האוניברסיטה הווירטואלית – שעור 154 – 'הכל צפוי, הרשות נתונה'

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור  154 – 'הכל צפוי, הרשות נתונה'

    הפרשנויות על פסוק זה הן רבות. אבל אם אנו רוצים להסבירו לפי מחשבת התנ"ך, הכוונה מתבהרת. 'הכל צפוי', הכוונה שהאדם הוא חלק מהבריאה, הוא חלק מחוקי הקיום. ומה משמעות דבר זה? המשמעות של קביעה זו, שמאחר שהבריאה תיתכן רק בגבולות,  לאדם כחלק מבריאה זו  הוקצב משך מוגבל. הרי בנצח, או ברצף אין קיום, לכן האדם כחלק מהבריאה הזו, אף המשך שלו קצוב, לא רצוף, לא נצחי.

     הרי כבר במשל 'עץ הדעת', נקבע שהאדם אינו יכול לאכל מ'עץ החיים', שהוא ישות נבראת, גם אם האדם נברא בצלם אלהים, הוא חלק מהבריאה הקצובה. קביעה זו שהאדם אינו יכול לאכל מ'עץ החיים', מזימה את טענת הנחש במשל, שחוה ואדם באוכלם מפרי 'עץ הדעת' הופכים זהים עם אלהים, הופכים לנצחיים, הרי גם בשהותם בגן עדן, חוה ואדם היו מוותיים כמו יתר החיות בגן.

     אבל החלק השני של הפסוק מצביע על יתרונו של האדם 'הרשות נתונה'. חלק שני זה שוב לפי מחשבת התנ"ך מסביר לאדם שבמשך קיומו שהוקצב לו, הרשות נתונה לו ליצור לעצמו עולם לשוני בתוך העולם הדטרמיניסטי. העולם הלשוני שונה מהיקום הדטרמיניסטי, כיוון שבו לאדם אוטונומיה מוגבלת ליצור ערכים ומוסדות לרווחתו.

     ובכן, לפי החלק השני הזה של הפסוק, הרשות נתונה לאדם ליצור, יצירה שלו אינה הסגת גבול האלוהות, כפי שזה לפי ההשקפה היוונית שיצירה אנושית היא הסגת גבול האלים, שרק להם זכות היצירה.

     בדבר הרביעי מתוך עשרת הדברות האדם מצווה ליצור את עולמו במשך ששה ימים ולנוח ביום השביעי, בדומה לאלהים שברא את עולמו במשך ששה ימים ונח ביום השביעי. האוטונומיה הזו המוענקת לאדם ליצור את עולמו היא חד-פעמית בתולדות האדם, כיוון שתרבויות אחרות ראו את עולמו של האדם חלק מהעולם הדטרמיניסטי, שבו אין לאדם אוטונומיה ליצור את עולמו.

     כבר אברהם שיצא מאור כשדים, השתחרר מהאמונה השומרית-אכדית שגורל שולט בעולם, ודברים שהאלים החליטו עליהם אין לשנות. אברהם השתחרר מאמונה זו בעוזבו את העיר. דבר זה מתברר ממקרה סדום, כאשר מועלית השאלה האם יש להחריבה כיוון שתושביה שיחתו את דרכם, בשיח שאברהם מנהל עם האלוהות, הוא מבקש לשנות את הגזרה. ובהבדל ממה שקורה בעולם האלים השומרי, ששם האלים החליטו להחריב את אור, ותחנוני האלה נינגל לא מועילים לבטל את הגזרה,  בשיח זה של אברהם עם האלוהות, יש אפשרות לשנות גזרה רק אם ימצאו לפחות קומץ של צדיקים.

      מהשיח הזה של אברהם עם האלוהות מתברר מה משמעות 'הרשות נתונה', האדם יכול   לשנות את מהלך הדברים אם הוא משנה את דרכיו. בחלק זה של השיח בין אברהם לבין האלוהות עדיין  לא נאמר באופן חד-משמעי שהאדם יכול לבחור בין טוב לרע. רק במשל 'עץ

הדעת' ניתנת לאדם הזכות לבחור בין טוב לרע. בחירה אוטונומית זו נעשית תשתית מחשבת התנ"ך. בזכות הבחירה חוה ואדם נעשים 'מודעים', הם מנכרים את 'דעת' שאותה רכשו, מהגוף, בהמשך יכולת הניכור הזו של חוה ואדם מאפשר להם לנכר את עצמם מהסביבה, מאפשר להם לראות את עצמם כ'אני', מאפשר להם ליצור.

     בלי אוטונומיה האדם אינו יכול לנכר את עצמו מהסביבה, מודעותו היא עמומה, הוא רואה את עצמו תוצר הגורל, לכן אינו אחראי על מעשיו. לכן גיבורי הומר רואים את עצמם מופעלים על-ידי כוחות חוץ, לא לפי החלטותיהם הם. מכאן גם האמונה היוונית המאוחרת, שכוונותיו, מעשיו של האדם  מושמות לאל על-ידי המוירה העיוורת השרירותית.

     ברור שזוהי הגזמה לתאר את האדם היווני כחסר מודעות, אבל מודעותו היתה עמומה. האדם היווני לא ראה את עצמו כישות המחליטה על גורלה, הוא ראה את עצמו כמשחק בידי הגורל. כתוצאה מאמונה זו בגורל התפתחה ביוון הספרות הטראגית. הטראגדיה של פרומתאוס מאפינת ומתמצנת את ההשקפה הטראגית היוונית. חצי אל זה המעניק לאדם את האש, אמצעי להטבת חייו, נענש אל-ידי זאוס, כיוון שהוא איפשר לאדם הסגת גבולם של האלים, שרק להם זכות היצירה.

     אבל אמונות אחרות אף הן תרמו לכך שהיוונים לא ראו צורך ביצירה, הרי הם האמינו בעולם נצחי שבו אין מקום לדברים חדשים, לכן הם האמינו שהאדם רק מחקה דברים קיימים. את הדעה הזו ביטא אריסטו בספרו 'פואטיקה', הוא טען שהאדם הוא חקיין בלבד. אריסטו אימץ את דעותיו של רבו אפלטון, שאף הוא ראה באדם חקיין של האידיאות הנצחיות.

     למרות דעות נחרצות אלו היוונים יצרו ויצרו הרבה. רק שלאידיאות יש השפעה על אמונות

בני אדם, היוונים ראו ביצירה דבר לא לגיטימי. היוונים רצו להיות חלק מהעולם הדטרמיניסטי, רצו להיות אורגניים. ומאחר שאלו היו האידיאלים שלהם הם בכלל לא הכירו את מושג 'רצון חופשי'. ברור שהיוונים הפעילו את רצנום החופשי, אבל כמו במקרה של 'מודעות', מושגים אלו היו עמומים אצלם.

      לא כמו מקרה היוונים מקרה מחשבת התנ"ך שאימצה 'דעת', אימצה 'מודעות', אימצה 'רצון חופשי'. כל מחשבת התנ"ך היתה מבוססת על מושגים אלו, הרי אי אפשר לדרוש מאדם

 מחוסר 'רצון חופשי', שימלא חובות מוסריות. 'הרשות ניתנת לאדם', לבחר בין טוב לרע. משל קין והבל מדגים את הצווי הזה, לבחר בין טוב לרע, קין ההורג את אחיו הבל נענש על מעשהו זה, כיוון שביכולתו היה לבחר בטוב, והוא בחר ברע.                                             

    למרות שלאדם הפרגמטי, האדם של יום יום, ברור שהוא יכול לבחר בין טוב לרע, שהוא יכול ליצור, אפילו אם הבנתו זו היא עמומה, הרצון של הוגים לפתרונות מוחלטים מובילים אותם להשקפות קיצוניות. הרי מקדמת דנא האדם יצר חוקות. כבר השומרים יצרו חוקות, חמורבי לא היה הראשון שיצר חוקה. יצירת חוקות מצביעה על כך שהאדם מבין שלמען חיים חברתיים עליו להבדיל בין טוב לרע.

     ואם אמרנו שהשומרים יצרו חוקות, הרי זה נוגד את אמירתינו הקודמת שהם  האמינו בגורל. שניות זו במחשבת האדם היא תוצאה שהאדם אינו מבחין מה שנאמר בפסוק 'הכל צפוי, הרשות נתונה'. האדם אינו מבחין שהוא אמנם יצור נברא, לכן חלק מחוקי הקיום הדטרמיניסטיים, משך קיומו קצוב, אבל הוא בעל אוטונומיה חלקית בגבולות חייו הקצובים, הוא יכול ליצור את עולמו הלשוני בתוך העולם הדטרמיניסטי. העדר אבחנה זו אצל האדם הלשוני הוא מקור כל הפרדוכסים המחשבתיים שלו.

     האדם שאינו משלים עם הקיצוב של משך חייו, הרוצה יותר מאשר מה שהוקצב לו, נוכח לדעת שאין לו שליטה על חוקי הקיום השרירותיים, מכך הוא מסיק שהוא חסר אוטונומיה חלקית בגבולות חייו הקצובים. האדם הספקן יוצא מנקודת העדר יכולתו לשלט על משך חייו, מכך הוא מסיק שאין לו 'רצון חופשי', מכך הוא מסיק שהגורל שליט בחייו.

     ושוב, עלינו לחזור למחשבת התנ"ך, שהשלימה עם העובדה שהאדם הוא יצור נברא גם אם הוא דומה לאלהים ויכול ליצור. התנ"ך השלים עם העובדה שקיים רק 'עולם נגלה', הוא לא ראה צורך בעולם חלופי. התנ"ך השלים שלא קיים קיום נצחי, כיוון שזה נוגד את חוקי הבריאה, שקיום הוא בגבולות, ברצף אין קיום. הנצח של האדם לפי התנ"ך הוא בשרשרת הדורות, האדם גם יכול להנציח את עולמו הלשוני בכתב, וגם אם יצירות אלו לא משכפלות את עצמן, תלויות בזכרון הקהילות, הן יכולות להתקיים במשך יותר ארוך ממשך חייו של האדם.

     מאחר שהתנ"ך השלים עם עובדות הקיום בגבולות, הוא יכול היה להאמין ב'רצון חופשי', בגבולות הקיום הקצוב. התנ"ך יכול היה להאמין שה'רשות נתונה', שהאדם בגבולות הקיצוב יכול ליצור עולם לשוני, עולם בתוך העולם הדטרמיניסטי.

      לכן הפסוק 'הכל צפוי, הרשות נתונה', מחולק באמת לשני חלקים, אם האדם אינו משלים עם חוקי הקיום, אם האדם אינו משלים עם העובדה שהוא יצור נברא, אזי גם 'הרשות נתונה', מתבטלת.

      המרד האנושי הוא פועל יוצא של העובדה שהאדם אינו משלים עם קיום בגבולות ואזי הוא מפסיד גם את יתרונותיו שהוענקו לו. האם הבטחותיו של השליח פאולוס שהבטיח שינוי סדרי עולם חדשים, כיוון שלא השלים עם חיים קצובים, התגשמו?                 

מודעות פרסומת
פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: