אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 149 – העדר מודעות האדם שעולמו הוא פרי כלי השפה

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 149 – העדר מודעות האדם שעולמו הוא פרי כלי השפה

     אבות העברים בצורה פלאית הגיעו למסקנה שעולמם הוא עולם השפה, עולם לשוני בתוך היקום הדטרמיניסטי. אבות העברים הבינו שהעולם הלשוני מתאפשר כיוון שלאדם אוטונומיה מוגבלת, רצון חופשי מוגבל, המאפשרים להבחין בין טוב לרע, המאפשרים את היצירה של עולמם. הם הבינו שהשרירותיות של העולם הלשוני הכרחי למען אפשרות של יצירה, לעומת העולם הדטרמניסטי שאינו מאפשר זאת. 

      ברור שהאדם בתרבויות אחרות אף הוא היה בעל כלי השפה, יצר באמצעותה, אלא שהוא לא היה מודע למהות הכלי הזה שמאפשר לו ליצור, הוא ראה בו מעמסה, רצה להיות חלק מהעולם הדטרמיניסטי, חלק מהטבע.

     מאחר שהאדם בתרבויות אחרות לא היה מודע למהות הכלי שבידיו, העובדה הזו הובילה לכמה תופעות מוטעות, שברצונינו כאן לדון בהן.

 העובדה שהיוונים הקלאסיים לא היו מודעים למהות כלי השפה, לא הבינו שהם יוצרים באמצעותו, שהם אפילו לא הכירו את המושג 'רצון חופשי', מפליא אנשים רבים, ובשעורים אלו כבר דנו בתופעה זו. אבל כאן ברצונינו לדון בתוצאות אחרות של העדר הבנה זו, למשל, בלוגיקה של הפילוסוף אריסטו.

     במשך ימי הבינים אסכולות שונות התפללו על כללי הלוגיקה. עושים את זה עד היום    הזה. במציאות, הלוגיקה של אריסטו רוצה להכניס את השפה השרירותית לסד דטרמיניסטי, לסד מכני. היום ידוע שלוגיקה נחוצה לתוכנות של מחשבים, והרי המחשבים הם פרי המצאת האדם, הקובע חוקים דטרמיניסטיים למכשיר זה, איך לפעול. מאחר שהתוכנות של המחשבים פועלים לפי חוקים דטרמיניסטיים שהאדם כופה עליהם, כללים לוגיים מסייעים למתכנת של מכשירים אלו.

    אריסטו שהיתה לו השקפה מכנית של העולם, התכחש לעובדה שהאדם יוצר, טען שהאדם רק מחקה דברים קיימים, טען שהאדם הוא החקיין הטוב ביותר. הוא השתוקק לכפות על השפה השרירותית, המתפרעת חוקים דטרמיניסטיים, לוגיקה. דורות שאף הם לא עמדו על מהות השפה ואופן פעולתה פילפלו ופילפלו בחוקים אלו ואף הם ניסו לכפות אותם על השפה השובבה.

    לא בכדי דורות התפלפלו על חוקי הלוגיקה, הרי האדם אף הוא משתוקק לסדר דטרמיניסטי, למרות שכל פעולותיו מתאפשרות רק כתוצאה שהכלי שבידיו מאפשר לו יצירה שרירותית. האדם משתוקק לדטרמיניזם כיוון שהוא סבור שבסיוע שלו הוא יתגבר על שרירותיות הקיום, שרירותיות חוקי הקיום הגוזרים עליו מוות.

      מענין לציין כאן את העובדה שאריסטו רצה לעצור את הזמן, שאיפה המתבטאת במשפט שלו Nunc Stans הווה סטטי. גם הכוונה שלו לעצור את הזמן, בטעות יסודה, הרי הזמן הוא רק מודד את ההתרחשויות, הזמן לא עוצר אותן, כפי שהוא מודד את המשך שלהם, הוא גם מסדיר אותן. לכן רצון לעצור את הזמן הוא אי הבנת חוקי הקיום שהם אינפורמציה פועלת ומתרכבת עם אנרגיה בצורה מתמידה, לעצור את הפעילות הזו של האינפורמציה, לא את הזמן המודד אותן, פירושו להחזיר את העולם לאין. היקום, הבריאה, היא פעילות מתמדת, אין בה זמן. מושג הזמן הוא תוצר השפה האנושית הרוצה להסדיר את ההתרחשויות, את משך קיום האדם. הזמן לא יוצר דבר, רק האינפורמציה יוצרת בהתרכבה עם קוונטות של אנרגיה. בימי קדם מדדו את משך ההתרחשויות, הפעילות האנושית, לפי המאורות, היום בידינו מכשיר מכני, השעון למדוד את משך הפעילויות.

      האינפורמציה פועלת ביקום כולו, יוצרת את הישויות, אבל בהבדל מהאדם הישויות האלו מחוסרות אוטונומיה, רצון חופשי, וחוקי הקיום מכתיבים את חוקיהם הדטרמיניסטיים. האינפורמציה שבידיו של האדם, בזכות היותו מקושר על-ידי האונות הקדמיות ליסוד זה, והמח האנושי הקוסם, האבר המשוכלל ביותר ביקום, שדד בצורה פלאית לעצמו אוטונומיה מהקיום, כך שהוא מסוגל לתכנת אינפורמציה זו בסיוע אנרגיה לפי אלגוריתמים. עולמו הלשוני של האדם כולו ווירטואלי, שרירותי. אבל עלינו לא לשכוח שהאדם הוא דואלי, הוא גם גוף, אשר מתוכנת על-ידי חוקי הקיום, הרי לאדם אין שליטה על משך קיומו. הזמן יכול למדוד את משך קיומו של האדם, לזמן אין תוקף על הגוף שחדל לפעל, הוא לא יכול לשלול ולא להוסיף לגוף חיים, הרי הוא לא ישות יוצרת.

      ובכן, אריסטו החכם לא ידע שהזמן אינו יכול לעצור את פעילות האינפורמציה ביקום המתרכבת עם אנרגיה ויוצרת. אריסטו החכם לא ידע שמושג הזמן הוא המצאה של שפת האדם, הוא לא ידע שזמן הוא מודד, מסדיר את הפעילות האנושית, מודד למען האדם את הפעילות בטבע. הרי הזמן עצמו לא יוצר דבר.

      אבל אם אנו תמהים על כך שאריסטו לא הבין את מהות הזמן, עלינו לתמה יותר שפילוסוף יהודי, ברגסון לא עמד על מהות הזמן. בספרו 'אבולוציה יוצרת' הוא כותב בפרק 4, שהעתיקים, הכוונה ליוונים, ראו את העולם כסטטי, כיוון שלא לקחו בחשבון את זרימת הזמן. לעתיקים הגאומטריה היתה סטטית  כמו האידיאות הסטטיות של אפלטון, המדע החדש בהבדל מהם לוקח בחשבון את הזמן לכן הוא דינמי. ברגסון מיחס לזמן יכולת יצירה שלמעשה אין לו.

     אם כך, ברגסון מייחס לזמן תפקיד עוד הרבה יותר גדול, הוא רואה את הזמן כיוצר את ההתהוות. כפי שאנו רואים בעיני ברגסון  הזמן כתנועה הוא הוא יוצר, ברור שהוא לא רואה את הזמן כמודד בלבד, כמסדיר את הפעילות של האינפורמציה המתרכבת עם אנרגיה. ברגסון מיחס לזמן גם את המודעות, את ההכרה. ההכרה שלנו מסוגלת לפעל כאשר היא מבחינה, במשכים, בהתמשכויות. זמן מצטייר בעיני ברגסון ככח המניע הכל. זמן הוא ממציא לפי ברגסון.

     נאמר על ברגסון שלמרות היותו במוצאו יהודי לא התיחס בכלל ליהדות. אם ברגסון היה קורא את משלי התנ"ך הפילוסופיים הלשוניים, היה מבין שלא הזמן הוא המפעיל, לא הזמן הוא הממציא, לא הזמן הוא מאפשר את המודעות, היה יודע שהשפה, האינפורמציה הן אשר פועלות, הן אשר ממציאות, השפה המבדילה, המנכרת דבר מדבר, היא אשר מאפשרת את המודעות האנושית. אבל ברגסון כמו יהודים שהיו כאלה רק במוצאם, התחכשו למסורתם, אף פעם לא התיחסו למסופר בתנ"ך, לא התיחסו לפילוסופיה העילאית שלה, העניקו את כל היצירה לתוצר השפה ל'זמן'.

      ידוע שברגסון על-ידי נשואיו היה בקשר משפחתי עם פרוסט אשר מזכיר אותו בספריו בשם ברגוט. פרוסט הושפע ממנו, ושם ספרו 'החיפוש אחרי הזמן האבוד', מצביע על כך. פרוסט אף הוא לא הבין בעקבות ברגסון, שהוא לא חיפש את הזמן האבוד, הוא חיפש את פעולותיו בילדותו. ספריו של פרוסט מספרים את פעולותיו, את חלומותיו, את פעולותיהם של  בני משפחתו, את פעולותיהם של בני זמנו.

     הרי הזמן לא יוצר, הזמן גם לא ממית. חוקי הקיום מקציבים לכל הברויים משך מסוים, הזמן רק יכול להודיע שמשך קיומו של האדם נגמר, האדם הפסיק לפעל.

      אבל הזמן תפקידיו גם להסדיר את פעילות האדם. ביקום החוקים הדטרמיניסטיים מסדירים את הפעילויות של הישויות למען שגרמי השמים לא יתנגשו זה בזה. האדם באמצעות הזמן מסוגל להסדיר את מעשיו ואת מעשי החברה למען שלא תהיינה התנגשויות.

       מאחר שעולמו הלשוני של האדם אינו דטרמיניסטי, הוא מזדקק לאמצעים להסדרתו, הזמן כאמצעי מודד ומסדיר תפקידו למנע כאוס בחיי אדם, כאוס בחיי חברה.

      מחוץ לזמן האדם יוצר לעצמו גם פרמטרים, גם אלו הם תוצר השפה, האדם גם מעניק שמות ליצירותיו. אם ברגסון היה קורא את המשלים של התנ"ך, את פרק א' של ספר בראשית, היה נוכח לדעת שאלהים בתחילה יוצר את הישויות, אחר כך מעניק ליצירותיו שמות, קוצב להם משך של פעילות. משך פעילות השמש מקבל את השם 'יום', העדר פעילות השמש, מקבלת את השם 'לילה'. הכינויים הזמניים אינם יוצרים, הם רק מציינים את משך הפעילות.

      הדינמיות של המדע החדש שברגסון מעמיד מול הסטטיות היוונית בזכות ההכרה  בזרימת הזמן, כולה בטעות יסודה. כפי שראינו האינפורמציה פועלת בתמידות עם הפסקות, הרי היא מתרכבת רק עם קוונטות של אנרגיה, היא לא רציפה. לאדם הפעילות הזו מצטיירת כזורמת, אבל בממשות היצירה של האינפורמציה ביקום מתרחשת בהפסקות, בקציצת האינפורמציה באנרגיה. ברצף ללא הפסקות אין קיום.          

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דב  On 4 באוקטובר 2009 at 11:04

    מאלפת.
    חיזקה אצלי
    תובנה אינטואיטיבית
    שיותר משאדם "תבנית נוף מולדתו"
    הוא תבנית ניסוחו את עצמו.
    או, בניסוח זך : "השפה
    היא מולדת מספיקה."

  • רבקה  On 4 באוקטובר 2009 at 22:42

    לדב שלום, הניסוח שלך מצא חן בעיני,רבקה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: