Monthly Archives: ספטמבר 2009

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 148 – האם פרויד ראוי להיות צאצא של משה?

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 148 – האם פרויד ראוי להיות צאצא של משה

     לאחרונה יצא תרגום ספרו של פרויד 'משה האיש והדת המונותאיסטית'. על הספר יצא מאמר ביקורת מלומד  מאד של שני חוקרים.

     לפני שנים כאשר חקרתי בספריה של קמברידג', אנגליה, עתונות, שבמאה ה-19 נהגה לפרסם נאומים בפרלמנט, דברים על נושא מחקרי, המאבק של האירים על שלטון בית, למדתי שני דברים, שחוקרים מעתיקים זה מזה פרשנויות שגויות, מבלי לחזור ולחקור את המקור, ולמדתי על האיש פרנל, שיצג את המאבק למען האירים.

      ובכן, מדוע תולדות פרנל צריכה ללמד אותנו על תולדות משה? פרנל היה אירי שהתחנך בקמברידג' כך הוא הצטייר בעיני כדגם למשחרר לאומי, המשתייך לעם המשועבד, בעל השכלה של השליטים, לכן מעז להתמודד אתם. זמן קצר לאחר מכן קראתי את ספרו של פרויד על משה בגרמנית, ונדהמתי מהבורות שלו בהיסטוריה אנושית. אפשר לראות את נהרו תואם את דגם פרנל הרי אף הוא השתייך לעם ההודי המשועבד והיה בעל השכלה של השליטים, התחנך בקמברידג. כמוהם היו משחררים רבים אחרים בהיסטוריה, שאף הם השתיכו לעם משועבד ובעלי השכלה של השליטים, לדגם זה שייך גם הרצל, שאף הוא הזדהה עם עמו והיה בעל תרבות גרמנית של השליטים.

    פרויד גם היה חסר ידע היסטורי נוסף , שבזמן העתיק מדינות שליטות היו לוקחים בני ערובה מקבוצות אתניות משועבדות להם, ממשפחות מכובדות, למען יתחנכו בחצר השליטים ויהיו נאמנים להם. והרי זה מסופר על משה שהתחנך בחצר פרעה.

     כל המשחררים מדגם זה, היו אנשים בעלי גאוה, ולא נכנעו לשליטים, קשה להגיד את זה על פרויד, לפי המאמר המוזכר לעיל של שני המלומדים שהתפרסם, הוא שיחק לפי הכללים של השליטים הגרמניים שניסו לעשות דה-לגיטימציה למחשבת התנ"ך. בזמנו פרסמתי מאמר על הספר הזה של פרויד ב'משא', דף ספרותי שהיה חלק מעתון 'למרחב', יותר מאוחר מ'דבר', בו הדגשתי שמשה לפי כל מה שמסופר עליו בספר שמות תואם את דגם המשחרר, כפי שהסקתי מתולדות האיש פרנל האירי, והאחרים הדומים לו.

     ובכן, טענתו של פרויד שמשה היה מצרי, לא תואם דגמים היסטוריים של משחררים. נוסף לכך פרויד בכלל לא הבין את מהות המונותאיזים, ראה דמיון בין השקפה מופשטת זו, לבין תורתו של אחאנאתון. כבר חוקר המקרא יחזקאל קאופמן הצביע על ההבדל בין שתי התורות, הרי אחאנאתון האמין באלוהיות השמש, שלפי פרק א' של ספר בראשית הוא גרם שנברא, לא כך אלוהי פרק זה שהוא בורא מרצונו החופשי, ואינו ישות נבראת.

     דבר שלישי, פרויד רצה להוכיח את תורתו על 'רצח אב', כאילו משה נרצח טרם השלים את מלאכתו. והרי גם פרנל וגם הרצל מתו טרם השלימו את מלאכתם, הם לא נרצחו. הם מתו כיוון שמעשה שחרור הוא משימה קשה שאנשים לא תמיד עומדים בה.

     ובכן, למען לענות על השאלה 'האם פרויד הנו  צאצא ראוי של משה', עלינו לחזור לאבות העברים, לאברהם ובני לוויתו. אברהם האיש יצא מאור כשדים, מרכז תרבותי שומרי ואכדי, השתחרר ממוסדות משמרים, חולל מהפכה מחשבתית, שרק אדם משוחרר יכול לחולל. אברהם ובני לוויתו נדדו בארצות בעלות תרבויות גבוהות, כמו ארץ מוצאם, גם למדו מתרבות החתית, מהתרבות הפיניקית כנענית, או מהארמים שאת הכתב שלהם נכסו לעצמם, נתנו פירושים חדשים לכל המיתוסים של עמים אלו, הסיקו מסקנות מאנלוגיות של תרבויות. את הדברים האלו אפשר להגיד גם על משה, שהכיר את הירושה התרבותית של העם שאליו השתייך, העברים, ששמרו בכתובים את המחשבה המהפכנית של אבותיהם, כן הכיר נוסף לכך את התרבות המצרית, מכל זה יכול היה להוסיף נדבך חשוב למחשבת אבותיו, השקפה מופשטת, שהעולם הוא פרי שפה, שהבריאה אפשרית רק בגבולות.

      על פרויד אפשר להגיד שבהבדל ממשה שהשתחרר מהמחשבה המצרית, הוא היה משועבד למחשבה הגרמנית האורגנית והיה שותף שלהם בדעות העוינות למחשבת התנ"ך, סייע להם בדה-לגיטימציה של מחשבת התנ"ך.

      גם מתולדות שני האישים האלו אנחנו יכולים לעמד על ההבדל ביניהם. משה שאין עליו מורא שלטון הפרעונים, מעז לצאת להגנת עמו, בורח ממצרים, בצורה כזו משתחרר סופית מתרבותה, לעומתו פרויד נשאר בעירו ווינה, ראה בה מרכז העולם, רק יצא ממנה בשנת 1939, בכורח הנסיבות, לא הגיב על רדיפות עמו על-ידי בן ארצו היטלר, היה עסוק לסייע להם בדה-לגיטימציה של התנ"ך.

      משום מה יהודים וישראלים הרוצים להיות חלק מהעולם הגדול, מאמצים יהודים שאף הם רצו להיות חלק מהעולם הגדול ובזו לירושתם, הרי מחשבת התנ"ך, הפילוסופיה הלשונית שלה אין לה יורשים עד היום הזה, למרות מדע האינפורמציה של תקופתינו, מדע שהתאפשר רק בגלל מקור מחשבת התנ"ך, הפילוסופיה הלשונית שלה.

     לסוג זה של הוגים ממוצא יהודי שהתכחשו לירושתם התרבותית, עשו לה דה-לגיטימציה שייך שפינוזה, שייך מרכס. האם יש להתפאר בהם? בתורתו של שפינוזה השתמשו כל האנטישמים הגרמניים, הוגה ממוצא יהודי סייע להם בדה-לגיטימציה של מחשבת התנ"ך. והאם מרכס הועיל ליהודים בחרפו את מהות מחשבת התנ"ך, במאמרו 'על השאלה היהודית', בחרפו את ה'ניכור', המסמל את מחשבת התנ"ך. האם מרכס לא הבין שהאדם לא יכול להגיע לזהות, האם מרכס לא הבין שהאדם  לא יכול להתבונן על העולם בלי 'ניכור'?

     ואם אישים אלו חביבים על הישראלים הרוצים להיות חלק מהעולם הגדול, מדוע לא לצרף אליהם גם את השליח פאולוס שב'אגרת אל הרומיים', אף הוא יצא נגד 'ההבדלה' בין טוב לרע ממשל 'עץ הדעת', בדומה למרכס שבאיחור יצא נגד אותה הבדלה, בשם 'ניכור'. ואנו יודעים היום מה היו תוצאות מחשבת מרכס בכלל, והיא לא הועילה ליהודים שנדבקו בה.

      אולי עלינו שוב להזכיר את ניוטון, הנומינליסט, שלא הסתפק בגילויים שלו בתחום חוקי הטבע, הבין שהטבע הוא נברא, דטרמיניסטי, חסר רצון חופשי, חסר יכולת יצירה. לכן חפש תשובות לשאלות על יחודו של האדם היכול ליצור בתנ"ך, וטען שלעתיקים התגלו דברים שלא ידועים לבני זמנו. ניוטון חי לפני התפתחות מדע האינפורמציה, שהתפתחה בהמשך לפילוסופיה הלשונית התנ"כית, לכן לא מצא תשובה לתהיותיו.

      ואולי עלינו גם להזכיר את היינה, שבדומה לאברהם יצא ממרכז תרבותי, התרבות הגרמנית, ועמד על הסכנות הטמונות בה, שבני תקופתינו עד היום מסרבים לראות.

     התנ"ך מוסר לנו עובדות היסטוריות, שדורות מאוחרים שלא הכירו אותן הוסיפו עליהם סיפורים פלאיים, כמו הצלת משה מהיאור על-ידי בת פרעה. הדורות המאוחרים כבר לא הכירו את הנוהג של 'בני ערובה' שהיה נהוג בזמנו של משה.

      התנ"ך לא מספר לנו את כל מה שהיה ברור בתקופתו. אבל מי שמשווה את התרבויות שמהן יצאו אבות העברים, כמו התרבות השומרית, התרבות המצרית, יכול להיווכח על המהפכה המחשבתית שאבות אלו חוללו. הם לא התווכחו עם התרבויות שמהם יצאו, הסיקו מסקנות שונות והסתפקו בהן. כך לא מסופר לנו שאברהם השתחרר מהאמונה השומרית בגורל, כך לא מסופר בעשרת הדיברות, בדיבר השלישי, לא לשאת את שם האלוהות לשוא, איסור על נוהג מצרי. הרי המצרים השתמשו בשמות האלים כאמצעים מאגיים להלחם בהם, הם בכלל ראו בשם אמצעי מאגי.

      לעומת האבות המשוחררים מאמונות פסולות, פרויד השתוקק להיות חלק מהתרבות הגרמנית, הצטער שחסידיו היו יהודים דומים לו, ולא ארים טהורים, רצה באופן נואש שיונג יהיה חסיד שלו, והאחרון שאימץ את הגרמניות ובז לו. פרויד אפילו התעלף מרוב צער שיונג התכחש לו. האם הוא ראוי להקרא צאצא של משה?                                                                                 

מודעות פרסומת

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 147 – האדם רוצה לכפות את רצונותיו על חוקי הקיום

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 147 – האדם רוצה לכפות את רצונותיו על חוקי הקיום

    כמובן משאלותיו של האדם להפריד בין גופו לבין החלק הנעלם, אם נכנה אותו 'הכרה', 'דעת' או 'נשמה', לא תיתכן. האדם עם כל רצונו להיות חלק מהטבע זה לא מתאפשר לו, אלא אם הוא מוותר על 'הכרתו', הופך לגוף לא מודע. אבל במציאות האדם גם כאשר הוא רוצה להיות חלק מהטבע, הוא נשאר ישות לשונית, ואזי, כפי שציינו הוא רוצה להפריד מגופו את הישות הנעלמת, להפוך אותה לעצמאית, כפי שעשה את זה אפלטון שנתן קיום עצמאי לאידיאות, שהן למעשה החלק הנעלם, או כפי שעשו דתות ותרבויות, שהפרידו את החלק הנעלם מהגוף, כינו אותו 'נשמה', ויצרו למענה עולם חלופי.

       ראינו גם שהאדם יכול לנתק את גופו ולהזדהות עם שמו הנעלם, רבים מאז ימי קדם  רצו שם עולם, ישות נפרדת מהגוף השורדת את הגוף הכלה. אם האדם רוצה לאכסן את החלק הנעלם שלו, את 'נשמתו', בעולם חלופי, אין לנו הוכחות בעד ולא נגד אפשרות כזו. בסך הכל צורה זו היא קוויטיסטית, לא מעוררת מהומות בעולם הנגלה.

     אבל כאשר האדם אינו מאכסן את החלק הנעלם בעולם חלופי, רוצה לשמר אותו בצורת 'שם עולם', הישות הנעלמת זו 'שם עולם', או 'אידיאה' רוצים מימוש בעולם הנגלה. גם גילגמש הגיבור השומרי וגם אכילס הגיבור היווני, לא הסתפקו במשאלה לשם עולם, הם שאפו לתת ממשות לו. ואיך מספקים ממשות לנעלם כזה? לפחות שני הגיבורים רצו על-ידי מעשי גבורה, מלחמות לממש את משאלותיהם ל'שם עולם'.

      אבל אידיאות לא אישיות, כמו שם עולם, אידיאות מנותקות מהמציאות, כמו למשל האידיאה על שינוי סדרי עולם, אידיאה של הנצרות הקדומה, אידיאה שאנו מוצאים ב'אגרת אל הרומיים ' אצל השליח פאולוס, הרי משאלה זו של השליח לא יכלה להתממש. אפשר היה לממש משאלה כזו בהפיכתה לטכס, כמו טכס המיסה, אבל חסידי הנצרות לא הסתפקו בכך, הם עשו טרנספורמציה למשאלה ורצו בשמה שלטון עולמי. המשאלה לשינוי סדרי עולם הפכה במציאות לשלטון עולמי.

      אנחנו רואים איך משאלה מנותקת מהמציאות, כמו זו של הנצרות, על-ידי טרנספורמציה לבשה צורה הפוכה ממה שהשליח פאולוס הכריז עליה, שינוי סדרי עולם על-ידי האלוהות . המשאלה המנותקת, הנעלמת, על-ידי טרנספורמציה שנתה באמת את המציאות השלטונית, נוצר שלטון חדש במקום השלטון הקודם. העולם הרומי, העולם ההלניסטי, שינה צורה, תחת השלטון החדש. העבדים של השלטון הרומי הפכו לשליטים בשלטון החדש,  שזה היה שינוי, שינוי סדר העולם הנגלה. אבל השליטים החדשים מהר מאד נעשו דומים לשליטים הקודמים.

      המסר של השליח פאולוס על שינוי סדרי עולם באמת התגשם בהחלפת השלטון הישן בשלטון חדש. הכנסיה הקאתולית שנעשתה השליטה החדשה, כינתה את ממלכתה 'מלכות שמים'. 

     אידיאה מנותקת מהמציאות יכולה להיהפך לטכס, כמו טכס המיסה, יכולה להיהפך לכיבוש שלטון, התפשטות אין-סופית. הכנסיה הקאתולית רצתה שלטון על כל העולם. הרי האידיאה היתה ללא גבולות, לכן היא יכלה להתגשם בשלטון ללא גבולות.

       למעשה לאידיאה מופשטת, כביכול עצמאית, אין קיום, לכן אנו רואים שהיא בהמשך רוצה להגשים את עצמה בממשות, הממשות היחידה שהיא יכולה להתממש בה הם כיבושים, שלטון. זוהי הסיבה שאידיאות נעלמות שכביכול להן עצמאות, ברבות הימים גורמות למלחמות אגרסיביות, מלחמות אידיאולוגיות או מלמות דת.

       האדם לא יכול לשנות סדרי עולם, לא יכול לשנות את חוקי הקיום, לכן ברבות הימים  הוא מנסה לכפות את רצונו על הקיום בכוחנות בכיבושים. הכיבושים הם מעין רצון לשנות את המציאות, את חוקי הקיום, במציאות כפיה זו מתחלפת באפשרויות קיומיות, היא מתחלפת  לשלטון אנושי, שלטון שהתחלף.

     התופעה של הנצרות היא אחת הדוגמאות המובהקות ביותר לטרנספורמציה של אידיאות מופשטות, נעלמות, למציאות של כיבושים, של שלטון. כל האידיאות שנדון בהן בהמשך לא היו מופשטות כמו האידיאות של הנצרות, לא התימרו לשנות סדרי עולם. הפיכת אידיאות נוצריות אלו לשלטון עולמי היא התופעה המענינת ביותר, מצביעה איך האדם הקוסם מנסה לכפות את רצונו על חוקי הקיום, רוצה לשנות אותם, לבסוף הוא מתפשר עם אפשרויות קיומיות, בהענקת משמעות רוחנית למעשיו האגרסיביים.

      בהבדל מובהק מהנצרות היהודים שאבדו את עצמאותם, הפכו את יציאת מצרים ממעשה ממשי לטכס פסח, הסתפקו בכך במשך אלפים שנה. הנצרות ברוב ערמומיות הפכה את האידיאה גם לטכס המיסה, מצד אחד, אבל בתחכומה הפכה את המשאלה לשלטון עולמי.

     היחידי שעמד על התרמית של הכנסיה הקאתולית, היה האיכר הגרמני לותר, אבל מה שהוא הציע במקום זה, היה הרבה יותר גרוע. הכנסיה הקאתולית לא נעלמה עם הרפורמציה של לותר, היא רק הוחלשה.

       הבאנו את הדוגמה של הנצרות, כיוון שהיא הדוגמה הפלאית ביותר איך האדם הקוסם הרוצה לכפות שינוי על סדרי עולם, בהמשך הופך את המשאלות למציאויות כוחניות לגבי הזולתים, בשם האידיאות הנשגבות הוא תובע לעצמו יותר ויותר שלטון.

       אנחנו רואים איך אידיאות או משאלות בני אדם לשינוי סדרי עולם הופכים במציאות לרצון ליותר כח, לא כח על חוקי הקיום שאי אפשר לשנותם, כח על הזולתים.

     יהדות התנ"ך שעקרונותיה הן גבולות, גבולות על תאוות, גבולות על משאלות, לא יכלה להיהפך לישות מדינית הדורשת לעצמה שלטון על העולם. זוהי הסיבה שחזונות הנביאים לא התקימו, עמים אחרים לא היו מוכנים להצטמצמות כזו, הרי הם רוצים יותר ולא פחות.

       אמנם אלהים כמו במקרה של משל בבל, תמיד מפרק את האימפריות הגדולות, אבל האדם הקוסם הרוצה ריבונות על הקיום יוצר גופים גדולים מחדש.

      אידיאות הן תמיד מאחורי כיבושים גדולים, אפילו האידיאות של המהפכה הצרפתית הובילו  להתפשטות הנפוליאונית, אמנם כיבושיו הושמו לאל, השאיפות נשארו רדומות.

     כל הכובשים הגדולים של העת העתיקה רצו כמו במשל מגדל בבל, לשמר את שמם, רצו להשליט שפה אחת. הרי הכובש אינו רוצה דווקא בטריטוריה, היא צריכה לתת ממשות לרצונו לשם עולם. הדחף האנושי הוא תמיד רצון לנצחיות, הוא מודע לכך שגופו כלה, לכן הוא תמיד נאחז בשם הנעלם ועל ידו הוא רוצה להנציח את עצמו. שוב 'שם עולם', מופשט אין לו משמעות, לכן הכובש רוצה לתת ממשות ל'שם עולם' על-ידי כיבושים, טריטוריה בלתי מוגבלת.

     הרצון לנצחיות תמיד עוברת טרנספורמציה מהאידיאה הנעלמת, להתגשמות בטריטוריה. במשל של ישעיהו פרק י"ד יש תיאור של הכובש הגדול, אשר נדחף למעשיו למען מטרה אחרת, נצחיות. וכך מתאר ישעיהו את מלך אשור-בבל: 'איך נפלת משמים הילל בן שחר נגדעת לארץ חולש על גוים. ואתה אמרת בלבבך השמים אעלה ממעל לכוכבי אל ארים כסאי ואשב בהר מועד בירכתי צפון'. ישעיהו מלגלג לכל השאיפות האנושיות לנצחיות. הוא מצביע על כך שהכובש הגדול מת מוות של נצר נתעב.

     אבל את פסק דינו של ישעיהו על מלך אשור-בבל, אפשר גם להכיל על סוקראטס שגם הוא שאף לדור בקץ נדודיו בעולמות חלופיים בקרבת האלים. אמנם סוקראטס לא היה כובש, אבל הוא שלל את העולם הנגלה ראה אותו כנחות, ראה את גופו כבית כלא לנפשו הנצחית. שלילת העולם הנגלה בשם עולם חלופי וודאי נוגד את ההשקפה הקיומית התנ"כית, לפיה האלוהות בראה עולם מושלם לרווחת האדם, לכן אין צורך בעולם חלופי.

      בכלל כל הרצון לנצחיות, אם זה של הנשמה, אם זה 'שם עולם', נוגד את הפילוסופיה הלשונית התנ"כית, המודעת לכך שהבריאה תיתכן רק בגבולות, ברצף אין קיום.

-אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 146 – פרדוכס מחשבת האדם הקוסם

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 146 – פרדוכס מחשבת האדם הקוסם

ציינו כבר שהעולם לא קיבל את הפילוסופיה הלשונית התנ"כית, את ההנחה שהעולם הוא פרי אינפורמציה, שפה. העולם לא קיבל את תוצאות פילוסופית השפה, שהסיקה שהעולם קיים רק אם כל ישות מצטמצמת בגבולות, שברצף אין קיום.

     למרות שהאדם אינו משלים עם עולם פרי אינפורמציה, שפה, עולם בגבולות, הוא נשאר ישות לשונית, הוא הופך לקוסם, המנסה לשנות את חוקי הקיום, הקוסם לעצמו עולמות אחרים שבהם הוא משליט חוקים לפי משאלותיו.

מאחר שהאדם אינו משלים עם קיום בגבולות, הוא רוצה נצח, רצף, בטעות הוא רואה את הטבע כרצוף, לכן הוא רוצה להיות חלק ממנו. ברור שגם הטבע אינו רציף, הרי הוא מתחדש כל הזמן במינים חדשים. אפילו גרמי השמים אינם נצחיים, כפי שחשבו היוונים הקלאסיים. האדם לא משלים עם העובדה שהוא כמו הטבע יכול להתחדש בצאצאים שלו, הוא לא מסתפק בכך, כיוון שהוא רוצה לשמר את הכרתו הוא.

     כל הסירוב הזה של האדם להשלים עם חוקי הקיום הבוראים ישויות עם משך מוגבל,  ורצונו להיות חלק מהטבע בטעות יסודו, בחושבו בטעות שהטבע הוא רציף,  במציאות  כפי שראינו גם הטבע מתחדש כל הזמן, אמנם באותם מינים, אבל הם חסרים מודעות. וכפי שראינו האדם אינו מסתפק בכך שהוא מתחדש בצאצאיו, כיוון שהוא רוצה לשמר את הכרתו, את מודעותו. דבר שלא קיים בטבע. ומאחר שחוקי הקיום נוהגים אחרת, האדם הקוסם מחלק את ישותו לשני חלקים, החלק המוחשי הגופני שאותו האדם רוצה לראות חלק מהטבע, וישות נעלמת מופרדת, המרחפת ביקום והיא נצחית.

      האדם הלשוני שהופך לקוסם היוצר לעצמו קיומים לפי משאלות ליבו, אינו מודע לכך שהישות הנעלמת הנספחת לגופו, היא הישות הלשונית, ההכרה. לפי מחשבת התנ"ך, אין הפרדה בין גוף ונפש, מחשבה זו מודעת לכך, שהחלק הלשוני הנספח זקוק לאנרגיה שהגוף מספק לה, לא יכול להתקיים בנפרדות. לכן לפי התנ"ך קיים רק עולם נגלה, לא קיימים עולמות חלופיים ששם הישות הנעלמת, השפה, האינפורמציה שנספחה לגוף ממשיכה להתקיים בלי הגוף.

      שוב מחשבת התנ"ך הסיקה את המסקנות מאנלוגיות, היא הבינה שגם ביקום האינפורמציה מתרכבת עם אנרגיה. ישויות קיימות רק מהרכב זה. היא הבינה מה שאינשטין בנוסחתו המפורסמת שאנרגיה שווה מסה כפול מהירות האור בריבוע לא הבין, שישות היא אנרגיה כלואה באינפורמציה. אפשר להגיע מאנלוגיות למחשבה נכונה יותר מאשר ממחקר   מדעי שלא מסיק מסקנות מאנלוגיות.

     אבל האדם הקוסם שאינו מוכן להשלים עם חוקי הקיום, קוסם לעצמו קיום לפי משאלותיו שבו שני החלקים המהווים אותו יכולים להתקיים בנפרד. מכאן כל הוגי ההשקפה האורגנית רוצים נצח לשני החלקים המהווים אותו, כך שהחלק הנעלם מרחף ביקום האין סופי. נראה אפילו דוגמה מהדרמה הבדיונית של גיתה, פאוסט, שבו הגיבור מכריז שהוא רוצה להיות כאיתני הטבע. לא רק שהוא רוצה להיות כאיתני הטבע, הוא רוצה את המירב לגופו, בסיוע מפיסטו שאתו הוא כורת ברית.

      ובכן, פאוסט משיג את משאלותיו אחרי שהוא ממשכן את נפשו בידי מיטיבו, מפיסטו. וראה זה פלא, אותו פאוסט בחלק השני של היצירה, מתעוור, מזדקן ונוטה למות. ואזי הקוסם, האדם, במקרה קוסם בדיוני, אינו מוכן לוותר על נפשו שאותה הפקיד בידי מפיסטו, הוא ממלט אותה, וכנפש הוא עולה לעולמן של הנשים המיטיבות. פאוסט, גיתה, מסמלים את הפרדוכסליות של מחשבת האדם. הרי פאוסט וויתר על ה'מאמר', היוצר, בבשורת יוחנן, רצה להיות כולו גוף בלבד עם כל האפשרויות, מאין קסם לעצמו בסוף נפש הנמלטת ליקום האין סופי. הרי הנפש היא תוצר אותו מאמר שפאוסט שלל, אם ככה הוא שלל מעצמו נפש. אבל גיתה, פאוסט לא הבינו שנפש היא אותו מאמר שאותו שללו.למען להבין את פרדוכס מחשבתם, גיתה, פאוסט היו צריכים להבין קודם שהעולם כולו הוא שפה השובה אנרגיה ובצורה כזו יוצרת את הישויות.

      כל מה שגיתה קסם ביצירתו הבדיונית הזו הוא ביסס על התיאולוגיה של לותר, שאף הוא חלק את האדם לגוף שאותו הפקיד תחת שלטונו של השטן, ונפש נצחית.

     אבל כאן הקדמנו את המאוחר, אנו יכולים לחזור לעולם העתיק, לתרבות היוונית, לפילוסופיה היוונית. שוב אנו עדים לכך שאפלטון רצה להיות אורגני. הרי כל הרפובליקה שלו היתה התרסה נגד הדמוקראטיה האתונאית. ובכן, מה רצה אפלטון, הוא רצה במדינה עם קסטות אורגניות, לפי המשל השקרי שלו, לפי עדות עצמו, הקסטות השונות הן אוטוכטוניות, נוצרו באמא אדמה ממתכות שונות, ומעמד נקבע לפי ערך המתכת שממנו הוא נוצר.

      למרות שאפלטון לא דיבר על שפה יוצרת, היוונים לא הכירו אותה כיסוד יוצר, הוא בכל זאת רצה לנטרל את המשא ומתן שהשפה מכתיבה, משא וממתן שהיה בסיס הדמוקראטיה האתונאית. המדינה לפיו היא ישות אורגנית. במציאות אפלטון רצה מדינה דומה למדינת ספרטה. אבל אפלטון לא נשאר עם פתרון אורגני בלבד, הוא יצר גם אידיאות, ואלו הם נצחיות, לא נאמר עליהן שהן אורגניות. גם אם היה אפלטון מסתפק באידיאות הרי לא היינו עדים לפרדוכס המחשבתי שלו.

     ומהו הפרדוכס המחשבתי של אפלטון, הוא רוצה גם נפש. ואם דבר זה לא לגמרי ברור ביצירתו ה'רפובליקה', אנו מוצאים את זה בדיאלוג פיידו. אמנם דיאלוג זה מספר על ימיו האחרונים של סוקראטס, אבל אפלטון הוא המחבר שלו, כיוון שרבו לא העלה את רעיונותיו על הכתב. ומה אנו מוצאים בדיאלוג זה שסוקראטס סבור שנפשו תשרוד את גופו הכלה. ולא רק זה, נפש זו היא נצחית, היא תדור עם האלים.

     אנחנו רואים שאפלטון אינו מסתפק בקיום אורגני במדינתו, הוא רוצה נצחיות לחלק הנעלם שלו, הנפש. לא רק בפיידו אנו מוצאים את קיום הנפש הנצחית , אנו מוצאים אותה גם בסוף היצירה 'רפובליקה', במיתוס אר. לפי במיתוס זה אר הוא גיבור טרויה המספר שבזמן שחשבו אותו למת, הוא ביקר בעולם חלופי, ששם ישנם שופטים המחלקים את הצדיקים והרשעים, ומיעדים לראשונים את העולם העליון ולאחרונים את העולם התחתון, את הגיהנום. הצדיקים הם אלו שעברו נדידה של אלף שנה והיטהרו, לכן נפשותיהם זוכים לנצחיות.

   בספר העשירי של הרפובליקה אפלטון מדבר על הנפש הנצחית, הנפש שאינה כלה. אנחנו רואים משתי הדוגמאות האלו, דוגמת  פאוסט ודגמת אפלטון שהאדם גם כאשר הוא רוצה להיות אורגני, לא מוכן למלא את תכתיבי השפה, הוא אינו מוותר על החלק הנעלם המהווה אותו, הוא מנתק אותו מגופו וקוסם לו נצחיות בעולם חלופי.

     אם אנו בודקים את הפתרונות האלו של הוגים ומשוררים הרוצים לכאורה להיות אורגניים, אנחנו נוכחים לדעת שהם רוצים את המירב גם לגופם, וגם לחלק הנעלם שאותו הפרידו מהגוף, הנפש בעולם חלופי. ומה אנו מוצאים, שאפילו אפלטון שהאנושות רואה בו ישות מוסרית, רצה לבני מינו, האריסטוקראטים של אתונה, אלו שנוצרו באדמה ממתכת זהב, מירב זכויות, הוא לא מוכן לוותר על זכויות יתר בעולם האורגני לנבחריו, וגם הנפש של גיבוריו זוכים במירב בעולם החלופי, הם זוכים לנצחיות ולמושב בצד האלים, כפי שטוען את זה סוקראטס בדיאלוג פיידו.

      מה שאנו לומדים מכל אלו שדגלו בהשקפה אורגנית, הוא שהם לא רצו בחיים הקיומיים לקיים מוסר שהשפה מכתיבה, מוסר המבוסס על משא ומתן, מוסר המבוסס על מילוי חובות, למען ראואיות, למען לתת משמעות לחיים. מוסר זה שהשפה מכתביה, מבוסס על חובות   חברתיות, ואלו שדוגלים באורגניות רוצים להשתחרר מחובות אלו. רצון לאורגניות במציאות פירושו שחרור מחובות חברתיות. רצון לאורגניות במציאות פירושו להשיג את המירב בשביל הגוף, וגם מירב לנפש המנותקת ממנו, המרחפת בעולמות חלופיים.

      הזכרנו שהאידיאל של אפלטון היתה ספרטה, ומה שאנו יודעים מההיסטוריה שהיא שעבדה את כל היוונים שדרו בסביבתה, השאירה זכויות רק לנבחרים בתוך עיר המדינה ספרטה. גם אפלטון כפי שאנו לומדים מהמיתוס השקרי שלו על המתכות, רצה זכויות רק לנחברים של מדינתו. אם ספרטה היתה האידיאל של אפלטון, אין הבדל בין מדינתו לבין מדינתו של פאוסט, מדינת הפאוסטים.

      הפרדוכס במחשבה האורגנית שבסופו של דבר האדם במקרה כזה רואה את עצמו ריבון, רוצה לשנות את חוקי הקיום, קוסם לעצמו עולמות חלופיים ששם הוא משיג את המירב.

 

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 145 -העולם הלשוני הוא בועה צבעונית בתוך היקום

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 145 –  העולם הלשוני הוא בועה צבעונית בתוך היקום

     ראינו שהאבות נוכחו לדעת שעולמו הלשוני של האדם הוא עולם מופרד מהעולם הדטרמיניסטי של היקום, בו שולטים חוקים אחרים, לאדם אוטונומיה מוגבלת למשך חייו ליצור את עולמו.

       אבל עלינו לא להשלות את עצמינו שההעולם הלשוני הוא אוטונומי לגמרי, הוא בועה ווירטואלית, יצירת המוח הקוסם, האבר המפותח ביותר ביקום, שגוזל מחוקי הטבע הדטרמיניסטיים מרחב מצומצם בועה, שבתוכה האדם יוצר את עולמו הלשוני עם חוקיו. אבל האדם לא מסתפק בבועה זו, הוא רוצה להיות ריבון על היקום. זוהי הסיבה שהעולם הלשוני הזה של האבות ובשלב שני של יוצאי מצרים, לא האריך ימים. מחשבת התנ"ך השלימה עם העולם האוטונומי החלקי, עם העולם הנגלה, אבל העמים מסביב לא קיבלו את המסר הזה, אפילו יהדות מאוחרת יותר לא קבלה אותו.

     אבל בעיקר מרדו בפילוסופית השפה מיסדי הנצרות, השליח פאולוס והשליח יוחנן. הם מרדו בצורה שונה, אבל הם לא השלימו עם עולם נגלה מוגבל, עם משך קיום מוגבל ליחיד, רצו בנצחיות. לכאורה שליחים אלו ביטאו את משאלותיו של האדם לנצחיות, אבל בנצחיות, ברצף אין קיום, וגם משאלתו של השליח יוחנן לריבונות על הקיום לא יכול היה להתקיים. מה שקרה במציאות, שהמאמינים הפכו את המשאלות לטכסים, כמו טכס המיסה, שכביכול בצורה ווירטואלית מאפשר את השגת הגאולה, את הנצחיות.

      אפשר להגיד על השליחים, פאולוס ויוחנן שהם בסתירה לשאיפתם, יצרו אף הם עולם טכסי ווירטואלי-על, ולידו חיים קיומיים, שאותם הפקירו לכוחנות. ליד העולם הטכסי הווירטואלי נשאר עולם מתגושש על שליטה. השאיפה לנצחיות התחלפה ברצון של שליטה רציפה על העולם.

     מחשבת התנ"ך שתחילתה אצל האבות של העברים, בשלב שני, אצל יוצאי מצרים הוא מקבלת ביטוי נשגב בפרק א' של ספר בראשית, פרק הבריאה, פרק בו האלוהות מכינה למען האדם את עולמו הלשוני המופרד, אלוהות שבכל שלב של בריאה מכריזה 'כי טוב'. היא אפילו בוראת את האדם בצלמה. אנו יכולים לעמד על היחוד של התפרצות השמחה של האלוהות בבוראה את העולם המיוחד לאדם, אם אנו משווים את זה למיתוסים ששררו בעולם התרבותי של התקופה. בעולם המזופוטמי, לפי מיתוס Atrahasis , שם של האיש האחרון שנשאר אחרי המבול, האלים הנחותים מתמרדים באלים העליונים, על כך שהם צריכים לשרת אותם. ואז מחליטים באספת האלים ליצור את האדם למען ימלא את מקומם של האלים הנחותים האלו, והם ישרתו את האלים. גם באנומה אליש מרדוק בורא את האדם למען ישרת את האלים.

     והנה בפרק הבריאה האלוהות בוראת את העולם למען רווחת האדם, בוראת אותו בצלמה. כאילו הפסגה של בריאת העולם, מטרתה, היא בריאת העולם של האדם בתוכו, העולם הלשוני, הבועה הזו . רק עכשיו פיזיקאים מגיעים לדעה האנטרופית, שכדור הארץ שלנו התפתח כפי שהוא התפתח למען הופעת האדם.

     לפי מחשבת התנ"ך בדבר הרביעי מתוך עשרת הדברות, האדם מצווה לברא את עולמו. שוב יחודיות מצווה זו מתבררת רק אם אנו משווים את זה למחשבה היוונית, שבריאה היא פריבילגיה של האלים בלבד, שנסיונו של האדם ליצור היא השגת גבולות האלים. כך שפרומתיאוס בטראגדיה של איסכילוס נענש על כי העניק לאדם את יכולת השימוש ב'אש' למען להקל עליו.

       מחשבת התנ"ך מבטאת הבנה אינטואיטיבית איך נוצר עולם הלשון של האדם, הבועה הצבעונית, בתוך עולם אילם, דטרמיניסטי. הבנה זו תואמת את ההתפתחות המיוחדת של כדור הארץ שלנו, שהוא היחיד, עד היום הזה, כיוון שלא נמצאו עדיין דומים לו, שהתפתחו עליו  תנאים מיוחדים המאפשרים חיים. אבל הפסגה של עולם מיוחד זה המאפשר חיים, הוא התפתחותו של האבר הקוסם, אבר המח, שהוא הרב-מג המאפשר את עולמו של האדם, את הבועה הצבעונית עם קסמיה. מאגיה מתגמדת מול הפלא של העולם הלשוני המאפשר יצירות קסומות, מאגיה היא אימפוטנטית, לא יוצרת דבר, נכלמת מול יכולותיו של המח הקוסם. 

    המח לא נוצר בשלב אחד, הוא נוצר שלב אחרי שלב, כמו הבריאה בפרק א' של ספר בראשית. אבל בכל שלב אבר זה  מעניק לברויים על כדור הארץ שלנו יתרונות, מעניק להם ראיה, על ידי קליטת הפוטונים והפיכתם לראיה, קולט את גלי הקול ומעניק לברויים שמיעה. שוב, הפסגה היא האונות הקדמיות, שלב מאוחר של התפתחות המח, שקולטים את את יסוד האינפורמציה, שהמח הקוסם הופך אותה לשפה היוצרת את בועת העולם הלשוני הצבעוני.

      משום מה האדם אינו אסיר תודה על המתתים שניתנים לו, הוא רוצה יותר, לא מבין שהבועה הצבעונית, העולם הלשוני יכול להתקיים רק בגבולות, שכל יציאה מהן גורמת שעולם צבעוני ווירטואלי זה נעלם. למרות שהאדם באמצעות המח הקוסם שלו, חי בבועתו, בעולמו הלשוני, הוא גם חלק מעולם הטבע, גופו מתוכנת על-ידו, גם אם דעת, ההכרה, המח הקוסם הוא מתכנת. אבל המח הקוסם המתכנת את עולמו הלשוני של האדם, לא יכול לחוקי הטבע. חוקים אלו של הטבע קוצבים לישויות משך מוגבל כיוון שהבריאה לא תיתכן ברצף.

        אבר המח הופך את האדם לקוסם, וקוסם זה אינו משלים עם חוקי הטבע הקוצבים לו משך קצוב, הוא רוצה להיות ריבון.   האדם שוכח שהוא יצור נברא ועם כל המתתים שהוענקו לו, הוא לא יכול לחוקי הטבע, לא יכול לחוקי הבריאה. וכאן מתחיל המרד האנושי.

     אבות העברים יוצרי העולם הלשוני, עולם בתוך עולם, הבינו שאין טעם למרד האנושי ההורס את הבועה הצבעונית, המתת העילאית לאדם. הם הבינו שהאדם יכול להשלים את קוצר חייו, אם הוא מקדש יצירת חיים, יצירת חיים מודעים, יצירת חיים שמיים, אם הוא מכיר ביצירת חיים זו המשך לעצמו, רואה בשרשרת הדורות נצח. נצח בשרשרת הדורות השמיים, הוא בהתאם לחוקי הטבע, הרי אף חוקי הטבע שומרים על הבריאה על-ידי כך שקוצבים משכים מוגבלים לישויות, והמשכים בשרשרת ההתחדשות של הישויות, אם לא יקציבו משכים מוגבלים, העולם יחזור לתוהו, ברצף אין חיים, אין קיום.

      מה שרצינו להצביע כאן הוא שההבנה העילאית של אבות העברים, של יוצאי מצרים, לא התקבלה על העולם, רק מדע האינפורמציה לאט לאט מגיע לדעותיהם. אבל בינתים הנטיה האנושית למרוד בעולם הלשוני, לרצות להיות אורגניים, שליט עד היום הזה. לא רק השומרים ראו את עצמם אורגניים, חלק מחוקי הטבע הדטרמיניסטיים, כך ראו את עצמם גם היוונים. אפילו אפלטון רצה ברפובליקה אורגנית, עם קסטות אוטוכטוניים, תוצרי מתכות לפי דרגה. הגרמנים שכבר הכירו את הפילוסופיה הלשונית התנ"כית, רצו להיות ממשיכי היוונים, רצו להיות אף הם אורגניים. פאוסט גיבורו הבדיוני של גיתה מכריז שברצונו להיות כ'איתני הטבע', הוא שולל אפילו את ה'מאמר' של השליח יוחנן.

      הזכרנו כבר, שאפילו היהודי המומר מרכס, שהבין שיהדות היא 'ניכור', הבדלה בין טוב לרע, בז לירושתו, רצה בדומה לפאוסט להיות חלק מהטבע, העדיף אפילו חיי חיה על חיי אדם.

      והפרדוכס של כל המרידות האנושיות הוא שהאדם לוחם בכלי שבו הוא משתמש במרד שלו, הרי החיה חסרה השפה אינה מורדת. אולי המרד האנושי, הוא התעלול של הקוסם, האדם שהפך לקוסם, הודות לכלי השפה שהמח הקוסם מספק לו.

      הצייר הבלגי מרגריט נתן ביטוי להיות האדם קוסם בציורו, שבו נמצא סלע בחלל, ועל סלע זה בנוי ארמון.

 

                             

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 145 –  העולם הלשוני הוא בועה צבעונית בתוך היקום

     ראינו שהאבות נוכחו לדעת שעולמו הלשוני של האדם הוא עולם מופרד מהעולם הדטרמיניסטי של היקום, בו שולטים חוקים אחרים, לאדם אוטונומיה מוגבלת למשך חייו ליצור את עולמו.

       אבל עלינו לא להשלות את עצמינו שההעולם הלשוני הוא אוטונומי לגמרי, הוא בועה ווירטואלית, יצירת המוח הקוסם, האבר המפותח ביותר ביקום, שגוזל מחוקי הטבע הדטרמיניסטיים מרחב מצומצם בועה, שבתוכה האדם יוצר את עולמו הלשוני עם חוקיו. אבל האדם לא מסתפק בבועה זו, הוא רוצה להיות ריבון על היקום. זוהי הסיבה שהעולם הלשוני הזה של האבות ובשלב שני של יוצאי מצרים, לא האריך ימים. מחשבת התנ"ך השלימה עם העולם האוטונומי החלקי, עם העולם הנגלה, אבל העמים מסביב לא קיבלו את המסר הזה, אפילו יהדות מאוחרת יותר לא קבלה אותו.

     אבל בעיקר מרדו בפילוסופית השפה מיסדי הנצרות, השליח פאולוס והשליח יוחנן. הם מרדו בצורה שונה, אבל הם לא השלימו עם עולם נגלה מוגבל, עם משך קיום מוגבל ליחיד, רצו בנצחיות. לכאורה שליחים אלו ביטאו את משאלותיו של האדם לנצחיות, אבל בנצחיות, ברצף אין קיום, וגם משאלתו של השליח יוחנן לריבונות על הקיום לא יכול היה להתקיים. מה שקרה במציאות, שהמאמינים הפכו את המשאלות לטכסים, כמו טכס המיסה, שכביכול בצורה ווירטואלית מאפשר את השגת הגאולה, את הנצחיות.

      אפשר להגיד על השליחים, פאולוס ויוחנן שהם בסתירה לשאיפתם, יצרו אף הם עולם טכסי ווירטואלי-על, ולידו חיים קיומיים, שאותם הפקירו לכוחנות. ליד העולם הטכסי הווירטואלי נשאר עולם מתגושש על שליטה. השאיפה לנצחיות התחלפה ברצון של שליטה רציפה על העולם.

     מחשבת התנ"ך שתחילתה אצל האבות של העברים, בשלב שני, אצל יוצאי מצרים הוא מקבלת ביטוי נשגב בפרק א' של ספר בראשית, פרק הבריאה, פרק בו האלוהות מכינה למען האדם את עולמו הלשוני המופרד, אלוהות שבכל שלב של בריאה מכריזה 'כי טוב'. היא אפילו בוראת את האדם בצלמה. אנו יכולים לעמד על היחוד של התפרצות השמחה של האלוהות בבוראה את העולם המיוחד לאדם, אם אנו משווים את זה למיתוסים ששררו בעולם התרבותי של התקופה. בעולם המזופוטמי, לפי מיתוס Atrahasis , שם של האיש האחרון שנשאר אחרי המבול, האלים הנחותים מתמרדים באלים העליונים, על כך שהם צריכים לשרת אותם. ואז מחליטים באספת האלים ליצור את האדם למען ימלא את מקומם של האלים הנחותים האלו, והם ישרתו את האלים. גם באנומה אליש מרדוק בורא את האדם למען ישרת את האלים.

     והנה בפרק הבריאה האלוהות בוראת את העולם למען רווחת האדם, בוראת אותו בצלמה. כאילו הפסגה של בריאת העולם, מטרתה, היא בריאת העולם של האדם בתוכו, העולם הלשוני, הבועה הזו . רק עכשיו פיזיקאים מגיעים לדעה האנטרופית, שכדור הארץ שלנו התפתח כפי שהוא התפתח למען הופעת האדם.

     לפי מחשבת התנ"ך בדבר הרביעי מתוך עשרת הדברות, האדם מצווה לברא את עולמו. שוב יחודיות מצווה זו מתבררת רק אם אנו משווים את זה למחשבה היוונית, שבריאה היא פריבילגיה של האלים בלבד, שנסיונו של האדם ליצור היא השגת גבולות האלים. כך שפרומתיאוס בטראגדיה של איסכילוס נענש על כי העניק לאדם את יכולת השימוש ב'אש' למען להקל עליו.

       מחשבת התנ"ך מבטאת הבנה אינטואיטיבית איך נוצר עולם הלשון של האדם, הבועה הצבעונית, בתוך עולם אילם, דטרמיניסטי. הבנה זו תואמת את ההתפתחות המיוחדת של כדור הארץ שלנו, שהוא היחיד, עד היום הזה, כיוון שלא נמצאו עדיין דומים לו, שהתפתחו עליו  תנאים מיוחדים המאפשרים חיים. אבל הפסגה של עולם מיוחד זה המאפשר חיים, הוא התפתחותו של האבר הקוסם, אבר המח, שהוא הרב-מג המאפשר את עולמו של האדם, את הבועה הצבעונית עם קסמיה. מאגיה מתגמדת מול הפלא של העולם הלשוני המאפשר יצירות קסומות, מאגיה היא אימפוטנטית, לא יוצרת דבר, נכלמת מול יכולותיו של המח הקוסם. 

    המח לא נוצר בשלב אחד, הוא נוצר שלב אחרי שלב, כמו הבריאה בפרק א' של ספר בראשית. אבל בכל שלב אבר זה  מעניק לברויים על כדור הארץ שלנו יתרונות, מעניק להם ראיה, על ידי קליטת הפוטונים והפיכתם לראיה, קולט את גלי הקול ומעניק לברויים שמיעה. שוב, הפסגה היא האונות הקדמיות, שלב מאוחר של התפתחות המח, שקולטים את את יסוד האינפורמציה, שהמח הקוסם הופך אותה לשפה היוצרת את בועת העולם הלשוני הצבעוני.

      משום מה האדם אינו אסיר תודה על המתתים שניתנים לו, הוא רוצה יותר, לא מבין שהבועה הצבעונית, העולם הלשוני יכול להתקיים רק בגבולות, שכל יציאה מהן גורמת שעולם צבעוני ווירטואלי זה נעלם. למרות שהאדם באמצעות המח הקוסם שלו, חי בבועתו, בעולמו הלשוני, הוא גם חלק מעולם הטבע, גופו מתוכנת על-ידו, גם אם דעת, ההכרה, המח הקוסם הוא מתכנת. אבל המח הקוסם המתכנת את עולמו הלשוני של האדם, לא יכול לחוקי הטבע. חוקים אלו של הטבע קוצבים לישויות משך מוגבל כיוון שהבריאה לא תיתכן ברצף.

        אבר המח הופך את האדם לקוסם, וקוסם זה אינו משלים עם חוקי הטבע הקוצבים לו משך קצוב, הוא רוצה להיות ריבון.   האדם שוכח שהוא יצור נברא ועם כל המתתים שהוענקו לו, הוא לא יכול לחוקי הטבע, לא יכול לחוקי הבריאה. וכאן מתחיל המרד האנושי.

     אבות העברים יוצרי העולם הלשוני, עולם בתוך עולם, הבינו שאין טעם למרד האנושי ההורס את הבועה הצבעונית, המתת העילאית לאדם. הם הבינו שהאדם יכול להשלים את קוצר חייו, אם הוא מקדש יצירת חיים, יצירת חיים מודעים, יצירת חיים שמיים, אם הוא מכיר ביצירת חיים זו המשך לעצמו, רואה בשרשרת הדורות נצח. נצח בשרשרת הדורות השמיים, הוא בהתאם לחוקי הטבע, הרי אף חוקי הטבע שומרים על הבריאה על-ידי כך שקוצבים משכים מוגבלים לישויות, והמשכים בשרשרת ההתחדשות של הישויות, אם לא יקציבו משכים מוגבלים, העולם יחזור לתוהו, ברצף אין חיים, אין קיום.

      מה שרצינו להצביע כאן הוא שההבנה העילאית של אבות העברים, של יוצאי מצרים, לא התקבלה על העולם, רק מדע האינפורמציה לאט לאט מגיע לדעותיהם. אבל בינתים הנטיה האנושית למרוד בעולם הלשוני, לרצות להיות אורגניים, שליט עד היום הזה. לא רק השומרים ראו את עצמם אורגניים, חלק מחוקי הטבע הדטרמיניסטיים, כך ראו את עצמם גם היוונים. אפילו אפלטון רצה ברפובליקה אורגנית, עם קסטות אוטוכטוניים, תוצרי מתכות לפי דרגה. הגרמנים שכבר הכירו את הפילוסופיה הלשונית התנ"כית, רצו להיות ממשיכי היוונים, רצו להיות אף הם אורגניים. פאוסט גיבורו הבדיוני של גיתה מכריז שברצונו להיות כ'איתני הטבע', הוא שולל אפילו את ה'מאמר' של השליח יוחנן.

      הזכרנו כבר, שאפילו היהודי המומר מרכס, שהבין שיהדות היא 'ניכור', הבדלה בין טוב לרע, בז לירושתו, רצה בדומה לפאוסט להיות חלק מהטבע, העדיף אפילו חיי חיה על חיי אדם.

      והפרדוכס של כל המרידות האנושיות הוא שהאדם לוחם בכלי שבו הוא משתמש במרד שלו, הרי החיה חסרה השפה אינה מורדת. אולי המרד האנושי, הוא התעלול של הקוסם, האדם שהפך לקוסם, הודות לכלי השפה שהמח הקוסם מספק לו.

      הצייר הבלגי מרגריט נתן ביטוי להיות האדם קוסם בציורו, שבו נמצא סלע בחלל, ועל סלע זה בנוי ארמון.