Monthly Archives: ינואר 2010

וניברסיטה ווירטואלית – שעור 165 – נכוס הנפש על-ידי הנדכאים

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 165 – נכוס הנפש על-ידי הנדכאים

      ראינו כבר שהשפה מאפשרת לאדם בריחות, הוא יכול ליצור לעצמו עולמות פנימיים ששם הוא ריבון. בעולם הפנימי הזה שהאדם בורא לעצמו הוא יוצר דמויות ווירטואליות, שאתם הוא מנהל שיחות, ששם הוא מנצח את אלו שהתאכזרו לו, ששם הוא עושה צדק שלא השיג בעולם הנגלה.

      אבל לאדם עוד אפשרויות להסדיר צדק שנשלל ממנו בעולם הנגלה. ידוע שיהודים בגולה שהיו שם מיעוט שנשללו מהם זכויות, נכסו לעצמם נשמה, ושללו אותה מרודפיהם, להם העניקו רק רוח. אפשר היה לחשוב שרק יהודים המציאו את האפשרויות האלו, מי שקרא את סולז'ניצין, נוכח לדעת שבגולג, האסירים אף הם נכסו לעצמם נפש, ושללו אותה מנוגשיהם.

     ברור שרק אנשים ברמה של מודעות מוסרית יכולים ליצור לעצמם עולמות פנימיים כאלו, ספק אם עבדים ללא ירושה תרבותית, ללא מודעות מוסרית, יכולים ליצור לעצמם מפלטים כאלו בהם הם משיגים פיצוי להשפלתם.

     לפחות יש לנו רק עדויות מאנשים שהיתה להם מודעות מוסרית ונרדפו, כך שהם יצרו לעצמם מפלטים פנימיים שבהם הם תקנו את הצדק שנשלל מהם. ברור שאנשי הגולג היו  ברובם אינטלקטואליים שנשללו מהם זכויות על-ידי שלטון עריץ, ברור שיהודים במחנות הסגר היו בעלי מסורת מוסרית שנשללו מהם זכויות על-ידי שלטון מושחת.

      שוב, יש לנו עדויות שכבר הוזכרו על-ידינו קודם, שאנשים כמו סוקראטס שנידון על-ידי  עירו אתונה ללא עוול, יצר לעצמו עולם חלופי ששם עשה לעצמו צדק בגלגולים שונים אחרי המוות, עד כדי כך הוא החשיב את עצמו, שראה את עצמו דר בין האלים.

      היזכרנו כבר את הפילוסוף הסטואי אפיקטטוס, שנשבה על-ידי הרומאים והיה עבד במדינתם, יצר לעצמו עולם ששם הוא בן חורין. אבל אצל סופרים אנו מוצאים את האפשרויות האלו, ליצור לעצמם עולמות ספרותיים חלופיים, שבהם הם משליטים צדק שנשלל מהם בחייהם, כך דנטה ביצירתו 'הקומדיה האלוהית' יצר עולמות ווירטואליים ספרותיים, שבהם הוא העניש את אויביו שהתנכלו לו, שהגלו אותו מעירו פירנצה, וזיכה את אוהביו. העולמות הספרותיים הווירטואליים האלו של דנטה וודאי ניחמו רבים שהיו במצבו ושהם בעצמם לא צלחו ליצור מפלטים פרטיים כאלו.

     אבל ברור שדנטה אינו יחיד שעשה חשבון נפש כזה לשונאיו. אנחנו יכולים אפילו לראות ביצירתו הגדולה של תומס מאן, 'ד"ר פאוסטוס', יצירה שאותה חיבר עם עליית היטלר לשלטון, עד התפוררות הרייך השלישי, שלטון, שכפה עליו גלות. הוא עשה משפט לשלטון הזה, עשה משפט לכל האידיאולוגיה הפאוסטית שהביאה להרס העולם בזמן מלחמת העולם השניה. 

     תומס מאן שבספריו קודמים כמו 'התבוננויות של אדם א-פוליטי', עדיין הזדהה עם האידיאולוגיה הגרמנית, הצדיק את הא-פוליטיות שלה,  עם עליית היטלר הוא שינה לגמרי את דעותיו. את השינוי הזה אנו מוצאים כבר בנאום שלו בארה"ב, בשנת  1945 , נאום בשם 'הגרמנים וגרמניה', נאום שבו הוא מצביע מה היו הרעיונות מאז לותר שהובילו לקימום הרייך השלישי. אבל רק בספרו זה 'ד"ר פאוסטוס', תומס מאן עושה משפט לכל האידיאולוגיה הגרמנית. כמובן שבספר מונומנטלי זה תומס מאן מוציא את עצמו מהאידיאולוגיה הגרמנית, שופט את כל המרקם הגרמני. אפשר להגיד שתומס מאן על-ידי משפט זה על כל האידיאולוגיה הגרמנית מציל את נפשו, מנכס לעצמו נפש שהוא שולל מאלו שהוקיעו אותו.

     מצער לראות שתומס מאן הצליח לעשות משפט שדה לאידיאולוגיה הגרמנית, הוא אפילו רואה במוסיקה הגרמנית דבר שלילי, בעוד  שיהודים לא הצליחו להשתחרר מהירושה הגרמנית הזו,  שאפילו אדם כמו יעקב גולומב, מהאוניברסיטה העברית, מוכן היום  לטהר את ניטשה ולראות בו אחד מאבות הציונות.

    אולי רק יהודי אחד, היינה מאה שנה לפני קמום הרייך השלישי, אף הוא כגולה מגרמניה, ביושבו בצרפת ראה את כל השלילה באידיאולוגיה הגרמנית, אידיאולוגיה שיהודים טובים הזדהו אתה ולא ראו את הסכנות לקיומם ממנה. היינה החכם, שהכיר טוב את המחשבה הגרמנית, בספרו 'דת ופילוסופיה באשכנז', הצביע על הסכנה למערב כולו מפילוסופי הטבע הגרמניים, גם מהפילוסופיה של קאנט שיהודים מעריצים אותו עד היום הזה.

      אם הזכרנו בראשית דברינו שיהודים נכסו לעצמם נפש והשאירו לנוגשיהם רק 'רוח', אזי מדובר ביהודים דתיים, שחיו בקהילה וקיבלו זה מזה היזון חיובי למסורתם, בעוד  יהודים מתבוללים הפנימו את השנאה של אדוניהם הגרמניים, והפנו אותה כלפי יהודים אחרים, דמות בולטת כזו היה אוטו וויניגר.

    יהודים מתבוללים בגרמניה יצאו מהקהילה היהודית התומכת ולכן אבדו את היכולת אפילו לפצות את עצמם בעולם פנימי ששם שפטו את משפיליהם. למען שאדם יוכל ליצור לעצמו  עולם פנימי או עולם ספרותי כמפלט מההשפלות, מאי הצדק שנגרם לו, הוא צריך להיות בעל מודעות, ולהיות בטוח שהצדק מאחוריו, הוא זקוק גם לקבוצה תומכת בו.

      אנחנו רואים שדניאל מצליח לעשות משפט לכל הכובשים האגרסיביים, להפוך אותם לחיות המכלות זו את זו, כיוון שהוא נתמך על-ידי קהילה שהיתה מודעת לעליונותה המוסרית, שהיתה בטוחה בצדק שלה. דניאל לא רק מנכס לעצמו ולעמו נפש והופך את האחרים לחיות המכלות זו את זו, אלא הוא בטוח שהצדק היקומי מאחוריו. דניאל עוד פעל בקהילה שהיתה מודעת לעליונותה המוסרית, מודעות זו הלכה ונחלשה בקהילה היהודית.  

     אנחנו רואים מדוע קבוצות כוחניות לא מצליחות לדכא לגמרי את אלו שהם כובשים, אם אלו בעלי מסורות מגובשת קודמת. במקרה כזה הנכבשים יוצרים לעצמם עולם פנימי ששם  הם דנים את כובשיהם,  בבוא הזמן עם החלשות השלטון האגרסיבי הם יכולים למוטט אותו.

      הדוגמה הטובה ביותר לדיונינו היא תופעת הנצרות, דת שהתקבלה על-ידי ההמון המדוכא באימפריה הרומית. קבוצה חדשה זו עם אידיאולוגיה אפוקליפטית לאט לאט פוררה את השלטון הרומי האגרסיבי מבפנים והשטלתה על אימפריה זו.

      אפשר להגיד שעמים לא הצליחו לנצח את האימפריה הרומית האגרסיבית, אבל העבדים עם אידיאולוגיה חדשה, הנוצרים, הצליחו למוטט אותה. אנחנו יכולים שוב לחזור למסקנותינו ששפה מנצחת כח. אבל עלינו להוסיף שהעובדה שמיעוט מדוכא מנכס לעצמו נפש, הוא מצליח בבוא העת לנצח את בעל הכח. ולא רק זה, יהודים שניכסו לעצמם נפש ושללו אותה ממדכאיהם, דבר זה איפשר להם לשרוד למרות כל הרדיפות.

     מענין לחזור למשל קין והבל, שהוא דגם ארכיטיפי להבנה שבעל הכח מנסה מקנאה לנבחר, במקרה זה הבל, שהועדף על-ידי אלהים, לחסל אותו, ולרשת את בחירתו. במקרה של הבל הוא לא שרד, לפי המשל, אבל קין לא זכה לנכס לעצמו את הנבחרות של אחיו. אבל אנו צריכים לראות את המשל הזה חוזר על עצמו בכל תולדות העברים. מנסים לרשת אותם כיוון שבספר מקודש, כמו התנ"ך, הם מתוארים כנבחרים. במידה רבה הזעם הגרמני נגד היהודים היה מבוסס על קנאה שהם העם הנבחר, הם חשבו שאם ישמידו אותם יוכלו לנכס לעצמם בחירה זו. הגרמנים עוד טרם יצאו להשמדה פיזית של היהודים, ניסו לעשות דה-לגליזציה לתנ"ך, למען לשלול מהיהודים את נבחרותם , לדאבונינו יהודים רבים אימצו דעות ממלומדים גרמניים אלו, בלא להבין את המטרה שלהם. השנאה ליהודים היא בלי ספק, בצורה לא מודעת, תוצאה של קנאה על היותם ה'עם הנבחר'. אנו רואים עד כמה ערכים לשוניים נחשבים כעוצמה, שבעלי כח רוצים לנכס לעצמם אותם.

     העובדה שאנשי הרייך השלישי הפכו את היהודים ל'אויב קוסמי', ובאמת החלו להאמין שאכן הם כאלו, אם ישמידו אותם יזכו ברייך אלף השנה. זו היתה האמונה המטורפת שלהם בסוף הרייך השלישי, לכן היריצו יהודים למשרפות אושוויץ, כאשר הם כבר נוצחו מכל הצדדים, בהאמינם באמונה מטורפת שלהם שאם ישמידו את היהודים, ה'אויב הקוסמי', יצילו את הרייך השלישי. דברים אלו נראים הזויים, אבל המלחמה בין עוצמה של ערכים לשוניים לכח היא היא ארכיטיפית.

     אל עלינו לשכח שגיבורים אגרסיביים מהמיתולוגיה האנושית, מההיסטוריה האנושית, היו מוכנים להקריב את גופם למען לזכות ב'שם עולם', ישות נעלמת, ישות לשונית. ובכן, גם כאשר האדם נסוג לכח, הוא מוכן לכל התלאות, להקריב את גופו, למען להיות ישות לשונית.

     עלינו לא לשכח שגם הנצרות וגם האיסלאם רוצים בחסול היורשים הלגיטימיים, היהודים, של הספר המקודש התנ"ך,  ולהיהפך  ליורשים הלגיטימיים שלו במקומם, הם מוכנים להחליף את הכח המוחשי שלהם במסמך לשוני.    

מודעות פרסומת

אוניברסיטה ווירטואלית- שעור 164 – דטרמיניזם,גורל, מול תכנות עתיד

אוניברסיטה ווירטואלית –  שעור 164 – דטרמיניזם, גורל, מול תכנות עתיד

    האדם הנוכח לדעת שאין לו שליטה על משך חייו, שאין לו שליטה על התרחשויות, מתחיל להאמין בגורל, בדטרמיניזם. אין  פירוש הדבר שהאדם המאמין בגורל חדל לעשות שימוש בכלי השפה, הוא רק שוקע בתחושת אין אונים מול ההתרחשויות. האדם המאמין בגורל, בדטרמיניזם חדל לתכנת עתידים.

     אנחנו יכולים ללמד תוצאות אמונה בגורל במקרה של אכילס. לגיבור זה של הומרוס נובא שהוא ימות צעיר. אם כך, גיבור זה יוצא למלחמה, למלחמת הרג בטרוינים, למען לזכות בשם עולם.  הרי אכילס המודע שהגורל גזר עליו מוות בגיל צעיר, אין לו סיבה לתכנת עתיד לעצמו. אנחנו רואים דבר דומה באפוס של גילגמש. גם באפוס זה הגיבור נעשה מודע למוות, לחיים קצרים, לאין אונות מול גזרות הגורל. אזי גילגמש אף הוא בדומה לאכילס יוצא להרפתקאות מסוכנות, מנהל מלחמות סרק, למען לזכות בשם עולם.

     גילגמש מלך ארך, לא מתכנת עתידים לעירו, הוא דואג לכך שבגין מעשי גבורה הוא יזכה בשם עולם. אולי ערך 'גבורה' הוא תולדה של אמונה בגורל. לא מדובר כאן על גבורה לשם הצלת עיר, מדינה, גבורה של הגנה. מדובר כאן על גבורה בזכות מעשי מלחמות אגרסיביות, בזכות מעשי הרפתקאות מסוכנות. אולי ערך הגבורה הוא תולדה של נסיון למרוד בחוקי הקיום, להחליף אותם בצורה פרדוכסלית 'בשם עולם', ישות נעלמת הנמלטת מחוקי הקיום הגוזרים מוות. 

    אם אנו מנתחים את ערך גבורת הסרק, אנו נמצאים מול פרדוכס, גיבורים אלו כאילו מורדים בקיום הגופני שנמצא תחת גזרות הגורל, תחת גזרות החוקים הדטרמיניסטיים לחדול, למות. אבל הם נאחזים בתחליף לקיום הגופני ב'שם עולם', ישות נעלמת, הנמלטת מגזרות אלו של הגורל, של הדטרמיניזם. לכאורה אישים אלו אינם מתכנתים עתידים, אבל בצורה פרדוכסלית, אנו יכולים להגיד שהם מתכנתים לעצמם עתיד בצורת 'שם עולם', שימלט מגזרות הגורל, מגזרות החוקים הדטרמיניסטיים.   

    למרות שהאדם לא היה מודע למהות הכלי שבידיו, כלי השפה, למרות זה בצורה אינטואיטיבית הוא נאחז בו, ראה בו כלי המאפשר הימלטות מגזרות חוקי הקיום. מה שכבר הזכרנו בשעורים קודמים, שהאדם הפרה-היסטורי קבר את מתיו, הניח בצד הגופה חפצים לחיים אחרים, חיים בצורת ישות נעלמת, ישות לשונית, שהוא מכנה בכל הדורות בשם 'נפש'.

     גם ערך גבורה, כנראה נוצר כתוצאה  מהרגשה כזו שהאדם יכול להימלט מגזרות חוקי הקיום, בתור 'שם עולם', מושג דומה ל'נפש'. אבל תמורת זכות זו האדם צריך לבצע מעשי גבורה. ומה משמעות מעשי גבורה, לבצע מעשי הרג על במה, בשדה קרב. אם אנו מהרהרים על מהות ערך גבורה, ערך המצווה על גיבורים, הרוצים ב'שם עולם', לבצע הרג גופות של אחרים, אזי אנו מתקרבים לדבר פרדוכסלי נוסף, שגבורה זהה עם רצונות בעלי נטיות מיסטיות לסגף את גופם למען לזכות לקיום כנפש בעולם חלופי.

     הזכרנו כבר בשעורים קודמים שסוקראטס בדיאלוג 'המשתה' מייעץ לתלמידו אלקיביאדס לחדול מלעסוק בעניני מדינה ולדאג לנפשו. ומה פירוש עצה זו, שהתלמיד אלקיביאדס צריך לדאג לנפש שנמלטת מחוקי הקיום, של מוות. סוקראטס בעצמו בדיאלוג 'פיידו', אומר שעם מותו הוא  ישתחרר מגופו שהנו בית סוהר, וימשיך את קיומו כנפש. סוקראטס במדה רבה היה מיסטיקון, שסיגף את גופו והיה מוכן להקריב את גופו למען חיי נפש בעולם חלופי.

     ובכן, אנו כאן מעומתים עם הפרדוכסליות של הקיום האנושי, שלמרות שהאדם אינו מודע .לכלי שבידו, כלי השפה, בצורה אינטואיטיבית הוא מאמץ כלי זה כתחליף לחיים קיומיים, כיוון שהוא רוצה להמלט מחוקי הקיום הגוזרים מוות. לכאורה אדם כזה אינו מתכנת את עתידו הקיומי, אבל הוא מתכנת את עתידו הנצחי של ישותו הנעלמת, ישות פרי השפה, שהוא מכנה נפש, שהוא מכנה 'שם עולם'.

      אם רצינו לקבע שאדם המאמין בגורל, בחוקים דטרמיניסטיים, לא מתכנת עתיד, אנו לא דייקנו, אנו רואים שאדם כזה אינו מתכנת עתיד קיומי, אבל מתכנת עתיד 'נצחי', עתיד כ'ישות' נעלמת, הנמלטת מגזרות חוקי הקיום הגוזרים מוות.

     וכאן אנו צריכים להבדיל בין שני סוגי התכנותים. אם האדם מתכנת עתיד קיומי, למטרה זו הוא לא צריך להשמיד את הגוף, להשמיד את גופו של הזולת, בעוד מי שרוצה לתכנת עתיד נצחי, צריך לתת תמורה לרצון כזה, צריך לשלם תמורתו בגוף העצמי או הגוף של הזולת.

      אם ככה, הערך 'גבורה', הערך 'סיגופים', נוצרו מהרגשת האדם שאם הוא רוצה להמלט מגזרות חוקי הקיום, אם הוא רוצה חיים 'כנפש', רוצה ב'שם עולם', הוא צריך לתת תמורה לכך, בהקרבת גופו הוא או בהקרבת גופם של אחרים.

     קודם כל עלינו לציין שהאדם אינו נמלט מצווי השפה, שבעד כל בקשה יש לתת תמורה. האדם גם אם הוא לא מודע לצווי זה הרי בצורה אינטואיטיבית הוא נוהג לפיו. בסופו של דבר האדם אינו נמלט ממעגל השפה וצוויה.

      מי שקורא את קאנט, אני עוסקת בתורתו בספרי על האידיאולוגיה הגרמנית שהובילה לרייך השלישי, מי שקורא את 'Mein Kampf' של היטלר נוכח לדעת ששני האישים האלו טוענים שיהדות אינה דת, כיוון שהיא לא מדברת על נצחיות הנשמה. כמובן היטלר חזר רק על דבריו של קאנט. שניהם כמובן מתכוונים למחשבת התנ"ך, שבה קיים רק 'עולם נגלה', לא קיים בו עולם חלופי, שבו אין הבדלה בין נפש לגוף, כפי  שיש בו  את העיקרון 'מחשבה כמעשה', מחשבה צריכה להתבטא בדברים מוחשיים. התנ"ך לא הבדיל בין גוף לנפש, כפי שאין בו אמונה בעולם הבא. אבל יהדות מאוחרת חזרה לאמונה בעולם הבא.

      לגבי הגרמנים מעשי הגוף אינם מכתימים את הנפש, דבר זה כבר נאמר על-ידי לותר, האחרים חזרו על דבריו, דבר זה איפשר את מעשי הזועה ברייך השלישי, ומנהיגיה לפי האמונה הלותרנית, האמינו שנפשם נשארה טהורה וזכאית לחיי נצח.

      דוגמה אחרונה זו רק רוצה  להדגיש מה הסכנות באמונות כאלו השואפות לחיים נצחיים לנפש, ומקדשים את כל הזוועות נגד הגוף, ביחוד קידשו אנשי הרייך השלישי את כל הזועות נגד יהודים, ובכלל  נגד חיים קיומיים. בסופו של דבר קיום, לא רק של האדם, קיום ביקום של הישויות הוא תרכובת של אינפורמצהי עם אנרגיה, ליסודות בנפרד אין קיום. אם ככה גם לגבי האדם, קיומו הוא תרכובת של אינפורמציה, שפה הניזונה מהאנרגיה שהגוף מספק לה. עובדה היא שהאבר המפותח ביותר, המח, צורך את רוב האנרגיה שאותה מספק הגוף, רגע של אי סיפוק דם למח, אנרגיה, המח הקוסם מת. אותו דבר קיים לגבי הכריתנו, היא קיימת רק כל עוד הגוף מספק לה אנרגיה.

     התנ"ך בצורה אינטואיטיבית הבין ששני היסודות, גוף ונפש או גוף ורוח קיימים רק בהרכב, נצחיות שהאדם משתוקק לו היא נצחיות בשרשרת הדורות.

     ואם מחשבת התנ"ך ראתה קיום רק בהרכב גוף עם אינפורמציה, שפה, הוא דאג למיטב קיום הגוף. מחשבת התנ"ך לא העלתה את גבורת הסרק כערך, עדות לכך הן האזהרות נגד מלכים אגרסיביים. 

     לפי התנ"ך, כמובן הוא לא אומר את זה במובן המודרני, השפה היא אלגוריתם, המכוון את הגוף, את האנרגיה. כך, כפי שאמרנו לעיל, 'מחשבה כמעשה', מחשבה, אינפורמציה תפקידה להיות אלגוריתם המכוון את הפעולה שהיא אנרגיה. אנחנו יכולים לראות את הדבר .הזה גם בקשר ל-DNA , שהוא אלגוריתם המכוון את התפתחות הגוף הביאולוגי.

      ברור שבקשר לנצחיות הנשמה או נצחיות בשרשרת הדורות, כל אחד יכול לאמץ לפי טעמו אמונה. אבל אנו כאן דנים במושגים כמו 'גורל', דטרמיניזם'. ברור שאלו שמאמינים בגורל, בדטרמיניזם אינם מתכנתים 'עתיד קיומי', אבל בצורה פרדוכסלית הם מתכנתים קיום של ישות נעלמת, 'שם עולם', או 'נפש', בעולם חלופי, או עתיד כישות נעלמת שנשמרת בזכרון קהילה אנושית.   

 

אוניברסיטה ווירטואלית -שעור 163 – תכנות העתיד

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 163 – תכנות העתיד

     בשעור מספר 158 הזכרנו את יצירת העתיד, הקשור לשפה. אבל לא הרחבנו את הדיבור איך באמת האדם מתכנת את העתיד על-ידי השפה.

     ברור שתכנות העתיד קשור לשפה. אבל כאן אנו רוצים להרחיב את הדיבור על השלבים המובילים לתכנות העתיד. למען שהאדם יוכל להשתמש בשפה ככלי יצירה, הוא צריך קודם כל להיות 'מודע'. גם המודעות היא פרי השפה המבדילה, המנכרת. ראינו שלפי משל 'עץ הדעת' חוה ואדם אחרי שטעמו מפרי העץ מיד מבדילים את הנכס החדש שלהם 'דעת' או 'הכרה', מהגוף. נאמר שם שהם מתבוששים בעירום גופם. אבחנה זו שהגוף הוא עירום, היא תוצאה מיכולת בני ה'דעת' להסתכל על גופם כמנוכר, כנבדל מ'דעת'. בחלק הראשון של משל זה, החלק על 'גן עדן', נאמר שחוה ואדם בהיותם בגן היו עירומים ולא התבוששו.

     בעל המשל הוא מינימליסט, בשני משפטים הוא מציין הסתכלות פילוסופית שמעטים הגיעו אליה. הוא טוען שבגן-עדן, חוה ואדם עדיין לא היו מסוגלים להתבונן על גופם כמנוכר, כיוון שטרם אכלו מפרי העץ, טרם היו בעלי 'דעת', או 'הכרה'. עובדה היא שאחרי שאכלו מהפרי הם רכשו לעצמם את היכולת להתבונן ולנכר את גופם מ'דעת', מ'ההכרה', מהרכש החדש.

    ובכן, הרכש החדש 'דעת' מאפשר את ההבדלה, את הניכור, כך שאת השלב הראשון של מודעות האדם משיג על-ידי כך שהוא מסוגל להתבונן על גופו מבחוץ. יכולת זו להתבונן על הגוף מבחוץ מאפשר לחוה ואדם גם להתבונן על העולם כאילו הוא מופרד מהם. ההתבוננות היא תוצר יכולת לראות דברים כמופרדים מהמתבונן.

     עוד לפני שהאדם יוכל לתכנת את עתידו הוא צריך להיות בעל יכולת של יצירה. בעל המשל מספר לנו שאחרי שחוה ואדם נעשו מודעים, אדם 'ידע' את חוה אשתו, והיא ילדה את בנם, קין. ובכן, חוה ואדם יוצרים חיים במודעות, הם לא מולידים ויולדים כדחף ביאולוגי בלבד, כמו החיות, אלא הם יוצרים חיים במודעות.

     ואיך עובדה זו של התבוננות, ויצירת חיים מאפשרת לאדם לתכנת את עתידו? ובכן,  האדם המסוגל להתבונן נוכח קודם לדעת שמשך קיומו קצוב, נעשה מודע למוות. הוא מגיע למודעות על מוות לא ממוות שלו, הרי האדם לא חווה את מוות עצמו, אלא שהוא מבחין במוות הזולת. גילגמש השומרי  באפוס על שמו, נעשה מודע למוות כאשר הוא רואה גופות מתות על הנהר מחוץ לחומות עירו. נוסף לכך האדם רואה שמבחוץ לגופו קיימים דברים מתפתחים, הצמחים גדלים, העצים גדלים. מכך הוא מסיק שאף הוא יתפתח, שהילד הנולד יגדל. מסקנה זו מובילה אותו לרעיון שקיימת התפתחות של דברים. אבל אם הדברים בחוץ,   והילדים  גדלים, צומחים בצורה מתוכנתת, האדם שכבר רכש 'דעת', שפה, נעשה מודע שבידיו כלי המאפשר לו ליצור דברים שלא קיימים בחוץ. האדם הלשוני רוצה יותר מאשר מה שהעולם המתוכנת מספק לו. אם האדם היה מסתפק במה שחוקי הקיום מתכנתים למענו, הוא לא היה צריך לתכנת את עתידו. באמת אדם בתרבויות שהאמינה בדטרמיניזם לא תכנת עתידים לעצמו. באמת נינגל, אילת אור, לא תכנתה עתיד לעירה שנחרבה.

     ובכן, האדם המודע ליכולת היצירה שלו מחליט שהוא רוצה להמשך משך קיומו, דברים נוספים שלא בנמצא בטבע המתוכנת. השפה יוצרת נוסף לדברים מוחשיים כמו בתים,  כלים גם דברים לא מוחשיים, ערכים ומוסדות שהם לא מוחשיים. מכאן האדם מתוך חויותיו שקרו לו, יוצר דגם לשוני לא מוחשי על דברים שלא קיימים בטבע, אלגוריתם, וכך הוא  מתכנת את עתידו, שבהמשך הוא יוסיף לדגם שאותו תכנת עבודה, אנרגיה, בצורה כזו הוא יגשים את עתידו. 

    ובכן, האדם לא יכול ליצור עתיד בלי שקודם הוא נעשה 'מודע' באמצעות 'דעת', השפה, המנכרת. המודעות מאפשרת לו התבוננות על החוץ, על הטבע ואופן פעולתו, על כך שהדברים שם הם מתוכנתים, הוא צריך להיהפך מודע שבהבדל לדברים המתוכנתים, בידיו כלי שבאמצעותו הוא יכול לתכנת. יכול להיות שהאדם חש בדברים אלו מבלי להיות מודע לגמרי לכל השלבים המאפשרים לו ליצור, לתכנת.                                                                

       אנחנו צריכים לראות את תכנות העתיד הלא מוחשי, כמו את ציורו של הצייר מרגריט, שציר ארמון על סלע בחלל. האדם משליך דגם לשוני לחלל, בצורה כזו הוא מתכנת את עתידו שעדיין לא קיים. אנחנו צריכים לראות את תכנות העתיד כקסם של המח האנושי הקוסם. רק בתרבות התנ"כית אנו עדים לכך שלאבות מובטחת ארץ כנען. אנחנו לא מוצאים הבטחות לעתיד בתרבות השומרית שקדמה לתרבות התנ"כית. ההבטחות האלו התאפשרו כיוון שתרבות התנ"ך מראשיתה היתה תרבות לשונית.

     אנחנו צריכים ליחס את משל 'עץ הדעת' לתקופת האבות. על בסיס הבנה זו שהעולם  האנושי הוא פרי שפה, 'דעת', התאפשרו ההבטחות לאבות העברים. הבנה זו שעולמו של האדם הוא לשוני, איפשר גם לבעל משל 'עץ הדעת', בחלק הראשון של המשל, החלק על 'גן-עדן', לראות בשהות בגן לא  מצב אידיאלי, כפי שעמים אחרים ראו, אלא מצב חיתי. האבות הגיעו להבנה מופלאה  שעולמו של האדם הוא עולם לשוני, מאחר שהם נדדו בארצות בעלות רמה, כמו ארץ השומרים, ארץ החתים, ארץ הכנענים. מכל מה שהם ראו  כמתבוננים מבחוץ על מפעלות האדם, הגיעו להבנה עילאית זו .

     כנראה שהעברים שהתישבו במצרים הביאו אתם גם כתב, את כתב הפיניקי כנעני, עובדה שהם לא כתבו את מסקנותיהם בכתב ההיארוגליפים.

     מאחר שאבות העברים הגיעו להבנה עילאית זו שעולמו של האדם הוא לשוני, שבידיו של האדם כלי יצירה, השפה, הם היו מסוגלים לתכנת עתיד. הפילוסופיה הלשונית התנ"כית היא כולה עתידנית. פילוסופיה ראשונית זו של אבות העברים איפשרה בהמשך את השלב השני של תרבות התנ"ך, את ההשקפה שהעולם נברא בשפה, כפי שאנו מוצאים בפרק א' של ספר בראשית בו אלהים בורא את העולם בהגדים.

     שלב שני זה, ששוב הוא תוצר של רב תרבותיות, שאותה אפשר ליחס למשה שהיה בעל תרבות מצרית ועברית, וגם מדיינית. מסביב למשה וודאי היה גם חוג אנשים נוסף שאף הוא היה רב-תרבותי. חוג זה של אנשים רב תרבותיים, הגיעו למסקנה  שהעולם נברא בשפה, שעולמו של האדם הוא לשוני. מסקנה זו  איפשרה את שחרור העברים ממצרים, איפשר את חיבור  'עשרת הדיברות'.

      למרות שאנו מיחסים לאבות העברים מודעות שהאדם הוא יצור לשוני, שהשפה היא כלי יצירה, עלינו לדעת שגם אם תרבויות אחרות לא היו מודעות לגמרי לעובדות אלו, הם יצרו באמצעות השפה, הם ודאי גם תכנתו עתידים. צריך להדגיש שהאדם מאז שהוא הפך ליצור לשוני, מאז שהמח, האבר המשוכלל ביותר ביקום, עם תוספת האונות הקדמיות, קושר לאינפורמציה היקומית והפך אותה לשפה, כפי שהוא הפך את הפוטונים לראיה, האדם בצורה אינטואיטיבית יצר דברים באמצעות הכלי החדש שהוענק לו.

     אבות העברים רק הצטיינו ביתר מודעות מאשר עמים אחרים שהם עברו בקרבתם. את הסיבה להיות אבות העברים מודעים יותר מעמים אחרים היא עצם היותם 'נוודים', בצורה כזו הם יכלו להסתכל על תרבויות אחרות מבחוץ, הסתכלות כזו היא ראשית המודעות. עמים אוטוכטוניים רואים את עצמם כאורגניים, כילידי האדמה שעליה הם יושבים.

     גם על השומרים שיצרו את התרבות המופלאה שנעשתה תשתית התרבות המזופוטמית, ממקורות היסטוריים מסופר שהם לא היו אוטוכטוניים במזופוטמיה, הם באו מאיזה מקום אחר. בלי ספק שגם עובדה זו היות השומרים תלושים, איפשר להם ליצור את התרבות  המופלאה שלהם.

     לא כל הנוודים יוצרים תרבות גבוהה. אבל נוודים הנודדים בארצות תרבותיות, מסוגלים להתבונן עליהן מבחוץ, ראיה מבחוץ היא ראשית מודעות.

     תכנות העתיד הוא חלק מיכולת האדם הלשוני לתכנת באמצעות השפה דברים שלא קיימים בטבע, ביקום. לא רק העתיד הוא השלכת דגם לשוני, אלגוריתם, לחלל, כל היצירות הלא מוחשיות שהאדם מתכנת, כמו מוסדות, ערכים הוא השלכת דגמים לשוניים לחלל.

 

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור – 162 – יחודו של האדם ביקום שהוא מתכנת ולא מתוכנת

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 162 – יחודו של האדם ביקום שהוא מתכנת ולא מתוכנת 

     לאדם נתנה ביקום מתת האוטונומיה ליצור, לתכנת. אפשר ליחד מתת זו לאבולוציה או לכח עליון. האדם הוא חלק מחוקי הטבע, רק האוטונומיה החלקית שהוענקה לו ליצור מיחדת אותו ביקום מישויות אחרות.

     המדע החדש של האינפורמציה מלמדת אותנו שהישויות ביקום הם פרי התרכבות אינפורמציה עם אנרגיה, המדע הזה מלמד אותנו שהאינפורמציה היא אלגוריתם המעניק לתרכובת החדשה את צורתה. ובכן ביקום, הישויות הנוצרות מהרכב זה של שני יסודות הם מתוכנתים על-ידי חוקי הטבע. גם הגוף הביאולוגי שלנו למעשה הוא מתוכנת, הוא פרי ה-DNA שהוא אלגוריתם המכוון את התפתחות הגוף. אבל לגוף ביאולוגי זה, למח שלו, נוספו בשלב מסוים של האבולוציה אונות קדמיות המקושרות לאינפורמציה היקומית, שהמח הפלאי, האבר המפותח ביותר ביקום, הופך אותה לשפה, כפי שהוא הופך את הפוטונים לראיה.

      אמרנו שמה שמיחד את האדם מישויות אחרות ביקום שהוענקה לו אוטונומיה חלקית ליצור. נשאלת השאלה האם השפה מכילה בתוכה את האוטונומיה הזו, או שהיא איזו תוספת-על לשפה? קשה לענות על השאלה הזו כיוון שהשפה היא עצמה  כבר ישות נעלמת, יסוד נעלם כמו האינפורמציה עצמה ביקום. אבל עובדה היא שהאדם באמצעות השפה יכול ליצור דברים שלא בנמצא ביקום, דבר שישויות אחרות ביקום וגם הגוף הביאולוגי שלנו לא מסוגל לעשות. כוכבים אינם יכולים ליצור דברים שונים ממה שהם. הגוף שלנו לא יכול ליצור יותר מאשר דרך הגנים שלו גופות אחרות. בעוד שהשפה האנושית יוצרת מכשור, יוצרת מוסדות נעלמים, לא מוחשיים, ערכים, יצירות ספרות, וגם יוצרת את העתיד שלנו, שהוא  ישות לשונית, מבוסס על חוויות העבר, הוא אלגוריתם, שמתגשם בהמשך כאשר האדם מוסיף לו אנרגיה, פעולה.

    ברור שהאדם יוצר את העתיד כתוצאה מהתבוננות שלו שמחוצה לו יש רצף, כך שהוא מניח על-פי מסקנותיו שהוא יכול לתכנת  את משאלותיו  בשפה,  להשליך אותן לחלל, ובהמשך להגשים אותן בפעולות, אנרגיה.   

       הפן היצירתי של השפה בדרך כלל לא מוזכר על-ידי פילוסופי השפה, הם מזכירים יותר את הפן הקומוניקטיבי שלה . אבל הפן הקומוניקטיבי אינו מיחד את האדם, הרי גם לחיות יכולת קומוניקציה, אבל אין להן יכולת יצירה, שישנה לאדם, הם לא יכולים לתכנת את עתידם.

     דיברנו כבר בשעורים קודמים, שרק בפרק ב' של ספר בראשית במשל 'עץ הדעת', נאמר שחוה ואדם שרכשו את ה'דעת' ממקור חיצוני, מעץ הדעת, יכולים להבדיל בין טוב לרע. במציאות יכולת זו מתבטאת מיד בכך שהם מסוגלים להבדיל את ה'דעת' שהיא ההכרה, שרכשו מעץ הדעת, מהגוף שלהם, דבר העושה אותם מודעים שהם דואליים, דעת או הכרה, וגוף. בהמשך יכולת זו להבדיל, מאפשרת להם ליצור חיים, נאמר שאדם 'ידע' את חוה אשתו והיא ילדה את קין. חוה אף היא מודעת שהיא יצרה חיים אומרת 'קניתי איש את יהוה', 'קניתי', במובן יצרתי. לא עוד הולדה מתוך דחף ביאולוגי, כמו אצל החיות, אלא הולדה וילידה 'מודעת', במובן של יצירת חיים.

     אבל את משמעות ומטרת  רכישת 'דעת' אנו מקבלים רק מהחלק השלישי של משל 'עץ הדעת', מהחלק המספר על קין והבל. הרי נאמר שהרכש החדש מאפשר לחוה ואדם להבדיל בין טוב לרע, ואנו רואים שטרם הם יוכלו לעשות את ההבדלה הזו, הם צריכים להיהפך ל'מודעים', הם צריכים ליצור חיים, ורק בחלק השלישי, החלק על קין והבל, צאצאיהם של חוה ואדם, אנו נוכחים לדעת במקרה שהגיבור, קין בוחר ברע, הורג את אחיו. הוא עושה שימוש בהבדלה שהוריו רכשו מעץ הדעת, במקום לבחר בטוב הוא בוחר ברע. ואם בחירת קין ברע, העובדה שהוא הורג, הרי הפעולות הראשונות של חוה ואדם, המודעות היצירת חיים הן הטוב.  

       עלינו להבין את משל 'עץ הדעת' בכל שלביו. אומנם נאמר לחוה ואדם שהם יוכלו להבדיל בין טוב לרע, עם רכישת 'דעת'. אבל ממה שמסופר במשל, שני שלבים צריכים להקדים את הבחירה הזו, רכישת המודעות, מימוש יכולת היצירה, ורק בשלב השלישי של המשל נמסר ההסבר מה משמעות הבחירה, היכולת לבחר בין טוב לרע, כאשר קין בוחר ברע. אזי מתברר שלבחר בטוב פירושו קודם להיהפך למודע, לבחר בטוב הוא מימוש יכולת  היצירה, ובחירת ההרס, ההרג הוא הרע. אם כך, על האדם לרכוש קודם מודעות, טרם יוכל לבצע את שני השלבים האחרים. והמתת החשובה ביותר היא ה'יצירה', יצירת חיים. ובכן הרכש החדש, 'דעת', מטרתו להעניק לאדם יכולת יצירה, יכולת יצירה היא ה'טוב'. זה לא נאמר כך במשל, אבל ממה שקורה בחלק השלישי של המשל, קין בוחר ב'רע', הוא הורג, הוא הורס, בהבדל מיצירת חיים, שהוא הטוב.

      משל 'עץ הדעת' מוסר לנו את כל תורתו במינימום של מילים, מחבר משל זה הוא 'מינימליסט'. לא הזכרנו את החלק הראשון של משל 'עץ הדעת', חלק 'גן-עדן'. ובכן המחבר בשני משפטים מביע את ההבדל בין מצב אדם וחוה בגן עדן, ומצבם המודע כאשר אכלו מפרי עץ הדעת. בחלק הראשון נאמר שחוה ואדם היו ערומים ולא התבוששו. בחלק השני, חלק המודע, חוה ואדם מתבישים בעירומם. בשני משפטים המחבר מצביע על כך שבגן עדן חוה ואדם טרם אוכלם מפרי העץ היו חיות בין החיות, לכן הם לא התבוששו על עירומם, אחרי אוכלם מפרי העץ כאשר הם נעשים מודעים, הם מתבוששים בעירומם, נעשים מודעים לשניותם.  מודעות, היא פרי היכולת להבדיל, להבדיל במובן להתבונן, להתבונן על הסובב מבחוץ, במקרה של חוה ואדם הם מתבוננים על גופם מבחוץ, ובהמשך הן מסוגלים להתבונן על הסובב אותם. ההבדלה, ההתבוננות באמצעות הרכש החדש, 'דעת', מאפשר לחוה  ואדם ליצור בהמשך. אנו מבינים אם כך , שליצור הוא טוב, להרג, להרס, הוא הרע.

     שאלנו האם השפה מכילה כבר את האוטונומיה המאפשרת לאדם ליצור. נראה שהמודעות, היכולת להבדיל, להתבונן, מכילים את האוטונומיה החלקית המאפשרת את היצירה. את האוטונומיה אפשר גם לכנות 'רצון חופשי', או שהאוטונומיה מאפשרת את הבחירה, הבחירה שהיא מתבצעת על ידי 'רצון חופשי.

     הקדמנו ואמרנו שכל יחודו של האדם ביכולת לתכנת, ליצור. אם ככה האדם היה צריך לקדש את העבודה, דבר שאנו מוצאים בתנ"ך. וראה זה פלא, לא כל התרבויות אימצו את התכנות, את היצירה כמתת מבורך. היוונים ראו בביצוע מעשים, עבודה, דבר נחות. האזרחים החופשיים באתונה יעדו עבודה לעבדים, אפילו בעלי מלאכה היו נחותים. האתונאים ראו את מטרת האדם בחיים פוליטיים, בשיח. אולי השיח הפוליטי כלל יצירת מוסדות וערכים, דברים לא מוחשיים. אבל יצירת דברים מוחשיים נחשב לעסוק נחות.

      אבל לא רק היוונים ראו בעבודה דבר נחות.  המצרים הקדמונים היו מציידים את המתים בדרכם לעולם הבא בפסלונים של משרתים שיבצעו את העבודה שלהם בקיום החלופי.

      יש האומרים שהמדע היווני נעצר כיוון שהם לא ביצעו ניסויים, לא ביצעו עבודה הכרחית לבדיקת רעיונותיהם המדעיים. בהבדל מאנשי המדע היווניים, המדע החדש הוא פרי ניסויים. ערך עבודה נכנס לתרבות המערבית דרך קידוש העבודה במחשבת התנ"ך.

     ערכים אנושיים, כפי שכבר ראינו בשעורים קודמים, הם תולדה של קוד תרבותי ראשוני. הקוד התרבותי היווני סבר שהעולם הוא נצחי, לא נברא, כפי שאנו מוצאים בפרק א' של ספר בראשית שבו אלהים בורא את העולם. הקוד היווני גם סבר שיצירה אנושית היא הסגת גבול האלים. את ההשקפה הזו אנו יכולים ללמד מטראגדית פרומתיאוס, של איסכילוס, בו חצי-אל זה נענש על-ידי זאוס, כי העניק לאדם את יכולת שימוש באש למען ליצור. גם אלות הגורל מתנכלות לו. היוונים לא הצליחו להשתחרר מאיסורים אלו ליצור, זה מסביר את יחסם השלילי לעבודה.    

      הזכרנו כבר שלפי אפלטון ואריסטו האדם הוא הקיין של דברים קיימים, של אידיאות נצחיות, הוא לא יוצר דברים חדשים, הרי העולם לפי ההשקפה היוונית הוא נצחי, לכן גם אין מקום ליצירה חדשה.

     ראינו גם שהשליח פאולוס שבא עם מטען יווני לארץ יהודה, ניסה לנטרל את משל 'עץ הדעת', רצה לבטל את השפה ככלי יצירה. למרות המסורת היוונית, והמסורת הפאולינית, העולם המערבי בסופו של דבר הושפע מעקרונות התנ"ך, היום יצירה אינה פסולה. למרות כל זה, העולם המערבי עד היום לא מודה בכך שמתת השפה, יכולת התכנות באמצעותה, היא היא מיחדת את האדם ביקום.          

   

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 161 – השפה כפרמטר לשם התמצאות

אוניברסיטה ווירטואלית –  שעור 161 – השפה כפרמטר לשם התמצאות

    נראה לנו כטבעי שאנו יודעים היכן מזרח, מערב, צפון ודרום. אבל סימון זה הוא סימון לשוני. נתאר לעצמיינו יורדי ים בעבר, שאמנם יכלו לדעת היכן מזרח לפי פרמטר השמש העולה, אבל לא יכלו לדעת באיזה כיוונים נמצאות הארצות. הם הזדקקו לסימון מיקום הארצות על מפות לשוניות מקובעות בכתב. ובכן, האדם על כדור הארץ הקטן שלנו, למען להתמצא על הים או גם על היבשה זקוק לפרמטרים לשוניים מוסכמים.

      אבל אנחנו לא צריכים להרחיק ליורדי ים כדי להיוכח שבכל יציאתינו ממגורינו, לערים אחרות, אנו זקוקים למפות, למען לדעת איך להגיע למטרתינו. ברור שהאדם יכול גם למצא את דרכו לפי פרמטרים מוחשיים, אבל במקומות לא מוכרים האדם תמיד זקוק למפה למען להתמצא.

     ושוב, אנו לא צריכים להרחיק בחיפוש איך להגיע לערים מחוץ למגורינו. בתוך העיר שבה אנו חיים אנו צריכים לדעת שמות של רחובות למען להגיע למקום רצוי, אנו זקוקים לא רק לשמות של רחובות, אנו זקוקים למיספור של בתים.

     נמסר לנו שהרקליטוס הפילוסוף היווני שראה את הקיום כזרימה מתמדת, טען שהאדם לא נכנס אף פעם שנית לאותו נהר. כוונתו היתה שמימי הנהר זורמים ואנו עומדים כל הזמן לפני מים אחרים של אותו נהר. הרקליטוס לא היה מודע לתפקיד השפה למען לקבע נהר זורם בשם. אנו כולאים נהר תחת שם, לכן אנו יכולים תמיד להכנס לאותו הנהר, תחת חופת השם שהענקנו לו. אבל לא רק זה, הרי אנו צריכים לדעת לאיזה כיוון הנהר זורם, בלי הענקת שם לזרם של מים, לא היינו יכולים לדעת את כיוון זרימת המים בנהר, היכן הנהר מתחיל והיכן הוא נגמר.

     במקרה של שם נהר, הוא הפרמטר שלנו אם אנו רוצים למצא אותו, לא זרימת המים שבו.

     אנו מעניקים שמות לא רק לנהרות, לימים, להרים, אנו מעניקים שמות לקבוצות בתים, קובעים אם הם נכללים תחת שם 'כפר', או נכללים תחת שם 'עיר'.  השמות האלו לקבוצות בתים הם פרמטרים למען נוכל להגיע אליהם.

       שם המוענק לאדם, בהמשך מעניק לו גם את זהותו, גם שמות למקומות בהמשך הופכים לזהות אותו מקום. שם של נהר כולל בהמשך גם את זהותו, אם הוא נהר שוצף, נהר רגוע, אם הוא נהר הנוהג לעלות על גדותיו. וודאי ששמות של ערים כוללים גם את זהותן, את זהות תושביה.

      בכלל האדם לא יכול להתמצא בלי פרמטרים, הוא לא יכול לקבע מדידות, אורכים.  האדם זקוק למודדים מוסכמים תחת שמות, למשקולות מוסכמים תחת שמות. ואיך אנו יודעים מי גבוה ממי. שוב אנו זקוקים למדידה מוסכמת שאנו מעניקים לה שם של גובה או נמיכות.

    קביעות אלו נראות מובנות מאליהן, אבל אנו צריכים כאן להזכיר הוגים חשובים, שחשבו שכל המידע של האדם הוא מולד. כבר הזכרנו שסוקראטס חשב שהמידע הוא מולד ורק צריך לילד אותו. סוקראטס לא היה יחיד שחשב כך. ליבניץ חשב שהאדם הוא מונדה המכילה כבר    את כל המידע. גם קאנט חשב שמושג הזמן ומושג המרחב הם א-פריוריים. אין טעות גדולה מזו, הרי הזמן הוא מודד והוא לגמרי חיצוני. הוא מודד התרחשויות, מעשים חיצוניים של, האדם, התרחשויות בטבע.

      בימי קדם  הירח שימש  כפרמטר של למדידת הזמן, יותר מאוחר השמש שימשה כפרמטר למדידת הזמן. בכלל מודד הזמן אפשרי רק אם אין רציפות. אם היינו חיים לנצח, לא היה מקום למודד הזמן. מודד זה מודד את משך קיום האדם שהוענק לו על ידי חוקי הקיום. האדם נמצא בחרדה מתמדת מפני המוות, הוא לא מודע לכך, שהעובדה שהמוות עומד בשער, ממחיש לנו את קיומינו. במקרה זה המוות הוא פרמטר למודעות לחיים.

     רוב המושגים שלנו הם תולדה של פרמטרים, כך חושך הוא העדר אור השמש. כבר הזכרנו שאנו יכולים לדבר על אדם קטן כיוון שאנו מודדים אותו לפי הגובה של אדם גבוה.  אצל הפילוסוף לאוטשה הסיני אנו מוצאים בכתביו שאנו מודעים ליופי וכעור, כיוון שאנו מבדילים. טענתו היא שבטאו הבלתי מחולק לא קיים יופי וכעור. פילוסוף מהולל זה רק לא היה מודע לכך, שבטאו הבלתי מחולק אין חיים.

     אנו בכלל כולאים את העולם במילים, אחרת אנו לא יכולים לקלט אותו. הסופר כולא בספר קורות אדם, הוא כולא כל פעולה שלו במלה. בספרים הרבים שהאדם יוצר הוא כולא את כל היקום. מבחינה זו האדם לא שונה מחוקי הקיום, הרי אף הם כולאים את האנרגיה    בדגמים שהם אינפורמציה, בקודים, כך ההרכב של קוד ואנרגיה, הופך לישות.

     האינפורמציה היקומית יוצרת קודים, ובהם היא כולאת אנרגיה, הקודים הם אלגוריתמים המכוונים איך על הישויות שנוצרו מהרכב של אינפורמציה ואנרגיה, לנהוג. היקום כולו הוא התרכבות אינפורמציה באנרגיה.

    היום אנו יודעים שכל גוף ביאולוגי על כדור הארץ שלנו נוצר מקוד, ה-DNA , ההופך בהמשך לאלגוריתם המכוון את התפתחות הגוף. האותיות של ה-DNA ההופכות לאלגוריתם, מתרכבות עם אנרגיה, כך מתפתח הגוף. מכך אנו יכולים להסיק שכל הישויות ביקום הן תוצר של אינפורמציה המרוכזת בקודים.

    האדם יוצר קודים משפתו, שלא קיימים ביקום. הרי בצורה כזו המכשור המפותח נוצר. אבל האדם גם יוצר קודים לישויות נעלמות, כמו מוסדות, ערכים, שהם פרמטרים להתנהגות אנושית בחברה.

     האדם גם יוצר קוד תרבותי ההופך לפרמטר של קבוצת בני אדם. הקוד התרבותי הוא למעשה פרמטר, הוא מכתיב ליחידי החברה איך להתנהג. אם קבוצה לא היתה יוצרת את הקוד שלה, לא היו נוצרות חברות שונות. כבר השפה שקבוצה יוצרת מכתיבה ליחידים שלה איך לכנות דברים, איך לכלא במילים נתחים של הסביבה כדי לאפשר התיחסות אליהם.             

     יחודו של האדם שהאבולוציה העניקה לו אוטונומיה מוגבלת והוא יכול ליצור דברים לא קיימים ביקום. ברור שהאדם אינו רק חקיין כפי שחשב את זה אריסטו. הוא כתב בספרו פואטיקה שהאדם הוא הקיין הטוב ביותר. הוא רק שכח ששירה לא בנמצא ביקום, כך שהאדם לא מחקה דבר קיים, הוא יוצר דבר חדש, הוא שכח שטראגדיות כיצירות ספרותיות לא קיימות ביקום, הוא שכח שמוסדות וערכים לא קיימים ביקום, לכן האדם יוצר אותם.

     בעיקר יש לשים לב למתת הגדולה ביותר שהאבולוציה העניקה לאדם, האוטונומיה,  המאפשרת לו לכלא את כל היקום במילים, מאפשרת לו ליצור לעצמו פרמטרים למען להתמצא על כדור הארץ, גם ביקום.

     אנו באינטראקציה עם היקום שהוא חיצון לנו, זה צריך להזים את כל התורות של פילוסופים שסברו שהמידע הוא מולד. כפי שכבר הזכרנו בשעורים קודמים הילד הנולד מוחו עדיין לא מושלם, רק רכישת השפה גורמת למוח להתפתח. אומנם לילוד יכולת לשפה, אבל אף היא מתפתחת רק בקהילה, באינטראקציה עם הזולתים, היא איננה נתון אלא יצירה קהילתית.

     מחברי המשלים הפילוסופיים הלשוניים של התנ"ך הבינו שהאדם הוא שותף ביצירת העולם, לפחות יוצר את עולמו הלשוני בתוך העולם הדטרמיניסטי, האילם.  עובדה שבעשרת הדיברות, בדבר הרביעי, האדם מצווה לחקות את דרכי האל, אשר ברא את העולם בששה ימים, ואף עליו לעשות כך, לברא את עולמו.

     בעשרת הדיברות לא נאמר שעל האדם להקריב קורבנות לבורא העולם, נאמר לו שמטרת קיומו הוא יצירת עולמו לפי חוקי הקיום, היוצרים ישויות בגבולות, לכן גם על האדם להתרסן, לא לעבר גבולות. אמנם זה לא נאמר בעשרת הדיברות בצורה כזו, אבל זה מסתבר ממה שנאמר בו, שעל האדם לדעת שקיום אפשרי רק בגבולות. כל סטיה מגבולות משמעותה החזרת העולם לתוהו ובוהו שבו אין גבולות.

      עשרת הדיברות הוא פרמטר, קוד תרבותי, איך על האדם להתנהג למען לשמר את הבריאה. עשרת הדיברות הוא ה-DNA, האלגוריתם התרבותי איך על קבוצת אנשים להתנהג למען לקיים חברה, למען לתחזק את הבריאה.