אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 136 – א' מתתי השפה – תקוות שוא, תקוות

 אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 136 – א' מתתי השפה – תקוות שוא, תקוות

       מאחר שבמשך ההיסטוריה, אישים שאינם מרוצים מכלי השפה שלא מסוגל להעניק להם את משאלותיהם, אנשים כמו השליח פאולוס שרצה לוותר על 'ההבדלה', מהות השפה, מרכס שרצה לוותר על 'ניכור', מהות השפה, גיתה ביצירתו פאוסט רצה לוותר עליה בכלל, אנו כאן נביא את המתתים, שכלי זה מעניק לאדם, שהוא לא מודע ליתרונותיו על ברויים אחרים מחוסרי שפה על כדור הארץ שלנו.

      בקשר לשני האישים, השליח פאולוס ומרכס ראינו שהם העניקו לחסידיהם תקוות שוא, בחושבם שאם ביטול כלי השפה, המצב האדם ישתפר. אנו קובעים שהם העניקו לאדם תקוות שוא, כיוון שהבטחותיהם לא התגשמו. בטראגדיה של איסכילוס, פרומתאוס – חצי אל זה טוען שהוא העניק לאדם נוסף לאש, 'תקוות שוא'. באמירה אחרונה זו 'תקוות שוא'  של חצי אל זה, כלולה האמונה היוונית בגורליות בחיי אדם, שפירושה שהאדם אינו שליט על חייו, ואמונותיו תקוותיו תתבדינה. באמירה זו של פרומתיאוס כלולה גם האמונה היוונית שה'מוירה', העיוורת מכשילה מעשי בני אדם.

      הטראגדיות היווניות היו תוצאה של יאוש יווני, בהאמינם, שמעשיהם יוכשלו, שיצירותיהם,  הם הסגת גבולות האלים, שרק להם זכות היצירה.  

      אם אנו דנים בהקשר להשקפה הפילוסופית הלשונית התנ"כית, הרי תקוות הן לגיטימיות ביותר, מעשי בני אדם הם לגיטימיים ביותר. אלו שאחרי חורבן בית ראשון השתיקו את הנבואה שהתבססה על הפילוסופיה הלשונית, השתיקו אותה כיוון שהאשימו את הנביאים כשליחי החורבן, בהטפותיהם על חורבן בגלל שחיתות מוסרית, התעלמו מנבואות הנחמה, שאיפשרו לגולים לשוב לארצם.

     האכזבה של העברים אחרי חורבן בית ראשון לא לקחה בחשבון שהם שרדו את הכיבושים של מדינות אגרסיביות, שהם שרדו בגלל הנחמות והתקוות בנבואות הנחמה של הנביאים, שאפשרו  תקומה, הם לא הבינו שעמים מסביב נעלמו אחרי הכיבוש שלהם על-ידי הכובשים האגרסיביים, כך נעלמו גם הפלשתים האויבים של העברים. אבל לא רק שמדינות קטנות שנכבשו נעלמו כלא היו, גם הכובשים הגדולים נעלמו, כיוון שלא היתה להם תרבות שכללה נחמות, כללה תקוות. כך המדינות האגריסיביות נעלמו, כפי שמתאר את זה דניאל ההופך את הכובשים האגריסיביים לחיות המכלות זו את זו.

      העברים מתוך פרשנות מוטעית של האסון שפקד אותם עם חורבן בית ראשון, להוותם זנחו את האוצר שלהם, את המהפכה המחשבתית החשובה ביותר בתולדות האדם, את הפילוסופיה הלשונית שהכילה תקווה, שנתנה לאדם לגיטימיות לקוות, ליצור. העברים בהשתקתם את הנביאים ואתם השכחת הפילוסופיה הלשונות אבדו את היחוד שלהם, את הזהות שעשתה אותם לעם נבחר, בחרו בהלכה, בפולחן, במקום המתת הגדול ביותר שלהם, מחשבתם היחודית, כך הם הפכו למיעוט, שאת החסר הפילוסופי שלהם ניסו למלא באמצם פילוסופיות קוטביות מנוגדות למחשבה ראשיתית שלהם שהעניקה להם את יחודם.  

     נביא כאן שתי עדויות, האחת מתרבות שומר, תרבות שהאמינה בגורליות החיים, בדומה לאמונה היוונית, ועדות מנבואת הנביא ירמיהו.

    האלה נינגל, אילת העיר אור שוטחת את תחנוניה לפני אספת האלים, למען שעירה לא תחרב. וכך היא אומרת:

'ביום ההוא, כאשר הסערה הלזו השחיתה כל

כאשר אל מול הגבירה חרבה עירה,

ביום ההוא, כאשר הסערה הלזו מחתה כל,

כאשר גזרו כי חרוב תחרב עירי,

כאשר גזרו כי חרוב תחרב אור

כאשר ציוו כי יהרג עמה –

ביום ההוא, רחוק לא רחקתי אנוכי מעירי,

זנוח לא זנחתי אנוכי את ארצי.

אנוכי לפני אנו ירדה עיני מים,

אנוכי בכבודי, לפני אנלל הפלאתי תחינה:

אל תחרב עירי! כה אמרתי להם

אנליל לא השקיט לבבי לאמר: טוב הדבר לו יהי!

כי חרוב תחרב עירי – כך ציוו,

כי חרוב תחרב אור – כה ציוו,

כי ייהרג עמה חרצו גורל.

אנליל – מוצא שפתיו לא יישנה.

     בקינה זו של האלה נינגל אנו עדים לאמונה השומרית בשלטון הגורל, דברים שהאלים החליטו עליהם אין לשנות.

    והנה לעומת קינה זו של נינגל, לפנינו קינת ירמיהו יחד עם נחמה:

'כה אמר יהוה, קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים – רחל מבכה על

בניה. מאנה להנחם על בניה, כי איננו. כה אמר יהוה, מנעי קולך

מבכי, ועיניך, מדמעה. כי יש שכר לפעלתך נאם יהוה, ושבו מארץ

אויב. ויש תקוה לאחריתך, נאם יהוה. ושבו בנים, לגבולם.

    שתי קינות אלו מייצגות את המתתים השונים של השפה, האחת מייצגת את תקוות השוא, השניה את מתת הנחמות, תקוות שיתגשמו.

     אם ציינו שההבטחות של השליח פאולוס וההבטחות של מרכס הן 'תקוות שוא', הרי הסיבה לכך ששני אישים אלו הבטיחו שינוי סדרי עולם, דבר שלא יתכן. אם השומרים, יותר מאוחר היוונים לא היו מרוצים מסדרי עולם, לא השלימו עם חוקי הקיום, ציפו לדברים מנוגדים לוקי הקיום, ציפו לאפשרויות בלתי אפשריות, אזי, במקרה כזה האדם מרגיש שגורל שליט על חייו, שהאלים מתנכלים לו.

     פילוסופית התנ"ך השלימה עם חוקי הקיום, השלימה עם קיום עולם נגלה בלבד, השלימה עם העובדות שקיום יתכן רק בגבולות. בהקשר להשלמה כזו עם חוקי הקיום, אלוהי התנ"ך, ההשגחה, אינה עוינת מעשי אדם אם הם לא חורגים מחוקי הבריאה. ההיפך, אלוהי התנ"ך משנה את גזרותיה אם האדם חוזר בתשובה.

       תקוות, לא תקוות שוא, הן עוגנים לאדם בכל תהפוכות החיים. כבר ציינו שלפי התנ"ך צדיקים בסופו של דבר נשכרים, גם אם הם עומדים במבחנים נוראים.

      אנו רק צריכים להתיחס לתקופתינו, המאה הקודמת, הניצולים ממחנות הסגר היו אלו שהיו להם תקוות, שלא התיאשו. ברור שחלק גדול מהעם הושמד, בכל זאת הניצולים היו אלו שיכלו למרות כל האסונות להאמין שיגאלו.

  תקוות נחוצות לאדם כל יום ויום. הרי הוא בונה את עתידו על סמך תקוות שהשמש תזרח, שהמציאות לא תשתנה ותוכניותיו תתגשמנה. העתיד הוא נעלם, האדם יוצר אותו על בסיס חוויותיו עם תוספות של משאלות. כל עוד המשאלות בהן בגדר אפשרויות קיומיות הן תתגשמנה. רק כאשר האדם טווה משאלות מנוגדות לחוקי הקיום הוא מסתבך ב'תקוות שוא'.

     כל מעשיו של האדם מבוססים על תקוות, הוא בונה בית בתקוה שהוא יחזיק מעמד, הוא מוליד ילדים בתקווה שהם יגדלו, ישמרו את הגנים שלו ובעיקר על שמו. האדם הוא חלק מקהילה בהאמינו שהיא תספק לו את הערבות שהוא זקוק לה, שהיא תערוב לזהותו, לשמו, שהיא תמלא צרכים קהילתיים.

      האדם לא מסתפק רק בקהילה ערבה לו, האדם בורא עולמות עליונים שאותם הוא מאכלס בישויות נעלמות ומקווה שאף הן תערובנה לקיומו, לזהותו.

        הכרזתו של פרומתיאוס בטראגדיה זו של איסכילוס שהוא העניק לאדם 'תקוות שוא', היתה ביטוי של התרבות היוונית שהקיום הוא חסר, שהקיום הוא טראגי, שהאדם נשלט על-ידי כוחות המכשילים אותו. למרות הרגשה זו של היוונים, עובדה היא שהם יצרו הרבה, השאירו ירושה תרבותית חשובה לדורות.

      האדם של יום יום, נוהג בצורה פרגמטית לפי האפשרויות שהשפה וחוקי הקיום מאפשרים לו. רק כאשר הוא הוגה בדברים, בכך שאין לו שליטה על שרירותיות הקיום, הוא מגיע למסקנות טראגיות מסוג זה של פרומתיאוס, אשר כוונותיו הוכשלו על-ידי האלים, על ידי זאוס, שהעניש אותו על מעשיו הטובים, על כי הסיג את גבולות האלים, שרק להם זכות היצירה.

      אנחנו יכולים מדוגמאות אלו לראות איך קודים תרבותיים משפיעים לא רק על יצירות של עמים, אלא גם על הרגשותיהם. אם האלה נינגל שהיתה ביטוי של הקוד השומרי שהאמין בגורל שלא ניתן לשינוי, היתה מיצגת  התרבות הסינית, שהאמינה שהעולם פועל על בסיס שני יסודות, הין והיאן, הפועלים במעגליות, לכן אחרי אסון הגלגל מתהפך ואפשרויות חדשות מתאפשרות. בהבדל מהשומרים שיצרו תרבות מפוארת ונעלמו, הסינים עם השקפתם האופטימית הצליחו לשרוד אלפי שנים.    

     הציפיה של הסינים להתשתנות גלגל ההתרחשויות, התקוות שלהם, איפשרו את שרידותם.     

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: