אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 170 -מקור הצדק ב'

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 170 – מקור הצדק, ב'

     ראינו את הצדק הראשוני, צדק של האמהות יוצרות החיים. כבר אצל האמהות מצאנו טרוניות שהבטחות שיצירת חיים הוא צדק, מתסכלות, אם אלו שנוצרו, נלקחים טרם עת. למרות הטרוניות של האמהות יוצרות החיים, שצדק נפגע, אם  משך קיום הוא קצר, האמהות תמיד נשארות נאמנות לצדק הפרגמטי הראשוני, שחיים הם מקודשים.

     אם האמהות בדרך כלל נשארות נאמנות לצדק הפרגמטי הראשוני, הבנים שלהן משלימים פחות עם גזרות כליון הגוף, הם מחפשים דרכי מילוט מגזרות אלו. אלו  המורדים בגזרות חוקי הקיום, מחפשים תחליפים לגוף. בצורה אינטואיטיבית מורדים אלו נוכחים לדעת שהאדם דואלי, שהוא מורכב אמנם מגוף כלה, אבל הישות המתבוננת, הישות הנעלמת, שורדת, הרי האדם לא נוכח לדעת בכליון ישות זו. מכאן מתפתחת האמונה ב'נפש' שורדת. אבל לא רק נפש שורדת, מתפתחת גם אינטואיציה, כיוון שאי אפשר לדבר לגבי מורדים אלו שהם מודעים לאופן פעילות השפה, לכן המסקנות שלהם אינטואיטיביות, כפי שהמסקנה שהחלק הנעלם שורד, הוא אינטואיטיבי, אמונה בהישרדות השם. המורדים בגזרות חוקי הקיום המכלים את הגוף, מגיעים למסקנה שהם יכולים לשמר את ה'שם', 'שם עולם'.

     שוב פתרון זה הוא אינטואיטיבי, שהחלק הנעלם, שלמורדים אלו אין הבנה ממשית על מהותו, יכול לשרוד את כליון הגוף. אבל במקרה של מסקנה כזו עולה השאלה איך משמרים את השם. האדם גם כאשר הוא לא מודע לגמרי לאופן התנהלות השפה, הוא מונחה על-ידי האלגוריתם שלה שתמורת כל משאלה יש לתת תמורה. כתוצאה ממסקנה זו, הרוצה להמלט מגזרות חוקי הקיום הגוזרים כליון לגוף, מוכן להקריב את גופו כתמורה, למען לזכות ב'שם', ב'שם עולם'. כך מתפתח ערך הגבורה.

     אולי אפשר לכנות את השלב הזה, שלב התפתחות ערך הגבורה, כהשלב השני בערכיות, אלא שבקשר אליו נשאלת השאלה אם ערך חדש זה הוא 'צדק'. הרי למען לזכות ב'שם', ב'שם עולם', אדם צריך להקריב את גופו, לבצע מעשי גבורה. אבל יותר גרוע מאשר להקרבת הגוף העצמי, ההסתכנות של היוצא להרפתקאות למען להוכיח את גבורתו שבשמה יזכה ב'שם', ב'שם עולם', הרוצה לזכות ב'שם', גם מקריב את גופותיהם של האחרים.

      שוב עלינו לפנות ליצירות כתובות מן העבר למען להדגים את התפתחות ערך ה'גבורה'. באפוס של גילגמש, מסופר שהגיבור בשלב מסוים של חייו בהסתכלו מעבר לחומות עירו, הוא מבחין בגופות מתות על פני הנהר. גילגמש מגיע למסקנה שגורל דומה מחכה לו. אזי הוא מחליט להמלט מגזרה זו של כליון הגוף, הוא רוצה לשמר את 'שמו'. כתוצאה מהחלטה זו, גילגמש יוצא להרפתקאות המסכנות את גופו. אבל גילמש כמלך ארך גם מנהל מלחמות,  לא מלחמות הגנה, אלא מלחמות אגרסיה,  ובהן הוא מסכן את חייהם של צעירי עירו. ובאמת האמהות והרעיות, יוצאות בטרוניות אליו על כי הוא גורם למוות יקיריהם.

     אם רק אפוס שומרי זה היה מספר לנו איך ערך 'גבורה' התפתח, אזי לא היינו רואים בכך תופעה כללית. אבל גם ביצירת הומר, איליאדה, הגיבור אכילס שנאמר לו שימות צעיר, רוצה לרכוש 'שם עולם' על-ידי ביצוע מעשי גבורה. לשם כך אכילס מצטרף לאכאיים הנלחמים בטרויינים, כיוון שפאריס גזל את הלנה היפה מבעלה. אנו רואים שאין זו מלחמת הגנה על טריטוריה או על מחיה, אלא מלחמה על 'כבוד' של האכאיים. בהמשך אכילס רואה בהריגת טרויינים מעשי גבורה, שבשמם הוא יזכה ב'שם עולם'.

      אנחנו ערים כאן לתופעה אנושית כללית, שכאשר בני אדם רוצים לשמר את החלק הנעלם שלהם, את הנפש, או 'שם עולם', בכל המקרים האלו הצדק הראשוני מופר, קדושת החיים מופרת, הגוף מאבד את ערכו, מקריבים אותו כתמורה לשימור הישות הנעלמת.

      לתופעה זו אפשר להעניק את הכנוי הפילוסופי של ימי הביניים, 'ראליזים'. בימי הבינים היו שתי אסכולות האסכולה הנומינליסטית והאסכולה הראליסטית. האחרונה נקראה כך כיוון שאלו שדגלו בערכיה יחסו למושגים קיום עצמאי, בעוד שהנומינליסטים חשבו שמושגים מקבלים ממשות רק אם הם מסופחים לעצמים אמיתיים.

     גבורה כערך, אם כך היא פרי הבנה ראליסטית, ששם, יש לו קיום בנפרד מהגוף. אנחנו מכנים את התופעה הזו כך, כדי להצביע על נטיות שונות של בני אדם, אלו שרואים בשם וגוף אחדות, לבין אלו אשר מפרידים בין הגוף לישות הנעלמת, נכנה אותה השפה הנספחת לאדם, שהם מכנים אותה 'נפש', או מכנים אותה 'שם עולם'.

      אם אנו בודקים במשך ההיסטוריה את אלו המיחסים לישות הנעלמת, לשפה הנספחת לגוף, קיום עצמאי, אנחנו נוכחים לדעת שהצדק הראשוני של קדושת חיים נפגע אצלם. בכל המקרים כאשר מעדיפים את הישות הנעלמת חל זלזול בגוף, מוכנים להקריב אותו כתמורה להשיג את הישות המועדפת, הישות הנעלמת. ההשקפה הראליסטית בכל הצורות שלה רוצה בנצחיות. ברור שאי אפשר לייחס נצחיות לגוף, הרי רואים שהוא כלה, אבל לישות הנעלמת אפשר ליחס נצחיות.

     לא כל הנטיות הראליסטיות זהות, יש גוונים, אבל כולן רוצות בנצחיות. ניקח כדוגמה את המצרים העתיקים, אפשר לכנות אותם כראליסטיים, הם האמינו בנצחיות הנשמה. לשם שמירת הנשמה, הם פתחו מאגיה, השבעות, שיועילו לנפטרים לעבור את המכשלות להגיע לעולם חלופי ששם יזכו לקיום נצחי. החיים במצריים העתיקה סבבו מסביב למסע האחרון לעולם החילופי. ברור שבמקרה כזה, חיים קיומיים מתגמדים.

      במצריים המאגיה החליפה את המערכות הערכיות. הכוהנים המצריים טרחו לספק לאנשים, למען הנפטרים שלהם, השבעות שיקלו עליהם את המסע לעולם שכולו טוב. מאגיה מעצם טבעה רוצה לכפות על חוקי הקיום הגוזרים גזרות של כליון, את משאלות האדם לנצחיות, היא רוצה לנצח אותם.

      קשה להגיד שהמצרים מרדו בחוקי הקיום, אפשר יותר להגיד שהם ניסו להתחכם להם. את אותו הדבר אפשר להגיד גם על הגיבורים שהזכרנו אותם, גילגמש, אכילס, שאף הם רצו להתחכם לחוקי הקיום שגוזרים כליון, רצו להמלט מגורל זה, בהיהפכם לישויות נעלמות, כמו 'שם', 'שם עולם'.

     אם אנו לוקחים כדגם את היוונים, הרי אפלטון האמין ב'אידיאות' נצחיות, מבלי להיות מודע לעובדה שאלו הן ישויות לשוניות. על אפלטון בלי ספק אפשר להגיד שהוא היה 'ראליסט', נתן קיום לישויות לשוניות. אבל שוב, אפלטון לא היה מודע לכך שה'אידיאות' שלו הן יצירות לשוניות, כיוון שהוא לא התיחס לשפה ככלי יצירה. אצל אפלטון אנו מוצאים את כל הסתירות האנושיות, מצד אחד אפשר לכנות אותו כ'ראליסט', מצד שני אפלטון רצה להיות 'אורגני', הרי המדינה שאותה הוא הציע במקום מדינת אתונה הדמוקראטית, היתה צריכה להיות ישות אורגנית, לא מדינה מבוססת על 'אמנה', על 'ברית'. תושבי מדינה זו היו צריכים להיות 'אוטוכטוניים', ילידי אמא אדמה, שבה יחידיה נוצרו ממתכות שונות, שיקבע בהמשך את מעמדם במדינה.

     הסתירה לעיל איננה יחידה במחשבת אפלטון. גיבורו, סוקראטס, לפני מותו, בדיאלוג 'פידו', מספר לתלמידיו מיתוס אורפי של מטמפסיכוזיס, לפיו נשמתו עם מותו תשתחרר מהגוף שהוא מעין בית סוהר, תנדוד בעולמות חלופיים, לבסוף תזכה לדור בין האלים. אנו רואים שעם כל השקפתו האורגנית, אפלטון, בדמותו של מורו סוקראטס אינו מוותר על נשמה נצחית, ולא רק זה, הוא גם לא מוותר על צדק, סוקראטס שנידון למוות על-ידי עירו אתונה, יזכה לצדק בעולמות חלופיים, צדק שלא זכה בו בעירו.

      האם עלינו לראות באמונות השונות האלו סתירות, או כל האמונות השונות מטרתן לזכות בנצחיות, וזו לגביהם הצדק היקומי. לכן התשובה היחידה לכל הסתירות האלו היא שהאדם רואה בנצחיות 'צדק'. האדם אינו מוותר לא על 'נצחיות', לא על 'צדק'. העוגן של האדם בסופו של דבר הוא 'צדק', שלמעשה מושג על-ידי מרד בחוקי הקיום, הגוזרים על האדם משך קיום קצוב. מטרתו של האדם לתקן את חוקי הקיום, הוא רוצה להיות בצורה לא מודעת 'ריבון', מחוקק לבריאה. 

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: