Monthly Archives: אוקטובר 2009

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 152 – מחשבה כמעשה

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 152 – מחשבה כמעשה

      רק עכשיו מדע האינפורמציה מאשרר את עיקרון התנ"ך 'מחשבה כמעשה'. מחשבה שהיא אינפורמציה זקוקה למעשה שהיא אנרגיה. היום ה-DNA מצביע על אותו עיקרון, הרי הוא אינפורמציה, המתגשמת רק אם מסופקת לו אנרגיה, מזון. אבל עיקרון תנ"כי זה מקבל משנה תוקף אם אנו מצביעים על המח, האבר המפותח ביותר ביקום, שהוא זקוק לדם, אנרגיה, ואם היא לא מסופקת לו הוא מת.

   למעשה המח האנושי משקף את הפעילות ביקום, הוא בבואה של הפעילות ביקום, שבו אינפורמציה מתרכבת עם אנרגיה ויוצרת את הישויות בו. אבל כבר כדור הארץ שלנו הוא בשלב גבוה יותר  בסולם האבולוציה מאשר ישויות אחרות  ביקום, כיוון שהוא התפתח בצורה כזו שהוא מאפשר חיים, שעד היום לא נמצאו גרמי שמים אחרים דומים לו. כאשר אנו מדברים על האדם עלינו לא לשכח שהתפתחותו התאפשרה כיוון שנוצרו על כדור הארץ שלנו תנאים לחיים. אנחנו לא יכולים לפתור את חידת קיום האדם, כפי שאנו לא יכולים לפתור את חידת קיום כדור הארץ שלנו שאיפשר התפתחות חיים.

      אנחנו יכולים רק לדון בנתונים. הנתון הראשון הוא כדור הארץ שלנו שהתפתח כפי שהוא התפתח ומאפשר חיים. נתון שני הוא שלפי השלבים האבולוציוניים נוצר בישות האדם, שהנו ישות ביאולוגית, אבר מפותח ביותר, המח האנושי, שהוא אחראי ליחודו של האדם.

     אבר המח משותף לאדם ולברויים אחרים על כדור הארץ, וכבר דנו בעובדה שהוא מספק  לכל הברויים שרותים, כמו ראיה ושמיעה . גם דנו שאבר זה מפותח יותר אצל האדם, שנוספו לו אונות קדמיות שהם קולטנים מקושרים לאינפורמציה היקומית, ואבר המח, שהוא מעין מעבדה, הפך את האינפורמציה הזו לשפה האנושית, כפי שהוא הופך את הפוטונים לראיה, את גלי הקול לשמיעה.

     שוב חידת הקיום, שאין לנו מענה עליה, איך ניכס לעצמו המח האנושי אוטונומיה מוגבלת, שמאפשר לאדם הלשוני לצאת מחוקיות דטרמיניסטית השוררת ביקום, ליצור דברים בצורה שרירותית. יצירה אפשרית רק אם חוקי הקיום אינם דטרמיניסטיים, אם הם שרירותיים.

      אפילו אם אנו טוענים שחוקי היקום הם דטרמיניסטיים, אם אנו מסתמכים על מדע הפיזיקה הטוענת למפץ הגדול שהביא להתהוות היקום, ולא מסתמכים על פרק 'א של ספר בראשית בו אלהים בורא את העולם בצורה שרירותית, מתוך רצון חופשי, הרי גם הפיזיקה מוכרחה להודות שהיווצרות היקום הוא שרירותי. הרי מפץ גדול לא יכול היה לפרוץ במצב דטרמיניסטי, ללא תנאים שרירותיים.

      ובכן, אם כך הוא המח האנושי שניכס לעצמו אוטונומיה, המאפשרת לו ליצור בצורה שרירותית, הוא מעין בבואה של התהוות השרירותית של היקום.

      והרי מסופר לנו במשל 'עץ הדעת', שחוה ואדם מנכסים לעצמם 'דעת', ממקור חיצוני, ונכס זה הופך אותם לישויות מודעות, הרוצות להידמות לבורא עולם. אנחנו רואים שפילוסופית התנ"ך הבינה, למרות שלא ידעה על אבר המח, שהנכס החדש, ה'דעת', עם אוטונומיה שהוא מעניק לאדם, מאפשרת לו לראות את עצמו ריבון, בורא עולם. ולמרות שבעל המשל מיד מזים התנשאות זו של האדם, מצביע על כך שהוא ישות נבראת, אינו נצחי, קיומו מוגבל, במשך ההיסטוריה האנושית אנו עדים לכך שהאדם מורד בהגבלות שהקיום מגביל אותו, רוצה לכפות על חוקי הקיום את משאלתו להיות ריבון.   

     בצורה אידיאולוגית אנו מוצאים את השאיפה הזו להיות ריבון בבשורת השליח יוחנן, אשר הופך את הכלי, את השפה, שבפרק א' של ספר בראשית היא אמצעי בידי אלהים לברא את העולם, לריבון בדמותו של ישוע, שהוא הופך אותו לאלוהות נוכחת. ואם ישוע שהתגלם בבשר, אלוהות נוכחת, הוא ריבון, הרי גם האדם בעל השפה הוא ריבון. הדורות לא הבינו את המהפכה המחשבתית של שליח זה, ומצטטים רק את הפסוק 'בראשית היה הדבר'.

     אבל אנחנו לא יכולים להפוך את המח הקוסם לריבון, בגלל קוצר המשך שלו, אנו יכולים רק לראות אותו כבבואה. נוסף לעובדה זו, הרי רוב יצירותיו של אבר זה הן ווירטואליות, לא משכפלות את עצמן.

     טעותו המחשבתית של השליח יוחנן הוא בכך, שהוא נתן ל'דבר', עצמאות, ללא כריכה שלו לאנרגיה. אלהים בפרק א' של ספר בראשית מוסיף להגדים שלו, לשפה, מעשה, אנרגיה. לא כך אצל השליח יוחנן, הוא משאיר את ה'דבר', ללא הוספה של מעשה. אולי לותר ללא משים המשיך את מחשבתו של שליח זה, כאשר ב-95 התיזות שלו ביטל צורך במעשים טובים למען גאולה. בהמשך הוא רק אימץ פעולה כוחנית של השטן, שוב ללא חיבור ל'דבר'. הרי מעשה כוחני ללא אלגוריתם לא יוצר דבר.

      אנחנו נכנסים לתסבוכת מחשבתית אנושית, מאחר שרוב בני אדם אינם מבינים מה שהפילוסופיה הלשונית התנ"כית הבינה שה'דבר', השפה, מתגשמת בהוספת מעשה, אנרגיה, או העיקרון 'מחשבה כמעשה'.

      האדם הפרגמטי בצורה אינטואיטיבית הבין ומבין שמחשבה, או חוק, יש להגשים אותו במעשה. חוקות קיימות מקדמת דנא, כבר לשומרים היו חוקות, וברור היה לנתינים שעליהם להגשים את החוק ב'מעשה'. אידיאולוגים המתעלמים מהבנה אינטואיטיבת זו, רודפים אחרי משאלות, כפי שהם רודפים אחרי משאלות לנצחיות.

      השליח יוחנן רצה 'דבר' ריבוני שיגשים את המשאלה האנושית לנצחיות ללא מעשים. ישוע ה'דבר', היה צריך להביא גאולה. ומה משמעות 'גאולה', שינוי סדרי עולם, ללא צורך במעשים, ביטול המוות, נצחיות. ברור ששליח זה לא טרח להבין ש'נצחיות' פירושו אין, שרצף הוא אין, שעולם ללא מעשים הוא אין.

      היקום קיים בפעולה, פעולה מתמשכת. אבל למען יצירה הפעולה צריכה להיות מונחה על-ידי אלגוריתם, שפה.

      החיים על כדור הארץ שלנו הם תוצר שלב גבוה יותר של סולם האבולוציה, אבל גם הם יכולים להתגשם רק לפי החוק היקומי, יצירה היא התרכבות בין אינפורמציה לאנרגיה. המשאלות האנושיות הרוצות לעבור חוקי קיום אלו, יכולים רק ליצור עולמות ווירטואליים שבהם הם מסוגלים לחקוק חוקים הנוגדים את חוקי הקיום.

     אולי יש לראות בציורו של הצייר מרגריט, ארמון על סלע בחלל, סמל לעולם הווירטואלי שהאדם יוצר. העולמות הווירטואליים שבני אדם יוצרים קיימים, כיוון שהם מתאחדים בקהילה, וזו המייצגת את הכוחות המשותפים, ערבה לעולמות הווירטואליים. עובדה כאשר קהילה נכחדת העולמות הווירטואליים שהיא היתה ערבה להם נגוזים.  

     היכן הם העולמות הווירטואליים של השומרים, של האכדים, של החתים, של הרומאים, של היוונים? עולמות אלו נגוזו עם הכחדות קהילות אלו שיצרו אותם. אבל העולם של התנ"ך קיים. מדע האינפורמציה מאשררת את חוקי הפילוסופיה התנ"כית, את עיקרון 'מחשבה כמעשה', מושג ההשגחה הוא חלק מהתרבות המערבית, הקלוויניסטית. קלווין נתן ל'השגחה' מקום בכורה בתיאולוגיה שלו. מושג זה שינה את ירושת היוונים על עולם טראגי, לעולם אופטימי, שבו לא גורל עיוור שליט אלא השגחה לפי חוקי השפה. התנ"ך איפשר גם את מדע האבולוציה, עולם מתפתח, בעוד שהיוונים האמינו בעולם נצחי לא משתנה.

      בניגוד לגזרות המוחלטות של אלי שומר, שגזרו כליון מדנת אור, נביאי התנ"ך ליד נבואות זעם, תמיד הוסיפו נבואות של נחמה. הגזרות תמיד ניתנו לשינוי.

     גם העולמות המווירטואליים שהשפה יוצרת, אמנם הם לא משכפלים את עצמם, למרות כך הם נותנים משמעות לקיום, נותנים נחמה לאדם על קוצר קיומו.

מודעות פרסומת

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 151 – הדואליות של האדם

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 151- הדואליות של האדם

      דיברנו באחד השעורים על פרדוכסליות מחשבת האדם. הסיבה לפרדוכסליות זו היא שהאדם הוא ישות דואלית, הוא גוף ביאולוגי מתוכנת, שנוסף לו ישות נעלמת מארגנת, מתכנתת, שהיא חלק מהאינפורמציה היקומית שאף שם יסוד נעלם זה מארגן, יוצר את הישויות בהתרכבו עם אנרגיה.

      שני היסודות האלו המהווים את האדם הם במאבק מתמיד, מאבק שגורם לפרדוכסליות מחשבת האדם. עלינו לציין שגם החיות המפותחות הן לפחות חלקית דואליות, אבל האינפורמציה שהאדם מקושר אליה דרך האונות הקדמיות שהן קולטנים, מתיחדת בכך שהיא נכסה לעצמה אוטונומיה מוגבלת, דבר המאפשר לה ליצור.

     קשה לדעת מאין ניכס לעצמו המוח הקוסם את האוטונומיה הזו, המאפשרת לאבר זה להשתחרר חלקית מדטרמיניזם השליט ביקום. האוטונומיה הזו, מאפשרת לאדם ליצור את עולמו הלשוני, עולם בתוך עולם עם חוקים משלו.

     למרות יחוד זה של האדם הלשוני, הוא גם ישות ביאולוגית, וחלק זה לא תמיד נשמע לאינפורמציה השרירותית שהנה כלי פעולה, שבמציאות הנה ישות נעלמת, לא מוחשית, בעוד שהגוף הביאולוגי הוא גינזך הכח, האנרגיה, שמאפשרת את פעילות החלק הלשוני. החלק הלשוני, ההכרה, תובעת לעצמה הגמוניה על הגוף, לעתים היא מצליחה בכך, לעתים הדחפים של הגוף מורדים בה.

      מה שפרויד מכנה תת-ההכרה, היא למעשה הדחפים הביאולוגים שלא תמיד נשמעים להכרה הרוצה לרסן אותם. למרות שהשפה היא כלי הבא להחליף את כלי הכח נחלת כל הישויות על כדור הארץ שלנו, האדם על פי רוב נסוג לכלי הכח היותר מוחשי. כלי הכח הוא מוחשי, כלי השפה הנעלמת לעומתו מתגמד.

      הפילוסופיה הלשונית התנ"כית היא במלחמה מתמדת עם האידיאולוגיות האורגניות למיניהן, המעדיפות את כלי הכח על השפה הנעלמת, למרות שגם אלו עם אידיאולוגיה אורגנית נשארים ישויות לשוניות, בידם כלי השפה המגביר את הכוחנות, נותן לאמצעי זה משנה תקיפות, שחסר לחיות המפותחות.

      הרי החיות מחוסרות כלי השפה ובעלי כלי הכח, משתמשים בכלי זה רק להשגת מזון, מין וטריטוריה מוגבלת, האדם המעדיף את כלי הכח על כלי השפה, רוצה לכבוש באמצעות כלי זה את העולם, רוצה לכפות עליו את משאלותיו, משתמש בכלי זה להרס.

      ההתנכרות של האדם לכלי השפה, למרות שהוא נשאר ישות לשונית, היא תוצאה  של אכזבתו מכלי זה שאינו מאפשר לו שליטה על שרירותיות הקיום, על קיצוב משך קיומו. כך האדם סבור שאם הוא יסוג לכלי הכח הוא יצליח לכפות על הקיום את משאלותיו. ברור שבמציאות  כלי הכח אף הוא לא צולח לשלוט על חוקי הקיום, לשנות אותם.

      מאחר שהאדם חסר אונים מול חוקי הקיום, הוא מעתיק את רצונות שלטונו על הזולת. האלימות האנושית נגד הזולת צריכה להצביע על יכולות שליטת האדם על דברים. קין הרוצח את הבל, אינו יכול להלחם באלוהות שהעדיפה את אחיו, הוא יכול להפעיל את זעמו נגד אחיו בלבד. כך אנשי הרייך השלישי שרצו שלטון עולמי לא יכלו לכל מתנגדיהם, הם הפנו את זעמם נגד היהודים הלא מוגנים.

     הזעם האנושי נגד חוקי הקיום הוא תוצאה שהאדם גם כאשר אינו מכיר בשפה ככלי שבא להחליף את כלי הכח, בכל זאת דרך כלי זה הוא נעשה בעל מודעות שמשך קיומו מוגבל. השפה בפן השני שלה היא גם ספקית האשליות. האדם אינו מבין שהאשליות שהשפה מספקת מאפשרות לו רק יצירת דברים ווירטואליים. גם אם השפה סיפקה לאנשי הרייך השלישי את האשליה שהם יכולים לכבוש את העולם, שהם גזע עליון, במציאות דברים אלו לא התאפשרו, כך זה עם כל האשליות, הן לא ברי ביצוע. האדם יכול רק ליצור לעצמו עולמות ווירטואליים שבהם הוא יכול לממש משאלות אלו, כמו עולם חלופי למתים, ששם האדם משליט את חוקיו שאותם אי אפשר להשליט בעולם הנגלה. אבל לאדם שום הוכחה שבעולם החלופי משאלותיו מתגשמות.

      גם לגבי אמצעי הכח לאדם אשליות. הכח כאמצעי הוא מוגבל ביותר, הוא מסוגל לספק רק צרכים בסיסיים. אנו רואים את זה אצל החיות. כאשר האדם משלה את עצמו שבאמצעות כח הוא ישיג יותר, הוא מיד מעומת עם חוקי הקיום העוצרים אותו. כח כאמצעי בידי האדם יכול רק להרוס, לא יכול ליצור.

      הרי ביקום האינפורמציה יוצרת בהתרכבה עם אנרגיה. כל אחד מהיסודות האלו לבד לא יכול ליצור. כך בחיי אדם כח שאינו מופעל על-ידי אלגוריתם לשוני, לא יכול ליצור. הכובש הכוחני האגרסיבי יכול רק להרס. אין תיאור טוב יותר לכובש האגרסיבי מאשר במשל של ישעיהו פרק י"ד, על מלך בבל הכובש. הנביא מתאר אותו: 'איך נפלת משמים הילל בן שחר נגדעת לארץ חולש על גויים. ואתה אמרת בלבבך השמים אעלה ממעל לכוכבי אל ארים כסאי ואשב בהר מועד בירכתי צפון. אעלה על במתי עב אדמה לעליון. אך אל שאול תורד אל ירכתי בור'.

      גם בחזון דניאל הכובשים הגדולים ההופכים לחיות, מכלים זו את זו. למרות נבואות  אלו לא פסקו בעולם כובשים גדולים המהרסים. הכובשים הגדולים אינם מסתפקים בתחליפים ווירטואליים שהאדם בעל השפה יכול ליצור לעצמו כנחמה. הכובשים הגדולים רוצים מוחשיות, חושבים שטריטוריות מוחשיות יותר מאשר יצירות ווירטואליות לשוניות. במציאות גם הכובש הגדול אחרי כיבושיו זקוק לקהילה שתכיר בהשגיו, הטריטוריה לא מעניקה לכובש את ההכרה, הרי היא ישות לא מודעת. הפירמידות של הפרעונים לא יכלו להעניק להם הכרה לגדולתם, בסופו של דבר הם הזדקקו לנתיניהם שיספקו להם את ההכרה.

      אנחנו רואים שהאדם הדואלי הרוצה מוחשיות, שלטון חוזר ליסוד הנעלם, השפה שתעניק לו הכרה. הבוז של האדם הכוחני לשפה המצביעה לו על גבולותיו, על היותו מוגבל במשך קיום, בסופו של דבר הוא רוצה את הכרתה.

      היוונים אשר רצו להיות אורגניים, העדיפו את אמצעי הכח, טפחו את גופם. אין דבר מנוגד יותר מאשר טיפוח הגוף אצל היוונים, בעוד אלו שאימצו את השפה רצו לכסות את הגוף. היוונים לא רק פארו את הגוף בפסלים, הם התעמלו עירומים, הגוף היה הערך העליון. אבל אותם יוונים שכה התפארו בגוף, בסופו של דבר רצו הכרה לשונית לאותו גוף. התחרויות הגופניות נועדו למען לזכות בהערכה לשונית. אפילו הספרטנים שטיפחו את הגוף, את יכולתיו, פתחו במלחמה הפלופונזית למען להשיג הגמוניה, מושג לשוני, לפי טוקידידס. הרי הם יכלו להסתפק בשלטון שלהם על סביבתם, בשעבוד כל שכניהם, אבל הם בסופו של דבר לא הסתפקו בזה, רצו הכרה לשונית על עליונותם.

      אנחנו יכולים לראות את הניגודים בין אלו שאימצו את השפה לבין אלו ששאפו לאורגניות בכך, שהראשונים, לפי משל 'עץ הדעת', התבישו בגוף. חוה ואדם אחרי שאכלו את פרי 'דעת', מיד נעשו מודעים על ההבדל בין הרכש החדש שלהם 'דעת', והגוף', התבישו בו וכיסו אותו, לעומתם היוונים ששאפו לאורגניות פארו את הגוף.

     למרות שלפי פילוסופית השפה התנ"כית, 'דעת', 'הכרה' עדיפים, התנ"ך לא הפריד בין 'דעת', לבין הגוף, בהבינו אינטואיטיבית ש'דעת' זקוק לאנרגיה של הגוף למען לפעל. בתנ"ך לפנינו גם העיקרון 'מחשבה כמעשה', למחשבה לא ניתן קיום עצמאי כפי שנתנו לה הראליסטים, אסכולה פילוסופית, התנ"ך הבין שמחשבה היא אלגוריתם המתגשם רק אם הוא מתרכב עם 'מעשה', אנרגיה.

      התנ"ך לא פיתח מדע, בהבינו ש'אינפורמציה', 'דעת' הם סוד הקיום, שהוא לא נמצא בחומר המתוכנת, כפי שחשבו היוונים.

 

 

                                                         

 

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 151- הדואליות של האדם

      דיברנו באחד השעורים על פרדוכסליות מחשבת האדם. הסיבה לפרדוכסליות זו היא שהאדם הוא ישות דואלית, הוא גוף ביאולוגי מתוכנת, שנוסף לו ישות נעלמת מארגנת, מתכנתת, שהיא חלק מהאינפורמציה היקומית שאף שם יסוד נעלם זה מארגן, יוצר את הישויות בהתרכבו עם אנרגיה.

      שני היסודות האלו המהווים את האדם הם במאבק מתמיד, מאבק שגורם לפרדוכסליות מחשבת האדם. עלינו לציין שגם החיות המפותחות הן לפחות חלקית דואליות, אבל האינפורמציה שהאדם מקושר אליה דרך האונות הקדמיות שהן קולטנים, מתיחדת בכך שהיא נכסה לעצמה אוטונומיה מוגבלת, דבר המאפשר לה ליצור.

     קשה לדעת מאין ניכס לעצמו המוח הקוסם את האוטונומיה הזו, המאפשרת לאבר זה להשתחרר חלקית מדטרמיניזם השליט ביקום. האוטונומיה הזו, מאפשרת לאדם ליצור את עולמו הלשוני, עולם בתוך עולם עם חוקים משלו.

     למרות יחוד זה של האדם הלשוני, הוא גם ישות ביאולוגית, וחלק זה לא תמיד נשמע לאינפורמציה השרירותית שהנה כלי פעולה, שבמציאות הנה ישות נעלמת, לא מוחשית, בעוד שהגוף הביאולוגי הוא גינזך הכח, האנרגיה, שמאפשרת את פעילות החלק הלשוני. החלק הלשוני, ההכרה, תובעת לעצמה הגמוניה על הגוף, לעתים היא מצליחה בכך, לעתים הדחפים של הגוף מורדים בה.

      מה שפרויד מכנה תת-ההכרה, היא למעשה הדחפים הביאולוגים שלא תמיד נשמעים להכרה הרוצה לרסן אותם. למרות שהשפה היא כלי הבא להחליף את כלי הכח נחלת כל הישויות על כדור הארץ שלנו, האדם על פי רוב נסוג לכלי הכח היותר מוחשי. כלי הכח הוא מוחשי, כלי השפה הנעלמת לעומתו מתגמד.

      הפילוסופיה הלשונית התנ"כית היא במלחמה מתמדת עם האידיאולוגיות האורגניות למיניהן, המעדיפות את כלי הכח על השפה הנעלמת, למרות שגם אלו עם אידיאולוגיה אורגנית נשארים ישויות לשוניות, בידם כלי השפה המגביר את הכוחנות, נותן לאמצעי זה משנה תקיפות, שחסר לחיות המפותחות.

      הרי החיות מחוסרות כלי השפה ובעלי כלי הכח, משתמשים בכלי זה רק להשגת מזון, מין וטריטוריה מוגבלת, האדם המעדיף את כלי הכח על כלי השפה, רוצה לכבוש באמצעות כלי זה את העולם, רוצה לכפות עליו את משאלותיו, משתמש בכלי זה להרס.

      ההתנכרות של האדם לכלי השפה, למרות שהוא נשאר ישות לשונית, היא תוצאה  של אכזבתו מכלי זה שאינו מאפשר לו שליטה על שרירותיות הקיום, על קיצוב משך קיומו. כך האדם סבור שאם הוא יסוג לכלי הכח הוא יצליח לכפות על הקיום את משאלותיו. ברור שבמציאות  כלי הכח אף הוא לא צולח לשלוט על חוקי הקיום, לשנות אותם.

      מאחר שהאדם חסר אונים מול חוקי הקיום, הוא מעתיק את רצונות שלטונו על הזולת. האלימות האנושית נגד הזולת צריכה להצביע על יכולות שליטת האדם על דברים. קין הרוצח את הבל, אינו יכול להלחם באלוהות שהעדיפה את אחיו, הוא יכול להפעיל את זעמו נגד אחיו בלבד. כך אנשי הרייך השלישי שרצו שלטון עולמי לא יכלו לכל מתנגדיהם, הם הפנו את זעמם נגד היהודים הלא מוגנים.

     הזעם האנושי נגד חוקי הקיום הוא תוצאה שהאדם גם כאשר אינו מכיר בשפה ככלי שבא להחליף את כלי הכח, בכל זאת דרך כלי זה הוא נעשה בעל מודעות שמשך קיומו מוגבל. השפה בפן השני שלה היא גם ספקית האשליות. האדם אינו מבין שהאשליות שהשפה מספקת מאפשרות לו רק יצירת דברים ווירטואליים. גם אם השפה סיפקה לאנשי הרייך השלישי את האשליה שהם יכולים לכבוש את העולם, שהם גזע עליון, במציאות דברים אלו לא התאפשרו, כך זה עם כל האשליות, הן לא ברי ביצוע. האדם יכול רק ליצור לעצמו עולמות ווירטואליים שבהם הוא יכול לממש משאלות אלו, כמו עולם חלופי למתים, ששם האדם משליט את חוקיו שאותם אי אפשר להשליט בעולם הנגלה. אבל לאדם שום הוכחה שבעולם החלופי משאלותיו מתגשמות.

      גם לגבי אמצעי הכח לאדם אשליות. הכח כאמצעי הוא מוגבל ביותר, הוא מסוגל לספק רק צרכים בסיסיים. אנו רואים את זה אצל החיות. כאשר האדם משלה את עצמו שבאמצעות כח הוא ישיג יותר, הוא מיד מעומת עם חוקי הקיום העוצרים אותו. כח כאמצעי בידי האדם יכול רק להרוס, לא יכול ליצור.

      הרי ביקום האינפורמציה יוצרת בהתרכבה עם אנרגיה. כל אחד מהיסודות האלו לבד לא יכול ליצור. כך בחיי אדם כח שאינו מופעל על-ידי אלגוריתם לשוני, לא יכול ליצור. הכובש הכוחני האגרסיבי יכול רק להרס. אין תיאור טוב יותר לכובש האגרסיבי מאשר במשל של ישעיהו פרק י"ד, על מלך בבל הכובש. הנביא מתאר אותו: 'איך נפלת משמים הילל בן שחר נגדעת לארץ חולש על גויים. ואתה אמרת בלבבך השמים אעלה ממעל לכוכבי אל ארים כסאי ואשב בהר מועד בירכתי צפון. אעלה על במתי עב אדמה לעליון. אך אל שאול תורד אל ירכתי בור'.

      גם בחזון דניאל הכובשים הגדולים ההופכים לחיות, מכלים זו את זו. למרות נבואות  אלו לא פסקו בעולם כובשים גדולים המהרסים. הכובשים הגדולים אינם מסתפקים בתחליפים ווירטואליים שהאדם בעל השפה יכול ליצור לעצמו כנחמה. הכובשים הגדולים רוצים מוחשיות, חושבים שטריטוריות מוחשיות יותר מאשר יצירות ווירטואליות לשוניות. במציאות גם הכובש הגדול אחרי כיבושיו זקוק לקהילה שתכיר בהשגיו, הטריטוריה לא מעניקה לכובש את ההכרה, הרי היא ישות לא מודעת. הפירמידות של הפרעונים לא יכלו להעניק להם הכרה לגדולתם, בסופו של דבר הם הזדקקו לנתיניהם שיספקו להם את ההכרה.

      אנחנו רואים שהאדם הדואלי הרוצה מוחשיות, שלטון חוזר ליסוד הנעלם, השפה שתעניק לו הכרה. הבוז של האדם הכוחני לשפה המצביעה לו על גבולותיו, על היותו מוגבל במשך קיום, בסופו של דבר הוא רוצה את הכרתה.

      היוונים אשר רצו להיות אורגניים, העדיפו את אמצעי הכח, טפחו את גופם. אין דבר מנוגד יותר מאשר טיפוח הגוף אצל היוונים, בעוד אלו שאימצו את השפה רצו לכסות את הגוף. היוונים לא רק פארו את הגוף בפסלים, הם התעמלו עירומים, הגוף היה הערך העליון. אבל אותם יוונים שכה התפארו בגוף, בסופו של דבר רצו הכרה לשונית לאותו גוף. התחרויות הגופניות נועדו למען לזכות בהערכה לשונית. אפילו הספרטנים שטיפחו את הגוף, את יכולתיו, פתחו במלחמה הפלופונזית למען להשיג הגמוניה, מושג לשוני, לפי טוקידידס. הרי הם יכלו להסתפק בשלטון שלהם על סביבתם, בשעבוד כל שכניהם, אבל הם בסופו של דבר לא הסתפקו בזה, רצו הכרה לשונית על עליונותם.

      אנחנו יכולים לראות את הניגודים בין אלו שאימצו את השפה לבין אלו ששאפו לאורגניות בכך, שהראשונים, לפי משל 'עץ הדעת', התבישו בגוף. חוה ואדם אחרי שאכלו את פרי 'דעת', מיד נעשו מודעים על ההבדל בין הרכש החדש שלהם 'דעת', והגוף', התבישו בו וכיסו אותו, לעומתם היוונים ששאפו לאורגניות פארו את הגוף.

     למרות שלפי פילוסופית השפה התנ"כית, 'דעת', 'הכרה' עדיפים, התנ"ך לא הפריד בין 'דעת', לבין הגוף, בהבינו אינטואיטיבית ש'דעת' זקוק לאנרגיה של הגוף למען לפעל. בתנ"ך לפנינו גם העיקרון 'מחשבה כמעשה', למחשבה לא ניתן קיום עצמאי כפי שנתנו לה הראליסטים, אסכולה פילוסופית, התנ"ך הבין שמחשבה היא אלגוריתם המתגשם רק אם הוא מתרכב עם 'מעשה', אנרגיה.

      התנ"ך לא פיתח מדע, בהבינו ש'אינפורמציה', 'דעת' הם סוד הקיום, שהוא לא נמצא בחומר המתוכנת, כפי שחשבו היוונים.

 

 

                                                         

 

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 150 – Syndrome Stockholm

  אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 150- Syndrome Stockholm

    סינדרום שטוקהולם מסביר תופעה אנושית, שהקורבן מזדהה עם מענהו. בתנ"ך אנו מוצאים כבר את התופעה הזו במקרה משה: (שמות ב',11) "ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא  בסבלתם וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו. ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי ויטמנהו בחול. ויצא ביום השני והנה שני אנשים עברים נצים ויאמר לרשע למה  תכה רעך. ויאמר מי שמך לאיש שר ושפט עלינו הלהרגני אתה אמר כאשר הרגת את המצרי".

     העברים שקבלו את שעבודם ואת שלטונם של המצרים , במשך כל הזמן מתמרדים נגד משה. הם גם מתלוננים שבגלל רצונו להוציאם ממצרים, פרעה מכביד את עולו עליהם. בהמשך הם כל הזמן מתגעגעים לסיר הבשר במצרים. המקרה החמור ביותר הוא המרד של קורח ובני עדתו, שוב התלונה היא נגד מעשה משה שהוציא את העברים ממצרים, וכן אי קבלת קורח את מנהיגותו של משה ואחיו אהרון.

     העברים במשך גלותם, גם כאשר הם קיימו את ההלכה, תמיד היו מוכנים לאמץ את הפילוסופיות הדומיננטיות של תקופתם, פילוסופיות קוטביות לפילוסופיה הלשונית במשלי התנ"ך שאותה כבר לא הכירו. כך אימצו הוגים יהודיים או לפחות הושפעו, מהפילוסופיה היוונית, בין אלה אפשר למנות את פילון האלכסנדרוני, שאימץ את הפילוסופיה של אפלטון, את הרמב"ם שאימץ את הפילוסופיה של אריסטו.

      אבל כל תנועת הגנוסטיקה החלה עם יהודים הלניסטים, שחיו בגולה. כך יש לראות את השליח פאולוס כגנוסטיקאי ראשון, שראה את העולם נחטא, שיש לגאל אותו באמצעות אלוהות חדשה, ישוע. אותו קו מחשבתי אנו מוצאים אצל השליח יוחנן, שאף הוא טען שמאחר שאף אחד לא ראה את האלהים, ישוע הוא התגלמות אלוהית בבשר.

      אבל עלינו לדעת שאת הדעות על עולם נחטא או עולם פחות מהעולם של האידיאות, אנו מוצאים במחשבה היוונית. כבר אנכסימנדר סבר שההבדלות של האדם מהכוליות היא חטא, והעונש עליו הוא שזו מנכסת את האדם בחזרה לתוכה. אבל גם רעיון על אלוהות נחותה שבראה את העולם כחקוי של עולם האידיאות אנו מוצאים אצל אפלטון בדיאלוג שלו 'טימאוס'.

      היהודים ההלניסטיים שמצבם כמיעוט לא היה נוח, אימצו את ההשקפה היוונית על עולם נחטא או פחות עם אלוהות נחותה שבראה אותו, אלוהות זו נקראה demiurge. כך מסביב בתי הכנסת של יהודים אלו התפתחה הגנוסטיקה, וזו הורידה את אלוהי התנ"ך שברא עולם מושלם, לדרגת אלוהות נחותה, דמורג.

      אבל הצמדות יהודים בעת החדשה לפילוסופיה הגרמנית העוינת, היתה הרת עולם. יהודים כמעוט שתמיד אימץ את הפילוסופיה הדומיננטית של תקופתו, לא הבינו עד כמה האידיאולוגיה הגרמנית עוינת את מסורתם. הסיבה לכך גם היתה שהם לא היו מודעים לפילוסופיה הלשונית שבתשתית התנ"ך. היהודים רצו להשתלב בתרבות הגרמנית, ואם גם מנדלסון הבין את המסורת, הוא גם הביא להתנצרות חלק גדול מיהודי גרמניה, כיוון שהוא לא הדגיש את השוני הקוטבי בין המסורת היהודית לזו הגרמנית, שאותה לא הבין. מנדלסון והמנדלסונים אחריו, אימצו את לסינג הליברל, שלא ייצג את הגרמניות, שהיה יוצא דופן בה, ופרשו את הגרמניות בטעות בדמותו.

     מפליא הדבר שיהודים חוקרי התנ"ך לא הרגישו שכל המחקר הגרמני של התנ"ך מטרתו היתה דה-לגיטימציה של מחשבת התנ"ך. יהודים התפעלו מקאנט, הם היו המפיצים הגדולים שלו בעולם. אבל קאנט הציע יוטנזיה (המתת חסד) של יהדות, דבר שהתבצע ברייך השלישי, הוא גם בז למוסר התנ"כי מבלי להבין אותו, נתן לכך ביטוי בספרו:Die Religion innerhalb der Grenzen der blossen Vernunft.

     ההזדהות המוחלטת הזו של חלק גדול מיהדות למחשבה הגרמנית, סייע להשמדת היהודים. אבל ברצוני כאן להתיחס לנטיה זו של יהדות בגרמניה ובמזרח אירופה לתרבות הגרמנית, שיש לה המשך במדינת ישראל. עד היום יהודים לא השתחררו מהירושה הגרמנית הזו.

     לפני שנים קיבלתי מיעקב טלמון נושא לדוקטורט על האנטישמיות הגרמנית. טלמון רצה להוכיח שהמהפכנים היהודיים כמו קורט איזנר, לנדאואר, רוזה לוקסנבורג, האיצו את תהליך השנאה נגד יהודים, את השמדתם.

     כאשר התעמקתי בנושא, נעשה לי ברור ששנאה קיצונית ליהודים החלה עם לותר שכתב שני ספרי שטנה נגדם, כיוון שיהדות כפי שהכיר אותה מתנ"ך שאותו תרגם, היתה קוטבית להשקפתו השטנית. באותה תקופה ליהודים עדיין לא היתה שום השפעה על החיים הגרמניים, גם השטנה של קאנט נבעה מתוך השקפתו הקוטבית למחשבת התנ"ך, ולא בגלל השפעתם של היהודים בזמנו בחיים הגרמניים, שעדיין לא היה קיים. בעיני, היהודים המהפכניים המוזכרים לעיל, אינם גיבורים, הם היו אנשים עם שיפוט מוטעה עד כמה מיעוט יכול לשנות השקפה דומיננטית, הזיקו למצב היהודים, אבל הם לא גרמו לתוצאות השטניות של השמדת היהודים.

     לו מהפכנים אלו, שבשלהי מלחמת העולם הראשונה רצו לעשות מהפכה בגרמניה היו קוראים את המסופר בתנ"ך היו מבינים שאברהם שרצה שינוי בהשקפה דתית, בהשקפה פילוסופית, יצא מאור כשדים, לאיזור ששם לא עצרו אותו בהשקפתו שפיתח, מוסדות משמרים. אותו דבר אמור לגבי משה, הוא הביא את עקרונותיו הקוטביים למחשבת מצרים, מחוץ לארץ זו, שוב למען להמנע מהתנגשות עם מוסדות שורשיים משמרים. אולי משה כבר ידע על גורל מהפכת אחנאתון שאחרי מותו בוטלה על-ידי כוהני מצרים.

      אבל מטרת טלמון לראות את היהודים כאשמים בגורל השמדתם, היא תוצר סינדרום שטוקהולם, מאשימים את הקורבן, מזדהים עם המענה. אבל נטיה זו של טלמון לא היתה שלו בלבד, ליהודים קשה היה להאשים את אבות המחשבה הגרמנית שהעריצו, במעשים של הרייך השלישי, הם תמיד רצו להבדיל בין אלו שבצעו את הפשעים לבין הגרמנים הנאורים.

       רצון זה לטהר את אבות מחשבת הגרמנים מהמעשים  ברייך השלישי קיים עד היום הזה. כנראה שרק אדם כמו היינה, שגלה מגרמניה, השתחרר מהירושה הגרמנית, העז לנבא את מה יעוללו נביאי גרמניה שדגלו ב'תבונה טהורה', שדגלו בהשקפות אורגניות.

      אפשר להגיד על היינה שהוא דמה לאברהם שיצא מאור כשדים למען ליצור השקפת עולם חדשה.

           סינדרום שטוקהולם בישראל קיים לא רק בין חוקרי התנ"ך, להוציא את יחזקאל קאופמן, המאמצים את הפרשנות העוינת של חוקרי התנ"ך הגרמניים, את הרצון שלהם לעשות דה-לגיטימציה למחשבת התנ"ך ולפילוסופיה שלה, היא גם נחלת חלק  מהארכיאולוגים הישראליים , היא גם נחלת חלק ההיסטוריונים הישראליים.

     משום מה, העדות שאנו מוצאים בתנ"ך נראה לאנשים אלו פחות מהימן, מאשר עדויות של תרבויות אחרות. תמיד נשאלת השאלה, מדוע אין איזכור למה שמסופר בתנ"ך על העברים בכתבים מצריים, מדוע לא מוזכרת יציאת מצרים בתעודות מצריות. האם אנשים אלו חסרים שכל ישר, לא מבינים שאדונים, שליטים, לא מספרים תולדות העבדים שלהם?

      פעם בראיון שהתקיים בטלויזיה בין מלומד יהודי מהאוניברסיטה העברית, לבין חוקר גוי נוצרי, טען הראשון שליהודים חסרה מסורת היסטורית. עד כדי כך העיוורון, הרי התנ"ך מכיל תעודות היסטוריות, גם אם נוספו להם סיפורי פלאים יותר מאוחר. שוב הרצון של פסיכולוגיה של שעבוד של אלפים שנה, לתת בכורה להרודוטוס ולטוקידידס, על עדות על אברהם ומשה, עדות ספרי ההיסטוריה המאוחרים יותר, בתנ"ך.

      נשאלת השאלה מדוע הנומינליסטים האנגליים, אוקם, הובס, לוק, מילטון, וניוטון, היו יותר קרובים למחשבת התנ"ך מאשר יהודים שהשתעבדו למחשבה עוינת קוטבית למסורתם?  מדוע קלווין הכניס במערב את עיקרון 'ההשגחה' התנ"כית, ששינה את מחשבת המערב, כנראה שהם לא שועבדו, היו אנשים חופשיים.

 

 

 

 

 

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 149 – העדר מודעות האדם שעולמו הוא פרי כלי השפה

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 149 – העדר מודעות האדם שעולמו הוא פרי כלי השפה

     אבות העברים בצורה פלאית הגיעו למסקנה שעולמם הוא עולם השפה, עולם לשוני בתוך היקום הדטרמיניסטי. אבות העברים הבינו שהעולם הלשוני מתאפשר כיוון שלאדם אוטונומיה מוגבלת, רצון חופשי מוגבל, המאפשרים להבחין בין טוב לרע, המאפשרים את היצירה של עולמם. הם הבינו שהשרירותיות של העולם הלשוני הכרחי למען אפשרות של יצירה, לעומת העולם הדטרמניסטי שאינו מאפשר זאת. 

      ברור שהאדם בתרבויות אחרות אף הוא היה בעל כלי השפה, יצר באמצעותה, אלא שהוא לא היה מודע למהות הכלי הזה שמאפשר לו ליצור, הוא ראה בו מעמסה, רצה להיות חלק מהעולם הדטרמיניסטי, חלק מהטבע.

     מאחר שהאדם בתרבויות אחרות לא היה מודע למהות הכלי שבידיו, העובדה הזו הובילה לכמה תופעות מוטעות, שברצונינו כאן לדון בהן.

 העובדה שהיוונים הקלאסיים לא היו מודעים למהות כלי השפה, לא הבינו שהם יוצרים באמצעותו, שהם אפילו לא הכירו את המושג 'רצון חופשי', מפליא אנשים רבים, ובשעורים אלו כבר דנו בתופעה זו. אבל כאן ברצונינו לדון בתוצאות אחרות של העדר הבנה זו, למשל, בלוגיקה של הפילוסוף אריסטו.

     במשך ימי הבינים אסכולות שונות התפללו על כללי הלוגיקה. עושים את זה עד היום    הזה. במציאות, הלוגיקה של אריסטו רוצה להכניס את השפה השרירותית לסד דטרמיניסטי, לסד מכני. היום ידוע שלוגיקה נחוצה לתוכנות של מחשבים, והרי המחשבים הם פרי המצאת האדם, הקובע חוקים דטרמיניסטיים למכשיר זה, איך לפעול. מאחר שהתוכנות של המחשבים פועלים לפי חוקים דטרמיניסטיים שהאדם כופה עליהם, כללים לוגיים מסייעים למתכנת של מכשירים אלו.

    אריסטו שהיתה לו השקפה מכנית של העולם, התכחש לעובדה שהאדם יוצר, טען שהאדם רק מחקה דברים קיימים, טען שהאדם הוא החקיין הטוב ביותר. הוא השתוקק לכפות על השפה השרירותית, המתפרעת חוקים דטרמיניסטיים, לוגיקה. דורות שאף הם לא עמדו על מהות השפה ואופן פעולתה פילפלו ופילפלו בחוקים אלו ואף הם ניסו לכפות אותם על השפה השובבה.

    לא בכדי דורות התפלפלו על חוקי הלוגיקה, הרי האדם אף הוא משתוקק לסדר דטרמיניסטי, למרות שכל פעולותיו מתאפשרות רק כתוצאה שהכלי שבידיו מאפשר לו יצירה שרירותית. האדם משתוקק לדטרמיניזם כיוון שהוא סבור שבסיוע שלו הוא יתגבר על שרירותיות הקיום, שרירותיות חוקי הקיום הגוזרים עליו מוות.

      מענין לציין כאן את העובדה שאריסטו רצה לעצור את הזמן, שאיפה המתבטאת במשפט שלו Nunc Stans הווה סטטי. גם הכוונה שלו לעצור את הזמן, בטעות יסודה, הרי הזמן הוא רק מודד את ההתרחשויות, הזמן לא עוצר אותן, כפי שהוא מודד את המשך שלהם, הוא גם מסדיר אותן. לכן רצון לעצור את הזמן הוא אי הבנת חוקי הקיום שהם אינפורמציה פועלת ומתרכבת עם אנרגיה בצורה מתמידה, לעצור את הפעילות הזו של האינפורמציה, לא את הזמן המודד אותן, פירושו להחזיר את העולם לאין. היקום, הבריאה, היא פעילות מתמדת, אין בה זמן. מושג הזמן הוא תוצר השפה האנושית הרוצה להסדיר את ההתרחשויות, את משך קיום האדם. הזמן לא יוצר דבר, רק האינפורמציה יוצרת בהתרכבה עם קוונטות של אנרגיה. בימי קדם מדדו את משך ההתרחשויות, הפעילות האנושית, לפי המאורות, היום בידינו מכשיר מכני, השעון למדוד את משך הפעילויות.

      האינפורמציה פועלת ביקום כולו, יוצרת את הישויות, אבל בהבדל מהאדם הישויות האלו מחוסרות אוטונומיה, רצון חופשי, וחוקי הקיום מכתיבים את חוקיהם הדטרמיניסטיים. האינפורמציה שבידיו של האדם, בזכות היותו מקושר על-ידי האונות הקדמיות ליסוד זה, והמח האנושי הקוסם, האבר המשוכלל ביותר ביקום, שדד בצורה פלאית לעצמו אוטונומיה מהקיום, כך שהוא מסוגל לתכנת אינפורמציה זו בסיוע אנרגיה לפי אלגוריתמים. עולמו הלשוני של האדם כולו ווירטואלי, שרירותי. אבל עלינו לא לשכוח שהאדם הוא דואלי, הוא גם גוף, אשר מתוכנת על-ידי חוקי הקיום, הרי לאדם אין שליטה על משך קיומו. הזמן יכול למדוד את משך קיומו של האדם, לזמן אין תוקף על הגוף שחדל לפעל, הוא לא יכול לשלול ולא להוסיף לגוף חיים, הרי הוא לא ישות יוצרת.

      ובכן, אריסטו החכם לא ידע שהזמן אינו יכול לעצור את פעילות האינפורמציה ביקום המתרכבת עם אנרגיה ויוצרת. אריסטו החכם לא ידע שמושג הזמן הוא המצאה של שפת האדם, הוא לא ידע שזמן הוא מודד, מסדיר את הפעילות האנושית, מודד למען האדם את הפעילות בטבע. הרי הזמן עצמו לא יוצר דבר.

      אבל אם אנו תמהים על כך שאריסטו לא הבין את מהות הזמן, עלינו לתמה יותר שפילוסוף יהודי, ברגסון לא עמד על מהות הזמן. בספרו 'אבולוציה יוצרת' הוא כותב בפרק 4, שהעתיקים, הכוונה ליוונים, ראו את העולם כסטטי, כיוון שלא לקחו בחשבון את זרימת הזמן. לעתיקים הגאומטריה היתה סטטית  כמו האידיאות הסטטיות של אפלטון, המדע החדש בהבדל מהם לוקח בחשבון את הזמן לכן הוא דינמי. ברגסון מיחס לזמן יכולת יצירה שלמעשה אין לו.

     אם כך, ברגסון מייחס לזמן תפקיד עוד הרבה יותר גדול, הוא רואה את הזמן כיוצר את ההתהוות. כפי שאנו רואים בעיני ברגסון  הזמן כתנועה הוא הוא יוצר, ברור שהוא לא רואה את הזמן כמודד בלבד, כמסדיר את הפעילות של האינפורמציה המתרכבת עם אנרגיה. ברגסון מיחס לזמן גם את המודעות, את ההכרה. ההכרה שלנו מסוגלת לפעל כאשר היא מבחינה, במשכים, בהתמשכויות. זמן מצטייר בעיני ברגסון ככח המניע הכל. זמן הוא ממציא לפי ברגסון.

     נאמר על ברגסון שלמרות היותו במוצאו יהודי לא התיחס בכלל ליהדות. אם ברגסון היה קורא את משלי התנ"ך הפילוסופיים הלשוניים, היה מבין שלא הזמן הוא המפעיל, לא הזמן הוא הממציא, לא הזמן הוא מאפשר את המודעות, היה יודע שהשפה, האינפורמציה הן אשר פועלות, הן אשר ממציאות, השפה המבדילה, המנכרת דבר מדבר, היא אשר מאפשרת את המודעות האנושית. אבל ברגסון כמו יהודים שהיו כאלה רק במוצאם, התחכשו למסורתם, אף פעם לא התיחסו למסופר בתנ"ך, לא התיחסו לפילוסופיה העילאית שלה, העניקו את כל היצירה לתוצר השפה ל'זמן'.

      ידוע שברגסון על-ידי נשואיו היה בקשר משפחתי עם פרוסט אשר מזכיר אותו בספריו בשם ברגוט. פרוסט הושפע ממנו, ושם ספרו 'החיפוש אחרי הזמן האבוד', מצביע על כך. פרוסט אף הוא לא הבין בעקבות ברגסון, שהוא לא חיפש את הזמן האבוד, הוא חיפש את פעולותיו בילדותו. ספריו של פרוסט מספרים את פעולותיו, את חלומותיו, את פעולותיהם של  בני משפחתו, את פעולותיהם של בני זמנו.

     הרי הזמן לא יוצר, הזמן גם לא ממית. חוקי הקיום מקציבים לכל הברויים משך מסוים, הזמן רק יכול להודיע שמשך קיומו של האדם נגמר, האדם הפסיק לפעל.

      אבל הזמן תפקידיו גם להסדיר את פעילות האדם. ביקום החוקים הדטרמיניסטיים מסדירים את הפעילויות של הישויות למען שגרמי השמים לא יתנגשו זה בזה. האדם באמצעות הזמן מסוגל להסדיר את מעשיו ואת מעשי החברה למען שלא תהיינה התנגשויות.

       מאחר שעולמו הלשוני של האדם אינו דטרמיניסטי, הוא מזדקק לאמצעים להסדרתו, הזמן כאמצעי מודד ומסדיר תפקידו למנע כאוס בחיי אדם, כאוס בחיי חברה.

      מחוץ לזמן האדם יוצר לעצמו גם פרמטרים, גם אלו הם תוצר השפה, האדם גם מעניק שמות ליצירותיו. אם ברגסון היה קורא את המשלים של התנ"ך, את פרק א' של ספר בראשית, היה נוכח לדעת שאלהים בתחילה יוצר את הישויות, אחר כך מעניק ליצירותיו שמות, קוצב להם משך של פעילות. משך פעילות השמש מקבל את השם 'יום', העדר פעילות השמש, מקבלת את השם 'לילה'. הכינויים הזמניים אינם יוצרים, הם רק מציינים את משך הפעילות.

      הדינמיות של המדע החדש שברגסון מעמיד מול הסטטיות היוונית בזכות ההכרה  בזרימת הזמן, כולה בטעות יסודה. כפי שראינו האינפורמציה פועלת בתמידות עם הפסקות, הרי היא מתרכבת רק עם קוונטות של אנרגיה, היא לא רציפה. לאדם הפעילות הזו מצטיירת כזורמת, אבל בממשות היצירה של האינפורמציה ביקום מתרחשת בהפסקות, בקציצת האינפורמציה באנרגיה. ברצף ללא הפסקות אין קיום.