אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 173 – מקור הצדק ה'

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 173 – מקור הצדק  ה'

    מעניין לציין שמאז הרפורמציה עד סוף המאה ה-19 העולם הפרוטסטנטי לא שם לב להבדלים בין תורת לותר לבין תורת קלווין. דבר זה צריך להתמיה אותנו, אבל לא כך. העובדה המצערת היא שמלומדים לא קוראים טכסטים, וודאי שעמך לא קורא טכסטים, כולם מסתפקים בהכרזות של מהפכנים, מבלי לבדוק אם ההכרזות תואמות את משנתם. לא כאן המקום לציין את כל הפרשנויות השגויות שנעשו בסיס, למשל, בסיס המרקם התרבותי של המערב.

     אבל מאחר שאנו דנים כאן במקור הצדק, בעיקר במערב, אנו חייבים להתעכב על פרשנויות שגויות שהתקבלו במערב. ציינו כבר שבסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 , מקס וובר הסוציאולוג שם לב שתורותיהם של שני הרפורמטורים, לותר וקלווין, גרמו להתפתחויות חברתיות שונות, בארצות ששם הם התקבלו. מקס וובר ראה שתורתו של לותר חסרה מבחינה חברתית ומבחינה אתית, בעוד שמשנת קלווין הצליחה יותר מבחינה חברתית כלכלית. מקס וובר קבע שהסיבה שמשנת קלווין הצליחה יותר להצעיד את מאמיניה מבחינה חברתית כלכלית, היא שרפורמטור זה קבע את עיקרון הפרדסטינציה. עיקרון זה , זירז  את הקלוויניסטים, ליתר יוזמה.

      נשאלת השאלה, האם מקס וובר קבע מה שקבע, כיוון שהוא היה לותרני, ולא רצה לעמד על ההבדל האמיתי בין תורות שני הרפורמטורים, או שמא הוא בכלל כדרכם של מלומדים לא קרא באמת את הטכסטים של שני האישים.

     אם מקס וובר קבע מה שקבע ממניעים לותרניים, אזי הוא כלותרני לא רצה להודות בכך שקלווין למעשה חזר לרוב עקרונות התנ"ך, הרי הלותרנים שקדו לעשות דה-לגיטימציה לתנ"ך. ביחוד הוא לא היה מעונין להצביע על כך שקלווין בהבדל מלותר שהמליך את השטן,  קלווין ראה ב'השגחה' כול יכולה כהמנהיגה את העולם. כל מי שקורא את משנתו של קלווין,     

את ה-Institutes of the Christian Religion  , נוכח לדעת שרפורמטור זה ראה את ההשגחה כשליטה כל יכולה, הוא התעלם כמעט לגמרי ממשנת השליח פאולוס, חזר לדברי ישוע בפרק ה' של מתי,  ל'דרשה על ההר שלו', בה הכריז שלא בא לבטל את המצוות אלא להוסיף עליהם.    

     העולם הפרוטסטני קיבל את פרשנותו של מקס וובר, שהוא נקלט כסמכות כל יכולה, ביחוד היהודים קיבלו את הפרשנותו. קשה לשרש קביעות של אנשים שנתפשים כסמכויות. אבל אנחנו יכולים להביא את עדותו של חוקר  בשם:  Perry Miller, שבספרו :

The New England Mind. The Seventeenth Century, מצביע על העקרונות של הפוריטנים, וברור מהם שהם חזרו לרוב עקרונות התנ"ך. לפרדסטינציה יש מעט מקום אצל הפורטנים שהאמינו באמנה, בברית, ועקרונות אלו הנחו אותם.

    אבל גם מי שקורא בכתביו של קלווין, ברור לו שהפרדסטינציה אצלו היא גלגול קיצוני של מושג הבחירה התנ"כית. והיא שולית במשנתו. 

      ובכן, עלינו לחזור לנושא שלנו, הרי אנו דנים כאן בכל מקורות הצדק. ועלינו לדון במקור הצדק של הארצות המערביות הדמוקראטיות. ברור שמקור הצדק של ארצות אלו היא לא משנת לותר אלא משנת קלווין, ועלינו לא לשכח גם את הנומינליסטים האנגליים שתורותיהם לפני קלווין, ואחריו,  היו דומות לשלו. ברור שההבדל בין יסודות הצדק של הארצות שהושפעו מתורת קלווין, ויסודות הצדק הלותרני לא נבדלו בגלל עיקרון הפרדסטינציה, אלא נבדלו כיוון שחסידי קלווין חזרו לעקרונות התנ"ך. 

    אבל כאן עלינו לעמד על בעיה, שגם העובדה שאלו שהושפעו ממשנת קלווין, חזרו לעקרונות התנ"ך, למרות עובדות אלו, העלם המערבי אף פעם לא היה מוכן להודות בכך שזה מה שקרה. הרי אם היו מודים בכך, היו צריכים להודות גם בעובדה שהם חזרו ליהדות, שהנצרות שהתבססה על משנת השליח פאול והשליח יוחנן למעשה התבדתה. הרי ההבטחות של השליח פאול שסדרי העולם ישתנו לא התגשמו. ואם כך, היה צריך לבטל את ניטרול משל 'עץ הדעת', על ידי שליח זה. אבל העולם הנוצרי עד היום הזה לא מסוגל לבטל את נטרול משל עץ הדעת שנעשה על-ידי השליח פאול,  וכנראה זוהי הסיבה שעד היום          הזה אין המשך להבנה העילאית הזו שבמשל 'עץ הדעת', לכן פילוסופית השפה לא התפתחה.

      דברים אלו לא מוחלטים, הרי במאה ה-20 מדע האינפורמציה התפתח, וברור לכולם היום סבורים שהעולם הוא אינפורמציה המתרכבת עם אנרגיה. איינשטיין  שאמנם היה מדען דגול, אבל לא היתה לו הבנה שעולמו של האדם הוא עולם לשוני, עולם בתוך עולם דטרמיניסטי, עולם שרירותי, שלא נשלט על-ידי חוקים דטרמיניסטיים, שבו לאדם אוטונומיה מוגבלת, רצון חופשי מוגבל, למרות שקבע בנוסחתו המפורסמת שאנרגיה שווה מסה כפול מהירות האור ברבוע, לא הבין שנוסחתו למעשה מאששת את מה שנאמר בפרק הבריאה, בראשית פרק א', שהעולם נברא  בהגדים, שפה, הכולאת את האנרגיה. הרי את נוסחתו של  איינשטיין אפשר לפרק, האינפורמציה שכלאה את האנרגיה נפרדת ממנה בפרוק, והאנרגיה המשוחררת הופכת לכח כאוטי הרסני.

     הרי נוסחתו של איינשטיין היתה רק השלב הראשון של מדע האינפורמציה, מבלי שהוא עצמו היה מודע לכך. גילוי ה-DNA עוד יותר מאשש מה שמסופר בפרק א' של ספר בראשית, פרק הבריאה, שהקיום הוא אינפורמציה המתרכבת עם אנרגיה. אם ככה הרי העולם המערבי היה צריך לחזור למשל 'עץ הדעת', שאותו ניטרל השליח פאול, היה צריך לראות שעולמו של האדם הוא לשוני וכל מוסרו מבוסס על משל זה, הטוען שהאדם האוכל מפרי עץ הדעת, מסוגל להבדיל, מסוגל להבדיל בין טוב לרע, שהבדלה זו מאפשרת לאדם להיהפך , למודע, הוא רוכש לעצמו זהות, הוא מסוגל להתבונן על גופו הוא ועל הסובב אותו.

      אבל האדם המערבי, גם אלו מבין חסידי קלווין ותורתו, אינם מוכנים עד היום הזה לבטל את החרם של השליח פאול על משל 'עץ הדעת', לא מוכנים עד היום הזה לראות שכל מערכת הצדק מבוססת על יכולת ההבדלה של האדם, הרוכש 'דעת'. מסיבה זו תורתו של נעם חומסקי, שולטת בכפה, תורה הרואה את השפה האנושית כפרי גן לשוני, לא כרכש חיצוני באמצעות הקולטנים באונות הקדמיות, המקושרות לאינפורמציה היקומית, אינפורמציה שהמח הקוסם, האבר המפותח ביותר ביקום, הופך לשפה, כפי שהוא הופך את הפוטונים לראיה, את גלי הקול לשמיעה.

      עצם העובדה שהסבריו של נעם חומסקי מקובלים, מצביע על כך שלמרות העקרונות התנ"כיים שהתקבלו בעולם הקלוויניסטי, השקפות אורגניות מושלות בכפה. הרי חומסקי מתבסס על השקפותיהם האורגניות של הלותרנים, כמו הרדר, שראה את השפה אורגנית, הוא מתבסס גם על משנתו של קאנט שהעדיף את המוסר הפנימי הדטרמיניסטי, המשותף לאדם ולחה, ששלל את מוסר התנ"ך.

      אנחנו עדים לעובדה מצערת, שיהודים כמו השליח פאול, הגנוסטיקאים הראשונים שצמחו מסביב לבתי הכנסת בעולם ההלניסטי, שללו את עקרונות התנ"ך, גם בהמשך היו יהודים המתנגדים העיקריים לעקרונות התנ"ך, ביניהם אפשר למנות את שפינוזה, ובעת החדשה את מרכס, אשר בדומה לשליח פאול אף הוא יצא נגד 'ניכור', בהבינו שיהדות היא פרי ניכור, פרי שפה. גם מרכס רצה להיות אורגני, ואנחנו יכולים להוסיף לשורת יהודים אלו גם את נעם חומסקי.

     למרות סטיות אלו מעקרונות השפה היוצרת, יוצרת המוסר האנושי, יוצרת את הצדק האנושי, העולם לאט לאט ללא רצון מפורש, כתוצאה ממדע האינפורמציה החדש, נוכח לדעת שהעולם הוא פרי אינפורמציה, לאט לאט האדם מודע לכך שהוא יוצר את ערכיו, את מוסרו, שהמוסר אינו אורגני.

      עקרונות התנ"ך, המוסר המבוסס על יכולת ההבדלה, יכולת ההבדלה בין טוב לרע, לאט לאט איפשר את התפתחות מדע האינפורמציה, איפשר את התפתחות תורת האבולוציה. באותה צורה חדר לעולם המערבי גם עיקרון ה'רצון החופשי', שבכלל לא היה ידוע בעולם היווני. מבלי 'רצון חופשי', כל המדע החדש לא יכול היה להתפתח, עובדה שהמדע היווני נעצר בשלב מסוים, כיוון שהוא היה חסר את עקרונות התנ"ך.

     כך גם עם סטיות כאלו נוסח נעם חומסקי, שהשפה היא אורגנית פרי גן לשוני, למרות דעותיו אלו, האדם המערבי בלי להודות בכך, מקבל את המערכת המחשבתית הלשונית של התנ"ך, עם המערכת המוסרית שלה.

                                                                 

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 172 – מקור הצדק ד'

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 172 – מקור הצדק ד'

      האם יש משמעות ל'צדק' בהקשר הלותרניות? לותר התחיל את הרפורמציה שלו עם הצגת 95 התיזות שלו בשנת 1517 , בוויטנברג, תיזות נגד מעשים טובים המובילים לגאולת הנפש. לכאורה לותר יצא נגד האינדולגנציות, ביטול חטאים על-ידי הכנסיה הקאתולית, תמורת כסף. פעולה זו של לותר היתה לגיטימית לגמרי נגד הכנסיה שהושחתה במשך הדורות. אם לותר היה מסתפק במחאה זו נגד הכנסיה, הרי פעולתו היתה מוצדקת. אבל במציאות מחאה זו היתה אידיאולוגית או דתית. כוונתו של לותר היתה שהאדם הנוצרי נגאל לא על-ידי מעשים אלא על-ידי 'אמונה'. לכאורה לותר חזר לקביעתו של השליח פאול, שאף הוא העמיד את עיקרון האמונה במקום קיום מעשים מוסריים.

     לותר יכול היה לטעון שהוא חוזר לאמונתו של השליח פאול, וכאן לפנינו תחילת המפנה בכל התיאולוגיה של לותר, אשר בהבדל מהשליח פאול האמין שעל-ידי קורבן ישוע סדרי עולם ישתנו, ואזי אין צורך במעשים טובים או רעים, בעוד שלותר 1500 שנה אחריו לא האמין כבר בשינויים אפוקליפטיים בזמן  הקרוב, דחה אותם לאחרית הימים.

     ובכן, למה הוביל השוני הזה בין השקפותיהם של שני האישים האלו, השליח פאול, והרפורמטור לותר? אם ציפיה לשינוי אפוקליפטי בוטל, אזי מה שנשאר מתורתו של השליח פאול היתה שלילתו או ניטרול משל 'עץ הדעת', ניטרול יכולת האדם להבדיל בין טוב לרע, ניטרול השפה כאמצעי הבא להחליף את אמצעי הכח. אם סדרי עולם לא השתנו, ואמצעי השפה נוטרל, אזי האדם חזר או נשאר רק עם אמצעי הכח. כמובן שלותר בתחילת המרד שלו נגד הכנסיה לא טען טענה מהפכנית כזו, אבל התוצאה הלוגית של מעשיו, ביטול מעשים טובים, אמוצו את ה'אמונה', הפאולינית, ללא אימוצו את האמונה של השליח הזה, את הציפיה  האפוקליפטית, הוביל אותו למסקנה מרחיקת לכת, המלכתו של ה'שטן', יריבו של ישוע, שנכשל לגרימת שינוי סדרי עולם. ואם השטן הנו השליט של העולם הנגלה הרי האמצעי של שליט זה הוא אמצעי ה'כח', האמצעי שלו היא 'המגיה'.

      ברור שבהקשר לשלטון של השטן, צדק בוטל, הרי צדק הוא פרי השפה. אבל הפרוטסטנטים בעולם המערבי, נאחזו בהכרזותיו של לותר שהוא ממשיכו של השליח פאול, שהוא מאמץ את כתבי הקודש. הם לא קראו את ספריו, ביחוד לא את ספרו 'שעבוד הרצון החופשי', שבסוף ספרו המליך את השטן על העולם הנגלה, גם לא קראו את ספריו של הרפורמטור קלווין, שתורתו הפוכה מזו של הראשון, שהוא בהבדל ממנו, ראה את 'ההשגחה' הכל יכולה כשליטה בעולם.

     כאן אני יכולה לעסוק בתיאולוגית לותר וממשיכיו רק בקצור רב, אני עוסקת בהם בארבעת הספרים שלי על האידיאולוגיה הגרמנית שהובילה לרייך השלישי.

     ובכן, מאחר שלא התעמקו בספריו של לותר, העולם המערבי לא שם לב לכך שבגרמניה התפתחה אידיאולוגיה אורגנית, אידיאולוגיה שדגלה ב'כח' כאמצעי. ביחוד היהודים לא שמו לב לכך, הם נאחזו בעובדה שלותר תרגם את התנ"ך לגרמנית, והאמינו למלל של ממשיכיו, על 'רוחניות צרופה', על 'מוסר פנימי', העדיף על מוסר מבוסס על שפה מבדילה בין טוב לרע, מוסר מבוסס על הסכמים חברתיים. 

    אם אני חוזרת ומזכירה מחדש את היהודי הינה המומר, שאותו הזכרתי כבר כמה פעמים, הסיבה לכך היא לדאבוני, שאין שני לו בהבנתו את האידיאולוגיה הגרמנית, שבספרו 'פילוסופיה בגרמניה',  כבר מתריע על הסכנות הצפויות מהאידיאולוגיה האורגנית הגרמנית הזו למערב, מציין שקאנט המליך את עצמו במקומה של האלוהות.

     השני שעלי להזכירו, שהוא כבר באיחור עמד על הקשר בין לותר, השטן, מפיסטו, של גיתה, לבין הרייך השלישי, הוא תומס מאן. ברור שכל מה שתומס מאן אומר במאמר אחד בשם 'גרמניה והגרמנים' בשנת 1945 ובספרו 'ד"ר פאוסטוס', כבר לא יכול היה להועיל.

      למען נבין מה היו תוצאות השקפתו של לותר, עלינו להתעכב על דבריו של קאנט, שיהודים העריצו אותו, מעריצים אותו עד היום הזה.  אפשר להגיד שהתמכרות יהודים להשקפות קוטביות להשקפה התנ"כית, הפילוסופיה התנ"כית, ביחוד, התמכרותם למחשבה הגרמנית היא ה'עבודה הזרה' המודרנית של היהדות. אשר להערצת היהודים את קאנט אפשר ליחס אותה לכך, שלא קראו את דבריו היטב, הסתמכו על הכרזות, ואפשר שמרוב הערצה יהודים עוורו ולא ראו את הכתוב. עלי מקוצר המקום להתעכב על דבריו של קאנט בספרו:               

Die Religion innerhalb der Grenzen der blossen Vernunft

בספר זה קאנט יוצא נגד המוסר התנ"כי, מעלה את המוסר הפנימי. החוצפה של קאנט היא בלתי מוגבלת, אבל גם חוסר הבנתו את יחודו של האדם היא מוחלטת. הרי מוסר פנימי משותף לנו ולחיות, עדיפותו של האדם על החיה היא שפתו והיא 'חיצונית', היא קהילתית. אבות העברים, אברהם ואנשיו, הבינו מה שהיהודים היום לא מבינים, והרי לגויים אפשר לסלח שהם לא מבינים, כיוון שלא היו להם אבות חכמים כאברהם, כמשה, שראו את עולמו של האדם כלשוני, כחיצוני, שראו שהאלוהות יצאה מהכוליות ובראה את העולם בשפה, בהגדים, שראו שהאדם יוצר את עולמו באמצעי השפה, ולא ב'כח', שראו שיתרונו של האדם שהוא לא 'מתוכנת', אלא יכול 'לתכנת' את עולמו באמצעות כלי השפה, שמוסרו הוא פרי השפה המאפשרת לאדם ליצור אותו באמצעות הסכמים חברתיים, אמנות, בריתות.    

   האדם קאנט ב-Prologomena  שלו ברוב הובריס טוען שהאדם מחוקק לטבע, אפילו היוונים שהגרמנים ראו את עצמם כממשיכיהם, לא היו מעיזים להגיד דברי הבל כאלו. ליוונים היתה צניעות, ההובריס, היה מהם והלאה, ראו בו חטא. אבל קאנט ברוב גאוותו התעלם מהעובדה שאת שפתו, למד מהוריו וסביבתו, שאת ידיעותיו רכש מספרים של אחרים. אפילו את מהפכתו 'הקופרניקית', שאותה כביכול יצר, כתגובה לספקנותו של הפילוסוף האנגלי 'יום', הוא למד מספרים. האם כבר בהוולדו ידע על מהפכתו של קופרניקוס ? הרי על כך קרא בספרים.

  אם קאנט חקק לטבע את החוקים, הרי ראה את עצמו ריבון, ואוי לנו מריבון כזה, שאיכמן ראה את עצמו כתלמידו, שתלמידיו יצרו את הרייך השלישי. קאנט לא היה היחיד שתורתו הובילה לקימום הרייך השלישי, היו לו שותפים, ריבונים נוספים. בלי ספק דרמת גיתה, פאוסט, הוסיפה נדבך להתפתחות זו, פאוסט שכרת ברית עם 'מפיסטו', גלגולו של השטן של לותר, שביטל את ה'מאמר' של השליח יוחנן, ביטל את השפה כאמצעי ואימץ מעשה כוחני. הוסיפו לכך נדבכים הוגים כמו הגל, ביחוד הוסיף לממלכה החדשה ביטוי ניטשה עם עקרונו 'רצון לכח', עם עקרונו 'אדם עליון'.

     עלי לציין אפיון מיוחד של המחשבה הלותרנית, היא ביטלה את עיקרון הסגפנות, את העיקרון שתמורת מאוויים לנצחיות יש לתת תמורה, לפי כללי השפה. הלותרנים רצו שלטון עולמי, נצחיות, רייך אלף שנה ללא תמורה. פאוסט אפילו רימה את מיטיבו מפיסטו, מילט את נפשו שמשכן אותה תמורת  מענקיו, לעולמן של הנשים המיטיבות.

     אבל היטלר הקאתולי, הפרגמטי, בהבדל מהלותרנים שרצו במירב ללא תמורה, הבין את הצו של האדם הלשוני, שתמורת מאוויים יש להקריב קורבנות. ובכן, היטלר מצד אחד הפך את היהודים 'לאויב קוסמי', שיש להלחם בהם עד חורמה, אבל הוא ברוב זדונו, הפך את היהודים גם ל'תת אדם', שווים לחיות, שאפשר להקריבם לאל החדש, מפיסטו או השטן, שהריבונים, קאנט, גיתה הגל וניטשה העדיפו אותו, על אלוהי התנ"ך, שיצר אדם בדמותו, העניק לו את כלי השפה, למען שיוכל ליצור עולם מושתת על צדק, שברא עולם שבו לא היה מקום לאנשים העליונים שהאמצעי שלהם הוא 'מעשה כוחני', שהאמצעי שלהם היא 'מגיה'.

      מאחר שה'שואה' כבר התרחשה, שאי אפשר להחזיר את הגלגל אחורה, דברים אלו מיועדים ל'עובדי עבודה זרה', בין היהודים היום, אשר לא מבינים שה'רוחניות הצרופה' של קאנט, שה'רוח' ההגלינית התגלמו ברייך השלישי. שה'ריבונים' האלו, נוסח קאנט עם היומרות שלהם, עם ההובריס שלהם, גשמו את הצדק האולטימטיבי שלהם במשרפות אושוויץ.   

 

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 171 – מקור הצדק, ג'

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 171 – מקור הצדק, ג'

    ראינו שתי פרשנויות לצדק, הצדק האמהי, האינטואיטיבי פרגמטי, שחיים הם מטרת הבריאה, וצדק שהוא תוצר המרד האנושי בחוקי הקיום, הקוצבים קיום קצוב לאדם. מטרת המרד הוא לחוקק לבריאה את משאלות האדם לנצחיות, צדק כנצחיות.

     ועתה עלינו לדון בצדק התנ"כי שהוא פרי מודעות, מודעות לחוקי הקיום, השלמה אתם.   

למעשה אפשר להגיד שמחשבת התנ"ך הפכה את המחשבה האינטואיטיבית, פרגמטית, של האדם מראשיתו, למחשבה מודעת. המחשבה האינטואיטיבית של האמהות שחיים הם פרמטר לצדק, הופך לפי המחשבה התנ"כית המודעת למקודשת. במחשבה התנ"כית קידוש החיים, אינו כבר אינסטינקט אלא ידיעה שהשפה כאלגוריתם מובילה את האדם ליצור, ליצור חיים וחיים אלו הם לא רק פרמטר לצדק, הם מקודשים.

      אבל פילוסופית השפה התנ"כית מבינה מה שהאמהות לא הבינו, שחוקי הקיום, האינפורמציה היקומית, גם בצורתה של השפה האנושית, כחלק ממנה, יוצרת ומפרקת. פילוסופיה לשונית זו שהנה מודעת לחוקי הקיום, מבינה גם שהבריאה תיתכן רק בקיצוב משך של כל הישויות ביקום, שברציפות אין קיום.

      מסקנה מרחיקת לכת זו, שהבריאה תיתכן רק אם היא בוראת ישויות בגבולות, שברצף אין קיום, מזים את כל ההשקפות האנושיות הרוצות בנצחיות, ברצף. לכן לפי מחשבת התנ"ך קיים רק 'עולם נגלה', היא לא רואה צורך בעולמות חלופיים. הבריאה לפי פילוסופית התנ"ך היא בריאה מושלמת, האלוהות בראה את העולם בשמחה.

     המחשבה התנ"כית יכלה להגיע למסקנות מרחיקות לכת אלו, המנוגדות לכל המשאלות האנושיות, לרצון שלהם לנצחיות, כיוון שהיא אמצה את השפה ככלי יצירה. ראינו שהאכילה מ'עץ הדעת', הקנה לאדם יכולת התבוננות, קודם כל על הגוף כנפרד מהרכש החדש 'דעת', או 'הכרה', יותר מאוחר התבוננות על הקיום. רק יכולת התבוננות כזו, שהיא פרי הניכור ש'דעת' הקנה לאדם, האדם יכול להגיע למסקנה מראיתו את העולם מסביבו, שהבריאה  היא יצירה ופירוק, שיצירה אפשרית רק בגבולות, שברצף אין קיום.

    אם אנו מניחים שמשל 'עץ הדעת', הוא קדום, יצירתם של האבות ואלו שסובבו אותם, אזי אפשר להבין את פרק הבריאה בפרק א', ותחילת פרק ב', בספר בראשית, כיצירה של שלב ב' בהתפתחות הפילוסופיה הלשונית של התנ"ך. בפרק הבריאה יש כבר ישום של השלב הראשון של פילוסופית השפה, המבוסס על משל 'עץ הדעת'. במשל זה של בריאה   האלוהות בוראת עולם יש מאין, בהגדים, מתוה לכל הישויות גבולות, מכריזה אחרי כל שלב של בריאה 'כי טוב', מעניקה לישויות שמות ותפקידים.

      אם פרק הבריאה הוא כבר שלב שני של פילוסופית השפה של התנ"ך, יש ליחס את יצירת הפרק הזה למשה ובני דורו, אלו שכבר הכירו את השלב הראשון של פילוסופית השפה של האבות. נשאלת השאלה מדוע יכלו האבות ליצור מחשבה מופשטת כזו, כפי שאנו מוצאים במשל 'עץ הדעת'? התשובה היא שנאמר על אברהם שיצא מאור כשדים, אור שהיתה מרכז תרבותי שומרי, תרבות שנשמרה גם על-ידי הכשדים שכבשו את עיר המדינה הזו. אברהם היוצא ממרכז תרבותי, ממשיך את נדודיו במרכזים תרבותיים אחרים, כמו ממלכת החתים, הממלכות הכנעניות, הפיניקיות, הארמיות. אדם הרואה תרבויות רבות יוצר לעצמו ראיה יחסית, הוא מנוכר מכל התרבויות האלו, ניכור זה מאפשר לו לראות את כל התרבויות האלו כיצירה אנושית, כפי שהוא רואה את השפות כיצירה אנושית, כיוון שכל קבוצה יוצרת לעצמה שפה שונה, יוצרת לעצמה תרבות שונה.

     כפי שכבר ראינו רכישת 'דעת', מאפשרת 'ניכור'. לעברים הנוודים היה קל יותר לאמץ שפה מנכרת, מאשר לעמים אוטוכטוניים שראו את השפה, את תרבותם כאורגניות. לנוודים אלו, אבות העברים, שהיו בעלי תרבות גבוהה, הרי יצאו ועברו במרכזים תרבותיים ברמה גבוהה, היו מסוגלים גם להתבונן איך חוקי הקיום פועלים, הם יכלו להסיק מסקנות שהישויות אינן נצחיות שעל כולם חל חוק היצירה וההתפרקות. לכן אפשר ליחס לדור האבות את יצירת משל 'עץ הדעת', שהוא על שלושת חלקיו, חלק 'גן עדן', חלק 'האכילה מעץ הדעת', חלק על 'קין והבל', מכיל שאריות של מיתוסים של עמים שונים.

     יש לשער שהיה קיים מיתוס על 'גן עדן', שסימל לאנשים את תור הזהב. תרבויות רבות ראו את תור הזהב בראשית תולדות האדם. כן וודאי היה קיים איזה מיתוס על 'עץ דעת'. גם אם אבות אלו הכירו את כל המיתוסים האלו, הם נתנו להם פרשנות חדשה, כפי שאברהם יצר דת של אלוהות מנוכרת מהטבע, לא אורגנית. דבר זה מתברר  משיחתו של אברהם עם האלוהות על גורל סדום. שיח זה  מצביע על כך שהאלוהות אינה שרירותית, מסוגלת לשנות  את גזרתה אם ימצאו מספר צדיקים בעיר סדום. השקפה זו היא שונה לגמרי מההשקפה שאנו מוצאים בקינת האלה נינגל, אלת העיר אור, ששם האלים גזרו שהעיר תחרב, וכל תחינותיה של האלה לא הועילו לשנות את הגזרה. בקינה זו של האלה נינגל אנו פוגשים את האמונה ב'גורל', שאין לשנותו. השומרים שמתוך מרכז תרבותם אברהם יצא האמינו בגורל, לא כך אברהם שהתנכר לתרבות זו, ויצר השקפה, קוסמולוגיה שונה.

     ובכן, אבות העברים הנוודים יצרו לא רק את ראשית הפילוסופיה הלשונית, הם יצרו גם מערכות ערכיות שונות, שהיו תוצאה של התבוננות שלהם בקורות העמים. לאבות העברים החיים נראו כמטרת הבריאה, כדבר מקודש.

    רק אם אנו מניחים שהעברים במצרים הביאו אתם פילוסופיה לשונית, שהיתה כתובה בכתב כנעני-פיניקי, אפשר להבין את כל המהפכה המחשבתית של משה. על בסיס זה של המורשת של האבות, משה יכול היה ליצור המשך, יכול היה ליצור פילוסופיה קוטבית לזו של המצרים, שהוא הכיר אותה, כיוון שהוא היה בן-ערובה בחצר פרעה.

     כל מה שמסופר בספר שמות על המהפכה המחשבתית של משה אפשר להבין רק אם אנו מניחים שהוא כבר פעל על בסיס של פילוסופיה לשונית, והוא הוסיף לה נדבך משלו. רק בצורה כזו אפשר להבין את ההעזה של משה ליצור המשך מנוגד לגמרי לכל המחשבה המצרית.

      גם משה בדומה לאבות היה במידה רבה נווד, הרי הוא לפי המסופר התחנך בחצר פרעה, הכיר את התרבות המצרית, הכיר את הירושה של אבותיו, לבסוף נדד או ברח למדבר, ישב בקרב המדיינים. שוב לפנינו אדם מנוכר מתרבויות, שניכור טבעי לו, לכן גם פילוסופיה לשונית המבוססת על ניכור לא זרה לו. משה המנוכר היה מסוגל ליצור את הקוסמולוגיה המנוכרת ביותר בתרבויות אדם, לפיה אלוהות מופיעה מאין, בוראת עולם בהגדים, מקציבה לכל הישויות גבולות, מעניקה להן זהויות ושמות. נוסף לכך האלוהות הזו בוראת את האדם בדמותה, זכר ונקבה.

     לא נכנס כאן מחדש על הקוסמולוגיה התנ"כית השונה מקוסמולוגיות אחרות. נתרכז רק בכך שהאלוהות בוראת אדם בדמותה. הכוונה היא שהאדם יכול ליצור את עולמו, חזוק לכך אנו מוצאים בדבר הרביעי של עשרת הדברות, ששם נאמר לאדם לחקות את האלוהות בבריאת העולם, לברא את עולמו הוא.

    ובכן, אם מטרת הבריאה היא בריאת האדם, הרי חייו הם מקודשים, רצויים. ואם חיי אדם רצויים הם מהווים את צדקת הבריאה האלוהית. לכן לא יפלא שצדק בתנ"ך הוא חיים מקודשים. אבל, על האדם להכיר בחוקי הבריאה שהם בוראים ישויות למשך מוגבל, אל לו למרוד בחוקים אלו, אל לו לדרוש לעצמו נצחיות שהיא מנוגדת לחוקי הבריאה, עליו לראות נצחיות בשרשרת הדורות.

    אנחנו לא מוצאים פילוסופיה עקבית כזו, כפי שהיא הפילוסופיה הלשונית התנ"כית. הסיבה לכך שהיא מבוססת על המסקנה שקיים רק 'עולם נגלה', עולם שנברא בשמחה, עולם טוב. לכן אין צורך בעולם חלופי, כליון הגוף אינו עונש אלא חוק קיום, אחרת הבריאה לא תיתכן. בנצחיות, ברצף אין קיום. אבל חיים במשך קצוב הם מקודשים, קיומם ושמירתם הוא הצדק.

    קין ההורג את אחיו הבל הוא חוטא, כיוון שאין להקריב את הגוף למען מושג לשוני מנותק מהחיים. הגוף הוא מושב היסוד הלשוני. אין להפריד בין הגוף ל'דעת', ל'הכרה', שלא יתכנו בלי המושב הזה, הגוף. ההפרדה הזו בין הגוף לבין 'דעת', הקרבת הראשון למען החלק השני, הוא 'אי-צדק', הוא חטא.   

     

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 170 -מקור הצדק ב'

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 170 – מקור הצדק, ב'

     ראינו את הצדק הראשוני, צדק של האמהות יוצרות החיים. כבר אצל האמהות מצאנו טרוניות שהבטחות שיצירת חיים הוא צדק, מתסכלות, אם אלו שנוצרו, נלקחים טרם עת. למרות הטרוניות של האמהות יוצרות החיים, שצדק נפגע, אם  משך קיום הוא קצר, האמהות תמיד נשארות נאמנות לצדק הפרגמטי הראשוני, שחיים הם מקודשים.

     אם האמהות בדרך כלל נשארות נאמנות לצדק הפרגמטי הראשוני, הבנים שלהן משלימים פחות עם גזרות כליון הגוף, הם מחפשים דרכי מילוט מגזרות אלו. אלו  המורדים בגזרות חוקי הקיום, מחפשים תחליפים לגוף. בצורה אינטואיטיבית מורדים אלו נוכחים לדעת שהאדם דואלי, שהוא מורכב אמנם מגוף כלה, אבל הישות המתבוננת, הישות הנעלמת, שורדת, הרי האדם לא נוכח לדעת בכליון ישות זו. מכאן מתפתחת האמונה ב'נפש' שורדת. אבל לא רק נפש שורדת, מתפתחת גם אינטואיציה, כיוון שאי אפשר לדבר לגבי מורדים אלו שהם מודעים לאופן פעילות השפה, לכן המסקנות שלהם אינטואיטיביות, כפי שהמסקנה שהחלק הנעלם שורד, הוא אינטואיטיבי, אמונה בהישרדות השם. המורדים בגזרות חוקי הקיום המכלים את הגוף, מגיעים למסקנה שהם יכולים לשמר את ה'שם', 'שם עולם'.

     שוב פתרון זה הוא אינטואיטיבי, שהחלק הנעלם, שלמורדים אלו אין הבנה ממשית על מהותו, יכול לשרוד את כליון הגוף. אבל במקרה של מסקנה כזו עולה השאלה איך משמרים את השם. האדם גם כאשר הוא לא מודע לגמרי לאופן התנהלות השפה, הוא מונחה על-ידי האלגוריתם שלה שתמורת כל משאלה יש לתת תמורה. כתוצאה ממסקנה זו, הרוצה להמלט מגזרות חוקי הקיום הגוזרים כליון לגוף, מוכן להקריב את גופו כתמורה, למען לזכות ב'שם', ב'שם עולם'. כך מתפתח ערך הגבורה.

     אולי אפשר לכנות את השלב הזה, שלב התפתחות ערך הגבורה, כהשלב השני בערכיות, אלא שבקשר אליו נשאלת השאלה אם ערך חדש זה הוא 'צדק'. הרי למען לזכות ב'שם', ב'שם עולם', אדם צריך להקריב את גופו, לבצע מעשי גבורה. אבל יותר גרוע מאשר להקרבת הגוף העצמי, ההסתכנות של היוצא להרפתקאות למען להוכיח את גבורתו שבשמה יזכה ב'שם', ב'שם עולם', הרוצה לזכות ב'שם', גם מקריב את גופותיהם של האחרים.

      שוב עלינו לפנות ליצירות כתובות מן העבר למען להדגים את התפתחות ערך ה'גבורה'. באפוס של גילגמש, מסופר שהגיבור בשלב מסוים של חייו בהסתכלו מעבר לחומות עירו, הוא מבחין בגופות מתות על פני הנהר. גילגמש מגיע למסקנה שגורל דומה מחכה לו. אזי הוא מחליט להמלט מגזרה זו של כליון הגוף, הוא רוצה לשמר את 'שמו'. כתוצאה מהחלטה זו, גילגמש יוצא להרפתקאות המסכנות את גופו. אבל גילמש כמלך ארך גם מנהל מלחמות,  לא מלחמות הגנה, אלא מלחמות אגרסיה,  ובהן הוא מסכן את חייהם של צעירי עירו. ובאמת האמהות והרעיות, יוצאות בטרוניות אליו על כי הוא גורם למוות יקיריהם.

     אם רק אפוס שומרי זה היה מספר לנו איך ערך 'גבורה' התפתח, אזי לא היינו רואים בכך תופעה כללית. אבל גם ביצירת הומר, איליאדה, הגיבור אכילס שנאמר לו שימות צעיר, רוצה לרכוש 'שם עולם' על-ידי ביצוע מעשי גבורה. לשם כך אכילס מצטרף לאכאיים הנלחמים בטרויינים, כיוון שפאריס גזל את הלנה היפה מבעלה. אנו רואים שאין זו מלחמת הגנה על טריטוריה או על מחיה, אלא מלחמה על 'כבוד' של האכאיים. בהמשך אכילס רואה בהריגת טרויינים מעשי גבורה, שבשמם הוא יזכה ב'שם עולם'.

      אנחנו ערים כאן לתופעה אנושית כללית, שכאשר בני אדם רוצים לשמר את החלק הנעלם שלהם, את הנפש, או 'שם עולם', בכל המקרים האלו הצדק הראשוני מופר, קדושת החיים מופרת, הגוף מאבד את ערכו, מקריבים אותו כתמורה לשימור הישות הנעלמת.

      לתופעה זו אפשר להעניק את הכנוי הפילוסופי של ימי הביניים, 'ראליזים'. בימי הבינים היו שתי אסכולות האסכולה הנומינליסטית והאסכולה הראליסטית. האחרונה נקראה כך כיוון שאלו שדגלו בערכיה יחסו למושגים קיום עצמאי, בעוד שהנומינליסטים חשבו שמושגים מקבלים ממשות רק אם הם מסופחים לעצמים אמיתיים.

     גבורה כערך, אם כך היא פרי הבנה ראליסטית, ששם, יש לו קיום בנפרד מהגוף. אנחנו מכנים את התופעה הזו כך, כדי להצביע על נטיות שונות של בני אדם, אלו שרואים בשם וגוף אחדות, לבין אלו אשר מפרידים בין הגוף לישות הנעלמת, נכנה אותה השפה הנספחת לאדם, שהם מכנים אותה 'נפש', או מכנים אותה 'שם עולם'.

      אם אנו בודקים במשך ההיסטוריה את אלו המיחסים לישות הנעלמת, לשפה הנספחת לגוף, קיום עצמאי, אנחנו נוכחים לדעת שהצדק הראשוני של קדושת חיים נפגע אצלם. בכל המקרים כאשר מעדיפים את הישות הנעלמת חל זלזול בגוף, מוכנים להקריב אותו כתמורה להשיג את הישות המועדפת, הישות הנעלמת. ההשקפה הראליסטית בכל הצורות שלה רוצה בנצחיות. ברור שאי אפשר לייחס נצחיות לגוף, הרי רואים שהוא כלה, אבל לישות הנעלמת אפשר ליחס נצחיות.

     לא כל הנטיות הראליסטיות זהות, יש גוונים, אבל כולן רוצות בנצחיות. ניקח כדוגמה את המצרים העתיקים, אפשר לכנות אותם כראליסטיים, הם האמינו בנצחיות הנשמה. לשם שמירת הנשמה, הם פתחו מאגיה, השבעות, שיועילו לנפטרים לעבור את המכשלות להגיע לעולם חלופי ששם יזכו לקיום נצחי. החיים במצריים העתיקה סבבו מסביב למסע האחרון לעולם החילופי. ברור שבמקרה כזה, חיים קיומיים מתגמדים.

      במצריים המאגיה החליפה את המערכות הערכיות. הכוהנים המצריים טרחו לספק לאנשים, למען הנפטרים שלהם, השבעות שיקלו עליהם את המסע לעולם שכולו טוב. מאגיה מעצם טבעה רוצה לכפות על חוקי הקיום הגוזרים גזרות של כליון, את משאלות האדם לנצחיות, היא רוצה לנצח אותם.

      קשה להגיד שהמצרים מרדו בחוקי הקיום, אפשר יותר להגיד שהם ניסו להתחכם להם. את אותו הדבר אפשר להגיד גם על הגיבורים שהזכרנו אותם, גילגמש, אכילס, שאף הם רצו להתחכם לחוקי הקיום שגוזרים כליון, רצו להמלט מגורל זה, בהיהפכם לישויות נעלמות, כמו 'שם', 'שם עולם'.

     אם אנו לוקחים כדגם את היוונים, הרי אפלטון האמין ב'אידיאות' נצחיות, מבלי להיות מודע לעובדה שאלו הן ישויות לשוניות. על אפלטון בלי ספק אפשר להגיד שהוא היה 'ראליסט', נתן קיום לישויות לשוניות. אבל שוב, אפלטון לא היה מודע לכך שה'אידיאות' שלו הן יצירות לשוניות, כיוון שהוא לא התיחס לשפה ככלי יצירה. אצל אפלטון אנו מוצאים את כל הסתירות האנושיות, מצד אחד אפשר לכנות אותו כ'ראליסט', מצד שני אפלטון רצה להיות 'אורגני', הרי המדינה שאותה הוא הציע במקום מדינת אתונה הדמוקראטית, היתה צריכה להיות ישות אורגנית, לא מדינה מבוססת על 'אמנה', על 'ברית'. תושבי מדינה זו היו צריכים להיות 'אוטוכטוניים', ילידי אמא אדמה, שבה יחידיה נוצרו ממתכות שונות, שיקבע בהמשך את מעמדם במדינה.

     הסתירה לעיל איננה יחידה במחשבת אפלטון. גיבורו, סוקראטס, לפני מותו, בדיאלוג 'פידו', מספר לתלמידיו מיתוס אורפי של מטמפסיכוזיס, לפיו נשמתו עם מותו תשתחרר מהגוף שהוא מעין בית סוהר, תנדוד בעולמות חלופיים, לבסוף תזכה לדור בין האלים. אנו רואים שעם כל השקפתו האורגנית, אפלטון, בדמותו של מורו סוקראטס אינו מוותר על נשמה נצחית, ולא רק זה, הוא גם לא מוותר על צדק, סוקראטס שנידון למוות על-ידי עירו אתונה, יזכה לצדק בעולמות חלופיים, צדק שלא זכה בו בעירו.

      האם עלינו לראות באמונות השונות האלו סתירות, או כל האמונות השונות מטרתן לזכות בנצחיות, וזו לגביהם הצדק היקומי. לכן התשובה היחידה לכל הסתירות האלו היא שהאדם רואה בנצחיות 'צדק'. האדם אינו מוותר לא על 'נצחיות', לא על 'צדק'. העוגן של האדם בסופו של דבר הוא 'צדק', שלמעשה מושג על-ידי מרד בחוקי הקיום, הגוזרים על האדם משך קיום קצוב. מטרתו של האדם לתקן את חוקי הקיום, הוא רוצה להיות בצורה לא מודעת 'ריבון', מחוקק לבריאה.