אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 160 – השפה מנצחת את הכח

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 160 – השפה מנצחת את הכח

       כאשר מדובר שהשפה מנצחת את הכח, לא מדובר על אנשים יחידים, עובדה שהגרמנים הצליחו להשמיד ששה מליון יהודים, מדובר על תרבויות. כל מי שמתבונן במפת ההיסטוריה נוכח לדעת שעמים קטנים לשוניים השאירו את רשומם יותר מאשר עמים אגרסיביים.

    הקורא את ההיסטוריה של העת העתיקה, נדהם על שמות של ממלכות שרק שמם נשאר, שלא השאירו שום עקבות לדורות. והנה עם קטן, העם השומרי, שהמציא את הכתב, יסד ערי מדינות, יצר ספרות מפוארת, את הקינות המופלאות, את המיתוס של גילגמש, ירושה שנעשתה תשתית תרבותית של ממלכות מזופוטמיה. השומרים כיחידה אתנית נעלמה, אבל אנו עד היום מבכים יחד עם האמהות שלהם, הרעיות שלהם, את מותו של הרועה דומוזי, אנו מבכים יחד עם אלת אור, נינגל את חורבן עירה. קינה זו של האלה נינגל היא אחת מיצירות המופת.

      אנו גם יכולים לצאת יחד עם גילגמש להרפתקאות שלו, לנסיונות להשיג נצחיות, לרצונו לשמר את שמו בזכרון הקהילות.

      לעומת השומרים, האכדים שכבשו את ערי שומר, עם המלך שלהם סרגון, שהשתלט על מרחבי מזופוטמיה, הם לא השאירו שום עקבות, אנו לא יודעים עליהם דבר. אבל האכדים היו רק חלק משורת הכובשים במזופוטמיה, שאנו רק יודעים את שמם, ולא יותר.

     מבחינה זו זכו הכובשים האגרסיביים ביותר, האשורים, שכבשו וכבשו, הגלו, והגלו, התעללו בנכבשים, לאיזכור לדראון עולם, בתנ"ך. אבל האכזריות האשורית, התנקמה בה, אלו שהוגלו על-ידה בסופו של דבר השתלטו עליה. בימיהם של האשורים השפה הארמית, עם שנכבש על ידם, נעשתה השפה הבינלאומית, לא השפה האשורית, הכתב האשורי-פיניקי ניצח את הכתבים הקודמים. מאשור עצמה לא נשאר דבר, עם זה נעלם.

      הדבר הכי מענין בקשר לאשורים הוא, שספרייתו של אשורבניפל, המלך הגדול האחרון, התגלתה בחפירות, ורוב הכתבים שבה הם כתבים מאגיים. משום מה עמים אגרסיביים סבורים שעל-ידי מאגיה יוכלו לשלט על העולם, נראה את זה בהמשך, שגם אנשי הרייך השלישי, הרצחניים, פנו למאגיה, אימצו כאלוהיהם את מפיסטו שלפיהם ממונה על כח, ממונה על מאגיה, חשבו שבסיוע שלו ישתלטו על העולם.  למען לרצות אל זה הם הקריבו יהודים על במות אושוויץ, ללא הועיל, רייך אלף השנה האריך שתים עשרה שנה בלבד. 

     ובכן עמים אגרסיביים פונים תמיד למאגיה, הרי באמצעות אמצעי הכח הם לא יכולים ליצור דברים ברי קיימא, כח אינו יוצר, גם מאגיה לא מועילה. חוקי הקיום לא נעתרים לאגרסיה כוחנית, לאגרסיה מאגית. בסופו של דבר האימפריות האגרסיביות, שבחזון דניאל הופכות לחיות, מכלות זו את זו.

      אבל אחרי האשורים האכזריים, אנו יכולים לפנות לספרטה האגרסיבית, שנלחמה ברוב קנאה באתונה הלשונית, שיצרה ויצרה יצירות מופת. ספרטה רצתה את ההגמוניה על יוון. היא הצליחה במלחמה הפלופונזית להרוס את אתונה ולהביא לירידתה של יוון כולה.

      אם אנו יודעים על ספרטה, הרי זה מכתבים של יוצרי יריבתה אתונה. טוקידידס מרחיב את דבריו על המלחמה הפלופונזית, הוא מזכיר שסיבת מלחמה זו היתה הקנאה, רצונה של ספרטה להגמוניה. אבל כח כאמצעי יכול רק להרוס, ההגמוניה של ספרטה לא האריכה ימים,   ועיר מדינה זו לא השאירה שום ירושה תרבותית.

     אם אנו יכולים לטייל עם סוקראטס ואפלטון  בסימטאות אתונה, אם אנו יכולים להכנס.   לעולמן של גיבורי הטראגדיה. אין לנו שום אפשרות לחדור לספרטה הכוחנית. שפה יוצרת בועות של עולמות שהפרט יכול לדור בהן, שעמים יכולים לדור בהן, שדורות מאוחרים יכולים לחזור ולדור בהן. כח לא משאיר עקבות.

       עולמו של האדם הלשוני מורכב מבועות לשוניות, למרות שהן ווירטואליות, לא יכולות לשכפל את עצמן, הן יכולות לקבע את עצמן בכתב. נראה לנו שהכתב הוא המצאה של האדם, אבל אם אנו בודקים את  ה-DNA אנו נוכחים לדעת שהוא מורכב מאותיות. כנראה שהאינפורמציה היקומית יוצרת אלגוריתמים מסוכמים באותיות, וכך היא מתרכבת עם אנרגיה ויוצרת את הישויות. הישויות ביקום מתוכנתות, הן לא אוטונומיות, בהבדל מהן, האדם הלשוני בסיוע המוח הקוסם שלו, מתכנת בצורה אוטונומית יצירות שלא בנמצא ביקום.

      האדם הנסוג לאמצעי הכח, למעשה רוצה הגמוניה על היקום, אבל אמצעי זה, הכח אין לו שליטה על חוקי הקיום, הוא גם חסר את יכולת השפה כאמצעי ליצור דברים ווירטואליים היכולים להישמר בזכרון האדם, בזכרון הקהילה.

     מכאן אנו רואים שעמים קטנים שלא הפכו לאימפריות כוחניות השאירו את רישומם על מפת ההיסטוריה יותר מאשר עמים אגרסיביים.

     כך העברים, שאף פעם לא יסדו אימפריה, שאימצו את השפה כאמצעי של בריאה, בריאת העולם ובריאת עולמו של האדם, הצליחו לשמר את זכרונם, הצליחו גם לשמר, בהבדל מהשומרים את עמם.

      ומדוע הצליחו העברים לתקומה אחרי כיבושים, אחרי גלות ארוכת שנים? בהבדל מהשומרים שהאמינו בגורל, בדטרמיניזם, למרות תרומתם המופלאה בתחום התרבות, לא יכלו לקסום לעצמם עתיד. לעומתם העברים שאימצו בצורה מודעת את השפה ככלי יצירה כבר בתקופת האבות, הצליחו ליצור לצאצאיהם עתידים, תקומות. השומרים נחסמו על-ידי אמונתם בגורל, אמונתם בדטרמיניזם, אבל השקפה לשונית מאפשרת לקסום עתידים.

      העולם האנושי הלשוני כולו תלוי בתכנות האדם, הרי עולם זה לא קיים ביקום, הוא   אוטונומי, עולם בתוך עולם. אותן תרבויות שלא מודעות לעובדה זו שעולמן כולו הוא פרי תכנות משלהם, מאמינים בגורל ובדטרמיניזם, מונעים מעצמם את היכולת ליצור עתידים. הרי עתיד לא קיים, הוא קיים רק בתוכניות לשוניות שבבוא הזמן האדם צריך להגשים אותן בהוספת פעולה, אנרגיה.

      התנ"ך כולו מלא בהבטחות לעתיד, בתוכניות לעתיד. אפילו השם של האלוהות המתגלה למשה לרגלי הסנה הבוער, מזהה את עצמה בשם 'אהיה אשר אהיה', שם המכיל עתיד, האלוהות לא גמרה את בריאתה פעם לתמיד, היא ישות הפועלת, המתכנתת לעתיד. היחידי שעמד על מהות זו של 'ההשגחה', הוא דווקא קלווין, הרפורמטור, שהתיאולוגיה שלו איפשרה את התרבות המערבית המאמינה בעתידים.

      גורל מקבע התרחשויות, אין בו אפשרות לשינויים, אין בו אפשרות לתכנות עתידות. ברור שביקום יש התפתחות, אבל לא הישויות הבודדות מתכנתות את עתידן, הן מתוכנתות על ידי חוקי הקיום. גם הגוף הביאולוגי של היחיד מתוכנת, קצוב, אבל הודות למח הקוסם האדם יכול ליצור לעצמו עולמות, במשך קיומו הקצוב, הוא יכול ליצור לעצמו בועות צבעוניות. אם האדם לא יכול לתכנת לעצמו קיום לא קצוב, הוא יכול לתכנת עתידים לצאצאיו, לשרשרת הדורות שהוא הנצח האנושי.

      מענין לציין בהקשר לדיונינו בשפה, בעובדה שתרבויות ראו את תור הזהב של האדם בעבר. בהבדל להשקפה זו, אבות העברים שיצרו את המשל המופלא 'עץ הדעת', הבינו שגן-עדן, שבני אדם ראו בו ועדיין רואים בו את תור הזהב, במציאות האדם בו היה חיה בין החיות. רק כאשר האדם בעצת חוה אכל מפרי עץ הדעת , נעשה מודע לערומו, נעשה ישות מודעת, לא רק לעצמו אלא גם לסביבתו, הפך לישות המסוגלת ליצור חיים במודעות, מסוגלת ליצור עולם בתוך עולם, שבו הרכש החדש, דעת, מאפשרת לו להבדיל בין טוב לרע. קין שהוא משל בלבד, נעשה סמל לאדם הבוחר ברע, הוא אינו מסוגל להשלים עם העובדה שאחיו הועדף, כפי שספרטה לא הצליחה להשלים עם גדולת אתונה, יצאה למלחמה נגדה, בכוחנות הרסה ולא בנתה.  

       כפי שראינו בשעור הקודם, ניטשה בחר בעיקרון 'רצון לכח', עיקרון שאומץ על-ידי אנשי הרייך השלישי, השגיהם היחידים היה הרס העולם, השמדת היהודים, רייך אלף השנה התקיים רק שתים עשרה שנה. יש הרואים באגרסיביות זו של ניטשה מעלה, הכרזתו שרצונו במצב מעבר לטוב ולרע, יתרון. במציאות ניטשה נעשה קורבן עצמו, איבד את שפייותו, אלו שהלכו בעקבותיו לא צלחו יותר.           

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 160 – השפה מנצחת את הכח

       כאשר מדובר שהשפה מנצחת את הכח, לא מדובר על אנשים יחידים, עובדה שהגרמנים הצליחו להשמיד ששה מליון יהודים, מדובר על תרבויות. כל מי שמתבונן במפת ההיסטוריה נוכח לדעת שעמים קטנים לשוניים השאירו את רשומם יותר מאשר עמים אגרסיביים.

    הקורא את ההיסטוריה של העת העתיקה, נדהם על שמות של ממלכות שרק שמם נשאר, שלא השאירו שום עקבות לדורות. והנה עם קטן, העם השומרי, שהמציא את הכתב, יסד ערי מדינות, יצר ספרות מפוארת, את הקינות המופלאות, את המיתוס של גילגמש, ירושה שנעשתה תשתית תרבותית של ממלכות מזופוטמיה. השומרים כיחידה אתנית נעלמה, אבל אנו עד היום מבכים יחד עם האמהות שלהם, הרעיות שלהם, את מותו של הרועה דומוזי, אנו מבכים יחד עם אלת אור, נינגל את חורבן עירה. קינה זו של האלה נינגל היא אחת מיצירות המופת.

      אנו גם יכולים לצאת יחד עם גילגמש להרפתקאות שלו, לנסיונות להשיג נצחיות, לרצונו לשמר את שמו בזכרון הקהילות.

      לעומת השומרים, האכדים שכבשו את ערי שומר, עם המלך שלהם סרגון, שהשתלט על מרחבי מזופוטמיה, הם לא השאירו שום עקבות, אנו לא יודעים עליהם דבר. אבל האכדים היו רק חלק משורת הכובשים במזופוטמיה, שאנו רק יודעים את שמם, ולא יותר.

     מבחינה זו זכו הכובשים האגרסיביים ביותר, האשורים, שכבשו וכבשו, הגלו, והגלו, התעללו בנכבשים, לאיזכור לדראון עולם, בתנ"ך. אבל האכזריות האשורית, התנקמה בה, אלו שהוגלו על-ידה בסופו של דבר השתלטו עליה. בימיהם של האשורים השפה הארמית, עם שנכבש על ידם, נעשתה השפה הבינלאומית, לא השפה האשורית, הכתב האשורי-פיניקי ניצח את הכתבים הקודמים. מאשור עצמה לא נשאר דבר, עם זה נעלם.

      הדבר הכי מענין בקשר לאשורים הוא, שספרייתו של אשורבניפל, המלך הגדול האחרון, התגלתה בחפירות, ורוב הכתבים שבה הם כתבים מאגיים. משום מה עמים אגרסיביים סבורים שעל-ידי מאגיה יוכלו לשלט על העולם, נראה את זה בהמשך, שגם אנשי הרייך השלישי, הרצחניים, פנו למאגיה, אימצו כאלוהיהם את מפיסטו שלפיהם ממונה על כח, ממונה על מאגיה, חשבו שבסיוע שלו ישתלטו על העולם.  למען לרצות אל זה הם הקריבו יהודים על במות אושוויץ, ללא הועיל, רייך אלף השנה האריך שתים עשרה שנה בלבד. 

     ובכן עמים אגרסיביים פונים תמיד למאגיה, הרי באמצעות אמצעי הכח הם לא יכולים ליצור דברים ברי קיימא, כח אינו יוצר, גם מאגיה לא מועילה. חוקי הקיום לא נעתרים לאגרסיה כוחנית, לאגרסיה מאגית. בסופו של דבר האימפריות האגרסיביות, שבחזון דניאל הופכות לחיות, מכלות זו את זו.

      אבל אחרי האשורים האכזריים, אנו יכולים לפנות לספרטה האגרסיבית, שנלחמה ברוב קנאה באתונה הלשונית, שיצרה ויצרה יצירות מופת. ספרטה רצתה את ההגמוניה על יוון. היא הצליחה במלחמה הפלופונזית להרוס את אתונה ולהביא לירידתה של יוון כולה.

      אם אנו יודעים על ספרטה, הרי זה מכתבים של יוצרי יריבתה אתונה. טוקידידס מרחיב את דבריו על המלחמה הפלופונזית, הוא מזכיר שסיבת מלחמה זו היתה הקנאה, רצונה של ספרטה להגמוניה. אבל כח כאמצעי יכול רק להרוס, ההגמוניה של ספרטה לא האריכה ימים,   ועיר מדינה זו לא השאירה שום ירושה תרבותית.

     אם אנו יכולים לטייל עם סוקראטס ואפלטון  בסימטאות אתונה, אם אנו יכולים להכנס.   לעולמן של גיבורי הטראגדיה. אין לנו שום אפשרות לחדור לספרטה הכוחנית. שפה יוצרת בועות של עולמות שהפרט יכול לדור בהן, שעמים יכולים לדור בהן, שדורות מאוחרים יכולים לחזור ולדור בהן. כח לא משאיר עקבות.

       עולמו של האדם הלשוני מורכב מבועות לשוניות, למרות שהן ווירטואליות, לא יכולות לשכפל את עצמן, הן יכולות לקבע את עצמן בכתב. נראה לנו שהכתב הוא המצאה של האדם, אבל אם אנו בודקים את  ה-DNA אנו נוכחים לדעת שהוא מורכב מאותיות. כנראה שהאינפורמציה היקומית יוצרת אלגוריתמים מסוכמים באותיות, וכך היא מתרכבת עם אנרגיה ויוצרת את הישויות. הישויות ביקום מתוכנתות, הן לא אוטונומיות, בהבדל מהן, האדם הלשוני בסיוע המוח הקוסם שלו, מתכנת בצורה אוטונומית יצירות שלא בנמצא ביקום.

      האדם הנסוג לאמצעי הכח, למעשה רוצה הגמוניה על היקום, אבל אמצעי זה, הכח אין לו שליטה על חוקי הקיום, הוא גם חסר את יכולת השפה כאמצעי ליצור דברים ווירטואליים היכולים להישמר בזכרון האדם, בזכרון הקהילה.

     מכאן אנו רואים שעמים קטנים שלא הפכו לאימפריות כוחניות השאירו את רישומם על מפת ההיסטוריה יותר מאשר עמים אגרסיביים.

     כך העברים, שאף פעם לא יסדו אימפריה, שאימצו את השפה כאמצעי של בריאה, בריאת העולם ובריאת עולמו של האדם, הצליחו לשמר את זכרונם, הצליחו גם לשמר, בהבדל מהשומרים את עמם.

      ומדוע הצליחו העברים לתקומה אחרי כיבושים, אחרי גלות ארוכת שנים? בהבדל מהשומרים שהאמינו בגורל, בדטרמיניזם, למרות תרומתם המופלאה בתחום התרבות, לא יכלו לקסום לעצמם עתיד. לעומתם העברים שאימצו בצורה מודעת את השפה ככלי יצירה כבר בתקופת האבות, הצליחו ליצור לצאצאיהם עתידים, תקומות. השומרים נחסמו על-ידי אמונתם בגורל, אמונתם בדטרמיניזם, אבל השקפה לשונית מאפשרת לקסום עתידים.

      העולם האנושי הלשוני כולו תלוי בתכנות האדם, הרי עולם זה לא קיים ביקום, הוא   אוטונומי, עולם בתוך עולם. אותן תרבויות שלא מודעות לעובדה זו שעולמן כולו הוא פרי תכנות משלהם, מאמינים בגורל ובדטרמיניזם, מונעים מעצמם את היכולת ליצור עתידים. הרי עתיד לא קיים, הוא קיים רק בתוכניות לשוניות שבבוא הזמן האדם צריך להגשים אותן בהוספת פעולה, אנרגיה.

      התנ"ך כולו מלא בהבטחות לעתיד, בתוכניות לעתיד. אפילו השם של האלוהות המתגלה למשה לרגלי הסנה הבוער, מזהה את עצמה בשם 'אהיה אשר אהיה', שם המכיל עתיד, האלוהות לא גמרה את בריאתה פעם לתמיד, היא ישות הפועלת, המתכנתת לעתיד. היחידי שעמד על מהות זו של 'ההשגחה', הוא דווקא קלווין, הרפורמטור, שהתיאולוגיה שלו איפשרה את התרבות המערבית המאמינה בעתידים.

      גורל מקבע התרחשויות, אין בו אפשרות לשינויים, אין בו אפשרות לתכנות עתידות. ברור שביקום יש התפתחות, אבל לא הישויות הבודדות מתכנתות את עתידן, הן מתוכנתות על ידי חוקי הקיום. גם הגוף הביאולוגי של היחיד מתוכנת, קצוב, אבל הודות למח הקוסם האדם יכול ליצור לעצמו עולמות, במשך קיומו הקצוב, הוא יכול ליצור לעצמו בועות צבעוניות. אם האדם לא יכול לתכנת לעצמו קיום לא קצוב, הוא יכול לתכנת עתידים לצאצאיו, לשרשרת הדורות שהוא הנצח האנושי.

      מענין לציין בהקשר לדיונינו בשפה, בעובדה שתרבויות ראו את תור הזהב של האדם בעבר. בהבדל להשקפה זו, אבות העברים שיצרו את המשל המופלא 'עץ הדעת', הבינו שגן-עדן, שבני אדם ראו בו ועדיין רואים בו את תור הזהב, במציאות האדם בו היה חיה בין החיות. רק כאשר האדם בעצת חוה אכל מפרי עץ הדעת , נעשה מודע לערומו, נעשה ישות מודעת, לא רק לעצמו אלא גם לסביבתו, הפך לישות המסוגלת ליצור חיים במודעות, מסוגלת ליצור עולם בתוך עולם, שבו הרכש החדש, דעת, מאפשרת לו להבדיל בין טוב לרע. קין שהוא משל בלבד, נעשה סמל לאדם הבוחר ברע, הוא אינו מסוגל להשלים עם העובדה שאחיו הועדף, כפי שספרטה לא הצליחה להשלים עם גדולת אתונה, יצאה למלחמה נגדה, בכוחנות הרסה ולא בנתה.  

       כפי שראינו בשעור הקודם, ניטשה בחר בעיקרון 'רצון לכח', עיקרון שאומץ על-ידי אנשי הרייך השלישי, השגיהם היחידים היה הרס העולם, השמדת היהודים, רייך אלף השנה התקיים רק שתים עשרה שנה. יש הרואים באגרסיביות זו של ניטשה מעלה, הכרזתו שרצונו במצב מעבר לטוב ולרע, יתרון. במציאות ניטשה נעשה קורבן עצמו, איבד את שפייותו, אלו שהלכו בעקבותיו לא צלחו יותר.           

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • nachum  On 28 בדצמבר 2009 at 13:51

    אם אנו יכולים להכנס. לעולמן של גיבורי הטראגדיה.

  • רבקה  On 10 בינואר 2010 at 8:56

    לנחום תודה על ההערה, באמת צריך להיות כתוב 'לעולמם' של הגיבורים. רבקה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: