אוניברסאוניברסיטה ווירטואלית – שעור 137 -ב' מתתי השפה – 'רצון חופשי'

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 137 – ב' מתתי השפה – 'רצון חופשי'

      על קיום 'רצון חופשי' או אי קיומו, מתנהל פולמוס בעולם המערבי, עד היום הזה. אנו כבר הזכרנו את העדות שמביא החוקר Albrecht Dihle בספרו:The Theory of Will in Classical Antiquity. הוא מביא את דבריו של הרופא, הפילוסוף גלן, הטוען בדרך אגב, שמושג 'רצון חופשי', נכנס לנצרות מקוסמולוגית התנ"ך, כיוון שלפיה האלוהות בוראת עולם מרצונה החופשי.

      ברור שעדות זו נראית תמוהה, האם היוונים באמת לא הכירו את המושג 'רצון חופשי', מושג שהיום הוא מובן מאליו? והתשובה, הם באמת לא הכירו מושג זה, לא היה להם צורך במושג זה, כיוון שהם האמינו בעולם נצחי, ראו באדם הפועל רק חקיין, ויותר גרוע, ראו ביצירה הסגת גבול האלים. ראינו את זה בקשר לפרומתיאוס, חצי-אל זה בטראגדיה של איסכילוס,   שנענש על-כי העניק לאדם אמצעי של יצירה, את האש.

     נשאלת השאלה איך גלן הרופא הבחין בהבדל זה של המסורות, המסורת התנ"כית והיוונית? ובכן רופא פילוסוף זה חי כבר במאה השניה לספירה, היה רב תרבותי, הכיר את התרבות היוונית וגם את הדת הנוצרית. גלן מדבר על עובדה זו, על העדר מושג 'רצון חופשי' אצל היוונים הקלאסיים, בדרך אגב. הוא מציין גם שמושג זה קשור לקוסמולוגיות השונות.

     ובכן נתחיל להגדיר את המושג 'רצון חופשי', שלמרות שהתנ"ך אינו מתפלסף עליו, הוא מניח אותו כתוצאה מאינטואיציה, מהבנת אופן פעולת השפה, שהיא יכולה לפעל רק אם מניחים שקיים רצון חופשי. וכאן עלינו להקדים, שהרצון החופשי קשור רק ליצירה הלשונית של האדם, לרצון חופשי אין שליטה על חוקי הקיום.

      כבר כתוצאה מעובדה זו, כאשר האדם נוכח לדעת שאין לרצונו החופשי שליטה על חוקי הקיום, הוא מבטל אותו, או הוא מייתר אותו. כך עשו היוונים. הם נוכחו לדעת שאין להם שליטה על חוקי הקיום, לכן מראש הם לא הגדירו לעצמם את המושג 'רצון חופשי'. אם היו היוונים מבינים שרצון חופשי תקף רק לגבי יצירות לשוניות של האדם, אזי היו מבינים שכל יצירתם היא פרי רצונם החופשי. הרי האדם יכול לבנות בית או לאו. האדם יכול ליצור כלים או לאו. האדם יכול ליצור ערכים, ומוסדות נעלמים או לאו.

      אבל היוונים אפילו לא הצטרכו לתהות על מושג או אמצעי 'רצון חופשי', הרי הם האמינו בעולם נצחי.

      גם התנ"ך לא יצא להסביר את המושג 'רצון חופשי', כפי שהוא בדרכו אף פעם לא התפלפל על מושגים. אנו צריכים להעלות כאן את העיקרון של התנ"ך 'מחשבה כמעשה'. ואם כך, למחשבה עצמה אין קיום נפרד, היא צריכה להתבטא במעשים. ובכן, לפי עיקרון זה לאלהים תכניות בריאה, הוא הופך את המחשבה, האלגוריתם, למעשה. אלהים בפרק הבריאה משמיע הגד, מחשבה,  ומבצע אותה.

      אנו רק יכולים להסיק מההתרחשויות, מהבריאה, שאלהים מתוך 'רצון חופשי', יוצא מהאין ובורא עולם, הופך את המחשבה, האלגוריתם למעשה. ומדוע אנו יכולים להסיק מסקנה כזו, הרי לא נאמר שהבריאה התבצעה מתוך דטרמיניזם. אלהים פועל בצורה שרירותית, הוא קובע תכנית ומבצע אותה, לא נאמר שהוא הוכרח לעשות כך, שחוקי הקיום ציוו עליו לעשות כך, כפי שחשב הפילוסוף אפיקורוס היווני. הרי לפי פרק הבריאה אלהים קובע, בורא,  גם את חוקי הקיום

      את מחשבת התנ"ך תמיד אפשר רק להסיק ממעשים שהתבצעו, מהמחזה שלהם.  התנ"ך כולו הוא המחזת רעיונות, משלים מומחזים. הבריאה היא משל מומחז, היא מכילה את רעיונות היסוד של התנ"ך. ממשל זה אנו יכולים להסיק שהעולם נברא, הוא לא נצחי, שאלהים יוצא מהאין ובורא את העולם יש מאין. אנו יכולים להסיק מהמשל שהבריאה נעשית בשלבים. כן אנו יכולים להסיק ממשל זה שהעולם נברא למען האדם. המשל מכיל את מושג הזמן הלינארי, הוא מכיל את העיקרון שהעולם הוא לשוני, נברא בהגדים של אלהים.

      המשל גם מכיל את עיקרון 'רצון חופשי', הרי אלהים בורא את העולם לא כהכרח, אלא מרצונו. נוסף לכך, ברור שבריאה היא תוצר של רצון חופשי, שהשפה כוללת אותו, אחרת היא לא יכולה לפעל.

      כבר מראשית תולדותם העברים מפעילים את רצונם החופשי. אברהם אמנם מצווה על-ידי אלהים לצאת מאור כשדים, לא נאמר שהוא מוכרח לעשות את זה. אבל אנו יכולים לחזור במנהרת הזמן ולהגיד, שחוה ואדם אוכלים מעץ הדעת מרצונם החופשי. חשוב להזכיר את זה, הרי האלוהות היתה יכולה לברא את האדם עם 'דעת', ולא כך. חוה ואדם צריכים להפעיל את רצונם החופשי למען לרכוש את 'דעת'. הם עושים את זה אפילו למרות העצה לא לעשות את זה, הרי בגן עדן הם היו בלי רכש זה.

     משל 'עץ הדעת' בכוונה מציין את העובדה שחוה ואדם רכשו 'דעת' ברצונם החופשי, אף אחד לא הכריח אותם לכך. הדגשה זו שוב בלי התפלספות מסבירה את העובדה שהרכש החדש הושג מרצונם החופשי. הרי הרכש כבר מכיל בתוכו את היכולת להבדיל בין טוב לרע, למען שאפשר יהיה להטיל על האדם חובות, הוא מוכרח להיות בעל רצון חופשי. הרי אי אפשר להטיל חובות על החיה החסרה את הרכש הזה 'דעת'.

      העיקרון 'רצון חופשי' זהה גם עם האוטונומיה החלקית של האדם, אבל הוא צריך לדעת שהוא ישות נבראת, אסורה עליו לאכל מ'עץ החיים'. שוב לפנינו המחזה של רעיון, לא התפלספות, לא הסבר מיותר. אנו צריכים להסיק מסקנות מההתרחשויות, מהמעשים.

     האם היה אפשר להכריז על קין ההורג את אחיו הבל כחוטא, לולא היו הוריו חוה ואדם רוכשים 'דעת', את היכולת להבדיל בין טוב לרע?

     אבל כל תולדות העברים ניתנת להסבר רק על סמך העובדה שחוה ואדם רכשו את 'דעת' מרצונם החופשי, לכן לצאצאיהם יש אוטונומיה מוגבלת להחליט על גורלם. האם תיתכן יציאת מצרים מבלי שלעברים היתה אוטונומיה חלקית, רצון חופשי, לברח מעבדות במצרים?

     אבל אנו לומדים בעיקר ממנהיגי העברים שהם מפעילים את רצונם החופשי. משה מפעיל את רצונו החופשי בהרגו את המצרי המתעמר בעמו. משה בורח מפני זעמו של פרעה, הרי הוא יכול היה לקבל את פסק דינו, בדומה לסוקראטס שנידון למוות על-ידי עירו אתונה, ולא רצה לברח, במקום זה, בדיאלוג פיידו, הוא קוסם לעצמו קיום ששם שולטים אלים צודקים יותר, הוא קוסם לעצמו לפי האמונה האורפית גלגול נשמה, שתוביל אותו לדור בין האלים.

      אבל משה הוא גם שונה לגמרי מסוקראטס המאוחר יותר, האחרון לא מעונין בתיקון חברתי של עירו, ההיפך, הוא מייעץ לתלמידו אלקיבידס בדיאלוג 'המשתה', לטהר את נפשו ולא לדאג לענינים פוליטיים חברתיים.

      משה מרצונו החופשי מקבל את השליחות לגאל את עמו מעבדות ולהעניק להם חוקה חדשה, יותר נכון פילוסופיה קיומית, איך לנהג לפי כללי חוקי הקיום, במסגרתם, בצורה אוטונומית חלקית, ליצור את עולמם המוסרי.

       העברים המשוחררים מקבלים מרצונם החופשי את החוקה, את האידיאולוגיה הקיומית, היא לא נכפית עליהם. העובדה שהם מקבלים אותה מרצונם החופשי, הופך אותם ל'עם נבחר', הרי עמים אחרים לא קבלו אידיאולוגיה מסוג זה, הם לא רואים את עצמם בעלי רצון חופשי, הם מאמינים בגורל, בדטרמיניזם.

     הבחירה פירושה שיחיד או קהילה מקבלים על עצמם למלא חובות בהתאם לחוקי הקיום, בהתאם ליכולת להבדיל בין טוב לרע, ליצור מסגרות חברתיות על בסיס הידיעה שאל לו לאדם לעבור את הגבולות שהוקצבו לו, להשלים עם עולם נגלה בלבד, לא לרצות יותר על חשבון אחרים.

      ברור שלפי עקרונות אלו בהקשר ל'רצון חופשי', אדם כמו לותר השולל מעשים טובים, השולל רצון חופשי, לא יכול להיות 'נבחר'. לפי השקפת התנ"ך לותר היה חופשי לסרב לקבל על עצמו חובות מוסריות, מעשים טובים, הוא היה חופשי להכריז שלא קיים רצון חופשי.

      לפי מחשבת התנ"ך לא כופים החלטות על יחידים או קהילות, לכן קבוצה או יחיד שמרצונם החופשי מוכנים לקבל על עצמם חובות מוסריות, הם 'נבחרים'. התנ"ך מניח רב-גווניות, עמים שונים, תרבויות שונות. אפילו ישעיהו בנבואתו לעתיד רואה שעמים מרצונם החופשי באים לירושלים, מוכנים לקבל את עקרונותיה. וכך נאמר שם בפרק ב' 2: 'והיה באחר הימים נכון יהיה הר בית יהוה בראש ההרים ונשא מגבאות ונהרו אליו כל הגויים. והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר יהוה אל בית אלהי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה בארחתיו כי מציון תצא תורה ודבר יהוה מירושלים. ושפט בין הגויים והוכיח לעמים רבים וכתתו חרבותם לאלים וחניתותיהם למזמרות לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה'.   

     

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: