Monthly Archives: יולי 2009

הפלגות למרחבים אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 139 – ה' מתתי השפה –

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 139 – ד' מתתי השפה – הפלגות למרחבים

     אנו דנים כאן במתתי השפה למען לנגח את השאיפות של מטפיזיקאים הרוצים להסיג את האדם למצבו הקודם, למצב טרם שפה. המטפיזיקאים אינם נותנים לעצמם דין וחשבון שבמצב שהם משתוקקים אליו, מצב בו הם חלק מהעולם האורגני, הם בכלל לא יכולים להביע משאלות, רק השפה מאפשרת לאדם להביע משאלות.

     בשעור זה אנו דנים על אפשרויות של הפלגות האדם. החיה אינה יכולה להפליג בדמיונה למרחבים מעבר גופה. האדם הלשוני יכול להפליג מעבר לגופו, למרחבים של היקום. כבר ההפלגות האלו מקנות לאדם הרגשת חופש, הרי הגוף הוא תמיד קטן על האדם הלשוני. השפה הנעלמת מצמיחה כנפים לאדם והוא לפחות לזמן קצר יכול להפליג מעבר לגופו הקטן.

     ברור שההפלגות של האדם הן מוגבלות, כיוון שהאדם זקוק כל הזמן לאנרגיה שהגוף הביאולוגי מספק לו. אנו יכולים להשוות את זה למח הקוסם של האדם, היכול לבצע את קסמיו רק אם הגוף מספק לו דם, רגע של אי סיפוק יסוד זה, האבר המשוכלל הזה משתתק.

      אנו יכולים לקחת את דוגמת פאוסט, הגיבור הדמיוני ביצירת גיתה. גיבור זה לא היה מרוצה מההגבלות הקיום, מקיצוב מוגבל של משך חיים, הוא לא היה מרוצה מההגבלות שחברה אנושית הטילה עליו. מצא את האשם בשפה. החליט לבטל אותה ובמקומה להציב מעשה כוחני בלבד. למי שיש סבלנות לקרא את הדרמה המשעממת הזו של גיתה, ביחוד החלק השני המשעמם, נוכח לדעת שגיבורינו פאוסט באחרית ימיו באמת רק פועל, פועל בצורה מכנית, ללא כל אותן אפשרויות שהשפה מאפשרת, תקוות ונחמות מצד הזולתים. הגיבור למרות הברית עם מפיסטו מתעוור, מזדקן, מת. בסופו של דבר גיתה התחכם לגורל מר זה של גיבורו שבבטלו את השפה עם מתתיה, הפך לאוטומט, מריונטה של מפיסטו, קסם לו עולם של נשים מיטיבות שלשם הוא מפליג אחרי מותו.

     במציאות השפה היא לא ריבון מול חוקי הקיום, אבל היא ריבון בתחום יכולותיו של האדם ליצור לעצמו עולמות ווירטואליים שמעניקים לו נחמה. עצם היכולת להפליג למרחבים מעבר לגוף הקטן מעניק הרגשת רווחה, האדם יכול לראות את עצמו לא ישות מוגבלת בגוף קטן, אלא חלק מהיקום.

       אבל אחד הדברים החשובים שהשפה מאפשרת לאדם לקסום לעצמו עתיד. הרי עתיד לא קיים, האדם משליך לחלל חוויות מהעבר שלו, ויוצר לעצמו בחלל את העולם עתידי. בלי היכולת הזו לקסום לעצמינו עתיד, החיים הם מאד אפורים. העובדה שהאדם יכול לתכנן עתידים, מעניקה לו הרגשת מרחב, הוא יכול לקסום לעצמו משאלות שיתגשמו, אם הן לא התגשמו בעברו. אבל מושג העתיד מאפשר לאדם גם דברים פרגמטיים יותר, הוא יכול לקסום לילדיו חיים אחרי מותו, הוא יכול לראות אותם כממשיכיו.

      כאן עלינו לחזור לעיקרון הנשואים שהפילוסוף האיטלקי וויקו המאפין  בו את האדם. וויקו לא נתן הסבר מדוע האדם כורת ברית נשואים. במציאות האדם נכנס לברית נשואים, ביחוד הזכר, למען שילדיו ישאו את שמו. ולמען שהאדם יכול להאמין באפשרות כזו הוא חייב להאמין שקיים עתיד. ואת האמונה הזו בעתיד  רק השפה יכולה לקסום לו.     

      האדם מפליג לא רק למרחבים, הוא מפליג גם לעתיד שאותו הוא באמצעות השפה קוסם לעצמו.

     אבל האדם בהמשך, כאשר הפנים כבר את העולם החיצון, אינו זקוק לו יותר למען לקסום לעצמו יכולות, עתידיים. הוא יכול להפנים את כל ההפלגות האלו במוחו. הוא יכול להיות כלוא בביתו ולהפליג למרחבים בדמיונותיו. אבל ברור שההפלגות הדמיוניות האלו קיימים קודם כל לגבי העולם החיצון. החלל הריק מאפשר את ההפלגות האלו, אבל הוא גם מאפשר הפלגות אמיתיות, נסיעות באווירונים בחלל. אחרי שהיחיד לומד אפשרויות אלו הקיימות, הוא יכול להפנים אותם בדמיונו, להפליג לעולמות קסומים.

     עלינו לא להתעלם מהעובדות שכל ההפלגות האנושיות אפשריות רק כל עוד האדם נצמד לגופו, לביתו, למדינתו. קשה לשער אדם נפליג בחלל ללא עוגנים ממשיים .

    למפליג תמיד יש צורך שתהיה לו איזו פינה שלשם הוא חוזר. אנחנו יכולים לחזור אפילו להומר, שהבין את העובדה הזו שלגיבורים שלו אחרי מלחמת טרויה היה צורך לחזור למקום מסוים, ואם לא היה להם מקום כזה, הם הושמדו. רק אודיסאוס חוזר לאשתו הנאמנה פנלופה המחכה לו, אגממנון שהפר במעשיו את ברית הנשואים, את חובותיו לגבי משפחתו, העובדה שהעלה את בתו איפיגניה כקורבן למען הצלחה במלחמה, אין לו לאן לחזור, אשתו קליטמסטרה יחד עם מאהבה רוצחים אותו.                          

     גם לאכילס אין לאן לחזור, והוא נהרג בקרב. כאשר אודיסאוס מבקר אותו בשאול, ומשבח אותו על מעשי הגבורה, על היותו נסיך בשאול, אכילס עונה לו שהיה מעדיף להיות שכיר יום ולא נסיך בשאול.

    המפליגים למרחבים לא צריכים לשרוף את הגשרים שהם משאירים אחריהם, אחרת אין להם לאן לחזור, הם נעלמים באין.

      לשפה המאפשרת את כל ההפלגות האלו, יש חוקים שעל המפליגים להיצמד אליהם. התנכרות לחוקי השפה ממוטט את כל ארמונות הקסם. העולמות הווירטואליים שהשפה מאפשרת אפשריים רק אם האדם נשמע לחוקי השפה. התעלמות מחוקים אלו משאיר את האדם באין.

     אנחנו כבר הזכרנו שהאדם הלשוני יכול גם לאכלס את החלל עם ישויות נעלמות, שהוא מועיד להם את ניהול העולם. אבל אכלוס זה של עולמות נעלמים האדם יכול לבצע רק בסיוע הקהילה. האדם יוצר דתות, שאף הן יצירה קיבוצית ומתקיימת רק כל עוד הקהילה כולה מאמינה בהן. הרי דתות נעלמו במשך ההיסטוריה, כאשר קהילות נכחדו, כאשר דתות חדשות תפשו את מקומם.

     ברור שכל היצירות הפרטיות האלו והיצירות הקהילתיות אפשריות רק בזכות השפה. האדם יחד עם הקהילה יוצר לעצמו גם עולמות חלופיים ששם הוא מחוקק חוקים לפי משאלותיו. האדם שאינו מרוצה מהסדר הקיומי קוסם לעצמו קיומים שבהם הוא קוסם לעצמו מציאות שבה משאלותיו מתקיימות. אם האדם אינו ריבון לגבי חוקי הקיום, הוא יכול להיות ריבון ביצירותיו הווירטואליות, הוא ריבון היכול ליצור קסמים, ארמונות בחלל.

     כל היצירות האלו הלשוניות מעניקות לאדם מרחב, מעניקות לא נחמה. אם האדם אינו מרוצה מהצדק הקיומי, הוא קוסם לעצמו את העולמות החלופיים ששם הוא יוצר צדק לפי רוחו.

       אמנם לותר כפר בקיום רצון חופשי, שהוא הכרחי למען שהאדם יוכל ליצור. למרות ההתנכרות שלו לרצון חופשי, הוא עשה רפורמציה, יצר דת חדשה, דת שבה המליך את השטן במקומו של ישוע אשר לא הגשים את ההבטחות שלו, לפחות לא את ההבטחות של שליחיו בשמו.

     אנו גם יכולים לחזור לתופעה האבסורדית של גיתה שבדרמה הבדיונית שלו 'פאוסט' הוא שלל את השפה, וראה זה פלא באותה שפה שהוא התנכר לה הוא יצר את הדרמה שלו. אנשים לא נותנים לעצמם דין וחשבון לסתירות שהם יוצרים. לסוג זה של סתירות אנו גם יכולים למנות את הסתירה של הוגים ששללו הבדלה בין טוב לרע. שפינוזה שעשה כך, יצר עולם פנתאיסטי כתחליף לעולם התנ"כי, שראה אותו עדיף עליו. מנין יכול היה שפינוזה לקבע שהעולם שאותו יצר הוא טוב יותר, אם הוא התנכר להבדלה בין טוב לרע?

       את אותו דבר אפשר להגיד על ניטשה שאף הוא שלל את ההבדלה בין טוב לרע, מאין הסיק פילוסוף זה שיש לתת קדימות לאדם עליון, אם הוא לא הבדיל בין טוב לרע? הרי בספרו האחרון לפני התמוטטו  Ecce Homo , ניטשה הביע את רצונו להיות דיוניזוס, אל הטבע וגם הצלוב. שוב בחירות אלו אפשריות רק אם קיים רצון חופשי המאפשר את הבחירה.

      האדם תמיד שוקע בסתירות כאשר הוא לא מרוצה מהכלי שהוענק לו כלי השפה, אשר אינו מעניק לו ריבונות על חוקי הקיום, אינו ממלא את משאלותיו, הוא מתנכר לכלי, אבל באין ברירה הוא עושה בו שימוש. הרי גם המרד האנושי אפשרי רק כיוון שהכלי שבידיו מאפשר לו אותו. בעולם דטרמיניסטי, בעולם אורגני האדם לא יכול למרוד.  

                              

מודעות פרסומת

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 138 – ד' מתתי השפה – זהות

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 138 – ג' מתתי השפה – זהות

     לילוד לוקח זמן עד אשר הוא מפריד את עצמו מאמו, מסוגל להשמיע את המלה 'אני'. הילד רוכש את המלה 'אני', מהסביבה. אבל ילד נעזב לבד ביער או על הר קרח בלעדי חברה אנושית חסר את המלה 'אני'.

      אנחנו יכולים ללמד על היווצרות הזהות ממשל 'עץ הדעת'. חוה ואדם אחרי אוכלם מהפרי, מגלים שהם עירומים, דבר שלא היו מודעים לו בהיותם בגן-עדן. אם כך יכולת ההבדלה, לאו דווקא הבדלה בין טוב לרע, מאפשרת לאדם להתבונן על עצמו מבחוץ, להבדיל את עצמו מגופו הוא, בהמשך מהאחרים.

      אנחנו לומדים גם ממשל 'עץ הדעת', שחוה ואדם מסכמים את מה שהם רואים כמתבוננים מבחוץ על עצמם , במלה 'בושה', הם מתבוששים בגופם העירום. אנו רואים שהמשל קושר את שני הדברים ביחד, את ההבדלות ואת יצירת המלה. אם כך, הרי השפה מבוססת על יכולת ההבדלה, היבדלות, ואזי היא מסכמת את תוצאות ההתבוננות הזו במלה.

      אבל אנו עוסקים קודם כאן ב'זהות', ובכן זהות היא תוצאה של יכולת האדם להיבדל מהסביבה, היבדלות המאפשרת ההתבוננות, בהמשך האדם מסכם את היותו מובדל במלה 'אני'. אבל פעולות אלו של האדם הלשוני עדיין לא מבטיחות לו 'זהות', למען שהאדם ירכוש זהות, הוא זקוק שגם האחרים יראו אותו כיצור בזכות עצמו, שלו שם.

       מאחר שזהות תלויה במידה רבה בהכרת הזולתים, היא מאד נזילה, והאדם כל ימי חייו צריך ללחם על זהותו. נשאלת השאלה איך לוחם האדם על זהותו? מתברר שהאדם התובע לעצמו זהות צריך להוכיח את זה במעשים. שוב עלינו להביא הסברים לזהות בתרבויות אחרות. כבר הזכרנו כמה פעמים שהפילוסוף הגל בספרו 'הפנומנולוגיה של הרוח' טוען שלמען שהאדם ישיג זהות עליו להעיז ולהרוג את הזולת. לפי פילוסוף זה רק מעשה קיצוני כזה מבטיח זהות לפרט.

      אבל לפי התנ"ך, ולא רק לפיו, האדם לא צריך לנקוט מעשה קיצוני כזה, הוא יכול להוכיח את זהותו גם במעשים. ראינו כבר את הקינות השומריות, ששם האם המבכה את בנה שנקטל, מספרת על מעשיו הטובים לסביבתו, מכאן היא מעניקה לנפטר זהות, בשם דאגתו לקרובים שלו. גם באפוס השומרי של גילגמש, הגיבור רוצה בשם עולם, ולשם כך הוא יוצא להרפתקאות. אבל כאן אנו עדיין ב'זהות', נדון גם ב'שם', יותר מאוחר.

      בעל משל 'עץ הדעת' הועיד לגיבוריו יכולת ליצור את מזונם, אבל בעיקר הוא מועיד להם את התפקיד ליצור חיים, להוליד, ללדת. לפי מחשבת התנ"ך האדם משיג את זהותו על-ידי יצירה, עשייה.

      שוב, האדם שנעשה מודע לזהותו, מבדיל את עצמו מהסביבה, מסוגל להתבונן, אחרי כמה זמן רוצה בזהות עדיפה על הזולת. הזכרנו כבר את גילגמש, שאינו מסתפק בסתם להיות מלך, הוא רוצה לתגבר את זהותו על-ידי מעשי גבורה.

      אבל אנו שוב יכולים לחזור למשלי התנ"ך, בחלק השלישי של משל 'עץ הדעת', קין רואה בעובדה שאחיו הבל נבחר על-ידי האלוהות כעדיף עליו, כהפחתה בזהותו. והוא בדומה לפילוסוף הגרמני המאוחר, סבור שאם יהרוג את אחיו הוא ירכוש את הבכורה ממנו. לא כך לפי התנ"ך, שהעיקרון שלה הוא קדושת חיים. לפי התנ"ך קין הוא חוטא, ולא גיבור, כמו אצל הגל, אשר רואה באדם המעיז להרג גיבור בעל זהות.

     אבל עלינו לא להתעלם מהעובדה ש'זהות' קשורה בתחרות, בעל זהות רוצה להיות עדיף על הזולת. ברור שאפשר להתחרות במעשים טובים, כך סברו הנביאים, אבל ברוב התרבויות התחרות על עדיפות זהותית, מושגת על-ידי מעשים רצחניים, כהצעת הפילוסוף הגל.

     אבל טרם נדון בכך שזהות קשורה לעתים קרובות בתחרות בין זולתים, מי עולה על מי, נחזור ל'זהות'. מאחר שזהות, כפי שראינו תלויה בהכרת הזולת, אנשים מפנימים את ההכרה הזו של הזולתים, וטוענים לאוטונומיה שלהם, מתכחשים לעובדה שהזדקקו לאחרים למען יהיו בטוחים בזהותם.  כך הפילוסוף דקרט טען שהוא קיים כיוון שהוא חושב. דקרט שכח, או לא רצה לדעת, שטרם שהיה מסוגל לחשוב, הוא הזדקק לזהות, להיבדלות מאחרים, להכרת הזולתים בו, כי אכן הוא ישות. בהמשך דקרט כישות היה זקוק בסיוע האחרים לרכוש שפה. קודם לרכישת שפה דקרט היה זקוק לשם, שאותו קיבל מסביבתו. רכישת שפה הוא שלב שני. דקרט היה זקוק יחד עם הזולתים לרכוש שפה, לרכוש אותה מגנזך הקהילה ששם הוא נולד. הרי דקרט דיבר צרפתית, לא אנגלית.

     דקרט ברוב הובריס התעלם מכל השלבים האלו שכל אדם לשוני עובר אותם, התימר שהעובדה שהוא חושב, הוא קיים. אבל המודעות הזו של קיום אפשרית רק אם האדם קודם מתבדל מהאחרים, רכש זהות, רכש שם, רכש שפה, ואזי הוא יכול להפנים את כל התהליכים האלו, ולהתימר שהעובדה שהוא חושב הוא קיים.

      היה וויכוח בין דקרט לבין הובס שבאותה תקופה שהה בצרפת, אם האדם חושב בשפה, כפי שהאחרון סבר, אם הוא יכול לחשוב בלעדיה, כפי שדקרט חשב. שני הפילוסופים האלו לא התוכחו על 'זהות'. אנו דנים כאן ב'זהות', שהיא פרי היכולת של האדם להתבונן על עצמו מבחוץ, ולראות את עצמו כיחידה נבדלת, הקודמת לרכישת שפה. הרי התבוננות אפשרית רק אם אדם התבדל מהסביבה, יכול לראות אותה כנבדלת ממנו. אנו יכולים כאן לחזור על השורש העברי 'נכר', שהוא יחודי לשפה העברית, והוא תוצאה היות מחשבת התנ"ך פילוסופיה לשונית. משורש זה 'נכר'  נגזר הפועל 'להכיר', השם 'נוכרי', השם 'הכרה'. אדם רוכש 'הכרה', לאחר שהתבדל מהסביבה, ניכר את עצמו ממנה, רכש זהות בסיוע האחרים המכירים בו, רכש 'שם', ולאחר כל השלבים האלו הוא נעשה בעל 'הכרה', היכול להתבונן על הסביבה, יכול לחשוב, יכול ליצור.

      עלינו כאן להזכיר את העובדה, שהפעולה 'לנכר', בדרך כלל נתפשת בעולם המערבי כשלילית. הסיבה לכך היא שהשליח פאולוס ניטרל את משל 'עץ הדעת', ניטרל את ההבדלה, ניטרל את ה'ניכור'. העולם המערבי עד היום לא השתחרר משלילה זו של השליח הזה את 'ההבדלה', את ה'ניכור'. עלינו עוד להוסיף, שגם מרכס שלל את ה'ניכור' היהודי, כפי שהוא כנה אותו, כיוון שהוא רצה להיות אורגני, כפי שרצו הפילוסופים הגרמניים האחרים להיות.

     מאחר שהזהות היא נזילה, האדם לא בטוח בה, הוא כל ימי חייו מנסה להעשיר אותה. אפשרויות ההעשרה הן רבות. האדם יכול להעשיר את הזהות על ידי רכישת רכוש. למען להבין מדוע רכוש היא כל כך חשובה לאדם, עלינו שוב להדגיש את העובדה שהזהות לא רק שהיא נזילה, היא גם 'נעלם' כמו יצירות רבות של השפה. אם כך האדם רוצה לעשות טרנספורמציה לזהותו, לקבע אותה ברכוש מוחשי.

       אבל האדם יכול להעשיר את זהותו גם במעשים. הזכרנו כבר שהאדם יכול להעשיר את זהותו על-ידי מעשים חברתיים, בצורה כזו הוא זוכה ביתר הכרה של הזולתים. כן הזכרנו שבחברות מסוימות מעשים מלחמתיים או מעשים הרפתקניים מעשירים את הזהות של היחיד.

     הזכרנו כבר שמדינות אף הן זקוקות לזהות. כך מדינת העיר ספרטה התקנאה בזהות של עיר המדינה אתונה, התקנאה שלזו יש הגמוניה ביוון. המלחמה הפלופונזית ביוון התנהלה בין שתי הערים על הגמוניה. להוותה של יוון מלחמה אכזרית זו הרסה את ההגמוניה של שתי הערים, הרסה את יוון.

     תחרות על מושג מופשט למען העשרת הזהות, תמיד מסוכנת יותר מאשר תחרות על דבר מוחשי. הסיבה לכך היא שלמושג מופשט כמו 'הגמוניה', אין שעור, אין גבולות. מכאן שמלחמות אידיאולוגיות הן תמיד יותר מסוכנות ויותר ארוכות ממלחמות על טריטוריה.

     מלחמות דת הן תמיד מלחמות על זהות של קהילות, לכן הן האכזריות ביותר, הארוכות ביותר. מלחמות דת התחוללו באירופה אחרי הרפורמציה, מלחמת שלושים השנה על זהות דתית, היתה הרסנית ביותר, כמעט הרסה את גרמניה. אבל גם מלחמות הדת באנגליה ובצרפת היו ארוכות ללא שעור.

      עלינו להוסיף, שמאחר שזהות היא נזילה מאד, האדם בקלות יכול לנכס לעצמו זהות של אחר, למשל, של מנהיג, של איש צבא, זהות של מישהו חשוב ממנו. האדם הקורא ספר מנכס לעצמו את זהותו של הגיבור. דתות התבססו גם על כך שהמאמינים היו מנכסים לעצמם את זהות האלים שלהם. עובדה היא שכל עוד הנצרות לא התערערה, המאמינים נכסו לעצמם את זהותו של ישוע, בעיקר הנזירים. עם התערערות הנצרות, נוצרה ספרות עם גיבורים שתפשו את מקום ישוע, והקוראים שלה ניכסו לעצמם זהות של גיבורים ספרותיים.

אוניברסאוניברסיטה ווירטואלית – שעור 137 -ב' מתתי השפה – 'רצון חופשי'

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 137 – ב' מתתי השפה – 'רצון חופשי'

      על קיום 'רצון חופשי' או אי קיומו, מתנהל פולמוס בעולם המערבי, עד היום הזה. אנו כבר הזכרנו את העדות שמביא החוקר Albrecht Dihle בספרו:The Theory of Will in Classical Antiquity. הוא מביא את דבריו של הרופא, הפילוסוף גלן, הטוען בדרך אגב, שמושג 'רצון חופשי', נכנס לנצרות מקוסמולוגית התנ"ך, כיוון שלפיה האלוהות בוראת עולם מרצונה החופשי.

      ברור שעדות זו נראית תמוהה, האם היוונים באמת לא הכירו את המושג 'רצון חופשי', מושג שהיום הוא מובן מאליו? והתשובה, הם באמת לא הכירו מושג זה, לא היה להם צורך במושג זה, כיוון שהם האמינו בעולם נצחי, ראו באדם הפועל רק חקיין, ויותר גרוע, ראו ביצירה הסגת גבול האלים. ראינו את זה בקשר לפרומתיאוס, חצי-אל זה בטראגדיה של איסכילוס,   שנענש על-כי העניק לאדם אמצעי של יצירה, את האש.

     נשאלת השאלה איך גלן הרופא הבחין בהבדל זה של המסורות, המסורת התנ"כית והיוונית? ובכן רופא פילוסוף זה חי כבר במאה השניה לספירה, היה רב תרבותי, הכיר את התרבות היוונית וגם את הדת הנוצרית. גלן מדבר על עובדה זו, על העדר מושג 'רצון חופשי' אצל היוונים הקלאסיים, בדרך אגב. הוא מציין גם שמושג זה קשור לקוסמולוגיות השונות.

     ובכן נתחיל להגדיר את המושג 'רצון חופשי', שלמרות שהתנ"ך אינו מתפלסף עליו, הוא מניח אותו כתוצאה מאינטואיציה, מהבנת אופן פעולת השפה, שהיא יכולה לפעל רק אם מניחים שקיים רצון חופשי. וכאן עלינו להקדים, שהרצון החופשי קשור רק ליצירה הלשונית של האדם, לרצון חופשי אין שליטה על חוקי הקיום.

      כבר כתוצאה מעובדה זו, כאשר האדם נוכח לדעת שאין לרצונו החופשי שליטה על חוקי הקיום, הוא מבטל אותו, או הוא מייתר אותו. כך עשו היוונים. הם נוכחו לדעת שאין להם שליטה על חוקי הקיום, לכן מראש הם לא הגדירו לעצמם את המושג 'רצון חופשי'. אם היו היוונים מבינים שרצון חופשי תקף רק לגבי יצירות לשוניות של האדם, אזי היו מבינים שכל יצירתם היא פרי רצונם החופשי. הרי האדם יכול לבנות בית או לאו. האדם יכול ליצור כלים או לאו. האדם יכול ליצור ערכים, ומוסדות נעלמים או לאו.

      אבל היוונים אפילו לא הצטרכו לתהות על מושג או אמצעי 'רצון חופשי', הרי הם האמינו בעולם נצחי.

      גם התנ"ך לא יצא להסביר את המושג 'רצון חופשי', כפי שהוא בדרכו אף פעם לא התפלפל על מושגים. אנו צריכים להעלות כאן את העיקרון של התנ"ך 'מחשבה כמעשה'. ואם כך, למחשבה עצמה אין קיום נפרד, היא צריכה להתבטא במעשים. ובכן, לפי עיקרון זה לאלהים תכניות בריאה, הוא הופך את המחשבה, האלגוריתם, למעשה. אלהים בפרק הבריאה משמיע הגד, מחשבה,  ומבצע אותה.

      אנו רק יכולים להסיק מההתרחשויות, מהבריאה, שאלהים מתוך 'רצון חופשי', יוצא מהאין ובורא עולם, הופך את המחשבה, האלגוריתם למעשה. ומדוע אנו יכולים להסיק מסקנה כזו, הרי לא נאמר שהבריאה התבצעה מתוך דטרמיניזם. אלהים פועל בצורה שרירותית, הוא קובע תכנית ומבצע אותה, לא נאמר שהוא הוכרח לעשות כך, שחוקי הקיום ציוו עליו לעשות כך, כפי שחשב הפילוסוף אפיקורוס היווני. הרי לפי פרק הבריאה אלהים קובע, בורא,  גם את חוקי הקיום

      את מחשבת התנ"ך תמיד אפשר רק להסיק ממעשים שהתבצעו, מהמחזה שלהם.  התנ"ך כולו הוא המחזת רעיונות, משלים מומחזים. הבריאה היא משל מומחז, היא מכילה את רעיונות היסוד של התנ"ך. ממשל זה אנו יכולים להסיק שהעולם נברא, הוא לא נצחי, שאלהים יוצא מהאין ובורא את העולם יש מאין. אנו יכולים להסיק מהמשל שהבריאה נעשית בשלבים. כן אנו יכולים להסיק ממשל זה שהעולם נברא למען האדם. המשל מכיל את מושג הזמן הלינארי, הוא מכיל את העיקרון שהעולם הוא לשוני, נברא בהגדים של אלהים.

      המשל גם מכיל את עיקרון 'רצון חופשי', הרי אלהים בורא את העולם לא כהכרח, אלא מרצונו. נוסף לכך, ברור שבריאה היא תוצר של רצון חופשי, שהשפה כוללת אותו, אחרת היא לא יכולה לפעל.

      כבר מראשית תולדותם העברים מפעילים את רצונם החופשי. אברהם אמנם מצווה על-ידי אלהים לצאת מאור כשדים, לא נאמר שהוא מוכרח לעשות את זה. אבל אנו יכולים לחזור במנהרת הזמן ולהגיד, שחוה ואדם אוכלים מעץ הדעת מרצונם החופשי. חשוב להזכיר את זה, הרי האלוהות היתה יכולה לברא את האדם עם 'דעת', ולא כך. חוה ואדם צריכים להפעיל את רצונם החופשי למען לרכוש את 'דעת'. הם עושים את זה אפילו למרות העצה לא לעשות את זה, הרי בגן עדן הם היו בלי רכש זה.

     משל 'עץ הדעת' בכוונה מציין את העובדה שחוה ואדם רכשו 'דעת' ברצונם החופשי, אף אחד לא הכריח אותם לכך. הדגשה זו שוב בלי התפלספות מסבירה את העובדה שהרכש החדש הושג מרצונם החופשי. הרי הרכש כבר מכיל בתוכו את היכולת להבדיל בין טוב לרע, למען שאפשר יהיה להטיל על האדם חובות, הוא מוכרח להיות בעל רצון חופשי. הרי אי אפשר להטיל חובות על החיה החסרה את הרכש הזה 'דעת'.

      העיקרון 'רצון חופשי' זהה גם עם האוטונומיה החלקית של האדם, אבל הוא צריך לדעת שהוא ישות נבראת, אסורה עליו לאכל מ'עץ החיים'. שוב לפנינו המחזה של רעיון, לא התפלספות, לא הסבר מיותר. אנו צריכים להסיק מסקנות מההתרחשויות, מהמעשים.

     האם היה אפשר להכריז על קין ההורג את אחיו הבל כחוטא, לולא היו הוריו חוה ואדם רוכשים 'דעת', את היכולת להבדיל בין טוב לרע?

     אבל כל תולדות העברים ניתנת להסבר רק על סמך העובדה שחוה ואדם רכשו את 'דעת' מרצונם החופשי, לכן לצאצאיהם יש אוטונומיה מוגבלת להחליט על גורלם. האם תיתכן יציאת מצרים מבלי שלעברים היתה אוטונומיה חלקית, רצון חופשי, לברח מעבדות במצרים?

     אבל אנו לומדים בעיקר ממנהיגי העברים שהם מפעילים את רצונם החופשי. משה מפעיל את רצונו החופשי בהרגו את המצרי המתעמר בעמו. משה בורח מפני זעמו של פרעה, הרי הוא יכול היה לקבל את פסק דינו, בדומה לסוקראטס שנידון למוות על-ידי עירו אתונה, ולא רצה לברח, במקום זה, בדיאלוג פיידו, הוא קוסם לעצמו קיום ששם שולטים אלים צודקים יותר, הוא קוסם לעצמו לפי האמונה האורפית גלגול נשמה, שתוביל אותו לדור בין האלים.

      אבל משה הוא גם שונה לגמרי מסוקראטס המאוחר יותר, האחרון לא מעונין בתיקון חברתי של עירו, ההיפך, הוא מייעץ לתלמידו אלקיבידס בדיאלוג 'המשתה', לטהר את נפשו ולא לדאג לענינים פוליטיים חברתיים.

      משה מרצונו החופשי מקבל את השליחות לגאל את עמו מעבדות ולהעניק להם חוקה חדשה, יותר נכון פילוסופיה קיומית, איך לנהג לפי כללי חוקי הקיום, במסגרתם, בצורה אוטונומית חלקית, ליצור את עולמם המוסרי.

       העברים המשוחררים מקבלים מרצונם החופשי את החוקה, את האידיאולוגיה הקיומית, היא לא נכפית עליהם. העובדה שהם מקבלים אותה מרצונם החופשי, הופך אותם ל'עם נבחר', הרי עמים אחרים לא קבלו אידיאולוגיה מסוג זה, הם לא רואים את עצמם בעלי רצון חופשי, הם מאמינים בגורל, בדטרמיניזם.

     הבחירה פירושה שיחיד או קהילה מקבלים על עצמם למלא חובות בהתאם לחוקי הקיום, בהתאם ליכולת להבדיל בין טוב לרע, ליצור מסגרות חברתיות על בסיס הידיעה שאל לו לאדם לעבור את הגבולות שהוקצבו לו, להשלים עם עולם נגלה בלבד, לא לרצות יותר על חשבון אחרים.

      ברור שלפי עקרונות אלו בהקשר ל'רצון חופשי', אדם כמו לותר השולל מעשים טובים, השולל רצון חופשי, לא יכול להיות 'נבחר'. לפי השקפת התנ"ך לותר היה חופשי לסרב לקבל על עצמו חובות מוסריות, מעשים טובים, הוא היה חופשי להכריז שלא קיים רצון חופשי.

      לפי מחשבת התנ"ך לא כופים החלטות על יחידים או קהילות, לכן קבוצה או יחיד שמרצונם החופשי מוכנים לקבל על עצמם חובות מוסריות, הם 'נבחרים'. התנ"ך מניח רב-גווניות, עמים שונים, תרבויות שונות. אפילו ישעיהו בנבואתו לעתיד רואה שעמים מרצונם החופשי באים לירושלים, מוכנים לקבל את עקרונותיה. וכך נאמר שם בפרק ב' 2: 'והיה באחר הימים נכון יהיה הר בית יהוה בראש ההרים ונשא מגבאות ונהרו אליו כל הגויים. והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר יהוה אל בית אלהי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה בארחתיו כי מציון תצא תורה ודבר יהוה מירושלים. ושפט בין הגויים והוכיח לעמים רבים וכתתו חרבותם לאלים וחניתותיהם למזמרות לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה'.   

     

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 136 – א' מתתי השפה – תקוות שוא, תקוות

 אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 136 – א' מתתי השפה – תקוות שוא, תקוות

       מאחר שבמשך ההיסטוריה, אישים שאינם מרוצים מכלי השפה שלא מסוגל להעניק להם את משאלותיהם, אנשים כמו השליח פאולוס שרצה לוותר על 'ההבדלה', מהות השפה, מרכס שרצה לוותר על 'ניכור', מהות השפה, גיתה ביצירתו פאוסט רצה לוותר עליה בכלל, אנו כאן נביא את המתתים, שכלי זה מעניק לאדם, שהוא לא מודע ליתרונותיו על ברויים אחרים מחוסרי שפה על כדור הארץ שלנו.

      בקשר לשני האישים, השליח פאולוס ומרכס ראינו שהם העניקו לחסידיהם תקוות שוא, בחושבם שאם ביטול כלי השפה, המצב האדם ישתפר. אנו קובעים שהם העניקו לאדם תקוות שוא, כיוון שהבטחותיהם לא התגשמו. בטראגדיה של איסכילוס, פרומתאוס – חצי אל זה טוען שהוא העניק לאדם נוסף לאש, 'תקוות שוא'. באמירה אחרונה זו 'תקוות שוא'  של חצי אל זה, כלולה האמונה היוונית בגורליות בחיי אדם, שפירושה שהאדם אינו שליט על חייו, ואמונותיו תקוותיו תתבדינה. באמירה זו של פרומתיאוס כלולה גם האמונה היוונית שה'מוירה', העיוורת מכשילה מעשי בני אדם.

      הטראגדיות היווניות היו תוצאה של יאוש יווני, בהאמינם, שמעשיהם יוכשלו, שיצירותיהם,  הם הסגת גבולות האלים, שרק להם זכות היצירה.  

      אם אנו דנים בהקשר להשקפה הפילוסופית הלשונית התנ"כית, הרי תקוות הן לגיטימיות ביותר, מעשי בני אדם הם לגיטימיים ביותר. אלו שאחרי חורבן בית ראשון השתיקו את הנבואה שהתבססה על הפילוסופיה הלשונית, השתיקו אותה כיוון שהאשימו את הנביאים כשליחי החורבן, בהטפותיהם על חורבן בגלל שחיתות מוסרית, התעלמו מנבואות הנחמה, שאיפשרו לגולים לשוב לארצם.

     האכזבה של העברים אחרי חורבן בית ראשון לא לקחה בחשבון שהם שרדו את הכיבושים של מדינות אגרסיביות, שהם שרדו בגלל הנחמות והתקוות בנבואות הנחמה של הנביאים, שאפשרו  תקומה, הם לא הבינו שעמים מסביב נעלמו אחרי הכיבוש שלהם על-ידי הכובשים האגרסיביים, כך נעלמו גם הפלשתים האויבים של העברים. אבל לא רק שמדינות קטנות שנכבשו נעלמו כלא היו, גם הכובשים הגדולים נעלמו, כיוון שלא היתה להם תרבות שכללה נחמות, כללה תקוות. כך המדינות האגריסיביות נעלמו, כפי שמתאר את זה דניאל ההופך את הכובשים האגריסיביים לחיות המכלות זו את זו.

      העברים מתוך פרשנות מוטעית של האסון שפקד אותם עם חורבן בית ראשון, להוותם זנחו את האוצר שלהם, את המהפכה המחשבתית החשובה ביותר בתולדות האדם, את הפילוסופיה הלשונית שהכילה תקווה, שנתנה לאדם לגיטימיות לקוות, ליצור. העברים בהשתקתם את הנביאים ואתם השכחת הפילוסופיה הלשונות אבדו את היחוד שלהם, את הזהות שעשתה אותם לעם נבחר, בחרו בהלכה, בפולחן, במקום המתת הגדול ביותר שלהם, מחשבתם היחודית, כך הם הפכו למיעוט, שאת החסר הפילוסופי שלהם ניסו למלא באמצם פילוסופיות קוטביות מנוגדות למחשבה ראשיתית שלהם שהעניקה להם את יחודם.  

     נביא כאן שתי עדויות, האחת מתרבות שומר, תרבות שהאמינה בגורליות החיים, בדומה לאמונה היוונית, ועדות מנבואת הנביא ירמיהו.

    האלה נינגל, אילת העיר אור שוטחת את תחנוניה לפני אספת האלים, למען שעירה לא תחרב. וכך היא אומרת:

'ביום ההוא, כאשר הסערה הלזו השחיתה כל

כאשר אל מול הגבירה חרבה עירה,

ביום ההוא, כאשר הסערה הלזו מחתה כל,

כאשר גזרו כי חרוב תחרב עירי,

כאשר גזרו כי חרוב תחרב אור

כאשר ציוו כי יהרג עמה –

ביום ההוא, רחוק לא רחקתי אנוכי מעירי,

זנוח לא זנחתי אנוכי את ארצי.

אנוכי לפני אנו ירדה עיני מים,

אנוכי בכבודי, לפני אנלל הפלאתי תחינה:

אל תחרב עירי! כה אמרתי להם

אנליל לא השקיט לבבי לאמר: טוב הדבר לו יהי!

כי חרוב תחרב עירי – כך ציוו,

כי חרוב תחרב אור – כה ציוו,

כי ייהרג עמה חרצו גורל.

אנליל – מוצא שפתיו לא יישנה.

     בקינה זו של האלה נינגל אנו עדים לאמונה השומרית בשלטון הגורל, דברים שהאלים החליטו עליהם אין לשנות.

    והנה לעומת קינה זו של נינגל, לפנינו קינת ירמיהו יחד עם נחמה:

'כה אמר יהוה, קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים – רחל מבכה על

בניה. מאנה להנחם על בניה, כי איננו. כה אמר יהוה, מנעי קולך

מבכי, ועיניך, מדמעה. כי יש שכר לפעלתך נאם יהוה, ושבו מארץ

אויב. ויש תקוה לאחריתך, נאם יהוה. ושבו בנים, לגבולם.

    שתי קינות אלו מייצגות את המתתים השונים של השפה, האחת מייצגת את תקוות השוא, השניה את מתת הנחמות, תקוות שיתגשמו.

     אם ציינו שההבטחות של השליח פאולוס וההבטחות של מרכס הן 'תקוות שוא', הרי הסיבה לכך ששני אישים אלו הבטיחו שינוי סדרי עולם, דבר שלא יתכן. אם השומרים, יותר מאוחר היוונים לא היו מרוצים מסדרי עולם, לא השלימו עם חוקי הקיום, ציפו לדברים מנוגדים לוקי הקיום, ציפו לאפשרויות בלתי אפשריות, אזי, במקרה כזה האדם מרגיש שגורל שליט על חייו, שהאלים מתנכלים לו.

     פילוסופית התנ"ך השלימה עם חוקי הקיום, השלימה עם קיום עולם נגלה בלבד, השלימה עם העובדות שקיום יתכן רק בגבולות. בהקשר להשלמה כזו עם חוקי הקיום, אלוהי התנ"ך, ההשגחה, אינה עוינת מעשי אדם אם הם לא חורגים מחוקי הבריאה. ההיפך, אלוהי התנ"ך משנה את גזרותיה אם האדם חוזר בתשובה.

       תקוות, לא תקוות שוא, הן עוגנים לאדם בכל תהפוכות החיים. כבר ציינו שלפי התנ"ך צדיקים בסופו של דבר נשכרים, גם אם הם עומדים במבחנים נוראים.

      אנו רק צריכים להתיחס לתקופתינו, המאה הקודמת, הניצולים ממחנות הסגר היו אלו שהיו להם תקוות, שלא התיאשו. ברור שחלק גדול מהעם הושמד, בכל זאת הניצולים היו אלו שיכלו למרות כל האסונות להאמין שיגאלו.

  תקוות נחוצות לאדם כל יום ויום. הרי הוא בונה את עתידו על סמך תקוות שהשמש תזרח, שהמציאות לא תשתנה ותוכניותיו תתגשמנה. העתיד הוא נעלם, האדם יוצר אותו על בסיס חוויותיו עם תוספות של משאלות. כל עוד המשאלות בהן בגדר אפשרויות קיומיות הן תתגשמנה. רק כאשר האדם טווה משאלות מנוגדות לחוקי הקיום הוא מסתבך ב'תקוות שוא'.

     כל מעשיו של האדם מבוססים על תקוות, הוא בונה בית בתקוה שהוא יחזיק מעמד, הוא מוליד ילדים בתקווה שהם יגדלו, ישמרו את הגנים שלו ובעיקר על שמו. האדם הוא חלק מקהילה בהאמינו שהיא תספק לו את הערבות שהוא זקוק לה, שהיא תערוב לזהותו, לשמו, שהיא תמלא צרכים קהילתיים.

      האדם לא מסתפק רק בקהילה ערבה לו, האדם בורא עולמות עליונים שאותם הוא מאכלס בישויות נעלמות ומקווה שאף הן תערובנה לקיומו, לזהותו.

        הכרזתו של פרומתיאוס בטראגדיה זו של איסכילוס שהוא העניק לאדם 'תקוות שוא', היתה ביטוי של התרבות היוונית שהקיום הוא חסר, שהקיום הוא טראגי, שהאדם נשלט על-ידי כוחות המכשילים אותו. למרות הרגשה זו של היוונים, עובדה היא שהם יצרו הרבה, השאירו ירושה תרבותית חשובה לדורות.

      האדם של יום יום, נוהג בצורה פרגמטית לפי האפשרויות שהשפה וחוקי הקיום מאפשרים לו. רק כאשר הוא הוגה בדברים, בכך שאין לו שליטה על שרירותיות הקיום, הוא מגיע למסקנות טראגיות מסוג זה של פרומתיאוס, אשר כוונותיו הוכשלו על-ידי האלים, על ידי זאוס, שהעניש אותו על מעשיו הטובים, על כי הסיג את גבולות האלים, שרק להם זכות היצירה.

      אנחנו יכולים מדוגמאות אלו לראות איך קודים תרבותיים משפיעים לא רק על יצירות של עמים, אלא גם על הרגשותיהם. אם האלה נינגל שהיתה ביטוי של הקוד השומרי שהאמין בגורל שלא ניתן לשינוי, היתה מיצגת  התרבות הסינית, שהאמינה שהעולם פועל על בסיס שני יסודות, הין והיאן, הפועלים במעגליות, לכן אחרי אסון הגלגל מתהפך ואפשרויות חדשות מתאפשרות. בהבדל מהשומרים שיצרו תרבות מפוארת ונעלמו, הסינים עם השקפתם האופטימית הצליחו לשרוד אלפי שנים.    

     הציפיה של הסינים להתשתנות גלגל ההתרחשויות, התקוות שלהם, איפשרו את שרידותם.