אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 169 – מקור הצדק, א'

 אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 169 – מקור הצדק א'

      מאין מושג הצדק שהאדם נאחז בו כעוגן? שוב  אנו צריכים לסגת למקורות הכתובים הראשוניים כדי לעמד על טבעו של עיקרון זה. כבר ראינו שהמקורות הכתובים הראשוניים הן הקינות  השומריות. בקינות אלו האמהות, הרעיות, האחיות, מבכות את מותו של הרועה דומוזי. טענותיהן הן שהמוות של הרועה לא היה מוצדק, כיוון שהוא דאג למשפחתו, לסביבתו.

     נשאלת  השאלה בשם איזה עיקרון נשים אלו טוענות שנעשה עוול לרועה שנפטר בדמי ימיו?  אנחנו רואים שנשים אלו מסתמכות על כך שהרועה הועיל לסביבתו. ובכן, אנו רואים שנשים אלו יצרו את עיקרון הצדק שלהן, לפי פרמטר של 'חיים', צדק הוא בשרות חיים.

    ובכן, נשים אלו, מבלי להיות מודעות לכלי השפה שבידיהן, בצורה אינטואיטיבית עושות בו שימוש, הן מבדילות בין טוב לרע, טוב הוא 'חיים', רע הוא שלילת חיים.

     בדרך כלל אנו חושבים שרק אחרי המודעות שהאדם רכש על-ידי 'דעת', הוא יכול להבדיל בין טוב לרע, אבל כאן בקינות אלו של הנשים, אנו נוכחים לדעת שכאילו כלי השפה שהוענק לבני אדם, מכתיב להם את ההבדלה, ולא רק את זה, הוא מכתיב להם לראות ב'חיים' פרמטר לערך 'טוב', ושלילתם כרע.

     עלינו להסיק שכלי השפה הוא אלגוריתם, המכתיב לאדם את התנהגותו. אלגוריתם לשוני זה מכתיב לאדם להבדיל. נשים מקוננות אלו לא מודעות לאלגוריתם, הן פועלות בצורה אינטואיטיבית לפי תכתיביו. אבל לשם מה להבדיל? האלגוריתם מכתיב לאדם שההבדלה היא בשרות 'חיים'. הנשים היולדות, היוצרות חיים, הן הראשונות הנותנות חשיבות ליצירתן, הופכות את יצירת החיים לפרמטר ל'טוב'.

    כאשר 'טוב' זה, החיים, נשללים מהן, הנשים מגדירות בצורה אינטואיטיבית ששלילה זו היא רעה. ובכן, בצורה אינטואיטיבית נשים אלו יוצרות את עיקרון ה'צדק', חיים כ'טובים', הוא צדק, שלילת חיים, העדר צדק. אבחנה זו לא מספיקה. כיוון שהנשים רוצות לבוא בטענות על השלילה של חיים, שהיא אי-צדק. מכאן הן יוצרות נימוקים לטענותיהן, שהרועה שחייו נשללו, עשה שרות ל'חיים', כיוון שדאג לאלו שבסביבתו, הוא מילא אחרי עיקרון 'חיים' כ'צדק', לכן מותו הוא 'אי צדק'.

      מכאן עלינו להסיק שעיקרון 'צדק', הוא פרי יכולת האדם הלשוני להבדיל, כאשר הפרמטר שלו הם 'חיים' כ'טוב'. אנחנו רואים שעיקרון הצדק נוצר בהפיכת החיים החיצוניים כפרמטר, מכאן עיקרון הצדק אינו אימננטי באדם, הוא אינו מולד. לכן אנו רואים שהנשים היולדות, היוצרות חיים, הן אשר יוצרות גם את עיקרון הצדק. הן יוצרות את עיקרון הצדק על בסיס יצירת חיים, בהמשך גם על בסיס שרות ל'חיים'. בשם עיקרון זה שהן יוצרות, הן מפנות טרוניות לנעלם, לחוקי הקיום, על אי-צדק שנגרם על-ידי שלילת חיים של האחד, שנתן שרות לחיים.

      האם אנו יכולים ליחס לשפה כאלגוריתם כוונות? כנראה שכן. הרי השפה כאלגוריתם מטרתה ליצור, כפי שהאינפורמציה היקומית המתרכבת עם אנרגיה מכוונת ליצירה. במקרה של האדם השפה כאלגוריתם מכוונת ליצירת חיים ושרות לחיים אלו.

     לכן לא יפלא שנשים היולדות, היוצרות חיים הן הן אלו היוצרות את עיקרון ה'צדק' הראשוני בצורה אינטואיטיבית.

     נשים אלו מכניסות גורם נוסף לעיקרון הצדק. כדי שהן תוכלנה לטעון נגד שלילת הצדק, שלילת החיים שהם 'צדק', הן מכניסות גורם של 'תמורה'. הרועה דומוזי זכאי היה ליותר חיים, כיוון שהוא העניק שרות לחיים, שרות כ'תמורה'. שוב, עלינו לשאל מאין עיקרון ה'תמורה'? שוב עלינו להניח שהשפה כאלגוריתם מכוונת את האדם שתמורת כל דבר, כל דרישה יש להעניק חליפין.

     אנחנו יודעים שאפילו בכל אטום מתבצעים חליפין. ביקום מתבצעים חליפין בין הישויות. לכן אנו רואים שכאשר הנשים מעלות את הטיעון נגד הקיום ששלל את החיים של הרועה, הן טוענות שהוא סיפק שרות לסביבה, הוא נתן תמורה ולכן הוא זכאי ליותר חיים. אנחנו יכולים לראות טענות כאלו גם במזמורי תהילים. גם שם כל הטוענים שנעשה להם עוול, מעלים את הטענה שהם נתנו 'תמורה', נתנו שרות לחיים. איוב טוען נגד העוול שנעשה לו, הרי הוא נתן תמורה כל הזמן, הוא הקריב קורבנות, קיים חובות, נתן שרות לחיים.

     אם ככה 'צדק' כעיקרון מבוסס על הצו של האלגוריתם הלשוני, ליצור, ליצור חיים, וגם על עיקרון 'תמורה'. האדם יכול לתבע לעצמו 'צדק', אם הוא ממלא אחרי הצווים של האלגוריתם של השפה.   

      הקינות השומריות האלו מזימות את כל הטענות של מטפיזיקאים, כל הטענות של פילוסופי הטבע, שעקרונות בני אדם הם מולדים. במציאות, מבלי שהוגים אלו מודעים לכך, הם טוענים שהאדם הוא ישות מתוכנתת. הם לא מבדילים בין הגוף הביאולוגי המתוכנת, לבין אותה ישות, אם אנו מכנים אותה 'הכרה', המתכנתת. הגוף הביאולוגי הוא באמת מתוכנת, ואם האדם כולו הוא מתוכנת, הרי הוא לא נבדל מהחיות, והרי החיות לא משמיעות קינות על שלילת חיים, לא משמיעות טענות על אי צדק.

     החיה המתוכנתת אינה משמיעה טענות נגד הקיום בשם עיקרון ה'תמורה', שהיא זכאית ליותר קיום כיוון שהיא נתנה תמורה. גם החליפין ביקום בין הישויות הן מתוכנתות. רק האדם הלשוני מחצין חוקים מתוכנתים ביקום, והופך אותם כעיקרון ל'זכאות'. היכולת הזו להחצין חוקי קיום, מאפשר בהמשך את כל המשא ומתן של האדם עם חוקי הקיום.

     יכולת ההחצנה הזו של האדם הלשוני, גורם לכל התסכול שלו, גורם לאי הנחת  שלו מהכלי שהוענק לו, כלי בשרות חיים, בו בזמן שאותו כלי עצמו הוא גורם לשלילת החיים. כאן אנו נכנסים לפרדוכס הקיום. השפה היא חלק מהאינפורמציה היקומית אשר יוצרת ישויות בהתרכבה עם אנרגיה, אשר גם קוצבת להן משך מוגבל. כך גם השפה האנושית,  מעניקה קיום לאדם למשך מוגבל. עובדה זו גורמת לאדם תסכול, הוא רוצה להמשיך בקיום. כתוצאה מתסכול זה האדם במאבק מתמיד עם הכלי המעניק לו חיים והשולל חיים.

     ראינו שכבר האמהות יוצרות מערכות כמו 'תמורה', שבשמן הן טוענות נגד שלילת החיים. האדם בהמשך משכלל את המערכות שבשמן הוא תובע לעצמו קיום ממושך יותר. ברור שהשפה כחלק מחוקי הקיום, לא נעתרת לאדם בתביעותיו. האדם אינו משלים עם הקיצוב בקיומו, ובשם עיקרון ה'צדק', עיקרון ה'תמורה' הוא מורד בחוקי הקיום, הוא מורד נגד הכלי, השפה, שהוענק לו.

     האדם בהמשך ממציא שיטות שונות להמלט מגזרות חוקי הקיום, שהוא בשם עיקרון 'חיים' כטובים, כ'צודקים', מנסה להצדיק את מלחמתו בהן. האדם מנסה לעגן את עצמו באותו יסוד עצמו, השפה, שנגד גזרותיו הוא יוצא. ראינו כבר שהאדם הפרה-היסטורי, הזדהה עם הישות הנעלמת, השפה כנפש, בהאמינו שאמנם הגוף כלה, אבל יסוד נעלם זה שורד. יותר מאוחר אנו רואים שהאדם מנסה לעגן את המשכיותו 'בשם עולם', שהוא מנסה לזכות בו בבצעו מעשי גבורה.         

    אם בתחילה האדם תובע יותר חיים לגופו, בהמשך, כאשר הוא נעשה מודע לעובדה שגופו כלה, הוא נאחז בישות הנעלמת, שהוא סבור שהיא לא כלה, אם זו 'נפש', או 'שם עולם'. אבל שוב האלגוריתם הלשוני מצביע על עיקרון התמורה, האדם מגיע למסקנה שלמען להיהפך לאותה ישות נעלמת, 'נשמה' או 'שם עולם', הוא צריך לתת תמורה, הוא צריך לשם כך להקריב את גופו המוחשי. כך נוצר ערך הגבורה, האדם מסכן את גופו במעשים, כחליפין לשמירת ה'שם', ישות נעלמת.

     למרות שהשפה מאפשרת לאדם את כל המילוטים האלו מגזרות חוקי הקיום, האדם אינו משלים עם הכלי שהוענק לו, שאינו ממלא אחרי עיקרון ה'צדק', 'חיים כטובים', כיוון שכלי זה קוצב משך קיום מוגבל. האדם לא רוצה להיות מתכנת, הוא יוצא למלחמה בכלי המאכזב, רוצה להיות חלק מהקיום המתוכנת.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 168 – הרצון לריבונות

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 168 – הרצון לריבונות

    המלחמה של האדם בשפה היא תוצאה של כשלונה לספק לאדם את משאלתו לריבונות. אנחנו יכולים לראות מה הן משאלותיו של האדם מכך שהוא יוצר לעצמו עולמות חלופיים ששם הוא מחוקק חוקים התואמים את רצונו לשלט בשרירותיות הקיום, שבהם הוא מחוקק לעצמו חוקים המספקים לו נצחיות. כאשר מאוויו של האדם מוצאים מוצא ביצירת עולמות חלופיים ששם הוא משיג את רצונו לריבונות, אזי לא נגרם נזק לחיים הקיומיים. קביעה זו לא לגמרי נכונה, כיוון שכאשר השאיפה לעולמות חלופיים גוברת, אזי החיים הקיומיים , מתגמדים.

     במצרים העתיקה כל המאוויים התרכזו בעולמות חלופיים, לשם כך השפה הפכה להשבעות, למאגיה, כדי לאפשר לנפטרים להגיע בשלום למטרתם. ברור ששאיפות כאלו לעולמות חלופיים לא גרמו למהפכות בחברה המצרית, אבל החיים החברתיים שם ניזוקו.   השלטון של הפרעונים התנהל על מי מנוחות, כולם התכוננו למסע הגדול להשגת הנצחיות. המאגיה לא הופנתה במצרים לאגרסיה, היא הופנתה לשינוי סדרי עולם, שינוי סדרי עולם ווירטואליים.

     המצרים העתיקים נבדלו מהשליח פאול שלמרות היותו בעל תרבות הלנית, היה גם בעל תרבות יהודית והוא רצה שינוי סדרי עולם בעולם הנגלה, ולאו דווקא בעולם חלופי. בנקודה זו כשלונו של פאולס, כיוון שסדרי העולם לא השתנו, כפי שנראה שגם מרכס נכשל, כאשר רצה בשינוי סדרי עולם בעלם הנגלה, לא בעולמות חלופיים.

      המצרים העתיקים שהפנו את מאוויהם לעולמות חלופיים לא היו זקוקים לאשמים שהדברים לא התממשו, פסליהם של הפרעונים לא נותצו כיוון שהציפיות התבדו, לא היה צורך להעלות כופרים על המוקד כיוון שהואשמו שהם מונעים התגשמות מלכות שמיים, לא היו זקוקים לאושוויץ להשמיד את עלו המונעים התגשמות עולמן של ubermenschen, לא היו זקוקים לגולגים שלשם הועברו האשמים שמונעים התגלמות גן-העדן הקומוניסטי.

     לכן אמונות בעולמות חלופיים ששם כל העוולות נענשות, ששם הצדיקים נשכרים, הן אמונות מועילות כיוון שאי אפשר להוכיח אם דברים אלו יתגשמו או לאו. אבל אלו שמבטיחים שינוי סדרי עולם, בעולם הנגלה, ההבטחות כאלו מתבדות, גורמים למהומות, כיוון שחוקי הקיום כמנהגם נוהגים, לאדם אין ריבונות לשנות אותם. אי אפשר לשנות את חוקי הקיום, קורבנות לא ישחדו אותם. אם השליח פאול האמין שאם ינטרל את השפה המגבילה מאווים, שפה המצווה להתרסן, להכיר בגבולות, במקום זה קורבן קוסמי אחד, ישוע, שנצלב, ישחד את חוקי הקיום, ואלו יתרצו לו  ולמשאלותיו, הרי הוא טעה. אם מרכס חשב שביטול הניכור, השפה המטילה חובות, שלא פותרת מגבלות קיומיות, שמהפכות שידרשו קורבנות אדם ישנו סדרי עולם, הבטחותיו התבדו.      

     מבחינה זו היוונים הקלאסיים הבינו שחוקי הקיום שלא מתחשבים ברצונותיהם של בני אדם, הם עוורים, הם התגלמות במוירה העיוורת, אי אפשר לשחד אותם בקורבנות. היוונים הקלאסיים הפכו את חוקי הקיום לגורל השליט על אדם ועל האלים, מכאן הספרות הטראגית שלהם, כיוון שלא ראו מוצא ממצב זה.

     גם השומרים שקדמו ליוונים האמינו בדומה להם בגורל שלא נמלטים מגזרותיו. התנ"ך כפי שכבר ראינו יצר עולם בתוך העולם הדטרמיניסטי של חוקי הקיום, עולם לשוני, עולם בו לאדם הוענק כלי המאפשר לו בגבולות לשפר את מצבו. עולם לשוני זה מאפשר לאדם הקטן לבנות לעצמו בית, המגן עליו מפני פגעי הטבע, מאפשר לו ליצור לעצמו מוסדות מסיעים, מאפשר לו ליצור לעצמו ערכים המעניקים משמעות לחייו בגבולות. למען קיום עולם לשוני זה על האדם לוותר על משאלות לריבונות, עליו להשלים עם העובדה שהוא יצור נברא וחייו קצובים.    

     פתרון קיומי זה של צאצאי שם, שיצרו את פילוסופית השפה, המקצצת את כנפי המשאלות לריבונות של האדם על חוקי הקיום, המציע רק עולם לשוני בגבולות, מעורר מהומה, התנגדות. בני שם אלו מוכרזים כ'אויבי האדם' האדם לא מוותר על רצונו להיות ריבון. מספיק לקרא את קאנט, אשר בספרו Prologomena הכריז (עמוד 99-100) '…התבונה יוצרת את חוקיה (אפריורי) לא מהטבע אלא  היא מכתיבה אותם לו'. קאנט כמובן ראה את עצמו ריבון, מכתיב לטבע את חוקיו הוא. לא בכדי היינה בספרו 'דת ופילוסופיה באשכנז', הכריז שקאנט המליך את עצמו למעמד אלוהות. לא בכדי קאנט הוכר כהפילוסוף החשוב ביותר, ביחוד על-ידי יהודים עד היום הזה.

     רק היינה בחריפותו הבין את היומרה של קאנט זה, את היומרות של הגרמנים עם השקפותיהם האורגניות. קאנט בלי ספק הוא התגלמות ההובריס הלותרני שסלל את הדרך להובריס הפאוסטי. לא בכדי אלהים חדש זה, קאנט, עשה 'דה-לגליזציה' למוסר התנ"כי, הציע יוטנזיה ליהדות. קאנט לא סבל מתנגדים לאלוהיותו, את הבל 'הנבחר', יש להשמיד, לא רק אותו גם זה שבחר בו, את אלוהי התנ"ך.  

     קאנט לא עסק בקטנות, הוא ישר קבע שהוא סוברין, שהוא המחוקק, שהוא מקור החוקים ואנו עוסקים בו וביומרותיו רק כיוון שהיהודים ב'תמימותם', ב'טפשותם', סגדו לו וסוגדים לו. הסגידה הזו לאלהים החדש, היא היא העבודה הזרה של היהודים בעת החדשה. למרות השואה יהודים ממשיכים לסגוד לאלים לותרניים אלו שהביאו רק הרס לעולם, כפי שניבא את זה היהודי החכם היחיד היינה.

   היהודים שכבר מזמן לא הבינו את ירושת אביהם, את הפילוסופיה הלשונית של אבותיהם שנדדו בארצות בעלות תרבות גבוהה, ומהסתכלות בהן, הגיעו למסקנות שהאדם יוצר את עולמו הלשוני, שיכולות זו היא תרומת השפה, שהיא גם זו היוצרת את היקום. הבנה עילאית זו יצרה את התרבות הנשגבה של התנ"ך, אבל היורשים, מחוץ לנביאים לא הבינו את הירושה, כבר בימי קדם סגדו לפולחנים זרים, וממשיכיהם בעת החדשה, לסגוד עד היום הזה ליומרות של הקיינים החדשים, שהפכו אותם לקורבנות, כיוון שהם רוצים להיות 'הנבחרים', במקום 'הבל'.

     וכפי שקין בהורגו את אחיו הבל לא זכה ב'בכורתו', הוא נענש, מוכרח היה לשאת את 'אות' קין, כך הקיינים החדשים אף הם לא זכו ב'בכורה', כיוון שקיינים לא יכולים להיות ריבוניים על חוקי הקיום, שהם יצורים 'נבראים', יצורים נבראים עם 'אות' קין.

     חוקי הקיום תמיד מנערים את בעלי היומרות, מספיק שלג רוסי ללמד את הקיינים שהם לא 'נבחרים', הם לא 'כל יכולים', הן בסך הכל יכולים לרצח את ה'הבלים' התמימים.

      האשליה של'כח' פן מאגי תמיד מתבדה. הרצון ליותר מסתיים בפחות, בהרס הקיים.

הלותרנים לא היו הראשונים שהשתכנעו שהם ריבוניים קדמו להם כל הכובשים בעת העתיקה, שתוארו בידי דניאל כחיות המכלות זו את זו, מצעד בעלי היומרות לא חדל, הם השמידו את אויביהם, קורבנותות, והושמדו בעקבותיהם. הכח המאגי לא הועיל לבעלי היומרות. אנשי שנער, ממשל מגדל בבל עולים על הבמה בכל דור, רוצים להגיע לשמים, ואלו מתרחקים מהם, הם יורדים בבושת פנים מהבמה, חוזרים לממדיהם הקטנים.

      השפה הינוסית המושמצת, שלא יכולה להעניק לאדם 'ריבונות', מרחמת על יצוריה, מאפשרת להם להתחיל מחדש, ליצור את עולמם הקטן, את בתיהם הקטנים המגנים עליהם מפני פגיע הטבע, מאפשרת להם ליצור את מוסדותיהם, את ערכיהם המעניקים להם משמעות, עד אשר שוב יפליגו על כנפי המשאלות להרוס מה שבנו.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 167 – קין – מלחמה בשפה ב'

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 167 – קין – מלחמה בשפה ב'

    האם יש סמליות בכך שהעברים הם צאצאי 'שם', בנו של נח? האם כבר גנאולוגיה זו בספר בראשית, פרק ה' רוצה להצביע על העובדה שצאצאי בן זה של נח הם התגלמות השפה, שם, שהם יהיו גם אלו שיראו שהעולם הוא פרי שפה, שעולם זה הנו יצירה של כלי השפה בידי אלהים בבריאת העולם? שיהיו מודעים לכך שאלוהות זו בוראת את האדם בדמותו, שכתוצאה מכך אף האדם הוא בעל שפה היכול לברא את עולמו? האם לא בכדי צאצאי 'שם', יצרו את משל 'עץ הדעת', על שלושת חלקיו, חלק גן-עדן, חלק האכילה, חלק קין והבל?

    האם הסמליות הזו היותם של העברים צאצאי 'שם', איפשר להם לנכס לעצמם את 'דעת', שפה, המאפשרת להם להבדיל בין טוב לרע, המאפשרת להם – 'מודעות', ויצירה? האם העובדה הזו שהעברים הם התגלמות 'שם', 'שפה', הפך אותם ל'הבל', 'הנבחר', שקין נלחם בו? האם 'האנטי-שמיות', 'אנטי-שם' היא המלחמה הנצחית של קין, של הקיינים, נגד השפה היוצרת, מתוך רצון להיות אורגניים, דטרמיניסטיים, אוטוכטוניים?

    אמנם קשה  לאשש את כל ההנחות האלו, אבל גלויי ה'אנטישמיות', מצביעים על הכיוון הסמלי הזה. הרי גם אלו הנלחמים בשפה ב'שם', הם שבויי השפה, ורואים בה את האשמה בהיותם מוגבלים במשך קיומם, בהיותם מוגבלים בפעולותיהם, הם רוצים דרור, דרור, להשתחרר מישות רפאית זו, רוצים להיות מוחשיים, כמו הטבע, רוצים להיות ריבוניים על חוקי הקיום, לכן הם נלחמים באלו המיצגים אותה, צאצאי 'שם'. הם 'אנטי-שם'.

      ברור שתופעה זו קיימת רק בתרבות המערבית, שספר התנ"ך נעשה מקודש בו, היוונים לא ידעו על 'שם', הם לא ידעו על 'הבל' הנבחר. אבל גם היוונים לא רצו בפנטום זה, השפה, הנעלמת  המצביעה על ארעיות קיומם, רצו להיות נצחיים.

     ובכן, מי גלה לעולם שבני שם אימצו כלי זה, השפה, רואים בו יוצר העולם. מי גילה לעולם ש'הבל' נבחר, למען לבשר לעולם את הנכס החשוב, הנכס שהוריו נכסו לעצמם מ'עץ הדעת'? הרי רק מי שהכיר את מחשבת התנ"ך, יכול היה לבשר לעולם שצאצאי 'שם', בניגוד לאחרים, סבורים שהעולם נברא באמצעי 'רפאי' זה, השפה.

      ובכן, בן סורר לצאצאי 'שם', השליח פאול, שהיה בעל תרבות יוונית, גם הכיר את הירושה של אבותיו, את מחשבת התנ"ך, היה זה שמרד בה, שהבין שאימוץ כלי זה מונע ממנו להיות נצחי, מצווה  לקבל עליו הגבלות, לשאת בעול מצוות. הוא ברוב חוכמתו התנכל לכלי, הכריז שיומרה זו שהשפה יוצרת את עולמו של האדם, שהוא אחראי לו, נוכס  בחטא, כפי שהוא למד מהפילוסוף אנכסימנדר, שטען שכל הבדלות מהכוליות הוא 'הובריס', שיומרה שהאדם יכול ליצור את עולמו, הוא חטא, הסגת גבול האלים, שרק הם יכולים ליצור, שהעולם הוא נצחי, ולכן מעניש את אלו המתבדלים ממנו, אוסף אותם בחזרה אל חיקו.

   אבל צאצא זה של 'שם', לא רצה לוותר על כמה יתרונות של מחשבה זו של אבותיו, הרי השקפה זו מאמינה בהשגחה, לא מאמינה במוירה המכשילה את האדם. הוא רצה לרתם השגחה זו שתשנה את העולם לפי משאלותיו, רצה שהיא תעניק לאדם נצחיות, תשחרר אותו מעול חובות, מצוות מגבילות. הרי הוא למד במקום הולדתו שפרומתיאוס נענש על-ידי האלים, בנותנו לבני אדם את ה'אש', למען ליצור, שיצירה היא פריביליגיה של האלים בלבד,  שיומרה של האדם שהוא יכול ליצור היא הובריס. חיפש בירושה של אבותיו ומצא בתנ"ך, שבני 'שם', חוה ואדם נכסו לעצמם את 'דעת', בניגוד לרצונו של האל, לכן  פנה אליו שיבטל את הרכש, יחזיר את האדם למצבו הקודם, מצב 'גן-עדן', טרם רכישת הנכס האסור, השפה, הרי נכס זה מכביד על האדם, קשה עליו לשאת את כל החובות שהוא דורש מאדם קטן.

    בן סורר זה מתוך צאצאי 'שם', החל במלחמה, במרד, נגד אלו מצאצאי אבותיו שראו את עצמם 'נבחרים', בכך שהם ממלאים אחרי תביעות הנכס, 'דעת', ה'שפה', שהם רכשו. 

      השליח פאול, שאול, המציא את ה'אנטי-שם', האנטישמיות, ברצותו להשתחרר ממעמסת הרכש, 'דעת', 'שפה', המונעת נצחיות האדם. את הצדקותיו למעשיו פאול סיכם ב'איגרת אל הרומיים',

     פאול, שאול התרסי, הבין שאי אפשר להשיג דבר מהאלוהות ללא תמורה, לכן הוא אימת את מקרה צליבת ישוע, כקורבן, שהאלוהות הקריבה את בנה זה למען להחזיר את העולם למצב 'גן-עדן'. היחידים שלא קיבלו את בשורתו, היו אחיו, בני שם, לכן הוא הכריז שהיורשים האמיתיים, הנבחרים האמיתיים של העתיד יהיו אלו שיאמצו את בשורתו. פאול, שאול התרסי,  שלל מהצאצאים הלגיטימיים של שם את הבכורה, את הנבחרות, והעניק אותן לחסידיו.

     שאול התרסי הבין 'שדעת', שחוה ואדם רכשו לעצמם, פועלת על-ידי הבדלה דבר מדבר, פועלת על ידי ניכור דבר מדבר, ניכור זה מאפשר לאדם לנכר את עצמו מגופו, להיהפך ל'מודע', מודע להיותו יצור נברא מוגבל. ניכור זה גם מאפשר לאדם את היצירה, יצירת חוקים שנואים שמכבידים על האדם הקטן. למען להוכיח את טענותיו, שאול התרסי פירש את המשל של 'עץ הדעת' שיתאים לטענותיו, טען שהעובדה שחוה ואדם הפרו איסור לא לאכל מפרי העץ, הכניסו את המוות לעולם. הוא התעלם מהעובדה שחוה ואדם בגן-עדן עדיין לא אכלו מ'עץ החיים', לכן היו מוותיים בדומה לחיות אחרות בגן.

     ובכן, הבנים הסוררים של צאצאי 'שם', יצרו את ה'אנטי-שם', ה'אנטישמיות'. השליח יוחנן ההלניסטי, בבשורתו הוסיף להחרים את הצאצאים הלגיטימיים של 'שם', רצה בפרשנות המוטעית שלו ל'שפה', ל'דבר', להוכיח שרק אלו שיקבלו אותה, שישוע הוא ה'דבר', שהוא האל הנוכח, מחליף את האלוהות הקודמת שאף אחד לא ראה אותה, יהיו ה'נבחרים' האמיתיים. ובכן המלחמה ב'שפה' של בני 'שם', המלחמה 'בבחירה' של בני 'שם'. נעשה על-ידי יורשים לא לגיטימיים, שאבו ב'בחירה' לעצמם, ובחיסולם של היורשים הלגיטימיים של 'בני שם'.

      כך נולדה הקהילה החדשה ששללה את הבכורה, את הנבחרות של היורשים הלגיטמיים, אלו שאימצו את 'דעת', את השפה. והמלחמה הזו נמשכת עד היום הזה. צאצאי או חסידי לותר, שהוא ראה את עצמו כיורשו של השליח פאול, אימצו את המלחמה הזו בבני 'שם', שרכשו את 'דעת'. חסידים אלו של לותר עוד יותר מהבנים הלא לגיטימיים של 'שם',  השתדלו עוד יותר  להוכיח שאלו שניכסו לעצמם את 'דעת', אינם  הנבחרים, לשם כך עשו 'דלגיטימציה', לכל מחשבת התנ"ך. הרי הם הקיינים החדשים רצו בבכורה, רצו לקחת אותה מ'הבל', רצו באפוס כל צווי 'דעת', רצו בביטול 'השפה', ישות 'רפאית', במקומה רצו מוחשיות, דטרמיניזם, רצו באל חדש הממונה על מאגיה, על כח, את מפיסטו.

     ואם לא די בחסידי לותר שעשו 'דלגיטימציה', למחשבת התנ"ך, קם יהודי נוסף, אומנם מומר, בן לא לגיטימי של 'שם', מרכס, אשר במסתו 'השאלה היהודית', בדומה לקודמו שאול התרסי, יצא נגד אותו 'ניכור', אותה 'הבדלה', שבני 'שם' נכסו לעצמם, והכריז שפעולה זו היא מקור קלקול העולם.

     בדומה לשאול התרסי, גם מרכס היה רב-תרבותי, קודם כל היה בעל תרבות לותרנית, עד כדי כך הזדהה אתה, שאביו היהודי כינה אותו במכתבו 'פאוסט'. אבל אף הוא הכיר את מורשת אבותיו שהתכחש לה, וגם הוא הגיע לאותה דעה ש'ניכור', יכולת שהשפה מאפשרת הוא פסול, יש לחזור לאורגניות, למצב טרם 'ניכור'.

     יהודים תלושים, עקורים, הרגישו ביתר שאת צורך במוחשיות, סברו שירושתם אשמה בהיותם מנוכרים, יצאו בשצף קצף נגד אותה 'דעת', שגרמה לכך. הם רצו בשינוי סדרי עולם, רצו בהסדר הטוב טרם 'דעת', הסדר שיחזיר להם שורשיות. המרד הזה נגד פנטום השפה התקבל על ידי חסידיהם, הרי כולם רוצים בשינוי סדרי עולם, רוצים בנצחיות, רוצים להיות ריבונים לשלט בחוקי הקיום השרירותיים. אבל ההבטחות של הבנים הסוררים של שם לא התגשמו, צריך למצא אשמים בכך, אלו העוצרים את התגשמות ההבטחות.

     גם המורדים ב'שם', ב'שפה', יודעים שתמורת כל בקשה, כל משאלה צריך לספק תמורה. הרי המורדים בכלי השפה עדיין שבויים שלה, מכירים את חוקיה מוכנים תמיד להקריב קורבנות לספק את הנעלמים למען יתרצו, יגשימו משאלות. ומי נראה כרצוי ביותר להיות הקורבן המוקרב, כמובן בני שם, אלו שהכניסו את הפנטום, את 'דעת', את ה'שפה', ההפכפכה, המבטיחה ולא מקיימת. יש להרג את 'הבל' הנבחר, הקיינים בטוחים שעם סילוקו יזכו בבכורה, יהפכו לנבחרים.   

     

אוניברסיטה ווירטואלית שעור 166 – קין – מלחמה בשפה א'

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 266– קין – מלחמה בשפה – א'

     האם הדורות שמו לב לעובדה  שקין הורג את אחיו הבל לא בגלל שהוא הסיג את גבולו הפיזי, לא בגלל שהוא שלל ממנו מזון, קין הורג את אחיו בגלל ישות לשונית, בגלל 'בכורה'. כבר משל זה היה צריך להזים את התיאוריות החומריות של מרכס, שחשב שמלחמות הן רק תוצאה של תחרות על מחיה, על אוצרות טבע. אין כאן רצון להזים דעה שמלחמות רבות הן על השגת גבול מוחשי, מלחמות הגנה על טריטוריה, מלחמות הגנה על שטחי מרעה. אם האדם בדומה לחיה נלחם על טריטוריה, על מזון, הרי במשל זה של קין והבל, המלחמה או ההרג הוא על טריטורית-על, על מושג לשוני, מושג לא מוחשי, מושג נעלם.

     כבר הזכרנו כמה פעמים שמשל קין והבל מקדים את הגל, אשר בספרו 'פנומנולוגיה של הרוח' טוען, שלמען זהות האדם צריך להרג את הזולת. גם הגל לא התכוון שהאדם צריך  להרג למען הגנה על טריטוריה, הוא ראה צורך של הרג למען מושג לשוני 'זהות', מושג נעלם. הדגשנו כבר שכנראה שהגל לא התכוון שכל אדם הרוצה בזהות צריך להרג למען השגתה את הזולת, הוא התכוון יותר שמדינה הרוצה בזהות צריכה לנהל מלחמות עקובות מדם למען להוכיח את זהותה, כפי שפרידריך הגדול, שהגל העריץ אותו, ניהל.

     הגל דיבר בצורה מופשטת, לא ציין את העובדה או לא הצדיק בצורה מפורשת את פרידריך הגדול, אבל אנו מסיקים שלכך הוא התכוון מסך הכל כתביו, מהערצתו הגדולה לפרידריך הגדול, שאותו הוא כינה מלך פילוסוף, שנלחם על הגמוניה של הגרמנים.

      כבר טוקידידס, ההיסטוריון היווני, טען שהמלחמה הפלופונזית התנהלה בין ספרטה ואתונה  על 'הגמוניה' ביוון, לא על טריטוריה. מלחמה פלופונזית זו הביאה לסוף פריחתה של יוון כולה, השתלטות המקדונים עליה עם אלכסנדר מוקדון, יותר מאוחר השתלטות רומא על המדינות ההלניסטיות ועל יוון.

     אנחנו יכולים לראות שאידיאולוגיה חדשה, מורכבת משאריות מהתרבות התנ"כית, הנצרות, הצליחה למוטט את המדינה הרומית האדירה. אם לקחת את עדותו של גלן, רופא ופילוסוף, מהמאה השניה לספירה, שלא היה נוצרי, טען שעם הנצרות חדר המושג 'רצון חופשי', שהוא הבין שמקורו היה התנ"ך. שוב אנו רואים שההתגוששות בין רומא לבין העבדים שקיבלו את הנצרות עם אידיאולוגיה לשונית, ניצחו מדינה עם טריטוריה אדירה.

      ברור שאנו לא רוצים כאן להגיד שתמיד אידיאולוגיות לשוניות מנצחות, רק להצביע על כך שמלחמות, הרג, לא מתרחשים רק כתוצאה מתחרות על מקום מחיה, טריטוריה, אלא גם על מושגים לשוניים, וכן, שמלחמות לשוניות, אידיאולוגיות הן תמיד יותר אכזריות, יותר ממושכות.

     כל ההקדמה הזו רוצה להגיע לנושא העיקרי שאנו רוצים לדון בו, המלחמה שהתנהלה בין הלותרניות הפאוסטית לבין היהודים, שהביא להשמדת 'האויב הקוסמי', ששה מליון היהודים. כמובן המלחמה הזו לא היתה מלחמה על טריטוריה, ה'אויב הקוסמי', היהודי, לא שלט על טריטוריה. המלחמה בין הלותרניות הפאוסטית לבין היהודים, שהגרמנים העלו אותם לדרגה של 'אויב קוסמי', התנהלה על מושג מעורפל, 'בחירת העם היהודי' על ידי ההשגחה, כפי שזה כתוב בתנ"ך, שכבר לא היה לו משמעות בתקופה החדשה, אבל מושג מעורפל זה הציק לגרמנים שרצו להיות 'האדם העליון', 'הגזע השליט', ה'עם הנבחר'. מאחר שהגרמנים לא     יכלו להכריז מלחמה אידיאולוגית נגד כל המערב, שבמידה מסוימת השתיכו אליו, הם בחרו ביהודים, כינו אותם 'אויב קוסמי', וכאילו המלחמה התנהלה על מושגים מעורפלים של בכורה, בדומה לפעולתו של קין שהרג את אחיו הבל על מושג מעורפל של 'בכורה'.

       יהודים לא שמו לב שכבר לותר, למרות שהוא תרגם את התנ"ך לגרמנית, רוקן בתיאולוגיה שלו את כל עקרונות התנ"ך. אבל אנו כאן לא נדון רק בתיאולוגיה של לותר, למרות שבסוף ימיו בספרי השטנה שלו נגד יהדות הוא החל במלחמה אידיאולוגית נגד היהדות. אבל יהודים גם בהמשך לא שמו לב לעובדה שכל הביקורת התיאולוגית הלותרנית היתה מכוונת לעשות דה-לגיטימציה לתנ"ך, כמובן אנו לא מוצאים נטיה כזו בארצות שאימצו את התיאולוגיה של קלווין.

     נשאלת השאלה מדוע עשו התיאולוגים הלותרניים דה-לגיטימציה לתנ"ך, טענו שהוא כולו פרי השפעות זרות מאוחרות, אפילו אצל קאנט אנו מוצאים טענות כאלו, הסיבה לכך היתה שהם רצו בכורה לעצמם ולשם כך הם היו צריכים לנטרל את עקרונות התנ"ך. נשאלת שוב השאלה מדוע יהודים לא הבינו את המלחמה הזו בעקרונות התנ"ך, שוב התשובה היא שכמעוט תרבותי, הם כבר מזמן לא הבינו את הפילוסופיה הלשונית המהווה את תרבות התנ"ך וראו במחשבה הגרמנית השליטה סמכות עליונה.

      אנחנו בכוונה לא מדברים על כל הספרות האנטי-שמית הגרמנית, כיוון שהיא היתה תוצאה של התיאולוגיה הלותרנית. מי שלא לא מתרכז בתיאולוגיה הלותרנית, לא יכול להבין בהמשך את הפילוסופיה הגרמנית, לא יכול להבין את הכתבים האנטי-שמיים המאוחרים.

      יהודים לא חקרו את תיאולוגית לותר, לכן לא שמו לב לספרו החשוב ביותר 'על אי  ברצון חופשי'. ראינו שהרופא, הפילוסוף גלן, הבין שעיקרון זה 'רצון חופשי', חדר לתרבות בתקופתו ממקור התנ"ך, דרך הנצרות. ובכן, כל מי שמבטל את עיקרון ה'רצון החופשי', מבטל את תפקוד השפה. כמובן שלותר לא דבר על שפה, כיוון שהוא בכלל לא הבין את הפילוסופיה הלשונית המהווה את מחשבת התנ"ך, שגם יהודים טובים לא הבינו. אבל עם ביטול 'רצון חופשי', על-ידי לותר, החלה המלחמה האידיאולגוית הלותרנית נגד האידיאולוגיה התנ"כית. ברור שמלחמה זו באידיאולוגיה התנ"כית לא היתה מלחמה על טריטוריה, היא היתה מלחמה ב'שפה', כיסוד בורא עולם.

    לא בכדי, מחבר משל 'עץ הדעת', הבין בצורה אינטואיטיבית שהרג, מלחמה אצל האדם היא בעיקר  מלחמה ב'שפה', ולא כמו אצל החיות על טריטוריה מוחשית. כאילו מחבר משל זה באינטואיציה מסביר גם את מושג ה'אנטי-שמיות', שרבים טובים מאוחר יותר לא הבינו, ולא מבינים, שמלחמה זו הרי היא נגד 'שם', 'שפה', 'אנטי', 'נגד' ה'שם', הכנוי לשבט שהעברים היו הצאצאים שלו. שוב אף אחד לא שם לב לעובדה שהעברים הם צאצאי 'שם', צאצאי 'שפה'. כל זה נראה לגמרי סמלי, 'הזוי אבל עובדה היא שבמשך ההיסטוריה המערבית קיימת 'אנטי-שמיות', מלחמה נגד 'שם', צאצאיו, המסמלים קבוצה שאימצה את השפה כיסוד בורא עולם.  גם לא שמו לב לכך שבעל משל 'עץ הדעת', הבין שקין, הקיינים של העתיד, ילחמו ב'שם', בצאצאיו, לא בגלל הסגת טריטוריה מצדם, אלא בגלל 'בכורה', טריטוריה לשונית, טריטורית-על האין-סופית. ובאמת יהודים בגולה נאחזו בספרים המקודשים שלהם, התנ"ך, התלמוד, כטריטורית-על, מבלי שהם הבינו את הפילוסופיה הלשונית המהווה את כתביהם, את ההשקפה של התנ"ך.

      אנשים לא מבינים עד כמה האדם שבוי השפה גם כאשר הוא נלחם בה, היא נשארת מעין ישות רפאית שהאדם רוצה לצוד כמו את הקשת בענן ללא הועיל. לא בכדי הגרמנים הפכו את היהודים, מיעוט ללא כח ממשי', ל'אויב קוסמי', והם נלחמו ב'אויב קוסמי' זה עד היום האחרון של מלחמתם. רק פרשנות זו מסבירה את התופעה הלא יאומנה שאנשי הרייך השלישי המשיכו בזעם לשלח עוד ועוד יהודים לאושוויץ, כאשר המלחמה הטריטורילית שלהם כבר נגמרה, בהאמינם שאם ינצחו את נציגי אויב זה, הם ינצחו.

     רדיפת פאנטום לשוני בדומה לרדיפת הפאנטום הלשוני היהודי, אנו מוצאים גם במלחמה הפלופונזית, שלפי טוקידידס התנהלה על רדיפת פאנטום 'הגמוניה' ישות לשונית נעלמת, של אתונה, על-ידי הספרטנים. במקרה זה יש איזה דמיון בין ספרטנה הכוחנית, עם  האידיאולוגיה האורגנית, הנלחמת נגד אתונה עם ערכים יותר לשוניים, של אתונה הדמוקראטית, לבין הלותרניות הכוחנית עם אידיאולוגיה אורגנית במלחמתה נגד ה'אויב הקוסמי' היהודי'.

     גם הספרטנים הטריטוריליים הבינו בדומה לגרמנים שטריטורית-על לשונית 'הגמוניה',   של אתונה, מאיימת על הערכים המוחשיים שלה, שליטה על אדמות שכניה. גם טוקידידס בדומה לבעל משל 'עץ הדעת' הבין שמלחמות מתנהלות לא רק על טריטוריה, אלא על פאנטומים לשוניים כמו 'הגמוניה'.