte, מרכס אומר שקומוניזם הנו ביטול הרכוש, הוא ביטול ה'ניכור'. הקומוניזם הוא נטורליזם, הנו ביטול מאבק האדם בטבע. במקום אחר בכתבים אלו מרכס יוצא נגד חיים הכרתיים, הוא לוקח את דוגמת החיות המאוחדות עם הטבע. למעשה מרכס רוצה בחיים אורגניים, איחוד עם הטבע. אנחנו רואים שמבחינה זו מרכס אימץ את האידיאולוגיה האורגנית הגרמנית.

      מרכס אומר בספר אחר בשם  : 'ביקורת על הפילוסופית  המשפט של הגל' , שתפקידה של 'ההיסטוריה', להביא לביטול האמונה בעולם הבא, עליה ליצור את האמת על העולם הנגלה. כאן מרכס נותן ל'היסטוריה' תפקיד על-טבעי של מניע, שיביא לשינוי, בדומה לפאולוס שהפקיד את התפקיד הזה להשגחה, שעליה לשנות סדרי עולם. ומה מרכס רוצה מההיסטוריה, שהיא תגלה את האמת על העולם הנגלה, כמובן לפיו, האמת היא שעל האדם להיות חלק מהטבע, לא להבדל ממנו. ובכן, מלכות שמים בעיני מרכס הוא ביטול הניכור בין האדם לטבע, הפיכתו של האדם ליצור בדומה לחיה, חלק מהטבע.

       ב'קאפיטאל', שגם אותו קראו מתי מעט, מרכס מדבר על המדע כמוביל לפיתרון האנושי עלי אדמות, למעשה אין שום מדעיות בספר זה, כיוון שמדע לא יכול להוביל  למלכות שמים עלי אדמה. במקרה של מרכס כמו במקרה של לותר החסידים נאחזו בסיסמאות, כמו 'מדעי', 'היסטוריה',  ולא קראו את הכתבים עצמם, אולי קראו את 'המנפסט' שלו בלבד המלא בהבטחות אפוקליפטיות. אם היו קוראים את הכתבים עצמם היו מבינים שהחזון של מרכס הוא מעין מיסטיקה אורגנית, לא תורה מדעית שלא תיתכן בלי 'ניכור'. אחדות עם הטבע אינו שונה מאחדות עם הכוליות של מיסטיקונים, אינו שונה מהאחדות עם המדינה שהגל הטיף לה.   

        'הקאפיטאל' עוסק בעיקר בכסף, התגלמות ה'ניכר', השלילי. ההרגשה היא שאם הכסף יבוטל האנושות תחזור לאיחוד עם הטבע, שממנו גורשה על-ידי 'הניכור'. אנחנו יכולים לראות עד כמה המחשבה האנושית היא דלה, אותן הפתרונות במינוח חדש. אם בעיני פאולוס האכילה מעץ הדעת, שהעניקה לחוה ואדם את יכולת 'ההבדלה', גרמה לגירוש מגן העדן, בעיני מרכס 'הכסף', החטא הקדמון, תוצר ה'ניכור', הביא לגירוש האדם מהטבע.

       עד כאן השווינו את מרכס לשליח פאולוס, אבל מרכס היה גם חלק מהמחשבה הגרמנית האורגנית, המחשבה הפאוסטית הכוחנית. הוא לא הסתפק בכך שההיסטוריה כמניע תוביל לפתרון העולם האנושי, הוא הציע לחסידיו לסייע לה במהפכות כוחניות. במקרה זה מרכס מזכיר את חיים וויטאל, שאף הוא בספרו 'עץ החיים' חשב שלאדם תפקיד בתיקון העולם, שבבריאתו קרתה קטסטרופה, שהכלים שבחלל שאלהים הצטמצם ממנו, הכלים שהיו צריכים להכיל את קרני האור שברו אותם ועל האדם  לאסוף את שברי האור שהתפזרו, למען תיקון העולם. שוב אנו רואים עד כמה יש חזרות על אותן פתרונות במינוח חדש. החסידים של מרכס, הפאוסטיים היו צריכים להשתמש ב'כח', כדי לסייע למניע החדש, 'ההיסטוריה' בתיקון העולם. אבל כאן אנו מוצאים כבר את ההבדל בין מרכס, לבין השליח פאולוס, לבין חיים וויטאל. מרכס יעד לחסידיו תפקיד שונה, תפקיד כוחני, לכן המעשים של סטלין היו בהתאם לאידיאולוגיה שלו.

     ובכן הדת של מרכס היתה תערובת של שאריות מחשבה אפוקליפטית יהודית, יחד עם עקרונות פאוסטיים כוחניים. העובדה הזו שאנשים היו צריכים בכוחנות לסייע להיסטוריה כמניע להביא לשינוי סדרי עולם, מסביר מה שנדז'דה מנדלשטם אומרת בספרה 'תקווה באין תקווה', שהשימוש בכח על-ידי סטלין נראה היה בעיני חסידי מרכס כדבר לגיטימי, כיוון שרק בכח הגאולה המדעית, ההיסטורית תתגשם.

      עובדות אלו גם מסבירות את ההאשמות נגד יחידים כאילו הם מונעים את התגשמות הגאולה. שוב דברים אלו מזכירים לנו את מעשי האינקוויזציה הנוצרית שהיו צריכים למצא כל הזמן אשמים בכך שמלכות שמיים לא התגשמה. ובצורה יותר טראגית לעם היהודי, היטלר בספרו Mein Kampf, מדבר על היהודים כה'חטא הקדמון', המונעים קימום ממלכת ה'אדונים', 'ממלכת אלף השנה', ואם ישמידו אותם הציפיות תתגשמנה.

       כמה זה טראגי שאלו הרוצים לכפות על הקיום פתרונות בלתי אפשריים, במינוחים שונים מציעים את אותם הדברים. ברור שיש הבדל בין האידיאולוגיה הגרמנית הלותרנית הטהורה לבין המרכסיזם, אבל יסודות מסוימים דומים. ולא רק שהמרכסיזם דומה ללותרניות, היא דומה גם לראשית הנצרות. בכל המקרים אלו המציעים פתרונות אפוקליפטיים שלא יכולות להתגשם, צריכים תמיד למצא אשמים שהאפוקליפסה לא מתגשמת.

      נשאלת השאלה מדוע האפוקליפסה המרכסיסטית האריכה רק זמן קצר, בניגוד לאפוקליפסה הנוצרית שאף היא לא התגשמה. לותר, כפי שכבר הזכרנו הבין שהיא כבר לא תתגשם. למרות כל זה היא האריכה ימים. ובכן, פאולוס החכם שראה שהבטחותיו לא מתגשמות המציא את 'הביאה המחודשת של הגואל', ביאה שתביא להתגשמות ההבטחות.

     למרכסיזם שרצה אפוקליפסה קיומית בעולם הנגלה, לא היו פתרונות מסוג זה. המאמינים אחרי כמה זמן נוכחו לדעת שההבטחות לא מתגשמות, לא יכולות להתגשם, לכן ברוב זעם הם ניתצו את פסליהם של לנין וסטלין.

  

 

 

 

 

 

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 133 – דת 5, ההשגחה הכל יכולה

אוניברסיטה ווירטואלית  – שעור 133 – דת ה' ההשגחה הכל יכולה

       כפי שכבר הזכרנו בשעור הקודם הפרוטסטנטים באירופה לא שמו לב להבדיל הקוטבי בין תיאולוגית לותר לבין זו של קלווין. רק בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, מקס וובר החל לדבר על ההבדל, בראותו את התוצאות החברתיות ששתי התיאולוגיות השונות גרמו בחברות ששם התקבלו התורות השונות, אלו של לותר ואלו של קלווין.

      העובדה הזו שלא שמו לב להבדלים מהותיים בין שתי התיאולוגיות השונות צריך להפליא אותנו, זה רק מצביע על כך שחוקרים לא קוראים את המקורות, או לא מסוגלים להבין את ההבדלים. הרפורמטורים הסתפקו בהצהרות לותר שהוא מסתמך על כתבי הקודש, שהוא ממשיכו של השליח פאולוס. הם הסתפקו בזה ששני הרפורמטורים יצאו נגד הכנסיה הקאתולית ולא בדקו יותר.

     אבל אפילו על מקס וובר קשה  להגיד שהוא באמת קרא את הכתבים של שני הרפורמטורים, הוא נאחז בגורם צדדי, במושג פרדסטינציה, אצל קלווין, וקשר את כל ההבדלים בינו לבין לותר לעיקרון זה. קודם כל עלינו לציין שעיקרון הפרדסטינציה אצל קלווין הוא הקצנה של עיקרון הבחירה בתנ"ך. אבל נקודה זו היא משנית.

      אם באמת מקס וובר היה קורא את כתביו של קלווין, שהופיעו בשני כרכים בשם:  Institutes of the Christian Religion  היה נוכח לדעת שעיקרון ההשגחה מקבל את הבכורה אצל רפורמטור זה, דבר שבולט ביותר, אם אנו נזכרים בתיאולוגית לותר ששם בספר החשוב ביותר שלו 'העדר רצון חופשי', השטן הומלך על ידו על העולם הנגלה. מי שקורא מקורות דברים אלו צריכים להתבלט בעיניו. אבל מדבריו של מקס וובר נראה שהוא לא קרא את כתביו של קלווין, העלה עיקרון שולי כסיבה להבדל בין התיאולוגיות של שני הרפורמטורים. יכולה להיות עוד סיבה, מקס וובר היה לותרני וגרמני, והוא לא היה מוכן להודות בכך שקלווין חזר לרוב העקרונות התנ"כיים. גישה זו של קלווין בולטת עוד יותר   בפרשנויות שלו על הספרים השונים של התנ"ך.      

       ובכן, לא בגלל עיקרון ה-predestination, תורותיהם של שני הרפורמטורים נבדלו וגרמו לתוצאות שונות במדינות שתורותיהם התקבלו, אלא עיקרון 'ההשגחה' אצל קלווין, והעובדה שהוא חזר לרוב העקרונות התנ"כיים, ואלו הביאו לתוצאות שונות. מספיק אם נקרא את הספר של חוקר המתאר את הפוריטנים בארה"ב, למען ניוכח שחסידי קלווין אימצו את רוב העקרונות התנ"כיים, בהשפעת קלווין. הספר של חוקר זה בשם Perry Miller בספרו בשם: The New England Mind, The Seventeenth Century, מתאר את הפוריטנים שאמצו את כל עקרונות התנ"ך.

      לשני הרפורמטורים לותר וקלווין היו שתי ברירות כאשר הם מרדו נגד הכנסיה הקאתולית, להקצין להשקפה גנוסטית קיצונית כמו שעשה לותר, או לחזור לעקרונות תנ"כיים, כפי שעשה קלווין. מושג ההשגחה של התנ"ך מאפין את מחשבת התנ"ך, מאפין את ההשקפה האופטימית שלו, שהאלוהות בראה עולם מושלם, שהאלוהות שליטה על העולם שהיא בראה.

       עלינו לציין שקלווין לא הבין ולא התיחס לפילוסופיה הלשונית של התנ"ך אבל עצם העובדה שהוא אימץ את עיקרון 'ההשגחה', הפכה את תורתו לתורה אופטימית. עיקרון ההשגחה דחה את ההרגשה הטראגית שאנו מוצאים במחשבה היוונית. חסידיו של קלווין, בדומה לדקרט, שטען שהוא מאמין שאלוהות מיטיבה ערבה לכך שמה שהוא רואה וחושב אכן כך הוא, כך חסידיו של קלווין יכלו לפעל ולא לחשוש שאלוהות בדומה לשטן של לותר יכשיל אותם.

      הסבריו של מקס וובר התקבלו כאילו היו דברי אלהים חיים, שוב כיוון שאף אחד לא התאמץ לבדוק את כתביו של קלווין, האם באמת תואמים את דברי וובר. רק קמום הרייך השלישי גרם לתומס מאן לעמד על מהות תיאולוגית לותר, שהאלוהות שהוא אימץ הוא השטן. אבל גם תומס מאן עם האינטואיציה שלו, לא קרא באמת את ספריו של לותר. תומס מאן גם לא עמד על ההבדל בין שתי התיאולוגיות, זו של לותר וזו של קלווין.

       מענין כאן לציין שמרכס בסוף ספרו 'הקאפיטאל', אומר שתושבי ארה"ב הם יהודים, הוא באינטואיציה הבין שהם הושפעו מהתנ"ך, דבר שבעיניו היה שלילי. הרי מרכס סלד מרוח הקאפיטליזם האמריקאי, הוא ראה בסחר תרומה של היהדות. במציאות בתקופת הבית הראשון העברים היו חקלאים, גם יותר מאוחר ביהודה חקלאות ולא סחר איפין את תושבי המדינה. אפילו כסף כאמצעי חליפין הוכנס על-ידי מלכי לידיה באסיה הקטנה במאה השביעית. הם היו הראשונים שטבעו מטבעות של זהב.

      ברור שהשקפה לשונית המבוססת על משא ומתן, על חליפין יכולה להיות בסיס סחר. אבל יהודים נעשו סוחרים יותר מאוחר, בהיותם בגלות בבבל, בממלכות יותר מאוחרות, כיוון שהם ידעו קרא וכתוב.

      אבל הפוריטנים שהושפעו מתורת קלווין, חזרו לרוב עקרונות התנ"ך , לפי הספר לעיל, של פרי מלר, וסברו שהם כורתים ברית עם אלהים, ואם הם יקימו את חלקם בברית גם אלהים יקיים את הבטחותיו. ברור שעיקרון של ברית, של משא ומתן איפשר בהמשך את התפתחות הסחר בארה"ב. אבל יש דבר הרבה יותר חשוב שנוצר בארה"ב בהשפעת מחשבת התנ"ך. המדינה מבוססת על חוקה, האמריקאים תמיד מצטטים את החוקה שלהם. כאן עלינו לציין שתיאולוגית לותר לא גרמה להתפתחות חוקתית של הנסיכויות עד לאחודה של גרמניה, גם יותר מאוחר חוק לא אפין את גרמניה הלותרנית.

       אבל תרומת קלווין ואולי כבר תרומת הנומינליסטים האנגליים שאף הם הסתמכו בעיקר על התנ"ך והתנגדו למחשבה היוונית, היא האופטימיות. את הדבר הזה אפשר לראות מכך שאפילו הטראגדיות ששקספיר כתב, מעשיהם של הגיבורים הם הם גורמי הטראגדיה שלהם, לא גורל על טבעי.

      ההשקפה האופטימית שחדרה למערב איפשרה בהמשך התפתחות המדע החדש. ברור שבהקשר ההשקפה היוונית התורה האבולוציונית של דרווין לא יכלה להתפתח. הרי היוונים האמינו בנצחיות העולם, לא האמינו באפשרויות של שינוי. אמנם בהקשר למחשבה התנ"ך לא התפתחה מדע, כיוון שהעברים ראו את הטבע ישות מתוכנתת, פחותה מעולמו של האדם, הרי האדם גם מתכנת, יוצר. סוד העולם הוא לפי מחשבת התנ"ך הוא המאמר הבורא.

     אבל המדע החדש הוא בלי ספק הסינקרטיזם בין מדע היווני למחשבה התנ"כית. זו האחרונה איפשרה פתיחות למדע, שלא היה במדע היווני שנעצר בשלב מסוים. לא רק האבולוציה יכלה להתפתח כתוצאה ממיזוג זה של המדע היווני ומחשבת התנ"ך שהכיל עיקרון של עתידנות, הכיל עיקרון של זמן לינארי, לא זמן מעגלי יווני, ששם האלהים שלה היה 'אהיה אשר אהיה', אלוהות מתהווית ולא אלוהות סטטית, המניע הראשון של אריסטו, אשר לא ברא עולם, רק הניע אותו.

       ביחוד אנו צריכים להזכיר כאן את מדע האינפורמציה שיכול היה להתפתח רק על בסיס מחשבת התנ"ך, על בסיס הפילוסופיה הלשונית שלו. עובדה שמדע האינפורמציה התפתח בעיקר באנגליה שהנומינליסטים האנגליים הכינו את הקרקע לו, פילוסופים כמו הובס ולוק. כן יש כאן להזכיר את מדע הפיזיקה עם עיקרון המפץ הגדול, עולם מתהווה ולא עולם נצחי סטטי נוסח יוון.

        מקס וובר הרגיש בעובדות אלו שתיאולוגית קלווין איפשרה התפתחות בכל התחומים, בעוד התיאולוגיה של לותר עצרה התפתחות. רק שמקס וובר ייחס את זה לעיקרון פסול, עיקרון הפרדסטינציה. ההבדל בין התיאולוגיות השונות, זו של לותר וזו של קלווין התבלט במלחמת העולם השניה, בקמום הרייך השלישי שהיה גילום דת השטן של שקיבל את צורתו הסופית בדרמה של גיתה 'פאוסט'.

 

 

 

אוניברסיטה ווירטואלית  – שעור 133 – דת ה' ההשגחה הכל יכולה

       כפי שכבר הזכרנו בשעור הקודם הפרוטסטנטים באירופה לא שמו לב להבדיל הקוטבי בין תיאולוגית לותר לבין זו של קלווין. רק בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, מקס וובר החל לדבר על ההבדל, בראותו את התוצאות החברתיות ששתי התיאולוגיות השונות גרמו בחברות ששם התקבלו התורות השונות, אלו של לותר ואלו של קלווין.

      העובדה הזו שלא שמו לב להבדלים מהותיים בין שתי התיאולוגיות השונות צריך להפליא אותנו, זה רק מצביע על כך שחוקרים לא קוראים את המקורות, או לא מסוגלים להבין את ההבדלים. הרפורמטורים הסתפקו בהצהרות לותר שהוא מסתמך על כתבי הקודש, שהוא ממשיכו של השליח פאולוס. הם הסתפקו בזה ששני הרפורמטורים יצאו נגד הכנסיה הקאתולית ולא בדקו יותר.

     אבל אפילו על מקס וובר קשה  להגיד שהוא באמת קרא את הכתבים של שני הרפורמטורים, הוא נאחז בגורם צדדי, במושג פרדסטינציה, אצל קלווין, וקשר את כל ההבדלים בינו לבין לותר לעיקרון זה. קודם כל עלינו לציין שעיקרון הפרדסטינציה אצל קלווין הוא הקצנה של עיקרון הבחירה בתנ"ך. אבל נקודה זו היא משנית.

      אם באמת מקס וובר היה קורא את כתביו של קלווין, שהופיעו בשני כרכים בשם:  Institutes of the Christian Religion  היה נוכח לדעת שעיקרון ההשגחה מקבל את הבכורה אצל רפורמטור זה, דבר שבולט ביותר, אם אנו נזכרים בתיאולוגית לותר ששם בספר החשוב ביותר שלו 'העדר רצון חופשי', השטן הומלך על ידו על העולם הנגלה. מי שקורא מקורות דברים אלו צריכים להתבלט בעיניו. אבל מדבריו של מקס וובר נראה שהוא לא קרא את כתביו של קלווין, העלה עיקרון שולי כסיבה להבדל בין התיאולוגיות של שני הרפורמטורים. יכולה להיות עוד סיבה, מקס וובר היה לותרני וגרמני, והוא לא היה מוכן להודות בכך שקלווין חזר לרוב העקרונות התנ"כיים. גישה זו של קלווין בולטת עוד יותר   בפרשנויות שלו על הספרים השונים של התנ"ך.      

       ובכן, לא בגלל עיקרון ה-predestination, תורותיהם של שני הרפורמטורים נבדלו וגרמו לתוצאות שונות במדינות שתורותיהם התקבלו, אלא עיקרון 'ההשגחה' אצל קלווין, והעובדה שהוא חזר לרוב העקרונות התנ"כיים, ואלו הביאו לתוצאות שונות. מספיק אם נקרא את הספר של חוקר המתאר את הפוריטנים בארה"ב, למען ניוכח שחסידי קלווין אימצו את רוב העקרונות התנ"כיים, בהשפעת קלווין. הספר של חוקר זה בשם Perry Miller בספרו בשם: The New England Mind, The Seventeenth Century, מתאר את הפוריטנים שאמצו את כל עקרונות התנ"ך.

      לשני הרפורמטורים לותר וקלווין היו שתי ברירות כאשר הם מרדו נגד הכנסיה הקאתולית, להקצין להשקפה גנוסטית קיצונית כמו שעשה לותר, או לחזור לעקרונות תנ"כיים, כפי שעשה קלווין. מושג ההשגחה של התנ"ך מאפין את מחשבת התנ"ך, מאפין את ההשקפה האופטימית שלו, שהאלוהות בראה עולם מושלם, שהאלוהות שליטה על העולם שהיא בראה.

       עלינו לציין שקלווין לא הבין ולא התיחס לפילוסופיה הלשונית של התנ"ך אבל עצם העובדה שהוא אימץ את עיקרון 'ההשגחה', הפכה את תורתו לתורה אופטימית. עיקרון ההשגחה דחה את ההרגשה הטראגית שאנו מוצאים במחשבה היוונית. חסידיו של קלווין, בדומה לדקרט, שטען שהוא מאמין שאלוהות מיטיבה ערבה לכך שמה שהוא רואה וחושב אכן כך הוא, כך חסידיו של קלווין יכלו לפעל ולא לחשוש שאלוהות בדומה לשטן של לותר יכשיל אותם.

      הסבריו של מקס וובר התקבלו כאילו היו דברי אלהים חיים, שוב כיוון שאף אחד לא התאמץ לבדוק את כתביו של קלווין, האם באמת תואמים את דברי וובר. רק קמום הרייך השלישי גרם לתומס מאן לעמד על מהות תיאולוגית לותר, שהאלוהות שהוא אימץ הוא השטן. אבל גם תומס מאן עם האינטואיציה שלו, לא קרא באמת את ספריו של לותר. תומס מאן גם לא עמד על ההבדל בין שתי התיאולוגיות, זו של לותר וזו של קלווין.

       מענין כאן לציין שמרכס בסוף ספרו 'הקאפיטאל', אומר שתושבי ארה"ב הם יהודים, הוא באינטואיציה הבין שהם הושפעו מהתנ"ך, דבר שבעיניו היה שלילי. הרי מרכס סלד מרוח הקאפיטליזם האמריקאי, הוא ראה בסחר תרומה של היהדות. במציאות בתקופת הבית הראשון העברים היו חקלאים, גם יותר מאוחר ביהודה חקלאות ולא סחר איפין את תושבי המדינה. אפילו כסף כאמצעי חליפין הוכנס על-ידי מלכי לידיה באסיה הקטנה במאה השביעית. הם היו הראשונים שטבעו מטבעות של זהב.

      ברור שהשקפה לשונית המבוססת על משא ומתן, על חליפין יכולה להיות בסיס סחר. אבל יהודים נעשו סוחרים יותר מאוחר, בהיותם בגלות בבבל, בממלכות יותר מאוחרות, כיוון שהם ידעו קרא וכתוב.

      אבל הפוריטנים שהושפעו מתורת קלווין, חזרו לרוב עקרונות התנ"ך , לפי הספר לעיל, של פרי מלר, וסברו שהם כורתים ברית עם אלהים, ואם הם יקימו את חלקם בברית גם אלהים יקיים את הבטחותיו. ברור שעיקרון של ברית, של משא ומתן איפשר בהמשך את התפתחות הסחר בארה"ב. אבל יש דבר הרבה יותר חשוב שנוצר בארה"ב בהשפעת מחשבת התנ"ך. המדינה מבוססת על חוקה, האמריקאים תמיד מצטטים את החוקה שלהם. כאן עלינו לציין שתיאולוגית לותר לא גרמה להתפתחות חוקתית של הנסיכויות עד לאחודה של גרמניה, גם יותר מאוחר חוק לא אפין את גרמניה הלותרנית.

       אבל תרומת קלווין ואולי כבר תרומת הנומינליסטים האנגליים שאף הם הסתמכו בעיקר על התנ"ך והתנגדו למחשבה היוונית, היא האופטימיות. את הדבר הזה אפשר לראות מכך שאפילו הטראגדיות ששקספיר כתב, מעשיהם של הגיבורים הם הם גורמי הטראגדיה שלהם, לא גורל על טבעי.

      ההשקפה האופטימית שחדרה למערב איפשרה בהמשך התפתחות המדע החדש. ברור שבהקשר ההשקפה היוונית התורה האבולוציונית של דרווין לא יכלה להתפתח. הרי היוונים האמינו בנצחיות העולם, לא האמינו באפשרויות של שינוי. אמנם בהקשר למחשבה התנ"ך לא התפתחה מדע, כיוון שהעברים ראו את הטבע ישות מתוכנתת, פחותה מעולמו של האדם, הרי האדם גם מתכנת, יוצר. סוד העולם הוא לפי מחשבת התנ"ך הוא המאמר הבורא.

     אבל המדע החדש הוא בלי ספק הסינקרטיזם בין מדע היווני למחשבה התנ"כית. זו האחרונה איפשרה פתיחות למדע, שלא היה במדע היווני שנעצר בשלב מסוים. לא רק האבולוציה יכלה להתפתח כתוצאה ממיזוג זה של המדע היווני ומחשבת התנ"ך שהכיל עיקרון של עתידנות, הכיל עיקרון של זמן לינארי, לא זמן מעגלי יווני, ששם האלהים שלה היה 'אהיה אשר אהיה', אלוהות מתהווית ולא אלוהות סטטית, המניע הראשון של אריסטו, אשר לא ברא עולם, רק הניע אותו.

       ביחוד אנו צריכים להזכיר כאן את מדע האינפורמציה שיכול היה להתפתח רק על בסיס מחשבת התנ"ך, על בסיס הפילוסופיה הלשונית שלו. עובדה שמדע האינפורמציה התפתח בעיקר באנגליה שהנומינליסטים האנגליים הכינו את הקרקע לו, פילוסופים כמו הובס ולוק. כן יש כאן להזכיר את מדע הפיזיקה עם עיקרון המפץ הגדול, עולם מתהווה ולא עולם נצחי סטטי נוסח יוון.

        מקס וובר הרגיש בעובדות אלו שתיאולוגית קלווין איפשרה התפתחות בכל התחומים, בעוד התיאולוגיה של לותר עצרה התפתחות. רק שמקס וובר ייחס את זה לעיקרון פסול, עיקרון הפרדסטינציה. ההבדל בין התיאולוגיות השונות, זו של לותר וזו של קלווין התבלט במלחמת העולם השניה, בקמום הרייך השלישי שהיה גילום דת השטן של שקיבל את צורתו הסופית בדרמה של גיתה 'פאוסט'.

 

 

 

וניברסיטה ווירטואלית – שעור 132 – דת 4 – דת השטן

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 132 – דת 4 – דת השטן

    לגרמנים לקח שלוש מאות שנה למען לבדוק את תיאולוגית לותר, להגיע למסקנה שהיא היא הכניסה את פולחן השטן, פולחן שהתגלם ברייך השלישי. האיש שהיה מוכן להתמודד עם הירושה התיאולוגית של לותר היה תומס מאן, הסופר והוגה, שכתוצאה מההתרחשויות הפוליטיות בארצו, בסוף מלחמת העולם השניה, כתב מאמר Deutschland und die Deutchen  שבו האשים את לותר בהמלכת השטן, וכן כתב את ספרו 'ד"ר פאוסטוס על אותו נושא. תומס מאן האשים לא רק את לותר שהכניס את פולחן השטן, הוא העיז גם לצאת נגד גיתה שהמחיז את התיאולוגיה של לותר ביצירתו 'פאוסט', שיצר דת, מיתוס, שהשתלט על גרמניה, שהוביל לרייך השלישי.

      נשאלת השאלה מדוע לקח לעולם המערבי, הפרוטסטנטי כל כך הרבה זמן לעמד על היסודות השליליים בתיאולוגית לותר, מדוע הם לא הבדילו בין תורת לותר לזו של קלווין. הסיבה היא פשוטה, היא קורית במשך כל ההיסטוריה האנושית, שחוקרים לא חוזרים ובודקים מקורות, מעתיקים אחד מהשני פרשנויות פסולות, נאחזים בסיסמאות ולא בודקים מה כתוב.

      לחוקרים במשך מאות בשנים, היה יותר נוח להאחז בהכרזותיו של לותר שהוא מתבסס על כתבי הקודש, שהוא ממשיכו של השליח פאולוס, הרי הוא תרגם אפילו את התנ"ך, ויהודים טובים התיחסו לעובדה זו, ולא בדקו את ספרי השטנה שלו נגד היהודים. אחרי שפרסמתי מסות וספרים  על ספרי השטנה של לותר נגד היהודים, על התיאולוגיה השטנית שלו, פגשתי את דב סדן, חוקר היידיש וספרות עברית, והוא אמר לי שהיה בכוונתו לכתב על לותר, אבל אחרי שקרא את דברי לא יפרסם את דעתו החיובית עליו, על כי תרגם לגרמנית את התנ"ך.

     ובכן, כבר תשעים וחמש התיזות של לותר בשנת 1517 הזימו את טענתו שהוא מסתמך על כתבי הקודש, הם הצביעו על כך שהוא שולל אותם. ברור ששלילת המעשים הטובים כמובילים לגאולה בתיזות אלו, שוללים את עקרונות התנ"ך על מעשים טובים, אבל הם גם שוללים את עקרונות הברית החדשה, ביחוד את דרשת ישוע על ההר, בספר מתי ה', שבו הוא טוען שלא בא לשלול את עקרונות התורה, הוא בא להוסיף עליהם. בברית החדשה אין שלילה ממשית של מעשים טובים.

      אבל הטעיה זו של לותר את חסידיו, כבר בתיזות אלו, היא כאין ואפס לעומת התיאולוגיה שהוא פיתח בהמשך. כאן לא נוכל להתיחס למכלול התיאולוגיה שלו, ונצטמצם בספרו החשוב ביותר לפי כל הדעות, ספר בשם 'העדר רצון חופשי'.

      אבל טרם נעסוק ברעיונות המהפכניים של לותר בספר זה עלינו להקדים שלותר הגיע למסקנה, בביקורו ברומא, שהכנסיה הקאתולית מוליכה את המאמינים שולל, על טענות שוא שלה, שהיא התגלמות מלכות שמים, הוא גם האשים אותה שהיא מושחתת. אבל הסתכלות זו של לותר בכנסיה ברומא ניזונה מנסיון אישי שלו. לותר בצעירותו נכנס למנזר, התמסר לסיגופים, רצה להשתחרר מהסיוטים שהיו פוקדים אותו. הוא נוכח לדעת שהסיגופים אינם משחררים אותו מהסיוטים.

      כל המסקנות מהתיאולוגיה של לותר, שעלינו לציין, לא נאמרו על-ידו באופן מפורש, הרי הוא פחד שיוכרז כמין על ידי הכנסיה הקאתולית, ויועלה על המוקד, כמו למשל, הוס, שהעיז לצאת נגד הכנסיה. לכן הוא טען כל הזמן שתורתו מבוססת על כתבי הקודש, שהוא ממשיכו של השליח פאולוס. אבל פאולוס האמין בשינוי סדרי עולם, אם לא מיד אזי ישתנו עם הופעתו השניה בעתיד של המושיע. אבל לותר למעשה, הגיע למסקנה הפוכה מזו של פאולוס, שכל ההבטחות שלו בשם ישוע על שינוי סדרי עולם לא התגשמו. ואם הם לא התגשמו, אזי האל ישוע הוא לא שליט על העולם. ברור שלותר לא יכול היה להכריז דברי אפיקורסות כאלו, גם יכול להיות שהוא לא היה מודע לגמרי למסקנותיו. אבל מי שקורא את כתביו, ולא מסתמך על הכרזותיו, לא מסתמך על פרשנויות שגויות או פרשנויות מגמתיות, מוכרח להגיע למסקנה פשוטה שלותר החל לכפור בכל הבשורות בשמו של ישוע, שהוא הגיע למסקנה שהוא בכלל לא שליט על העולם. ואם לותר הגיע למסקנות כאלו, היה עליו למצא אלוהות חדשה.

       אנחנו יכולים לראות את המעגליות של המחשבה. השליח יוחנן טען בפרק הראשון של בשורתו שאת האלהים אף אחד לא ראה, לכן יש לאמץ את ישוע שהוא התגלם בבשר, שהוא 'הדבר'. עכשיו לותר הגיע למסקנה דומה, אבל הפוכה, שישוע שהומלך על-ידי יוחנן ופאולוס למעשה לא שליט, ההבטחות בשמו של שינוי סדרי עולם לא התגשמו אלף חמש מאות שנה אחריו, ואם כך יש לחפש אלוהות חדשה.

       קיימת תופעה אנושית, שמאמינים מאוכזבים מנתצים את פסלי האלים שהכזיבו, כך קרה אצל המיא והאיצטקים, ואפילו בימינו, מאוכזבי המרכסיזם, ניתצו את פסליהם של לנין וסטלין. את אותו הדבר עשה לותר, מבלי להודות בכך בצורה פומבית.

      המלכת האלוהות החדשה נעשתה על-ידי לותר בספרו שהזכרנו לעיל 'העדר רצון חופשי'. ספר זה בא כמענה על ספר שכתב ארסמוס בשם 'רצון חופשי', ארסמוס דיבר בשם הכנסיה הקאתולית שלותר החל למרוד בה. ובכן, לותר יצא בשצף קצף נגד הספרון של ארסמוס, וטען שרצון חופשי בכלל לא קיים, הרי שם ספרו כבר כולל את שלילתו. הויכוח סביב רצון חופשי התנהל בעולם הנוצרי, הרי אם סדרי עולם ישתנו, כפי שהשליחים פאולוס ויוחנן הבטיחו אין צורך ברצון חופשי.

     כבר הזכרנו שרק הרופא הפילוסוף גלן שם לב לכך שבתיאולוגיה הנוצרית המסתמכת על התנ"ך ישנו עיקרון רצון חופשי. ובהקשר לעובדה זו הוא טען שהיוונים בכלל לא הכירו את העיקרון הזה. הכנסיה הקאתולית שהפכה למוסד, שאימצה בחזרה עקרונות תנ"כיים, אימצה בחזרה את עיקרון הרצון החופשי. לותר במרדו בכנסיה, ובמסקנותיו שסדרי עולם לא השתנו, וכן במרדו במחשבת התנ"ך, שלל את הרצון החופשי. ואנו נבין שבאותו ספר, שבו הוא שלל את הרצון החופשי, הוא גם המליך את השטן כהנסיך השולט על העולם הנגלה, שליט באמצעות כלי הכח. ברור שבממלכתו של השטן אין צורך ברצון חופשי.

          ובכן, לותר יסד דת חדשה, דת השטן, וחסידיו לא שמו לב לעובדה זו, כיוון שהם נאחזו בהכרזותיו המטעות שהוא מסתמך על כתבי הקודש, שהוא ממשיכו של השליח פאולוס. להכיר בעובדה שלותר יצר דת חדשה, דת השטן, היה מסוכן בעולם המערבי הנוצרי, לכן התעלמו מהעובדה הזו לא רק חסידיו בזמנו, אלא חסידיו בעולם המערבי במשך שלוש מאות שנה.

      אבל עלינו להוסיף, שטענותיו של לותר בספר 'העדר רצון חופשי', שהשטן הוא נסיך העולם הנגלה, לא הספיקו ליצירת קוד תרבותי חדש, קוד דתי, טענותיו של רפורמטור זה היו חלקיים בלבד. לכן היה צורך שמישהו ימחיז את תיאולוגית לותר, ואת זה עשה המשורר גיתה, בדרמה שלו 'פאוסט'. כפי שכבר צויין. 'ד"ר פאוסטוס היה דמות היסטורית בימיו של לותר, הוא היה אלכימאי, ורבים ממתנגדי של הרפורמטור השוו אותו אליו.

     גיתה לקח את הסיפורים שהיו נפוצים על ד"ר פאוסטו ההיסטורי, ויצר מהם את יצירתו. מענין ביותר להצביע על העובדה, שבפרולוג של דרמה זו, אלהים הוא דמות מגוחכת, שרואה את מפיסטו, השטן, כהבן האהוב עליו, מקומו של ישוע נפקד לגמרי בפרולוג זה.

      גיתה במודע או לא במודע, הוסיף לדבריו של לותר שהמליך את השטן על העולם הנגלה, שגיבורו כורת אתו ברית למען השגת משאלות לא מוגבלות, משאלות שלמעשה היו חלק מהבשורות של השליחים שהבטיחו שינוי סדרי עולם. הרי הבטחות אלו של השליחים לא התגשמו, ועתה הגיבור פאוסט כורת ברית עם מפיסטו, השטן, אבל תמורת מילוי משאלותיו הוא מוכן למשכן את נפשו בידי האל החדש.

      אבל גיתה לא הסתפק בתוספת זו לתורת לותר, הוא הבין שאם האל החדש מפיסטו הוא שליט העולם, שליט והאמצעי שלו הוא כח, אזי אין צורך בשפה, אין צורך בעובדה 'שבראשית היה הדבר', שבראשית היתה השפה שהתגלמה בישוע. הוא שלל את הפסוק הזה מבשורתו של יוחנן, ובמקום 'הדבר', טען שבראית היה הכח והמעשה.

      הדת החדשה שביצירתה החל לותר הושלמה על-ידי גיתה, ומיתוס חדש זה, מיתוס פאוסט הכל יכול בסיוע מפיסטו השתלט על גרמניה והוביל לקמום הרייך השלישי. רק התוצאות הרות האסונות של רייך זה איפשר לתומס מאן להבין מה הוביל לרייך אלף השנה.

      אבל תומס מאן הגיע למסקנותיו רק עם התמוטטות הרייך השלישי. אבל אם קוראים את כתביו של לותר בעיון, לא נאחזים בהטעיות שלו, יכולים להגיע כבר מהם למסקנות מאוחרות אלו של תומס מאן.

     הבעיה של האנושות, לא רק לגבי אי הבנתם את בשורת לותר, היא שהם מתעלמים מהאמת, נאחזים בסיסמאות מטעות, כיוון שזה נוח להם יותר, רצוי יותר. רק כאשר רואים את התוצאות, יחידים לפחות הולכים ובודקים את הסיבות, כפי שעשה את זה תומס מאן באחור, שאפשר היה לעשות קודם.

       למעשה כבר לותר שלל את הנצרות, מבלי להודות בכך, דבר זה בולט יותר בדרמת אפוסט, שבו מקומו של ישוע נפקד. ניטשה במפורש יצא נגד הנצרות, רצה את האל דיוניזוס, אל הטבע. שלילת הנצרות היתה צריכה לשחרר את העולם הגרמני מההגבלות המוסריות שלה, שירשה ממחשבת התנ"ך. בגרמניה לא הודו בכך שהם החליפו את הנצרות בדת השטן.

       על נושאים אלו אפשר לקרא בספרי: 'אויב קוסמי', 'אושוויץ כממלכת פאוסט' 'השורשים התיאולוגיים של הרייך השלישי' ובדרמה 'מפיסטו צחק, הה, הה'.