אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 156 – השפה כעוגן, ב'
האדם נבדל מהברויים האחרים על כדור הארץ שלנו שהוענק לו כלי השפה, שבאמצעותה הוא יוצר את זהותו, באמצעותה הוא יוצר את עולמו הלשוני הווירטואלי. למרות שהוא כיצור דואלי, כגוף ביאולוגי עם שפה נספחת, נמצא גם תחת חוקי הקיום הדטמיניסטיים. האדם בדרך כלל לא מודע לעובדה שהנו דואלי, והוא מנסה להמשיל את כלי השפה על החלק הביאולוגי שלו הגוף, הוא רוצה להמשיל את כלי השפה על חוקי הקיום שלא נענים למשאלותיו.
מאחר שהאדם אינו מודע לעובדה שהוא דואלי, אינו מודע לעובדה שכלי השפה אינו ריבון על חוקי הקיום, הוא מאשים את הכלי שבידיו בחוסר האונים שלו, ורוצה לחזור להיות חלק מהעולם האורגני, בחושבו שבצורה כזו הוא יזכה לכל משאלותיו שהשפה אינה מסוגלת לספק לו. ברור שמחשבה זו היא פרדוכסלית, כיוון שמשאלותיו של האדם הם פרי השפה, וברור שאין להן משמעות בקיום אורגני. החיות בטבע הן מוותיות, הן נמצאות במלחמה מתמדת עם הסביבה שלהם, החיות נמצאות בבריחה מתמדת מסכנות, אין להן זהות, הן מחוסרות משאלות, לא יכולות ליצור.
אין שום דמיון בין המיתוס האנושי, שהחיים בגן עדן- טרם אכלו חוה ואדם מהפרי האסור, פרי ה'דעת', היה אידאלי. במציאות חייהם לא היו שונים מחיי החיות שהם היו דומים להם וגורלם היה כגורלם, הם כמוהם היו מוותיים ללא רוגע.
לותר בספרי השטנה שלו נגד היהודים, אומר כמה פעמים שהיה מעדיף להיות חזירה, ולא בעל דעות יהודיות, כמו דעותיהם על המשיח שלהם שהוא מלך בשר ודם שיגאל את היהודים, שלפיהם יצטרך למלא מצוות. ברור שלותר בלא מודעות מדבר שם שהוא לא רוצה בעולם הלשוני שהתנ"ך יצר אותו, עולם עם החובות. השאלה באמת נשאלת האם להיות חזירה עדיפה על היות אדם לשוני, שיכול ליצור לעצמו עולמות ווירטואליים?
נשאלת השאלה האם כל אלו שרצו להיות אורגניים, ביניהם אפילו מרכס היהודי, שגם הוא אומר באחד הכתבים המוקדמים שלו שהיה מעדיף להיות חיה בין חיות, באמת העדיפו להיות חזירה? לותר רק בגסות האיכרית שלו נתן צורה לשאיפה האנושית להיות כישות חלק מהעולם האורגני.
אבל גם לותר וגם מרכס עם כל רצונם בהעדפת חיים כחזירה, בכל זאת עשו שימוש בכלי השנוא שלהם, השפה, יצרו עולמות בתוך העולם האורגני הדטרמיניסטי, כל אחד לפי טעמו. רק שבמציאות עולמות שאישים אלו הציעו וגרמו להיוסדם לא הצטיינו כישויות אידיאליות, היו מדינות כח, והם לא וויתרו על השפה, רק שהיא נעשתה שרתת של אמצעי הכח. השפה כשרתת אמצעי הכח אינה מצליחה להיות ריבונית על חוקי הקיום, היא רק מגבירה את הכוחנות, מגבירה את השאיפה לשלטון על הזולתים, כתחליף לשליטה על היקום.
אם אנו יכולים בכלל ליחס כוונות לאבולוציה, הרי הענקת אמצעי השפה באה למען להחליף את אמצעי הכח, היא נועדה לשפר את חייו של האדם, אבל היא נועדה גם לאפשר לו ליצור לעצמו עולם בתוך עולם שבו יש לו שליטה. עולם זה שהאדם יכול ליצור בתוך העולם הדטרמיניסטי מגוון את חייו, נותן לו משמעות. נראה שעולם ווירטואלי זה שהאדם יכול ליצור באמצעות השפה עדיף על עולמה של חזירה שלותר העדיף.
האדם צריך להיות אסיר תודה על נכס, כלי השפה המאפשר לו ליצור יצירות קלדיסקופיות צבעוניות, על חיים בגן-עדן שממנו גורש, ששם היה חיה בין החיות. השליח פאולוס רצה לנטרל את המתת, את 'דעת', מרכס הלך בעקבותיו, רצה לנטרל את ה'ניכור' המאפשר לשפה לתפקד, האם הם הביאו קיום אנושי משופר?
אחת מהמתתים של השפה היא יצירת עתיד. קיום אנושי ללא עתיד, בדומה לקיום ה'חזירה', הוא מאד אפל, כאילו האדם נמצא בחלל חשוך ללא מוצא. ואיך יוצר האדם את עתידו? הורגלנו באמונה שקיים עתיד. למעשה הקיום הדטרמיניסטי הוא נתון, אין לו אופק. אבל האדם הקוסם יכול לקסום לעצמו אופק, עתיד המוציא אותו מסגירות בחלל חשוך. אנו יוצרים את עתידינו בהשלכת דפוסים לשוניים מהעבר לחלל, ובבא הזמן אנו מעניקים לדפוסים לשוניים אלו אנרגיה, עשייה, וכך אנו מגשימים אותו.
אנחנו מפארים את עתידנו בצבעים מרהיבים, הוא התקוה שלנו לאפשרויות. מחשבת התנ"ך שאימצה את כלי השפה ככלי יצירה, ציירה עתידים לעברים בצבעים זוהרים, ללא עתידים זוהרים אלו בני ישראל בשעבוד במצרים לא היו משתחררים, בלי עתידים זוהרים אלו בני ישראל לא היו חוזרים מגלות בבל, העתידים הזוהרים איפשרו גם היום את התקומה.
אולי למען להדגים עתיד זוהר עלינו כאן להביא את הקינה המופלאה של רחל, מפיו של ירמיהו:
'כה אמר יהוה קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורוים רחל מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה כי איננו.
כה אמר יהוה מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעלתך נאם יהוה ושבו מארץ אויב. ויש תקוה לאחריתך נאם יהוה ושבו בנים לגבולם.
נוכל לעמד על חשיבות הבטחות מסוג זה של הנביאים לעתיד לבוא, הבטחות שרק השפה מאפשרת, אם נשווה את קינת רחל לקינת נינגל אלת העיר אור שנגזר עליה כליה. נעשה את זה בשעור הבא כאשר נעסוק שאמונה בגורל, אמונה בדטרמיניזים, הסותם אופק עתידי.
אבל כאן נעסוק ביכולת זו שהשפה מאפשרת לנו לקסום עתידים, עתידים שעדיין לא קיימים, שהם נעלמים. היכולת הזו לקסום עתידים פותח לפנינו את מרחב היקום, החלל הריק מתמלא עם יצירות קסומות. התנ"ך לא קסם עולמות חלופיים לאדם, הוא קסם עתידים קיומיים לאומה. לפי התנ"ך לאדם ניתן רק העולם הנגלה. ברור שחייו של היחיד הם קצובים, אבל הוא יכול לקסום לצאצאיו עתידים. התנ"ך קוסם לצאצאי האבות והאמהות עתידים שאף הם פותחים מרחבים זוהרים לעתיד לבוא.
השפה היא עוגן המוציאה אותנו מגופינו המוגבל למרחבים, השפה לעתים אינה רוצה להכיר בגבולות ברחופים שלה האין סופיים, הגוף הספק של אנרגיה תמיד מחזיר לה את גבולותיה. קיים מאבק מתמיד בין הריחופים הלשוניים לבין הגוף גנזך האנרגיה המופקד על גבולות.
הריחופים של האדם בחלל אפשריים רק הודות לשפה. ברור שהאדם לא נעשה ריבון על חוקי הקיום, אבל הוא ריבון בעולמות הווירטואליים שהוא יוצר, שבהם הוא ממלא את היקום. הרצון החופשי של האדם תקף רק לגבי יצירות עולמות ווירטואליים, הוא לא תקף לגבי חוקי הקיום. על האדם להשלים עם המתתים שהוענקו לו, ברור שהם עדיפים על היות האדם 'חזירה', כדברי לותר.
כאשר האדם אינו משלים עם המתתים שהוענקו לו, עם העובדה שהם תקפים רק בעולמו הלשוני, אין להם שליטה על חוקי הקיום, אזי מה שנשאר לו היא נסיגה לשלב התפתחותי נמוך יותר. כל המרידות של האדם נגמרות בהרס הקיים. רק השפה שנשארת נכס האדם גם כאשר הוא מורד מוציאה אותו תמיד מתהומות, עם אופק שהוא יכול להיאחז בו כמו בעוגן.
רחל המבכה את בניה, בקסמיה יוצרת למענם אופק כעוגן להיאחזות, הפותח יציאה מיאוש, הפותח עתידים חדשים.
אוניברסיטה ווירטואלית - פלוסופית השפה 