Monthly Archives: דצמבר 2009

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 160 – השפה מנצחת את הכח

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 160 – השפה מנצחת את הכח

       כאשר מדובר שהשפה מנצחת את הכח, לא מדובר על אנשים יחידים, עובדה שהגרמנים הצליחו להשמיד ששה מליון יהודים, מדובר על תרבויות. כל מי שמתבונן במפת ההיסטוריה נוכח לדעת שעמים קטנים לשוניים השאירו את רשומם יותר מאשר עמים אגרסיביים.

    הקורא את ההיסטוריה של העת העתיקה, נדהם על שמות של ממלכות שרק שמם נשאר, שלא השאירו שום עקבות לדורות. והנה עם קטן, העם השומרי, שהמציא את הכתב, יסד ערי מדינות, יצר ספרות מפוארת, את הקינות המופלאות, את המיתוס של גילגמש, ירושה שנעשתה תשתית תרבותית של ממלכות מזופוטמיה. השומרים כיחידה אתנית נעלמה, אבל אנו עד היום מבכים יחד עם האמהות שלהם, הרעיות שלהם, את מותו של הרועה דומוזי, אנו מבכים יחד עם אלת אור, נינגל את חורבן עירה. קינה זו של האלה נינגל היא אחת מיצירות המופת.

      אנו גם יכולים לצאת יחד עם גילגמש להרפתקאות שלו, לנסיונות להשיג נצחיות, לרצונו לשמר את שמו בזכרון הקהילות.

      לעומת השומרים, האכדים שכבשו את ערי שומר, עם המלך שלהם סרגון, שהשתלט על מרחבי מזופוטמיה, הם לא השאירו שום עקבות, אנו לא יודעים עליהם דבר. אבל האכדים היו רק חלק משורת הכובשים במזופוטמיה, שאנו רק יודעים את שמם, ולא יותר.

     מבחינה זו זכו הכובשים האגרסיביים ביותר, האשורים, שכבשו וכבשו, הגלו, והגלו, התעללו בנכבשים, לאיזכור לדראון עולם, בתנ"ך. אבל האכזריות האשורית, התנקמה בה, אלו שהוגלו על-ידה בסופו של דבר השתלטו עליה. בימיהם של האשורים השפה הארמית, עם שנכבש על ידם, נעשתה השפה הבינלאומית, לא השפה האשורית, הכתב האשורי-פיניקי ניצח את הכתבים הקודמים. מאשור עצמה לא נשאר דבר, עם זה נעלם.

      הדבר הכי מענין בקשר לאשורים הוא, שספרייתו של אשורבניפל, המלך הגדול האחרון, התגלתה בחפירות, ורוב הכתבים שבה הם כתבים מאגיים. משום מה עמים אגרסיביים סבורים שעל-ידי מאגיה יוכלו לשלט על העולם, נראה את זה בהמשך, שגם אנשי הרייך השלישי, הרצחניים, פנו למאגיה, אימצו כאלוהיהם את מפיסטו שלפיהם ממונה על כח, ממונה על מאגיה, חשבו שבסיוע שלו ישתלטו על העולם.  למען לרצות אל זה הם הקריבו יהודים על במות אושוויץ, ללא הועיל, רייך אלף השנה האריך שתים עשרה שנה בלבד. 

     ובכן עמים אגרסיביים פונים תמיד למאגיה, הרי באמצעות אמצעי הכח הם לא יכולים ליצור דברים ברי קיימא, כח אינו יוצר, גם מאגיה לא מועילה. חוקי הקיום לא נעתרים לאגרסיה כוחנית, לאגרסיה מאגית. בסופו של דבר האימפריות האגרסיביות, שבחזון דניאל הופכות לחיות, מכלות זו את זו.

      אבל אחרי האשורים האכזריים, אנו יכולים לפנות לספרטה האגרסיבית, שנלחמה ברוב קנאה באתונה הלשונית, שיצרה ויצרה יצירות מופת. ספרטה רצתה את ההגמוניה על יוון. היא הצליחה במלחמה הפלופונזית להרוס את אתונה ולהביא לירידתה של יוון כולה.

      אם אנו יודעים על ספרטה, הרי זה מכתבים של יוצרי יריבתה אתונה. טוקידידס מרחיב את דבריו על המלחמה הפלופונזית, הוא מזכיר שסיבת מלחמה זו היתה הקנאה, רצונה של ספרטה להגמוניה. אבל כח כאמצעי יכול רק להרוס, ההגמוניה של ספרטה לא האריכה ימים,   ועיר מדינה זו לא השאירה שום ירושה תרבותית.

     אם אנו יכולים לטייל עם סוקראטס ואפלטון  בסימטאות אתונה, אם אנו יכולים להכנס.   לעולמן של גיבורי הטראגדיה. אין לנו שום אפשרות לחדור לספרטה הכוחנית. שפה יוצרת בועות של עולמות שהפרט יכול לדור בהן, שעמים יכולים לדור בהן, שדורות מאוחרים יכולים לחזור ולדור בהן. כח לא משאיר עקבות.

       עולמו של האדם הלשוני מורכב מבועות לשוניות, למרות שהן ווירטואליות, לא יכולות לשכפל את עצמן, הן יכולות לקבע את עצמן בכתב. נראה לנו שהכתב הוא המצאה של האדם, אבל אם אנו בודקים את  ה-DNA אנו נוכחים לדעת שהוא מורכב מאותיות. כנראה שהאינפורמציה היקומית יוצרת אלגוריתמים מסוכמים באותיות, וכך היא מתרכבת עם אנרגיה ויוצרת את הישויות. הישויות ביקום מתוכנתות, הן לא אוטונומיות, בהבדל מהן, האדם הלשוני בסיוע המוח הקוסם שלו, מתכנת בצורה אוטונומית יצירות שלא בנמצא ביקום.

      האדם הנסוג לאמצעי הכח, למעשה רוצה הגמוניה על היקום, אבל אמצעי זה, הכח אין לו שליטה על חוקי הקיום, הוא גם חסר את יכולת השפה כאמצעי ליצור דברים ווירטואליים היכולים להישמר בזכרון האדם, בזכרון הקהילה.

     מכאן אנו רואים שעמים קטנים שלא הפכו לאימפריות כוחניות השאירו את רישומם על מפת ההיסטוריה יותר מאשר עמים אגרסיביים.

     כך העברים, שאף פעם לא יסדו אימפריה, שאימצו את השפה כאמצעי של בריאה, בריאת העולם ובריאת עולמו של האדם, הצליחו לשמר את זכרונם, הצליחו גם לשמר, בהבדל מהשומרים את עמם.

      ומדוע הצליחו העברים לתקומה אחרי כיבושים, אחרי גלות ארוכת שנים? בהבדל מהשומרים שהאמינו בגורל, בדטרמיניזם, למרות תרומתם המופלאה בתחום התרבות, לא יכלו לקסום לעצמם עתיד. לעומתם העברים שאימצו בצורה מודעת את השפה ככלי יצירה כבר בתקופת האבות, הצליחו ליצור לצאצאיהם עתידים, תקומות. השומרים נחסמו על-ידי אמונתם בגורל, אמונתם בדטרמיניזם, אבל השקפה לשונית מאפשרת לקסום עתידים.

      העולם האנושי הלשוני כולו תלוי בתכנות האדם, הרי עולם זה לא קיים ביקום, הוא   אוטונומי, עולם בתוך עולם. אותן תרבויות שלא מודעות לעובדה זו שעולמן כולו הוא פרי תכנות משלהם, מאמינים בגורל ובדטרמיניזם, מונעים מעצמם את היכולת ליצור עתידים. הרי עתיד לא קיים, הוא קיים רק בתוכניות לשוניות שבבוא הזמן האדם צריך להגשים אותן בהוספת פעולה, אנרגיה.

      התנ"ך כולו מלא בהבטחות לעתיד, בתוכניות לעתיד. אפילו השם של האלוהות המתגלה למשה לרגלי הסנה הבוער, מזהה את עצמה בשם 'אהיה אשר אהיה', שם המכיל עתיד, האלוהות לא גמרה את בריאתה פעם לתמיד, היא ישות הפועלת, המתכנתת לעתיד. היחידי שעמד על מהות זו של 'ההשגחה', הוא דווקא קלווין, הרפורמטור, שהתיאולוגיה שלו איפשרה את התרבות המערבית המאמינה בעתידים.

      גורל מקבע התרחשויות, אין בו אפשרות לשינויים, אין בו אפשרות לתכנות עתידות. ברור שביקום יש התפתחות, אבל לא הישויות הבודדות מתכנתות את עתידן, הן מתוכנתות על ידי חוקי הקיום. גם הגוף הביאולוגי של היחיד מתוכנת, קצוב, אבל הודות למח הקוסם האדם יכול ליצור לעצמו עולמות, במשך קיומו הקצוב, הוא יכול ליצור לעצמו בועות צבעוניות. אם האדם לא יכול לתכנת לעצמו קיום לא קצוב, הוא יכול לתכנת עתידים לצאצאיו, לשרשרת הדורות שהוא הנצח האנושי.

      מענין לציין בהקשר לדיונינו בשפה, בעובדה שתרבויות ראו את תור הזהב של האדם בעבר. בהבדל להשקפה זו, אבות העברים שיצרו את המשל המופלא 'עץ הדעת', הבינו שגן-עדן, שבני אדם ראו בו ועדיין רואים בו את תור הזהב, במציאות האדם בו היה חיה בין החיות. רק כאשר האדם בעצת חוה אכל מפרי עץ הדעת , נעשה מודע לערומו, נעשה ישות מודעת, לא רק לעצמו אלא גם לסביבתו, הפך לישות המסוגלת ליצור חיים במודעות, מסוגלת ליצור עולם בתוך עולם, שבו הרכש החדש, דעת, מאפשרת לו להבדיל בין טוב לרע. קין שהוא משל בלבד, נעשה סמל לאדם הבוחר ברע, הוא אינו מסוגל להשלים עם העובדה שאחיו הועדף, כפי שספרטה לא הצליחה להשלים עם גדולת אתונה, יצאה למלחמה נגדה, בכוחנות הרסה ולא בנתה.  

       כפי שראינו בשעור הקודם, ניטשה בחר בעיקרון 'רצון לכח', עיקרון שאומץ על-ידי אנשי הרייך השלישי, השגיהם היחידים היה הרס העולם, השמדת היהודים, רייך אלף השנה התקיים רק שתים עשרה שנה. יש הרואים באגרסיביות זו של ניטשה מעלה, הכרזתו שרצונו במצב מעבר לטוב ולרע, יתרון. במציאות ניטשה נעשה קורבן עצמו, איבד את שפייותו, אלו שהלכו בעקבותיו לא צלחו יותר.           

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 160 – השפה מנצחת את הכח

       כאשר מדובר שהשפה מנצחת את הכח, לא מדובר על אנשים יחידים, עובדה שהגרמנים הצליחו להשמיד ששה מליון יהודים, מדובר על תרבויות. כל מי שמתבונן במפת ההיסטוריה נוכח לדעת שעמים קטנים לשוניים השאירו את רשומם יותר מאשר עמים אגרסיביים.

    הקורא את ההיסטוריה של העת העתיקה, נדהם על שמות של ממלכות שרק שמם נשאר, שלא השאירו שום עקבות לדורות. והנה עם קטן, העם השומרי, שהמציא את הכתב, יסד ערי מדינות, יצר ספרות מפוארת, את הקינות המופלאות, את המיתוס של גילגמש, ירושה שנעשתה תשתית תרבותית של ממלכות מזופוטמיה. השומרים כיחידה אתנית נעלמה, אבל אנו עד היום מבכים יחד עם האמהות שלהם, הרעיות שלהם, את מותו של הרועה דומוזי, אנו מבכים יחד עם אלת אור, נינגל את חורבן עירה. קינה זו של האלה נינגל היא אחת מיצירות המופת.

      אנו גם יכולים לצאת יחד עם גילגמש להרפתקאות שלו, לנסיונות להשיג נצחיות, לרצונו לשמר את שמו בזכרון הקהילות.

      לעומת השומרים, האכדים שכבשו את ערי שומר, עם המלך שלהם סרגון, שהשתלט על מרחבי מזופוטמיה, הם לא השאירו שום עקבות, אנו לא יודעים עליהם דבר. אבל האכדים היו רק חלק משורת הכובשים במזופוטמיה, שאנו רק יודעים את שמם, ולא יותר.

     מבחינה זו זכו הכובשים האגרסיביים ביותר, האשורים, שכבשו וכבשו, הגלו, והגלו, התעללו בנכבשים, לאיזכור לדראון עולם, בתנ"ך. אבל האכזריות האשורית, התנקמה בה, אלו שהוגלו על-ידה בסופו של דבר השתלטו עליה. בימיהם של האשורים השפה הארמית, עם שנכבש על ידם, נעשתה השפה הבינלאומית, לא השפה האשורית, הכתב האשורי-פיניקי ניצח את הכתבים הקודמים. מאשור עצמה לא נשאר דבר, עם זה נעלם.

      הדבר הכי מענין בקשר לאשורים הוא, שספרייתו של אשורבניפל, המלך הגדול האחרון, התגלתה בחפירות, ורוב הכתבים שבה הם כתבים מאגיים. משום מה עמים אגרסיביים סבורים שעל-ידי מאגיה יוכלו לשלט על העולם, נראה את זה בהמשך, שגם אנשי הרייך השלישי, הרצחניים, פנו למאגיה, אימצו כאלוהיהם את מפיסטו שלפיהם ממונה על כח, ממונה על מאגיה, חשבו שבסיוע שלו ישתלטו על העולם.  למען לרצות אל זה הם הקריבו יהודים על במות אושוויץ, ללא הועיל, רייך אלף השנה האריך שתים עשרה שנה בלבד. 

     ובכן עמים אגרסיביים פונים תמיד למאגיה, הרי באמצעות אמצעי הכח הם לא יכולים ליצור דברים ברי קיימא, כח אינו יוצר, גם מאגיה לא מועילה. חוקי הקיום לא נעתרים לאגרסיה כוחנית, לאגרסיה מאגית. בסופו של דבר האימפריות האגרסיביות, שבחזון דניאל הופכות לחיות, מכלות זו את זו.

      אבל אחרי האשורים האכזריים, אנו יכולים לפנות לספרטה האגרסיבית, שנלחמה ברוב קנאה באתונה הלשונית, שיצרה ויצרה יצירות מופת. ספרטה רצתה את ההגמוניה על יוון. היא הצליחה במלחמה הפלופונזית להרוס את אתונה ולהביא לירידתה של יוון כולה.

      אם אנו יודעים על ספרטה, הרי זה מכתבים של יוצרי יריבתה אתונה. טוקידידס מרחיב את דבריו על המלחמה הפלופונזית, הוא מזכיר שסיבת מלחמה זו היתה הקנאה, רצונה של ספרטה להגמוניה. אבל כח כאמצעי יכול רק להרוס, ההגמוניה של ספרטה לא האריכה ימים,   ועיר מדינה זו לא השאירה שום ירושה תרבותית.

     אם אנו יכולים לטייל עם סוקראטס ואפלטון  בסימטאות אתונה, אם אנו יכולים להכנס.   לעולמן של גיבורי הטראגדיה. אין לנו שום אפשרות לחדור לספרטה הכוחנית. שפה יוצרת בועות של עולמות שהפרט יכול לדור בהן, שעמים יכולים לדור בהן, שדורות מאוחרים יכולים לחזור ולדור בהן. כח לא משאיר עקבות.

       עולמו של האדם הלשוני מורכב מבועות לשוניות, למרות שהן ווירטואליות, לא יכולות לשכפל את עצמן, הן יכולות לקבע את עצמן בכתב. נראה לנו שהכתב הוא המצאה של האדם, אבל אם אנו בודקים את  ה-DNA אנו נוכחים לדעת שהוא מורכב מאותיות. כנראה שהאינפורמציה היקומית יוצרת אלגוריתמים מסוכמים באותיות, וכך היא מתרכבת עם אנרגיה ויוצרת את הישויות. הישויות ביקום מתוכנתות, הן לא אוטונומיות, בהבדל מהן, האדם הלשוני בסיוע המוח הקוסם שלו, מתכנת בצורה אוטונומית יצירות שלא בנמצא ביקום.

      האדם הנסוג לאמצעי הכח, למעשה רוצה הגמוניה על היקום, אבל אמצעי זה, הכח אין לו שליטה על חוקי הקיום, הוא גם חסר את יכולת השפה כאמצעי ליצור דברים ווירטואליים היכולים להישמר בזכרון האדם, בזכרון הקהילה.

     מכאן אנו רואים שעמים קטנים שלא הפכו לאימפריות כוחניות השאירו את רישומם על מפת ההיסטוריה יותר מאשר עמים אגרסיביים.

     כך העברים, שאף פעם לא יסדו אימפריה, שאימצו את השפה כאמצעי של בריאה, בריאת העולם ובריאת עולמו של האדם, הצליחו לשמר את זכרונם, הצליחו גם לשמר, בהבדל מהשומרים את עמם.

      ומדוע הצליחו העברים לתקומה אחרי כיבושים, אחרי גלות ארוכת שנים? בהבדל מהשומרים שהאמינו בגורל, בדטרמיניזם, למרות תרומתם המופלאה בתחום התרבות, לא יכלו לקסום לעצמם עתיד. לעומתם העברים שאימצו בצורה מודעת את השפה ככלי יצירה כבר בתקופת האבות, הצליחו ליצור לצאצאיהם עתידים, תקומות. השומרים נחסמו על-ידי אמונתם בגורל, אמונתם בדטרמיניזם, אבל השקפה לשונית מאפשרת לקסום עתידים.

      העולם האנושי הלשוני כולו תלוי בתכנות האדם, הרי עולם זה לא קיים ביקום, הוא   אוטונומי, עולם בתוך עולם. אותן תרבויות שלא מודעות לעובדה זו שעולמן כולו הוא פרי תכנות משלהם, מאמינים בגורל ובדטרמיניזם, מונעים מעצמם את היכולת ליצור עתידים. הרי עתיד לא קיים, הוא קיים רק בתוכניות לשוניות שבבוא הזמן האדם צריך להגשים אותן בהוספת פעולה, אנרגיה.

      התנ"ך כולו מלא בהבטחות לעתיד, בתוכניות לעתיד. אפילו השם של האלוהות המתגלה למשה לרגלי הסנה הבוער, מזהה את עצמה בשם 'אהיה אשר אהיה', שם המכיל עתיד, האלוהות לא גמרה את בריאתה פעם לתמיד, היא ישות הפועלת, המתכנתת לעתיד. היחידי שעמד על מהות זו של 'ההשגחה', הוא דווקא קלווין, הרפורמטור, שהתיאולוגיה שלו איפשרה את התרבות המערבית המאמינה בעתידים.

      גורל מקבע התרחשויות, אין בו אפשרות לשינויים, אין בו אפשרות לתכנות עתידות. ברור שביקום יש התפתחות, אבל לא הישויות הבודדות מתכנתות את עתידן, הן מתוכנתות על ידי חוקי הקיום. גם הגוף הביאולוגי של היחיד מתוכנת, קצוב, אבל הודות למח הקוסם האדם יכול ליצור לעצמו עולמות, במשך קיומו הקצוב, הוא יכול ליצור לעצמו בועות צבעוניות. אם האדם לא יכול לתכנת לעצמו קיום לא קצוב, הוא יכול לתכנת עתידים לצאצאיו, לשרשרת הדורות שהוא הנצח האנושי.

      מענין לציין בהקשר לדיונינו בשפה, בעובדה שתרבויות ראו את תור הזהב של האדם בעבר. בהבדל להשקפה זו, אבות העברים שיצרו את המשל המופלא 'עץ הדעת', הבינו שגן-עדן, שבני אדם ראו בו ועדיין רואים בו את תור הזהב, במציאות האדם בו היה חיה בין החיות. רק כאשר האדם בעצת חוה אכל מפרי עץ הדעת , נעשה מודע לערומו, נעשה ישות מודעת, לא רק לעצמו אלא גם לסביבתו, הפך לישות המסוגלת ליצור חיים במודעות, מסוגלת ליצור עולם בתוך עולם, שבו הרכש החדש, דעת, מאפשרת לו להבדיל בין טוב לרע. קין שהוא משל בלבד, נעשה סמל לאדם הבוחר ברע, הוא אינו מסוגל להשלים עם העובדה שאחיו הועדף, כפי שספרטה לא הצליחה להשלים עם גדולת אתונה, יצאה למלחמה נגדה, בכוחנות הרסה ולא בנתה.  

       כפי שראינו בשעור הקודם, ניטשה בחר בעיקרון 'רצון לכח', עיקרון שאומץ על-ידי אנשי הרייך השלישי, השגיהם היחידים היה הרס העולם, השמדת היהודים, רייך אלף השנה התקיים רק שתים עשרה שנה. יש הרואים באגרסיביות זו של ניטשה מעלה, הכרזתו שרצונו במצב מעבר לטוב ולרע, יתרון. במציאות ניטשה נעשה קורבן עצמו, איבד את שפייותו, אלו שהלכו בעקבותיו לא צלחו יותר.           

מודעות פרסומת

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 159 – 'מפיסטור צחק – הה, הה

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 159 – 'מפיסטו צחק – הה, הה'

      על חורבות אושוויץ שמעתי את צחוקו הרועם של מפיסטו, שהוכתר על-ידי אנשי הרייך השלישי כשליט העולם הנגלה, כשליטם. שאלתיו על פשר צחוקו. הוא השיב, אני מתבונן כאן על חורבות הרייך אלף השנה, על האוילות האנושית, אוילות שהיא רוע. תמה אני איך מחשבה מעוותת של תיאולוגים, פילוסופים, ומשוררים, התקבלה על עם שלם, שהמליכו אותי על העולם הנגלה, סברו שברשותי מאגיה שתאפשר להם לכבש את העולם. עוד יותר מפליאה אותי העובדה שיהודים תמימים נעשו מעריצי מחשבה יומרנית זו, שהתימרה להיות 'הרוחניות הצרופה' שמאחוריה הסתתר רצון לכח, כיבוש והרס, מחשבה שהפכה את היהודים ל'אויב קוסמי', מבלי שקורבנות מחשבה מעוותת זו עמדו על טבעה.  והרי אני שידון, שתפקידי להעיד על אוילות האדם.

      כאשר כתבתי את ספרי 'מפיסטו צחק – הה, הה', סברתי שגם אחרים שמעו את צחוקו   ולמדו ממנו. אני עם ספר זה רציתי לסיים את עסוקי באידיאולוגיה הגרמנית, שראשיתה ברפורמציה של לותר, שנעשתה הקוד של חסידיו, של הפילוסופים והמשוררים של גרמניה, קוד שהוביל ישירות לאושוויץ. כתבתי והרחבתי על נושא זה בשלושה ספרים קודמים, בשמות 'אויב קוסמי'( הגרמנים התיחסו ליהודים כאל 'אויב קוסמי'), 'אושוויץ כממלכת פאוסט', ואסופה של הרצאות באוניברסיטה המשודרת, בשם  'השורשים התיאולוגיים של הרייך השלישי'.

    בתשיעי לדצמבר, השנה לתמהוני  קראתי במדור 'ספרים' של הארץ, ראיון קצר עם יעקב גולומב, בשם 'ניטשה עושה עלייה'. הבנתי שגולומב לא שמע את צחוקו של מפיסטו על חורבות אושוויץ. בראיון קצר זה גולומב טוען שהציונות התחדשה על-ידי חסידי ניטשה, אישים כמו ברדיצ'בסקי  ואחרים. הוא מונה את מעלותיו של פילוסוף זה שתרמו להתחדשות הציונות, והוא רואה אף את עצמו כחסיד פילוסוף זה.

      בספרי הנ"ל, הרחבתי על פילוסוף זה בפרקים, בהם הצבעתי שניטשה הוא חלק מרצף המחשבה הגרמנית שתחילתה ברפורמציה של לותר, בתיאולוגיה שלו, רצף מחשבתי שהוביל לקמום הרייך השלישי. בהבדל מהפילוסופים והמשוררים האחרים, שהיו מונוליטיים, כמו קאנט, והגל, והמשורר גיתה ביצירתו פאוסט, ניטשה  באמביוולנטיות שלו, קסם לרבים, בלא שהבינו שהוא בסך הכל פישט את המחשבה המונוליטית הלותרנית, הפך את רעיונותיו לסיסמאות קליטות, קליטות על-ידי אנשי הרייך השלישי.

       כאשר גולומב מביא דוגמת יהודים ממזרח אירופה כמו ברדיצ'בסקי ואחרים שנעשו חסידים של פילוסוף זה, הוא לא מבין, שיהודים בעיירות במזרח אירופה שרצו להשתחרר מהמסורת  הכפיתית, מצאו בעלי ברית אצל הגרמנית שמרדו בכל ערכי היהדות. יהודים תמימים אלו לפני השואה  (ברדיצ'בסקי מת כבר בשנת 1921 ) לא הבינו שבעלי ברית אלו רוצים את השמדתם, כיוון שמחשבת התנ"ך  מסמלת את שארית המוסר התנ"כי בנצרות. השמדת היהודים כה'אויב הקוסמי', במוחם המעוות היה צריך לאפשר להם להשתחרר מהמוסר המשוקץ הזה, לפרוץ  ולכבש את העולם.

    מה שאפשר לסלח ליהודים תמימים אלו, שלא הבינו הרבה לא בתיאולוגיה, לא בפילוסופיה, מצאו סיסמאות שקסמו להם, רצו להיות אנשי העולם הגדול, אנשי התרבות הגרמנית הנאורה, שלא הבינו ממנה הרבה, קשה לסלח היום ליהודים אחרי השואה. שוב יהודים מרוב נחיתות סוגדים לתרבות מעוותת זו, רוצים להיות חלק מהעולם הנאור בעיניהם,    עולם נאור המצטייר כך רק בעיני יהודים, שעדיין נשארו משועבדים לאדונים שהוכיחו שהם גזע נחות, סומלו כה'אויב הקוסמי', כ'החטא הקדמון', (כך תיאר אותם היטלר בספרו Mein Kampf).היהודים הם המעריצים האחרונים של תרבות זו. אנגלים ואמריקאים שהתחנכו על ברכי פילוסופיות נומינליסטיות, כמו זו של אוקם, הובס ולוק, התחנכו על תיאולוגית קלווין, על, שירת מילטון, שמעו מניוטון שלעתיקים, הכוונה לאבות העברים, התגלו דברים שבני דורו לא מבינים, הפוריטנים בניו-אנגלנד שאימצו את עקרונות התנ"ך, כל אלו הושפעו מפילוסופית התנ"ך, אינם חסידים של ה'נאורות הגרמנית'.

      ובכן ניטשה, איש מעורער זה, שגמר את חייו כחולה רוח, אמר פעמים רבות דבר והיפוכו. אבל מי שמתעמק בכתביו, יכול להיוכח שעקרונותיו תואמים לגמרי לעקרונות הקוד התרבותי הגרמני שנוצר ברפורמציה על-ידי לותר. האם עלינו לקבל את העיקרון שלו 'רצון לכח', עיקרון מכתביו בעיזבון? הרי מה שמבדיל את האדם מברויים אחרים על כדור הארץ הקטן שלנו הוא שהאבולוציה העניקה לנו את ה'שפה', שצריכה להחליף את אמצעי הכח, האם עלינו לחזור לשלב התפתחותי נמוך יותר, להיהפך אורגניים, אנשי המערות?

     הרייך השלישי שאימץ את עיקרון ה'כח', היה מסוגל רק להרוס. הרי 'כח', אינו אמצעי ליצירה, לבניה. אמצעי הכח בידי החיות הוא להשגת מזון בלבד. החיה חסרה את היכולת ליצור דברים שלא בנמצא על כדור הארץ שלנו, כמו מוסדות, ערכים וגם כלים.

     האדם גם כאשר הוא מתכחש לאמצעי השפה, כפי שעשה את זה גיתה ביצירתו פאוסט, או מתכחש ליכולת שהשפה מאפשרת, להבדיל בין טוב לרע, כמו ניטשה, שרצה בעולם 'מעבר לטוב ולרע', נשאר ישות לשונית המוסיף ל'כח', ממדים לשוניים הרסניים, ממדים שהחיה לא יכולה להוסיף. אדם כזה המתכחש לשפה לא רוצה בחובות, בריסונים, רוצה בהרס הקיים.  

     ובכן ניטשה לפני התמוטטותו, בספרו האחרון Ecce Homo:מכריז על עצמו שהוא האל דיוניזוס, אל הטבע, ברור שכולנו צריכים לחזור ליערות גרמניה, לפי מר גולומב.

     כל אנושיותינו הוא פרי המתת של האבולוציה השפה, המאפשרת לנו ליצור עולם בתוך היקום האין-סופי, עולם מבוסס על עקרונות השפה, על משא ומתן, בריתות, יצירת מערכות ערכיות פרגמטיות, שהגרמנים כל כך סלדו מהן. אפילו קאנט המהולל, הנערץ על ידי היהודים, יצא נגד המוסר התנ"כי הקלוקל, העדיף עליו מוסר פנימי, מתוכנת, ששימש את אנשי הרייך השלישי, שראו את עצמם כחסידיו.

       קאנט המהולל היה תלמיד טוב של לותר, אשר ביטל ב-95 התיזות שלו מעשים טובים, דבר שהשאיר רק מעשים רעים, כוחניים תחת שלטונו של השטן, שאותו הוא המליך על העולם הנגלה. הרי מוסר פנימי מתוכנת אינו מכיר בהבדלה בין טוב לרע, יכולת כזו היא מתת השפה. אף ניטשה הלך בעקבות אבותיו, רצה בעולם מעבר לטוב ולרע.

     ניטשה נשאר חסיד של לותר, הוא מכנה כל המוסר כ'יהודי', וככזה יש לבטלו. היהודים בעלי המוסר הנחות, הצליחו למוטט את המוסר האריסטוקראטי הרומאי. בעיני ניטשה כאשר זה נוח לו הנצרות כולה היא יהודית. ניטשה רוצה באדם עליון, באמת אנשי הרייך השלישי ראו את עצמם כאדוני העולם, אלא שהטבע שהם העריצו, החורף הרוסי,  מוטט את האנשים העליונים האלו, דניוניזוס שניטשה ראה את עצמו כהתגלמותו, לא רחם עליהם.

      (לא כאן במסגרת בלוג להביא את כל הפנינים של ניטשה, המעונינים בכל הציטטות מכתביו יכולים למצא אותם בספרי שהזכרתי לעיל.)

      למזלם או לאסונם של הוגים מהוללים אלו, כמו ניטשה קאנט, הגל, גיתה, עקרונותיהם המהוללים, המוסר המהולל שלהם, התגשמו ברייך השלישי, ברייך של אלף השנה, שהחזיק מעמד רק שתים עשרה שנה. כנראה שרוע מחזיק פחות מעמד מאשר פרגמטיות, התפשרויות עם אפשרויות קיומיות. מפיסטו העד לאיולת האנושית צוחק הה, הה, על יומרות אנושיות ועל חסידים שוטים שלא לומדים דבר.

       

 

 

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 159 – 'מפיסטו צחק – הה, הה'

      על חורבות אושוויץ שמעתי את צחוקו הרועם של מפיסטו, שהוכתר על-ידי אנשי הרייך השלישי כשליט העולם הנגלה, כשליטם. שאלתיו על פשר צחוקו. הוא השיב, אני מתבונן כאן על חורבות הרייך אלף השנה, על האוילות האנושית, אוילות שהיא רוע. תמה אני איך מחשבה מעוותת של תיאולוגים, פילוסופים, ומשוררים, התקבלה על עם שלם, שהמליכו אותי על העולם הנגלה, סברו שברשותי מאגיה שתאפשר להם לכבש את העולם. עוד יותר מפליאה אותי העובדה שיהודים תמימים נעשו מעריצי מחשבה יומרנית זו, שהתימרה להיות 'הרוחניות הצרופה' שמאחוריה הסתתר רצון לכח, כיבוש והרס, מחשבה שהפכה את היהודים ל'אויב קוסמי', מבלי שקורבנות מחשבה מעוותת זו עמדו על טבעה.  והרי אני שידון, שתפקידי להעיד על אוילות האדם.

      כאשר כתבתי את ספרי 'מפיסטו צחק – הה, הה', סברתי שגם אחרים שמעו את צחוקו   ולמדו ממנו. אני עם ספר זה רציתי לסיים את עסוקי באידיאולוגיה הגרמנית, שראשיתה ברפורמציה של לותר, שנעשתה הקוד של חסידיו, של הפילוסופים והמשוררים של גרמניה, קוד שהוביל ישירות לאושוויץ. כתבתי והרחבתי על נושא זה בשלושה ספרים קודמים, בשמות 'אויב קוסמי'( הגרמנים התיחסו ליהודים כאל 'אויב קוסמי'), 'אושוויץ כממלכת פאוסט', ואסופה של הרצאות באוניברסיטה המשודרת, בשם  'השורשים התיאולוגיים של הרייך השלישי'.

    בתשיעי לדצמבר, השנה לתמהוני  קראתי במדור 'ספרים' של הארץ, ראיון קצר עם יעקב גולומב, בשם 'ניטשה עושה עלייה'. הבנתי שגולומב לא שמע את צחוקו של מפיסטו על חורבות אושוויץ. בראיון קצר זה גולומב טוען שהציונות התחדשה על-ידי חסידי ניטשה, אישים כמו ברדיצ'בסקי  ואחרים. הוא מונה את מעלותיו של פילוסוף זה שתרמו להתחדשות הציונות, והוא רואה אף את עצמו כחסיד פילוסוף זה.

      בספרי הנ"ל, הרחבתי על פילוסוף זה בפרקים, בהם הצבעתי שניטשה הוא חלק מרצף המחשבה הגרמנית שתחילתה ברפורמציה של לותר, בתיאולוגיה שלו, רצף מחשבתי שהוביל לקמום הרייך השלישי. בהבדל מהפילוסופים והמשוררים האחרים, שהיו מונוליטיים, כמו קאנט, והגל, והמשורר גיתה ביצירתו פאוסט, ניטשה  באמביוולנטיות שלו, קסם לרבים, בלא שהבינו שהוא בסך הכל פישט את המחשבה המונוליטית הלותרנית, הפך את רעיונותיו לסיסמאות קליטות, קליטות על-ידי אנשי הרייך השלישי.

       כאשר גולומב מביא דוגמת יהודים ממזרח אירופה כמו ברדיצ'בסקי ואחרים שנעשו חסידים של פילוסוף זה, הוא לא מבין, שיהודים בעיירות במזרח אירופה שרצו להשתחרר מהמסורת  הכפיתית, מצאו בעלי ברית אצל הגרמנית שמרדו בכל ערכי היהדות. יהודים תמימים אלו לפני השואה  (ברדיצ'בסקי מת כבר בשנת 1921 ) לא הבינו שבעלי ברית אלו רוצים את השמדתם, כיוון שמחשבת התנ"ך  מסמלת את שארית המוסר התנ"כי בנצרות. השמדת היהודים כה'אויב הקוסמי', במוחם המעוות היה צריך לאפשר להם להשתחרר מהמוסר המשוקץ הזה, לפרוץ  ולכבש את העולם.

    מה שאפשר לסלח ליהודים תמימים אלו, שלא הבינו הרבה לא בתיאולוגיה, לא בפילוסופיה, מצאו סיסמאות שקסמו להם, רצו להיות אנשי העולם הגדול, אנשי התרבות הגרמנית הנאורה, שלא הבינו ממנה הרבה, קשה לסלח היום ליהודים אחרי השואה. שוב יהודים מרוב נחיתות סוגדים לתרבות מעוותת זו, רוצים להיות חלק מהעולם הנאור בעיניהם,    עולם נאור המצטייר כך רק בעיני יהודים, שעדיין נשארו משועבדים לאדונים שהוכיחו שהם גזע נחות, סומלו כה'אויב הקוסמי', כ'החטא הקדמון', (כך תיאר אותם היטלר בספרו Mein Kampf).היהודים הם המעריצים האחרונים של תרבות זו. אנגלים ואמריקאים שהתחנכו על ברכי פילוסופיות נומינליסטיות, כמו זו של אוקם, הובס ולוק, התחנכו על תיאולוגית קלווין, על, שירת מילטון, שמעו מניוטון שלעתיקים, הכוונה לאבות העברים, התגלו דברים שבני דורו לא מבינים, הפוריטנים בניו-אנגלנד שאימצו את עקרונות התנ"ך, כל אלו הושפעו מפילוסופית התנ"ך, אינם חסידים של ה'נאורות הגרמנית'.

      ובכן ניטשה, איש מעורער זה, שגמר את חייו כחולה רוח, אמר פעמים רבות דבר והיפוכו. אבל מי שמתעמק בכתביו, יכול להיוכח שעקרונותיו תואמים לגמרי לעקרונות הקוד התרבותי הגרמני שנוצר ברפורמציה על-ידי לותר. האם עלינו לקבל את העיקרון שלו 'רצון לכח', עיקרון מכתביו בעיזבון? הרי מה שמבדיל את האדם מברויים אחרים על כדור הארץ הקטן שלנו הוא שהאבולוציה העניקה לנו את ה'שפה', שצריכה להחליף את אמצעי הכח, האם עלינו לחזור לשלב התפתחותי נמוך יותר, להיהפך אורגניים, אנשי המערות?

     הרייך השלישי שאימץ את עיקרון ה'כח', היה מסוגל רק להרוס. הרי 'כח', אינו אמצעי ליצירה, לבניה. אמצעי הכח בידי החיות הוא להשגת מזון בלבד. החיה חסרה את היכולת ליצור דברים שלא בנמצא על כדור הארץ שלנו, כמו מוסדות, ערכים וגם כלים.

     האדם גם כאשר הוא מתכחש לאמצעי השפה, כפי שעשה את זה גיתה ביצירתו פאוסט, או מתכחש ליכולת שהשפה מאפשרת, להבדיל בין טוב לרע, כמו ניטשה, שרצה בעולם 'מעבר לטוב ולרע', נשאר ישות לשונית המוסיף ל'כח', ממדים לשוניים הרסניים, ממדים שהחיה לא יכולה להוסיף. אדם כזה המתכחש לשפה לא רוצה בחובות, בריסונים, רוצה בהרס הקיים.  

     ובכן ניטשה לפני התמוטטותו, בספרו האחרון Ecce Homo:מכריז על עצמו שהוא האל דיוניזוס, אל הטבע, ברור שכולנו צריכים לחזור ליערות גרמניה, לפי מר גולומב.

     כל אנושיותינו הוא פרי המתת של האבולוציה השפה, המאפשרת לנו ליצור עולם בתוך היקום האין-סופי, עולם מבוסס על עקרונות השפה, על משא ומתן, בריתות, יצירת מערכות ערכיות פרגמטיות, שהגרמנים כל כך סלדו מהן. אפילו קאנט המהולל, הנערץ על ידי היהודים, יצא נגד המוסר התנ"כי הקלוקל, העדיף עליו מוסר פנימי, מתוכנת, ששימש את אנשי הרייך השלישי, שראו את עצמם כחסידיו.

       קאנט המהולל היה תלמיד טוב של לותר, אשר ביטל ב-95 התיזות שלו מעשים טובים, דבר שהשאיר רק מעשים רעים, כוחניים תחת שלטונו של השטן, שאותו הוא המליך על העולם הנגלה. הרי מוסר פנימי מתוכנת אינו מכיר בהבדלה בין טוב לרע, יכולת כזו היא מתת השפה. אף ניטשה הלך בעקבות אבותיו, רצה בעולם מעבר לטוב ולרע.

     ניטשה נשאר חסיד של לותר, הוא מכנה כל המוסר כ'יהודי', וככזה יש לבטלו. היהודים בעלי המוסר הנחות, הצליחו למוטט את המוסר האריסטוקראטי הרומאי. בעיני ניטשה כאשר זה נוח לו הנצרות כולה היא יהודית. ניטשה רוצה באדם עליון, באמת אנשי הרייך השלישי ראו את עצמם כאדוני העולם, אלא שהטבע שהם העריצו, החורף הרוסי,  מוטט את האנשים העליונים האלו, דניוניזוס שניטשה ראה את עצמו כהתגלמותו, לא רחם עליהם.

      (לא כאן במסגרת בלוג להביא את כל הפנינים של ניטשה, המעונינים בכל הציטטות מכתביו יכולים למצא אותם בספרי שהזכרתי לעיל.)

      למזלם או לאסונם של הוגים מהוללים אלו, כמו ניטשה קאנט, הגל, גיתה, עקרונותיהם המהוללים, המוסר המהולל שלהם, התגשמו ברייך השלישי, ברייך של אלף השנה, שהחזיק מעמד רק שתים עשרה שנה. כנראה שרוע מחזיק פחות מעמד מאשר פרגמטיות, התפשרויות עם אפשרויות קיומיות. מפיסטו העד לאיולת האנושית צוחק הה, הה, על יומרות אנושיות ועל חסידים שוטים שלא לומדים דבר.

       

 

 

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 159 – 'מפיסטו צחק – הה, הה'

      על חורבות אושוויץ שמעתי את צחוקו הרועם של מפיסטו, שהוכתר על-ידי אנשי הרייך השלישי כשליט העולם הנגלה, כשליטם. שאלתיו על פשר צחוקו. הוא השיב, אני מתבונן כאן על חורבות הרייך אלף השנה, על האוילות האנושית, אוילות שהיא רוע. תמה אני איך מחשבה מעוותת של תיאולוגים, פילוסופים, ומשוררים, התקבלה על עם שלם, שהמליכו אותי על העולם הנגלה, סברו שברשותי מאגיה שתאפשר להם לכבש את העולם. עוד יותר מפליאה אותי העובדה שיהודים תמימים נעשו מעריצי מחשבה יומרנית זו, שהתימרה להיות 'הרוחניות הצרופה' שמאחוריה הסתתר רצון לכח, כיבוש והרס, מחשבה שהפכה את היהודים ל'אויב קוסמי', מבלי שקורבנות מחשבה מעוותת זו עמדו על טבעה.  והרי אני שידון, שתפקידי להעיד על אוילות האדם.

      כאשר כתבתי את ספרי 'מפיסטו צחק – הה, הה', סברתי שגם אחרים שמעו את צחוקו   ולמדו ממנו. אני עם ספר זה רציתי לסיים את עסוקי באידיאולוגיה הגרמנית, שראשיתה ברפורמציה של לותר, שנעשתה הקוד של חסידיו, של הפילוסופים והמשוררים של גרמניה, קוד שהוביל ישירות לאושוויץ. כתבתי והרחבתי על נושא זה בשלושה ספרים קודמים, בשמות 'אויב קוסמי'( הגרמנים התיחסו ליהודים כאל 'אויב קוסמי'), 'אושוויץ כממלכת פאוסט', ואסופה של הרצאות באוניברסיטה המשודרת, בשם  'השורשים התיאולוגיים של הרייך השלישי'.

    בתשיעי לדצמבר, השנה לתמהוני  קראתי במדור 'ספרים' של הארץ, ראיון קצר עם יעקב גולומב, בשם 'ניטשה עושה עלייה'. הבנתי שגולומב לא שמע את צחוקו של מפיסטו על חורבות אושוויץ. בראיון קצר זה גולומב טוען שהציונות התחדשה על-ידי חסידי ניטשה, אישים כמו ברדיצ'בסקי  ואחרים. הוא מונה את מעלותיו של פילוסוף זה שתרמו להתחדשות הציונות, והוא רואה אף את עצמו כחסיד פילוסוף זה.

      בספרי הנ"ל, הרחבתי על פילוסוף זה בפרקים, בהם הצבעתי שניטשה הוא חלק מרצף המחשבה הגרמנית שתחילתה ברפורמציה של לותר, בתיאולוגיה שלו, רצף מחשבתי שהוביל לקמום הרייך השלישי. בהבדל מהפילוסופים והמשוררים האחרים, שהיו מונוליטיים, כמו קאנט, והגל, והמשורר גיתה ביצירתו פאוסט, ניטשה  באמביוולנטיות שלו, קסם לרבים, בלא שהבינו שהוא בסך הכל פישט את המחשבה המונוליטית הלותרנית, הפך את רעיונותיו לסיסמאות קליטות, קליטות על-ידי אנשי הרייך השלישי.

       כאשר גולומב מביא דוגמת יהודים ממזרח אירופה כמו ברדיצ'בסקי ואחרים שנעשו חסידים של פילוסוף זה, הוא לא מבין, שיהודים בעיירות במזרח אירופה שרצו להשתחרר מהמסורת  הכפיתית, מצאו בעלי ברית אצל הגרמנית שמרדו בכל ערכי היהדות. יהודים תמימים אלו לפני השואה  (ברדיצ'בסקי מת כבר בשנת 1921 ) לא הבינו שבעלי ברית אלו רוצים את השמדתם, כיוון שמחשבת התנ"ך  מסמלת את שארית המוסר התנ"כי בנצרות. השמדת היהודים כה'אויב הקוסמי', במוחם המעוות היה צריך לאפשר להם להשתחרר מהמוסר המשוקץ הזה, לפרוץ  ולכבש את העולם.

    מה שאפשר לסלח ליהודים תמימים אלו, שלא הבינו הרבה לא בתיאולוגיה, לא בפילוסופיה, מצאו סיסמאות שקסמו להם, רצו להיות אנשי העולם הגדול, אנשי התרבות הגרמנית הנאורה, שלא הבינו ממנה הרבה, קשה לסלח היום ליהודים אחרי השואה. שוב יהודים מרוב נחיתות סוגדים לתרבות מעוותת זו, רוצים להיות חלק מהעולם הנאור בעיניהם,    עולם נאור המצטייר כך רק בעיני יהודים, שעדיין נשארו משועבדים לאדונים שהוכיחו שהם גזע נחות, סומלו כה'אויב הקוסמי', כ'החטא הקדמון', (כך תיאר אותם היטלר בספרו Mein Kampf).היהודים הם המעריצים האחרונים של תרבות זו. אנגלים ואמריקאים שהתחנכו על ברכי פילוסופיות נומינליסטיות, כמו זו של אוקם, הובס ולוק, התחנכו על תיאולוגית קלווין, על, שירת מילטון, שמעו מניוטון שלעתיקים, הכוונה לאבות העברים, התגלו דברים שבני דורו לא מבינים, הפוריטנים בניו-אנגלנד שאימצו את עקרונות התנ"ך, כל אלו הושפעו מפילוסופית התנ"ך, אינם חסידים של ה'נאורות הגרמנית'.

      ובכן ניטשה, איש מעורער זה, שגמר את חייו כחולה רוח, אמר פעמים רבות דבר והיפוכו. אבל מי שמתעמק בכתביו, יכול להיוכח שעקרונותיו תואמים לגמרי לעקרונות הקוד התרבותי הגרמני שנוצר ברפורמציה על-ידי לותר. האם עלינו לקבל את העיקרון שלו 'רצון לכח', עיקרון מכתביו בעיזבון? הרי מה שמבדיל את האדם מברויים אחרים על כדור הארץ הקטן שלנו הוא שהאבולוציה העניקה לנו את ה'שפה', שצריכה להחליף את אמצעי הכח, האם עלינו לחזור לשלב התפתחותי נמוך יותר, להיהפך אורגניים, אנשי המערות?

     הרייך השלישי שאימץ את עיקרון ה'כח', היה מסוגל רק להרוס. הרי 'כח', אינו אמצעי ליצירה, לבניה. אמצעי הכח בידי החיות הוא להשגת מזון בלבד. החיה חסרה את היכולת ליצור דברים שלא בנמצא על כדור הארץ שלנו, כמו מוסדות, ערכים וגם כלים.

     האדם גם כאשר הוא מתכחש לאמצעי השפה, כפי שעשה את זה גיתה ביצירתו פאוסט, או מתכחש ליכולת שהשפה מאפשרת, להבדיל בין טוב לרע, כמו ניטשה, שרצה בעולם 'מעבר לטוב ולרע', נשאר ישות לשונית המוסיף ל'כח', ממדים לשוניים הרסניים, ממדים שהחיה לא יכולה להוסיף. אדם כזה המתכחש לשפה לא רוצה בחובות, בריסונים, רוצה בהרס הקיים.  

     ובכן ניטשה לפני התמוטטותו, בספרו האחרון Ecce Homo:מכריז על עצמו שהוא האל דיוניזוס, אל הטבע, ברור שכולנו צריכים לחזור ליערות גרמניה, לפי מר גולומב.

     כל אנושיותינו הוא פרי המתת של האבולוציה השפה, המאפשרת לנו ליצור עולם בתוך היקום האין-סופי, עולם מבוסס על עקרונות השפה, על משא ומתן, בריתות, יצירת מערכות ערכיות פרגמטיות, שהגרמנים כל כך סלדו מהן. אפילו קאנט המהולל, הנערץ על ידי היהודים, יצא נגד המוסר התנ"כי הקלוקל, העדיף עליו מוסר פנימי, מתוכנת, ששימש את אנשי הרייך השלישי, שראו את עצמם כחסידיו.

       קאנט המהולל היה תלמיד טוב של לותר, אשר ביטל ב-95 התיזות שלו מעשים טובים, דבר שהשאיר רק מעשים רעים, כוחניים תחת שלטונו של השטן, שאותו הוא המליך על העולם הנגלה. הרי מוסר פנימי מתוכנת אינו מכיר בהבדלה בין טוב לרע, יכולת כזו היא מתת השפה. אף ניטשה הלך בעקבות אבותיו, רצה בעולם מעבר לטוב ולרע.

     ניטשה נשאר חסיד של לותר, הוא מכנה כל המוסר כ'יהודי', וככזה יש לבטלו. היהודים בעלי המוסר הנחות, הצליחו למוטט את המוסר האריסטוקראטי הרומאי. בעיני ניטשה כאשר זה נוח לו הנצרות כולה היא יהודית. ניטשה רוצה באדם עליון, באמת אנשי הרייך השלישי ראו את עצמם כאדוני העולם, אלא שהטבע שהם העריצו, החורף הרוסי,  מוטט את האנשים העליונים האלו, דניוניזוס שניטשה ראה את עצמו כהתגלמותו, לא רחם עליהם.

      (לא כאן במסגרת בלוג להביא את כל הפנינים של ניטשה, המעונינים בכל הציטטות מכתביו יכולים למצא אותם בספרי שהזכרתי לעיל.)

      למזלם או לאסונם של הוגים מהוללים אלו, כמו ניטשה קאנט, הגל, גיתה, עקרונותיהם המהוללים, המוסר המהולל שלהם, התגשמו ברייך השלישי, ברייך של אלף השנה, שהחזיק מעמד רק שתים עשרה שנה. כנראה שרוע מחזיק פחות מעמד מאשר פרגמטיות, התפשרויות עם אפשרויות קיומיות. מפיסטו העד לאיולת האנושית צוחק הה, הה, על יומרות אנושיות ועל חסידים שוטים שלא לומדים דבר.

       

 

 

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 159 – 'מפיסטו צחק – הה, הה'

      על חורבות אושוויץ שמעתי את צחוקו הרועם של מפיסטו, שהוכתר על-ידי אנשי הרייך השלישי כשליט העולם הנגלה, כשליטם. שאלתיו על פשר צחוקו. הוא השיב, אני מתבונן כאן על חורבות הרייך אלף השנה, על האוילות האנושית, אוילות שהיא רוע. תמה אני איך מחשבה מעוותת של תיאולוגים, פילוסופים, ומשוררים, התקבלה על עם שלם, שהמליכו אותי על העולם הנגלה, סברו שברשותי מאגיה שתאפשר להם לכבש את העולם. עוד יותר מפליאה אותי העובדה שיהודים תמימים נעשו מעריצי מחשבה יומרנית זו, שהתימרה להיות 'הרוחניות הצרופה' שמאחוריה הסתתר רצון לכח, כיבוש והרס, מחשבה שהפכה את היהודים ל'אויב קוסמי', מבלי שקורבנות מחשבה מעוותת זו עמדו על טבעה.  והרי אני שידון, שתפקידי להעיד על אוילות האדם.

      כאשר כתבתי את ספרי 'מפיסטו צחק – הה, הה', סברתי שגם אחרים שמעו את צחוקו   ולמדו ממנו. אני עם ספר זה רציתי לסיים את עסוקי באידיאולוגיה הגרמנית, שראשיתה ברפורמציה של לותר, שנעשתה הקוד של חסידיו, של הפילוסופים והמשוררים של גרמניה, קוד שהוביל ישירות לאושוויץ. כתבתי והרחבתי על נושא זה בשלושה ספרים קודמים, בשמות 'אויב קוסמי'( הגרמנים התיחסו ליהודים כאל 'אויב קוסמי'), 'אושוויץ כממלכת פאוסט', ואסופה של הרצאות באוניברסיטה המשודרת, בשם  'השורשים התיאולוגיים של הרייך השלישי'.

    בתשיעי לדצמבר, השנה לתמהוני  קראתי במדור 'ספרים' של הארץ, ראיון קצר עם יעקב גולומב, בשם 'ניטשה עושה עלייה'. הבנתי שגולומב לא שמע את צחוקו של מפיסטו על חורבות אושוויץ. בראיון קצר זה גולומב טוען שהציונות התחדשה על-ידי חסידי ניטשה, אישים כמו ברדיצ'בסקי  ואחרים. הוא מונה את מעלותיו של פילוסוף זה שתרמו להתחדשות הציונות, והוא רואה אף את עצמו כחסיד פילוסוף זה.

      בספרי הנ"ל, הרחבתי על פילוסוף זה בפרקים, בהם הצבעתי שניטשה הוא חלק מרצף המחשבה הגרמנית שתחילתה ברפורמציה של לותר, בתיאולוגיה שלו, רצף מחשבתי שהוביל לקמום הרייך השלישי. בהבדל מהפילוסופים והמשוררים האחרים, שהיו מונוליטיים, כמו קאנט, והגל, והמשורר גיתה ביצירתו פאוסט, ניטשה  באמביוולנטיות שלו, קסם לרבים, בלא שהבינו שהוא בסך הכל פישט את המחשבה המונוליטית הלותרנית, הפך את רעיונותיו לסיסמאות קליטות, קליטות על-ידי אנשי הרייך השלישי.

       כאשר גולומב מביא דוגמת יהודים ממזרח אירופה כמו ברדיצ'בסקי ואחרים שנעשו חסידים של פילוסוף זה, הוא לא מבין, שיהודים בעיירות במזרח אירופה שרצו להשתחרר מהמסורת  הכפיתית, מצאו בעלי ברית אצל הגרמנית שמרדו בכל ערכי היהדות. יהודים תמימים אלו לפני השואה  (ברדיצ'בסקי מת כבר בשנת 1921 ) לא הבינו שבעלי ברית אלו רוצים את השמדתם, כיוון שמחשבת התנ"ך  מסמלת את שארית המוסר התנ"כי בנצרות. השמדת היהודים כה'אויב הקוסמי', במוחם המעוות היה צריך לאפשר להם להשתחרר מהמוסר המשוקץ הזה, לפרוץ  ולכבש את העולם.

    מה שאפשר לסלח ליהודים תמימים אלו, שלא הבינו הרבה לא בתיאולוגיה, לא בפילוסופיה, מצאו סיסמאות שקסמו להם, רצו להיות אנשי העולם הגדול, אנשי התרבות הגרמנית הנאורה, שלא הבינו ממנה הרבה, קשה לסלח היום ליהודים אחרי השואה. שוב יהודים מרוב נחיתות סוגדים לתרבות מעוותת זו, רוצים להיות חלק מהעולם הנאור בעיניהם,    עולם נאור המצטייר כך רק בעיני יהודים, שעדיין נשארו משועבדים לאדונים שהוכיחו שהם גזע נחות, סומלו כה'אויב הקוסמי', כ'החטא הקדמון', (כך תיאר אותם היטלר בספרו Mein Kampf).היהודים הם המעריצים האחרונים של תרבות זו. אנגלים ואמריקאים שהתחנכו על ברכי פילוסופיות נומינליסטיות, כמו זו של אוקם, הובס ולוק, התחנכו על תיאולוגית קלווין, על, שירת מילטון, שמעו מניוטון שלעתיקים, הכוונה לאבות העברים, התגלו דברים שבני דורו לא מבינים, הפוריטנים בניו-אנגלנד שאימצו את עקרונות התנ"ך, כל אלו הושפעו מפילוסופית התנ"ך, אינם חסידים של ה'נאורות הגרמנית'.

      ובכן ניטשה, איש מעורער זה, שגמר את חייו כחולה רוח, אמר פעמים רבות דבר והיפוכו. אבל מי שמתעמק בכתביו, יכול להיוכח שעקרונותיו תואמים לגמרי לעקרונות הקוד התרבותי הגרמני שנוצר ברפורמציה על-ידי לותר. האם עלינו לקבל את העיקרון שלו 'רצון לכח', עיקרון מכתביו בעיזבון? הרי מה שמבדיל את האדם מברויים אחרים על כדור הארץ הקטן שלנו הוא שהאבולוציה העניקה לנו את ה'שפה', שצריכה להחליף את אמצעי הכח, האם עלינו לחזור לשלב התפתחותי נמוך יותר, להיהפך אורגניים, אנשי המערות?

     הרייך השלישי שאימץ את עיקרון ה'כח', היה מסוגל רק להרוס. הרי 'כח', אינו אמצעי ליצירה, לבניה. אמצעי הכח בידי החיות הוא להשגת מזון בלבד. החיה חסרה את היכולת ליצור דברים שלא בנמצא על כדור הארץ שלנו, כמו מוסדות, ערכים וגם כלים.

     האדם גם כאשר הוא מתכחש לאמצעי השפה, כפי שעשה את זה גיתה ביצירתו פאוסט, או מתכחש ליכולת שהשפה מאפשרת, להבדיל בין טוב לרע, כמו ניטשה, שרצה בעולם 'מעבר לטוב ולרע', נשאר ישות לשונית המוסיף ל'כח', ממדים לשוניים הרסניים, ממדים שהחיה לא יכולה להוסיף. אדם כזה המתכחש לשפה לא רוצה בחובות, בריסונים, רוצה בהרס הקיים.  

     ובכן ניטשה לפני התמוטטותו, בספרו האחרון Ecce Homo:מכריז על עצמו שהוא האל דיוניזוס, אל הטבע, ברור שכולנו צריכים לחזור ליערות גרמניה, לפי מר גולומב.

     כל אנושיותינו הוא פרי המתת של האבולוציה השפה, המאפשרת לנו ליצור עולם בתוך היקום האין-סופי, עולם מבוסס על עקרונות השפה, על משא ומתן, בריתות, יצירת מערכות ערכיות פרגמטיות, שהגרמנים כל כך סלדו מהן. אפילו קאנט המהולל, הנערץ על ידי היהודים, יצא נגד המוסר התנ"כי הקלוקל, העדיף עליו מוסר פנימי, מתוכנת, ששימש את אנשי הרייך השלישי, שראו את עצמם כחסידיו.

       קאנט המהולל היה תלמיד טוב של לותר, אשר ביטל ב-95 התיזות שלו מעשים טובים, דבר שהשאיר רק מעשים רעים, כוחניים תחת שלטונו של השטן, שאותו הוא המליך על העולם הנגלה. הרי מוסר פנימי מתוכנת אינו מכיר בהבדלה בין טוב לרע, יכולת כזו היא מתת השפה. אף ניטשה הלך בעקבות אבותיו, רצה בעולם מעבר לטוב ולרע.

     ניטשה נשאר חסיד של לותר, הוא מכנה כל המוסר כ'יהודי', וככזה יש לבטלו. היהודים בעלי המוסר הנחות, הצליחו למוטט את המוסר האריסטוקראטי הרומאי. בעיני ניטשה כאשר זה נוח לו הנצרות כולה היא יהודית. ניטשה רוצה באדם עליון, באמת אנשי הרייך השלישי ראו את עצמם כאדוני העולם, אלא שהטבע שהם העריצו, החורף הרוסי,  מוטט את האנשים העליונים האלו, דניוניזוס שניטשה ראה את עצמו כהתגלמותו, לא רחם עליהם.

      (לא כאן במסגרת בלוג להביא את כל הפנינים של ניטשה, המעונינים בכל הציטטות מכתביו יכולים למצא אותם בספרי שהזכרתי לעיל.)

      למזלם או לאסונם של הוגים מהוללים אלו, כמו ניטשה קאנט, הגל, גיתה, עקרונותיהם המהוללים, המוסר המהולל שלהם, התגשמו ברייך השלישי, ברייך של אלף השנה, שהחזיק מעמד רק שתים עשרה שנה. כנראה שרוע מחזיק פחות מעמד מאשר פרגמטיות, התפשרויות עם אפשרויות קיומיות. מפיסטו העד לאיולת האנושית צוחק הה, הה, על יומרות אנושיות ועל חסידים שוטים שלא לומדים דבר.

       

 

 

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 159 – 'מפיסטו צחק – הה, הה'

      על חורבות אושוויץ שמעתי את צחוקו הרועם של מפיסטו, שהוכתר על-ידי אנשי הרייך השלישי כשליט העולם הנגלה, כשליטם. שאלתיו על פשר צחוקו. הוא השיב, אני מתבונן כאן על חורבות הרייך אלף השנה, על האוילות האנושית, אוילות שהיא רוע. תמה אני איך מחשבה מעוותת של תיאולוגים, פילוסופים, ומשוררים, התקבלה על עם שלם, שהמליכו אותי על העולם הנגלה, סברו שברשותי מאגיה שתאפשר להם לכבש את העולם. עוד יותר מפליאה אותי העובדה שיהודים תמימים נעשו מעריצי מחשבה יומרנית זו, שהתימרה להיות 'הרוחניות הצרופה' שמאחוריה הסתתר רצון לכח, כיבוש והרס, מחשבה שהפכה את היהודים ל'אויב קוסמי', מבלי שקורבנות מחשבה מעוותת זו עמדו על טבעה.  והרי אני שידון, שתפקידי להעיד על אוילות האדם.

      כאשר כתבתי את ספרי 'מפיסטו צחק – הה, הה', סברתי שגם אחרים שמעו את צחוקו   ולמדו ממנו. אני עם ספר זה רציתי לסיים את עסוקי באידיאולוגיה הגרמנית, שראשיתה ברפורמציה של לותר, שנעשתה הקוד של חסידיו, של הפילוסופים והמשוררים של גרמניה, קוד שהוביל ישירות לאושוויץ. כתבתי והרחבתי על נושא זה בשלושה ספרים קודמים, בשמות 'אויב קוסמי'( הגרמנים התיחסו ליהודים כאל 'אויב קוסמי'), 'אושוויץ כממלכת פאוסט', ואסופה של הרצאות באוניברסיטה המשודרת, בשם  'השורשים התיאולוגיים של הרייך השלישי'.

    בתשיעי לדצמבר, השנה לתמהוני  קראתי במדור 'ספרים' של הארץ, ראיון קצר עם יעקב גולומב, בשם 'ניטשה עושה עלייה'. הבנתי שגולומב לא שמע את צחוקו של מפיסטו על חורבות אושוויץ. בראיון קצר זה גולומב טוען שהציונות התחדשה על-ידי חסידי ניטשה, אישים כמו ברדיצ'בסקי  ואחרים. הוא מונה את מעלותיו של פילוסוף זה שתרמו להתחדשות הציונות, והוא רואה אף את עצמו כחסיד פילוסוף זה.

      בספרי הנ"ל, הרחבתי על פילוסוף זה בפרקים, בהם הצבעתי שניטשה הוא חלק מרצף המחשבה הגרמנית שתחילתה ברפורמציה של לותר, בתיאולוגיה שלו, רצף מחשבתי שהוביל לקמום הרייך השלישי. בהבדל מהפילוסופים והמשוררים האחרים, שהיו מונוליטיים, כמו קאנט, והגל, והמשורר גיתה ביצירתו פאוסט, ניטשה  באמביוולנטיות שלו, קסם לרבים, בלא שהבינו שהוא בסך הכל פישט את המחשבה המונוליטית הלותרנית, הפך את רעיונותיו לסיסמאות קליטות, קליטות על-ידי אנשי הרייך השלישי.

       כאשר גולומב מביא דוגמת יהודים ממזרח אירופה כמו ברדיצ'בסקי ואחרים שנעשו חסידים של פילוסוף זה, הוא לא מבין, שיהודים בעיירות במזרח אירופה שרצו להשתחרר מהמסורת  הכפיתית, מצאו בעלי ברית אצל הגרמנית שמרדו בכל ערכי היהדות. יהודים תמימים אלו לפני השואה  (ברדיצ'בסקי מת כבר בשנת 1921 ) לא הבינו שבעלי ברית אלו רוצים את השמדתם, כיוון שמחשבת התנ"ך  מסמלת את שארית המוסר התנ"כי בנצרות. השמדת היהודים כה'אויב הקוסמי', במוחם המעוות היה צריך לאפשר להם להשתחרר מהמוסר המשוקץ הזה, לפרוץ  ולכבש את העולם.

    מה שאפשר לסלח ליהודים תמימים אלו, שלא הבינו הרבה לא בתיאולוגיה, לא בפילוסופיה, מצאו סיסמאות שקסמו להם, רצו להיות אנשי העולם הגדול, אנשי התרבות הגרמנית הנאורה, שלא הבינו ממנה הרבה, קשה לסלח היום ליהודים אחרי השואה. שוב יהודים מרוב נחיתות סוגדים לתרבות מעוותת זו, רוצים להיות חלק מהעולם הנאור בעיניהם,    עולם נאור המצטייר כך רק בעיני יהודים, שעדיין נשארו משועבדים לאדונים שהוכיחו שהם גזע נחות, סומלו כה'אויב הקוסמי', כ'החטא הקדמון', (כך תיאר אותם היטלר בספרו Mein Kampf).היהודים הם המעריצים האחרונים של תרבות זו. אנגלים ואמריקאים שהתחנכו על ברכי פילוסופיות נומינליסטיות, כמו זו של אוקם, הובס ולוק, התחנכו על תיאולוגית קלווין, על, שירת מילטון, שמעו מניוטון שלעתיקים, הכוונה לאבות העברים, התגלו דברים שבני דורו לא מבינים, הפוריטנים בניו-אנגלנד שאימצו את עקרונות התנ"ך, כל אלו הושפעו מפילוסופית התנ"ך, אינם חסידים של ה'נאורות הגרמנית'.

      ובכן ניטשה, איש מעורער זה, שגמר את חייו כחולה רוח, אמר פעמים רבות דבר והיפוכו. אבל מי שמתעמק בכתביו, יכול להיוכח שעקרונותיו תואמים לגמרי לעקרונות הקוד התרבותי הגרמני שנוצר ברפורמציה על-ידי לותר. האם עלינו לקבל את העיקרון שלו 'רצון לכח', עיקרון מכתביו בעיזבון? הרי מה שמבדיל את האדם מברויים אחרים על כדור הארץ הקטן שלנו הוא שהאבולוציה העניקה לנו את ה'שפה', שצריכה להחליף את אמצעי הכח, האם עלינו לחזור לשלב התפתחותי נמוך יותר, להיהפך אורגניים, אנשי המערות?

     הרייך השלישי שאימץ את עיקרון ה'כח', היה מסוגל רק להרוס. הרי 'כח', אינו אמצעי ליצירה, לבניה. אמצעי הכח בידי החיות הוא להשגת מזון בלבד. החיה חסרה את היכולת ליצור דברים שלא בנמצא על כדור הארץ שלנו, כמו מוסדות, ערכים וגם כלים.

     האדם גם כאשר הוא מתכחש לאמצעי השפה, כפי שעשה את זה גיתה ביצירתו פאוסט, או מתכחש ליכולת שהשפה מאפשרת, להבדיל בין טוב לרע, כמו ניטשה, שרצה בעולם 'מעבר לטוב ולרע', נשאר ישות לשונית המוסיף ל'כח', ממדים לשוניים הרסניים, ממדים שהחיה לא יכולה להוסיף. אדם כזה המתכחש לשפה לא רוצה בחובות, בריסונים, רוצה בהרס הקיים.  

     ובכן ניטשה לפני התמוטטותו, בספרו האחרון Ecce Homo:מכריז על עצמו שהוא האל דיוניזוס, אל הטבע, ברור שכולנו צריכים לחזור ליערות גרמניה, לפי מר גולומב.

     כל אנושיותינו הוא פרי המתת של האבולוציה השפה, המאפשרת לנו ליצור עולם בתוך היקום האין-סופי, עולם מבוסס על עקרונות השפה, על משא ומתן, בריתות, יצירת מערכות ערכיות פרגמטיות, שהגרמנים כל כך סלדו מהן. אפילו קאנט המהולל, הנערץ על ידי היהודים, יצא נגד המוסר התנ"כי הקלוקל, העדיף עליו מוסר פנימי, מתוכנת, ששימש את אנשי הרייך השלישי, שראו את עצמם כחסידיו.

       קאנט המהולל היה תלמיד טוב של לותר, אשר ביטל ב-95 התיזות שלו מעשים טובים, דבר שהשאיר רק מעשים רעים, כוחניים תחת שלטונו של השטן, שאותו הוא המליך על העולם הנגלה. הרי מוסר פנימי מתוכנת אינו מכיר בהבדלה בין טוב לרע, יכולת כזו היא מתת השפה. אף ניטשה הלך בעקבות אבותיו, רצה בעולם מעבר לטוב ולרע.

     ניטשה נשאר חסיד של לותר, הוא מכנה כל המוסר כ'יהודי', וככזה יש לבטלו. היהודים בעלי המוסר הנחות, הצליחו למוטט את המוסר האריסטוקראטי הרומאי. בעיני ניטשה כאשר זה נוח לו הנצרות כולה היא יהודית. ניטשה רוצה באדם עליון, באמת אנשי הרייך השלישי ראו את עצמם כאדוני העולם, אלא שהטבע שהם העריצו, החורף הרוסי,  מוטט את האנשים העליונים האלו, דניוניזוס שניטשה ראה את עצמו כהתגלמותו, לא רחם עליהם.

      (לא כאן במסגרת בלוג להביא את כל הפנינים של ניטשה, המעונינים בכל הציטטות מכתביו יכולים למצא אותם בספרי שהזכרתי לעיל.)

      למזלם או לאסונם של הוגים מהוללים אלו, כמו ניטשה קאנט, הגל, גיתה, עקרונותיהם המהוללים, המוסר המהולל שלהם, התגשמו ברייך השלישי, ברייך של אלף השנה, שהחזיק מעמד רק שתים עשרה שנה. כנראה שרוע מחזיק פחות מעמד מאשר פרגמטיות, התפשרויות עם אפשרויות קיומיות. מפיסטו העד לאיולת האנושית צוחק הה, הה, על יומרות אנושיות ועל חסידים שוטים שלא לומדים דבר.

       

 

 

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 159 – 'מפיסטו צחק – הה, הה'

      על חורבות אושוויץ שמעתי את צחוקו הרועם של מפיסטו, שהוכתר על-ידי אנשי הרייך השלישי כשליט העולם הנגלה, כשליטם. שאלתיו על פשר צחוקו. הוא השיב, אני מתבונן כאן על חורבות הרייך אלף השנה, על האוילות האנושית, אוילות שהיא רוע. תמה אני איך מחשבה מעוותת של תיאולוגים, פילוסופים, ומשוררים, התקבלה על עם שלם, שהמליכו אותי על העולם הנגלה, סברו שברשותי מאגיה שתאפשר להם לכבש את העולם. עוד יותר מפליאה אותי העובדה שיהודים תמימים נעשו מעריצי מחשבה יומרנית זו, שהתימרה להיות 'הרוחניות הצרופה' שמאחוריה הסתתר רצון לכח, כיבוש והרס, מחשבה שהפכה את היהודים ל'אויב קוסמי', מבלי שקורבנות מחשבה מעוותת זו עמדו על טבעה.  והרי אני שידון, שתפקידי להעיד על אוילות האדם.

      כאשר כתבתי את ספרי 'מפיסטו צחק – הה, הה', סברתי שגם אחרים שמעו את צחוקו   ולמדו ממנו. אני עם ספר זה רציתי לסיים את עסוקי באידיאולוגיה הגרמנית, שראשיתה ברפורמציה של לותר, שנעשתה הקוד של חסידיו, של הפילוסופים והמשוררים של גרמניה, קוד שהוביל ישירות לאושוויץ. כתבתי והרחבתי על נושא זה בשלושה ספרים קודמים, בשמות 'אויב קוסמי'( הגרמנים התיחסו ליהודים כאל 'אויב קוסמי'), 'אושוויץ כממלכת פאוסט', ואסופה של הרצאות באוניברסיטה המשודרת, בשם  'השורשים התיאולוגיים של הרייך השלישי'.

    בתשיעי לדצמבר, השנה לתמהוני  קראתי במדור 'ספרים' של הארץ, ראיון קצר עם יעקב גולומב, בשם 'ניטשה עושה עלייה'. הבנתי שגולומב לא שמע את צחוקו של מפיסטו על חורבות אושוויץ. בראיון קצר זה גולומב טוען שהציונות התחדשה על-ידי חסידי ניטשה, אישים כמו ברדיצ'בסקי  ואחרים. הוא מונה את מעלותיו של פילוסוף זה שתרמו להתחדשות הציונות, והוא רואה אף את עצמו כחסיד פילוסוף זה.

      בספרי הנ"ל, הרחבתי על פילוסוף זה בפרקים, בהם הצבעתי שניטשה הוא חלק מרצף המחשבה הגרמנית שתחילתה ברפורמציה של לותר, בתיאולוגיה שלו, רצף מחשבתי שהוביל לקמום הרייך השלישי. בהבדל מהפילוסופים והמשוררים האחרים, שהיו מונוליטיים, כמו קאנט, והגל, והמשורר גיתה ביצירתו פאוסט, ניטשה  באמביוולנטיות שלו, קסם לרבים, בלא שהבינו שהוא בסך הכל פישט את המחשבה המונוליטית הלותרנית, הפך את רעיונותיו לסיסמאות קליטות, קליטות על-ידי אנשי הרייך השלישי.

       כאשר גולומב מביא דוגמת יהודים ממזרח אירופה כמו ברדיצ'בסקי ואחרים שנעשו חסידים של פילוסוף זה, הוא לא מבין, שיהודים בעיירות במזרח אירופה שרצו להשתחרר מהמסורת  הכפיתית, מצאו בעלי ברית אצל הגרמנית שמרדו בכל ערכי היהדות. יהודים תמימים אלו לפני השואה  (ברדיצ'בסקי מת כבר בשנת 1921 ) לא הבינו שבעלי ברית אלו רוצים את השמדתם, כיוון שמחשבת התנ"ך  מסמלת את שארית המוסר התנ"כי בנצרות. השמדת היהודים כה'אויב הקוסמי', במוחם המעוות היה צריך לאפשר להם להשתחרר מהמוסר המשוקץ הזה, לפרוץ  ולכבש את העולם.

    מה שאפשר לסלח ליהודים תמימים אלו, שלא הבינו הרבה לא בתיאולוגיה, לא בפילוסופיה, מצאו סיסמאות שקסמו להם, רצו להיות אנשי העולם הגדול, אנשי התרבות הגרמנית הנאורה, שלא הבינו ממנה הרבה, קשה לסלח היום ליהודים אחרי השואה. שוב יהודים מרוב נחיתות סוגדים לתרבות מעוותת זו, רוצים להיות חלק מהעולם הנאור בעיניהם,    עולם נאור המצטייר כך רק בעיני יהודים, שעדיין נשארו משועבדים לאדונים שהוכיחו שהם גזע נחות, סומלו כה'אויב הקוסמי', כ'החטא הקדמון', (כך תיאר אותם היטלר בספרו Mein Kampf).היהודים הם המעריצים האחרונים של תרבות זו. אנגלים ואמריקאים שהתחנכו על ברכי פילוסופיות נומינליסטיות, כמו זו של אוקם, הובס ולוק, התחנכו על תיאולוגית קלווין, על, שירת מילטון, שמעו מניוטון שלעתיקים, הכוונה לאבות העברים, התגלו דברים שבני דורו לא מבינים, הפוריטנים בניו-אנגלנד שאימצו את עקרונות התנ"ך, כל אלו הושפעו מפילוסופית התנ"ך, אינם חסידים של ה'נאורות הגרמנית'.

      ובכן ניטשה, איש מעורער זה, שגמר את חייו כחולה רוח, אמר פעמים רבות דבר והיפוכו. אבל מי שמתעמק בכתביו, יכול להיוכח שעקרונותיו תואמים לגמרי לעקרונות הקוד התרבותי הגרמני שנוצר ברפורמציה על-ידי לותר. האם עלינו לקבל את העיקרון שלו 'רצון לכח', עיקרון מכתביו בעיזבון? הרי מה שמבדיל את האדם מברויים אחרים על כדור הארץ הקטן שלנו הוא שהאבולוציה העניקה לנו את ה'שפה', שצריכה להחליף את אמצעי הכח, האם עלינו לחזור לשלב התפתחותי נמוך יותר, להיהפך אורגניים, אנשי המערות?

     הרייך השלישי שאימץ את עיקרון ה'כח', היה מסוגל רק להרוס. הרי 'כח', אינו אמצעי ליצירה, לבניה. אמצעי הכח בידי החיות הוא להשגת מזון בלבד. החיה חסרה את היכולת ליצור דברים שלא בנמצא על כדור הארץ שלנו, כמו מוסדות, ערכים וגם כלים.

     האדם גם כאשר הוא מתכחש לאמצעי השפה, כפי שעשה את זה גיתה ביצירתו פאוסט, או מתכחש ליכולת שהשפה מאפשרת, להבדיל בין טוב לרע, כמו ניטשה, שרצה בעולם 'מעבר לטוב ולרע', נשאר ישות לשונית המוסיף ל'כח', ממדים לשוניים הרסניים, ממדים שהחיה לא יכולה להוסיף. אדם כזה המתכחש לשפה לא רוצה בחובות, בריסונים, רוצה בהרס הקיים.  

     ובכן ניטשה לפני התמוטטותו, בספרו האחרון Ecce Homo:מכריז על עצמו שהוא האל דיוניזוס, אל הטבע, ברור שכולנו צריכים לחזור ליערות גרמניה, לפי מר גולומב.

     כל אנושיותינו הוא פרי המתת של האבולוציה השפה, המאפשרת לנו ליצור עולם בתוך היקום האין-סופי, עולם מבוסס על עקרונות השפה, על משא ומתן, בריתות, יצירת מערכות ערכיות פרגמטיות, שהגרמנים כל כך סלדו מהן. אפילו קאנט המהולל, הנערץ על ידי היהודים, יצא נגד המוסר התנ"כי הקלוקל, העדיף עליו מוסר פנימי, מתוכנת, ששימש את אנשי הרייך השלישי, שראו את עצמם כחסידיו.

       קאנט המהולל היה תלמיד טוב של לותר, אשר ביטל ב-95 התיזות שלו מעשים טובים, דבר שהשאיר רק מעשים רעים, כוחניים תחת שלטונו של השטן, שאותו הוא המליך על העולם הנגלה. הרי מוסר פנימי מתוכנת אינו מכיר בהבדלה בין טוב לרע, יכולת כזו היא מתת השפה. אף ניטשה הלך בעקבות אבותיו, רצה בעולם מעבר לטוב ולרע.

     ניטשה נשאר חסיד של לותר, הוא מכנה כל המוסר כ'יהודי', וככזה יש לבטלו. היהודים בעלי המוסר הנחות, הצליחו למוטט את המוסר האריסטוקראטי הרומאי. בעיני ניטשה כאשר זה נוח לו הנצרות כולה היא יהודית. ניטשה רוצה באדם עליון, באמת אנשי הרייך השלישי ראו את עצמם כאדוני העולם, אלא שהטבע שהם העריצו, החורף הרוסי,  מוטט את האנשים העליונים האלו, דניוניזוס שניטשה ראה את עצמו כהתגלמותו, לא רחם עליהם.

      (לא כאן במסגרת בלוג להביא את כל הפנינים של ניטשה, המעונינים בכל הציטטות מכתביו יכולים למצא אותם בספרי שהזכרתי לעיל.)

      למזלם או לאסונם של הוגים מהוללים אלו, כמו ניטשה קאנט, הגל, גיתה, עקרונותיהם המהוללים, המוסר המהולל שלהם, התגשמו ברייך השלישי, ברייך של אלף השנה, שהחזיק מעמד רק שתים עשרה שנה. כנראה שרוע מחזיק פחות מעמד מאשר פרגמטיות, התפשרויות עם אפשרויות קיומיות. מפיסטו העד לאיולת האנושית צוחק הה, הה, על יומרות אנושיות ועל חסידים שוטים שלא לומדים דבר.

       

 

 

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 158 – המאור מה-ECOLE

 

האוניברסיטה הווירטואלית – שעור 158 – המאור מה-Ecole

    הזדמן לי ב-4 לחודש דצמבר, להקשיב לשיחה בין יצחק לבני ודניאל מילוא, שיחה המתקיימת בשעה 11 ביום שישי בערב,  בנושא שאני לאחרונה עוסקת בו ודנה בו ופרסמתי לאחרונה בלוגים עליו, במסגרת 'רשימות', נושא יצירת העתיד. אני מדי פעם מקשיבה לראיונות אלו של לבני, מאחר שהוא אוהב להזמין מאורות, ואני סקרנית מדי פעם לשמע את מה יש להם להגיד.

    לפי השיחה הבנתי שד.מילוא גלה מהארץ מאחר שמבחינה פוליטית הוא לא היה מרוצה ממנה, הוא מלמד ב-Ecole, לפי דבריו, מוסד שבגלל חשיבותו אין צורך להרחיב עליו. כמובן אינני רוצה לדון בבחירות שלו היכן קיים מצב פוליטי עדיף מאשר כאן בארץ. מילוא דיבר על כמה נושאים בין היתר הוא דיבר שהאדם נבדל מברויים אחרים על כדור הארץ שלנו, שהוא יכול לתכנן את עתידו. אבל מילוא לא הסביר איך יכול אדם לתכנן 'עתיד'. דבר שהפליא אותי שהאדם יכול לתכנן עתיד סתם מהאויר?

     וכאן אנו מגיעים לבעית פילוסופית השפה, שאינה נהירה לרוב  המלומדים, שבצרפת הנאורה, אפילו אסרו לעסוק בה במאה ה-19 . האם הסיבה לאיסור זה היה שהצרפתים הקאתוליים הלכו בעקבות השליח פאולוס שניטרל את משל 'עץ הדעת', המכיל כבר את רוב התובנות לגבי אמצעי השפה? הניטרול הזה של משל 'עץ הדעת' עדיין תקף בעולם המערבי, אולי זה מסביר מדוע פילוסופית השפה לא התפתחה במערב, למרות שאבות העברים הנוודים הבינו שהשפה היתה האמצעי של האלוהות בבריאת העולם, והאדם שנברא בצלמו אף לרשותו עומד כלי השפה שבאמצעותו הוא יוצר את עולמו. אבל בהבדל מהצרפתים הקאתוליים, מילוא הוא ישראלי, אמנם גלה לצרפת הנאורה, אבל עליו היה לקרא את התנ"ך, שהיא מקור פילוסופית השפה.

     אם מילוא היה מתיחס בכבוד לפילוסופית השפה במשלים של התנ"ך, היה צריך לדעת שהאדם יכול ליצור את עולמו באמצעות כלי זה, והוא אף מתכנן את העתיד שלו באמצעותו. האדם משליך דפוסים לשוניים, תוכניות מילוליות לחלל, בהמשך בסבוב שלו עם כדור הארץ הוא מוסיף לדפוסים אלו פעולות, אנרגיה, וכך הוא נע בחלל לקראת הבאות, לקראת עתידו. הרי גם הישויות ביקום סובבות, אלא שהן נפעלות, מתוכנתות, בעוד שהאדם מתכנת באמצעות כלי השפה את תוכניותיו, תוכניות שלא קיימות ביקום, משליך אותן לחלל,  ומגשים אותן בפעולות, יוצר את עתידו.

   התנ"ך מלא הבטחות לאבות העברים לגבי העתיד, אנחנו לא מוצאים הבטחות כאלו בתרבויות שהאמינו בגורל, שהאמינו בדטרמיניזם, שהאמינו באורגניות. רק אם האדם מאמץ את כלי השפה ככלי יצירה, הוא גם מאמץ יחד עם כלי זה 'רצון חופשי', שרק הוא מאפשר יצירה, מאפשר תכנון של עתיד. אולי בהקשר זה כדאי לנו להזכיר את שם האלוהות המתגלית לרגל הסנה הבוער למשה, המזדהה בשם 'אהיה אשר אהיה', האלוהות היא עתידית, אפילו השם 'יהוה', מרמז על עתידנות.

     עמים שאימצו את תיאולוגית קלווין, שאימצו את תורותיהם של הפילוסופים הנומינליסטיים האנגליים, כמו אוקם, הובס ולוק, שאף הם בדומה לקלווין אימצו חלק מעקרונות התנ"ך היו יותר מודעים לכלי השפה, לפחות הובס מדבר על כך. את דעתו של הובס אפשר לראות בעיקר בוויכוח שהוא ניהל עם דקרט על השאלה האם האדם יכול לחשוב בלי שפה, כך סבר דקרט, בעוד שהראשון סבר שהאדם יכול לחשוב רק באמצעות כלי השפה.

      מה שהפליא אותי נוסף לפליאתי הראשונה, שבשני ביקורות על ספרו של הובס 'הלויתן', שהופיע בתרגום חדש, המבקרים המלומדים לא ציינו שספר זה כולו מבוסס על עקרונות התנ"ך. הרי אפילו מהשם 'לויתן' אפשר היה להסיק שפילוסוף נומינליסטי זה, השתמש בשם עברי, בכך רצה להצביע שהוא מבסס את תורתו על עקרונות תנ"כיים. גם ספר אחר של הובס נקרא 'בהמות', ספר הדן במלחמת הדת באנגליה. מפליא אותי תמיד שהנומינליסטים האנגליים קרובים יותר למחשבת התנ"ך מאשר מלומדים יהודיים, ישראליים, שמתעלמים לגמרי מהפילוסופיה הלשונית התנ"כית.

     לא יפלא שאלו שבמודעות גמורה או חלקית אימצו את כלי השפה ככלי יצירה, ארצות קלוויניסטיות, התפתחו יותר, האמינו בעתיד, תכננו עתיד, מאשר מדינות קאתוליות שהלכו בעקבות השליח פאולוס שניטרל את משל 'עץ הדעת', וגם התפתחו יותר מאשר הלותרנים בגרמניה, שהלכו בעקבות לותר ששלל את ה'רצון החופשי' המאפשר יצירה, גם יצירת העתיד.

      בהקשר לזה שוב כדאי להזכיר את מקס וובר, שטען שאלו שאמצו את תורת קלווין הצליחו יותר כיוון שאימצו את עיקרון הפרדסטינציה שלו. כנראה מקס וובר הגרמני לא יכול היה להודות בכך, שקלווין בהבדל מלותר אימץ את עקרונות התנ"ך. כנראה שהוא לא קרא את כתביו של קלווין, את פרשנויותיו על התנ"ך. מקס וובר הגרמני הלך בעקבות מלומדי ארצו שעשו דה-לגיטימציה לתנ"ך.

      ברור שגם הלותרנים, וגם הקאתולים תכננו עתידים, רק שהדגש עליו היה פחות בטוח מאשר אצל אלו שאימצו את השפה ככלי יצירה, שאמצו את עיקרון ה'השגחה'. גם אלו שניסו לעשות דה-לגיטימציה למחשבת התנ"ך, בסופו של דבר לא הצליחו להשתחרר ממנה לגמרי, ומושגים ממנה שרדו אצלם.

     ברור שאלו הן רק הערות על הנושא, אי אפשר להכנס לנושא כזה בהקשר של בלוג.

     אבל ברצוני גם להתיחס לדבר נוסף שאותו הזכיר מילוא. ידוע היום שהילוד נולד עם מח שעדיין לא מושלם. ההסברים הביאולוגיים לתופעה זו היא, שאותם אימץ גם מילוא, שאלו המח היה מתפתח לגמרי הראש של הילוד היה כה גדול שלא היה יכול לצאת מרחם אמו.

     ובכן, גם במקרה של המח של הילוד צריך להסביר את התופעה, שהמח של הילד מתפתח בהמשך, כתוצאה מרכישת השפה שלו, אשר יוצרת את הקשרים של הנירונים המגדילים את  המח, המפתחים אותו. הרי הילוד ברחם האם לא יכול היה לשוחח עם האחרים, לכן המח שלו חסר בהיוולדו את הקשרים שהשפה יוצרת בנירונים. כאן יש להוסיף מה שהיום ידוע, שהאבולוציה הוסיפה למח האנושי את האונות הקדמיות, שאמנם בצורה מוקטנת הוענקו גם ליונקים, אבל אצל האדם הם מפותחים יותר. אונות קדמיות אלו, לפי סברתי, מכילות קולטנים המקושרים ליסוד האינפורמציה ביקום, והמח האנושי הופך אותה על-ידי טרנספורמציה לשפה. המח הפלאי של האדם הוא טרנספורמטור, מעבדה, הקולט יסודות ביקום, ומשנה אותם לרווחת האדם. כך הוא קולט את הפוטונים ויוצר מהם את הראיה האנושית. גם המח של ברויים אחרים על כדור הארץ הוא טרנספורמטור, הרי אף אלו רואים ושומעים, אלא שבמקרה של האדם המח היותר מפותח מקושר גם ליסוד האינפורמציה שאותה בטרנספורמציה הופך לשפה, החסרה לברויים אחרים על כדור הארץ שלנו.

       הילוד נולד עם יכולת לשפה, אבל הוא צריך לרכוש אותה מהסביבה. השפה כשלעצמה היא קהילתית, הילוד צריך ללמד את השפה ובאמצעותה הוא יוצר את הקשרים בנירונים המאפשרים את השלמת המח.

      מילוא שגלה לצרפת הנאורה, כנראה התחנך על פילוסופית דקרט, אשר סבר שהאדם חושב ללא שפה. כבר בזמנו, במאה ה-17 , הובס שהיה בגלות בצרפת, למקום שדקרט שלח את כתביו למלומדים, מהולנד ששם שהה,  התווכח אתו, וטען שהאדם חושב בשפה. הובס שהסתמך על פילוסופית השפה במשלים התנ"כיים, הבין מה שדקרט הקאתולי לא הבין. אפילו שפילוסוף נומינליסטי זה הבין את המשלים הלשוניים הפילוסופיים של התנ"ך רק חלקית, הוא לא פיתח משנה סדורה על כלי השפה, גם כאשר הוא בספרו 'הלוויתן', בהקדמה שלו טוען שהאדם בדומה לטבע יוצר את עולמו, הוא לא הרחיב, לא אמר, שהאדם יוצר את עולמו באמצעות כלי השפה, למרות שהציע מתכון של מדינה מבוססת על הסכמים, על בריתות, מדינה מלאכותית, פרי השפה.

     אמנם גם אפלטון הציע דגם למדינה, למדינה אורגנית, ולא חשב שבני אדם אינם יכולים ליצור מדינה אורגנית, הם יכולים רק ליצור מדינה מלאכותית, לשונית. ובאמת מדינתו של אפלטון אף פעם לא התגשמה.

      כמה זה עצוב ללמד שהנומינליסטים האנגליים, גם מילטון המשורר שהיה גם תיאולוג, שקלווין, הסתמכו יותר על התנ"ך, מאשר מלומדים יהודיים שסוגדים למאורות מערביים, שעושים דה-לגליזציה לפילוסופיה הלשונית של התנ"ך, בכלל למחשבת התנ"ך. 

 

 

האוניברסיטה הווירטואלית – שעור 158 – המאור מה-Ecole

    הזדמן לי ב-4 לחודש דצמבר, להקשיב לשיחה בין יצחק לבני ודניאל מילוא, שיחה המתקיימת בשעה 11 ביום שישי בערב,  בנושא שאני לאחרונה עוסקת בו ודנה בו ופרסמתי לאחרונה בלוגים עליו, במסגרת 'רשימות', נושא יצירת העתיד. אני מדי פעם מקשיבה לראיונות אלו של לבני, מאחר שהוא אוהב להזמין מאורות, ואני סקרנית מדי פעם לשמע את מה יש להם להגיד.

    לפי השיחה הבנתי שד.מילוא גלה מהארץ מאחר שמבחינה פוליטית הוא לא היה מרוצה ממנה, הוא מלמד ב-Ecole, לפי דבריו, מוסד שבגלל חשיבותו אין צורך להרחיב עליו. כמובן אינני רוצה לדון בבחירות שלו היכן קיים מצב פוליטי עדיף מאשר כאן בארץ. מילוא דיבר על כמה נושאים בין היתר הוא דיבר שהאדם נבדל מברויים אחרים על כדור הארץ שלנו, שהוא יכול לתכנן את עתידו. אבל מילוא לא הסביר איך יכול אדם לתכנן 'עתיד'. דבר שהפליא אותי שהאדם יכול לתכנן עתיד סתם מהאויר?

     וכאן אנו מגיעים לבעית פילוסופית השפה, שאינה נהירה לרוב  המלומדים, שבצרפת הנאורה, אפילו אסרו לעסוק בה במאה ה-19 . האם הסיבה לאיסור זה היה שהצרפתים הקאתוליים הלכו בעקבות השליח פאולוס שניטרל את משל 'עץ הדעת', המכיל כבר את רוב התובנות לגבי אמצעי השפה? הניטרול הזה של משל 'עץ הדעת' עדיין תקף בעולם המערבי, אולי זה מסביר מדוע פילוסופית השפה לא התפתחה במערב, למרות שאבות העברים הנוודים הבינו שהשפה היתה האמצעי של האלוהות בבריאת העולם, והאדם שנברא בצלמו אף לרשותו עומד כלי השפה שבאמצעותו הוא יוצר את עולמו. אבל בהבדל מהצרפתים הקאתוליים, מילוא הוא ישראלי, אמנם גלה לצרפת הנאורה, אבל עליו היה לקרא את התנ"ך, שהיא מקור פילוסופית השפה.

     אם מילוא היה מתיחס בכבוד לפילוסופית השפה במשלים של התנ"ך, היה צריך לדעת שהאדם יכול ליצור את עולמו באמצעות כלי זה, והוא אף מתכנן את העתיד שלו באמצעותו. האדם משליך דפוסים לשוניים, תוכניות מילוליות לחלל, בהמשך בסבוב שלו עם כדור הארץ הוא מוסיף לדפוסים אלו פעולות, אנרגיה, וכך הוא נע בחלל לקראת הבאות, לקראת עתידו. הרי גם הישויות ביקום סובבות, אלא שהן נפעלות, מתוכנתות, בעוד שהאדם מתכנת באמצעות כלי השפה את תוכניותיו, תוכניות שלא קיימות ביקום, משליך אותן לחלל,  ומגשים אותן בפעולות, יוצר את עתידו.

   התנ"ך מלא הבטחות לאבות העברים לגבי העתיד, אנחנו לא מוצאים הבטחות כאלו בתרבויות שהאמינו בגורל, שהאמינו בדטרמיניזם, שהאמינו באורגניות. רק אם האדם מאמץ את כלי השפה ככלי יצירה, הוא גם מאמץ יחד עם כלי זה 'רצון חופשי', שרק הוא מאפשר יצירה, מאפשר תכנון של עתיד. אולי בהקשר זה כדאי לנו להזכיר את שם האלוהות המתגלית לרגל הסנה הבוער למשה, המזדהה בשם 'אהיה אשר אהיה', האלוהות היא עתידית, אפילו השם 'יהוה', מרמז על עתידנות.

     עמים שאימצו את תיאולוגית קלווין, שאימצו את תורותיהם של הפילוסופים הנומינליסטיים האנגליים, כמו אוקם, הובס ולוק, שאף הם בדומה לקלווין אימצו חלק מעקרונות התנ"ך היו יותר מודעים לכלי השפה, לפחות הובס מדבר על כך. את דעתו של הובס אפשר לראות בעיקר בוויכוח שהוא ניהל עם דקרט על השאלה האם האדם יכול לחשוב בלי שפה, כך סבר דקרט, בעוד שהראשון סבר שהאדם יכול לחשוב רק באמצעות כלי השפה.

      מה שהפליא אותי נוסף לפליאתי הראשונה, שבשני ביקורות על ספרו של הובס 'הלויתן', שהופיע בתרגום חדש, המבקרים המלומדים לא ציינו שספר זה כולו מבוסס על עקרונות התנ"ך. הרי אפילו מהשם 'לויתן' אפשר היה להסיק שפילוסוף נומינליסטי זה, השתמש בשם עברי, בכך רצה להצביע שהוא מבסס את תורתו על עקרונות תנ"כיים. גם ספר אחר של הובס נקרא 'בהמות', ספר הדן במלחמת הדת באנגליה. מפליא אותי תמיד שהנומינליסטים האנגליים קרובים יותר למחשבת התנ"ך מאשר מלומדים יהודיים, ישראליים, שמתעלמים לגמרי מהפילוסופיה הלשונית התנ"כית.

     לא יפלא שאלו שבמודעות גמורה או חלקית אימצו את כלי השפה ככלי יצירה, ארצות קלוויניסטיות, התפתחו יותר, האמינו בעתיד, תכננו עתיד, מאשר מדינות קאתוליות שהלכו בעקבות השליח פאולוס שניטרל את משל 'עץ הדעת', וגם התפתחו יותר מאשר הלותרנים בגרמניה, שהלכו בעקבות לותר ששלל את ה'רצון החופשי' המאפשר יצירה, גם יצירת העתיד.

      בהקשר לזה שוב כדאי להזכיר את מקס וובר, שטען שאלו שאמצו את תורת קלווין הצליחו יותר כיוון שאימצו את עיקרון הפרדסטינציה שלו. כנראה מקס וובר הגרמני לא יכול היה להודות בכך, שקלווין בהבדל מלותר אימץ את עקרונות התנ"ך. כנראה שהוא לא קרא את כתביו של קלווין, את פרשנויותיו על התנ"ך. מקס וובר הגרמני הלך בעקבות מלומדי ארצו שעשו דה-לגיטימציה לתנ"ך.

      ברור שגם הלותרנים, וגם הקאתולים תכננו עתידים, רק שהדגש עליו היה פחות בטוח מאשר אצל אלו שאימצו את השפה ככלי יצירה, שאמצו את עיקרון ה'השגחה'. גם אלו שניסו לעשות דה-לגיטימציה למחשבת התנ"ך, בסופו של דבר לא הצליחו להשתחרר ממנה לגמרי, ומושגים ממנה שרדו אצלם.

     ברור שאלו הן רק הערות על הנושא, אי אפשר להכנס לנושא כזה בהקשר של בלוג.

     אבל ברצוני גם להתיחס לדבר נוסף שאותו הזכיר מילוא. ידוע היום שהילוד נולד עם מח שעדיין לא מושלם. ההסברים הביאולוגיים לתופעה זו היא, שאותם אימץ גם מילוא, שאלו המח היה מתפתח לגמרי הראש של הילוד היה כה גדול שלא היה יכול לצאת מרחם אמו.

     ובכן, גם במקרה של המח של הילוד צריך להסביר את התופעה, שהמח של הילד מתפתח בהמשך, כתוצאה מרכישת השפה שלו, אשר יוצרת את הקשרים של הנירונים המגדילים את  המח, המפתחים אותו. הרי הילוד ברחם האם לא יכול היה לשוחח עם האחרים, לכן המח שלו חסר בהיוולדו את הקשרים שהשפה יוצרת בנירונים. כאן יש להוסיף מה שהיום ידוע, שהאבולוציה הוסיפה למח האנושי את האונות הקדמיות, שאמנם בצורה מוקטנת הוענקו גם ליונקים, אבל אצל האדם הם מפותחים יותר. אונות קדמיות אלו, לפי סברתי, מכילות קולטנים המקושרים ליסוד האינפורמציה ביקום, והמח האנושי הופך אותה על-ידי טרנספורמציה לשפה. המח הפלאי של האדם הוא טרנספורמטור, מעבדה, הקולט יסודות ביקום, ומשנה אותם לרווחת האדם. כך הוא קולט את הפוטונים ויוצר מהם את הראיה האנושית. גם המח של ברויים אחרים על כדור הארץ הוא טרנספורמטור, הרי אף אלו רואים ושומעים, אלא שבמקרה של האדם המח היותר מפותח מקושר גם ליסוד האינפורמציה שאותה בטרנספורמציה הופך לשפה, החסרה לברויים אחרים על כדור הארץ שלנו.

       הילוד נולד עם יכולת לשפה, אבל הוא צריך לרכוש אותה מהסביבה. השפה כשלעצמה היא קהילתית, הילוד צריך ללמד את השפה ובאמצעותה הוא יוצר את הקשרים בנירונים המאפשרים את השלמת המח.

      מילוא שגלה לצרפת הנאורה, כנראה התחנך על פילוסופית דקרט, אשר סבר שהאדם חושב ללא שפה. כבר בזמנו, במאה ה-17 , הובס שהיה בגלות בצרפת, למקום שדקרט שלח את כתביו למלומדים, מהולנד ששם שהה,  התווכח אתו, וטען שהאדם חושב בשפה. הובס שהסתמך על פילוסופית השפה במשלים התנ"כיים, הבין מה שדקרט הקאתולי לא הבין. אפילו שפילוסוף נומינליסטי זה הבין את המשלים הלשוניים הפילוסופיים של התנ"ך רק חלקית, הוא לא פיתח משנה סדורה על כלי השפה, גם כאשר הוא בספרו 'הלוויתן', בהקדמה שלו טוען שהאדם בדומה לטבע יוצר את עולמו, הוא לא הרחיב, לא אמר, שהאדם יוצר את עולמו באמצעות כלי השפה, למרות שהציע מתכון של מדינה מבוססת על הסכמים, על בריתות, מדינה מלאכותית, פרי השפה.

     אמנם גם אפלטון הציע דגם למדינה, למדינה אורגנית, ולא חשב שבני אדם אינם יכולים ליצור מדינה אורגנית, הם יכולים רק ליצור מדינה מלאכותית, לשונית. ובאמת מדינתו של אפלטון אף פעם לא התגשמה.

      כמה זה עצוב ללמד שהנומינליסטים האנגליים, גם מילטון המשורר שהיה גם תיאולוג, שקלווין, הסתמכו יותר על התנ"ך, מאשר מלומדים יהודיים שסוגדים למאורות מערביים, שעושים דה-לגליזציה לפילוסופיה הלשונית של התנ"ך, בכלל למחשבת התנ"ך. 

 

 

האוניברסיטה הווירטואלית – שעור 158 – המאור מה-Ecole

    הזדמן לי ב-4 לחודש דצמבר, להקשיב לשיחה בין יצחק לבני ודניאל מילוא, שיחה המתקיימת בשעה 11 ביום שישי בערב,  בנושא שאני לאחרונה עוסקת בו ודנה בו ופרסמתי לאחרונה בלוגים עליו, במסגרת 'רשימות', נושא יצירת העתיד. אני מדי פעם מקשיבה לראיונות אלו של לבני, מאחר שהוא אוהב להזמין מאורות, ואני סקרנית מדי פעם לשמע את מה יש להם להגיד.

    לפי השיחה הבנתי שד.מילוא גלה מהארץ מאחר שמבחינה פוליטית הוא לא היה מרוצה ממנה, הוא מלמד ב-Ecole, לפי דבריו, מוסד שבגלל חשיבותו אין צורך להרחיב עליו. כמובן אינני רוצה לדון בבחירות שלו היכן קיים מצב פוליטי עדיף מאשר כאן בארץ. מילוא דיבר על כמה נושאים בין היתר הוא דיבר שהאדם נבדל מברויים אחרים על כדור הארץ שלנו, שהוא יכול לתכנן את עתידו. אבל מילוא לא הסביר איך יכול אדם לתכנן 'עתיד'. דבר שהפליא אותי שהאדם יכול לתכנן עתיד סתם מהאויר?

     וכאן אנו מגיעים לבעית פילוסופית השפה, שאינה נהירה לרוב  המלומדים, שבצרפת הנאורה, אפילו אסרו לעסוק בה במאה ה-19 . האם הסיבה לאיסור זה היה שהצרפתים הקאתוליים הלכו בעקבות השליח פאולוס שניטרל את משל 'עץ הדעת', המכיל כבר את רוב התובנות לגבי אמצעי השפה? הניטרול הזה של משל 'עץ הדעת' עדיין תקף בעולם המערבי, אולי זה מסביר מדוע פילוסופית השפה לא התפתחה במערב, למרות שאבות העברים הנוודים הבינו שהשפה היתה האמצעי של האלוהות בבריאת העולם, והאדם שנברא בצלמו אף לרשותו עומד כלי השפה שבאמצעותו הוא יוצר את עולמו. אבל בהבדל מהצרפתים הקאתוליים, מילוא הוא ישראלי, אמנם גלה לצרפת הנאורה, אבל עליו היה לקרא את התנ"ך, שהיא מקור פילוסופית השפה.

     אם מילוא היה מתיחס בכבוד לפילוסופית השפה במשלים של התנ"ך, היה צריך לדעת שהאדם יכול ליצור את עולמו באמצעות כלי זה, והוא אף מתכנן את העתיד שלו באמצעותו. האדם משליך דפוסים לשוניים, תוכניות מילוליות לחלל, בהמשך בסבוב שלו עם כדור הארץ הוא מוסיף לדפוסים אלו פעולות, אנרגיה, וכך הוא נע בחלל לקראת הבאות, לקראת עתידו. הרי גם הישויות ביקום סובבות, אלא שהן נפעלות, מתוכנתות, בעוד שהאדם מתכנת באמצעות כלי השפה את תוכניותיו, תוכניות שלא קיימות ביקום, משליך אותן לחלל,  ומגשים אותן בפעולות, יוצר את עתידו.

   התנ"ך מלא הבטחות לאבות העברים לגבי העתיד, אנחנו לא מוצאים הבטחות כאלו בתרבויות שהאמינו בגורל, שהאמינו בדטרמיניזם, שהאמינו באורגניות. רק אם האדם מאמץ את כלי השפה ככלי יצירה, הוא גם מאמץ יחד עם כלי זה 'רצון חופשי', שרק הוא מאפשר יצירה, מאפשר תכנון של עתיד. אולי בהקשר זה כדאי לנו להזכיר את שם האלוהות המתגלית לרגל הסנה הבוער למשה, המזדהה בשם 'אהיה אשר אהיה', האלוהות היא עתידית, אפילו השם 'יהוה', מרמז על עתידנות.

     עמים שאימצו את תיאולוגית קלווין, שאימצו את תורותיהם של הפילוסופים הנומינליסטיים האנגליים, כמו אוקם, הובס ולוק, שאף הם בדומה לקלווין אימצו חלק מעקרונות התנ"ך היו יותר מודעים לכלי השפה, לפחות הובס מדבר על כך. את דעתו של הובס אפשר לראות בעיקר בוויכוח שהוא ניהל עם דקרט על השאלה האם האדם יכול לחשוב בלי שפה, כך סבר דקרט, בעוד שהראשון סבר שהאדם יכול לחשוב רק באמצעות כלי השפה.

      מה שהפליא אותי נוסף לפליאתי הראשונה, שבשני ביקורות על ספרו של הובס 'הלויתן', שהופיע בתרגום חדש, המבקרים המלומדים לא ציינו שספר זה כולו מבוסס על עקרונות התנ"ך. הרי אפילו מהשם 'לויתן' אפשר היה להסיק שפילוסוף נומינליסטי זה, השתמש בשם עברי, בכך רצה להצביע שהוא מבסס את תורתו על עקרונות תנ"כיים. גם ספר אחר של הובס נקרא 'בהמות', ספר הדן במלחמת הדת באנגליה. מפליא אותי תמיד שהנומינליסטים האנגליים קרובים יותר למחשבת התנ"ך מאשר מלומדים יהודיים, ישראליים, שמתעלמים לגמרי מהפילוסופיה הלשונית התנ"כית.

     לא יפלא שאלו שבמודעות גמורה או חלקית אימצו את כלי השפה ככלי יצירה, ארצות קלוויניסטיות, התפתחו יותר, האמינו בעתיד, תכננו עתיד, מאשר מדינות קאתוליות שהלכו בעקבות השליח פאולוס שניטרל את משל 'עץ הדעת', וגם התפתחו יותר מאשר הלותרנים בגרמניה, שהלכו בעקבות לותר ששלל את ה'רצון החופשי' המאפשר יצירה, גם יצירת העתיד.

      בהקשר לזה שוב כדאי להזכיר את מקס וובר, שטען שאלו שאמצו את תורת קלווין הצליחו יותר כיוון שאימצו את עיקרון הפרדסטינציה שלו. כנראה מקס וובר הגרמני לא יכול היה להודות בכך, שקלווין בהבדל מלותר אימץ את עקרונות התנ"ך. כנראה שהוא לא קרא את כתביו של קלווין, את פרשנויותיו על התנ"ך. מקס וובר הגרמני הלך בעקבות מלומדי ארצו שעשו דה-לגיטימציה לתנ"ך.

      ברור שגם הלותרנים, וגם הקאתולים תכננו עתידים, רק שהדגש עליו היה פחות בטוח מאשר אצל אלו שאימצו את השפה ככלי יצירה, שאמצו את עיקרון ה'השגחה'. גם אלו שניסו לעשות דה-לגיטימציה למחשבת התנ"ך, בסופו של דבר לא הצליחו להשתחרר ממנה לגמרי, ומושגים ממנה שרדו אצלם.

     ברור שאלו הן רק הערות על הנושא, אי אפשר להכנס לנושא כזה בהקשר של בלוג.

     אבל ברצוני גם להתיחס לדבר נוסף שאותו הזכיר מילוא. ידוע היום שהילוד נולד עם מח שעדיין לא מושלם. ההסברים הביאולוגיים לתופעה זו היא, שאותם אימץ גם מילוא, שאלו המח היה מתפתח לגמרי הראש של הילוד היה כה גדול שלא היה יכול לצאת מרחם אמו.

     ובכן, גם במקרה של המח של הילוד צריך להסביר את התופעה, שהמח של הילד מתפתח בהמשך, כתוצאה מרכישת השפה שלו, אשר יוצרת את הקשרים של הנירונים המגדילים את  המח, המפתחים אותו. הרי הילוד ברחם האם לא יכול היה לשוחח עם האחרים, לכן המח שלו חסר בהיוולדו את הקשרים שהשפה יוצרת בנירונים. כאן יש להוסיף מה שהיום ידוע, שהאבולוציה הוסיפה למח האנושי את האונות הקדמיות, שאמנם בצורה מוקטנת הוענקו גם ליונקים, אבל אצל האדם הם מפותחים יותר. אונות קדמיות אלו, לפי סברתי, מכילות קולטנים המקושרים ליסוד האינפורמציה ביקום, והמח האנושי הופך אותה על-ידי טרנספורמציה לשפה. המח הפלאי של האדם הוא טרנספורמטור, מעבדה, הקולט יסודות ביקום, ומשנה אותם לרווחת האדם. כך הוא קולט את הפוטונים ויוצר מהם את הראיה האנושית. גם המח של ברויים אחרים על כדור הארץ הוא טרנספורמטור, הרי אף אלו רואים ושומעים, אלא שבמקרה של האדם המח היותר מפותח מקושר גם ליסוד האינפורמציה שאותה בטרנספורמציה הופך לשפה, החסרה לברויים אחרים על כדור הארץ שלנו.

       הילוד נולד עם יכולת לשפה, אבל הוא צריך לרכוש אותה מהסביבה. השפה כשלעצמה היא קהילתית, הילוד צריך ללמד את השפה ובאמצעותה הוא יוצר את הקשרים בנירונים המאפשרים את השלמת המח.

      מילוא שגלה לצרפת הנאורה, כנראה התחנך על פילוסופית דקרט, אשר סבר שהאדם חושב ללא שפה. כבר בזמנו, במאה ה-17 , הובס שהיה בגלות בצרפת, למקום שדקרט שלח את כתביו למלומדים, מהולנד ששם שהה,  התווכח אתו, וטען שהאדם חושב בשפה. הובס שהסתמך על פילוסופית השפה במשלים התנ"כיים, הבין מה שדקרט הקאתולי לא הבין. אפילו שפילוסוף נומינליסטי זה הבין את המשלים הלשוניים הפילוסופיים של התנ"ך רק חלקית, הוא לא פיתח משנה סדורה על כלי השפה, גם כאשר הוא בספרו 'הלוויתן', בהקדמה שלו טוען שהאדם בדומה לטבע יוצר את עולמו, הוא לא הרחיב, לא אמר, שהאדם יוצר את עולמו באמצעות כלי השפה, למרות שהציע מתכון של מדינה מבוססת על הסכמים, על בריתות, מדינה מלאכותית, פרי השפה.

     אמנם גם אפלטון הציע דגם למדינה, למדינה אורגנית, ולא חשב שבני אדם אינם יכולים ליצור מדינה אורגנית, הם יכולים רק ליצור מדינה מלאכותית, לשונית. ובאמת מדינתו של אפלטון אף פעם לא התגשמה.

      כמה זה עצוב ללמד שהנומינליסטים האנגליים, גם מילטון המשורר שהיה גם תיאולוג, שקלווין, הסתמכו יותר על התנ"ך, מאשר מלומדים יהודיים שסוגדים למאורות מערביים, שעושים דה-לגליזציה לפילוסופיה הלשונית של התנ"ך, בכלל למחשבת התנ"ך. 

 

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 157 – השפה כעוגן, ג'

 

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 157 – השפה כעוגן, ג'

      עלינו לדעת שאנו, האדם, יכול ליצור לעצמו עתיד, רק אם בצורה מודעת או לא מודעת הוא מניח שהעולם הלשוני שהוא יוצר באמצעות כלי השפה, לא נשלט ע"י גורל, אינו דטרמיניסטי. רק אם האדם יוצר עולם בתוך עולם, עולם לשוני בתוך היקום הדטרמיניסטי, אזי הוא יכול  לקסום לעצמו עתיד. בשביל ליצור עתיד האדם זקוק כעיקרון 'רצון חופשי', כיוון שללא רצון חופשי מוגבל האדם אינו יכול ליצור דבר.

      שומר העתיקה שיצרה תרבות מפוארת, האמינה בגורל, כפי שכבר ראינו מקינת האלה נינגל, אלת העיר אור, שהאלים החליטו על חורבן עירה ולא היו מוכנים לבטל את הגזרה. לכן לאור כעיר מדינה עצמאית לא נותר עתיד.

      אבל אנו לא צריכים להרחיק לכת לעולם העתיק של שומר, אנחנו יכולים לראות בעת החדשה עם שהתכחש לרצון חופשי, העם הגרמני, שהרפורמטור שלה לותר התכחש לרצון חופשי. כתוצאה מהאידיאולוגיה הזו שלותר יצר, גרמניה נשארה מפורדת לנסיכויות במשך למעלה ממאתים שנה, עד אשר השפעת ארצות מסביב לה, איפשר לה התאחדות בתקופת ביסמרק, בסוף המאה ה-19.

      מבחינה זו גרמניה בעקבות האידיאולוגיה שאותה יצר לותר, גורלה היה שונה מזו של אור, שאף היא האמינה בדומה ללותר בדטרמיניזם. לאור לא היו שכנות בעלות אידיאולוגיה בדומה לארצות אירופיות שלהן היתה אידיאולוגיה שונה מזו של גרמניה, שיכלו להשפיע עליה. במזופוטמיה קמו ממלכות זו אחרי זו, אפילו קשה לזכור את כולן, קמו ונעלמו ולא היתה להם תקומה. לא כך בעולם המערבי הנוצרי, שדרך מחשבת התנ"ך חדר לתוכה עיקרון רצון חופשי, לכן תרבות נוצרית זו כבר מתקיימת אלפים שנה.

      בצורה פרדוכסלית אנחנו יכולים לראות אפילו את הבטחת השליח פאולוס על ביאה מחודשת של ישוע שיביא לשינוי סדרי עולם, הבטחה לשונית שהעולם הנוצרי נאחז בה כעוגן עתידי. אפשר להגיד שהבטחה לשונית זו היא פרדוכסלית, כיוון ששליח זה הבטיח שינוי סדרי עולם, זאת אומרת, ביטול השפה, אבל הוא בראותו שלא התחולל שינוי סדרי עולם, דחה את התגשמות הפתרון לעתיד לבוא.

      הכנסיה הקאתולית הפרגמטית בראותה שהשינוי בושש לבוא, חזרה לעיקרון של רצון חופשי, אמונה בשפה ככלי מסדיר את החיים. אמונה זו איפשרה למאמינים ליצור את עולמם, את עתידם. ברור שאמונה ברצון חופשי כעיקרון חדר לעולם המערבי דרך הנומינליסטים האנגליים, דרך התיאולוגיה של קלווין, גם אם הם לא הכריזו על כך, אבל בחוזרם לעקרונות התנ"ך, הם בשתיקה אימצו עיקרון זה.

      אבל רצונינו כאן להתיחס לגרמניה הלותרנית, שהרפורמטור שלה, לותר המליך את השטן על העולם הנגלה, האמין בדטרמיניזים, בגורל. כפי שציינו תיאולוגיה זו של לותר מנעה את איחודה שלה גרמניה במשך כמאתים שנה, היא נשארה מפורדת לנסיכויות.

      למרות איחודה של גרמניה בימיו של ביסמרק שהיה מדינאי פרגמטי, הושפע מהארצות מסביב, התיאולוגיה של לותר הלכה והתפתחה והגיעה לשיאה ביצירת הדרמה פאוסט, מאת המשורר גיתה. למעשה גיתה המחיז את התיאולוגיה של לותר ויצר את הדמות פאוסט-מפיסטו, אלוהות חדשה, ששורשיה ברפורמציה. אבל הדרמה הזו של גיתה  השלימה את כל מה שלותר החסיר, יצרה דמות אדם-אל מעצב, דמותו של פאוסט, שבהמשך במשך מאה שנה המיתוס הזה השתלט על גרמניה.

       אנו כאן כמובן לא ניכנס לכל ההתפתחות של הרייך השלישי, אלא רצונינו להצטמצם בעובדה שהאידיאולוגיה הטמונה ביצירה זו של גיתה, אידיאולוגיה ששללה את השפה, קבעה במקומה את הכח והמעשה כראשיתיים, השליטה את מפיסטו כשליט על העולם הנגלה, שללה מהגרמנים את היכולת ליצור עתיד לשוני, עתיד לשוני לרייך אלף השנה שהאידיאולוגים קיממו תחת חופת מיתוס פאוסט.

      ובכן, רייך אלף השנה של האידיאולוגים, האפיגונים, של הירושה הלותרנית, ניסו באמצעות כח, מעשה, להקים את הרייך של אלף שנה. אבל באמצעות כח, באמצעות מעשה מכאני, אי אפשר ליצור דבר בר קימא. לא בכדי רייך אלף השנה התקיים רק שתים עשרה , שנה.

      אם אנו בודקים התרחשויות היסטוריות, בודקים איזו אימפריות האריכו ימים, אנו נוכחים   לדעת שאימפריות ברי קימא לא נוסדו על-ידי כיבושים של כובשים גדולים, אלא נוסדו במשך דורות, והשליטים של אימפריות אלו, גם אם השתמשו בכח, הם השליטו גם חוק. האימפריה הרומית היתה מבוססת גם על חוקים, לא על כח בלבד.

      ברור שהאימפריה הבריטית, נוצרה על-ידי דורות, והיא כולה היתה מבוססת על מערכת חוקים. אף היא האריכה ימים. אבל אימפריות כוחניות הן קצרות קיום, על כח אי אפשר לבנות מסגרות לשוניות ערכיות שהן אשר מאפשרות קיום לחברות, למדינות. ללא אמצעי השפה היוצרת, גופים כאלו שנוצרו באמצעות כח, לא מסוגלות ליצור עתיד לשוני.

     לא בכדי הרייך של אלף שנה האריך רק שתים עשרה שנה, לרייך זה לא היה עתיד כעוגן להיאחז בו.

     האדם לעתים קרובות מזלזל במתת השפה שאינה מספקת ולא מגשימה את כל משאלותיו. הוא נסוג לשימוש בכח, וסבור שבאמצעותו יכפה על הקיום את מלוי משאלותיו. אבל אמצעי כח ללא אלגוריתם של שפה יכול רק להרוס ולא לבנות. עולמו העדיף של האדם על החיות הוא העולם הלשוני, עולם בתוך עולם, אמנם ווירטואלי, אבל הוא יכול לספק לאדם עוגנים, אפשרויות עתידיות.

     המח האנושי, האבר המפותח ביותר ביקום, מנכס לעצמו מהאינפורמציה היקומית נתח, עושה לו טרנספורמציה, הופך אותו לשפה, המאפשרת לאדם ליצור לעצמו עולם בתוך עולם. עולם אנושי זה הוא לא פרי כח, אלא פרי שפה שהמח הקוסם מספק לאדם למען רווחתו. המח הקוסם מאפשר לאדם ליצור לעצמו עתידים. אבל כל הקסמים האלו הם קיבוציים, מבוססים על הסכמים, בריתות, לא על כח. לכן מדינות כוחניות שפוסלות מוסדות וערכים קיבוציים, אינם מסוגלים ליצור לעצמם עתיד לשוני.

     אבל לא רק הרייך השלישי לא יכול היה להאריך, אנו רואים תופעה דומה עם ברית המועצות. מרכס עם כל המלל שלו היה פאוסט, אפילו אביו היהודי, שאמנם התנצר אבל נשאר יהודי, בהבדל מבנו שכבר שנא את מוצאו, כינה אותו בשם זה. אף הוא שלל את ה'ניכור' התנ"כי במסתו 'השאלה היהודית', האמין בדטרמיניזים, ההיסטוריה במהלכה, מובילה לפיתרון, תחזיר את האדם לחיים אורגניים, תבטל את המוסדות, את החוקי פרי ה'ניכור'. אין רצון כאן להיכנס לכל האידיאולוגיה המרכסיסטית, אלא דיונינו בתופעה דומה לזו של הרייך השלישי. חסידי מרכס פירשו את תורתו נכונה, הבינו שאמצעי כח צריך להחליף את כל המערכות הקודמות, והיסטוריה דטרמיניסטית תפתור את בעיות האנושות. גם ממלכה זו, אמנם האריכה יותר ימים מאשר הרייך השלישי, אבל אחרי שבעים שנה התפרקה.

     לברית המועצות הכוחנית לא היה עתיד אנושי, הרי מוסדות כמו מדינה הן פרי שפה, פרי בריתות, הסכמים, כח לא יכול לתחזק גוף לשוני כזה, גוף מלאכותי. הנבואות האפוקליפטיות של מרכס לא התקיימו, ההיסטוריה הדטרמיניסטית לא הביאה לשינויים, כפי שהנבואות האפוקליפטיות של השליח פאולוס לא התקימו, אבל פאולוס ברוב ערמומיותו הבטיח ביאה מחודשת של ישוע, ואזי ההבטחות תתקימנה. מרכס לא יכול היה להבטיח שההיסטוריה הדטרמיניסט שהכזיבה, תחזור בה ותביא לשינויים. מה שנשאר מהבטחותיו היתה מדינה כוחנית ללא מוסדות לשוניים שיכלו לתחזק אותה. למדינת כח אין עתיד.