Monthly Archives: נובמבר 2009

האוניברסיטה הווירטואלית – שעור 156 – השפה כעוגן, ג'

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 156 – השפה כעוגן, ב'

     האדם נבדל מהברויים האחרים על כדור הארץ שלנו שהוענק לו כלי השפה, שבאמצעותה הוא יוצר את זהותו, באמצעותה הוא יוצר את עולמו הלשוני הווירטואלי. למרות שהוא כיצור דואלי, כגוף ביאולוגי עם שפה נספחת, נמצא גם תחת חוקי הקיום הדטמיניסטיים. האדם בדרך כלל לא מודע לעובדה שהנו דואלי, והוא מנסה להמשיל את כלי השפה על החלק הביאולוגי שלו הגוף, הוא רוצה להמשיל את כלי השפה על חוקי הקיום שלא נענים למשאלותיו.

      מאחר שהאדם אינו מודע לעובדה שהוא דואלי, אינו מודע לעובדה שכלי השפה אינו ריבון על חוקי הקיום, הוא מאשים את הכלי שבידיו בחוסר האונים שלו, ורוצה לחזור להיות חלק מהעולם האורגני, בחושבו שבצורה כזו הוא יזכה לכל משאלותיו שהשפה אינה מסוגלת לספק לו. ברור שמחשבה זו היא פרדוכסלית, כיוון שמשאלותיו של האדם הם פרי השפה,  וברור שאין להן משמעות בקיום אורגני. החיות בטבע הן מוותיות, הן נמצאות במלחמה מתמדת עם הסביבה שלהם, החיות נמצאות בבריחה מתמדת מסכנות, אין להן זהות, הן מחוסרות משאלות, לא יכולות ליצור.

     אין שום דמיון בין המיתוס האנושי, שהחיים בגן עדן- טרם אכלו חוה ואדם מהפרי האסור, פרי ה'דעת', היה אידאלי. במציאות חייהם לא היו שונים מחיי החיות שהם היו דומים להם וגורלם היה כגורלם, הם כמוהם היו מוותיים ללא רוגע.

לותר בספרי השטנה שלו נגד היהודים, אומר כמה פעמים שהיה מעדיף להיות חזירה, ולא בעל דעות יהודיות, כמו דעותיהם על המשיח שלהם שהוא מלך בשר ודם שיגאל את היהודים, שלפיהם יצטרך למלא מצוות. ברור שלותר בלא מודעות מדבר שם שהוא לא רוצה בעולם הלשוני שהתנ"ך יצר אותו, עולם עם החובות.  השאלה באמת נשאלת האם להיות חזירה עדיפה על היות אדם לשוני, שיכול ליצור לעצמו עולמות ווירטואליים?

     נשאלת השאלה האם כל אלו שרצו להיות אורגניים, ביניהם אפילו מרכס היהודי, שגם הוא אומר באחד הכתבים המוקדמים שלו שהיה מעדיף להיות חיה בין חיות, באמת העדיפו להיות חזירה? לותר רק בגסות האיכרית שלו נתן צורה לשאיפה האנושית להיות כישות חלק מהעולם האורגני.

      אבל גם לותר וגם מרכס עם כל רצונם בהעדפת חיים כחזירה, בכל זאת עשו שימוש בכלי השנוא שלהם, השפה, יצרו עולמות בתוך העולם האורגני הדטרמיניסטי, כל אחד לפי טעמו. רק שבמציאות עולמות שאישים אלו הציעו וגרמו להיוסדם לא הצטיינו כישויות אידיאליות, היו מדינות כח, והם לא וויתרו על השפה, רק שהיא נעשתה שרתת של אמצעי הכח. השפה כשרתת אמצעי הכח אינה מצליחה להיות ריבונית על חוקי הקיום, היא רק מגבירה את הכוחנות, מגבירה את השאיפה לשלטון על הזולתים, כתחליף לשליטה על היקום.

    אם אנו יכולים בכלל ליחס כוונות לאבולוציה, הרי הענקת אמצעי השפה באה למען להחליף את אמצעי הכח, היא נועדה לשפר את חייו של האדם, אבל היא נועדה גם לאפשר לו ליצור לעצמו עולם בתוך עולם שבו יש לו שליטה. עולם זה שהאדם יכול ליצור בתוך העולם הדטרמיניסטי מגוון את חייו, נותן לו משמעות. נראה שעולם ווירטואלי זה שהאדם יכול ליצור באמצעות השפה עדיף על עולמה של חזירה שלותר העדיף.

     האדם צריך להיות אסיר תודה על נכס, כלי השפה המאפשר לו ליצור יצירות קלדיסקופיות צבעוניות, על חיים בגן-עדן שממנו גורש, ששם היה חיה בין החיות. השליח פאולוס רצה לנטרל את המתת, את 'דעת', מרכס הלך בעקבותיו, רצה לנטרל את ה'ניכור' המאפשר לשפה לתפקד, האם הם הביאו קיום אנושי משופר?

      אחת מהמתתים של השפה היא יצירת עתיד. קיום אנושי ללא עתיד, בדומה לקיום ה'חזירה', הוא מאד אפל, כאילו האדם נמצא בחלל חשוך ללא מוצא. ואיך יוצר האדם את עתידו? הורגלנו באמונה שקיים עתיד. למעשה הקיום הדטרמיניסטי הוא נתון, אין לו אופק. אבל האדם הקוסם יכול לקסום לעצמו אופק, עתיד המוציא אותו מסגירות בחלל חשוך. אנו יוצרים את עתידינו בהשלכת דפוסים לשוניים מהעבר לחלל, ובבא הזמן אנו מעניקים לדפוסים לשוניים אלו אנרגיה, עשייה, וכך אנו מגשימים אותו.

      אנחנו מפארים את עתידנו בצבעים מרהיבים, הוא התקוה שלנו לאפשרויות. מחשבת התנ"ך שאימצה את כלי השפה ככלי יצירה, ציירה עתידים לעברים בצבעים זוהרים, ללא עתידים זוהרים אלו בני ישראל בשעבוד במצרים לא היו משתחררים, בלי עתידים זוהרים אלו בני ישראל לא היו חוזרים מגלות בבל, העתידים הזוהרים איפשרו גם היום את התקומה.

      אולי למען להדגים עתיד זוהר עלינו כאן להביא את הקינה המופלאה של רחל, מפיו  של ירמיהו:

'כה אמר יהוה קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורוים רחל מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה כי איננו.

כה אמר יהוה מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעלתך נאם יהוה  ושבו מארץ אויב. ויש תקוה לאחריתך נאם יהוה ושבו בנים לגבולם.

      נוכל לעמד על חשיבות הבטחות מסוג זה של הנביאים לעתיד לבוא, הבטחות שרק השפה מאפשרת, אם נשווה את קינת רחל לקינת נינגל אלת העיר אור שנגזר עליה כליה. נעשה את זה בשעור הבא כאשר נעסוק שאמונה בגורל, אמונה בדטרמיניזים, הסותם אופק עתידי.

    אבל כאן נעסוק ביכולת זו שהשפה מאפשרת לנו לקסום עתידים, עתידים שעדיין לא קיימים, שהם נעלמים. היכולת הזו לקסום עתידים פותח לפנינו את מרחב היקום, החלל הריק מתמלא עם יצירות קסומות. התנ"ך לא קסם עולמות חלופיים לאדם, הוא קסם עתידים קיומיים לאומה. לפי התנ"ך לאדם ניתן רק העולם הנגלה. ברור שחייו של היחיד הם קצובים, אבל הוא יכול לקסום לצאצאיו עתידים. התנ"ך קוסם לצאצאי  האבות והאמהות עתידים שאף הם פותחים מרחבים זוהרים לעתיד לבוא.              

     השפה היא עוגן המוציאה אותנו מגופינו המוגבל למרחבים, השפה לעתים אינה רוצה להכיר בגבולות ברחופים שלה האין סופיים, הגוף הספק של אנרגיה תמיד מחזיר לה את גבולותיה.  קיים מאבק מתמיד בין הריחופים הלשוניים לבין הגוף גנזך האנרגיה המופקד על גבולות.

     הריחופים של האדם בחלל אפשריים רק הודות לשפה. ברור שהאדם לא נעשה ריבון על חוקי הקיום, אבל הוא ריבון בעולמות הווירטואליים שהוא יוצר, שבהם הוא ממלא את היקום. הרצון החופשי של האדם תקף רק לגבי יצירות עולמות ווירטואליים, הוא לא תקף לגבי חוקי הקיום. על האדם להשלים עם המתתים שהוענקו לו, ברור שהם עדיפים על היות האדם 'חזירה', כדברי לותר.

      כאשר האדם אינו משלים עם המתתים שהוענקו לו, עם העובדה שהם תקפים רק בעולמו הלשוני, אין להם שליטה על חוקי הקיום, אזי מה שנשאר לו היא נסיגה לשלב התפתחותי נמוך יותר. כל המרידות של האדם נגמרות בהרס הקיים. רק השפה שנשארת נכס האדם גם כאשר הוא מורד מוציאה אותו תמיד מתהומות, עם אופק שהוא יכול להיאחז בו כמו בעוגן.

      רחל המבכה את בניה, בקסמיה יוצרת למענם אופק כעוגן להיאחזות, הפותח יציאה מיאוש, הפותח עתידים חדשים.

 

 

 

מודעות פרסומת

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 155 – השפה כעוגן א'

האוניברסיטה הווירטואלית – שעור 155 – השפה כעוגן א'

    ראינו שעד היום הזה האדם לא משלים עם העובדה שעולמו האנושי הוא עולם לשוני. הסיבה לכך היא שהאדם נוכח לדעת שאין לו שליטה על משך חייו, אין לו שליטה על ההתרחשויות השרירותיות של חוקי הקיום. לכן האדם מדמה שהוא יכול להיות חלק מחוקי הקיום, ושואף להיות חלק מהעולם האורגני. שאיפה כזו אנו מוצאים בעיקר אצל הוגים, אלו שמודעים שאינם ריבונים על ההתרחשויות. האדם רוצה להיות ריבון.

      אבל האדם הפרגמטי, האדם של יום יום, לא מסיק מסקנות מרחיקות לכת כאלו, הוא עושה שימוש בכלי השפה העומד לרשותו. הוא עושה שימוש בכלי זה, גם אם הוא מאמין בגורל, גם אם הוא מאמין בדטרמיניזם. אבל גם ההוגה שרוצה כהתרסה על העדר היותו ריבון על ההתרחשויות, להיות אורגני, חלק מהטבע, בסופו של דבר בצורה פרדוכסלית עושה שימוש בכלי השפה כעוגן למשאלותיו.

     הסיבה לפרדוכסליות זו של האדם ביחסו לכלי שלו נובע, שהוא לא מבדיל שהוא הנו דואלי, מצד אחד הוא גוף ביאולוגי שחוקי הקיום חלים עליו, שעליהם אין לו שליטה, מצד שני הוא  בעל אוטונומיה חלקית כבעל שפה, שהוא יכול באמצעותה ליצור לעצמו את עולמו הקהילתי, את עולמו האישי שבו הוא משתמש בשפה כעוגן לכל משאלותיו, יוצר באמצעותה עולם בתוך העולם הדטרמיניסטי.

     אם האדם אינו מפליג בדרישותיו, פועל בצורה פרגמטית, הוא מגיע בצורה אינטואיטיבית למסקנה שהוא דואלי. הרי הזכרנו כבר פעמים רבות שכבר האדם הפרה-היסטורי קבר את מתיו בהניחו שאומנם הגוף כלה, אבל הישות הנעלמת שהוא לא עמד על טבעה, שורדת. אבל אנו רואים גם מתקופות קדומות שנשארו לנו כתבים ממנה, שהאדם אפילו אז בצורה אינטואיטיבית הבין יותר, שהחלק הנעלם שבו, ששוב לא הוגדר על-ידו, יכול להשאר בזכרון הקהילה.

     את האמונה הזו אנו מוצאים באפוס של גילגמש השומרי. גיבור זה נוכח לדעת שגופו עתיד לכלות, הוא מסיק מסקנה זו בראותו גופות צפות על פני הנהר. כתוצאה ממסקנה זו הוא רוצה לשמר את שמו. באפוס זה לא מסופר איך גילגמש הבין שהחלק הנעלם שהוא לא מגדיר אותו, יכול לשרוד בזכרון הקהילה, אם מעשיו יצדיקו את זה, לכן הוא יוצא להרפתקאות להצדיק את שימור שמו בקהילה.

     אם גילגמש בצורה אינטואיטיבית הבין שהישות הנעלמת הנספחת לגופו יכולה להשמר, מה שמפליא אותנו הוא שאלו המתכחשים לשפה, כאילו רוצים לוותר עליה ורוצים להיות אורגניים, ובצורה פרדוכסלית עושים בכלי זה שימוש למשאלותיהם לעתיד לבוא. הרי בתור חלק מהטבע האדם כביכול מוותר על החלק הנעלם הנספח לגופו, אבל הוגים אלו לא נותנים לעצמם  דין וחשבון מה משמעות שאיפתם להיות אורגניים.

     תופעה זו מתבלטת במקרה של סוקראטס ותלמידו אפלטון. האחרון רוצה להיות חלק מהטבע, המדינה שהוא מציעה במקום מדינת אתונה הדמוקראטית, צריכה להיות אורגנית, וראה זה פלא, אדם חושב זה אינו נותן לעצמו דין וחשבון, שמדינה אורגנית אי אפשר ליצור, מדינה אורגנית היא תולדה של חוקי הקיום, אם בכלל. האדם יכול ליצור רק מדינה מבוססת על הסכמים. את המחשבה הפרדוכסלית הזו אנו מוצאים לא רק אצל אפלטון, היא נחלת ההוגים האידיאליסטיים, ביחוד הגרמניים הלותרניים שכבר ידעו על השפה, התכחשו לה, ורצו בחיים אורגניים, מבלי להרגיש בפרדוכסליות רצון כזה, שבמדינה אורגנית, במדינה דטרמיניסטית האדם לא יכול ליצור, מדינה כזו צריכה להיות נתון של חוקי הטבע. האדם יכול ליצור רק ישויות מלאכותיות, או ישויות לשוניות מבוססות על הסכמים.

      אבל בינתיים נחזור לסוקראטס, היוצר בדיאלוג פיידו מיתוס על עולמות חלופיים, על גלגול נשמות. סוקראטס נידון למוות על-ידי עירו אתונה. לפני מותו הוא מנסה לשכנע את תלמידיו, את חסידיו, שהנפש היא נצחית. בתחילה הוא מנסה להוכיח את קיום נצחיות הנשמה בצורה לוגית, אבל צורה זו לא משכנעת אפילו אותו, ואזי הוא מעלה מיתוס אורפי על עולמות חלופיים, על גלגולי נשמה.

     סוקראטס יודע שעם הוצאתו להורג גופו יכלה, אבל מאין צצה אצלו הנשמה, הרי בטבע, לא  קיימת ישות מסוג  כזה? אבל סוקראטס כמו תלמידו אפלטון מחשבתם היא פרדוכסלית, רוצים דווקא להיות ישויות נעלמות, נשמות. אפלטון אפילו מאמין באידיאות נצחיות. הרי אידיאות כאלו הן לא מוחשיות, לא אורגניות. ההגיון המהולל של אפלטון לא עומד על האבסודיות של מחשבתו, כנראה פלפולים מחשבתיים לחוד ומשאלות לחוד. האדם כאדם מזדהה עם החלק הנעלם הנספח לגופו, באמצעותו הוא קוסם לעצמו עולמות בתוך העולם הדטרמיניסטי.

    האם ההוגים המהוללים נתנו לעצמם אי פעם דין וחשבון שהם קוסמים לעצמם 'עתידים', הרי אלו לא קיימים, הם משאלות אנושיות המבוססות על התרחשויות בעבר, הן מבוססות על השפה הנעלמת המאפשרת יצירת דברים ווירטואליים כמו 'עתיד', כמו עולם חלופי.

      סוקראטס שלא השלים עם הקיום שנראה היה בעיניו חסר, יצר לעצמו נשמה שדאג לעתידה. סוקראטס אפילו מיעץ לתלמידו אלקיביאדס, בדיאלוג 'המשתה', שלא יעסוק בעיניני מדינה, שידאג לנשמתו. אנו יודעים מההיסטוריה היוונית שאלקיביאדס היה מדינאי מושחת לגמרי, הרי זה לא סתר את עולמו הפגום של רבו סוקראטס. האם יפלא שאנשי אתונה דנו את סוקראטס למוות, זה שהתנכל לקיומם, ראה אותו פגום?

      אם נחזור למיתוס שאותו קוסם סוקראטס לפני מותו, הרי ברור שכל קסמיו מבוססים על אותו כלי שפה שהוא התכחש לו. הרי סוקראטס חשב שהאדם נולד אם ידיעה אימננטית, מולדת, שיש רק לילד אותה. בשביל ידיעה כזו אין צורך בשפה, אין צורך בשיח ושיג. אבל סוקראטס בצורה פרדוכסלית רוקם עתידים לנפשו, כנראה מיתוסים מסוג זה לא היו מולדים אף לפי דעתו.

      לפי המיתוס האורפי שסוקראטס קוסם לעצמו הוא מיעד לנשמתו קיום נעלה, הוא רואה אותה דרה בקרב האלים. לא כך נשמות של אויביו, שדנו אותו למיתה, הם נענשים על מעשיהם, מושלכים להדס.

       אנחנו רואים איך האדם שכל מחשבתו פרדוכסלית עושה שימוש בשפה, היא משמשת לו עוגן לכל משאלותיו. בדמיוני אני מנסה להשיח עם דמויות ולהקשות עליהם, כך בשיר שפרסמתיו בספרי 'קוסמולוגיה ושפה':

המפגש

בפלקה של אתונה

ראיתי את סוקראטס מהלך

ומתנדנד.

רצתי אחריו ועצרתיו.

רציתי להמשיך איתו את

את השיח מפיידו, טרם מותו.

האם דר אתה בקרבת האלים?

האם בני שיחך הם

חכמי העבר?

הזקן הביט בי בעיניים

ריקות.

זכרוני אבד לי,

איני זוכר דבר,

איני זוכר דבר,

ריק, ריק, ריק.

     האדם של יום יום בצורה אינטואיטיבית עושה שימוש פרגמטי בכלי העומד לרשותו, הוא גם יודע שאינו ריבון, אינו יכול לשנות את חוקי הקיום, מאמין בגורל, אבל כלי השפה משמשת אותו כעוגן למשאלותיו, בו בזמן הוא מוכן להלל כל אחד הקוסם בכלי שהוא מתכחש לו, אפשרויות בלתי אפשריים. סוקראטס זכה לתהלת עולם על קסמיו הלשוניים, אף אחד לא העמיד אותו על הפרדוכסים במחשבתו.

 

 

 

 

האוניברסיטה הווירטואלית – שעור 154 – 'הכל צפוי, הרשות נתונה'

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור  154 – 'הכל צפוי, הרשות נתונה'

    הפרשנויות על פסוק זה הן רבות. אבל אם אנו רוצים להסבירו לפי מחשבת התנ"ך, הכוונה מתבהרת. 'הכל צפוי', הכוונה שהאדם הוא חלק מהבריאה, הוא חלק מחוקי הקיום. ומה משמעות דבר זה? המשמעות של קביעה זו, שמאחר שהבריאה תיתכן רק בגבולות,  לאדם כחלק מבריאה זו  הוקצב משך מוגבל. הרי בנצח, או ברצף אין קיום, לכן האדם כחלק מהבריאה הזו, אף המשך שלו קצוב, לא רצוף, לא נצחי.

     הרי כבר במשל 'עץ הדעת', נקבע שהאדם אינו יכול לאכל מ'עץ החיים', שהוא ישות נבראת, גם אם האדם נברא בצלם אלהים, הוא חלק מהבריאה הקצובה. קביעה זו שהאדם אינו יכול לאכל מ'עץ החיים', מזימה את טענת הנחש במשל, שחוה ואדם באוכלם מפרי 'עץ הדעת' הופכים זהים עם אלהים, הופכים לנצחיים, הרי גם בשהותם בגן עדן, חוה ואדם היו מוותיים כמו יתר החיות בגן.

     אבל החלק השני של הפסוק מצביע על יתרונו של האדם 'הרשות נתונה'. חלק שני זה שוב לפי מחשבת התנ"ך מסביר לאדם שבמשך קיומו שהוקצב לו, הרשות נתונה לו ליצור לעצמו עולם לשוני בתוך העולם הדטרמיניסטי. העולם הלשוני שונה מהיקום הדטרמיניסטי, כיוון שבו לאדם אוטונומיה מוגבלת ליצור ערכים ומוסדות לרווחתו.

     ובכן, לפי החלק השני הזה של הפסוק, הרשות נתונה לאדם ליצור, יצירה שלו אינה הסגת גבול האלוהות, כפי שזה לפי ההשקפה היוונית שיצירה אנושית היא הסגת גבול האלים, שרק להם זכות היצירה.

     בדבר הרביעי מתוך עשרת הדברות האדם מצווה ליצור את עולמו במשך ששה ימים ולנוח ביום השביעי, בדומה לאלהים שברא את עולמו במשך ששה ימים ונח ביום השביעי. האוטונומיה הזו המוענקת לאדם ליצור את עולמו היא חד-פעמית בתולדות האדם, כיוון שתרבויות אחרות ראו את עולמו של האדם חלק מהעולם הדטרמיניסטי, שבו אין לאדם אוטונומיה ליצור את עולמו.

     כבר אברהם שיצא מאור כשדים, השתחרר מהאמונה השומרית-אכדית שגורל שולט בעולם, ודברים שהאלים החליטו עליהם אין לשנות. אברהם השתחרר מאמונה זו בעוזבו את העיר. דבר זה מתברר ממקרה סדום, כאשר מועלית השאלה האם יש להחריבה כיוון שתושביה שיחתו את דרכם, בשיח שאברהם מנהל עם האלוהות, הוא מבקש לשנות את הגזרה. ובהבדל ממה שקורה בעולם האלים השומרי, ששם האלים החליטו להחריב את אור, ותחנוני האלה נינגל לא מועילים לבטל את הגזרה,  בשיח זה של אברהם עם האלוהות, יש אפשרות לשנות גזרה רק אם ימצאו לפחות קומץ של צדיקים.

      מהשיח הזה של אברהם עם האלוהות מתברר מה משמעות 'הרשות נתונה', האדם יכול   לשנות את מהלך הדברים אם הוא משנה את דרכיו. בחלק זה של השיח בין אברהם לבין האלוהות עדיין  לא נאמר באופן חד-משמעי שהאדם יכול לבחור בין טוב לרע. רק במשל 'עץ

הדעת' ניתנת לאדם הזכות לבחור בין טוב לרע. בחירה אוטונומית זו נעשית תשתית מחשבת התנ"ך. בזכות הבחירה חוה ואדם נעשים 'מודעים', הם מנכרים את 'דעת' שאותה רכשו, מהגוף, בהמשך יכולת הניכור הזו של חוה ואדם מאפשר להם לנכר את עצמם מהסביבה, מאפשר להם לראות את עצמם כ'אני', מאפשר להם ליצור.

     בלי אוטונומיה האדם אינו יכול לנכר את עצמו מהסביבה, מודעותו היא עמומה, הוא רואה את עצמו תוצר הגורל, לכן אינו אחראי על מעשיו. לכן גיבורי הומר רואים את עצמם מופעלים על-ידי כוחות חוץ, לא לפי החלטותיהם הם. מכאן גם האמונה היוונית המאוחרת, שכוונותיו, מעשיו של האדם  מושמות לאל על-ידי המוירה העיוורת השרירותית.

     ברור שזוהי הגזמה לתאר את האדם היווני כחסר מודעות, אבל מודעותו היתה עמומה. האדם היווני לא ראה את עצמו כישות המחליטה על גורלה, הוא ראה את עצמו כמשחק בידי הגורל. כתוצאה מאמונה זו בגורל התפתחה ביוון הספרות הטראגית. הטראגדיה של פרומתאוס מאפינת ומתמצנת את ההשקפה הטראגית היוונית. חצי אל זה המעניק לאדם את האש, אמצעי להטבת חייו, נענש אל-ידי זאוס, כיוון שהוא איפשר לאדם הסגת גבולם של האלים, שרק להם זכות היצירה.

     אבל אמונות אחרות אף הן תרמו לכך שהיוונים לא ראו צורך ביצירה, הרי הם האמינו בעולם נצחי שבו אין מקום לדברים חדשים, לכן הם האמינו שהאדם רק מחקה דברים קיימים. את הדעה הזו ביטא אריסטו בספרו 'פואטיקה', הוא טען שהאדם הוא חקיין בלבד. אריסטו אימץ את דעותיו של רבו אפלטון, שאף הוא ראה באדם חקיין של האידיאות הנצחיות.

     למרות דעות נחרצות אלו היוונים יצרו ויצרו הרבה. רק שלאידיאות יש השפעה על אמונות

בני אדם, היוונים ראו ביצירה דבר לא לגיטימי. היוונים רצו להיות חלק מהעולם הדטרמיניסטי, רצו להיות אורגניים. ומאחר שאלו היו האידיאלים שלהם הם בכלל לא הכירו את מושג 'רצון חופשי'. ברור שהיוונים הפעילו את רצנום החופשי, אבל כמו במקרה של 'מודעות', מושגים אלו היו עמומים אצלם.

      לא כמו מקרה היוונים מקרה מחשבת התנ"ך שאימצה 'דעת', אימצה 'מודעות', אימצה 'רצון חופשי'. כל מחשבת התנ"ך היתה מבוססת על מושגים אלו, הרי אי אפשר לדרוש מאדם

 מחוסר 'רצון חופשי', שימלא חובות מוסריות. 'הרשות ניתנת לאדם', לבחר בין טוב לרע. משל קין והבל מדגים את הצווי הזה, לבחר בין טוב לרע, קין ההורג את אחיו הבל נענש על מעשהו זה, כיוון שביכולתו היה לבחר בטוב, והוא בחר ברע.                                             

    למרות שלאדם הפרגמטי, האדם של יום יום, ברור שהוא יכול לבחר בין טוב לרע, שהוא יכול ליצור, אפילו אם הבנתו זו היא עמומה, הרצון של הוגים לפתרונות מוחלטים מובילים אותם להשקפות קיצוניות. הרי מקדמת דנא האדם יצר חוקות. כבר השומרים יצרו חוקות, חמורבי לא היה הראשון שיצר חוקה. יצירת חוקות מצביעה על כך שהאדם מבין שלמען חיים חברתיים עליו להבדיל בין טוב לרע.

     ואם אמרנו שהשומרים יצרו חוקות, הרי זה נוגד את אמירתינו הקודמת שהם  האמינו בגורל. שניות זו במחשבת האדם היא תוצאה שהאדם אינו מבחין מה שנאמר בפסוק 'הכל צפוי, הרשות נתונה'. האדם אינו מבחין שהוא אמנם יצור נברא, לכן חלק מחוקי הקיום הדטרמיניסטיים, משך קיומו קצוב, אבל הוא בעל אוטונומיה חלקית בגבולות חייו הקצובים, הוא יכול ליצור את עולמו הלשוני בתוך העולם הדטרמיניסטי. העדר אבחנה זו אצל האדם הלשוני הוא מקור כל הפרדוכסים המחשבתיים שלו.

     האדם שאינו משלים עם הקיצוב של משך חייו, הרוצה יותר מאשר מה שהוקצב לו, נוכח לדעת שאין לו שליטה על חוקי הקיום השרירותיים, מכך הוא מסיק שהוא חסר אוטונומיה חלקית בגבולות חייו הקצובים. האדם הספקן יוצא מנקודת העדר יכולתו לשלט על משך חייו, מכך הוא מסיק שאין לו 'רצון חופשי', מכך הוא מסיק שהגורל שליט בחייו.

     ושוב, עלינו לחזור למחשבת התנ"ך, שהשלימה עם העובדה שהאדם הוא יצור נברא גם אם הוא דומה לאלהים ויכול ליצור. התנ"ך השלים עם העובדה שקיים רק 'עולם נגלה', הוא לא ראה צורך בעולם חלופי. התנ"ך השלים שלא קיים קיום נצחי, כיוון שזה נוגד את חוקי הבריאה, שקיום הוא בגבולות, ברצף אין קיום. הנצח של האדם לפי התנ"ך הוא בשרשרת הדורות, האדם גם יכול להנציח את עולמו הלשוני בכתב, וגם אם יצירות אלו לא משכפלות את עצמן, תלויות בזכרון הקהילות, הן יכולות להתקיים במשך יותר ארוך ממשך חייו של האדם.

     מאחר שהתנ"ך השלים עם עובדות הקיום בגבולות, הוא יכול היה להאמין ב'רצון חופשי', בגבולות הקיום הקצוב. התנ"ך יכול היה להאמין שה'רשות נתונה', שהאדם בגבולות הקיצוב יכול ליצור עולם לשוני, עולם בתוך העולם הדטרמיניסטי.

      לכן הפסוק 'הכל צפוי, הרשות נתונה', מחולק באמת לשני חלקים, אם האדם אינו משלים עם חוקי הקיום, אם האדם אינו משלים עם העובדה שהוא יצור נברא, אזי גם 'הרשות נתונה', מתבטלת.

      המרד האנושי הוא פועל יוצא של העובדה שהאדם אינו משלים עם קיום בגבולות ואזי הוא מפסיד גם את יתרונותיו שהוענקו לו. האם הבטחותיו של השליח פאולוס שהבטיח שינוי סדרי עולם חדשים, כיוון שלא השלים עם חיים קצובים, התגשמו?                 

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 153 – זעם הגוף נגד המח הקוסם

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 153 – זעם הגוף נגד המח הקוסם

     השבוע שוב שמענו את זעם הגוף נגד המח הקוסם. הסופר הפורטוגלי, סרמגו, הכריז שטוב היה לו לא היה נוצר התנ"ך. סופר זה חסר השכלה כללית, וודאי לא קרא היסטוריה, וודאי לא ידוע לו שמשאלה כזו כשלו כבר הושמעה לפני מאות שנים , הזעם על האל שברא עולם לא מושלם, היו אלה הגנוסטיקאים. כדאי להזכיר כאן את אחד הגנוסטיקאים הקיצוניים, מרקיאון, במאה השניה של הספירה, שרצה להוציא את ההשפעה של התנ"ך על הברית החדשה, התכחש לגמרי לאלוהי התנ"ך, רצה רק בישוע. אבל גם מרקיאון לא היה הראשון הרי כבר השליח יוחנן אומר בפרק א' של בשורתו שאת אלוהים אף אחד לא ראה ולכן יש להאמין בישוע, האלוהות שהתגלתה בבשר.

     אבל בתקופה החדשה עלה על כולנה לותר שהמליך את השטן, הממונה על כוח, על מאגיה. ומדוע לא? הרי ההבטחות בשם האלים הקודמים, אלוהי התנ"ך, גם בשם בנו ישוע, לא התממשו, קסמיהם הכזיבו, על כן הוא ראה שיש  לאמץ את השטן הממונה על  הכוח, על המאגיה. החסידים לא הבינו את תורת רבם, חשבו שבידיו קסמים חדשים. האיכרים התמימים התמרדו, רצו גשום ההבטחות,  אבל צווי רבם, לותר,  לנסיכי גרמניה, בשם האלוהות החדשה , השטן, היה לדכא את המתמרדים ביד ברזל.

       החסידים תמיד ניסו לתרץ את מעשיו האכזריים של רבם, לא הבינו שהוא פועל בשם השטן המיצג את הכוח, נגד קסמי המוח שהכזיבו, המאכזבים.

     סרמגו במרדו בירושת התנ"ך והאלוהות שלה, חוזר על מרידות גנוסטיות ישנות, חדשות, רק שהשטן, שהומלך במקומם של אלוהי התנ"ך, ובנו ישוע, לא הצליח בכוחו, במאגיה שלו להגשים את חלומותיהם של אנשי הרייך השלישי, שהאמינו בו, היו אפילו מוכנים להקריב לו את כל היהודים כתמורה לסיוע שלו.

      אבל המאבק בין הגוף המתוכנת, לבין הנספחת אליו, 'דעת' עתיקת ימים, הרי 'דעת' מיד שהיא הבחינה בגוף העירום, התבישה בו, כסתה אותו, במשל 'עץ הדעת'. נקמת הגוף אף היא עתיקת ימים, הוא תמיד יכול לא לספק מכוחו לאותה 'דעת', מתנשאת, אותה 'דעת' קוסמת, ביחוד נקמת הגוף היא נגד אותו אבר משוכלל המח, יוצר ה'דעת', אם הוא מחליט לו להעניק לו מאונו, דם, אזי אותו איבר מת.

      המאבק בין הגוף לבין 'דעת', הוא מאבק שוא, שניהם לא יכולים לשנות סדרי עולם, רצונו של האדם ביותר מאשר מה שהוקצב לו לא מתממש.

       סרמגו לא הבין שהוא אחד משורת הגנוסטיקאים שאינם מרוצים מאלוהי התנ"ך, אבל סרמגו גם לא בקי בהיסטוריה האנושית, הוא מאשים את אלוהי התנ"ך, את המונותאיזם במלחמות. לו היה סרמגו מעיין קצת יותר בספרי היסטוריה של העת העתיקה, היה נוכח לדעת שלפני היווצרות התנ"ך עמים כילו זה את זה. היכן הם השומרים שתרמו כה רבות לאנושות? היכן הכשדים שכבשו את עריהם? היכן האמורים, שהמחוקק החכם שלהם חמורבי רצה גם לכבוש את העולם, ללא הועיל, עמו נעלם. היכן הבבלים הכל יכולים?, האשורים האכזריים שרצחו והגלו עמים, בסופו של דבר נבלעו על-ידי קורבנותיהם, לא נשאר מהם שריד. אפילו ספריתו של אשורבניפל, שהתגלתה בחפירות ארכיאולוגיות, עם כל ספרי הכשוף לא הועילו למלך זה. היכן החתים עם המרכבות שלהם? גם הם נבלעו בעמים שאותם כבשו והגלו. גם גורלם של הפרסים לא היה טוב יותר. האם יש להזכיר את היוונים שכל תרבותם נבלעה במאבק בין ספרטה לאתונה במלחמה הפלופונזית? גם ממלכות אלכסנדר הגדול, עם יורשיו הדיאדוכים נעלמו. והרומאים עם הנשרים שלהם, רצחנותם, נוצחו על-יד העבדים שאותם צלבו באלפים בוויאה אפיה.

      סרמגו מאשים את המונותאיזם בגרימת מלחמות הדת. שוב, הוא לא קרה בספרי היסטוריה. מלחמות הדת אחרי הרפורמציה של לותר, נוהלו בשם האל החדש ה'שטן'  שאותו המליך. חבל שחזון ישעיהו 'וכיתתו חורבותיהם לאתים' לא התממש. כנראה הגוף עם דחפיו ליותר מנצח את כל החזונות לעולם לשוני טוב יותר.

    הדה- לגיטימציה של התנ"ך הוא חלק ארכיטיפי של נפש האדם שאינו מרוצה מהמתת, 'שפה' שהאבולוציה, המח האנושי מעניקים לו. מחשבת התנ"ך הסתפקה בעולם נגלה בלבד. לעברים יוצאי מצרים הובטחה רק ארץ כנען, לא העולם כולו. כל אלו שמרדו ומורדים באלוהי התנ"ך, הם הם הנם גורמי המלחמות, כיוון שלא מסתפקים בעולם בגבולות, לא מסתפקים בעולם הנגלה בלבד.

     כבר השליח פאולוס זעם נגד 'דעת' המצביע על גבולות, המצביע שהאדם אינו יכול לאכל 'מעץ החיים'. פאולוס רצה בשינוי סדרי עולם, ביטול המוות, רצה בנצחיות. מאחר שמשאלותיו בשם ישוע שהתגלה בבשר לא התגשמו, חסידיו הפכו את מסר רבם לכיבוש העולם, הכנסיה הקאתולית ראתה את עצמה כ'מלכות שמים'. לותר מרד ביומרה זו של הכנסיה הקאתולית, האם הוא התכוון להסתפק בעולם נגלה בלבד? לא! חסידיו של לותר רצו בכיבוש העולם, בהשמדת שארית יורשי מחשבת התנ"ך, היהודים, שהעיזו לפקפק בבשורה של 'עם אדונים'.

     במציאות הכוח, תרומת הגוף, לא מצליח למלא יותר את משאלות האדם לנצחיות, לשליטה על העולם. הרייך השלישי נוצח על-ידי החורף הרוסי, אנשי הרייך השלישי לא חשבו על אויב כזה. בצורה פרדוכסלית המונגולים של ג'ינגיס -חאן נוצחו על-ידי , המגפה השחורה, שם בתוככי סין שאותה כבשו, גם הם לא התכוננו לאויב כזה, החידקים.

      בצורה פלאית, יורשי התנ"ך, למרות שהם כבר מזמן לא מבינים את מסר התנ"ך, הפילוסופיה הלשונית, שאותה השתיקו יחד עם הנבואה אחרי חורבן בית ראשון, שורדים את כל ההתקפות עליהם, כי הם נאחזים ב'דעת', בספרים מקודשים. כנראה 'דעת' הנעלמת יעילה יותר מ'כוח'. 'דעת' יוצרת דברים, גם אם הם רק ווירטואליים. כוח לא יוצר דבר.

     כפי שראינו האבולוציה העניקה לאדם נוסף לאמצעי הכח את אמצעי השפה למען רווחתו בעולם הנגלה. השפה לא יכולה לשנות את חוקי הקיום הקוצבים לאדם משך מוגבל, היא יכולה רק לאפשר לו ליצור תחליפים ווירטואליים. האדם המאוכזב מכלי זה שאינו ממלא את  משאלותיו, נסוג לכלי הכח וסבור שבאמצעות ישיג את מבוקשיו, מכאן המלחמות, הכובשים הגדולים של הדורות היו סבורים שיכפו על חוקי הקיום את רצונותיהם, לשוא. אפשר לחזור כאן על משלו של ישעיהו בפרק י"ד על מלך בבל, שרצה להיות 'הילל בן שחר'. הנביא מצביע איך מלך זה ירד לירכתי שאול.

      סרמגו כנראה לא מרוצה מהמתת 'דעת', שבעזרתו הוא יוצר עולמות ווירטואליים, הוא רוצה בכוח. גם קוסם אחר, אפלטון שהיה אחד הסופרים הגדולים, שעשה את המירב מהמתת שהאבולוציה העניקה לו, רצה 'אורגניות', רצה להיות חלק מהטבע הכוחני, הוא ורבו סוקראטס רצו בנערים עם גופות קשים, הוא רצה ממלכה דומה לממלכת ספרטה, מה שבמציאות נשאר מקסמיו של הוגה זה, הם היצירות הווירטואליות.

     בפרק א' סל ספר בראשית, אלהים בורא את העולם 'בהגדים', שאליהם הוא מצרף מעשים. אלהים בורא את האדם בדמותו, כפי שהוא ברא את העולם ללא מאבקים, כך הוא מצפה מהאדם שיברא את עולמו ללא מאבקים. האם סרמגו מעדיף על הקוסמולוגיה התנ"כית את הקוסמולוגיה ב'אנומה אליש', שלפיה האל מרדוק יוצר את העולם במאבק עם תיאמת? האם סרמגו מעדיף את הקוסמולוגיה של החתים, ששם האלים נלחמו זה בזה, המנוצחים הושלכו לשאול. האם סרמגו מעדיף את קרונוס היווני הבולע את צאצאיו?

    נאמר על סרמגו שהיה או עדיין הנו חסיד מרכס. יהודי מומר זה במסה שלו 'על השאלה היהודית', חוזר על דבריו של השליח פאולוס, הוא יוצא נגד 'ניכור', שרואה אותו כתרומת היהדות, תרומת התנ"ך. והרי פאולוס שקדם לו, אף הוא לא רצה ב'הבדלה', תרומת 'דעת', מ'עץ הדעת'. הרי 'ניכור' ו'הבדלה' הם זהים. ובכן מרכס חסיד האידיאולוגיה הפאוסטית, רצה באמצעי הכח, רצה אורגניות, ואנחנו יודעים מה היו תוצאות קסמיו, ברית המועצות הכוחנית.

     האם כל אלו המורדים במסר מחשבת התנ"ך, שהעולם הוא לשוני, שקיים רק עולם נגלה, שמשך קיומו של האדם קצוב, הביאו גאולה? נראה שבעקבות מרדם העולם שוקע למלחמות, להרס ולא לגאולה.