אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 145 -העולם הלשוני הוא בועה צבעונית בתוך היקום

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 145 –  העולם הלשוני הוא בועה צבעונית בתוך היקום

     ראינו שהאבות נוכחו לדעת שעולמו הלשוני של האדם הוא עולם מופרד מהעולם הדטרמיניסטי של היקום, בו שולטים חוקים אחרים, לאדם אוטונומיה מוגבלת למשך חייו ליצור את עולמו.

       אבל עלינו לא להשלות את עצמינו שההעולם הלשוני הוא אוטונומי לגמרי, הוא בועה ווירטואלית, יצירת המוח הקוסם, האבר המפותח ביותר ביקום, שגוזל מחוקי הטבע הדטרמיניסטיים מרחב מצומצם בועה, שבתוכה האדם יוצר את עולמו הלשוני עם חוקיו. אבל האדם לא מסתפק בבועה זו, הוא רוצה להיות ריבון על היקום. זוהי הסיבה שהעולם הלשוני הזה של האבות ובשלב שני של יוצאי מצרים, לא האריך ימים. מחשבת התנ"ך השלימה עם העולם האוטונומי החלקי, עם העולם הנגלה, אבל העמים מסביב לא קיבלו את המסר הזה, אפילו יהדות מאוחרת יותר לא קבלה אותו.

     אבל בעיקר מרדו בפילוסופית השפה מיסדי הנצרות, השליח פאולוס והשליח יוחנן. הם מרדו בצורה שונה, אבל הם לא השלימו עם עולם נגלה מוגבל, עם משך קיום מוגבל ליחיד, רצו בנצחיות. לכאורה שליחים אלו ביטאו את משאלותיו של האדם לנצחיות, אבל בנצחיות, ברצף אין קיום, וגם משאלתו של השליח יוחנן לריבונות על הקיום לא יכול היה להתקיים. מה שקרה במציאות, שהמאמינים הפכו את המשאלות לטכסים, כמו טכס המיסה, שכביכול בצורה ווירטואלית מאפשר את השגת הגאולה, את הנצחיות.

      אפשר להגיד על השליחים, פאולוס ויוחנן שהם בסתירה לשאיפתם, יצרו אף הם עולם טכסי ווירטואלי-על, ולידו חיים קיומיים, שאותם הפקירו לכוחנות. ליד העולם הטכסי הווירטואלי נשאר עולם מתגושש על שליטה. השאיפה לנצחיות התחלפה ברצון של שליטה רציפה על העולם.

     מחשבת התנ"ך שתחילתה אצל האבות של העברים, בשלב שני, אצל יוצאי מצרים הוא מקבלת ביטוי נשגב בפרק א' של ספר בראשית, פרק הבריאה, פרק בו האלוהות מכינה למען האדם את עולמו הלשוני המופרד, אלוהות שבכל שלב של בריאה מכריזה 'כי טוב'. היא אפילו בוראת את האדם בצלמה. אנו יכולים לעמד על היחוד של התפרצות השמחה של האלוהות בבוראה את העולם המיוחד לאדם, אם אנו משווים את זה למיתוסים ששררו בעולם התרבותי של התקופה. בעולם המזופוטמי, לפי מיתוס Atrahasis , שם של האיש האחרון שנשאר אחרי המבול, האלים הנחותים מתמרדים באלים העליונים, על כך שהם צריכים לשרת אותם. ואז מחליטים באספת האלים ליצור את האדם למען ימלא את מקומם של האלים הנחותים האלו, והם ישרתו את האלים. גם באנומה אליש מרדוק בורא את האדם למען ישרת את האלים.

     והנה בפרק הבריאה האלוהות בוראת את העולם למען רווחת האדם, בוראת אותו בצלמה. כאילו הפסגה של בריאת העולם, מטרתה, היא בריאת העולם של האדם בתוכו, העולם הלשוני, הבועה הזו . רק עכשיו פיזיקאים מגיעים לדעה האנטרופית, שכדור הארץ שלנו התפתח כפי שהוא התפתח למען הופעת האדם.

     לפי מחשבת התנ"ך בדבר הרביעי מתוך עשרת הדברות, האדם מצווה לברא את עולמו. שוב יחודיות מצווה זו מתבררת רק אם אנו משווים את זה למחשבה היוונית, שבריאה היא פריבילגיה של האלים בלבד, שנסיונו של האדם ליצור היא השגת גבולות האלים. כך שפרומתיאוס בטראגדיה של איסכילוס נענש על כי העניק לאדם את יכולת השימוש ב'אש' למען להקל עליו.

       מחשבת התנ"ך מבטאת הבנה אינטואיטיבית איך נוצר עולם הלשון של האדם, הבועה הצבעונית, בתוך עולם אילם, דטרמיניסטי. הבנה זו תואמת את ההתפתחות המיוחדת של כדור הארץ שלנו, שהוא היחיד, עד היום הזה, כיוון שלא נמצאו עדיין דומים לו, שהתפתחו עליו  תנאים מיוחדים המאפשרים חיים. אבל הפסגה של עולם מיוחד זה המאפשר חיים, הוא התפתחותו של האבר הקוסם, אבר המח, שהוא הרב-מג המאפשר את עולמו של האדם, את הבועה הצבעונית עם קסמיה. מאגיה מתגמדת מול הפלא של העולם הלשוני המאפשר יצירות קסומות, מאגיה היא אימפוטנטית, לא יוצרת דבר, נכלמת מול יכולותיו של המח הקוסם. 

    המח לא נוצר בשלב אחד, הוא נוצר שלב אחרי שלב, כמו הבריאה בפרק א' של ספר בראשית. אבל בכל שלב אבר זה  מעניק לברויים על כדור הארץ שלנו יתרונות, מעניק להם ראיה, על ידי קליטת הפוטונים והפיכתם לראיה, קולט את גלי הקול ומעניק לברויים שמיעה. שוב, הפסגה היא האונות הקדמיות, שלב מאוחר של התפתחות המח, שקולטים את את יסוד האינפורמציה, שהמח הקוסם הופך אותה לשפה היוצרת את בועת העולם הלשוני הצבעוני.

      משום מה האדם אינו אסיר תודה על המתתים שניתנים לו, הוא רוצה יותר, לא מבין שהבועה הצבעונית, העולם הלשוני יכול להתקיים רק בגבולות, שכל יציאה מהן גורמת שעולם צבעוני ווירטואלי זה נעלם. למרות שהאדם באמצעות המח הקוסם שלו, חי בבועתו, בעולמו הלשוני, הוא גם חלק מעולם הטבע, גופו מתוכנת על-ידו, גם אם דעת, ההכרה, המח הקוסם הוא מתכנת. אבל המח הקוסם המתכנת את עולמו הלשוני של האדם, לא יכול לחוקי הטבע. חוקים אלו של הטבע קוצבים לישויות משך מוגבל כיוון שהבריאה לא תיתכן ברצף.

        אבר המח הופך את האדם לקוסם, וקוסם זה אינו משלים עם חוקי הטבע הקוצבים לו משך קצוב, הוא רוצה להיות ריבון.   האדם שוכח שהוא יצור נברא ועם כל המתתים שהוענקו לו, הוא לא יכול לחוקי הטבע, לא יכול לחוקי הבריאה. וכאן מתחיל המרד האנושי.

     אבות העברים יוצרי העולם הלשוני, עולם בתוך עולם, הבינו שאין טעם למרד האנושי ההורס את הבועה הצבעונית, המתת העילאית לאדם. הם הבינו שהאדם יכול להשלים את קוצר חייו, אם הוא מקדש יצירת חיים, יצירת חיים מודעים, יצירת חיים שמיים, אם הוא מכיר ביצירת חיים זו המשך לעצמו, רואה בשרשרת הדורות נצח. נצח בשרשרת הדורות השמיים, הוא בהתאם לחוקי הטבע, הרי אף חוקי הטבע שומרים על הבריאה על-ידי כך שקוצבים משכים מוגבלים לישויות, והמשכים בשרשרת ההתחדשות של הישויות, אם לא יקציבו משכים מוגבלים, העולם יחזור לתוהו, ברצף אין חיים, אין קיום.

      מה שרצינו להצביע כאן הוא שההבנה העילאית של אבות העברים, של יוצאי מצרים, לא התקבלה על העולם, רק מדע האינפורמציה לאט לאט מגיע לדעותיהם. אבל בינתים הנטיה האנושית למרוד בעולם הלשוני, לרצות להיות אורגניים, שליט עד היום הזה. לא רק השומרים ראו את עצמם אורגניים, חלק מחוקי הטבע הדטרמיניסטיים, כך ראו את עצמם גם היוונים. אפילו אפלטון רצה ברפובליקה אורגנית, עם קסטות אוטוכטוניים, תוצרי מתכות לפי דרגה. הגרמנים שכבר הכירו את הפילוסופיה הלשונית התנ"כית, רצו להיות ממשיכי היוונים, רצו להיות אף הם אורגניים. פאוסט גיבורו הבדיוני של גיתה מכריז שברצונו להיות כ'איתני הטבע', הוא שולל אפילו את ה'מאמר' של השליח יוחנן.

      הזכרנו כבר, שאפילו היהודי המומר מרכס, שהבין שיהדות היא 'ניכור', הבדלה בין טוב לרע, בז לירושתו, רצה בדומה לפאוסט להיות חלק מהטבע, העדיף אפילו חיי חיה על חיי אדם.

      והפרדוכס של כל המרידות האנושיות הוא שהאדם לוחם בכלי שבו הוא משתמש במרד שלו, הרי החיה חסרה השפה אינה מורדת. אולי המרד האנושי, הוא התעלול של הקוסם, האדם שהפך לקוסם, הודות לכלי השפה שהמח הקוסם מספק לו.

      הצייר הבלגי מרגריט נתן ביטוי להיות האדם קוסם בציורו, שבו נמצא סלע בחלל, ועל סלע זה בנוי ארמון.

 

                             

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 145 –  העולם הלשוני הוא בועה צבעונית בתוך היקום

     ראינו שהאבות נוכחו לדעת שעולמו הלשוני של האדם הוא עולם מופרד מהעולם הדטרמיניסטי של היקום, בו שולטים חוקים אחרים, לאדם אוטונומיה מוגבלת למשך חייו ליצור את עולמו.

       אבל עלינו לא להשלות את עצמינו שההעולם הלשוני הוא אוטונומי לגמרי, הוא בועה ווירטואלית, יצירת המוח הקוסם, האבר המפותח ביותר ביקום, שגוזל מחוקי הטבע הדטרמיניסטיים מרחב מצומצם בועה, שבתוכה האדם יוצר את עולמו הלשוני עם חוקיו. אבל האדם לא מסתפק בבועה זו, הוא רוצה להיות ריבון על היקום. זוהי הסיבה שהעולם הלשוני הזה של האבות ובשלב שני של יוצאי מצרים, לא האריך ימים. מחשבת התנ"ך השלימה עם העולם האוטונומי החלקי, עם העולם הנגלה, אבל העמים מסביב לא קיבלו את המסר הזה, אפילו יהדות מאוחרת יותר לא קבלה אותו.

     אבל בעיקר מרדו בפילוסופית השפה מיסדי הנצרות, השליח פאולוס והשליח יוחנן. הם מרדו בצורה שונה, אבל הם לא השלימו עם עולם נגלה מוגבל, עם משך קיום מוגבל ליחיד, רצו בנצחיות. לכאורה שליחים אלו ביטאו את משאלותיו של האדם לנצחיות, אבל בנצחיות, ברצף אין קיום, וגם משאלתו של השליח יוחנן לריבונות על הקיום לא יכול היה להתקיים. מה שקרה במציאות, שהמאמינים הפכו את המשאלות לטכסים, כמו טכס המיסה, שכביכול בצורה ווירטואלית מאפשר את השגת הגאולה, את הנצחיות.

      אפשר להגיד על השליחים, פאולוס ויוחנן שהם בסתירה לשאיפתם, יצרו אף הם עולם טכסי ווירטואלי-על, ולידו חיים קיומיים, שאותם הפקירו לכוחנות. ליד העולם הטכסי הווירטואלי נשאר עולם מתגושש על שליטה. השאיפה לנצחיות התחלפה ברצון של שליטה רציפה על העולם.

     מחשבת התנ"ך שתחילתה אצל האבות של העברים, בשלב שני, אצל יוצאי מצרים הוא מקבלת ביטוי נשגב בפרק א' של ספר בראשית, פרק הבריאה, פרק בו האלוהות מכינה למען האדם את עולמו הלשוני המופרד, אלוהות שבכל שלב של בריאה מכריזה 'כי טוב'. היא אפילו בוראת את האדם בצלמה. אנו יכולים לעמד על היחוד של התפרצות השמחה של האלוהות בבוראה את העולם המיוחד לאדם, אם אנו משווים את זה למיתוסים ששררו בעולם התרבותי של התקופה. בעולם המזופוטמי, לפי מיתוס Atrahasis , שם של האיש האחרון שנשאר אחרי המבול, האלים הנחותים מתמרדים באלים העליונים, על כך שהם צריכים לשרת אותם. ואז מחליטים באספת האלים ליצור את האדם למען ימלא את מקומם של האלים הנחותים האלו, והם ישרתו את האלים. גם באנומה אליש מרדוק בורא את האדם למען ישרת את האלים.

     והנה בפרק הבריאה האלוהות בוראת את העולם למען רווחת האדם, בוראת אותו בצלמה. כאילו הפסגה של בריאת העולם, מטרתה, היא בריאת העולם של האדם בתוכו, העולם הלשוני, הבועה הזו . רק עכשיו פיזיקאים מגיעים לדעה האנטרופית, שכדור הארץ שלנו התפתח כפי שהוא התפתח למען הופעת האדם.

     לפי מחשבת התנ"ך בדבר הרביעי מתוך עשרת הדברות, האדם מצווה לברא את עולמו. שוב יחודיות מצווה זו מתבררת רק אם אנו משווים את זה למחשבה היוונית, שבריאה היא פריבילגיה של האלים בלבד, שנסיונו של האדם ליצור היא השגת גבולות האלים. כך שפרומתיאוס בטראגדיה של איסכילוס נענש על כי העניק לאדם את יכולת השימוש ב'אש' למען להקל עליו.

       מחשבת התנ"ך מבטאת הבנה אינטואיטיבית איך נוצר עולם הלשון של האדם, הבועה הצבעונית, בתוך עולם אילם, דטרמיניסטי. הבנה זו תואמת את ההתפתחות המיוחדת של כדור הארץ שלנו, שהוא היחיד, עד היום הזה, כיוון שלא נמצאו עדיין דומים לו, שהתפתחו עליו  תנאים מיוחדים המאפשרים חיים. אבל הפסגה של עולם מיוחד זה המאפשר חיים, הוא התפתחותו של האבר הקוסם, אבר המח, שהוא הרב-מג המאפשר את עולמו של האדם, את הבועה הצבעונית עם קסמיה. מאגיה מתגמדת מול הפלא של העולם הלשוני המאפשר יצירות קסומות, מאגיה היא אימפוטנטית, לא יוצרת דבר, נכלמת מול יכולותיו של המח הקוסם. 

    המח לא נוצר בשלב אחד, הוא נוצר שלב אחרי שלב, כמו הבריאה בפרק א' של ספר בראשית. אבל בכל שלב אבר זה  מעניק לברויים על כדור הארץ שלנו יתרונות, מעניק להם ראיה, על ידי קליטת הפוטונים והפיכתם לראיה, קולט את גלי הקול ומעניק לברויים שמיעה. שוב, הפסגה היא האונות הקדמיות, שלב מאוחר של התפתחות המח, שקולטים את את יסוד האינפורמציה, שהמח הקוסם הופך אותה לשפה היוצרת את בועת העולם הלשוני הצבעוני.

      משום מה האדם אינו אסיר תודה על המתתים שניתנים לו, הוא רוצה יותר, לא מבין שהבועה הצבעונית, העולם הלשוני יכול להתקיים רק בגבולות, שכל יציאה מהן גורמת שעולם צבעוני ווירטואלי זה נעלם. למרות שהאדם באמצעות המח הקוסם שלו, חי בבועתו, בעולמו הלשוני, הוא גם חלק מעולם הטבע, גופו מתוכנת על-ידו, גם אם דעת, ההכרה, המח הקוסם הוא מתכנת. אבל המח הקוסם המתכנת את עולמו הלשוני של האדם, לא יכול לחוקי הטבע. חוקים אלו של הטבע קוצבים לישויות משך מוגבל כיוון שהבריאה לא תיתכן ברצף.

        אבר המח הופך את האדם לקוסם, וקוסם זה אינו משלים עם חוקי הטבע הקוצבים לו משך קצוב, הוא רוצה להיות ריבון.   האדם שוכח שהוא יצור נברא ועם כל המתתים שהוענקו לו, הוא לא יכול לחוקי הטבע, לא יכול לחוקי הבריאה. וכאן מתחיל המרד האנושי.

     אבות העברים יוצרי העולם הלשוני, עולם בתוך עולם, הבינו שאין טעם למרד האנושי ההורס את הבועה הצבעונית, המתת העילאית לאדם. הם הבינו שהאדם יכול להשלים את קוצר חייו, אם הוא מקדש יצירת חיים, יצירת חיים מודעים, יצירת חיים שמיים, אם הוא מכיר ביצירת חיים זו המשך לעצמו, רואה בשרשרת הדורות נצח. נצח בשרשרת הדורות השמיים, הוא בהתאם לחוקי הטבע, הרי אף חוקי הטבע שומרים על הבריאה על-ידי כך שקוצבים משכים מוגבלים לישויות, והמשכים בשרשרת ההתחדשות של הישויות, אם לא יקציבו משכים מוגבלים, העולם יחזור לתוהו, ברצף אין חיים, אין קיום.

      מה שרצינו להצביע כאן הוא שההבנה העילאית של אבות העברים, של יוצאי מצרים, לא התקבלה על העולם, רק מדע האינפורמציה לאט לאט מגיע לדעותיהם. אבל בינתים הנטיה האנושית למרוד בעולם הלשוני, לרצות להיות אורגניים, שליט עד היום הזה. לא רק השומרים ראו את עצמם אורגניים, חלק מחוקי הטבע הדטרמיניסטיים, כך ראו את עצמם גם היוונים. אפילו אפלטון רצה ברפובליקה אורגנית, עם קסטות אוטוכטוניים, תוצרי מתכות לפי דרגה. הגרמנים שכבר הכירו את הפילוסופיה הלשונית התנ"כית, רצו להיות ממשיכי היוונים, רצו להיות אף הם אורגניים. פאוסט גיבורו הבדיוני של גיתה מכריז שברצונו להיות כ'איתני הטבע', הוא שולל אפילו את ה'מאמר' של השליח יוחנן.

      הזכרנו כבר, שאפילו היהודי המומר מרכס, שהבין שיהדות היא 'ניכור', הבדלה בין טוב לרע, בז לירושתו, רצה בדומה לפאוסט להיות חלק מהטבע, העדיף אפילו חיי חיה על חיי אדם.

      והפרדוכס של כל המרידות האנושיות הוא שהאדם לוחם בכלי שבו הוא משתמש במרד שלו, הרי החיה חסרה השפה אינה מורדת. אולי המרד האנושי, הוא התעלול של הקוסם, האדם שהפך לקוסם, הודות לכלי השפה שהמח הקוסם מספק לו.

      הצייר הבלגי מרגריט נתן ביטוי להיות האדם קוסם בציורו, שבו נמצא סלע בחלל, ועל סלע זה בנוי ארמון.

 

                             

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • רנן  On 6 בספטמבר 2009 at 4:39

    אמאל'ה, הפסדתי את 144 השיעורים הקודמים.

    אבל יאללה, צריך להתחיל.
    פותח את הראש.

  • רבקה  On 7 בספטמבר 2009 at 8:37

    לרנן, אני מקווה שתשלים את החסר, רבקה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: