אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 139 – ד' מתתי השפה – הפלגות למרחבים
אנו דנים כאן במתתי השפה למען לנגח את השאיפות של מטפיזיקאים הרוצים להסיג את האדם למצבו הקודם, למצב טרם שפה. המטפיזיקאים אינם נותנים לעצמם דין וחשבון שבמצב שהם משתוקקים אליו, מצב בו הם חלק מהעולם האורגני, הם בכלל לא יכולים להביע משאלות, רק השפה מאפשרת לאדם להביע משאלות.
בשעור זה אנו דנים על אפשרויות של הפלגות האדם. החיה אינה יכולה להפליג בדמיונה למרחבים מעבר גופה. האדם הלשוני יכול להפליג מעבר לגופו, למרחבים של היקום. כבר ההפלגות האלו מקנות לאדם הרגשת חופש, הרי הגוף הוא תמיד קטן על האדם הלשוני. השפה הנעלמת מצמיחה כנפים לאדם והוא לפחות לזמן קצר יכול להפליג מעבר לגופו הקטן.
ברור שההפלגות של האדם הן מוגבלות, כיוון שהאדם זקוק כל הזמן לאנרגיה שהגוף הביאולוגי מספק לו. אנו יכולים להשוות את זה למח הקוסם של האדם, היכול לבצע את קסמיו רק אם הגוף מספק לו דם, רגע של אי סיפוק יסוד זה, האבר המשוכלל הזה משתתק.
אנו יכולים לקחת את דוגמת פאוסט, הגיבור הדמיוני ביצירת גיתה. גיבור זה לא היה מרוצה מההגבלות הקיום, מקיצוב מוגבל של משך חיים, הוא לא היה מרוצה מההגבלות שחברה אנושית הטילה עליו. מצא את האשם בשפה. החליט לבטל אותה ובמקומה להציב מעשה כוחני בלבד. למי שיש סבלנות לקרא את הדרמה המשעממת הזו של גיתה, ביחוד החלק השני המשעמם, נוכח לדעת שגיבורינו פאוסט באחרית ימיו באמת רק פועל, פועל בצורה מכנית, ללא כל אותן אפשרויות שהשפה מאפשרת, תקוות ונחמות מצד הזולתים. הגיבור למרות הברית עם מפיסטו מתעוור, מזדקן, מת. בסופו של דבר גיתה התחכם לגורל מר זה של גיבורו שבבטלו את השפה עם מתתיה, הפך לאוטומט, מריונטה של מפיסטו, קסם לו עולם של נשים מיטיבות שלשם הוא מפליג אחרי מותו.
במציאות השפה היא לא ריבון מול חוקי הקיום, אבל היא ריבון בתחום יכולותיו של האדם ליצור לעצמו עולמות ווירטואליים שמעניקים לו נחמה. עצם היכולת להפליג למרחבים מעבר לגוף הקטן מעניק הרגשת רווחה, האדם יכול לראות את עצמו לא ישות מוגבלת בגוף קטן, אלא חלק מהיקום.
אבל אחד הדברים החשובים שהשפה מאפשרת לאדם לקסום לעצמו עתיד. הרי עתיד לא קיים, האדם משליך לחלל חוויות מהעבר שלו, ויוצר לעצמו בחלל את העולם עתידי. בלי היכולת הזו לקסום לעצמינו עתיד, החיים הם מאד אפורים. העובדה שהאדם יכול לתכנן עתידים, מעניקה לו הרגשת מרחב, הוא יכול לקסום לעצמו משאלות שיתגשמו, אם הן לא התגשמו בעברו. אבל מושג העתיד מאפשר לאדם גם דברים פרגמטיים יותר, הוא יכול לקסום לילדיו חיים אחרי מותו, הוא יכול לראות אותם כממשיכיו.
כאן עלינו לחזור לעיקרון הנשואים שהפילוסוף האיטלקי וויקו המאפין בו את האדם. וויקו לא נתן הסבר מדוע האדם כורת ברית נשואים. במציאות האדם נכנס לברית נשואים, ביחוד הזכר, למען שילדיו ישאו את שמו. ולמען שהאדם יכול להאמין באפשרות כזו הוא חייב להאמין שקיים עתיד. ואת האמונה הזו בעתיד רק השפה יכולה לקסום לו.
האדם מפליג לא רק למרחבים, הוא מפליג גם לעתיד שאותו הוא באמצעות השפה קוסם לעצמו.
אבל האדם בהמשך, כאשר הפנים כבר את העולם החיצון, אינו זקוק לו יותר למען לקסום לעצמו יכולות, עתידיים. הוא יכול להפנים את כל ההפלגות האלו במוחו. הוא יכול להיות כלוא בביתו ולהפליג למרחבים בדמיונותיו. אבל ברור שההפלגות הדמיוניות האלו קיימים קודם כל לגבי העולם החיצון. החלל הריק מאפשר את ההפלגות האלו, אבל הוא גם מאפשר הפלגות אמיתיות, נסיעות באווירונים בחלל. אחרי שהיחיד לומד אפשרויות אלו הקיימות, הוא יכול להפנים אותם בדמיונו, להפליג לעולמות קסומים.
עלינו לא להתעלם מהעובדות שכל ההפלגות האנושיות אפשריות רק כל עוד האדם נצמד לגופו, לביתו, למדינתו. קשה לשער אדם נפליג בחלל ללא עוגנים ממשיים .
למפליג תמיד יש צורך שתהיה לו איזו פינה שלשם הוא חוזר. אנחנו יכולים לחזור אפילו להומר, שהבין את העובדה הזו שלגיבורים שלו אחרי מלחמת טרויה היה צורך לחזור למקום מסוים, ואם לא היה להם מקום כזה, הם הושמדו. רק אודיסאוס חוזר לאשתו הנאמנה פנלופה המחכה לו, אגממנון שהפר במעשיו את ברית הנשואים, את חובותיו לגבי משפחתו, העובדה שהעלה את בתו איפיגניה כקורבן למען הצלחה במלחמה, אין לו לאן לחזור, אשתו קליטמסטרה יחד עם מאהבה רוצחים אותו.
גם לאכילס אין לאן לחזור, והוא נהרג בקרב. כאשר אודיסאוס מבקר אותו בשאול, ומשבח אותו על מעשי הגבורה, על היותו נסיך בשאול, אכילס עונה לו שהיה מעדיף להיות שכיר יום ולא נסיך בשאול.
המפליגים למרחבים לא צריכים לשרוף את הגשרים שהם משאירים אחריהם, אחרת אין להם לאן לחזור, הם נעלמים באין.
לשפה המאפשרת את כל ההפלגות האלו, יש חוקים שעל המפליגים להיצמד אליהם. התנכרות לחוקי השפה ממוטט את כל ארמונות הקסם. העולמות הווירטואליים שהשפה מאפשרת אפשריים רק אם האדם נשמע לחוקי השפה. התעלמות מחוקים אלו משאיר את האדם באין.
אנחנו כבר הזכרנו שהאדם הלשוני יכול גם לאכלס את החלל עם ישויות נעלמות, שהוא מועיד להם את ניהול העולם. אבל אכלוס זה של עולמות נעלמים האדם יכול לבצע רק בסיוע הקהילה. האדם יוצר דתות, שאף הן יצירה קיבוצית ומתקיימת רק כל עוד הקהילה כולה מאמינה בהן. הרי דתות נעלמו במשך ההיסטוריה, כאשר קהילות נכחדו, כאשר דתות חדשות תפשו את מקומם.
ברור שכל היצירות הפרטיות האלו והיצירות הקהילתיות אפשריות רק בזכות השפה. האדם יחד עם הקהילה יוצר לעצמו גם עולמות חלופיים ששם הוא מחוקק חוקים לפי משאלותיו. האדם שאינו מרוצה מהסדר הקיומי קוסם לעצמו קיומים שבהם הוא קוסם לעצמו מציאות שבה משאלותיו מתקיימות. אם האדם אינו ריבון לגבי חוקי הקיום, הוא יכול להיות ריבון ביצירותיו הווירטואליות, הוא ריבון היכול ליצור קסמים, ארמונות בחלל.
כל היצירות האלו הלשוניות מעניקות לאדם מרחב, מעניקות לא נחמה. אם האדם אינו מרוצה מהצדק הקיומי, הוא קוסם לעצמו את העולמות החלופיים ששם הוא יוצר צדק לפי רוחו.
אמנם לותר כפר בקיום רצון חופשי, שהוא הכרחי למען שהאדם יוכל ליצור. למרות ההתנכרות שלו לרצון חופשי, הוא עשה רפורמציה, יצר דת חדשה, דת שבה המליך את השטן במקומו של ישוע אשר לא הגשים את ההבטחות שלו, לפחות לא את ההבטחות של שליחיו בשמו.
אנו גם יכולים לחזור לתופעה האבסורדית של גיתה שבדרמה הבדיונית שלו 'פאוסט' הוא שלל את השפה, וראה זה פלא באותה שפה שהוא התנכר לה הוא יצר את הדרמה שלו. אנשים לא נותנים לעצמם דין וחשבון לסתירות שהם יוצרים. לסוג זה של סתירות אנו גם יכולים למנות את הסתירה של הוגים ששללו הבדלה בין טוב לרע. שפינוזה שעשה כך, יצר עולם פנתאיסטי כתחליף לעולם התנ"כי, שראה אותו עדיף עליו. מנין יכול היה שפינוזה לקבע שהעולם שאותו יצר הוא טוב יותר, אם הוא התנכר להבדלה בין טוב לרע?
את אותו דבר אפשר להגיד על ניטשה שאף הוא שלל את ההבדלה בין טוב לרע, מאין הסיק פילוסוף זה שיש לתת קדימות לאדם עליון, אם הוא לא הבדיל בין טוב לרע? הרי בספרו האחרון לפני התמוטטו Ecce Homo , ניטשה הביע את רצונו להיות דיוניזוס, אל הטבע וגם הצלוב. שוב בחירות אלו אפשריות רק אם קיים רצון חופשי המאפשר את הבחירה.
האדם תמיד שוקע בסתירות כאשר הוא לא מרוצה מהכלי שהוענק לו כלי השפה, אשר אינו מעניק לו ריבונות על חוקי הקיום, אינו ממלא את משאלותיו, הוא מתנכר לכלי, אבל באין ברירה הוא עושה בו שימוש. הרי גם המרד האנושי אפשרי רק כיוון שהכלי שבידיו מאפשר לו אותו. בעולם דטרמיניסטי, בעולם אורגני האדם לא יכול למרוד.
אוניברסיטה ווירטואלית - פלוסופית השפה 