Monthly Archives: אוגוסט 2009

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 144 – חידת מחשבת התנ"ך, ה'

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 144 – חידת מחשבת התנ"ך – ה', – ביטול האמונה בגורל, יצירת עולם לשוני אוטונומי, בתוך העולם של חוקי הטבע הדטרמינסיטיים.

      בשעור הקודם סטינו ממהלך הדיון שלנו במשלים מתקופת האבות, רצינו להצביע על התופעה שמיסטיקה מלווה תמיד במאגיה, כיוון שהיא למעשה מבטאת אי השלמה עם חוקי הקיום, מורדת בהם, ומרידה תמיד מלווה במאגיה שהאדם חושב שבסיוע שלה יתגבר על חוקי הקיום.

     דווקא בהקשר לעלית האמונות בסוגי מיסטיקה, כמו ה-  ,New –Age, יש חשיבות לחזור למהפכה המחשבתית שאבות העברים חוללו, כאשר יצאו ממקום תרבותי מפואר, אור, עם הירושה השומרית והאכדית, שלמרות שתרבות זו הגיעה לשיא, האמינה בפוליתאיזם, האמינה בשליטת הגורל על מפעלות האדם.

      ברור שאם אברהם לא היה יוצא מאור, הוא לא היה יכול לחולל את המהפכה המשבתית המופשטת ביותר, ודוגמת מקרה פרעה אחאנאתון שניסה לעשות מהפכה דתית, רצה בפולחן השמש בלבד, ללא פולחן אלילי נוסף, מוכיחה את זה, שאחרי מותו הכהונה הממוסדת ביטלה את המהפכה הדתית שלו.

     יציאתו של אברהם מאור, נדודיו בארצות תרבותיות, איפשר לו את ההפשטה, את הראיה של יחסיות מפעלות אדם, את ההבנה שהישות העליונה אינה קשורה לטריטוריה, שהיא לא  מתחלקת לישויות רבות, שהיא אחת, בלעדית, שבראה את העולם למען רווחת האדם.

      אנחנו נוכל לעמד על הפער הגדול בין האמונות השומריות, בשלטון האלים, לבין ראיתו של אברהם את האלוהות, אם נשווה יצירה מפוארת שומרית, את קינת האלה נינגל על חורבן עירה אור, מבלי שהוזכר שסיבת חורבנה בגין העובדה שתושביה נשחתו, למשל השיח של אברהם עם אלוהים בקשר לסדום שתושביה נשחתו ורצונו של האלוהות  להשמידה.

      נביא כאן קטעים מהקינה המפוארת הזו שהיא לקוחה מהאנתולוגיה בשם 'בימים  הרחוקים ההם'.

'ביום ההוא, כאשר הסערה הלזו השחיתה כל,

כאשר אל מול פני הגבירה חרבה עירה,

ביום ההוא, כאשר הסערה הלזו מחתה הכל,

כאשר גזרו כי חרוב תחרב עירי,

כאשר גזרו כי חרוב תחרב אור,

כאשר צוו כי יהרג עמה

ביום ההוא, רחוק לא רחקתי אנכי מעירי,

…..

אנכי בכבודי, לפני אנו ירדה עיני מים,

אנכי בכבודי, לפני אנלל הפלתי תחנה:

'אל תחרב עירי!' כה אמרתי להם,

…..

אנלל לא השקיט לבבי לאמר: 'טוב הדבר, לו יהי!'

למועד השני, במפחרת, במקום הנורא מכל המקומות,

כאשר ישבו האננה לחרץ משפטם,

אנכי, לפני אנו ירדה עיני מים,

'אל תחרב עירי!' כה אמרתי להם,

…..

אנלל לא השקיט לבבי לאמר: טוב הדבר, לו יהי!,

כי חרוב תחרב עירי – כה צוו,

….

אנלל – מוצא שפתיו לא ישנה!'      

      מקינה זו של נינגל על חורבן עירה אור, אנו נוכחים לדעת שהאלים היושבים ב'מבחרת', אספת אלים, הם גוזרים גורלות ואינם מוכנים לשנות את מה שגזרו. לעומת אלים אלו חסרי הרחמים, אברהם מנהל שיח עם האלוהות: (בראשית, פרק י"ח,20) ויאמר יהוה זעקת סדם ועמרה כי רבה וחטאתם כי כבדה מאד. ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה ואם לא אדעה…..ויגש אברהם ויאמר האף תספה צדיק עם רשע……השופט כל הארץ לא יעשה משפט…….ויאמר הנה נא הואלתי לדבר אל אדוני אולי ימצאון שם עשרים ויאמר לא אשחית בעבור העשרים. ויאמר אל נא יחר לאדני ואדברה אך הפעם אולי ימצאון שם עשרה ויאמר לא אשחית בעבור העשרה..'

      בדרך כלל יהדות התימרה שהיא מקור המונותאיזם. ובכן, קביעה זו אינה נכונה לגמרי, אריסטו, אמנם הוא מאוחר למחשבת התנ"ך קבע אלוהות היא 'מניע ראשון', והרי אף זה  מונותאיזם. אבל יהדות טעתה בעיקר בכך שהיא לא הגדירה את האלוהות של אברהם בתכונותיה המיוחדות, אנחנו נדבר בהמשך גם על האלוהות של יוצאי מצרים, שהיא שלב נוסף בהפשטה. אבל קודם עלינו להשוות אלוהות זו של אברהם לאלי שומר, אלים המופיעים בקינת נינגל.

     אלים אלו קובעים גורלות, על מה שהחליטו אין לשנות. נראה שגם באנומה אליש, שהוא יותר מאוחר, מרדוך גוזר גזרות. לעומת אלים אלו הגוזרים גזרות לא כיוון שדרכי בני אדם נשחתו, אלא שזה רצונם, האלוהות של אברהם היא ברת שיח, מוכנה לשנות את החלטותיה אם בני אדם חוזרים משחיתותם. נוסף לכך אברהם מכנה את האלוהות כ'שופט הארץ', האלוהות אינה שרירותית, היא מנהלת את העולם לפי צדק.

     אם אנו מניחים שמשל 'עץ הדעת' התחבר באותה תקופה כמו השיח הזה של אברהם עם האלוהות, אנחנו רואים שהאלוהות פועלת לפי כללי הכלי שבידי אדם, הרי כלי השפה דורש להבדיל בין טוב לרע. ולא רק זה, אלוהות זו משוחחת עם גיבוריה.

     שוב אם אנו לא משווים יותר האלוהות הזו של אבות העברים עם אלי שומר, אלא עם האלוהות של אריסטו, הרי האלוהות שלו 'המניע הראשון', הוא ישות מכנית, כפי שעולמו של אריסטו הוא מכני, האלוהות הזו של אריסטו אינה בוראת עולם, כיוון שהעולם לפי אריסטו הוא נצחי בו קיימת רק תנועה מכח לפועל, בעולם זה אין התחדשות. האלוהות של אריסטו מניעה רק עולם מכני, לא בוראת אותו, לא שופטת אותו.

     הכרח מהמסופר על האבות, להניח שהם בהבדל מתאור אלים על-ידי תרבויות אחרות, כבר מתקופה ראשיתית זו יצרו אלוהות שהיא מחוץ לחוקי הטבע הדטרמיניסטיים, ולכן העולם האנושי אף הוא הוצא מתוך עולם דטרמיניסטי זה, ולאדם ניתנה בו אוטונומיה מוגבלת. בעולם זה שהופרד מהעולם הדטרמיניסטי, אין מקום לגורל, האדם רשאי ליצור את עולמו על-ידי אותו כלי שפה שהוא רכש המאפשר לו להבדיל בין טוב לרע.

       למעשה אפשר להגיד שהאלוהות של אברהם  בראה עולם לשוני מופרד מעולם ההטבע הדטרמיניסטי, היא בראה עולם בתוך עולם, שבו היא  נוהגת לפי כללי השפה, מבדילה בין טוב לרע, אינה גוזרת גזרות ללא סיבה.

      כל השיח הזה של אברהם עם האלוהות יכל היה להתקיים רק כיוון שהעולם הלשוני,  הוא מחוץ לעולם של חוקי הטבע הדטרמיניסטיים. מדוע אם כך יהדות לא הדגישה את האופי הלשוני הזה של האלוהות, שבראה למען האדם עולם מחוץ לעולם חוקי הטבע הדטרמיניסטיים, שהיא עצמה חלק מעולם לשוני זה. כבר במשל 'עץ הדעת', הרכש החדש מצביע על מציאות אנושית אוטונומית, כאן במשל זה עדיין לא נאמר, מה שאנו מוצאים בשלב השני של התפתחות מחשבת התנ"ך, בפרק הבריאה בספר בראשית פרק א', שהאדם נברא בצלם אלהים. למרות העדר קביעה כזו, כל היסודות כבר נמצאים בשלב הראשון.

      אנחנו רואים את המהפכה המחשבתית הגדולה שאברהם חולל, כאשר הוא ראה את עולמו מחוץ לעולם הטבע הדטרמיניסטי, ראה את האלוהות חלק מעולם אנושי זה, לכן יכול היה לנהל אתה שיח, להעמיד לפניה התחשבות בקדושת החיים, כפי שאנו מוצאים כבר במשל 'עץ הדעת'.

     דברים אלו מתבררים רק אם אנו משווים את העולם המצטייר מקינת נינגל, לעולמו של אברהם, אם אנו משווים את עולמו של אברהם, לעולמו המכני של אריסטו. מגמה זו קיבלה חיזוק בשלב השני של התפתחות מחשבת התנ"ך, שלב יציאת מצרים, שיש ליחס לו את התחברות משל הבריאה בפרק א' של ספר בראשית, ששם נאמר מפורשות שהאדם נברא בצלם אלהים,  נאמר בו מפורשות שהעולם נברא למען האדם.

    

 

 

 

                                  

מודעות פרסומת

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 143 – שלילת אמונות טפלות על-ידי האבות

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 143 – שלילת אמונות טפלות על-ידי האבות

      אנו רוצים להפסיק את הרצף של דיון במשל 'עץ הדעת', למען להתיחס לתופעה של המקובל אליאור חן, כתבה שהופיע עליו השבוע בטלויזיה. הקבלה קבלה לגיטימציה בישראל על-ידי גרשון שלום, והיא בזכותו קבלה מעמד כאילו היא מיצגת את מחשבת ישראל, מטעמים אישיים שלו, וגם מטעמים לאומיים, שהוא רצה להצביע על העובדה שיהדות בניגוד לטענת הגרמנים היא גם מיסטיקה. לאט לאט ההשקפות ה'קיומיות', של מחשבת התנ"ך, זו של בובר, ושל הפרשן המקראי יחזקאל קאופמן נדחו, ובזכות סגנונו המעולה של שולם, 'הקבלה' נעשתה דומיננטית, תפשה את  המקום הראשון.

    אבל יחודיות מחשבת התנ"ך היא בזכות המשלים של האבות, בספר בראשית, בזכות משל יציאת מצרים בספר שמות, בזכות הנבואה. מחשבת התנ"ך מראשיתה הלכה נגד הנטיות הטבעיות של האדם, המעדיף אשליות. המשלים הראשוניים, משלב האבות, המשלים בשלב השני של יוצאי מצרים, מטרתם היתה לאפס את האמונות הטפלות של התרבויות שהעברים עברו בארצותיהם. בדומה לתקופתינו כאשר שבי ציון יסדו את הקיבוצים ואת הקבוצות, הלכו נגד הנטיות הטבעיות של האדם, רצו באדם חדש, כך כל המשלים של האבות רצו באדם חדש, משוחרר מאמונות טפלות של תרבויות, שלמרות שהיו בדרגה גבוהה השלימו עם משאלות בני אדם.

      אבל בני ישראל אחרי כיבוש הארץ נעשו יושבי קבע, בניגוד להיות האבות נוודים, ובזכות זו יכלו לפתח מחשבה חדשה מהפכנית, והעברים יושבי הקבע אף הם העדיפו את המסורת הכוהנית על המסורת הנבואית שנבנתה על משלי האבות, על מחשבתם המהפכנית. ביחוד דבר זה קרה אחרי טראומת חורבן בית ראשון, השבים רצו לקבע את המסורת, השתיקו את הנבואה, צמצמו אותה להלכה, וגם העדיפו את הכהונה. ברור שבתקופת בית שני בשוליים התפתחו ספקולציות מיסטיות למיניהן, ביניהן  היו אלו שהצמיחו גם את הנצרות.

      הגולים בארצות נוצריות ובארצות מוסלמיות בעתות של קטסטרופות העדיפו מחשבה מיסטית שאפשרה להם הפלגות מעבר לחיים קיומיים. העובדה שכתבים מיסטיים אלו חרגו מעקרונות ראשוניים, כדוגמת ספרו של חיים וויטאל, תלמידו של האר"י, שהקוסמולוגיה שלו בספר 'עץ חיים" סותרת לגמרי את הקוסמולוגיה בספר בראשית פרק א', למרות כך, אישים אלו נשארו ביהדות, בהבדל מהנוצרים, כיוון שהם אמצו את ההלכה, בעוד שהנוצרים שללו אותה. ליהדות המאוחרת 'ההלכה' נעשתה העיקר, וכל מי שאימץ אותה נחשב ליהודי המקיים מצוות, יהודי טוב.

    מי שמעיין בספריו של חיים וויטאל גם בספרו 'עץ החיים', וגם ספרו 'ספר ההחזיונות' –  'יומניו של ר' חיים ויטאל', יכול להיווכח שהם מלאים עם אמונות טפלות, ביחוד הספר השני מלא עם רעיונות מאגיים. למרות כך אף אחד לא חלק על חיים וויטאל, גם לא היום. לכן אין להתפלא שאדם כמו אליאור חן, הוא תופעה לגיטימית אצל אלו המאמצים את הקבלה, את המיסטיקה היהודית.

     מה שלמדנו מהכתבה על אליאור חן שהוא אימץ את מאגיות השמות. קודם עלינו כאן שוב להזכיר שכבר המצרים יחסו לשמות כוחות מאגיים. לכן האלים שלהם, וגם הפרעונים היו מסתירים את שמותיהם, למען שלא יגזל מהם הכח המאגי. נחזור ונזכיר את הדיבר השלישי מתוך עשרת הדיברות. וכך נאמר שם:'לא תשא את שם יהוה אלהיך לשוא כי לא ינקה יהוה את אשר ישא את שמו לשוא', ובכן יוצאי מצרים שוללים את המנהג המצרי להשתמש בשם האלוהות למטרות 'מאגיות'. בדיבר זה כמו במשלים האחרים לא נאמר שאיסור זה בא לאפס את המנהג המצרי להשתמש בשמות האלים למטרות מאגיות. המשלים התנ"כיים אף פעם לא מזכירים את מקורות האמונות הטפלות שהם שוללים.

     למרות איסור זה אנחנו רואים שהקבלה המעשית חזרה לשימוש בשמות האלוהות והמלאכים למטרות מאגיות. וראה פלא, אף אחד לא מחא נגד כתבים אלו. לכן גם אפשר להבין ששרלטנים כמו אליאור חן,  החל לעשות שימוש בשמות למטרותיו הנילוזות.

      מאגיה היא חלק ממחשבת האדם. הסיבה לכך היא שהאדם נוכח לדעת שברשותו כלי נעלם, השפה, שבאמצעותה הוא יכול ליצור דברים, מכך הוא מסיק שכלי זה הוא מאגי, יכול גם לגשם משאלות, הוא גם ריבון, יכול לשנות סדרי עולם. ומאחר שעולם השפה הוא ישות נעלמת פלאית, אנשים שרלטנים יכולים להתימר שלהם שליטה על הכלי, שבאמצעותו הם יכולים למלא משאלות. הם יכולים להתימר שהם בני אלים, התגלמות אלים. הרי הקיום הוא חידה, ובעלי עוז יהכולים להשפיע על תמימים.

     אם אנו שוללים את אליאור חן, ותמהים שדבריו התקבלו לפחות על קובץ של תמימים, וגם שיטותיו הסאדיסטיות, עלינו להיזכר שאירופה הנאורה, בין שתי מלחמות העולם, האליה שני אנשים סדיסטיים, היטלר וסטאלין. בחגיגה זאת השתתפו כל האינטלקטואלים האירופיים, ואפילו יהודים טובים. סטלין נעשה 'שמש העמים', היטלר נעשה ה'מושיע'. המשלים של אבות העברים לא התקבלו על עמים נאורים, כביכול. הם לא אמצו את נבואתו של ישעיהו : 'הדבר אשר חזה ישעיהו בן אמוץ על יהודה וירושלים. והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית יהוה בראש ההרים ונשא מגבעות ונהרו אליו כל הגויים. והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר יהוה אל בית אלהי יעקס ויורנו מדרכיו ונלכה בארחתיו כי מציון תצא תורה ודבר יהוה מירושלים. ושפט בין הגוים והוכיח לעמים רבים וכתתו חרבותם לאתים וחנינותיהם למזמרות לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה'.   

     נגד אליאור חן אפשר רק לטעון שהוא אימץ את כל האמונות הטפלות שאבות העברים ניסו לנטרל, שהוא חזר למאגיה, מבחינה זו הוא חלק מקהילת האינטלקטואלים האירופיים שגם להם האכזריות של שני מנהיגים לעיל לא הפריעו. 

     לבעל משל 'עץ הדעת', יש כמה עקרונות, 'דעת' המאפשרת לאדם קודם זהות, אחר-כך מאפשרת לו ליצור במודעות חיים. לפיו מתת החיים הוא הערך העליון, והוודאי היחידי, לכן 'דעת', מקדשת את החיים, לא ערכים מנותקים מחיים קיומיים. לפי משל זה קין הוא החוטא הנצחי, כיוון שהרג את אחיו הבל, על ערך מופשט של 'בחירה'. לא כך חשבו הגרמנים הנאורים המיסטיקונים, לפיהם ערכים מופשטים עדיפים, למענם היו צריכים להשמיד את היהודים. צאצאי אבות העברים שקידשו את החיים כבר לא הבינו את המוסר העילאי של אבותיהם. ביניהם כל אלו המאמצים 'קבלה' עם כל האמונות הטפלות, הרי לפי תורה זו מותר להקריב את הגוף למען מושגים מופשטים.

     ואם ככה אפשר לחזור למשל 'עץ הדעת', ובמה הוא נבדל מתורתו הנשגבה של הפילוסוף המהולל הגל. פילוסוף זה אימץ את ה'ניכור' של משל זה, למען 'זהות'. רק שבהבדל ממסר המשל, שזהות היא עדיפה על חיים ללא זהות 'בגן-עדן', שמטרת 'דעת' הוא קידוש החיים, הגל טוען בספרו המהולל 'פנומנולוגיה של הרוח', שכבר הוזכר, שלמען השגת זהות יש להרוג את הזולת. ובכן, את המסר הרוחני הזה של פילוסוף מהולל זה היהודים קנו, ראו בזה שיא 'הרוחניות' ההגלינית. אבל פילוסוף מהולל זה לא נשאר עם ה'ניכור' התנ"כי, לפי שאיפותיו הרוחניות, האדם צריך לוותר על ניכורו, ולחזור לכוליות. ולמען הכוליות צריך להקריב הרבה קורבנות, לכן הגיבור של הגל היה פרידריך הגדול, שניהל מלחמות עם כל שכניו, הקריב למען הכוליות גופות רבים.

       אלו שתקפו את משל 'עץ הדעת', כמו השליח פאולוס, בהבטיחו נצחיות אם ישללו 'דעת', המאפשרת רק דאגה לגוף, או השליח יוחנן, שהפך את 'דעת' לריבון בדמותו של ישוע, שיביא גאולה לעולם, הבטחותיהם התבדו. גם כל הרוחניות הצרופה הגרמנית, ששללה את המוסר העליון של משל 'עץ הדעת', קדושת חיים, בשם מוסר אימננטי, מתוכנת כמו אצל החיות, נוסח קאנט, נוסח הגל, הובילו לקטסטרופה מוסרית ברייך השלישי.

     על האדם להיות  צנוע, כמו בעל משל 'עץ הדעת', לדעת את גבולות יכולתיו. לא להתפתות על-ידי ה'נחש', עם הבטחותיו. גם ה'קבלה' הביאה רק אסונות ליהדות אין לה יותר תובנות מאשר לבעל 'עץ הדעת'. יומרותיו של חיים וויטאל בספרו 'עץ חיים', המכריז בכל משפט שני 'זה סוד', כאילו הוא בעל הסוד, הובילו אותו למאגיה. אליאור חן הוא תלמיד טוב של בעל סוד זה.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 142 – חידת מחשבת התנ"ך ג'

 

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 142 – חידת מחשבת התנ"ך ג'

     בספר בראשית תחילת תולדות העברים מתחילה עם אברהם, לכן הזכרנו כמה מאפיינים של מחשבת איש זה, כפי שזה מסופר בספר זה. על משל 'עץ הדעת' ועל מחברו אנו לא מוצאים איזכור בספר בראשית. אבל אם אנו בודקים משל מופלא זה המכיל כבר את כל פילוסופית השפה, אנו מוצאים בו שרידים של מיתוסים עתיקים שוודאי היו רווחים בארצות ששם האבות נדדו. אבל כמו במקרה שמסופר על אברהם בשיח שלו עם אלהים על סדום, שאנו יכולים לראות רק את המהפכה המחשבתית שלו אם אנו משווים שיח זה לקינת נינגל על חורבן אור, שכבר הסברנו, כך במקרה משל 'עץ הדעת' אנו צריכים לבודד את המיתוסים השונים שמשל זה מגיב עלים.

.    מדוע אנו צריכים ליחס את התחברות משל זה לתקופת האבות הנודדים? הסיבה לכך היא שקיימים בו רבדים עתיקים, שאין אנו מוצאים במשלים מהשלב השני של התהוות תרבות התנ"ך שלב יציאת מצרים.

     במשל זה לפנינו בריאת עולם שונה מזו שאנו מוצאים בפרק א' של ספר בראשית. וכך זה נכתב במשל זה: (בראשית פרק ב' 4) 'אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות יהוה אלהים ארץ ושמים. וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכל עשב השדה טרם יצמח כי המטיר יהוה אלהים על הארץ ואדם אין לעבד את האדמה..' מיתוס בריאה זה הוא עתיק יותר מאשר משל בריאת העולם בפרק א' של ספר בראשית. הוא ממשיך ואומר שאלהים ברא את האדם מהאדמה. גם בריאה זו של האדם מהאדמה שונה ממה שמסופר בפרק א' של ספר בראשית, ששם נאמר שאלהים ברא את האדם זכר ונקבה, בהגד, כפי שברא את כל היתר,וגם נאמר שאלהים ברא את האדם בדמותו.

      אנו מקדימים דברים אלו רק למען להצביע על ההבדל בין שני המשלים, משל הבריאה בפרק א' של ספר בראשית, והבריאה במשל 'עץ הדעת'. כוונתינו היא להצביע על קדמותו של משל זה שהוא מכיל מיתוסים עתיקים שרווחו בזמן האבות, אבל מטרת בעל המשל הוא לא להצביע איך נוצר העולם, איך נוצר האדם, מטרתו היא אחרת. ושוב אנו צריכים להצביע על העובדה שבעל המשל השתמש במיתוס שרווח בזמנו, על 'גן-עדן', מקום אידיאלי שונה מהמצב בזמנו. מיתוסים על תור זהב קדמון, רווחו בתרבויות שונות.

     ובכן, בעל המשל מטרתו היא להצביע על כך שבגן-עדן, האדם היה בסך הכל חיה בין החיות. בעל המשל רוצה לנתץ את האמונה שבגן-עדן מצבו של האדם היה אידיאלי, הוא רוצה להצביע על כך שהאדם עלה בדרגה בסולם ההתפתחות רק כאשר הוא אכל מפרי 'עץ הדעת', יצא מהגן בו היה חיה בין החיות.

     לכן אנו יכולים להסיק מהמסופר, שהבריאה השונה במשל זה ממשל הבריאה בפרק א' של ספר בראשית היא משנית למטרת המספר, מטרתו האמיתית היא להזים את המיתוס העתיק שהיה מקום אידיאלי, שהיה 'גן-עדן' אידיאלי.

      אנחנו רואים שבעל המשל משתמש במיתוסים קדומים כטריגרים למהפכה המחשבתית שלו. ומשל זה כמו המשלים היותר מאוחרים לא מזכירים את התרבויות שהמיתוסים שלהם שמשו טריגרים לבעלי המשלים.

     שריד אחר של מיתוס קדום אנו מוצאים ברמז על ה'נחש', כחיה המסמלת חכמה, ידע. כאן בעל המשל שוב עושה טרנספורמציה למיתוס הקדום, הופך את ה'נחש' מהמיתוס הקודם לפן האפל של השפה, פן המורד נגד הבריאה, פן הרוצה להיות ריבון. הנחש במשל כאן מסית את חוה לאכל מפרי 'עץ הדעת', ומבטיח שהיא תיהפך לדומה או זהה עם אלהים. הנחש הקדום הוא ישות מורדת בבריאה, ובעל המשל מנטרל אותו. אומנם חוה ואדם אוכלים מפרי 'עץ הדעת', אבל הם רוכשים רק יכולת להבדיל, להבדיל בין טוב לרע, אבל הרכש בשלב הראשון מאפשר לחוה ואדם להבדיל את עצמם בשם 'דעת' שרכשו, מהגוף.

      וכאן לפנינו היכולת המינימליסטית של בעל המשל, אם הוא אמר בחלק גן-עדן שחוה ואדם היו עירומים ולא התבוששו, רמז להיותם דומים לחיות, כאן אחרי הרכש החדש, חוה ואדם המבדילים בין 'דעת' לבין גופם, מתבישים בעירומם. כך בעל המשל רומז על כך שחוה ואדם עלו בדרגה על מצבם הקודם בגן-עדן ששם היו חיות בין החיות, עכשיו הם רכשו 'מודעות'. בעל המשל אינו מתפלסף כפי שוודאי פילוסופים יווניים היו מתפלספים על עליה בדרגה האבולוציונית של חוה ואדם, שנעשו בעלי 'מודעות', הוא בצורה מינימליסטית מטפורית מוסר לנו תאור של מהפכה במצבו של האדם שרכש 'דעת' והפך למודע.

      עד היום אלו העוסקים בפילוסופית השפה, לא הגיעו לדרגת בעל המשל בתיאור איך האדם רוכש 'מודעות'. ההבדלה היא היכולת שחוה ואדם רוכשים מפרי העץ, וממה שהמדע של האינפורמציה יודע היום, האינפורמציה היקומית בוראת באמצעות הבדלה, בהתרכבה עם אנרגיה. אבל עד היום האדם לא הסיק את המסקנה שהוא רוכש 'מודעות' על-ידי היכולת להיבדל, קודם היבדלות 'דעת' מהגוף, בהמשך היבדלות מהסביבה.

      יש לשער שגם המטפורה 'עץ הדעת' הוא מיתוס עתיק שבעל המשל עשה לו טרנספורמציה. אנחנו יודעים מאפוס גילגמש שהוא מחפש צמח שיאפשר לא נצחיות, כך וודאי היה גם מיתוס על 'עץ דעת'.

      אבל שוב בעל המשל עושה טרנספורמציה למיתוס עתיק שהיה קיים, מגיע לאינטואיציה הגבוהה ביותר, בהבינו ש'דעת' היא חיצונית לאדם, שהיא אינה אימננטית, אחרת היתה צריכה להיות עם חוה ואדם כבר בגן-עדן, בעל המשל מבין שהאדם הופך בעל 'דעת' בהתחברו למקור חיצוני.

     הזכרנו כבר כמה פעמים את העובדה שבימי התנ"ך, בימי אבות העברים לא ידעו עדיין על המח כמרכז החשיבה, כפי שתרבויות אחרות לא ידעו על כך, הם וודאי לא ידעו על האונות הקדמיות שנוספו לאדם בשלב אבולוציוני מאוחר יותר, ושבאונות קדמיות אלו קיימות קולטנים  המחוברים לאינפורמציה היקומית.

     בלי כל הידיעות האלו בעל המשל מתוך אנלוגיות, מתוך הסתכלות על מפעלות האדם מגיע להבנה האינטואיטיבית הזו שה'דעת' נרכש ממקור חיצוני.

       ושוב בעל המשל רוצה להזים את כל האשליות האנושיות הכלולות במיתוסים קדומים, רוצה להזים את הבטחות ה'נחש', חוה ואדם לא הופכים זהים עם אלהים, הם אינם יכולים לאכל מפרי 'עץ החיים'. אבל לא רק את זה מזים בעל המשל, הוא מסביר שהיכולות שחוה ואדם רכשו, חובות בצדן. חיים הם עמל, יצירת חיים חדשים על ידי האם היא סבל.

     במשל זה המחבר גם רוצה להצביע על האפסות של מלכים קטנים בזמנו עד היום הזה, שהם בני אלהים, שהם אלים בעצמם. לכן הוא מדגיש כל הזמן שהאדם נוצר מהאדמה ואליה ישוב.

      לפני שנמשיך ונדבר על כל הפרטים במשל מופלא זה, עלינו לציין עוד עובדה, לפי מיתוס מצרי, האלה איזיס היא בעלת הלשון, שוב בעל המשל משתמש במיתוס עתיק שהאשה היא מקור השפה. עובדה היא שאת הקינות השומריות הראשוניות יצרו נשים. בכלל יש לראות בקינות ראשית השפה, האם המשמיעה זעקה על מות בפרי בטנה, המוות הוא הטראומה המזרזת את היווצרות השפה.    

     רק מי שמכיר את ההיסטוריה שקדמה להופעת אבות העברים, מי שמכיר חלק מהמיתוסים שרווחו באותה תקופה, יכול לראות איך בעל המשל משתמש בהם כטריגרים ליצירתו האינטואיטיבית המופלאה.

      אנחנו ראינו שבשלב הראשון חוה ואדם באמצעות הפרי שרכשו, באמעות 'דעת', נעשים מודעים, השלב השני העיקרי לפי בעל המשל הוא יכולתם ליצור חיים במודעות, בהבדל מהחיות שמולידים מתוך דחף ביאולוגי. חוה ואדם רואים ביצירת חיים מודעים, את השגם הראשון. בפרק ד' 1 נאמר: והאדם ידע את חוה אשתו ותהר ותלד את קין..' בדרך כלל רואים בפעל 'ידע' משגל בלבד, אבל כאן במשל זה פעל זה משמעותו יצירה, אדם יוצר חיים. כך גם חוה האומרת: 'ותאמר קניתי איש את יהוה', כוונתה במלה 'קניתי', 'יצרתי'.

     אנו רואים שבעל המשל השולל את כל המיתוסים שרווחו בזמנו, הם משמשים אותו כטריגרים בלבד, רואה ביצירת חיים את המתת הגדולה ביותר של האדם.

     עלינו להבין, אם אנו משייכים משל זה לתקופת האבות, שנוודים מנותקים מטריטוריה משלהם, ראו את יצירת החיים כהמתת הגדולה ביותר, לא במלחמות על טריטוריה, רכישתם, כפי שנראה בהמשך בקשר לאברהם, אלא יצירת חיים, וקידוש החיים, כפי שנראה בחלק השלישי של המשל, קין והבל. 

     אנחנו נראה בהמשך, כאשר נשוה את המסרים במשל זה לתורתו של הפילוסוף הגל, ביצירתו המונומנטלית 'הפנומנולוגיה של הרוח'. שמשל זה מכיל יותר הבנה איך האדם הופך למודע, מאשר מה שאנו מוצאים  בספרו זה של הפילוסוף הגרמני, הוא מכיל את המוסר האנושי הנעלה ביותר 'קידוש החיים', החסר אצל הגל.

                                  

 

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 142 – חידת מחשבת התנ"ך ג'

     בספר בראשית תחילת תולדות העברים מתחילה עם אברהם, לכן הזכרנו כמה מאפיינים של מחשבת איש זה, כפי שזה מסופר בספר זה. על משל 'עץ הדעת' ועל מחברו אנו לא מוצאים איזכור בספר בראשית. אבל אם אנו בודקים משל מופלא זה המכיל כבר את כל פילוסופית השפה, אנו מוצאים בו שרידים של מיתוסים עתיקים שוודאי היו רווחים בארצות ששם האבות נדדו. אבל כמו במקרה שמסופר על אברהם בשיח שלו עם אלהים על סדום, שאנו יכולים לראות רק את המהפכה המחשבתית שלו אם אנו משווים שיח זה לקינת נינגל על חורבן אור, שכבר הסברנו, כך במקרה משל 'עץ הדעת' אנו צריכים לבודד את המיתוסים השונים שמשל זה מגיב עלים.

.    מדוע אנו צריכים ליחס את התחברות משל זה לתקופת האבות הנודדים? הסיבה לכך היא שקיימים בו רבדים עתיקים, שאין אנו מוצאים במשלים מהשלב השני של התהוות תרבות התנ"ך שלב יציאת מצרים.

     במשל זה לפנינו בריאת עולם שונה מזו שאנו מוצאים בפרק א' של ספר בראשית. וכך זה נכתב במשל זה: (בראשית פרק ב' 4) 'אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות יהוה אלהים ארץ ושמים. וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכל עשב השדה טרם יצמח כי המטיר יהוה אלהים על הארץ ואדם אין לעבד את האדמה..' מיתוס בריאה זה הוא עתיק יותר מאשר משל בריאת העולם בפרק א' של ספר בראשית. הוא ממשיך ואומר שאלהים ברא את האדם מהאדמה. גם בריאה זו של האדם מהאדמה שונה ממה שמסופר בפרק א' של ספר בראשית, ששם נאמר שאלהים ברא את האדם זכר ונקבה, בהגד, כפי שברא את כל היתר,וגם נאמר שאלהים ברא את האדם בדמותו.

      אנו מקדימים דברים אלו רק למען להצביע על ההבדל בין שני המשלים, משל הבריאה בפרק א' של ספר בראשית, והבריאה במשל 'עץ הדעת'. כוונתינו היא להצביע על קדמותו של משל זה שהוא מכיל מיתוסים עתיקים שרווחו בזמן האבות, אבל מטרת בעל המשל הוא לא להצביע איך נוצר העולם, איך נוצר האדם, מטרתו היא אחרת. ושוב אנו צריכים להצביע על העובדה שבעל המשל השתמש במיתוס שרווח בזמנו, על 'גן-עדן', מקום אידיאלי שונה מהמצב בזמנו. מיתוסים על תור זהב קדמון, רווחו בתרבויות שונות.

     ובכן, בעל המשל מטרתו היא להצביע על כך שבגן-עדן, האדם היה בסך הכל חיה בין החיות. בעל המשל רוצה לנתץ את האמונה שבגן-עדן מצבו של האדם היה אידיאלי, הוא רוצה להצביע על כך שהאדם עלה בדרגה בסולם ההתפתחות רק כאשר הוא אכל מפרי 'עץ הדעת', יצא מהגן בו היה חיה בין החיות.

     לכן אנו יכולים להסיק מהמסופר, שהבריאה השונה במשל זה ממשל הבריאה בפרק א' של ספר בראשית היא משנית למטרת המספר, מטרתו האמיתית היא להזים את המיתוס העתיק שהיה מקום אידיאלי, שהיה 'גן-עדן' אידיאלי.

      אנחנו רואים שבעל המשל משתמש במיתוסים קדומים כטריגרים למהפכה המחשבתית שלו. ומשל זה כמו המשלים היותר מאוחרים לא מזכירים את התרבויות שהמיתוסים שלהם שמשו טריגרים לבעלי המשלים.

     שריד אחר של מיתוס קדום אנו מוצאים ברמז על ה'נחש', כחיה המסמלת חכמה, ידע. כאן בעל המשל שוב עושה טרנספורמציה למיתוס הקדום, הופך את ה'נחש' מהמיתוס הקודם לפן האפל של השפה, פן המורד נגד הבריאה, פן הרוצה להיות ריבון. הנחש במשל כאן מסית את חוה לאכל מפרי 'עץ הדעת', ומבטיח שהיא תיהפך לדומה או זהה עם אלהים. הנחש הקדום הוא ישות מורדת בבריאה, ובעל המשל מנטרל אותו. אומנם חוה ואדם אוכלים מפרי 'עץ הדעת', אבל הם רוכשים רק יכולת להבדיל, להבדיל בין טוב לרע, אבל הרכש בשלב הראשון מאפשר לחוה ואדם להבדיל את עצמם בשם 'דעת' שרכשו, מהגוף.

      וכאן לפנינו היכולת המינימליסטית של בעל המשל, אם הוא אמר בחלק גן-עדן שחוה ואדם היו עירומים ולא התבוששו, רמז להיותם דומים לחיות, כאן אחרי הרכש החדש, חוה ואדם המבדילים בין 'דעת' לבין גופם, מתבישים בעירומם. כך בעל המשל רומז על כך שחוה ואדם עלו בדרגה על מצבם הקודם בגן-עדן ששם היו חיות בין החיות, עכשיו הם רכשו 'מודעות'. בעל המשל אינו מתפלסף כפי שוודאי פילוסופים יווניים היו מתפלספים על עליה בדרגה האבולוציונית של חוה ואדם, שנעשו בעלי 'מודעות', הוא בצורה מינימליסטית מטפורית מוסר לנו תאור של מהפכה במצבו של האדם שרכש 'דעת' והפך למודע.

      עד היום אלו העוסקים בפילוסופית השפה, לא הגיעו לדרגת בעל המשל בתיאור איך האדם רוכש 'מודעות'. ההבדלה היא היכולת שחוה ואדם רוכשים מפרי העץ, וממה שהמדע של האינפורמציה יודע היום, האינפורמציה היקומית בוראת באמצעות הבדלה, בהתרכבה עם אנרגיה. אבל עד היום האדם לא הסיק את המסקנה שהוא רוכש 'מודעות' על-ידי היכולת להיבדל, קודם היבדלות 'דעת' מהגוף, בהמשך היבדלות מהסביבה.

      יש לשער שגם המטפורה 'עץ הדעת' הוא מיתוס עתיק שבעל המשל עשה לו טרנספורמציה. אנחנו יודעים מאפוס גילגמש שהוא מחפש צמח שיאפשר לא נצחיות, כך וודאי היה גם מיתוס על 'עץ דעת'.

      אבל שוב בעל המשל עושה טרנספורמציה למיתוס עתיק שהיה קיים, מגיע לאינטואיציה הגבוהה ביותר, בהבינו ש'דעת' היא חיצונית לאדם, שהיא אינה אימננטית, אחרת היתה צריכה להיות עם חוה ואדם כבר בגן-עדן, בעל המשל מבין שהאדם הופך בעל 'דעת' בהתחברו למקור חיצוני.

     הזכרנו כבר כמה פעמים את העובדה שבימי התנ"ך, בימי אבות העברים לא ידעו עדיין על המח כמרכז החשיבה, כפי שתרבויות אחרות לא ידעו על כך, הם וודאי לא ידעו על האונות הקדמיות שנוספו לאדם בשלב אבולוציוני מאוחר יותר, ושבאונות קדמיות אלו קיימות קולטנים  המחוברים לאינפורמציה היקומית.

     בלי כל הידיעות האלו בעל המשל מתוך אנלוגיות, מתוך הסתכלות על מפעלות האדם מגיע להבנה האינטואיטיבית הזו שה'דעת' נרכש ממקור חיצוני.

       ושוב בעל המשל רוצה להזים את כל האשליות האנושיות הכלולות במיתוסים קדומים, רוצה להזים את הבטחות ה'נחש', חוה ואדם לא הופכים זהים עם אלהים, הם אינם יכולים לאכל מפרי 'עץ החיים'. אבל לא רק את זה מזים בעל המשל, הוא מסביר שהיכולות שחוה ואדם רכשו, חובות בצדן. חיים הם עמל, יצירת חיים חדשים על ידי האם היא סבל.

     במשל זה המחבר גם רוצה להצביע על האפסות של מלכים קטנים בזמנו עד היום הזה, שהם בני אלהים, שהם אלים בעצמם. לכן הוא מדגיש כל הזמן שהאדם נוצר מהאדמה ואליה ישוב.

      לפני שנמשיך ונדבר על כל הפרטים במשל מופלא זה, עלינו לציין עוד עובדה, לפי מיתוס מצרי, האלה איזיס היא בעלת הלשון, שוב בעל המשל משתמש במיתוס עתיק שהאשה היא מקור השפה. עובדה היא שאת הקינות השומריות הראשוניות יצרו נשים. בכלל יש לראות בקינות ראשית השפה, האם המשמיעה זעקה על מות בפרי בטנה, המוות הוא הטראומה המזרזת את היווצרות השפה.    

     רק מי שמכיר את ההיסטוריה שקדמה להופעת אבות העברים, מי שמכיר חלק מהמיתוסים שרווחו באותה תקופה, יכול לראות איך בעל המשל משתמש בהם כטריגרים ליצירתו האינטואיטיבית המופלאה.

      אנחנו ראינו שבשלב הראשון חוה ואדם באמצעות הפרי שרכשו, באמעות 'דעת', נעשים מודעים, השלב השני העיקרי לפי בעל המשל הוא יכולתם ליצור חיים במודעות, בהבדל מהחיות שמולידים מתוך דחף ביאולוגי. חוה ואדם רואים ביצירת חיים מודעים, את השגם הראשון. בפרק ד' 1 נאמר: והאדם ידע את חוה אשתו ותהר ותלד את קין..' בדרך כלל רואים בפעל 'ידע' משגל בלבד, אבל כאן במשל זה פעל זה משמעותו יצירה, אדם יוצר חיים. כך גם חוה האומרת: 'ותאמר קניתי איש את יהוה', כוונתה במלה 'קניתי', 'יצרתי'.

     אנו רואים שבעל המשל השולל את כל המיתוסים שרווחו בזמנו, הם משמשים אותו כטריגרים בלבד, רואה ביצירת חיים את המתת הגדולה ביותר של האדם.

     עלינו להבין, אם אנו משייכים משל זה לתקופת האבות, שנוודים מנותקים מטריטוריה משלהם, ראו את יצירת החיים כהמתת הגדולה ביותר, לא במלחמות על טריטוריה, רכישתם, כפי שנראה בהמשך בקשר לאברהם, אלא יצירת חיים, וקידוש החיים, כפי שנראה בחלק השלישי של המשל, קין והבל. 

     אנחנו נראה בהמשך, כאשר נשוה את המסרים במשל זה לתורתו של הפילוסוף הגל, ביצירתו המונומנטלית 'הפנומנולוגיה של הרוח'. שמשל זה מכיל יותר הבנה איך האדם הופך למודע, מאשר מה שאנו מוצאים  בספרו זה של הפילוסוף הגרמני, הוא מכיל את המוסר האנושי הנעלה ביותר 'קידוש החיים', החסר אצל הגל.

                                  

 

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 142 – חידת מחשבת התנ"ך ג'

     בספר בראשית תחילת תולדות העברים מתחילה עם אברהם, לכן הזכרנו כמה מאפיינים של מחשבת איש זה, כפי שזה מסופר בספר זה. על משל 'עץ הדעת' ועל מחברו אנו לא מוצאים איזכור בספר בראשית. אבל אם אנו בודקים משל מופלא זה המכיל כבר את כל פילוסופית השפה, אנו מוצאים בו שרידים של מיתוסים עתיקים שוודאי היו רווחים בארצות ששם האבות נדדו. אבל כמו במקרה שמסופר על אברהם בשיח שלו עם אלהים על סדום, שאנו יכולים לראות רק את המהפכה המחשבתית שלו אם אנו משווים שיח זה לקינת נינגל על חורבן אור, שכבר הסברנו, כך במקרה משל 'עץ הדעת' אנו צריכים לבודד את המיתוסים השונים שמשל זה מגיב עלים.

.    מדוע אנו צריכים ליחס את התחברות משל זה לתקופת האבות הנודדים? הסיבה לכך היא שקיימים בו רבדים עתיקים, שאין אנו מוצאים במשלים מהשלב השני של התהוות תרבות התנ"ך שלב יציאת מצרים.

     במשל זה לפנינו בריאת עולם שונה מזו שאנו מוצאים בפרק א' של ספר בראשית. וכך זה נכתב במשל זה: (בראשית פרק ב' 4) 'אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות יהוה אלהים ארץ ושמים. וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכל עשב השדה טרם יצמח כי המטיר יהוה אלהים על הארץ ואדם אין לעבד את האדמה..' מיתוס בריאה זה הוא עתיק יותר מאשר משל בריאת העולם בפרק א' של ספר בראשית. הוא ממשיך ואומר שאלהים ברא את האדם מהאדמה. גם בריאה זו של האדם מהאדמה שונה ממה שמסופר בפרק א' של ספר בראשית, ששם נאמר שאלהים ברא את האדם זכר ונקבה, בהגד, כפי שברא את כל היתר,וגם נאמר שאלהים ברא את האדם בדמותו.

      אנו מקדימים דברים אלו רק למען להצביע על ההבדל בין שני המשלים, משל הבריאה בפרק א' של ספר בראשית, והבריאה במשל 'עץ הדעת'. כוונתינו היא להצביע על קדמותו של משל זה שהוא מכיל מיתוסים עתיקים שרווחו בזמן האבות, אבל מטרת בעל המשל הוא לא להצביע איך נוצר העולם, איך נוצר האדם, מטרתו היא אחרת. ושוב אנו צריכים להצביע על העובדה שבעל המשל השתמש במיתוס שרווח בזמנו, על 'גן-עדן', מקום אידיאלי שונה מהמצב בזמנו. מיתוסים על תור זהב קדמון, רווחו בתרבויות שונות.

     ובכן, בעל המשל מטרתו היא להצביע על כך שבגן-עדן, האדם היה בסך הכל חיה בין החיות. בעל המשל רוצה לנתץ את האמונה שבגן-עדן מצבו של האדם היה אידיאלי, הוא רוצה להצביע על כך שהאדם עלה בדרגה בסולם ההתפתחות רק כאשר הוא אכל מפרי 'עץ הדעת', יצא מהגן בו היה חיה בין החיות.

     לכן אנו יכולים להסיק מהמסופר, שהבריאה השונה במשל זה ממשל הבריאה בפרק א' של ספר בראשית היא משנית למטרת המספר, מטרתו האמיתית היא להזים את המיתוס העתיק שהיה מקום אידיאלי, שהיה 'גן-עדן' אידיאלי.

      אנחנו רואים שבעל המשל משתמש במיתוסים קדומים כטריגרים למהפכה המחשבתית שלו. ומשל זה כמו המשלים היותר מאוחרים לא מזכירים את התרבויות שהמיתוסים שלהם שמשו טריגרים לבעלי המשלים.

     שריד אחר של מיתוס קדום אנו מוצאים ברמז על ה'נחש', כחיה המסמלת חכמה, ידע. כאן בעל המשל שוב עושה טרנספורמציה למיתוס הקדום, הופך את ה'נחש' מהמיתוס הקודם לפן האפל של השפה, פן המורד נגד הבריאה, פן הרוצה להיות ריבון. הנחש במשל כאן מסית את חוה לאכל מפרי 'עץ הדעת', ומבטיח שהיא תיהפך לדומה או זהה עם אלהים. הנחש הקדום הוא ישות מורדת בבריאה, ובעל המשל מנטרל אותו. אומנם חוה ואדם אוכלים מפרי 'עץ הדעת', אבל הם רוכשים רק יכולת להבדיל, להבדיל בין טוב לרע, אבל הרכש בשלב הראשון מאפשר לחוה ואדם להבדיל את עצמם בשם 'דעת' שרכשו, מהגוף.

      וכאן לפנינו היכולת המינימליסטית של בעל המשל, אם הוא אמר בחלק גן-עדן שחוה ואדם היו עירומים ולא התבוששו, רמז להיותם דומים לחיות, כאן אחרי הרכש החדש, חוה ואדם המבדילים בין 'דעת' לבין גופם, מתבישים בעירומם. כך בעל המשל רומז על כך שחוה ואדם עלו בדרגה על מצבם הקודם בגן-עדן ששם היו חיות בין החיות, עכשיו הם רכשו 'מודעות'. בעל המשל אינו מתפלסף כפי שוודאי פילוסופים יווניים היו מתפלספים על עליה בדרגה האבולוציונית של חוה ואדם, שנעשו בעלי 'מודעות', הוא בצורה מינימליסטית מטפורית מוסר לנו תאור של מהפכה במצבו של האדם שרכש 'דעת' והפך למודע.

      עד היום אלו העוסקים בפילוסופית השפה, לא הגיעו לדרגת בעל המשל בתיאור איך האדם רוכש 'מודעות'. ההבדלה היא היכולת שחוה ואדם רוכשים מפרי העץ, וממה שהמדע של האינפורמציה יודע היום, האינפורמציה היקומית בוראת באמצעות הבדלה, בהתרכבה עם אנרגיה. אבל עד היום האדם לא הסיק את המסקנה שהוא רוכש 'מודעות' על-ידי היכולת להיבדל, קודם היבדלות 'דעת' מהגוף, בהמשך היבדלות מהסביבה.

      יש לשער שגם המטפורה 'עץ הדעת' הוא מיתוס עתיק שבעל המשל עשה לו טרנספורמציה. אנחנו יודעים מאפוס גילגמש שהוא מחפש צמח שיאפשר לא נצחיות, כך וודאי היה גם מיתוס על 'עץ דעת'.

      אבל שוב בעל המשל עושה טרנספורמציה למיתוס עתיק שהיה קיים, מגיע לאינטואיציה הגבוהה ביותר, בהבינו ש'דעת' היא חיצונית לאדם, שהיא אינה אימננטית, אחרת היתה צריכה להיות עם חוה ואדם כבר בגן-עדן, בעל המשל מבין שהאדם הופך בעל 'דעת' בהתחברו למקור חיצוני.

     הזכרנו כבר כמה פעמים את העובדה שבימי התנ"ך, בימי אבות העברים לא ידעו עדיין על המח כמרכז החשיבה, כפי שתרבויות אחרות לא ידעו על כך, הם וודאי לא ידעו על האונות הקדמיות שנוספו לאדם בשלב אבולוציוני מאוחר יותר, ושבאונות קדמיות אלו קיימות קולטנים  המחוברים לאינפורמציה היקומית.

     בלי כל הידיעות האלו בעל המשל מתוך אנלוגיות, מתוך הסתכלות על מפעלות האדם מגיע להבנה האינטואיטיבית הזו שה'דעת' נרכש ממקור חיצוני.

       ושוב בעל המשל רוצה להזים את כל האשליות האנושיות הכלולות במיתוסים קדומים, רוצה להזים את הבטחות ה'נחש', חוה ואדם לא הופכים זהים עם אלהים, הם אינם יכולים לאכל מפרי 'עץ החיים'. אבל לא רק את זה מזים בעל המשל, הוא מסביר שהיכולות שחוה ואדם רכשו, חובות בצדן. חיים הם עמל, יצירת חיים חדשים על ידי האם היא סבל.

     במשל זה המחבר גם רוצה להצביע על האפסות של מלכים קטנים בזמנו עד היום הזה, שהם בני אלהים, שהם אלים בעצמם. לכן הוא מדגיש כל הזמן שהאדם נוצר מהאדמה ואליה ישוב.

      לפני שנמשיך ונדבר על כל הפרטים במשל מופלא זה, עלינו לציין עוד עובדה, לפי מיתוס מצרי, האלה איזיס היא בעלת הלשון, שוב בעל המשל משתמש במיתוס עתיק שהאשה היא מקור השפה. עובדה היא שאת הקינות השומריות הראשוניות יצרו נשים. בכלל יש לראות בקינות ראשית השפה, האם המשמיעה זעקה על מות בפרי בטנה, המוות הוא הטראומה המזרזת את היווצרות השפה.    

     רק מי שמכיר את ההיסטוריה שקדמה להופעת אבות העברים, מי שמכיר חלק מהמיתוסים שרווחו באותה תקופה, יכול לראות איך בעל המשל משתמש בהם כטריגרים ליצירתו האינטואיטיבית המופלאה.

      אנחנו ראינו שבשלב הראשון חוה ואדם באמצעות הפרי שרכשו, באמעות 'דעת', נעשים מודעים, השלב השני העיקרי לפי בעל המשל הוא יכולתם ליצור חיים במודעות, בהבדל מהחיות שמולידים מתוך דחף ביאולוגי. חוה ואדם רואים ביצירת חיים מודעים, את השגם הראשון. בפרק ד' 1 נאמר: והאדם ידע את חוה אשתו ותהר ותלד את קין..' בדרך כלל רואים בפעל 'ידע' משגל בלבד, אבל כאן במשל זה פעל זה משמעותו יצירה, אדם יוצר חיים. כך גם חוה האומרת: 'ותאמר קניתי איש את יהוה', כוונתה במלה 'קניתי', 'יצרתי'.

     אנו רואים שבעל המשל השולל את כל המיתוסים שרווחו בזמנו, הם משמשים אותו כטריגרים בלבד, רואה ביצירת חיים את המתת הגדולה ביותר של האדם.

     עלינו להבין, אם אנו משייכים משל זה לתקופת האבות, שנוודים מנותקים מטריטוריה משלהם, ראו את יצירת החיים כהמתת הגדולה ביותר, לא במלחמות על טריטוריה, רכישתם, כפי שנראה בהמשך בקשר לאברהם, אלא יצירת חיים, וקידוש החיים, כפי שנראה בחלק השלישי של המשל, קין והבל. 

     אנחנו נראה בהמשך, כאשר נשוה את המסרים במשל זה לתורתו של הפילוסוף הגל, ביצירתו המונומנטלית 'הפנומנולוגיה של הרוח'. שמשל זה מכיל יותר הבנה איך האדם הופך למודע, מאשר מה שאנו מוצאים  בספרו זה של הפילוסוף הגרמני, הוא מכיל את המוסר האנושי הנעלה ביותר 'קידוש החיים', החסר אצל הגל.

                                  

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 141 – חידת מחשבת התנ"ך ב'

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור – 141 – חידת מחשבת התנ"ך ב'

אם אנו מדברים על חידת מחשבת התנ"ך אנו יכולים להגיע למסקנה כזו רק אם אנו משווים  אותה לתרבויות קדומות, לתרבויות יותר מאוחרות, ואפילו לתרבויות בעת החדשה. הזכרנו כבר את דברי ניוטון שחקר את התנ"ך נוסף לממצאיו במדעי הטבע, שאמר שלקדמונים התגלו דברים שבני תקופתו חסרים. ניוטון הבין שיש הבדל בין מחשבת התנ"ך לבין המחשבה המערבית בתקופתו, יש להעיר שדווקא הנומינליסטים האנגליים היו הכי קרובים למחשבת התנ"ך, למרות שלא הבינו לגמרי את יחודו.

     ומדוע גם אלו שראו את היחוד של מחשבת התנ"ך לא הבינו את הסיבות ליחוד זה. התשובה היא פשוטה, שמחשבת התנ"ך נוצרה על-ידי שבטים מנותקים מטריטוריה, שבטים נוודים בארצות בעלות תרבות גבוהה. שבטים נוודים שניתקו את עצמם מתרבויות מפותחות,  ראו את יחסיות במפעלות האדם, הם אספו מיתוסים של תרבויות אלו ונותנו להם פרשנות חדשה. לכן יושבי קבע לא מבינים את ההסברים המופשטים שלהם.

    בתקופת התנ"ך עד לסוף בית שני, לא היתה התיחסות של עמים אחרים ליחוד תרבות התנ"ך, פשוט התרבויות מסביב לא הכירו אותה. אפשר להגיד שאפילו בני יהודה כבר לא הבינו את ראשית תרבותם, כיוון שהיו יושבי קבע והעדיפו את המסורת הכוהנית על המסורת הנבואית המופשטת, הצטמצמו בהלכה. והנה קרה פלא, דווקא יהודים בפזורה, שוב יהודים מנוכרים, שהיו דו-תרבותיים, יוונית ועברית, עמדו על היחוד של מחשבת התנ"ך כאשר השוו אותה לתרבות היוונית הקוטבית. אבל יהודים אלו לא היו מעונינים ביחוד זה שהטיל עליהם חובות מיותרות, הם רצו להיות חלק מהתרבות הדומיננטית היוונית, והם נתנו פרשנות עוינת למחשבה היחודית התנ"כית.

      אנו מדברים כאן על שליחי הנצרות, השליח פאולוס והשליח יוחנן, שגם להם היתה ראיה יחסית של תרבויות, הם התבוננו על הירושה התנ"כית מזוית חדשה, שבני יהודה יושבי הקבע כבר חסרו אותה. הם הבינו דבר, שבני יהודה יושבי הקבע כבר לא ראו, שיש הבדל מהותי בין ההשקפה התנ"כית והיוונית. הם הבינו שמקור ההבדל הזה במשלים הלשוניים. הם הבינו שמשלים אלו לא מאפשרים אמונה בנצחיות האדם, בנצחיות העולם, בהבדל ממחשבת יוון שהיתה מבוססת על אמונה בנצחיות העולם.

    אם המלחמה במשלים הלשוניים היתה מסתימת עם שליחי הנצרות, לא היה מקום לדון בבעיה זו כאן. אבל לותר וחסידיו המשיכו ביתר שאת את המלחמה בהשקפה הלשונית התנ"כית, ושוב יהודים בארצות המערב לא הבינו את שורש ההתקפה על הירושה התנ"כית, כיוון שהם לא רצו לראות שפילוסופית השפה שמקורה במשלים מוקדמים אלו, מבדילה את ירושתם התרבותית מהנטיות הטבעיות של תרבויות של יושבי קבע, שרוצים להיות נצחיים. הם לא הבינו את ההבדל המהותי בין ירושתם, שאותה כבר לא הבינו, לא רצו להבין, כיוון שרצו להיות חלק מהתרבות הדומיננטית, התרבות הגרמנית.

    אבל אם יהודים לא רצו לראות את ההבדל בין ירושתם התרבותית לבין ההשקפה הדומיננטית, אלה האחרונים רצו להצביע על ההבדל, ורצו לעשות דה-לגיטימציה לה. יהודים שרצו להתבולל בתרבות השלטת, לא היו מסוגלים לגונן על ירושתם, לא ראו את הסכנה האורבת להם מההשקפה הקוטבית. יהודי יחיד שעמד על הסכנה מהתרבות הגרמנית על העולם המערבי, היה היינה, אבל אף הוא לא עמד על ההבדל הקוטבי בין ירושת אבותיו לבין האידיאולוגיה הגרמנית.

     אם אנו רוצים להבין את חידת מחשבת התנ"ך, על ההפשטה העילאית שלה, אנו צריכים לקחת בחשבון, שאבות העברים, שיצאו ממרכזים תרבותיים ברמה גבוהה, עשו שימוש בכל המיתוסים שנתקלו בהם, כטריגרים למחשבה חדשה מופשטת. אם נניח שאברהם היה דמות היסטורית, יצא מאור כשדים מרכז תרבותי שומרי ברמה גבוהה, אזי עלינו להסיק, שהוא השתמש באמונות השומרים באלים רבים, בהשקפה שאלו הם ישויות קשורות לטריטוריה,  כטריגר ליצור אלוהות מופשטת יחידה, לא קשורה לטריטוריה. הוא יכול היה לעשות את זה כיוון שהוא ביציאתו השתחרר מכפיה של מוסדות משמרים.

    אבל אברהם הנווד, שעבר בכמה ארצות תרבותיות, נוכח לדעת שהשוני בין תרבות לתרבות נובעת מכך שכל קבוצה יוצרת לא רק את שפתה, אלא גם את ערכיה ומוסדותיה. שוב מהתבוננות הוא יכול היה להגיע שלאדם הלשוני יש צורך בצדק. ואם לאדם הלשוני יש צורך בצדק, אזי בורא העולם הוא יוצר צדק זה.

     קשה לדעת אם לאברהם היתה כבר השקפה שלאדם כלי שפה יוצרת, ואם כך הישות הנעלמת הממונה על העולם אף היא יוצרת באמצעות כלי זה, היא יוצרת בדומה לאדם ערכים ומוסדות. בהקשר כאן עלינו להזכיר את השיח המפורסם של אברהם עם אלהים בפרק י"ח על אנשי סדום. אלהים רוצה להשמיד את אנשי סדום שנשחתו, ואברהם מנסה להצילם בזכות כמה צדיקים:…חללה לך מעשת כדבר הזה להמית צדיק אם רשע והיה כצדיק כרשע חללה לך השפט כל הארץ לא יעשה משפט….'. שוב אנו רק יכולים לעמד על ההבדל בין השקפת אברהם על האלוהות לבין ההשקפה השומרית, אם אנו משווים דברים אלו בשיח אברהם עם אלהים עם קינת האלה נינגל, על חורבן עירה אור. שם בקינה זו נאמר לאלה נינגל, שבאספת האלים הוחלט להשמיד את העיר ומה שהוחלט, אין לשנות, גורל העיר נחרץ, ללא סיבה מצד תושביה, לא נאמר שהם חטאו, הגזרה היא ללא סיבה. האלים מוסיפים ואומרים לנינגל שלשום עיר לא ניתנה משך בלתי מוגבל.

     מה שמסתבר משיח אברהם עם אלהים שהוא מבטל את עיקרון הגורל השומרי, עיקרון שמסתבר מתשובות האלים לאלה נינגל, אילת העיר אור. אלהים מוכן לשיח ושיג, לשנות את החלטתו, אם ימצאו מספר זעום של צדיקים בעיר. העובדה שאלהים מוכן לוותר על גזרותיו שונה לגמרי ממה שאנו מוצאים בקינת נינגל, ששם האלים מסבירים לאלה שמה שהוחלט, זה יתבצע. ברור מהשואת מה שנאמר בקינת נינגל לשיח של אברהם עם אלהים, שאברהם עשה שימוש באמונה השומרית בגורליות, כטריגר למוסר מופשט משלו, לפיו האלוהות אינה שרירותית, העולם לא נמצא תחת חוק הגורל. אמונה בגורל היא חלק מרוב התרבויות, ביטול אמונה כזו אפשרית רק על-ידי אדם משוחרר ממוסכמות, ממוסדות משמרים. רק נווד חופשי יכול היה להגיע לרמה מוסרית כזו.

    אנו מוגבלים באפשרויות להרחיב את הדיבור על שני סוגי השיחות, במסגרת מצומצמת זו, שיחת נינגל אלת אור, ושיחת אברהם על סדום.  אבל אפילו מקיצור התיאור אפשר לעמד על ההבדל התהומי בין ההשקפה השומרית על גורליות בחיים שאי אפשר להמלט ממנה, לבין ההשקפה של אברהם, שהאלוהות פועלת לפי צדק יקומי משוחרר מעיקרון הגורליות. גם במקרה זה אנו רואים שהאמונה הזו בגורליות שימשה את אברהם כטריגר ליצור צדק לא שרירותי.

      עלינו כאן להזכיר את עקדת יצחק שכבר דיברנו עליה, אבל היא מתבקשת לאיזכור כאן כדי להצביע איך הדמות הזו, אברהם, שניסה על-ידי המשל הזה לבטל קובנות אדם, שהיה רווח בארצות ששם עבר, ביחוד במושבות הפיניקים או הכנענים היו מקריבים קורבנות אדם  לאל מולך. ברור ממשל העקדה, שאברהם רצה להצביע על כך שהאלוהות אינה רוצה בקורבנות אדם. מכל זה אנו רואים שכל הדגמים התרבותיים שאברהם נתקל בהם, שימשו אותו כטריגרים ליצירת ערכים חדשים. ברור שרק אדם משוחרר מכפיה של מוסדות משמרים יכול היה לעשות מהפכות כאלו, רק נווד חופשי ללא אילוצים חברתיים יכול להיות מחדש או מהפכן מחשבתי.

    מאחר שאנו רואים שמחשבה מופשטת נוסח אבות העברים, אפשרית רק אם האדם משוחרר ממוסדות משמרים, הוא בעל השקפה על יחסיות ערכי האדם ומוסדותיו, לא יפלא שמחשבה מסוג זה לא מובנת ליושבי קבע.

     את משל 'עץ הדעת' יש ליחס לתקופה זו של נדודי האבות, כיוון שמשל זה מכיל יסודות מיתיים עתיקים, ששוב שמשו את בעל המשל כטריגרים למחשבה חדשה. שהיא לא מובנת ליושבי קבע עד היום הזה, שכל אלו העוסקים בפילוסופית השפה לא הגיעו לרמת בעל משל זה. נדון בהמשך בהרחבה במשל זה, שהיה מהפכני לתקופתו, הוא גם מהפכני לתקופתינו, למרות התפתחות מדע האינפורמציה היום, לרמות שבהבדל מבעל משל 'עץ הדעת' האדם יודע שהמח הוא מרכז החשיבה.          

 

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 140 – חידת מחשבת התנ"ך

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 140 – חידת מחשבת התנ"ך

מי שקורא את הפרשנות של חוקרי התנ"ך הגרמניים, נוכח לדעת שהם רצו לעשות דה-לגליזציה למחשבת התנ"ך. הסיבה לכך היתה שלותר יצר השקפה קוטבית להשקפה התנ"כית, יצר תיאולוגיה גנוסטית קיצונית ביותר, יותר קיצונית מהנצרות. יהודים נאחזו בעובדה שלותר תרגם את התנ"ך לגרמנית, לא קראו את ספרי התיאולוגיה שלו, את ספרי השטנה שלו נגד היהודים, לא שמו לב לכך שהוא שלל את כל עקרונות התנ"ך, גם של הנצרות, שהוא התימר שהוא מסתמך עליהם. לא שמו לב שהוא המליך את השטן על העולם הנגלה, כאן לא המקום שוב לחזור על תיאולוגית לותר וממשיכיו, רק להסביר מדוע חוקרי התנ"ך הגרמניים רצו לעשות דה-לגיטימצה למחשבת התנ"ך לאחר אותה, לטעון שהיא מאוחרת ועקרונותיה הן תוצאה של השפעות מתרבויות אחרות . כל זה הגרמנים עשו למען לשלול מהיהודים כאילו הם נבחרו, רצו את הבכורה לעצמם.

   מי שמכיר את ההיסטוריה שקדמה להתהוות מחשבת התנ"ך מודע לתרבות השומרית שאף היא היתה פלאית במהותה. חשוב להזכיר עובדה זו, למען נבין מה כתוב על אבות העברים בספר בראשית. כן הכירו אבות העברים תרבויות מפותחות, כמו התרבות החתית, הכנענית פיניקית

      תולדות העברים לפי המסופר בספר בראשית מתחילה עם אברהם, שהוא יוצא מאור כשדים, מרכז שומרי שבזמנו נכבש כבר על-ידי הכשדים, ששמרו על תרבות קודמיהם. במזופוטמיה התרבות השומרית נשמרה על-ידי אלו שכבשו את ערי המדינה שלה.

      מה שנאמר על אברהם שבמצוות אלהים הוא יוצא מאור: (בראשית פרק י"ב, 1) 'ויאמר יהווה אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך..' חוקרים שלא מכירים את ההיסטוריה לפני האבות, חוקרים שלא מבינים איך נוצרת שפה, תרבות, לא נתנו את החשיבות המירבית ליציאה זו של אברהם מאור. רק אם אנו רואים במה שמסופר על אברהם גרעין היסטורי, נבין את חידת מחשבת התנ"ך

      העובדה שהעברים היו מודעים לראשיתם, לראשית התהוותם כעם, כבר מבדיל אותם מעמים אחרים, מתרבויות אחרות. המצרים לא היו מודעים לראשית התהוותם, גם לא היוונים  היו מודעים לראשית התהוותם כעם, אפילו הגרמנים לא היו מודעים לראשית התהוותם לעם, ידעו שהם יצאו מיערות העד.

     אבל מה שמסופר על אברהם הוא הרבה יותר חשוב. אברהם יוצא ממרכז תרבות, מרכז תרבות שומרית. אברהם הנודד אינו נווד בלי תרבות, אברהם  הוא בעל תרבות, הוא מתנתק מתרבות זו, למען ליצור דבר חדש. ובכן, דברים חדשים אפשר ליצור רק כאשר מתנתקים ממשהו אחר. מקרה אחאנאתון והמהפכה הדתית שניסה ליצור, מלמד אותנו שבמקום שיש מוסדות משמרים, מהפכה כזו לא מאריכה ימים, אחרי מות פרעה זה הכהונה המצרית ביטלה את המהפכה הדתית שלו.

     קשה לדעת אם אברהם היה מודע לכל פעולותיו, יש לשער שהוא פעל באינטואיציה. הוא יוצא ממרכז מוסדות משמרים, למקום חדש ששם הוא לא יתקל בהתנגדות כוחות משמרים. מה שמסופר על אברהם הוא שהוא יוצר השקפה דתית על אל אחד, הוא יוצר מונותאיזים, אחרי שהוא הכיר דתית פוליטאיסטיות, אמונות באלים רבים. ברור שאברהם יכול היה להגיע למסקנה כזו כבעל ידיעות היסטוריות, ידיעות על דתות, והבנה שאם לכל עמים שבקרבם ביקר  בנדודיו יש התיחסות לישויות נעלמות, כל קבוצה עובדת אותם בצורה שונה. ואם כך, אדם בעל ידיעות רחבות, מבין שאומנם הפולחן שונה אבל עובדים לאותה ישות, לאותן ישויות. נוסף לכך אברהם הסיק שאותה ישות נעלמת לא קשורה לטריטוריה אחת, נמצאת בכל המקומות.

     אנחנו רואים מכל הנאמר לעיל, שרק נווד בעל תרבות גבוהה, בעל ידיעת היסטוריה, ידיעה איך תרבות נוצרת, שהיא לא אורגנית, יכול להגיע להשקפה מופשטת, נוסח אברהם.

    את תולדות אברהם אפשר לראות כמשל, איך תרבות מופשטת נוצרת כתוצאה של הנתקות יחיד מתרבות מבוססת, איך תרבות מופשטת יכולה להיווצר רק על-ידי נווד, המכיר תרבויות מפותחות שבקרבם נדד. אדם נווד מבין גם שאם כל קבוצה יוצרת את ערכיה ומוסדותיה, האדם יכול ליצור דבר חדש.

     כאן עלינו להוסיף גם שהשפה יוצרת על-ידי הבדלה דבר מדבר. כבר המודעות, כפי שכבר ראינו נוצרת על-ידי הבדלות ההכרה, מהגוף הביאולוגי, ההבדלות הזו בהמשך מאפשרת לאדם גם להיבדל מהסביבה ולראות את עצמו כיחידה מובדלת.

    אברהם יכול ליצור דבר חדש רק על-ידי הבדלות מדבר קודם, בצורה כזו הוא יכול לראות את עצמו כיחידה עצמאית.

    ממשל זה של אברהם, אנו יכולים להסיק שרק יחיד, קבוצה, שהבדילה את עצמה מתרבות גבוהה, יכלה ליצור השקפה מופשטת נוסח התנ"ך. לכן אין לאחר את התהוות מחשבת התנ"ך, יש לראות אותה כפרי האבות הנוודים, כפי שזה מסופר בספר בראשית. אבל כל התרבות התנ"כית הצטרכה להינתקות שניה, כדי שהיא תקבל את דמותה המופשטת, ליצירת אברהם מאור כשדים, אנו צריכים להוסיף את יציאת בני ישראל ממצרים.

       אבל לפני שנמשיך וננסה להבין איך נוצרה תרבות התנ"ך על-ידי נוודים, עלינו כאן לספר סיפור שימחיש לפנינו את העובדה שהעברים המשועבדים במצרים שמרו על מסורת שיחדה אותם מהמצרים.

     בכתבה בטלויזיקה על החוקר המפענח את כתב החרטומים המצרית, שמפוליון, אחד התלמידים שואל את השאלה, מדוע העברים שיצאו ממצרים השתמשו בכתב הכנעני-פיניקי ולא בכתב החרטומים. בכתבה אין תשובה לשאלה זו של התלמיד, אבל אנו יכולים לענות על שאלתו, שהעברים שירדו למצרים שמרו על כתביהם המקודשים של אבותיהם בכתב כנעני-פיניקי, כתב שהאבות למדו מעמים שבארצותיהם נדדו.

      החוקרים הגרמניים שרצו לעשות דה-לגיטימציה למחשבת התנ"ך לא שאלו את השאלות של תלמיד מחוגו של שמפוליון. אם היו שואלים שאלה כזו, היו צריכים לשנות את כל השקפתם העוינת את תרבות התנ"ך.

      עלינו להוסיף שהעברים המשועבדים במצרים לא יצרו את התרבות המופשטת, כיוון שעם משועבד, או עם יושב קבע, אינו חושב בצורה מופשטת. יש להניח שהכתבים הכתובים בכתב הפיניקי כנעני היה משומר אצל העברים במצרים, ורק מתי מעט היו מודעים להם.

      אין ליחס את כל היחוד של מחשבת התנ"ך לאבות בלבד, יש להניח  שיוצאי מצרים שהיו מודעים לירושה התרבותית של האבות, יחד עם הכרותם עם התרבות המצרית, הנתקות שלהם ממנה, איפשר להם   להוסיף נדבך משלהם לתרבות זו.

     אבל אם התחלנו לדבר על חידת תרבות התנ"ך עלינו לסכם שהיא נוצרה על-ידי נוודים בעלי תרבות גבוהה, נוודים מנותקים ממוסדות משמרים, שאיפשר להם את ההפשטה, את ההבנה של יחסיות הערכים, המוסדות, שיש ביכולתו של האדם ליצור דברים חדשים.

     יוצאי מצרים שיכלו כבר לבנות את מחשבתם המופשטת על בסיס הירושה שלהם, היה קל יותר להוסיף נדבך מופשט נוסף. לפי השערה זו יש לראות כמה מהמשלים הפילוסופיים הלשוניים כקודמים למשל הבריאה בפרק א' של ספר בראשית, קדמו למשל עשרת הדיברות.

     יש לראות משל 'עץ הדעת' כקדום, לכן אנו מוצאים בו שרידים של השקפה על בריאת עולם, בריאת האדם, שונה ממה שאנו מוצאים במשל הבריאה בפרק א' של ספר בראשית. משל זה נוצר על רק הכרות המחבר שלו עם ההיסטוריה של עמים תרבותיים, עם מנהגיהם. כן נתן בעל המשל פרשנות שונה למיתוס גן-עדן, שוודאי היה עתיק, כמו שבעל משל 'מגדל בבל', נתן פרשנות שונה למיתוס עתיק, כפי שמחבר משל המבול נתן פרשנות שונה למיתוס המזופוטמי על המבול. אם במיתוס המזופוטמי על המבול  זעמו של האל אנליל שהאנשים הפריעו את שנתו, גרם למבול, בפרשנות של העברים המבול נגרם בגלל השחתת המידות של האנשים.

     על עתיקות משל 'עץ הדעת', נרחיב בהמשך.