אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 138 – ד' מתתי השפה – זהות

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 138 – ג' מתתי השפה – זהות

     לילוד לוקח זמן עד אשר הוא מפריד את עצמו מאמו, מסוגל להשמיע את המלה 'אני'. הילד רוכש את המלה 'אני', מהסביבה. אבל ילד נעזב לבד ביער או על הר קרח בלעדי חברה אנושית חסר את המלה 'אני'.

      אנחנו יכולים ללמד על היווצרות הזהות ממשל 'עץ הדעת'. חוה ואדם אחרי אוכלם מהפרי, מגלים שהם עירומים, דבר שלא היו מודעים לו בהיותם בגן-עדן. אם כך יכולת ההבדלה, לאו דווקא הבדלה בין טוב לרע, מאפשרת לאדם להתבונן על עצמו מבחוץ, להבדיל את עצמו מגופו הוא, בהמשך מהאחרים.

      אנחנו לומדים גם ממשל 'עץ הדעת', שחוה ואדם מסכמים את מה שהם רואים כמתבוננים מבחוץ על עצמם , במלה 'בושה', הם מתבוששים בגופם העירום. אנו רואים שהמשל קושר את שני הדברים ביחד, את ההבדלות ואת יצירת המלה. אם כך, הרי השפה מבוססת על יכולת ההבדלה, היבדלות, ואזי היא מסכמת את תוצאות ההתבוננות הזו במלה.

      אבל אנו עוסקים קודם כאן ב'זהות', ובכן זהות היא תוצאה של יכולת האדם להיבדל מהסביבה, היבדלות המאפשרת ההתבוננות, בהמשך האדם מסכם את היותו מובדל במלה 'אני'. אבל פעולות אלו של האדם הלשוני עדיין לא מבטיחות לו 'זהות', למען שהאדם ירכוש זהות, הוא זקוק שגם האחרים יראו אותו כיצור בזכות עצמו, שלו שם.

       מאחר שזהות תלויה במידה רבה בהכרת הזולתים, היא מאד נזילה, והאדם כל ימי חייו צריך ללחם על זהותו. נשאלת השאלה איך לוחם האדם על זהותו? מתברר שהאדם התובע לעצמו זהות צריך להוכיח את זה במעשים. שוב עלינו להביא הסברים לזהות בתרבויות אחרות. כבר הזכרנו כמה פעמים שהפילוסוף הגל בספרו 'הפנומנולוגיה של הרוח' טוען שלמען שהאדם ישיג זהות עליו להעיז ולהרוג את הזולת. לפי פילוסוף זה רק מעשה קיצוני כזה מבטיח זהות לפרט.

      אבל לפי התנ"ך, ולא רק לפיו, האדם לא צריך לנקוט מעשה קיצוני כזה, הוא יכול להוכיח את זהותו גם במעשים. ראינו כבר את הקינות השומריות, ששם האם המבכה את בנה שנקטל, מספרת על מעשיו הטובים לסביבתו, מכאן היא מעניקה לנפטר זהות, בשם דאגתו לקרובים שלו. גם באפוס השומרי של גילגמש, הגיבור רוצה בשם עולם, ולשם כך הוא יוצא להרפתקאות. אבל כאן אנו עדיין ב'זהות', נדון גם ב'שם', יותר מאוחר.

      בעל משל 'עץ הדעת' הועיד לגיבוריו יכולת ליצור את מזונם, אבל בעיקר הוא מועיד להם את התפקיד ליצור חיים, להוליד, ללדת. לפי מחשבת התנ"ך האדם משיג את זהותו על-ידי יצירה, עשייה.

      שוב, האדם שנעשה מודע לזהותו, מבדיל את עצמו מהסביבה, מסוגל להתבונן, אחרי כמה זמן רוצה בזהות עדיפה על הזולת. הזכרנו כבר את גילגמש, שאינו מסתפק בסתם להיות מלך, הוא רוצה לתגבר את זהותו על-ידי מעשי גבורה.

      אבל אנו שוב יכולים לחזור למשלי התנ"ך, בחלק השלישי של משל 'עץ הדעת', קין רואה בעובדה שאחיו הבל נבחר על-ידי האלוהות כעדיף עליו, כהפחתה בזהותו. והוא בדומה לפילוסוף הגרמני המאוחר, סבור שאם יהרוג את אחיו הוא ירכוש את הבכורה ממנו. לא כך לפי התנ"ך, שהעיקרון שלה הוא קדושת חיים. לפי התנ"ך קין הוא חוטא, ולא גיבור, כמו אצל הגל, אשר רואה באדם המעיז להרג גיבור בעל זהות.

     אבל עלינו לא להתעלם מהעובדה ש'זהות' קשורה בתחרות, בעל זהות רוצה להיות עדיף על הזולת. ברור שאפשר להתחרות במעשים טובים, כך סברו הנביאים, אבל ברוב התרבויות התחרות על עדיפות זהותית, מושגת על-ידי מעשים רצחניים, כהצעת הפילוסוף הגל.

     אבל טרם נדון בכך שזהות קשורה לעתים קרובות בתחרות בין זולתים, מי עולה על מי, נחזור ל'זהות'. מאחר שזהות, כפי שראינו תלויה בהכרת הזולת, אנשים מפנימים את ההכרה הזו של הזולתים, וטוענים לאוטונומיה שלהם, מתכחשים לעובדה שהזדקקו לאחרים למען יהיו בטוחים בזהותם.  כך הפילוסוף דקרט טען שהוא קיים כיוון שהוא חושב. דקרט שכח, או לא רצה לדעת, שטרם שהיה מסוגל לחשוב, הוא הזדקק לזהות, להיבדלות מאחרים, להכרת הזולתים בו, כי אכן הוא ישות. בהמשך דקרט כישות היה זקוק בסיוע האחרים לרכוש שפה. קודם לרכישת שפה דקרט היה זקוק לשם, שאותו קיבל מסביבתו. רכישת שפה הוא שלב שני. דקרט היה זקוק יחד עם הזולתים לרכוש שפה, לרכוש אותה מגנזך הקהילה ששם הוא נולד. הרי דקרט דיבר צרפתית, לא אנגלית.

     דקרט ברוב הובריס התעלם מכל השלבים האלו שכל אדם לשוני עובר אותם, התימר שהעובדה שהוא חושב, הוא קיים. אבל המודעות הזו של קיום אפשרית רק אם האדם קודם מתבדל מהאחרים, רכש זהות, רכש שם, רכש שפה, ואזי הוא יכול להפנים את כל התהליכים האלו, ולהתימר שהעובדה שהוא חושב הוא קיים.

      היה וויכוח בין דקרט לבין הובס שבאותה תקופה שהה בצרפת, אם האדם חושב בשפה, כפי שהאחרון סבר, אם הוא יכול לחשוב בלעדיה, כפי שדקרט חשב. שני הפילוסופים האלו לא התוכחו על 'זהות'. אנו דנים כאן ב'זהות', שהיא פרי היכולת של האדם להתבונן על עצמו מבחוץ, ולראות את עצמו כיחידה נבדלת, הקודמת לרכישת שפה. הרי התבוננות אפשרית רק אם אדם התבדל מהסביבה, יכול לראות אותה כנבדלת ממנו. אנו יכולים כאן לחזור על השורש העברי 'נכר', שהוא יחודי לשפה העברית, והוא תוצאה היות מחשבת התנ"ך פילוסופיה לשונית. משורש זה 'נכר'  נגזר הפועל 'להכיר', השם 'נוכרי', השם 'הכרה'. אדם רוכש 'הכרה', לאחר שהתבדל מהסביבה, ניכר את עצמו ממנה, רכש זהות בסיוע האחרים המכירים בו, רכש 'שם', ולאחר כל השלבים האלו הוא נעשה בעל 'הכרה', היכול להתבונן על הסביבה, יכול לחשוב, יכול ליצור.

      עלינו כאן להזכיר את העובדה, שהפעולה 'לנכר', בדרך כלל נתפשת בעולם המערבי כשלילית. הסיבה לכך היא שהשליח פאולוס ניטרל את משל 'עץ הדעת', ניטרל את ההבדלה, ניטרל את ה'ניכור'. העולם המערבי עד היום לא השתחרר משלילה זו של השליח הזה את 'ההבדלה', את ה'ניכור'. עלינו עוד להוסיף, שגם מרכס שלל את ה'ניכור' היהודי, כפי שהוא כנה אותו, כיוון שהוא רצה להיות אורגני, כפי שרצו הפילוסופים הגרמניים האחרים להיות.

     מאחר שהזהות היא נזילה, האדם לא בטוח בה, הוא כל ימי חייו מנסה להעשיר אותה. אפשרויות ההעשרה הן רבות. האדם יכול להעשיר את הזהות על ידי רכישת רכוש. למען להבין מדוע רכוש היא כל כך חשובה לאדם, עלינו שוב להדגיש את העובדה שהזהות לא רק שהיא נזילה, היא גם 'נעלם' כמו יצירות רבות של השפה. אם כך האדם רוצה לעשות טרנספורמציה לזהותו, לקבע אותה ברכוש מוחשי.

       אבל האדם יכול להעשיר את זהותו גם במעשים. הזכרנו כבר שהאדם יכול להעשיר את זהותו על-ידי מעשים חברתיים, בצורה כזו הוא זוכה ביתר הכרה של הזולתים. כן הזכרנו שבחברות מסוימות מעשים מלחמתיים או מעשים הרפתקניים מעשירים את הזהות של היחיד.

     הזכרנו כבר שמדינות אף הן זקוקות לזהות. כך מדינת העיר ספרטה התקנאה בזהות של עיר המדינה אתונה, התקנאה שלזו יש הגמוניה ביוון. המלחמה הפלופונזית ביוון התנהלה בין שתי הערים על הגמוניה. להוותה של יוון מלחמה אכזרית זו הרסה את ההגמוניה של שתי הערים, הרסה את יוון.

     תחרות על מושג מופשט למען העשרת הזהות, תמיד מסוכנת יותר מאשר תחרות על דבר מוחשי. הסיבה לכך היא שלמושג מופשט כמו 'הגמוניה', אין שעור, אין גבולות. מכאן שמלחמות אידיאולוגיות הן תמיד יותר מסוכנות ויותר ארוכות ממלחמות על טריטוריה.

     מלחמות דת הן תמיד מלחמות על זהות של קהילות, לכן הן האכזריות ביותר, הארוכות ביותר. מלחמות דת התחוללו באירופה אחרי הרפורמציה, מלחמת שלושים השנה על זהות דתית, היתה הרסנית ביותר, כמעט הרסה את גרמניה. אבל גם מלחמות הדת באנגליה ובצרפת היו ארוכות ללא שעור.

      עלינו להוסיף, שמאחר שזהות היא נזילה מאד, האדם בקלות יכול לנכס לעצמו זהות של אחר, למשל, של מנהיג, של איש צבא, זהות של מישהו חשוב ממנו. האדם הקורא ספר מנכס לעצמו את זהותו של הגיבור. דתות התבססו גם על כך שהמאמינים היו מנכסים לעצמם את זהות האלים שלהם. עובדה היא שכל עוד הנצרות לא התערערה, המאמינים נכסו לעצמם את זהותו של ישוע, בעיקר הנזירים. עם התערערות הנצרות, נוצרה ספרות עם גיבורים שתפשו את מקום ישוע, והקוראים שלה ניכסו לעצמם זהות של גיבורים ספרותיים.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • nachum  On 19 ביולי 2009 at 12:12

    דבר שלא היו מודעים לו בהיותם בגן-עדן
    they knew it in gan eden.just later they were send out…

  • רבקה  On 20 ביולי 2009 at 7:32

    לנחום, חוה ואדם לא היו מודעים לעובדה שהם בגן עדן- כיוון שהם רכשו מודעות רק אחרי שאכלו מפרי עץ הדעת, רבקה

  • nachum  On 20 ביולי 2009 at 9:46

    וה ואדם אחרי אוכלם מהפרי, מגלים שהם עירומים, דבר שלא היו מודעים לו בהיותם בגן-עדן.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: